אין דבר שרירותי יותר מלחלק את החיים לשנים, ולחלק את השנים ל-365 ימים, ולהסתכל אחורה כל דצמבר בניסיון לקבוע מה היו הסרטים הכי טובים ב-365 הימים שחלפו מאז דצמבר האחרון. אבל יש משהו נחמד בספירת המלאי השנתית הזו, ועבור בלוג קולנוע זו הזדמנות חגיגית במיוחד לכתוב על יצירות שעברו לרובנו מתחת לרדאר, ובעיקר יצירות שלא זכו להפצה מסחרית בארץ (בשביל לקרוא רשימות שמתווכחות אם "המאסטר" יותר טוב או גרוע מ"עלייתו של האביר האפל" אתם ממש לא צריכים אותי, אבל עופר ליברגל מהבלוג המשובח "סריטה" יכול לסייע לכם בזה).

הפוסט הזה יוקדש להארות השוליים (כן, כן, זו אינה שגיאת כתיב) שעשו לי את השנה. קודם כל, על הסרטים העלילתיים הכי טובים שיש סיכוי טוב שלא שמעתם עליהם תוכלו לקרוא בכתבה שלי לעכבר העיר.

מה שלא נכנס לכתבה הוא הסרטים הדוקומנטריים, ו-2012 היתה שנה מעולה במיוחד לעשייה דוקומנטרית. קשה מאוד לבחור חמישייה, ומדובר בבחירה סובייקטיבית לחלוטין, ובכל זאת, הנה הסרטים התיעודיים שהכי אהבתי ב-365 הימים שחלפו להם ביעף:

1. How to Survive a Plague – סרט הביכורים של הבמאי דיוויד פרנס, שנחשף לראשונה בפסטיבל סנדאנס, גרף מאז פרסים וביקורות מהללות בזכות עבודת הארכיון המרשימה שעליה הוא מתבסס, אשר עושה שימוש בקטעי וידיאו משנות השמונים והתשעים כדי לחשוף את סיפורה של מגפת האיידס. פרנס לוקח נושא שכבר עמד במרכזם של אינספור סרטים, ומצליח להאיר אותו מזוויות חדשות. הסרט מתחיל בתיאור הימים החשוכים שבהם איידס זוהה כ"סרטן של הומואים", ועובר משם לתיעוד מעורר-השראה של המאבק האקטיביסטי להכיר בממדיה ההולכים וגדלים של המחלה (שקיומה הוכחש בתחילה על ידי הרשויות), ולשנות את היחס לחולים. וכך פרנס תיאר את תהליך העבודה על הסרט בריאיון ל"ניו יורק טיימס".

ואם כבר סרטים מעולים על איידס ואקטיביזם: רשמו לעצמכם לראות גם את United in Anger: A History of ACT UP, שעוסק גם הוא באותם נושאים ויוצר דיוקן מעורר השראה של התקוממות אזרחית.

2. Searching for Sugar Man – סרטו של הבמאי השוודי מאליק בנג'לול (Malik Bendjelloul) הוא מסוג הסרטים הדוקומנטריים שנכנסים לקטגוריית "המציאות עולה על כל דמיון" (ולכן כדאי מאוד לנסות לתפוס אותו בסינמטקים בינואר). זהו סרט שלא מפסיק להפתיע את צופיו, עם טוויסטים והתפתחויות עלילתיות שלא היו מביישים סרטים הוליוודיים. בנג'לול עוקב אחרי אדם בשם רודריגז, זמר פולק-רוק אמריקאי שהוציא אלבום בכורה מבריק בתחילת שנות השבעים – ומאז נעלם אל תהום הנשייה. מעבר לפסקול המעולה, שמורכב כולו משיריו של רודריגז, המעקב אחריו הופך לאלגוריה מופלאה על כוחה של המוסיקה, העולם הגלובלי ונצחיותה של אמנות גדולה. וכך זה נראה: 

3. Into the Abyss/ West of Memphis/ The Central Park Five/ Paradise Lost 3: Purgatory  - כן, אני יודעת – זו רמאות לדחוף ארבעה סרטים בתור סרט אחד. אבל כל אחד מהארבעה האלו הוא דוקומנטרי מעולה וראוי לצפייה, וארבעתם ביחד משרטטים תמונה מטרידה וסיוטית של מערכת המשפט האמריקאית, על כל כשליה (ובעיקר הגזענות והדעות הקדומות של שופטיה). Into the Abyss של ורנר הרצוג מטפל בבעייתיות של עונש המוות (ועושה את זה כמו שרק הרצוג יודע), West of Memphis עוקב אחרי רצח מזעזע של שלושה ילדים שאירע בארקנסו ב-1993, וההרשעה המהירה מדי (תוך 11 שעות) של שלושה צעירים לבנים – אחד מהם סובל מפיגור וממחלת נפש – בעקבותיו. השלושה נידונו למוות, ורק 18 שנים לאחר הרשעתם החפוזה התגלו עובדות ששפכו אור חדש על המקרה.  Paradise Lost 3: Purgatory הוא החלק השלישי בפרויקט הדוקומנטרי המתמשך של הבמאי ג'ו ברלינג'ר, שעוקב גם הוא אחרי הרצח משולש שזעזע את ארקנסו. ברלינג'ר עקב אחרי המקרה כמעט מתחילתו, ובחלק החותם את הטרילוגיה הוא מתמקד בהשלכותיה הטרגיות של הרשעתם של חפים מפשע. The Central Park Five מציג סיפור מזעזע לא פחות, העוסק בהרשעתם החפוזה של צעירים אפרו-אמריקאים באונס אלים של צעירה לבנה שיצאה לרוץ בסנטרל פארק באפריל 1989. גם במקרה הזה המשטרה נכנעה ללחץ הציבורי, התקשורת לא שאלה שאלות, ורק שנים מאוחר יותר התברר שהחמישה היו חפים מפשע.  

כיחידה אחת ארבעת הסרטים הללו הם לא רק שיעור היסטוריה מאלף, אלא גם צפיית-חובה לכל משפטן, אזרח ומי שזכויות אדם חשובות לו. יותר מכל דבר אחר, הם חושפים את האופן השרירותי ומחריד שבו מערכת המשפט יכולה לגזור עונש מוות (מילולי או מטפורי) על חפים מפשע, בעיקר כאשר המעמד הסוציו-אקונומי או צבע העור שלהם הופכים אותם לחשודים מיידים.

4. גן עדן – ישראל, כידוע, היא מעצמת דוקו. ראיתי השנה לא מעט סרטים תיעודיים מעולים של יוצרים מקומיים, ועל רובם כבר כתבתי כשסקרתי את פסטיבל ירושלים בקיץ ("ספורים" של דנה דורון ואריאל סיני, "שבעת הסלילים של יונה וולך" של יאיר קידר, "זמן משפחה" של ניצן גלעדי ו"יהי אור" של שירלי ברקוביץ'). אבל הסרט של רן טל, עם הצילום המופלא ויוצא הדופן של דניאל קדם, מצליח להוכיח שדוקומנטריסט מוכשר הוא לאו דווקא מי שיודע למצוא את הסיפורים הכי סנסציוניים, אלא מי שיודע להתבונן במציאות, גם כשהיא בנאלית לכאורה. בהתאם, טל בילה זמן ממושך בגן השלושה (הסחנה), ותיעד את מבקריו. זה אולי נשמע כמו סרט תדמית של החברה להגנת הטבע, אבל למעשה זהו דיוקן יפיפה של החברה הישראלית וגם של טבע האנושי (ובעיקר של הנטייה שלנו להתגעגע למה שאבד לנו לנצח – תמימות, נעורים, אהבות ראשונות, קשרים אנושיים וכו'), על כל הסתירות הפנימיות שמאפיינות אותם.

The Imposter .5 – הבמאי בארת' לייטון עוקב אחרי הפרשה המשונה שבו משפחה מטקסס, שבנה בן ה-13 נעלם לפני שלוש שנים, מתבשרת שהוא אותר בספרד. כשהם מגיעים לשם, הם מקבלים שבנם האבוד נראה כמו גבר צרפתי צעיר. אבל התקווה והאבל המתמשך לא מאפשרים להם להחליט האם אכן מדובר בבנם, או במתחזה? השאלה הזו עומדת בבסיסו של הסרט, שנבנה כסרט מתח לכל דבר.  מטריד זה אנדרסטייטמנט לתיאור היצירה הזו.  

ומכיוון שאני ממש גרועה בלבחור חמישיות, הנה עוד סרטים שמאוד אהבתי השנה, למקרה שאתם נתקלים בהם בסינמטקים או על מדפי האוזן:

Brooklyn Castle, Detropia, Chasing Ice, Bully, Tchoupitoulas  ומלכת ורסאיי.

ולסיום – הנה כל שוברי הקופות (העלילתיים) של 2012 בשש דקות: