לראשונה התחלתי לתהות לגבי פיד הפייסבוק שלי באמצע מבצע 'עמוד ענן'. אך נרצח ג'עברי, וכבר החל הפייסבוק שלי לרחוש בתערובת של חשש, ספקנות וציניות – עד כדי גלישה לתיאוריות קונספירציה לגבי המניעים ליציאה למלחמה, טבלאות המתארות את הקשר ההיסטורי בין מלחמות למערכות בחירות וכמובן, שלל ממים לעגניים שבהם הוצגה ההנהגה הישראלית כצינית יותר מד"ר סטריינג'לאב. הפיד שלי הזכיר שגם בצד השני יש הרוגים, והתנגד נחרצות לכניסה קרקעית. בקיצור, לו הפיד שלי היה אדם, הוא היה עושה 'אטנדינג' לכל הפגנה נגד המלחמה (למרות שברגע האמת, קרוב לודאי שהיה נשאר בבית).

תמונת המצב הזו עודדה אותי בתחילה: חשבתי שבאמת התפכחנו ולמדנו את לקחי 'עופרת יצוקה' –שהפיד שלי מייצג קונצנזוס רחב של מתנגדים למלחמה. ואז התפרסמו הסקרים, עם 70-90% אחוזי תמיכה במלחמה, ואני הבנתי שנפלתי קורבן לתופעת הפיד האחיד: פיד נחמד והומוגני, מלא באנשים שחושבים בדיוק כמוני, משובץ במסרים מבית מרצ, הארץ והניו יורק טיימס. אני כותבת בעיתון של שמאלנים, אני קוראת אותו עיתון. עכשיו מתברר לי שגם הפיד שלי הפך לפיד של שמאלנים.

למעשה, הוא נפל קורבן לתופעה שאיליי פריזר, פעיל חברתי וסופר אמריקאי, מכנה "בועת פילטר": התהליך שבו, במקום לחבר אותנו לעולם, האינטרנט מחבר אותנו רק לדברים שהוא חושב שאנחנו רוצים לראות. פריזר דיבר על תהליך אוטומטי, שנובע מהדרך שבה בנויים פייסבוק וגוגל, למשל: הדרך שבה הם לומדים להכיר אותנו. כך למשל, תוצאות החיפוש שלנו בגוגל בכל נושא נתון מותאמות אלינו באופן אישי, לפי חיפושים שעשינו בעבר ואפילו לפי סוג המחשב בו אנו משתמשים. בהרצאה שנתן ב'טד' לפני שנה פריזר הסביר, שלמרות שיש לו חברים רפובליקאים ודמוקרטים בפייסבוק – הוא שם לב שהוא רואה רק את הפוסטים של הדמוקרטים, שקרובים לדעתו הפוליטית. זאת בגלל שפייסבוק למד על אילו לינקים הוא מקליק ולאלו פוסטים הוא מגיב – והחל להראות לו רק את הפוסטים מאנשים איתם הוא נוטה להסכים. התהליך הזה, לפי הבנתי, נהיה קיצוני אף יותר לאחרונה, עם כל השינויים שפייסבוק הכניסה כדי להצר עוד יותר את רשימת החברים שאת הפוסטים שלהם אנחנו רואים.

במקרה שלי, אי אפשר להאשים רק את פייסבוק: אני, במו ידי, שותפה ביצירת בועת פילטר משלי, בכך שרכשתי לי חברים בעיקר מצד אחד של המתרס, והתייחסתי בחשדנות לכל הצעת חברות מהצד השני. תרבות הדיון בפייסבוק חיזקה אותי בהתבדלותי – מי רוצה חברים שיאחלו לו, בתגובה לסטטוס, הגליה מהירה לעזה? האמת שהיה  לי פעם חבר ימני בפייסבוק, עיתונאי ממקור ראשון, שהציע לי חברות מקוונת כדי להתווכח עם טור דעה שכתבתי. היו לנו כמה ויכוחים מעניינים בפרטי – בין השאר למדתי ממנו, שגם לימין יש תכנית מדינית. נאלצתי לעשות לו אנפרנד כי כל סטטוס שלו כמעט הרתיח את דמי, מה שהשאיר בפני שתי ברירות: או להתחיל להגיב בזעם, ולהכניס את ראשי למדמנת ההשמצות שהיא התוצאה של תגובה שמאלנית בפיד אולטרא-ימני – או לשתוק ולקבל אולקוס. ביום שבו נפרדתי ממנו פרידה חד-צדדית וירטואלית, החזרתי לפיד שלי את השקט, אבל גם הפכתי אותו להרבה יותר משעמם. תמונת ראי של השכונה התל אביבית בה אני גרה: הרבה אנשים בני 30+ שעובדים במקצועות חופשיים, וסיכוי רב שכמעט כל אדם שתפצח איתו בשיחה יסכים איתך על כמה אמיתות בסיסיות (בעיקר על כך שהממשלה הזו איומה, וכמה צריך כבר לעבור לגור בברלין, או ניו יורק. מקסימום לונדון).

פריזר טוען, שבועות הפילטר מסוכנות לדמוקרטיה – ובעיקר לדיון הציבורי, שבו אנחנו לא נחשפים לדעות ותכנים שמאתגרים אותנו. אני, בעקבות המלחמה, התחלתי לתהות באיזו מידה הלופ הזה, שבמסגרתו אני שומעת שוב ושוב כמעט רק דעות שאני מסכימה איתן (למעשה, דעות שגם אני יכולתי להשמיע) אחראי לעובדה שבשנים האחרונות אני מרגישה שהמדינה הזאת ברחה לי מבין הידיים. איך קרה, שדעותי הבסיסיות לא השתנו – נשארו אותן דעות שמאל-מתון, בעיני – ובכל זאת נהפכו, בעיני חלקים גדולים מהעם שלי, ל'שמאל קיצוני' רדיקלי? בימי בחירות טרופים אלו, הפער הופך אף יותר מדהים – אני לא מכירה אף אחד שמתכוון להצביע לביבי. ובכל זאת, רוב בעלי זכות הבחירה יצביעו לביבי. כמו חלקים גדולים מהשמאל הישראלי המדולדל, גם אני מביטה באימה והשתוממות על מדינת ביבי ותוהה, איך יכול להיות שמה שנראה לי מובן מאליו – דמוקרטיה, זכויות אדם, שתי מדינות וכולי – נראה להם משני מול סט של ערכים אחרים: יהדות, לאום, כח, אדמה. ואולי זו בכלל לא מלחמת ערכים, והפער הוא בכלל רגשי, או דתי. אולי הם פשוט מפרשים את זה אחרת. מה אני מפספסת? אין לי מושג: הדעות בצד השני כל כך מרתיחות אותי בדרך כלל, חזון המדינה העולה מהן כל כך מפחיד – שאני אוטמת את אוזני התודעה שלי אחרי המשפט הראשון.

המקום היחיד כמעט שבו יוצא לי להתווכח, להתווכח באמת, עם אנשים שאני מכבדת וחושבים אחרת ממני הוא ארוחות הצהריים במשפחה של בעלי בירושלים – חבורת אנשים נפלאים, מהאהובים עלי בעולם, שלפחות חצי מהם ממוקם בצד המרכז-ימני-דתי של המפה ואוהב מאד לצחוק על התל אביביים לוגמי האספרסו (סליחה, אני חייבת להעיר כאן משהו: אני שותה בעיקר נס, וירושלמים מכורים לבתי קפה לא פחות מתל אביביים. רק לתקן עיוות היסטורי). הויכוחים הללו מגיעים בקלות לצעקות וכנהוג, אף צד לא מצליח בדרך כלל לשכנע את השני. אבל מדי פעם אני מצליחה לשמוע, באמת לשמוע, דעה שונה משלי – משהו שגורם לי לחשוב: ואחרי שגומרים לצעוק 20 דקות על המבצע בעזה, כולם נרגעים ואוכלים עוגה. וזה, לדעתי, המודל לדיון פוליטי מוצלח. אכילה משותפת של פחמימות פשוטות: אני די בטוחה שזה מה שחסר במזרח התיכון.