לא בכל יום יש לכם אפשרות לפגוש את השחקנית הכי לוהטת בהוליווד. ג'סיקה צ'סטיין, הג'ינג'ית היפיפיה שמועמדת כעת לאוסקר על תפקידה כסוכנת CIA  שמנסה (ומצליחה) לתפוס את אוסמה בן לאדן ב"כוננות עם שחר", מגיעה בשישי הקרוב (8 בפברואר) לניו יורק למפגש בין שעתיים עם מעריצים בחסות The Film Society of Lincoln Center. איך משתתפים? פשוט מאוד – המפגש הוא בחינם, והכרטיסים יחולקו על בסיס כל הקודם זוכה. הקופות אומנם נפתחות רק בשתיים בצהריים, שעה לפני האירוע, אבל אם אתם רוצים להבטיח את מקומכם מומלץ להיות שם ב-12 או אפילו קודם (הניו יורקרים משוגעים, ואוהבים לעמוד בתור בשעות, גם בקור מקפיא). אם אתם בארץ, או שסתם לא בא לכם לעמוד ארבע שעות בקור של ארבע מעלות, תוכלו לראות את המפגש כולו באתר FilmLinc.com.

ומה בעצם מעניין כל כך בצ'סטיין? קודם כל, היא אחת השחקניות הצעירות המשובחות ביותר שנראו על המסך בשנים האחרונות, וחשוב מכך – בחירת התסריטים שלה היא מופת של שילוב בין שוברי קופות ("העזרה", Mama) לסרטי ארט-האוס מתוחכמים ("עץ החיים", "ארץ יבשה"). צ'סטיין סיימה את לימודיה בבית הספר היוקרתי למשחק ג'וליארד ב-2003 (אחרי שהספיקה לככב בלא מעט מחזות שייקספרים בתור נערה), והתחילה לקבל תפקידי אורח בסדרות כמו "חוק וסדר" ו"אי.אר". מאז היא הספיקה לככב בלא מעט סרטים, רובם נשכחים (כולל הרימייק האמריקאי לסרט הישראלי "החוב"), אבל לפני שנתיים היא פרצה אל חיינו בסערה עם Take Shelter המעולה ו"עץ החיים" המופתי של טרנס מאליק (אם זה עדיין לא היה ברור לקוראי הבלוג, סרטים ללא עלילה חביבים עלי במיוחד, ע"ע 'הולי מוטורס'. קולנוע של חלומות, הזיות ותשוקות הוא קולנוע מרתק מבחינתי, גם אם לפעמים נרדמים באמצע).

ב-2011 היא שיחקה גם ב"העזרה", שזכה להצלחה קופתית יפה – על אף שמדובר בקיטש אמריקאי, צדקני ועשוי רע. שלושת הסרטים הללו סייעו לה לבסס את מעמדה כשחקנית ורסטילית שיכולה להותיר חותם בהופעות אורח קטנות, או לטעון את הסרט במתח רגשי עצום כפי שעשתה ב"עץ החיים". ואז ההצעות התחילו לזרום – היא עשתה תפקיד נהדר ב"ארץ יבשה" של ג'ון הילקוט (לפי תסריט של ניק קייב), והמשיכה לתפקיד חייה, שכבר זיכה אותה בגלובוס הזהב וכנראה יסייע לה לגרוף גם את האוסקר – מיה, הגיבורה של "כוננות עם שחר".

וכך היא נראית ב"ארץ יבשה":

אני חייבת להודות: לא השתגעתי על "כוננות עם שחר", הסרט שהמבקרים אוהבים לאהוב. למרות שמדובר בסרט מרשים, מותח ועשוי היטב, חשבתי שהוא ארוך מדי, לא מספיק מורכב ובעייתי ביותר מבחינה אידיאולוגית (ולא, זה לא בגלל סצנות העינויים שפותחות אותו). בניגוד ל"מטען הכאב", סרטה הקודם של קתרין ביגלו שצייר תמונה מורכבת של המעורבות האמריקאית בעיראק, ב"כוננות עם שחר" העולם מתחלק לשחור ולבן, The West and the rest. אם לשפוט לפי הסרט, יש רק שני סוגים של מוסלמים בעולם – חשודים ומטרות. את המטרות צריך לחסל, את החשודים צריך לענות. במשך קצת יותר משעתיים וחצי אין דמות לא-אמריקאית אחת שאפשר להזדהות איתה (ולעומת זאת המענה הראשי הוא בחור די טוב בסך הכל, שיש לו דוקטורט והוא נהנה לשחק עם קופי מחמד ולהאכיל אותם בגלידה בין עינוי אחד למשנהו).

צ'סטיין – עם מבנה גופה הדק והשברירי ופניה העדינות – היא הייצוג המושלם של כל מה שאמריקה היתה רוצה להיות: לבנה, מבריקה, צודקת וחדורת מוטיבציה (ושלא במקרה היא גם מופת של יעילות קפיטליסטית: עובדת ללא הפסקה, אין לה חיים פרטיים. למעשה, היא יותר דומה למכונה או לרובוט מאשר לדמות אנושית). אוסמה בן לאדן, מיותר לציין, הוא האנטי-תזה המוחלטת: רוע טהור. הבעיה שב"כוננות עם שחר" אין שום קונטקסט היסטורי (למעט הקולאז' הקולי שפותח את הסרט, ובמהלכו ניתן לשמוע אנשים שנלכדו בבנייני התאומים זועקים לעזרה). כלומר, "נקודת האפס" של "כוננות עם שחר" היא אסון התאומים, אבל למי שיראה את הסרט הזה עוד עשר, עשרים או שלושים שנה אין שום סיכוי להבין מהי תנועת "אל קאעידה", מה היא רוצה ומאיפה לעזאזל היא צמחה (ולא פחות חשוב – מי עזר לחמש ולאמן אותה). אסון התאומים נתפס כאן כרוע שרירותי וטהור, קצת כמו סיפור מהמיתולוגיה היוונית שבו לאלים נמאס פתאום מבני האדם והם מרסקים עיר או שתיים כדי להירגע. בהתאם, בן לאדן מזכיר את גולום מ"ההוביט" – יצור נאלח (ומכוער) שיצר הרע השתלט עליו והשחית אותו.      

אבל, כפי שחנה ארנדט היטיבה לתאר, רוע לא צומח משום-מקום, ואנשים כמו היטלר, אייכמן או בן לאדן צומחים באקלים פוליטי, חברתי והיסטורי מסוים. ברגע שננסה לבודד אותם מהנסיבות שבהן הן צמחו (כפי ש"כוננות עם שחר" עושה לכל אורכו), נשאר עם קריקטורה של רוע (או עם קריקטורה של "טוב", בגילומה של צ'סטיין) – ולא עם דמויות בעלות עומק.

לצד ההסתייגויות הללו, קל להבין מדוע האמריקאים מחבקים את "כוננות עם שחר" ומהללים את צ'סטיין. זהו סרט שמספק לאומה שלמה את הקליימקס הרגשי שהיא חיכתה לו במשך למעלה מעשור, וגם אם הוא לא יזכה באוסקר (כרגע נראה ש"ארגו" של בן אפלק הוא המועמד המוביל), יש לצ'סטיין סיכויים מעולים לצאת מהטקס עם פרס השחקנית הטובה ביותר.

בנתיים היא מבצרת סופית את מעמדה כשם הכי חם בהוליווד, בזכות משחקה בשני סרטים שהתברגו בצמרת טבלת שוברי הקופות: "כוננות עם שחר" וסרט האימה "Mama" (שגיירמו דל טורו חתום עליו כמפיק). במקביל, היא משחקת במחזה The Heiress בברודווי, והפרויקט הבא שלה הוא "ההיעלמות של אלינור ריגבי", סרט הביכורים של הבמאי נד בנסון, שמגולל את התפרקות הקשר בין גבר ואישה ניו יורקיים משתי נקודות מבט: שלו ושלה.

ואם כל זה לא מספיק, עוד סיבה טובה לבוא לפגוש את צס'טיין פנים אל פנים (או לצפות בווידיאו מהאירוע) היא כדי לראות מה היא תלבש. בכל זאת, מדובר בשחקנית עם חוש אופנתי מפותח במיוחד.