"בפעם הראשונה שראיתי את הסרט הזה בקולנוע שנאתי אותו. בפעם השנייה אהבתי אותו. בפעם השלישית פיתחתי כלפיו אובססיה". 

כך מתארת סקרלט ג'והנסון את חויית הצפיה שלה ב"עיניים עצומות לרווחה" (1999) של סטנלי קובריק בריאיון שהיא נתנה לאחרונה ל"ניו יורקר", וכך ניתן לתאר גם את חויית הצפיה ב"מתחת לעור" (Under the Skin), הסרט החדש בכיכובה, בהנחה כמובן שיש אי שם צופים אמיצים/ מזוכיסטים מספיק כדי לצפות בו שלוש פעמים. ג'והנסון, שעוררה סערה ציבורית בינואר האחרון בגלל פרשת סודה-סטרים, היא אחת הכוכבות המעניינות ביותר שפועלות כיום בארה"ב, ולראיה ניתן לציין את העובדה שבאותו שבוע עלו לאקרנים שני סרטים שונים לחלוטין בכיכובה: שובר הקופות ההוליוודי מבית מארוול, "קפטן אמריקה: חייל החורף", הציפור המבשרת את בוא האביב ואיתו מבול סרטי גיבורי העל של הקיץ הקרוב, ו"מתחת לעור" של ג'ונתן גלזר, ללא ספק הסרט הכי מופרע שג'והנסון עשתה בקריירה שלה, ואחד הסרטים ההזויים, המשונים והמרתקים ביותר שראיתי מימיי.

וכך נראה הטריילר:

"מתחת לעור" רחוק מ"קפטן אמריקה" מרחק מזרח למערב. למעשה, הפיצ'ר השלישי של גלזר (אחרי Sexy Beast מ-2000 ו"לידה" עם ניקול קידמן מ-2004) גורם לסרטים ניסיוניים כמו "הולי מוטורס" ("מנועים קדושים") של ליאו קארקאס להראות קוהרנטיים וקומוניקטיביים כמו "סרט לגו". קשה עד בלתי אפשרי לתאר מה בדיוק הולך שם, אבל הנה ניסיון נואש (ונטול ספויילרים): הסרט נפתח במונטאז' של צורות גיאומטריות, המסתיים באקסטרים קלוז אפ של אישון אנושי הנראה כמו מחווה ל"כלב אנדלוסי" של לואיס בוניואל, או ל"פרסונה" של ברגמן. הפרולוג הזה, המופיע לפני כתוביות הפתיחה, מאותת למעריציה של ג'והנסון שהם לא עומדים לצפות בעוד סרט דמוי "הנוקמים" או, לצורך העניין, "אבודים בטוקיו". יותר מש"מתחת לעור" מתכתב עם סרטי ארט-האוס, הוא מתכתב עם קולנוע סוריאליסטי ועם סרטי אוונגרד ניסיוניים, ובהשראתם הוא מציע מסע אסתטי כמעט נטול דיאלוגים שאין לו "עלילה" במובן המקובל של המילה (דמויות, התפתחות דרמטית וכו'). אחרי סצנה קצרה שבה אופנוען עם קסדה לראשו סוחב על כתפיו אישה מעולפת ומכניס אותה לתוך משאית, אנחנו רואים את ג'והנסון מתפשטת (ולא בפעם האחרונה) וגונבת את בגדיה של הקורבן הרנדומלי.

חלקו הראשון של הסרט מתבסס על קטעים חצי מאולתרים במסגרתם גלזר צייד את ג'והנסון בפאה שחורה, רכב ושפתון אדום בוהק ושלח אותה לבקש כיוונים והוראות נסיעה מגברים אקראיים בגלזגו. לפי הריאיון של ג'והנסון ב"ניו יורקר", לא רק שהגברים הללו לא עבדו עם תסריט מוכן מראש – למעשה הם כלל לא ידעו שמצלמים אותם שכן גלזר השתמש במצלמות נסתרות. מרבית הסצנות – כולל סצנה שבה היא הולכת לעשות שופינג בקניון הומה אדם וסצנה אחרת שבה היא מועדת ושוכבת דקות ארוכות על המדרכה עד שעוברי אורח עוזרים לה לקום – צולמו ללא ניצבים וללא תסריט. בהמשך מסתבר שג'והנסון לא סתם מפלרטטת עם גברים, היא משתמשת במיניות שלה כדי לשכנע אותם לבוא לדירה שלה – שם היא רוצחת אותם בדרך יצירתית, מקורית ומעוררת בחילה (הסצנה שבה אחד הקורבנות מתחיל להבין מה עומד לקרות לו היא אחת הסצנות הכי קשות לצפיה שראיתי לאחרונה בקולנוע).

ג'והנסון. מסתבר שלא הייתם רוצים להתקל בה בסמטה אפלה

חלקו השני של הסרט מובנה קצת יותר, ומתמקד בניסיון הבריחה של ג'והנסון – שהיא ככל הנראה חייזרית ולא בת אנוש – מחבורת אופנוענים שמחפשת אחריה. כפי שציינתי קודם, העלילה משנית וכמעט מיותרת. הסרט מתגלגל באיטיות אין קץ מסצנה לסצנה, מספק אינספור קלוז אפים של ג'והנסון וכולל לא מעט סצנות בהן היא מופיעה בעירום חלקי או מלא. זה אולי נשמע כמו הפנטזיה של לא מעט גברים, אבל ההישג המרשים ביותר של גלזר הוא היכולת לממש את הפנטזיה הזו ולהפוך אותה לעינוי בעת ובעונה אחת. כן, אנחנו מוזמנים לבהות בגופה העירום של ג'ונהסון, אבל חוויית הצפיה ב"מתחת לעור" מענה כל כך עד שאין כמעט סיכוי להפיק מהמפגש עם גופה החשוף הנאה כלשהי (ובמיוחד הנאה אירוטית). באופן מתוחכם, גלזר משחק עם תדמיתה הנוצצת של ג'והנסון ומציב אינספור מכשולים ביננו ובינה: סצנה שבה היא נעלמת לתוך ערפל עד שאנו נותרים עם התסכול של חסימת שדה הראיה, תחושה בלתי פוסקת של אלימות ומועקה שמושגת באמצעות פסקול טורדני וכמעט בלתי נסבל של המלחינה הבריטית בת ה-27 מייקה לוי, ועריכה מתסכלת שמותירה אותנו עם שאלות ללא תשובות.

באופן מעניין, הליהוק של ג'והנסון לסרטו של גלזר מזכיר את ליהוקה ל"היא" של ספייק ג'ונז. בעוד שג'ונז בחר בה לגלם קול-ללא-גוף (ואף טרח להחליף גרסה מוקדמת יותר של קריינות שהוקלטה עם שחקנית מוכרת פחות), גלזר הופך אותה לגוף-ללא-קול (וללא שם, אישיות, רגשות או ביוגרפיה). הסרט שלו עוסק בהתבוננות: לא רק ב"מבט הגברי" (the male gaze) הנודע לשמצה (למרות שקשה להאמין שיהיו סטודנטיות שיעמדו בפיתוי לכתוב על "מתחת לעור" בהקשר למאמרה הקלאסי של לורה מאלווי, "עונג חזותי וקולנוע נרטיבי" מ-1975), אלא גם באופן שבו כולנו בוהים אחד בשני, בסיטואציות בהן "ראיה" או "התבוננות" הופכות ל"בהיה". מתי המבט מעורר אי-נוחות? כדי לענות על השאלה כבדת המשקל הזו גלזר גייס כוכבת הוליוודית מהשורה הראשונה וביקש ממנה להסתכל על העולם מנקודת מבטו של חייזר הפוגש לראשונה במין האנושי. אבל בניגוד ל"האיש שנפל לכדור הארץ" מ-1987, קלאסיקת מדע בדיוני שבה דיוויד בואי גילם חייזר, ב"מתחת לעור" ג'והנסון היא חייזרית ועל כן היא "כלואה" בתוך גוף של אישה (ולא סתם אישה – אישה צעירה ויפה). הבחירה הזו שמה אותה לכאורה בעמדה של פגיעות מול עשרות הגברים בהם היא נתקלת, אבל הסוד האלים שהיא נושאת איתה הופך את משחק התפקידים המגדרי הזה על ראשו.

"מתחת לעור". קצת קובריק, הרבה דיוויד לינץ'

למרות ש"מתחת לעור" הוא סרט מפתיע, בלתי שגרתי ומעורר מחשבה, עדיין קשה להמליץ עליו. מסיבות שונות חויית הצפיה שהוא מציע לקהל נדמית לרגעים כמו עינוי סיני. למרות כרזות המקדמות את הסרט באמצעות תמונה של ג'והנסון בחזיה שחורה, הקרנת הבכורה של הסרט בניו יורק בחמישי בלילה היתה כמעט ריקה: מבין 15 האנשים שנכחו באולם, רק שמונה שרדו עד סוף הסרט. הסיבה היא לאו דווקא אלימות פיזית. למעשה, "מתחת לעור" מצליח לייצר את המתח והאנרגיות של "רק אלוהים סולח" – המפרק גם הוא את מושג הכוכבות באמצעות ההתמקדות בגופו של ריאן גוסלינג – עם עשירית מכמות הדם והאיברים הכרותים. הסיבה לאחוזי הנטישה הגבוהים היא אלימות רגשית שקשה לתאר אותה למי שלא חווה אותה. זה סרט אכזרי באופן שבו הוא מישיר מבט אל האנושות ואל הפעולות המרכיבות את מה שבני האדם נוהגים לכנות "שגרה": שופינג, נהיגה מהעבודה הביתה, שיחות חולין בבר, ריקוד במסיבה, הכנת ארוחת ערב. גלזר טוען כל פעולה "תמימה" כזו באלימות באופן שמתחיל להתיש אחרי חצי שעה, והופך כמעט בלתי נסבל אחרי שעה וחצי. הרגעים היחידים בהם אפשר לנשום לרגע לרווחה הם פריימים יפיפיים של טבע פראי בסקוטלנד, המזכירים – בעיקר מבחינת שימוש בתאורה טבעית וזוויות צילום – את האסתטיקה הפואטית של טרנס מאליק. אבל על כל פריים כזה, ועל כל קלוז אפ של פרצופה המפתה של ג'והנסון, הצופה כבר יודע שהוא יצטרך לשלם בסצנה שעלולה לצלק אותו לנצח.

הבחירה של ג'והנסון לככב בסרט כל כך לא קונבנציונלי מעוררת הערכה לאומץ שלה כשחקנית. לצד פרויקטים הוליוודיים מבית "הנוקמים", בשנה האחרונה ניתן היה לראות אותה מגלמת צעירה מטומטמת, ילדותית ומכורה למסטיקים ב"דון ג'ון", מערכת ממוחשבת של בינה מלאכותית ב"היא" וגם – בקיץ הקרוב – צעירה שזוכה לכוחות פלא במותחן האלים של לוק בסון, "לוסי":

    

בכל הסרטים הללו (למעט "היא") ג'והנסון מגלמת נשים צעירות שטורפות גברים (באופן מטפורי או קונקרטי). אפשר לקרוא את הבחירה שלה לגלם נשים כאלו באופן עקבי כניסיון להתמודד עם מעמדה ככוכבת צעירה שהתפרסמה, בין השאר, כמושא תשוקה של גברים מבוגרים ממנה בסרטים כמו "אבודים בטוקיו" או "ויקי, כריסטינה, ברצלונה". ב"מתחת לעור" ג'והנסון מאפשרת לעצמה להתערטל לראשונה מבחינה פיזית, אבל האופן שבו הסרט הזה עוסק בערטול הנפשי שלה וחוקר את הקשר בין עירום נפשי ופיזי הוא שהופך אותו ליצירה הנחרטת בזכרון. בין אם תאהבו, תשנאו או תפתחו אובססיה עם "מתחת לעור", דבר אחד בטוח: זה סרט שיילך אתכם עוד הרבה שנים, גם אם כל מה שתקחו ממנו הוא זכרון עמום של צמרמורת פיזית וכמה פריימים מפתיעים באכזריותם. 

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות
ההיא שחוזרת הביתה: הרצליה, פינת הגיהנום 
ציידי האוצרות: קומדיית הטעויות של היטלר
היא: אהבה זה מחשב
"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
נימפומאניה: אז איך החדש של לארס פון טרייר?
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב
כח משיכה: זה לא הסרט שיציל את הקולנוע