עלייתה של הכוכבת הפגומה-מושלמת

נעמי דרום | 03.04.2013 | 14:09

אלישה פלורק היא עורכת דין מצליחה שעובדת יומם וליל, ואז חוזרת הביתה לשני ילדים מתבגרים: אשתו בנפרד של גבר בוגדני שרץ למשרת מושל אילינוי: שותפה במשרד יוקרתי שמנווטת בין שלל מוקשים פוליטיים ומאוהבת בבוס שלה, אהבה שלעולם לא תבוא לידי מימוש. פלורק, גיבורת הסדרה 'האישה הטובה', חיה חיים מסובכים ולחוצים  – אבל לא תצליחו לנחש את זה מעור הפנים שלה.  שכן לא משנה מה עובר על אלישה – נצחון מזהיר, תבוסה צורבת או הגילוי ששוב יש על המשפחה שלה משהו ממש מביך ביוטיוב – עור השנהב שלה תמיד זוהר, איפורה מושלם והקארה שלה מוכן לקלוז-אפ.

בטלויזיה האמריקאית – שהיא הגילטי פלז'ר האהוב עלי, ויסלחו לי היוצרים הישראלים, הבריטים או הצרפתיים שהדברים אולי אינם נכונים לגביהם – עברה דמות האישה דרך ארוכה בעשורים האחרונים. היא יכולה לדבר על סקס ולעשות אותו, להציל חיים בחדר ניתוח או בבית המשפט, להתחתן עם אישה, להתגרש, להתחרפן, להזניח את ילדיה או לא ללדת אותם מלכתחילה, להיות נשיאת ארצות הברית או סגנית נשיא מתוסכלת, לסחור בסמים או להתמכר אליהם: רק דבר אחד נאסר עליה- להיראות כמו אישה רגילה. בשוכבה ובקומה יהא הגלוס משוח על שפתיה: מעשיה ילמדו על נפשה המתפרקת – אולם הפן שלה יעמוד ללא חת. זה מוזר, כי אם יש משהו חיובי אחד שהריאליטי עשה הוא להכניס לסלון שלנו אנשים בשלל צורות וצבעים: אך בסדרות מתוסרטות – יוק. כאילו לא עברו 60 שנה וערימות של חזיות שרופות מאז שלוסי ריקרדו פקחה לרווחה זוג עיניים כחולות גדולות והוכיחה שאפשר להיות אישה מצחיקה בטלויזיה, כל עוד את נראית נפלא.

טוב, כפי שאמרה לי אישה חכמה אחת, טלויזיה היא מדיום ויזואלי. אנחנו מדליקים אותה כדי לראות אנשים יפים. אם כך, איך תסבירו את טוני סופרנו, נוקי תומפסון מ'אימפריית הפשע', ריי רומנו, ג'רי מסיינפלד, ג'ורג' מסיינפלד, קריימר מסיינפלד, לארי דיוויד, ההוא מ'שובר שורות' והומר סימפסון? ומה עם פיטר דינקלג' מ'משחקי הכס'?  ואל תגידו לי 'כריזמטי'. גם ניקי מינאז' מ'אמריקן איידול' כריזמטית ובכל זאת צריכה להיראות הרבה יותר טוב מרנדי ג'קסון (שכנראה נהנה מכריזמה נסתרת במיוחד, או לפחות כזו שאני לא הצלחתי לעלות עליה). ב'משפחה מודרנית', הסדרה האהובה על מועמדים לנשיאות משני הצדדים (וגם עלי) אבי המשפחה נראה כמו אל באנדי פלוס 30 שנה והחבר של הבן שלו כבד משקל, אך בקרב הנשים, האבחנה היא בין היפות-רגילות, כמו קלייר דנפי, לבין המהממות כמו גלוריה (סופיה ורגרה) המעוררת השתאות בקרב כל רואיה.

הסטנדרט הכפול הזה חוצה-ז'אנרים, כבלים ושעות שידור. הראו לי גיבורה אחת של דרמה או קומדיה שנראית כמו אישה רגילה, ואראה לכן את לנה דנהאם. פעם, נכתב בואניטי פייר בכתבה על שאלת האם-נשים-יכולות-להצחיק, “נשים לא יכלו להיות מצחיקות. ואז הן לא יכלו להיות מצחיקות אם הן היו יפות. היום קומיקאית צריכה להיות יפה – אפילו סקסית – כדי להשיג צחוקים".

לפעמים, כדי לגרום לגיבורה להיות אנושית יותר, נותנים לה לאכול. לא לאלישה פלורק – היא מתקיימת כנראה מאוויר ושרדונה: אבל תת-ז'אנר של האישה הפגומה-מושלמת הוא 'הגיבורה הטורפת ג'אנק פוד אך עדיין לובשת מידה 36'. לורליי גילמור המהממת מ'בנות גילמור' התקיימה על צ'יזבורגר ופופ-טארטס ולברנדה-לי ג'ונסון מ'המפענחת' היתה במשרד מגירה מלאה בשוקולד, וגוף מושלם. לאחרונה נהגנו לראות את ליז למון מ-'30 רוק' טורפת 5 דונאטס לפני ארוחת בוקר מבלי שישפיעו על גזרתה. מוניקה מ'חברים' היתה פעם שמנה ונרמז לא אחת שפחמימות מהוות עבורה פיתוי מסוכן, ועל כך אין אלא להגיד: פחחחחח.

המוטיבציה לאפיון הזה ברורה מאליה. בעולם שבו כוכבות הוליוודיות מודות בגאווה בראיונות שהן לא צורכות חיטה, סוכר, אלכוהול, קפה או מזונות מעובדים, גיבורה שממש אוכלת זה חמוד, מצחיק ואפילו חתרני. כפי שנכתב באתר הפמיניסטי ג'זבל בפוסט על הנושא, אצל הגיבורות הנ”ל "זו אף פעם לא סתם אכילה – זו זלילה… ואלו לא נקודות עלילה מקריות, הן מהוות אינדיקטורים עיקריים: כמו הקלישאה של קרטון ההאגן-דאז במערכה השניה של כל קומדיה רומנטית, הזלילה האגרסיבית היא איתות בטוח לקהל שהנשים הללו רווקות, מוזרות ומעוררות רחמים (אך בזכות הרזון שלהן, רק קצת). המסר הוא "אני אולי נראית זוהרת, אך יש לי מוח ונפש של אדם שמן! וזה נורא מצחיק!"  "יכול להיות שעבור כותבים הוליוודיים, אישה שאוכלת כמו אדם רגיל היא מחזה כה נדיר, שהוא מהווה כר נפלא לקומדיה", שיערו ב'ג'זבל'.

יוצאות הדופן המעטות מעידות על הכלל: ביניהן מירנדה ביילי מ'האנטומיה של גריי', אולי האלטר-אגו של יוצרת הסדרה שונדה ריימס – אישה שחורה נמוכה ורגילה למראה, אך כריזמטית, מוכשרת ובעלת לב רחב, הבולטת בחדר ניתוח מלא ביפים ויפות, שמחליפים ביניהם בני זוג במשחק מתמיד של מיטות מוזיקליות. אך ככלל, כפי שאמר ג'קי דונגי לאחת הדמויות ב-30 רוק לאחר שהעלתה כמה קילוגרמים, "את צריכה להוריד 15 קילו או להעלות 30: כל מה שבאמצע לא בא בחשבון בטלויזיה". גיבורות שאינן רזות יהיו בדרך כלל שמנות מאד – מליסה מקארתי, כוכבת 'מייק ומולי', עשתה קריירה משילוב של פנים יפות, עודף משקל וחוש קומי מחודד: ופעם, באייטיז, היתה לנו את רוזאן בר. אופרה וינפרי שמנה, רזתה ושמנה שוב, ללא פגיעה במעמדה האיקוני  – אבל אופרה היא אופרה, כוכב זוהר וייחודי בגלקסיית הבידור האמריקאית.

האם מדובר כאן בתגובת-נגד נוסח 'מיתוס היופי' לשלל הנשים בפריים טיים? יכול להיות: לפי התיאוריה של נעמי וולף, דווקא במקומות שבהן צוברות הנשים כח, הסטנדרטים החיצוניים שהן צריכות לעמוד בהם הולכים ומחמירים – ונכון שנשים בטלויזיה מעולם לא היו חזקות יותר, לפני או מאחורי הקלעים. אבל איפה זה משאיר אותנו? מה תעשה מי שמתיישבת מול המסך בערב עם טרייניג, ואני מדברת עלי? כי כשאני גומרת חבילת גלידה  – רואים את זה על הירכיים שלי. איפה, חוץ מאשר בריאליטי, אוכל לראות נשים שנראות כמוני?

כן, אני יודעת: יש לנו את לנה דנהאם. אני מודה שהפסקתי לעקוב אחר 'בנות' בפרק השני של העונה הראשונה, בזכות סצינת סקס שבה אדם ביקש מהאנה להעמיד פנים שהיא בת 11 ושלא היתה בעיני שנונה, מצחיקה או נוקבת אלא סתם דוחה. לפי הלהט הדתי שמלווה את הדיבור על הסדרה הזו אני מסיקה שדנהאם היא לא רק הקול של הדור שלה, אלא של  העולם כולו. שלושה דברים יש לי להגיד על כך: 1. כל הכבוד לדנהאם המוכשרת והאמיצה, כן תרבינה. 2. לפי מיטב זכרוני, האנה אמנם נראית כאישה רגילה אך היא מוקפת ב-3 יפיפיות, מה שמדלל את האפקט הפמיניסטי, 3. עד שיש כבר על המסך אישה שנראית כמונו, היא חייבת להיות, סליחה, די לוזרית. תהרגו אותי, אני אוהבת שהגיבורות שלי מצדיקות את הכינוי הזה, לכן אני גם רואה טלויזיה אמריקאית. כשתהיה על המסך גיבורה ראויה שגם יהיה לה עור פנים בצקי או צמיגים בבטן, תגידו לי ואני מבטיחה להקליט.

 

להמשך הפוסט

פראייריות עם עגלה, או למה הגיע הזמן שנפסיק לעשות ילדים

נעמי דרום | 02.01.2013 | 13:05

הסדנא לעיתונות דיגיטלית במרכז פרס, בהשתתפות עיתונאיים גרמנים וישראלים, התקיימה בעיצומה של חופשת הלידה האחרונה שלי. מיקה בתי היתה בת חודשיים ובהעדר בייביסיטר הבאתי אותה איתי, והיא למדה על מגמות עדכניות בדיווח חדשותי בעודה נמה בעגלה. אין כמו תינוקת כדי לשבור את הקרח הטרנס-קונטיננטלי, וכך יצא לי לשאול חבורת עיתונאיות גרמניות, גיל ממוצע 29, אם הן מתכננות לעשות ילדים בקרוב – או מתישהו. “לא ממש", היתה התשובה האחידה, פחות או יותר, “רק עכשיו אנחנו מתחילות את הקריירה, יהיה קשה מאד לעשות את זה עם ילד". “וחוץ מזה", הוסיפה אחת, “בגרמניה התנאים ממש קשים. אין מעונות יום מסובסדים ומקבלים רק שנה חופשת לידה!”

“בישראל מקבלים 14 שבועות", אמרתי.

שתיקה נדהמת. “אז… כמה ילדים יש לך?”

“זאת השלישית".

מהמבטים שלהן הבנתי לראשונה, כמה לא-רציונלית היא ההחלטה לעשות כל כך הרבה ילדים במדינה שבה עד שהתינוק מתחיל סוף סוף לישון לילה שלם, את כבר צריכה לחזור לעבודה – או במלים אחרות, כמה שאני פראיירית. למה אני מספרת לכם את זה עכשיו? כי כנסת הולכת ואחרת תיכף תבוא – ודבר אחד לא השתנה: חופשת הלידה הישראלית עדיין עומדת על 14 שבועות. מספר הצעות חוק שביקשו להאריך אותה ל-16 שבועות – טרם התקבלו. גם לא יתקבלו, כך נראה, כי תמיד יהיה דחוף יותר לדבר על העיטוש האחרון של נפתלי בנט.

ובכן, ישראליות יקרות, הסכיתו נא לכמה נתונים שליקטתי עבורכן מה-OECD: באיסלנד, חופשת הלידה מונה 8.4 שבועות בלבד. אבל – וזה אבל גדול – באיסלנד יש גם 'חופשת אב' בת 8.4 שבועות, ועוד 'חופשת הורות' בתשלום, שאפשר לקחת שלא בצמוד ללידה, של 26 שבועות. כך שבסך הכל, זוג איסלנדי מקבל 42.8 שבועות בתשלום לטיפול בילדים. הגרמנים מקבלים בסך הכל 48.8 שבועות לאם ולאב יחדיו – ועוד 156 שבועות בתשלום 'חופשת טיפול' בילדים. באוסטריה – 57.6 שבועות אם + אב ועוד 104 שבועות לטיפול בילד. בישראל יש 14 שבועות חופשת לידה ו…זהו. חופשת אב מגולמת בתוך חופשת הלידה (בארצות אחרות מדובר על חופשה שהאם לא יכולה לקחת, רק האב, והיא נוספת לחופשת הלידה האמהית) ועל חופשת טיפול בילדים אין מה לדבר. גורנישט. בניכוי האמריקאים (0 שבועות חופשת לידה) והאוסטרלים, מצבנו הוא כמעט הגרוע ביותר בקרב מדינות OECD. וכשמדובר בזכויות סוציאליות, מי רוצה להיות כמו האמריקאים?

והרי לכן עוד נתון מדהים: האישה הישראלית היא שיאנית הפריון של ה-OECD, עם 2.96 ילדים בממוצע. זה אומר שאישה ישראלית ממוצעת תהיה בחופשת הלידה 2-3 פעמים בחייה. כמה זה עולה לנו? אני למשל סיימתי את חופשת הלידה הראשונה שלי במינוס של 10,000 ש"ח. טרם נעשה המחקר שחשף מהו אורך חופשת הלידה הממוצעת בארץ, אבל אני לא מכירה כמעט אף אחד שלקחה רק 14 שבועות. נניח שאישה לוקחת 5 חודשים. זה אומר שהיא מסבסדת בעצמה חודש וחצי מחופשת הלידה שלה. קחו את השכר שלכן, תכפילו פי 1.5.

זה מה שזה עולה לנו. פר ילד. פראייריות, כבר אמרנו?

לפני שנה בערך, ראיינתי בנושא את שלי יחימוביץ' – שחתומה על אחת מהצעות החוק להארכת חופשת הלידה. שאלתי את יחימוביץ' מה היעד הסופי להארכת חופשת הלידה בארץ: חצי שנה? שנה?

“16 שבועות", היא ענתה, “מעבר לכך, מעסיקים יחששו לקחת נשים לעבודה, ובסופו של דבר נפגע בנשים. הייתי רוצה חצי שנה לאישה וחצי שנה לגבר. אבל אני חייבת להתכתב עם מציאות קשה שבה נשים במילא מודרות מעבודות מסוימות, ומשתכרות הרבה פחות". נכון שחופשת לידה ארוכה מדי, פוגעת בשיעורי העסקה של נשים. ובכל זאת: 16 שבועות? זה המירב שאנחנו יכולות לשאוף אליו? (גם את זה, כזכור, עוד לא קיבלנו).

מה אפשר לעשות בעניין? לכאורה, לא הרבה. נשים הן כידוע מגזר מוחלש, אפילו שהן מונות יותר ממחצית האוכלוסיה. אין להן שאלטר שהן יכולות להוריד, וכבר למדנו שבארץ – כל דאלים גבר. (תרתי משמע). אפשר לצאת שוב לרחוב עם עגלות, אולי נקבל עוד שבועיים. אבל בעצם, יש משהו שנשים יכולות לעשות. מחאה, יד על השאלטר, מה שתרצו. אמצעי לחץ שרק נשים יכולות להפעיל:

אפשר להפסיק לעשות ילדים.

עכשיו חכו שניה, לפני שאתם מקלידים 'פמיניסטית מטורפת': בעולם המפותח, המגמה היא של ירידה בהולדה – ו'שביתת תינוקות' (Baby Strike) היא אחד האמצעים היעילים לשיפור תנאים לנשים יולדות ולנשים בכלל. גרמניה, יפן ואיטליה הן דוגמא למדינות שבהן חברה פטריאכלית, עיקר נטל גידול הילדים נופל על נשים וקשה להן מאד לקיים משפחה וגם לעבוד- והנה, שיעורי הילודה צנחו מעצמם (ועמם – הופה! זינקו התנאים ליולדות). ישראל, כידוע, היא מדינה אחוזת אובססיה דמוגרפית: כמה יהודים? כמה ערבים? כמה חרדים? כמה חילוניים? כמה יסיימו תיכון עוד 12 שנה ויתגייסו לצה"ל? לכן, ממש כפי שישראל מובילה בתנאים לטיפולי פוריות ובבדיקות טרום-לידה, הכל כדי לשעתק את הגניוס הישראלי – כך ברגע שתחול ירידה משמעותית בהולדה, ההטבות יגיעו מעצמן. חופשת לידה, חופשת אבהות, חופשת טיפול בילדים, מעונות מסובסדים – מה שתרצו. רק תלדו! בבקשה!

כאם לשלושה ילדים, אני לא באמת מצפה שמישהי לא תלד כדי לתרום למאבק פוליטי. זה לא מציאותי וגם לא רצוי. אני כן אומרת שזה עשוי לקרות בכל מקרה. נכון שבארץ יש דתיים וערבים שמעלים את שיעור הפריון, ומנטליות של שבט וארוחת ערב משפחתית וכל מיני סיפורים יפים כאלה שגורמים גם לחילוניות לשמור על רמת פריון קבועה, פחות או יותר (סביב 2.1 ילדים לאישה חילונית). אבל הגיל שבו נשים חילוניות מתחילות לעשות ילדים עולה כל הזמן ואצל חרדיות יש ירידה בפריון מאז 2005 (מ-7.5 ילדים ל-6.5 ילדים בממוצע). אולי כמו האיטלקיות – אולי גם לנו יום אחד יימאס להיות פראייריות. ואולי לעד נמשיך לעשות ילדים ולהיאנק תחת יוקר המחיה. דבר אחד בטוח: אנחנו יכולות למחות, לכתוב ולצאת לרחוב – כל עוד נמשיך ללדת בצייתנות, אף מחוקק לא ייתן לנו, מיוזמתו, מה שהיינו מקבלות בכל מדינה נורמלית.

להמשך הפוסט

פיד של שמאלנים

נעמי דרום | 19.12.2012 | 15:10

לראשונה התחלתי לתהות לגבי פיד הפייסבוק שלי באמצע מבצע 'עמוד ענן'. אך נרצח ג'עברי, וכבר החל הפייסבוק שלי לרחוש בתערובת של חשש, ספקנות וציניות – עד כדי גלישה לתיאוריות קונספירציה לגבי המניעים ליציאה למלחמה, טבלאות המתארות את הקשר ההיסטורי בין מלחמות למערכות בחירות וכמובן, שלל ממים לעגניים שבהם הוצגה ההנהגה הישראלית כצינית יותר מד"ר סטריינג'לאב. הפיד שלי הזכיר שגם בצד השני יש הרוגים, והתנגד נחרצות לכניסה קרקעית. בקיצור, לו הפיד שלי היה אדם, הוא היה עושה 'אטנדינג' לכל הפגנה נגד המלחמה (למרות שברגע האמת, קרוב לודאי שהיה נשאר בבית).

תמונת המצב הזו עודדה אותי בתחילה: חשבתי שבאמת התפכחנו ולמדנו את לקחי 'עופרת יצוקה' –שהפיד שלי מייצג קונצנזוס רחב של מתנגדים למלחמה. ואז התפרסמו הסקרים, עם 70-90% אחוזי תמיכה במלחמה, ואני הבנתי שנפלתי קורבן לתופעת הפיד האחיד: פיד נחמד והומוגני, מלא באנשים שחושבים בדיוק כמוני, משובץ במסרים מבית מרצ, הארץ והניו יורק טיימס. אני כותבת בעיתון של שמאלנים, אני קוראת אותו עיתון. עכשיו מתברר לי שגם הפיד שלי הפך לפיד של שמאלנים.

למעשה, הוא נפל קורבן לתופעה שאיליי פריזר, פעיל חברתי וסופר אמריקאי, מכנה "בועת פילטר": התהליך שבו, במקום לחבר אותנו לעולם, האינטרנט מחבר אותנו רק לדברים שהוא חושב שאנחנו רוצים לראות. פריזר דיבר על תהליך אוטומטי, שנובע מהדרך שבה בנויים פייסבוק וגוגל, למשל: הדרך שבה הם לומדים להכיר אותנו. כך למשל, תוצאות החיפוש שלנו בגוגל בכל נושא נתון מותאמות אלינו באופן אישי, לפי חיפושים שעשינו בעבר ואפילו לפי סוג המחשב בו אנו משתמשים. בהרצאה שנתן ב'טד' לפני שנה פריזר הסביר, שלמרות שיש לו חברים רפובליקאים ודמוקרטים בפייסבוק – הוא שם לב שהוא רואה רק את הפוסטים של הדמוקרטים, שקרובים לדעתו הפוליטית. זאת בגלל שפייסבוק למד על אילו לינקים הוא מקליק ולאלו פוסטים הוא מגיב – והחל להראות לו רק את הפוסטים מאנשים איתם הוא נוטה להסכים. התהליך הזה, לפי הבנתי, נהיה קיצוני אף יותר לאחרונה, עם כל השינויים שפייסבוק הכניסה כדי להצר עוד יותר את רשימת החברים שאת הפוסטים שלהם אנחנו רואים.

במקרה שלי, אי אפשר להאשים רק את פייסבוק: אני, במו ידי, שותפה ביצירת בועת פילטר משלי, בכך שרכשתי לי חברים בעיקר מצד אחד של המתרס, והתייחסתי בחשדנות לכל הצעת חברות מהצד השני. תרבות הדיון בפייסבוק חיזקה אותי בהתבדלותי – מי רוצה חברים שיאחלו לו, בתגובה לסטטוס, הגליה מהירה לעזה? האמת שהיה  לי פעם חבר ימני בפייסבוק, עיתונאי ממקור ראשון, שהציע לי חברות מקוונת כדי להתווכח עם טור דעה שכתבתי. היו לנו כמה ויכוחים מעניינים בפרטי – בין השאר למדתי ממנו, שגם לימין יש תכנית מדינית. נאלצתי לעשות לו אנפרנד כי כל סטטוס שלו כמעט הרתיח את דמי, מה שהשאיר בפני שתי ברירות: או להתחיל להגיב בזעם, ולהכניס את ראשי למדמנת ההשמצות שהיא התוצאה של תגובה שמאלנית בפיד אולטרא-ימני – או לשתוק ולקבל אולקוס. ביום שבו נפרדתי ממנו פרידה חד-צדדית וירטואלית, החזרתי לפיד שלי את השקט, אבל גם הפכתי אותו להרבה יותר משעמם. תמונת ראי של השכונה התל אביבית בה אני גרה: הרבה אנשים בני 30+ שעובדים במקצועות חופשיים, וסיכוי רב שכמעט כל אדם שתפצח איתו בשיחה יסכים איתך על כמה אמיתות בסיסיות (בעיקר על כך שהממשלה הזו איומה, וכמה צריך כבר לעבור לגור בברלין, או ניו יורק. מקסימום לונדון).

פריזר טוען, שבועות הפילטר מסוכנות לדמוקרטיה – ובעיקר לדיון הציבורי, שבו אנחנו לא נחשפים לדעות ותכנים שמאתגרים אותנו. אני, בעקבות המלחמה, התחלתי לתהות באיזו מידה הלופ הזה, שבמסגרתו אני שומעת שוב ושוב כמעט רק דעות שאני מסכימה איתן (למעשה, דעות שגם אני יכולתי להשמיע) אחראי לעובדה שבשנים האחרונות אני מרגישה שהמדינה הזאת ברחה לי מבין הידיים. איך קרה, שדעותי הבסיסיות לא השתנו – נשארו אותן דעות שמאל-מתון, בעיני – ובכל זאת נהפכו, בעיני חלקים גדולים מהעם שלי, ל'שמאל קיצוני' רדיקלי? בימי בחירות טרופים אלו, הפער הופך אף יותר מדהים – אני לא מכירה אף אחד שמתכוון להצביע לביבי. ובכל זאת, רוב בעלי זכות הבחירה יצביעו לביבי. כמו חלקים גדולים מהשמאל הישראלי המדולדל, גם אני מביטה באימה והשתוממות על מדינת ביבי ותוהה, איך יכול להיות שמה שנראה לי מובן מאליו – דמוקרטיה, זכויות אדם, שתי מדינות וכולי – נראה להם משני מול סט של ערכים אחרים: יהדות, לאום, כח, אדמה. ואולי זו בכלל לא מלחמת ערכים, והפער הוא בכלל רגשי, או דתי. אולי הם פשוט מפרשים את זה אחרת. מה אני מפספסת? אין לי מושג: הדעות בצד השני כל כך מרתיחות אותי בדרך כלל, חזון המדינה העולה מהן כל כך מפחיד – שאני אוטמת את אוזני התודעה שלי אחרי המשפט הראשון.

המקום היחיד כמעט שבו יוצא לי להתווכח, להתווכח באמת, עם אנשים שאני מכבדת וחושבים אחרת ממני הוא ארוחות הצהריים במשפחה של בעלי בירושלים – חבורת אנשים נפלאים, מהאהובים עלי בעולם, שלפחות חצי מהם ממוקם בצד המרכז-ימני-דתי של המפה ואוהב מאד לצחוק על התל אביביים לוגמי האספרסו (סליחה, אני חייבת להעיר כאן משהו: אני שותה בעיקר נס, וירושלמים מכורים לבתי קפה לא פחות מתל אביביים. רק לתקן עיוות היסטורי). הויכוחים הללו מגיעים בקלות לצעקות וכנהוג, אף צד לא מצליח בדרך כלל לשכנע את השני. אבל מדי פעם אני מצליחה לשמוע, באמת לשמוע, דעה שונה משלי – משהו שגורם לי לחשוב: ואחרי שגומרים לצעוק 20 דקות על המבצע בעזה, כולם נרגעים ואוכלים עוגה. וזה, לדעתי, המודל לדיון פוליטי מוצלח. אכילה משותפת של פחמימות פשוטות: אני די בטוחה שזה מה שחסר במזרח התיכון.

להמשך הפוסט