"היא", סרטו החדש של ספייק ג'ונז, הוא גם הפיצ'ר הראשון שג'ונז כתב, ולא רק ביים. ג'ונז (44), שהפך מגולש סקייטבורד מקצועי ומייסד של מגזין המוקדש לאופני BMX לאחד הבמאים הפוריים ביותר של קליפים וסרטי מוזיקה בעידן ה-MTV, הגיע לבימוי סרטים בשלב מאוחר יחסית של הקריירה שלו. אחרי שביים שני תסריטים מבריקים של צ'ארלי קאופמן, "להיות ג'ון מלקוביץ'" ו"אדפטשיין", הוא עיבד את ספר הילדים האהוב של מוריס סנדק, "ארץ יצורי הפרא". התוצאה היתה סרט ילדים מלנכולי ואפל כל כך עד שג'ונז נאלץ לנהל קרבות ממושכים עם האולפנים כדי שיאפשרו לו לשחרר את הסרט ללא שינויים מהותיים בתסריט. הפעם, בסרט המבוסס על תסריט מקורי, ג'ונז לא נתקל בבעיה דומה והיתה לו יד חופשית לצלול לתהומות המלנכוליה של ניכור אורבני בעידן הדיגיטלי.

צפו: מדריך מזורז לעולמו של ספייק ג'ונז

אחרי שהציג סיפור אהבה בין שני רובוטים בסרט הקצר I'm Here מ-2012, המבוסס באופן חופשי על "העץ הנדיב" של הסופר האמריקאי של סילברסטיין, ג'ונז פונה לגולל סיפור אהבה בין גרוש טרי בשם תיאודור (חואקין פיניקס) למערכת ההפעלה החדשה שהוא התקין על המחשב שלו, המזדהה בשם סמנתה (בקולה של סקרלט ג'והנסון, שהחליפה ברגע האחרון את השחקנית סמנתה מורטון). בהשוואה לסרטים בולטים אחרים בעונת האוסקרים, כמו למשל "חלום אמריקאי", "הזאב מוול סטריט" או "12 שנים של עבדות", סרטו של ג'ונז הוא יצירה מינימליסטית, כמעט סגפנית (שמגיעה לשיאה בסצנה שעושה שימוש מבריק בפריים שחור). פיניקס מככב בכל סצנה בסרט, ומחזיק אותו על כתפיו. הוא מנהל שגרה מדכאת שנעה בין עבודתו בחברה שכותבת מכתבים רומנטיים לפי הזמנה, לבין ביתו, חלל רחב ידיים אבל סטרילי ומנוכר. תיאודור חי בעיר בדיונית (שילוב של שנגחאי ולוס אנג'לס, בהן צולם הסרט) בעתיד הלא רחוק, שבו קשר עין הוא מסורת נשכחת של העידן הטרום-דיגיטלי. בני האדם מתהלכים ברחובות כשהם מדברים לאוזניות הקטנות שמחוברות אליהן בכל רגע, והכמיהה למגע אנושי מתחלפת בסקס וירטואלי (באחת הסצנות המצחיקות ביותר בסרט, בכיכובם של פיניקס, קולה של קירסטין וויג וחתול).

וכך נראה הסרט הקצר של ג'ונז, שיכול לשמש כמתאבן נחמד ל"היא":

חייו של תיאודור משתנים כשהוא מתקין על המחשב שלו את מערכת ההפעלה המשוכללת שנקראת סמנתה. למרות שהיא נטולת גוף, סמנתה מספקת את כל צרכיו של תיאודור, החל מקריאת מיילים והגהה וכלה בחברות אמיצה, אינטימיות ובסופו של דבר גם סקס. האפשרות לקיים מערכת יחסים מורכבת ואינטימית עם מערכת הפעלה נדמית בתחילה כמו קוריוז, אבל ככל שהסרט מתקדם אנחנו מתחילים להזדהות עם הרגשות החמים שתיאודור מפתח כלפי סמנתה. בתוך היקום הזר-אך-מוכר שהסרט מתנהל בו, לא מעט בני אדם אחרים מנהלים מערכות יחסים ארוכות-טווח עם מערכות ההפעלה שלהם, כך שהרומן הלא שגרתי של תיאודור מתקבל בהבנה על ידי חבריו לעבודה וחברתו הקרובה ביותר, איימי (איימי אדמס). היחידה שמנסה לנעוץ סיכה בבלון היא גרושתו הטרייה של תיאודור, מרתה (רוני מארה), שטוענת כי מדובר בפתרון מושלם מדי עבור גבר אינפטיל ש"רוצה מערכת יחסים, בלי כל המחויבויות של מערכת יחסים".

לו רק היתה קטגוריה באוסקר ל"עיצוב המכנסיים הטוב ביותר"…

סרטים קודמים שעסקו בסיפורי פיגמליון שכאלו (החל מ"אהבה בחלון הראווה" מהאייטיז וכלה בפרק הפתיחה של העונה השנייה של "מראה שחורה"), הסתיימו בכך שהגיבור המאוהב מתפכח ומבין כי הישות הבלתי אנושית אינה מהווה תחליף אמיתי לקשר אנושי. בלי לפזר ספויילרים, אפשר לציין ש"היא" מספק לנו סוף שונה, אמביוולנטי ומורכב יותר. הבעיה היא לא שסמנתה מתגלה כמכונה, אלא שהיא הופכת ככל שהסרט מתקדם לאנושית, אנושית מדי.   

כמו סרטים אחרים בעונת האוסקרים, "היא" בן השעתיים הוא סרט ארוך קצת יותר מדי, שיש בו סצנות טובות יותר ופחות. למרות רגעים של נפילת מתח, הוא מצליח להציג סיפור אהבה סוחף, אמין ומורכב. בנוסף, "היא" הוא לא מניפסט דידקטי שמזהיר נגד סכנות העידן הדיגיטלי וקורא לנו לרוץ לחבק את יקירנו במקום לבלות עוד שעתיים בפייסבוק (למרות שבסוף הסרט בהחלט מתעורר דחף להתרכבל עם מישהו ממשפחת האדם). מדובר בסרט שמעלה שורה של שאלות רלוונטיות להחריד לתקופה שאנו חיים בה, ובראשן השאלה מה מייחד קשרים ורגשות אנושיים. זהו סרט שממקם את ג'ונז בשורה הראשונה של במאי הקולנוע האמריקאיים שפועלים בתוך המיינסטרים, אחרי לא מעט שנים בהן הוא נחשב לבמאי קליפים מוערך, אבל לא לאוטר (auteur) בעל סגנון ייחודי משלו.

בנוסף, "היא" מצטרף למגמה מעניינת של סרטים שהם הצגה-של-איש-אחד (או אישה אחת), בהם שחקן אחד (או מקסימום שניים) סוחבים סרט שלם על גבם, ובהם "כח משיכה", "הכל אבוד" וגם, במידה מסוימת, "כחול הוא הצבע החם ביותר". אפשר לחשוב על הטרנד הזה כתגובת-נגד לאינפלציה של סרטי האנסמבל שהציפו אותנו בשנים האחרונות ("חלום אמריקאי" הוא דוגמה טובה, אבל גם רוב הקומדיות ההוליוודיות). יש משהו סגפני בבחירה בשחקן יחיד, ובאופן טבעי היא הופכת את היצירה לשיתוף פעולה בין הבמאי והכוכב שלו. זה אתגר לא פשוט ליצור סרט של 90 דקות, שעתיים או שלוש שעות (במקרה של "כחול") שבו הצופים מתבקשים לעקוב אחר דמות אחת מבלי להשתעמם. אבל "היא" מצליח לעמוד באתגר הזה בכבוד. ההתעקשות שלו להתמקד בתיאודור בכל אחת מהסצנות מספקת תשובה נוספת לשאלה מה מבדיל אדם ממכונה: זוהי דמות מורכבת, הנעה בין רגעים של שמחה וילדותיות לרגעים של ייאוש ומלנכוליה. היא מציגה בפנינו את כל קשת הרגשות האנושית, ואת המורכבות של הקיום האנושי. במילים אחרות, ג'ונז מאפשר לנו לבלות שעתיים עם אדם, ולא עם מכונה, כדי לשאול את עצמנו עד כמה ההתנהגות האנושית מתוכנתת (על ידי ההורים, החברה, הערכים המוסריים), ועד כמה היא נתונה לשליטתנו. לא משנה מה התשובה, השאלה היא העיקר.  

שלוש תהיות לסיום:

- תיאודור וסמנתה מדברים כמעט על הכל, אבל אחת הסוגיות המרכזיות ביותר במערכת יחסים בוגרת – ילדים, משפחה וכל הג'אז הזה – מעולם לא עולה לדיון. סמנתה מציינת שהיא מקנאת ביכולת האנושית להרגיש, אבל היא מעולם לא מדברת על הכמיהה שלה להיות אמא (אלא אם כן חיי נצח וירטואלים הם חלופה מספקת לאמהות). ההתעלמות המוחלטת הזו מהפיל הוורוד בסלון הופכת את תיאודור לדמות של גבר-ילד: מישהו שנאחז בפנטזיה רומנטית וקצת ילדותית של אהבה (שמתבטאת בשיחות לתוך הלילה, סקס, בילוי בחוף הים או ביריד), אבל לא חושב לרגע האם הוא רוצה להתחייב באמת למישהי אחרת ואולי להקים משפחה.  

-  אחת השאלות שנותרו פתוחות היא האם סמנתה אכן מפתחת רגשות "אותנטיים" (מילה בעייתית כשלעצמה) כלפי תיאודור, או שהיא תוכנתה מראש להתנהג באופן המחקה התאהבות. בלי להיגרר לתיאוריות קונספירציה, אפשר לתהות האם מישהו מאלפי המתכנתים שעבד עליה תיכנת אותה לתפקד כמעין סרוגייט נפשי ומיני לגברים הטרוסקסואליים אחרי פרידה. כלומר, היא לא תוכנה בעלת אינטילגנציה שמשתנה ומשתכללת ככל שהסרט מתקדם, אלא פשוט תוכנה בעלת תפקיד מוגדר מראש (לסייע לגברים להתגבר על שברון לב). משהו בסגנון סיפור שבורחס היה כותב, לו רק היה לו חשבון בפייסבוק.

-  האם יש גבר בעולם הזה (בהווה או בעתיד) שגזרת מכנסיים כל כך גבוהה מחמיאה לו? אם כן, השאירו תמונה בתגובות. 

עוד ביקורות סרטים:

"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
נימפומאניה: אז איך החדש של לארס פון טרייר?
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב
כח משיכה: זה לא הסרט שיציל את הקולנוע
יסמין הכחולה: כך התחלתי לשנוא את וודי אלן
כשמישל גונדרי פגש את נועם חומסקי
דון ג'ון: סקס, פורנו – ומה שביניהם
המשרת: שחור הוא השחור החדש
נאהבים מחוץ לחוק: טרנס מאליק לעניים
חיי עם ליברצ'ה: הסרט שהפחיד את הוליווד