אלישה פלורק היא עורכת דין מצליחה שעובדת יומם וליל, ואז חוזרת הביתה לשני ילדים מתבגרים: אשתו בנפרד של גבר בוגדני שרץ למשרת מושל אילינוי: שותפה במשרד יוקרתי שמנווטת בין שלל מוקשים פוליטיים ומאוהבת בבוס שלה, אהבה שלעולם לא תבוא לידי מימוש. פלורק, גיבורת הסדרה 'האישה הטובה', חיה חיים מסובכים ולחוצים  – אבל לא תצליחו לנחש את זה מעור הפנים שלה.  שכן לא משנה מה עובר על אלישה – נצחון מזהיר, תבוסה צורבת או הגילוי ששוב יש על המשפחה שלה משהו ממש מביך ביוטיוב – עור השנהב שלה תמיד זוהר, איפורה מושלם והקארה שלה מוכן לקלוז-אפ.

בטלויזיה האמריקאית – שהיא הגילטי פלז'ר האהוב עלי, ויסלחו לי היוצרים הישראלים, הבריטים או הצרפתיים שהדברים אולי אינם נכונים לגביהם – עברה דמות האישה דרך ארוכה בעשורים האחרונים. היא יכולה לדבר על סקס ולעשות אותו, להציל חיים בחדר ניתוח או בבית המשפט, להתחתן עם אישה, להתגרש, להתחרפן, להזניח את ילדיה או לא ללדת אותם מלכתחילה, להיות נשיאת ארצות הברית או סגנית נשיא מתוסכלת, לסחור בסמים או להתמכר אליהם: רק דבר אחד נאסר עליה- להיראות כמו אישה רגילה. בשוכבה ובקומה יהא הגלוס משוח על שפתיה: מעשיה ילמדו על נפשה המתפרקת – אולם הפן שלה יעמוד ללא חת. זה מוזר, כי אם יש משהו חיובי אחד שהריאליטי עשה הוא להכניס לסלון שלנו אנשים בשלל צורות וצבעים: אך בסדרות מתוסרטות – יוק. כאילו לא עברו 60 שנה וערימות של חזיות שרופות מאז שלוסי ריקרדו פקחה לרווחה זוג עיניים כחולות גדולות והוכיחה שאפשר להיות אישה מצחיקה בטלויזיה, כל עוד את נראית נפלא.

טוב, כפי שאמרה לי אישה חכמה אחת, טלויזיה היא מדיום ויזואלי. אנחנו מדליקים אותה כדי לראות אנשים יפים. אם כך, איך תסבירו את טוני סופרנו, נוקי תומפסון מ'אימפריית הפשע', ריי רומנו, ג'רי מסיינפלד, ג'ורג' מסיינפלד, קריימר מסיינפלד, לארי דיוויד, ההוא מ'שובר שורות' והומר סימפסון? ומה עם פיטר דינקלג' מ'משחקי הכס'?  ואל תגידו לי 'כריזמטי'. גם ניקי מינאז' מ'אמריקן איידול' כריזמטית ובכל זאת צריכה להיראות הרבה יותר טוב מרנדי ג'קסון (שכנראה נהנה מכריזמה נסתרת במיוחד, או לפחות כזו שאני לא הצלחתי לעלות עליה). ב'משפחה מודרנית', הסדרה האהובה על מועמדים לנשיאות משני הצדדים (וגם עלי) אבי המשפחה נראה כמו אל באנדי פלוס 30 שנה והחבר של הבן שלו כבד משקל, אך בקרב הנשים, האבחנה היא בין היפות-רגילות, כמו קלייר דנפי, לבין המהממות כמו גלוריה (סופיה ורגרה) המעוררת השתאות בקרב כל רואיה.

הסטנדרט הכפול הזה חוצה-ז'אנרים, כבלים ושעות שידור. הראו לי גיבורה אחת של דרמה או קומדיה שנראית כמו אישה רגילה, ואראה לכן את לנה דנהאם. פעם, נכתב בואניטי פייר בכתבה על שאלת האם-נשים-יכולות-להצחיק, “נשים לא יכלו להיות מצחיקות. ואז הן לא יכלו להיות מצחיקות אם הן היו יפות. היום קומיקאית צריכה להיות יפה – אפילו סקסית – כדי להשיג צחוקים".

לפעמים, כדי לגרום לגיבורה להיות אנושית יותר, נותנים לה לאכול. לא לאלישה פלורק – היא מתקיימת כנראה מאוויר ושרדונה: אבל תת-ז'אנר של האישה הפגומה-מושלמת הוא 'הגיבורה הטורפת ג'אנק פוד אך עדיין לובשת מידה 36'. לורליי גילמור המהממת מ'בנות גילמור' התקיימה על צ'יזבורגר ופופ-טארטס ולברנדה-לי ג'ונסון מ'המפענחת' היתה במשרד מגירה מלאה בשוקולד, וגוף מושלם. לאחרונה נהגנו לראות את ליז למון מ-'30 רוק' טורפת 5 דונאטס לפני ארוחת בוקר מבלי שישפיעו על גזרתה. מוניקה מ'חברים' היתה פעם שמנה ונרמז לא אחת שפחמימות מהוות עבורה פיתוי מסוכן, ועל כך אין אלא להגיד: פחחחחח.

המוטיבציה לאפיון הזה ברורה מאליה. בעולם שבו כוכבות הוליוודיות מודות בגאווה בראיונות שהן לא צורכות חיטה, סוכר, אלכוהול, קפה או מזונות מעובדים, גיבורה שממש אוכלת זה חמוד, מצחיק ואפילו חתרני. כפי שנכתב באתר הפמיניסטי ג'זבל בפוסט על הנושא, אצל הגיבורות הנ”ל "זו אף פעם לא סתם אכילה – זו זלילה… ואלו לא נקודות עלילה מקריות, הן מהוות אינדיקטורים עיקריים: כמו הקלישאה של קרטון ההאגן-דאז במערכה השניה של כל קומדיה רומנטית, הזלילה האגרסיבית היא איתות בטוח לקהל שהנשים הללו רווקות, מוזרות ומעוררות רחמים (אך בזכות הרזון שלהן, רק קצת). המסר הוא "אני אולי נראית זוהרת, אך יש לי מוח ונפש של אדם שמן! וזה נורא מצחיק!"  "יכול להיות שעבור כותבים הוליוודיים, אישה שאוכלת כמו אדם רגיל היא מחזה כה נדיר, שהוא מהווה כר נפלא לקומדיה", שיערו ב'ג'זבל'.

יוצאות הדופן המעטות מעידות על הכלל: ביניהן מירנדה ביילי מ'האנטומיה של גריי', אולי האלטר-אגו של יוצרת הסדרה שונדה ריימס – אישה שחורה נמוכה ורגילה למראה, אך כריזמטית, מוכשרת ובעלת לב רחב, הבולטת בחדר ניתוח מלא ביפים ויפות, שמחליפים ביניהם בני זוג במשחק מתמיד של מיטות מוזיקליות. אך ככלל, כפי שאמר ג'קי דונגי לאחת הדמויות ב-30 רוק לאחר שהעלתה כמה קילוגרמים, "את צריכה להוריד 15 קילו או להעלות 30: כל מה שבאמצע לא בא בחשבון בטלויזיה". גיבורות שאינן רזות יהיו בדרך כלל שמנות מאד – מליסה מקארתי, כוכבת 'מייק ומולי', עשתה קריירה משילוב של פנים יפות, עודף משקל וחוש קומי מחודד: ופעם, באייטיז, היתה לנו את רוזאן בר. אופרה וינפרי שמנה, רזתה ושמנה שוב, ללא פגיעה במעמדה האיקוני  – אבל אופרה היא אופרה, כוכב זוהר וייחודי בגלקסיית הבידור האמריקאית.

האם מדובר כאן בתגובת-נגד נוסח 'מיתוס היופי' לשלל הנשים בפריים טיים? יכול להיות: לפי התיאוריה של נעמי וולף, דווקא במקומות שבהן צוברות הנשים כח, הסטנדרטים החיצוניים שהן צריכות לעמוד בהם הולכים ומחמירים – ונכון שנשים בטלויזיה מעולם לא היו חזקות יותר, לפני או מאחורי הקלעים. אבל איפה זה משאיר אותנו? מה תעשה מי שמתיישבת מול המסך בערב עם טרייניג, ואני מדברת עלי? כי כשאני גומרת חבילת גלידה  – רואים את זה על הירכיים שלי. איפה, חוץ מאשר בריאליטי, אוכל לראות נשים שנראות כמוני?

כן, אני יודעת: יש לנו את לנה דנהאם. אני מודה שהפסקתי לעקוב אחר 'בנות' בפרק השני של העונה הראשונה, בזכות סצינת סקס שבה אדם ביקש מהאנה להעמיד פנים שהיא בת 11 ושלא היתה בעיני שנונה, מצחיקה או נוקבת אלא סתם דוחה. לפי הלהט הדתי שמלווה את הדיבור על הסדרה הזו אני מסיקה שדנהאם היא לא רק הקול של הדור שלה, אלא של  העולם כולו. שלושה דברים יש לי להגיד על כך: 1. כל הכבוד לדנהאם המוכשרת והאמיצה, כן תרבינה. 2. לפי מיטב זכרוני, האנה אמנם נראית כאישה רגילה אך היא מוקפת ב-3 יפיפיות, מה שמדלל את האפקט הפמיניסטי, 3. עד שיש כבר על המסך אישה שנראית כמונו, היא חייבת להיות, סליחה, די לוזרית. תהרגו אותי, אני אוהבת שהגיבורות שלי מצדיקות את הכינוי הזה, לכן אני גם רואה טלויזיה אמריקאית. כשתהיה על המסך גיבורה ראויה שגם יהיה לה עור פנים בצקי או צמיגים בבטן, תגידו לי ואני מבטיחה להקליט.