*אזהרה: הביקורת הבאה כוללת ספויילרים לשני החלקים של ״נימפומנית״ של לארס פון טרייר (שמומלץ, אם אפשר, לראות אותם ברצף). אם טרם ראיתם את הסרט, עדיף שתקראו את הכתבה הבאה (ונטולת הספויילרים) ותחזרו לכאן לאחר הצפייה

״נימפומנית״, החלק השלישי והאפי של ״טרילוגיית הדכאון״ של לארס פון טרייר (אשר כוללת גם את ״אנטי-כרייסט״ ואת ״מלנכוליה״), הוא רכבת שדים של פרובוקציות הדוהרת במהירות במשך קצת יותר מארבע שעות בגרסה ״המצונזרת״, שעולה היום לאקרנים בישראל (וקצת מעל חמש שעות בגרסת הבמאי המלאה שהוקרנה בפסטיבל ברלין האחרון). כפי שפון טרייר דאג להבהיר ולהדגיש בקמפיין הפרסומי החריג בהיקפו שקידם את ״נימפומנית״, מדובר ביצירה קולנועית שכוללת סצנות מין מפורשות שהיו גורמות לאדל ואמה מ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ לצחקק במבוכה. נכון, אפשר בקלות להיחשף לתכנים נועזים לא פחות בחיפוש פשוט של מילים מסוימות ב״גוגל״, אבל נדיר להיתקל בפיצ׳ר המיועד להקרנות מסחריות וכולל נבחרת מכובדת של כוכבים שמעז לעמת את צופיו עם תכנים מיניים בוטים כל כך. לכן, אם אתם מאמינים שכל ייצוג חזותי של סקס הוא למעשה פורונגרפיה, ואם אתם מעדיפים להימנע מצריכת תוכן פורנוגרפי – ייתכן בהחלט ש״נימפומנית״ הוא לא בחירה אידיאלית עבורכם.

"פוסטר האורגזמה״ – ועוד דרכים יצירתיות לקדם סרט מבית היוצר של לארס פון טרייר

אבל ״נימפומנית״ הוא לא סרט פורונוגרפי, ממש כפי ש״כחול הוא הצבע הוא החם ביותר״ הוא לא סרט פונוגרפי (טענה שנימקתי באריכות בביקורת המלאה על סרטו של קשיש). זהו סרט מורכב ורב-שכבתי שמנסה – ומצליח – ללחוץ בעוצמה על כל הכפתורים שאמורים לזעזע את הצופה הבורגני. זהו סרט שגיבורתו, ג׳ו (שרלוט גינסבורג), בוחרת לדבוק במסע חיפושים סיזיפי אחר האורגזמה שאבדה לה במקום לנסות ולשקם את נישואיה ולתפקד כאם לבנה הפעוט; זהו סרט שמתפקד, במידה מסוימת, כמילון ויזואלי של כל התנהגות מינית המוגדרת כלא-נורמטיבית, החל מהומוסקסואליות וכלה בשלישיות ובסאדו-מאזו; זהו סרט שקל לקרוא אותו כמסמך מיזוגני משום שהוא מציב במרכזו אישה שכל קיומה מתמצה באיבר מינה וברצון שלה שגברים – בכל גיל, מבנה גוף או צבע עור – יחדרו אליה באופן שהולך ונעשה יותר ויותר אלים וקשה לצפייה.

״נימפומנית״ הוא כל הדברים הללו, אבל הוא גם הרבה יותר. המבנה הנרטיבי הגאוני בפשטותו – גבר יהודי מזדקן ונטול ניסיון מיני בשם סליגמן (סטלאן סקארסגארד, ששיחק ב"הממלכה" ו"לשבור את הגלים" של פון טרייר) אוסף לביתו צעירה חבולה ושותתת דם אותה הוא מצא בסמטה נטושה (גינסבורג) – מאפשר לפון טרייר לשזור ביחד סצנות סקס בוטות עם דיאלוגים פילוסופיים העוסקים בדיג, הכנסייה הנוצרית, פסיכולוגיה, מגדר, הדרך הנכונה לאכול רוגלאך ושאר ענייני דיומא. לכן, ״נימפומנית״ הוא גרסה מופרעת וחולנית במקצת ל״סיפורי אלף לילה ולילה״, וג׳ו היא שחרזדה המחליטה לספר את סיפוריה האינסופיים באמצעות התמקדות אובססיבית בפרספקטיבה אחת בלבד: התשוקה המינית שלה, והאופן בו היא התפתחה והתממשה לאורך השנים.  

בכל פעם שג׳ו מתארת מפגש מיני בטון יבש, סליגמן קוטע אותה עם שורה של אבחנות, ומותיר את הצופים עם חצי תאוותם בידם. המבנה הזה, שפון טרייר עצמו הכריז עליו כ״ז׳אנר קולנועי חדש שנקרא Digressionism״, הוא מבנה מעניין של ״סטייה מהנושא״. במקרה של ״נימפומנית״, הסטייה מהנושא היא גם סטייה מהסטייה: במקום סרט פורנו שמוביל אותנו לקליימקס (בכל מובן אפשרי) – אנחנו מקבלים סרט שהוא מעין משחק מקדים שנקטע כל שתי דקות בשיחת ״יחסינו לאן״ (או, גרוע מכך, שיחת ״הפיטמה שלך מזכירה לי סיפור קצר וגנוז של נבוקוב העוסק במושג האשמה וחטא באמונה הקתולית״). במשך ארבע שעות פון טרייר מזגזג בין פלאשבקים מלאי זימה של ג׳ו, לבין חדר השינה הקטן בביתו של סליגמן, שבו הוא שוכבת חבולה, מותשת ופגיעה מתמיד. ככל שהזמן עובר, המודעות שלנו לאופן המציצני שבו אנחנו בולעים בשקיקה את סיפוריה של ג׳ו הולכת ועולה. גם ברגעיו המשעממים והחלשים יותר – ואין הרבה רגעים כאלו – אנחנו דבוקים למסך מחמת הסקרנות: מה עוד האישה הזו תעולל לעצמה? מה עוד גברים מסוגלים לעולל לה? ומה עוד פון טרייר מסוגל לעולל לנו?

המבנה הדיאלוגי הזה נע בין תשוקה לאימפוטנטיות, בין סקס אוראלי עם גברים מזדמנים ברכבת לסיפורי דיג עמוסי מטפורות, או בין תיאור של גסיסה מחרידה של אביה של ג׳ו (כריסטיאן סלייטר) לבין שיחה על ההבדל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות (״יש נטייה שגויה לבלבל ביניהן״, סליגמן היהודי והאנטי-ציוני מסביר לג׳ו). במובן זה, זהו מבנה החושף לא רק את האופן שבו קולנוע מתפקד כטריגר אינסופי אשר מפעיל אצל כל אחד מאיתנו תגובות שונות בהתאם לניסיון החיים הסובייקטיבי שלנו, אלא גם את האופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה. הלא כמעט כל שיחה עם אדם אחר מתבצעת בשני אופנים מקבילים: עיבוד והפנמה של המידע שמועבר לנו, לצד ״ערוץ פרשנות״ פנימי שלעיתים כל קשר בינו לבין נושא השיחה מקרי בהחלט. זרם התודעה האנושי מלא ב״סטיות מהנושא״, בדיוק כפי שסליגמן מפרש את סיפוריה נוטפי הזימה של ג׳ו באמצעות ההשכלה הרחבה וניסיון החיים שלו, שכלל אינו כולל סקס (אם נאמין להצהרה שלו שהוא בתול).  

״נימפומנית״ יכול היה להוליך אותנו לסיור מודרך בין שבעת מדורי הגיהנום של התשוקה הנשית (ע״ע סרטיו הקודמים והמדכאים עד עפר של פון טרייר, או כל סרט של קתרין ברייה), אבל פון טרייר מצליח לאזן את התכנים הקודרים עם מידה מפתיעה של הומור, אירוניה ועריכת סאונד מופתית. ובכלל, השימוש של פון טרייר בסאונד הוא שיעור מזורז בעריכה, החל מהשימוש בשיר המטאל ״נימפומנית״ שפותח את הסרט וכלה בפינאלה המפתיעה במסגרתה הסיפור כולו מועבר באמצעות סאונד של יריית אקדח ודלת שנטרקת על רקע פריים שחור. במקביל, הסרט כולל את סצנת החנייה ברוורס המצחיקה ביותר שראיתי בקולנוע – סצנה שהיינו מצפים לראות אצל ווס אנדרסון, ולא אצל פון טרייר – וכן סצנות רבות בהן הרצינות התהומית של הדמויות עוררה לא מעט פרצי צחוק בקהל (למשל, כשאומה ת׳ורמן צורחת על ג׳ו שהיא הרסה את חייהם של ״האנשים הקטנים הללו״, או הסצנה שבה ג׳ו מנסה לגמול את עצמה מאוננות באמצעות הפיכת הבית שלה ל״מרחב ניטרלי ונטול תשוקות״). למעשה, מבחינת הטון הכולל שלו, ״נימפומנית״ מזכיר יותר את עבודותיו המוקדמות של פון טרייר – ובעיקר סדרת הטלוויזיה המצוינת ״הממלכה״ והסרט ״האדיוטים״ – ומאשר את עבודותיו האחרונות אשר טבעו בים של רצינות וחשיבות עצמית. 

השימוש בהומור יכול להסביר מדוע סרט ארוך הכולל לא מעט סצנות קשות לצפייה, ובראשן כל הסצנות בחלק השני בהן ג׳ו חוקרת את הקשר בין כאב לתשוקה בעזרתו האדיבה של קיי (ג׳יימי בל), הוא בכל זאת יצירה מרתקת ואף מבדרת שאין בה אף רגע משעמם. במקביל, המבנה של סיפור-בתוך-סיפור והחלוקה לשמונה פרקים, בדומה לרומן ספרותי (וההשוואה למרקיז דה-סאד היא בלתי נמנעת במקרה הזה), מאפשרים לקרוא את ״נימפומנית״ באינספור צורות. כך למשל, אפשר לקרוא את הסצנה שבה ג׳ו ״מוציאה מהארון״ פדופיל מודחק כמעין סיכום של הסרט: כפי שג׳ו מציגה בפני הקורבן שלה שורה ארוכה של סיפורים שכל אחד מהם מייצג סטייה מינית אחרת על מנת לבדוק את התגובה שלו, כך פון טרייר מעמת את צופיו עם אנציקלופדיה בריטניקה של התנהגויות מינית באופן המאלץ אותם לשאול האם משהו מאוסף ה״סטיות״ הזה מעורר בהם דחפים חבויים. במובן זה הסרט הוא כתם רורשאך שכל צופה מוזמן להשליך עליו את הפנטזיות והפחדים שלו (ואין זה מקרי שלדמות הראשית קוראים סליגמן והוא מבטא את שם משפחתו כ״פרויד״, קרבה לא מקרית ליהודי אחר בשם זיגמונד פרויד). 

ג׳ו הצעירה (סטייסי מרטין) וידיד. אהבה זה לחלשים

לכן, ״נימפומנית״ הוא קודם כל יצירה החוקרת את האופן שבו הקולנוע משמש מרחב בטוח לפנטזיות מודחקות. כפי ש״חדר הטיפולים״ של קיי מאפשר לג׳ו להיפטר מכל עכבה מוסרית או חברתית, ולו באופן זמני, ״נימפומנית״ מאפשר לנו – וליתר דיוק, מכוון לנו אקדח לראש ומאלץ אותנו – לדמיין מחדש כל פנטזיה שאי פעם חלפה לנו בראש ולחשוב ברצינות על מילון הדימויים הויזואלי שלנו בכל הנוגע לתשוקה מינית. ייתכן שזו הסיבה שקל להאשים את הסרט במיזוגניה באמצעות הטענה שהפנטזיות של ג׳ו – הכוללות מזוכיזם, אובדן שליטה, סקס נטול אהבה, בגידות ופרטנרים מרובים – הן קלישאה מקוממת של הפנטזיה הגברית, לפיה כל אישה מפנטזת בסתר שכמה שיותר גברים זרים יחדרו לגופה. 

אבל, במקביל, הסרט מאפשר לנו קריאה מתוחכמת יותר, הקשורה למבנה הנרטיבי שלו כסיפור-בתוך-סיפור. אם בפרקים הראשונים נראה כי הסצנות המתעדות את המפגשים המיניים של ג׳ו הצעירה (סטייסי מרטין המעולה) הן תיעוד מדויק של זכרונות הילדות של ג׳ו המבוגרת, ככל שהסרט מתקדם ההנחה הזו הופכת לבעייתית יותר ויותר. מכיוון שהסיטואציה הבסיסית היא זו שבה אישה מספרת בעל פה על כיבושיה המיניים לגבר, איך בעצם אנחנו יודעים שסצנות ״הפלאשבקים״ הן המחשה ויזואלית של זכרונותיה, ולא המחשה ויזואלית של הפנטזיות מלאות התשוקה של סליגמן? כמובן, באותה עת קיימת אפשרות שלישית: הפלאשבקים הם הפנטזיה של פון טרייר. 

מכיוון שג׳ו היא ״מספרת לא אמינה״ (unreliable narrator), ההנחה כי מה שאנחנו רואים מול עיננו הוא ביטוי ישיר של זכרונותיה היא רק דרך אפשרית אחת לקרוא את הסרט. למעשה, פון טרייר מעודד אותנו לחשוד שהגיבורה שלו משקרת. קודם כל, מכיוון שהסיפור שהיא מגוללת רווי בצירופי מקרים שהסיכוי שהם אכן התרחשו במציאות קלוש עד לא קיים (כך למשל, מה הסיכוי שהיא נתקלה במהלך חייה שוב ושוב בג׳רום, בתקופות שונות ובנסיבות שונות, כולל בסצנה התמוהה שבה היא מהלכת ביער ומוצאת תמונות קרועות של ג׳רום ואהובתו?). בנוסף, ג׳ו מעידה על עצמה כמי ששיקרה לאורך חייה שוב ושוב, וכמי שמורגלת באי-אמירת אמת (למשל, בחיי נישואיה עם ג׳רום, או בבגידות החוזרות ונשנות שלה עם גברים אחרים).  

אדל ואמה היו מסמיקות מבושה

לפיכך, ניתן גם לקרוא את ״נימפומנית״ באופן חתרני יותר, כסיפור על שקרנית פתולוגית הממציאה ביוגרפיה פיקטיבית מסיבה שלא ידועה לנו, או כי היא יודעת כי סיפור כזה יכול לעורר אמפתיה אצל סליגמן ולמנוע ממנו להסגיר אותה למשטרה או לנסות לנצל אותה. אם נניח ש״הפלאשבקים״ של ג׳ו הם בסך הכל סיפורים שהיא המציאה ממוח הקודח, קל יותר להתייחס אליהם כאל שורה של קלישאות בנוגע לדבר החמקמק שנקרא ״תשוקה נשית״. במובן זה, שמונת הפרקים של ״נימפומנית״ הם כמו מילות החיפוש הפופולאריות ביותר בכל אתר פורנו: צעירה וחרמנית, שלישייה רב-גזעית (אישה-לבנה-עם-שני-גברים-שחורים), סאדו-מאזו, לסביות, ואפילו פנטזיות ספציפיות יותר (אבל קלישאתיות לא פחות) כמו ״מציצה ברכבת״. לכן, גם ״ההתנצלות״ של ג׳ו בפני סליגמן שהיא ״התנהגה כמו גבר״ כל חייה היא דרכו של פון טרייר לקרוץ לקהל שלו ולשחק עם קונבנציות של מגדר ועם ההאשמה במיזוגניה שרודפת אותו מאז ״לשבור את הגלים״ ו״רוקדת בחשיכה״.

בסופו של דבר, ג׳ו יוצאת כשידה על העליונה. האקדח שנתקע (אולי) במערכה הראשונה, תפקד היטב במערכה האחרונה. יריית האקדח הבודדת מהדהדת בראשנו זמן רב אחרי כתוביות הסיום, וייתכן שזהו הישגו הגדול של פון טרייר: ״נימפומנית״ הוא לא סרט פשוט, ואין ספק שהוא יקים לפון טרייר שונאים חדשים לצד מעריצים חדשים, אבל האופנים השונים בהם ניתן לקרוא אותו הופכים את הצפייה בו למתגמלת וכדאית. זהו סרט שקורע לגזרים את תרבות התקינות הפוליטית שהשתלטה על הקולנוע המסחרי (וסירסרה אותו לחלוטין, אם נשתמש במטפורה שפון טרייר היה שמח לחתום עליה), וייתכן שמשום כך הוא מענג ומאתגר כל כך. זוהי הוכחה נוספת לכך שפון טרייר הוא קולנוען ללא גבולות, ומכיוון שאנחנו חיים בעידן שקולנועים כאלו הם יחידי סגולה, יצירה כמו ״נימפומנית״ היא אתגר שכדאי להיענות לו.  

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת 

המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות
ההיא שחוזרת הביתה: הרצליה, פינת הגיהנום 
ציידי האוצרות: קומדיית הטעויות של היטלר
היא: אהבה זה מחשב
"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב