בשבוע שעבר התפרסם ריאיון שלי עם סטיב מקווין ("רעב", "בושה", "12 שנים של עבדות") ב"גלריה". בגלל מצוקת מקום נחתכה מהכתבה ההתייחסות של מקווין ל"ג'אנגו ללא מעצורים", סרט העבדות מעורר המחלוקת של קוונטין טרנטינו. והנה מה שמקווין אמר בריאיון איתו בניו יורק:

לריאיון המלא עם סטיב מקווין (ויש גם גרסה באנגלית)

לדברי מקווין, בזמן שהוא וצוותו שחזרו את מטעי העבדות של המאה ה-19 בחווה בניו אורלינס, לא רחוק משם קוונטין טרנטינו צילם את סרטו האחרון, "ג'אנגו ללא מעצורים". כמו "12 שנים של עבדות", גם "ג'אנגו" עוסק בתקופת העבדות ובמרכזו גיבור שחור, אבל בכך מתחיל ונגמר הדמיון בין הסרטים. למעשה, קשה לדמיין שני סרטים שונים יותר, ושני במאים שונים יותר: בעוד שמקווין התייחס לעבדות בחרדת קודש ויצר סרט קשה לצפייה שמתמקד באכזריות של בעלי המטעים הלבנים, טרנטינו השתעשע כהרגלו עם ז'אנרים קולנועיים ויצר עירוב של אגדת ילדים ומערבון במסגרתו הגיבור השחור (ג'יימי פוקס) נוקם באדון הלבן והסדיסט (ליאונרדו דיקפריו) ורוכב אל עבר השקיעה.

דיקפריו ב"ג'אנגו ללא מעצורים". מקווין מפרגן

בשיחה עמו מקווין סיפר כי הוא נפגש עם טרנטינו בניו אורלינס במהלך הצילומים, ולמרות השוני הסגנוני בין סרטיהם האווירה היתה חיובית ומפרגנת. לדבריו, "הוא אמר לי 'אני מקווה שיכול להיות יותר מסרט אחד על העבדות' ואני עניתי ' כמובן, בדיוק כפי שיש יותר מסרט גנגסטרים אחד ויותר ממערבון אחד'. התפקיד שלנו הוא לא להכריע מהו 'סרט העבדות האולטימטיבי' אלא לתת לקהל לבחור". לאחר שנשאל מה הוא חושב על "ג'אנגו ללא מעצורים", מקווין בחר להתחמק באלגנטיות ואמר כי "אני חושב שיש מקום לסוגים שונים של סרטים על העבדות". 

אם לשפוט לפי השנים האחרונות, במהלכן סרטים כמו "לינקולן, "העזרה" וגם "ג'אנגו" זכו להצלחה קופתית ונוכחות מרשימה באוסקר, בהוליווד של עידן אובמה בהחלט יש מקום ליותר מסרט אחד על העבדות. באופן מעניין, אחרי לא מעט שנים בהן הוליווד העדיפה שלא לעסוק באופן ישיר בתקופת העבדות (למעט סרטים בודדים כמו "חמדת" או "אמיסטד" מסוף שנות התשעים) , לאחרונה העיסוק בעבדות ובמאבק לשוויון זכויות לשחורים כבש את המסכים: ב-2013 ו-2014 עלו או יעלו לאקרנים לא פחות משבעה סרטים שעוסקים בנושא, ובהם "המשרת" של לי דניאלס, שהתברג בראש טבלת שוברי הקופות בארה"ב בספטמבר האחרון והסרט העצמאי "תחנת פרויטוייל", המגולל את סיפורו האמיתי של צעיר שחור מאוקלנד שבקליפורניה שנורה למוות על ידי שוטר לבן.

ייתכן בהחלט שהתזמון מקרי, אבל באותה מידה יכול להיות שהוא קשור לכך שב-2013 אמריקה ציינה 150 שנה ל"הצהרת האמנציפציה" של הנשיא לינקולן, שהכינה את הקרקע לביטול העבדות ב-1865, ו-50 שנה לנאום "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג. עם או בלי קשר לנקודות הציון הללו, בחודשים הקרובים אפשר יהיה לראות לא מעט סרטים חדשים שעוסקים בנושא, וניתן להניח שהמועמדות הצפויה של "12 שנים של עבדות" לאוסקר תאותת למנהלי האולפנים שסרטים על העבדות מבטאים את הצייטגייסט של עידן אובמה טוב יותר מכל טרנד קולנועי אחר.

במקביל, השבוע מקווין הגיע לתוכנית האירוח של ארסניו הול, והגיב לראשונה לשערורייה שהסעירה בשבועות האחרונים את מבקרי הקולנוע של ניו יורק: ארמונד וייט, מבקר חובב-פרובוקציות הידוע בפה הגדול שלו, קרא למקווין "דורמן מביך ואיש זבל", ובתגובה פורום המבקרים של ניו יורק החליט לבטל את חברותו של וייט במועדון היוקרתי הזה. וכך מקווין הגיב השבוע לסיפור: