כל שנה ב-8 בינואר אינספור אתרים חוגגים את יום הולדתו של דיוויד בואי באמצעות פודקאסטים, מצגות או סתם כתבות מחווה. אבל השנה בואי העניק למיליוני מעריציו סיבה אמיתית למסיבה: סינגל חדש מתוך אלבום שבדרך (שייצא במארס הקרוב), שהושק בקול תרועה רמה באתר חדש ומשופץ בשבוע שעבר.

הסינגל החדש, Where are we now? חוזר אל השנים שבואי בילה במערב ברלין (1976-1980). טוני ויסקונטי, המפיק הוותיק של בואי, שעבד איתו בשנתיים האחרונות על אלבום האולפן החדש שלו (ששובר שתיקה של עשר שנים), סיפר שברגע שהוא קרא את המילים לסינגל הוא הבין מיד שהן מתייחסות לתקופת ההוללות המאושרת במהלכה בואי ואיגי פופ חלקו דירה בבירת גרמניה, וביחד עם ויסקונטי הם נהגו לשבת בברים זולים במיוחד ולהעמיד פנים שהם גרמנים.

בואי עצמו מסרב להתראיין, אבל ויסקונטי דווקא נהנה לדבר עם כלי התקשורת, שבאופן טבעי מתקשים להסתיר את התלהבותם. בריאיון ל"בילבורד" הוא סיפר שהעבודה על האלבום החדש נשמרה בחשאיות של מבצע צבאי ("החתמנו כל מי שנכנס לסטודיו על הסכם סודיות"), ושהאלבום החדש – שייקרא The Next Day – יכלול 17 שירים, חלק מהם חושפים "בואי חדש לגמרי. סגנון שלא הכרנו קודם".

 אבל הבשורה העצובה של ויסקונטי היא שבואי חזר ואמר לו בנחרצות שהוא לא מוכן לחזור להופיע ו/או להתראיין לתקשורת כחלק מהיח"צ לאלבום החדש. לדבריו, "בואי אמר לי 'הופעתי על במה והתראיינתי במשך יותר משלושים שנה, ואני לא רוצה לעשות את זה יותר'. מבחינתו שני הדברים האלו נופלים באותה קטגוריה. הוא רק רוצה להקליט אלבומים כרגע, והוא מרגיש שהוא הרוויח את זה ביושר".

קל להבין את בואי, שחרש כל במה באירופה ובארה"ב וכבר נמאס לו, ובנוסף נאלץ להתמודד עם אירוע לב ב-2004, תקרית שגרמה לו לבטל הופעות ועוררה שמועות שמצבו הבריאותי ירוד. מצד שני, רוב המוסיקאים בני דורו של בואי (כולל מוזיקאים מבוגרים יותר, כמו לאונרד כהן למשל) ממשיכים להופיע ברחבי העולם. מי שראה את השותף הברלינאי של בואי, איגי פופ, בהופעה שלו בארץ ב-2007, יודע היטב שאנרגיות ותשוקה לא תלויות בהכרח בגיל (ע"ע מיק ג'אגר וחבריו ל"רולינג סטונס").

אבל ההפתעה האמיתית בקאמבק המשמח של בואי היא שכמו תמיד הוא שובר את הכלים. אחרי שהוא ברא את עצמו שוב ושוב, בגיל 66 הוא מסרב להתכחש לגיל שלו – אלא להפך: הקליפ המעניין של Where are we now? מקצין את נזקי הזקנה. בואי מככב בו כשהוא כלוא בתוך "בלון" שמעוות את פניו וחושף קמטים ושיניים מצהיבות (האישה שלצידו היא לא ביורק, כמו שחלק מהשמועות טענו, אלא אשתו של במאי הקליפ, הציירת ג'קלין המפריז).

 בשלב מסוים בואי מצולם בפרופיל, בזווית לא מחמיאה שגורמת לו להיראות כמו חייזר (אבל לא כמו חייזר אנדרוגני, סקסי ובן-אלמוות כמו בתקופת זיגי סטארדאסט; סתם חייזר משונה וזקן).  לקראת הסוף הוא מצולם על רקע סטודיו ונראה טוב בהרבה, אבל השבירה הזו רק מדגישה את המלאכותיות של האיפור והתאורה המחמיאה.   

כפי שהשם שלו מרמז – "איפה אנחנו היום"? – מנסה להתבונן בעבר בלי נוסטלגיה. הוא מאפשר לבואי לעצור רגע ולהתבונן ברגעים קטנים מהעבר, כמו למשל הימים שבהם הוא היה A man lost in time near KaDeWe. בואי, שמכונה לא אחת "הזיקית של הרוקנ'רול", הקדיש את רוב הקריירה שלו לעיסוק אובססיבי ומבריק בנזילותה של הזהות האנושית. בהתאם, הוא התענג על גילום דמויות שונות ובריאת פרסונות בימתיות יצירתיות ופרועות. לכן, כשאמן כמוהו שר As long as there's me, ברור שהשאלה מיהו ומהו me פתוחה לאינספור פרשנויות.

וכך הוא מסביר את הפילוסופיה שלו בריאיון משעשע במיוחד מ-1973 (כדאי לצפות, ולו בשביל העגיל המעולה):

ולסיום – הנה כמה בונוסים והמלצות משמחים במיוחד:

1. השירים של בואי מככבים בפסקול של לא פחות מ-333 סרטים (והוא שיחק ביותר מ-30 סרטים). אחת מהסצנות המשמחות ביותר לצלילי Modern Love מופיעה ב"פרנסס ה.", הסרט האחרון של נואה באומבאך (שכבר המלצתי עליו ברשימת סרטי השנה שלי). המחווה האהובה עלי למוזיקה של בואי היא הסרט הגרמני Christiane F. (שמבוסס על הספר שיצא בעברית תחת השם "אני, כריסטיאנה פ."), שמגולל את חוויותיה של צעירה ברלינאית שמדרדרת לסמים לצלילי השירים הכי יפים שיש. הפסקול שבואי כתב לסרט הוא אלבום מבריק ומרגש, והבריחה של כרסיטיאנה ואהובה מהמשטרה לצלילי Heroes גרמה להתמכרות לסמים להיראות כמו הדבר הכי מגניב ורומנטי ביקום:

2. ואם כבר Heroes, מסתבר שהגיבורים של "כמה טוב להיות פרח קיר" לא עשו שיעורי בית וראו את "כריסטיאנה פ.", כי לקח להם חודשים לגלות מאיפה השיר הזה נשמע להם מוכר:

3. בנובמבר האחרון נחשף מיקסטייפ שהוא גם סרט מחווה בן שעה לבואי. שילוב מעולה של שירים, אווירה סוריאליסטית, וקליפ ארוך-ארוך שהוא בעצם מסע ויזואלי בעקבות אלבומיו של בואי. מומלץ במיוחד!.

4. אמנים שמזדקנים בכבוד זה דבר נדיר, אבל אמנים עם חוש הומור משובח זה דבר נדיר לא פחות, ובואי תמיד ידע לצחוק על עצמו, כפי שהוא הוכיח בסדרה "ניצבים":