לא רק Serial: פודקאסטים שכדאי להכיר

נטע אלכסנדר | 24.01.2015 | 22:27

הרדיו, אותו מדיום ארכאי שמספידים אותו כבר לא מעט עשורים, עושה לאחרונה קאמבק בגלגולו החדש כמכונה לייצור פודקאסטים – תוכניות אודיו שנועדו מראש להפצה וצריכה דיגיטלית. בשבועות האחרונים מיליוני מאזינים מרחבי העולם עקבו בנשימה עצורה אחרי Serial של היוצרת והמפיקה-שותפה שרה קוניג. התוכנית, שהיא למעשה ספין-אוף של אחת מהתוכניות הרדיו הפופולאריות ביותר בארה"ב – This American Life, הצליחה לשלב באופן מבריק תחקיר עיתונאי עמוס פרטים עם מותחן פסיכולוגי מהחיים. בעקבות ההצלחה המרשימה של הסדרה (אשר הושוותה ל"הסמויה" ול"בלש אמיתי"), אחת השאלות הבוערות ביותר בתרבות הפופולארית האמריקאית מאז אוקטובר היתה האם עדנן סייד, אמריקאי ממוצא פקיסטני שהורשע ב-1999 ברצח האקסית שלו, היי מין לי, הוא חף מפשע? 

Serial, שהתברגה בראש רשימת ההורדות באייטונס במדינות רבות בעולם, סוקרה בהרחבה בשבועות האחרונים. השילוב בין עריכת סאונד מעולה למחויבות אובססיבית לכל פרט בעבודת התחקיר העיתונאית הצליח להשיב קצת רלוונטיות לשני מקצועות שכמעט פשטו את הרגל: שדרנים ותחקירנים. כעת, כשניתן להאזין לעונה כולה בבת-אחת במקום לחכות שבוע בין פרק לפרק, עוד ועוד מאזינים מצטרפים באיחור לחגיגה. בין אם האזנתם לקוניג או לא – הפופולאריות של הפודקאסט שלה היא תירוץ מצוין להכיר צדדים אחרים של הרדיו הדיגיטלי. בדיוק כמו טלוויזיה או קולנוע, עולם הפודקאסטים הוא עשיר ומגוון כל כך עד שכל מדריך המלצות ייראה מוגבל וסלקטיבי. לכן, מקום טוב להתחיל בו הוא להוריד את האפליקציה PodCruncher שתהפוך את האייפון שלכם לספריית תוכן עשירה באמצעות אינספור המלצות לפודקאסטים חדשים. 

והנה שלושה פודקאסטים דוברי אנגלית שכדאי להתחיל להאזין להם. אם אתם מכורים לפודקאסטים אחרים, או רוצים להמליץ על פודקאסטים ישראליים – אני אשמח לכל תוספת בתגובות:

1. State of the Re:Union

אחרי חמש עונות מעולות קשה להפסיק לעקוב אחרי הפודקאסט הנודד של אל לטסון, אשר מקדיש כל פרק לקהילה אמריקאית אחרת. כפי שאל אוהב להגדיר זאת, "כל פרק הוא מכתב אהבה לאמריקה", אבל  למעשה מדובר בהרבה יותר מזה: הסדרה מקדישה פרקים בני שעה כדי לנסות ולהבין איך קהילות יוצרות נרטיבים תרבותיים ומצליחות להתגבר על קונפליקטים. הסדרה הושקה ב-2010 בקול תרועה רמה עם פרק מופתי שמדגים היטב איך אפשר להפוך את ההיסטוריה ליצירת סאונד מהפנטת: זהו פרק המוקדש לסיפורו מעורר ההשראה של ביירד ראסטין, מי שסייע למרטין לותר קינג לייסד את התנועה לזכויות האזרח אבל נשכח כמעט לחלוטין מספרי ההיסטוריה. ראסטין היה המנטור של קינג, ומי ששכנע אותו לאמץ את העקרונות של מהפכה לא אלימה. הוא היה אדם מבריק וכריזמטי שהזדהה עם מיעוטים באשר הם. הוא מעולם לא הסתיר את נטייתו המינית, אבל ההומוסקסואליות שלו (ובעיקר מעצר קצר אך מתוקשר בעקבות התגופפות עם גבר אחר בפומבי)  גרמה לכך שחלק מאנשי התנועה לזכויות האזרח העדיפו להצניע את תרומתו האדירה למאבק. למרות המחלוקות בתוך התנועה, ראסטין היה אחד המארגנים הראשיים של הצעדה למען זכויות האזרח בוושינגטון באוגוסט 1963. לאורך הפרק לסטון משמיע שוב ושוב את אותה טענה משכנעת, לפיה קינג לעולם לא היה הופך למנהיג אלמלא המפגש הגורלי בינו לבין ראסטין.   

האזינו לפרק על ראסטין כאן 

2. Invisiblia

הלהיט החדש של NPR אחרי "סירייל" הוא ללא ספק Invisiblia, פודקאסט טרי שכבר הספיק לככב בכתבת ענק בגיליון האחרון של "הניו יורקר". מדובר בשיתוף פעולה בין אליקס שפיגל ולולו מילר, אשר בוחן באופן מקורי ומשעשע שורה של שאלות מדעיות, תרבויות ופסיכולוגיות, ובהן "האם ניתן לראות ללא עיניים"? (התשובה היא כן), או "האם מחשבות של בני אדם יכולות להשפיע על האופן שבו עכברים זזים במרחב?" (גם כאן התשובה היא כן). הפרק הראשון של הסדרה, שנקרא "ההיסטוריה הסודית של המחשבות" (The Secret History of Thoughts) עוסק בשאלת כבדת משקל: איך מתמודדים עם מחשבות שליליות, החל מהרהורים אובדניים וכלה מדחף לפגוע במישהו בעקבות צפייה בסרט אלים? שפיגל, אחת המייסדות של This American Life, משתמשת בניסיונה המגוון כשדרנית ומפיקה כדי לערוך באופן מותח שורה של וידויים, ריאיונות עם מומחים ועדויות מדעיות שיכולות להסביר תופעות שקשה מאוד לרדת לעומקן. 

שפיגל ומילר. ההתמכרות החדשה של מעריצי "סירייל" 

3. StartUp

לאלכס בלומברג, שגם הוא החל את דרכו ב-This American Life, היה רעיון גאוני להתעשרות מהירה: להקים חברה המתמחה בהפקת פודקאסטים. הבעיה הקטנה היא שהוא מעולם לא הקים חברה מימיו, והניסיון העסקי שלו התמצה בלהיות שכיר. לכן, הוא החליט להקדיש פודקאסט לתיעוד השלבים השונים של בניית עסק. זה אולי נשמע כמו בירוקרטיה משעממת, אבל בלומברג מצליח לשלב ביעילות בין סצנות משעשעות בהן הוא מנסה למכור את הסטראטאפ שלו (או למצוא שם קליט) לבין שורה של המלצות וכלים שיסייעו לכל יזם צעיר (למשל, איך להפוך את הרעיון המבריק שלכם לנאום מכירות תמציתי ומשכנע באורך שתי דקות). התוצאה היא הגרסה הרדיופונית של הסדרה "סיליקון ואלי". בלומברג, כהגדרתו, רחוק מאוד מלהיות "סטודנט צעיר באוניברסיטת עילית שמתכנת כל היום ואוכל מנה חמה בחדר המעונות המעופש שלו". במקום לחכות שמישהו "יגלה אותו", הוא יוצא למסע לגיוס משקיעים בעמק הסיליקון. האם הוא יצליח? תקשיבו ותגלו.    

ועוד המלצות שכדאי לבדוק:

The New Yorker Fiction Podcast – סדרת הפודקאסטים של "הניו יורקר", במסגרתה מפורסמים מקריאים קטעי פרוזה. 

 The Flop House – שלושה קומיקאים אמריקאיים (שניים מהם כותבים בקביעות ל"דיילי שואו" של ג'ון סטיוארט) מספקים הוכחה נוספת לכך שאין דבר כיפי יותר מלדבר על סרטים גרועים. מצחיק, קליל וברוב המקרים מספק תמורה לאגרה הרבה יותר מהסרטים שלהם מוקדש הדיון.

Planet Moneyפודקאסט מצוין שמנגיש סוגיות כלכליות לציבור הרחב באמצעות סיפורים ודוגמאות מעוררות-מחשבה. 

התמכרתם לפודקאסט שאתם רוצים לחלוק? השאירו תגובה. 

להמשך הפוסט

כל מה שצריך לדעת על הנציג הישראלי לאוסקר

נטע אלכסנדר | 15.01.2015 | 16:18

אז "גט", סרטם עטור השבחים של רונית ושלומי אלקבץ, לא זכה להתברג לחמישיית הסרטים הזרים שיתמודדו באוסקר, אבל לישראל יש נציגות אחרת בטקס הנוצץ: הסרט הקצר "איה" של מיכל ברזיס ועודד בן נון, אשר יתמודד על פרס "הסרט הקצר הטוב ביותר". זו בשורה משמחת מאוד עבור זוג הקולנוענים בוגרי "סם שפיגל", אשר חשפו את סרטם לראשונה ב-2012. "איה", שנכתב על ידי ברזיס, בן נון והבמאי תום שובל ("נוער"), הוא הוכחה לכך שיש קהל גם לסרטים שאינם מצייתים לנוסחה המוכרת של 90 או 120 דקות. הסרט, שאורכו כחצי שעה, מגולל את סיפורם של  שני זרים שנפגשים במקרה בנמל התעופה וגורלם נקשר בגלל טעות בזיהוי. זו לא בדיוק קומדיה של טעויות, אלא דרמה רגישה ומינורית שהתחבבה ככל הנראה גם על חברי האקדמיה האמריקאית.

 וכך נראה הטריילר ל"איה":

בקיץ 2012, רגע לפני שהסרט נחשף בבכורה בפסטיבל ירושלים, ראיינתי את בן נון וברזיס על הקריירה הקולנועית הבלתי שגרתית שלהם. כעת, לרגל המועמדות לאוסקר, אני מפרסמת את הריאיון (שפורסם לראשונה ב"עכבר העיר") בשנית, ומחזיקה לשניים אצבעות:

זוג הקולנוענים שגורם לשחקנים ללכת עד הסוף: ריאיון עם מיכל ברזיס ועודד בן נון

באחת הסצנות החזקות ב"עונג שבת" (2003), סרטם הקצר ועטור הפרסים של הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן נון, נערה חרדית בשם רחל (טלי שרון בהופעת בכורה קולנועית) בורחת מביתה אחרי כניסת השבת ונכנסת למכונית עם שתי חברות נוספת. כשהיא מגלה שאין לה איפור, רחל תוחבת את ידה לתחתוניה ומשתמשת בדם המחזור שלה כשפתון. בזכות המשחק המדויק של שרון הסצנה הזו מצליחה להפתיע ולעורר תחושת אי נוחות שסייעה לסרט הגמר של הצמד להיבחר כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר בתולדותסם שפיגל. כעשור לאחר מכן ניתן לקבוע ש"עונג שבת" סימן את תחילתה של זוגיות קולנועית (ורומנטית) מופלאה.  

מאז ההצלחה המפתיעה שנחל שיתוף הפעולה הראשון בין בני הזוג הירושלמים הם יצרו ביחד שני סרטים קצרים נוספים – "גן עדן אבוד" ו"הנשים של יום שלישי" – ולאחרונה סיימו לצלם את "איה", דרמה בת ארבעים דקות בכיכובם של שרה אדלר (מדוזות) והשחקן המוערך אולריך תומסן ("החגיגה", "בעולם טוב יותר", "ג'יימס בונד – העולם אינו מספיק"). למרות הנועזות של סרטיהם, שעוסקים בין השאר בשילוב הנפיץ של מיניות ודת, ברזיס ובן נון מתגלים כזוג ביישן ושונא ראיונות. חרדת החשיפה שלהם היא לא השוני היחיד ביניהם לבין קולנוענים צעירים אחרים: בעוד שבוגרי בתי הספר לקולנוע מדפקים על דלתותיהן של קרנות או מנסים לגייס מימון דרך האינטרנט, השניים הצליחו לגייס חברת הפקות צרפתית שמימנה את "גן עדן אבוד" וסייעה לממן את "איה". לאחרונה הם זכו בפרס לפיתוח סרט באורך מלא בפסטיבל הקולנוע מונפלייה שבצרפת, ובמלגת שהות לכתיבה באתר Moulin d'And, שם צולם הסרט "400 המלקות".

צפו ב"עונג שבת", סרטם הקודם של ברזיס ובן נון:

 

ברזיס ובן נון, שניהם בשנות השלושים לחייהם, נפגשו בסם שפיגל והפכו מהר מאוד לזוג. "שנינו ירושלמים. אני גדלתי בעין כרם החילונית ומיכל בבית וגן הדתית יותר, ואחרי שהכרנו הסתבר שנהגנו לשחק ביחד באותו גן ילדים", מספר בן נון בריאיון לקראת הקרנות הבכורה של "איה". הרקע הדתי של ברזיס משתקף בסרטיהם הקצרים –"עונג שבת" שעוסק בניסיונה הטרגי של רחל לפרוק עול ולצאת לבלות ללא ידיעת משפחתה החרדית, ו"גן עדן אבוד", יצירה פואטית על גבר חרדי (מוריס כהן) ואישה מוסלמית (רותם זיסמן כהן)  שמממשים את אהבתם האסורה בחדר מלון קלסטרופובי. 

כשהם נשאלים מדוע השתמשו בפרובוקציות כמו סצנת השפתון ב"עונג שבת" או סצנה שבה גבר שולף ברכת יום הולדת מתחתוניה של המאהבת שלו ב"גן עדן אבוד", הם עונים כי "מעולם לא היתה לנו כוונה להיות 'פרובוקטיביים'. המטרה היתה לספר את הסיפור בדרך האפקטיבית ביותר, והרגעים שבהם קורה משהו קיצוני ולא צפוי, שגורם לצופה לנוע בכיסא מאוד משמעותיים בעיננו מהבחינה הזו. כשאנו צופים בסרט יחד עם קהל אלה תמיד הרגעים שאנחנו מחכים להם, כי רק אז נדמה לך שאתה ממש מרגיש את הקהל. זאת תחושה כמעט פיזית, מעיין השתחררות של מתח שהדבר הזה נחשף וקרה בפני כולם".

למה היה לכם חשוב לקשור בין מיניות לדת?

בן נון: "אני לא חושב שמדובר כאן בהכרח בדת, אלא במשהו מוגדר פחות. מבחינתי מדובר בפולקלור שהוא חלק מהמלאות של הסיפור ושל הדמויות, ולא היתה כאן כוונה לצמצם את הסיפור למסגרת דתית בלבד". לדברי ברזיס, "נושא האמונה, במובן הרחב שלו, יכול להקנות עומק והדהוד ליצירה. הוא יכול לשקף את האי ודאות שלנו, את הבדידות שלנו, ויחד עם זאת את השאיפה לגאולה".

בניגוד לסרטיהם הקצרים, "איה" הוא סרט נטול סממנים דתיים. ברזיס ובן נון מגוללים באופן עדין ומשכנע את סיפורה של איה (אדלר), אישה בשנות השלושים לחייה שנקלעת ל"טעות זיהוי" בנתב"ג ומחליטה להעמיד פנים שהיא הנהגת שאמורה לקחת פסנתרן בינלאומי (תומסן) לתחרות רובינשטיין בירושלים. התוצאה היא דרמה מלאת ניואנסים שמתרחשת ברובה במהלך הנסיעה המשותפת ברכבה של איה. כשבן נון וברזיס נשאלים איך הם הגיעו לשחקן עסוק ומבוקש כמו תומסון, השניים מספרים כי "זה היה תהליך קצת מפותל שמתחיל ביאן הרלן, המפיק לשעבר של סטנלי קובריק, שמאוד אוהב את  "גן עדן אבוד". הוא הפנה אותנו לחבר טוב שלו שמנהל את אחת מחברות ההפקה הגדולות בדנמרק (נימבוס פילמס, החברה שהפיקה את הסרט "החגיגה") ושם הפנו אותנו למלהק דני שקרא את התסריט והמליץ על אולריך לתפקיד. כמובן שלא חשבנו שיש הרבה סיכוי שהוא יסכים, אבל המלהק הציע שהוא יפנה אליו ישירות ואנחנו החזקנו אצבעות. זמן מה אחר כך הגיעה תשובה מלבבת מאולריך, שכתב הוא אהב את הפיוטיות שבתסריט וישמח להשתתף בסרט".

ואז התחלתם לצלם? 

ברזיס: "לא. אז התחלנו לנסות לתאם מועד. בסוף הוא הצליח לדחוף אותנו בין צילומים של סרט עם ניקולס קייג' לבין טקסי פרסים על המשחק שלו ב'בעולם טוב יותר'. יומיים אחרי שצילמנו בירושלים כבר ראינו אותו חנוט בחליפה ב'גלובוס הזהב'. זה היה משעשע'".   

הכימיה בין אדלר לתומסן אמינה ומשכנעת, עם תחושה ממשית של אינטימיות ומתח מיני. הם נפגשו לפני הצילומים?
 
"הפגשנו אותם לחזרות בדנמרק כמה שבועות לפני תחילת הצילומים. במהלך החזרות ובימים הראשונים של הצילומים הרגשנו שאולריך היה די קר ומסוגר, גם כלפינו ובאופן מסוים גם כלפי שרה. מאוד נלחצנו וחששנו שלא תיווצר ביניהם האינטימיות הנחוצה לחלק האחרון של הסרט. בתזמון מופלא, ביום בו עברנו לצלם סצנה אינטימית במיוחד שבה אולריך נדרש 'לנגן' יצירה קלאסית על הירך של אדלר, פתאום הוא היה אחר לגמרי על הסט. עד היום אנחנו סקרנים להבין מה בדיוק התחולל שם, והאם מדובר בתהליך מכוון של אולריך כשחקן מקצועי, או שפשוט הזמן שהוא בילה עם שרה על הסט עשה את שלו, ובדיוק ברגע הנכון משהו התרכך בו".


נוסעים במכונית הישנה. שרה אדלר ואורליך תומסן (צילום: מתוך "איה")

כעת ברזיס ובן נון מתחילים לעבוד על תסריט לסרט ראשון באורך מלא, ובמקביל מנסים להתרגל למעמדם החדש כהורים לבנם הבכור נורי, שנקרא על שם הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילן (שסרטו, "שנת חורף" מוקרן בימים אלו בישראל). בנוסף לג'יילן, ניתן לזהות בעבודותיהם של הצמד השפעות רבות של קולנוע אירופאי. כשהם נשאלים מיהם הבמאים או היוצרים שהשפיעו הכי הרבה על יצירתם הם מעניקים תשובה מפותלת: "זה משהו שמתפתח ומשתנה. יש מספר יוצרים שאנחנו מעריכים ונפעמים מהעבודות שלהם, כמו ג'יילן, מיכאל הנקה, קתרין ברייה ולוראן קנטה. את קתרין ברייה פגשנו לפני כמה שנים כשהיא באה להתארח בפסטיבל הסטודנטים בתל אביב. הזמנו אותה להקרנה של 'עונג שבת' וציפינו בהתרגשות לתגובתה. כשיצאה מההקרנה היה קשה לדעת מה היא חשבה, אך משפט אחד שאמרה המשיך להדהד. היא אמרה 'בסרט הבא תנסו לא ללכת נגד הרצונות של הגיבורה – אלא איתם'. באופן מסוים, ייתכן ש'איה' היא תולדה של אותה שיחה".

להמשך הפוסט

הרשימה השחורה: שלוש אזהרות צפייה

נטע אלכסנדר | 10.01.2015 | 23:02

הפוסט האחרון של "התפוח המכני" הוקדש להמלצות צפייה לקראת השנה האזרחית החדשה. לצד סרטים מעולים שיגיעו אל מסכינו בשבועות הקרובים, ישנם לא מעט סרטים מדוברים שמתקשים להצדיק את הבאזז סביבם. אם אתם מתלבטים מה לראות או לא בטוחים אם לצאת מהבית בכפור, הנה שלושה סרטים שאפשר בקלות לדלג עליהם. נכון, בשלושתם יש סצנות משובחות ולא מעט רגעים ראויים, אבל הפער בין הכשרון והפוטנציאל לתוצאה הסופית בלתי ניתן  לגישור.  

סמנו לעצמכם: הסרטים שכדאי לראות ב-2015

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2014 

עיניים גדולות

תאריך יציאה: ה-15 בינואר

הקריירה של טים ברטון מזכירה במקצת את הקריירה של רידלי סקוט: שניהם פרצו לחיינו עם שורה של יצירות מופת בשנות השמונים (סקוט עם "בלייד ראנר", "הנוסע השמיני" ו"תלמה ולואיז", וברטון עם "ביטלג'וס", "באטמן" ו"המספריים של אדוארד") אבל בעשור האחרון הם ביימו סרטים מאכזבים ובלתי אחידים ברמתם. בעוד שסקוט התרסק השנה עם "אקסודוס: אלים ומלכים" המביך, ברטון חוזר לחיינו עם "עיניים גדולות", המבוסס על סיפורה האמיתי של הציירת מרגרט קין (איימי אדמס). לכאורה, לברטון היו לא מעט קלפים מנצחים: סיפור אמיתי על ציירת שהזכויות על ציוריה נגנבו ממנה על ידי בעלה (שהציג אותם כאילו צוירו על ידו), ליהוק של אדמס וכריסטופר וולץ, והפקת ענק הוליוודית המתאפיינת בסגנון החזותי המוקפד והייחודי של ברטון. אבל התוצאה מבולגנת, שטחית ובעיקר מאכזבת.  

עדיף לראות במקום: אם חשקתם בביוגרפיות על ציירים, "מר טרנר" של מייק לי יעשה את העבודה באופן מאתגר, אינטיליגנטי ומבריק בהרבה. 

צלף אמריקאי

תאריך יציאה: ה-22 בינואר

אין ספק שקלינט איסטווד הוא שחקן אדיר, אבל כבמאי העבודות שלו סובלות מחוסר אחידות משווע. ״צלף אמריקאי״, המגולל את סיפורו האמיתי של בחור מבית טקסני טוב (ברדלי קופר) שמתגייס לצבא ארה״ב אחרי אסון התאומים והופך לצלף הקטלני ביותר ששירת במלחמה בעיארק, הוא סרט סוחף ומרתק אבל מניפולטיבי ואיסלאמופובי באופן מטריד. בעולם של איסטווד הפיאסקו של המעורבות האמריקאית בעיראק הופך למערבון של ״הטובים״ (קופר) נגד ״הרעים״ (מחבל עיראקי שנקרא The Butcher ונוהג לענות את קורבנותיו עם מקדחה). התוצאה היא סרט שמשתמש באלימות גרפית מזעזעת כדי לנסות להוכיח לעולם כולו שצבא ארה״ב הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אפשר אומנם להעריך את איסטווד וקופר על ההישג, אבל קשה להתעלם מכך שמדובר בסרט שטחי, שמרני וגזעני שחוגג את הגבריות המסורתית באופן שחשבנו (או קיווינו) שנעלם מזמן מהעולם.

עדיף לראות במקום: אם חשקה נפשכם בסרט מעולה על מה שבאמת קרה בעיראק, צפו ב-The Unknown Known  התיעודי של ארול מוריס, החושף כיצד כל קשר בין אסון התאומים להחלטה לתקוף את עיראק היה מקרי בהחלט.  

בראדלי קופר ב"צלף אמריקאי". יורים ובוכים

בלתי שביר

תאריך יציאה: ה-15 בינואר

בפוסטר העברי של הסרט "לא נשבר" (Unbrokenׁׂׂ) בבימויה של אנג'ליה ג'ולי יש שלוש מילים: "אלוף. חייל. שורד". בדרך כלל פוסטרים של סרטים נוהגים לעוות את העלילה, אבל במקרה הזה מדובר באמת בפרסום. זה פחות או יותר כל מה שקורה בסרט, המגולל את סיפורו האמיתי של האצן האולימפי לואי זמפריני (ג'ק אוקונל) שנפל בשבי במהלך מלחמת העולם השנייה והצליח לשרוד כנגד כל הסיכויים (קשה לעשות ספויילרים בסרט שהשם שלו הוא הספויילר המרכזי). זמפריני, שייצג את ארה״ב באולימפיאדת ברלין ב-1936, התגייס לחיל האוויר האמריקאי, ובמהלך אחת המשימות המטוס שלו התרסק והוא נאלץ לשרוד 47 ימים בלב האוקיינוס השקט. אחרי ש״ניצל״ על ידי הצבא היפני הוא הפך לאסיר פוליטי. בהתאם, חלק הארי של הסרט מתמקד בעינויים השונים והמשונים שזמפריני נאלץ לעבור בשבי. 

אחרי ״בארץ הדם והדבש״ (In the Land of Blood and Honey), סרט הבכורה שלה כבמאית עלילתית מ-2011 (אשר התרחש על רקע המלחמה בבוסניה בשנות התשעים), ג׳ולי הצליחה לרתום לסרטה השני לא מעט כשרונות: ג׳ואל ואיתן כהן עיבדו לקולנוע את רב-המכר של לורה הילנברנד, המבוסס על חייו של זמפריני, והצלם המהולל רוג׳ר דיקינס (הצלם הקבוע של האחים כהן וסם מנדז) הופקד על המצלמה. במקביל, התקציב – שנסמך על שלוש חברות הפקה גדולות – עמד על 70 מיליון דולר. הבעיה היא שגם הכשרון וגם המשאבים הכספיים מתבזבזים על סיפור נוסחתי של הישרדות. או, אם להשתמש במשפט המפתח שאחיו של זמפריני אומר לו: If you can take it, you can make it. בהתאם, חלקו הראשון של הסרט כולל לא מעט סצנות פורסט גאמפיות במהלכן צריך להיאבק בפיתוי לקום מהכיסא ולצעוק ״רוץ, לואי, רוץ״. בהמשך היכולת של זמפריני לספוג כל סוג של התעללות – הרעבה, עינויים, השפלות, איומים ובידוד חברתי – הופכת אותו לסוג של גיבור על. הבעיה היא שהיכולת הזו, אשר הפכה את סיפור ההישרדות האישי שלו למרתק ומעורר הערצה, היא עקב האכילס של הסרט: אחרי פתיחה סוחפת עם צילום מופתי וסצנות משפחתיות מעולות אנחנו נידונים לעבור עם זמפריני מסכת עינויים בלתי נגמרת שנמשכת עד אינסוף (הסרט נמשך קצת יותר משעתיים). 

עדיף לראות במקום: ״חג מולד שמח, מר לורנס״ מ-1983 או ״הגשר על הנהר קוואי״ מ-1957, שתי קלאסיקות קולנועיות שלא נופלות למלכודת הקלישאה.

להמשך הפוסט

סמנו לעצמכם: 5 סרטים שכדאי לראות השנה

נטע אלכסנדר | 01.01.2015 | 23:46

השנה הקולנועית הסתיימה בסימן צפון קוריאה, סיכומי שנה והימורי אוסקרים, והטריילרים לסרטי הקיץ של 2015 מתחילים לצוץ מכל עבר. בהתאם לאובססיות של הוליווד בעשור האחרון, גם ב-2015 צפויים לא מעט המשכונים (שוורצנגר חוזר ל״שליחות קטלנית״, למשל, ובקיץ יהיו גם הפקות הענק של ״הנוקמים 2״ ו״מלחמת הכוכבים 7״), ולצידם סרטי איכות מדוברים. בהתבסס על הסרטים שהספקתי לראות בהקרנות מקדימות ופסטיבלים בשבועות האחרונים, הנה מדריך המלצות קצר. מן הסתם, הרשימה הזו תלך ותתארך ככל השנה תתקדם (שימו לב – תאריכי היציאה מתייחסים להפצה מסחרית בישראל, לא להקרנות טרום בכורה או הקרנות פסטיבלים):

בירדמן

תאריך יציאה: ה-29 בינואר

״בירדמן" (או בשמו המקורי והמלא Birdman Or The Unexpected Virtue Of Ignorance), הוא דרמה קומית במסגרתה מייקל קיטון מגלם כוכב הוליוודי שמאס בגילומו של גיבור על בשם ״איש הציפור״ בסדרת סרטי אקשן מצליחה ומנסה להמציא את עצמו מחדש כבמאי תיאטרון בברודוויי. כמו ״מפות לכוכבים״ הפרוע של דיוויד קרוננברג, ״בירדמן״ של אלחנרדו אינארטו המקסיקאי (״בבל״, ״21 גרם״) מערבב אלמנטים סוריאליסטיים של פנטזיה ומציאות ולועג למיינסטרים ההוליוודי. התוצאה היא עלילה סוחפת ומלאת טוויסטים שקשה מאוד לצפות אותה מראש. למעשה, הסרט לועג למוסכמות הקלאסיות של הוליווד בכל מובן: בסיפור שהוא מספר (ובסטריאוטיפים ההוליוודיים שמאכלסים אותו) ובצורה שבה הוא בוחר לספר אותו. יש סיכוי סביר שהצלם המחונן עמנואל לובצקי יקטוף אוסקר בזכות היכולת ליצור אשליה של שוט אחד באורך שעתיים. בנוסף ללובצקי, הכוכב הבלתי מעורער של הסרט הוא קיטון, שהקאמבק המרשים שלו בדמות גבר שסובל ממשבר גיל העמידה יזכה אותו במועמדות לאוסקר. 

וכך זה נראה:

פרינסס 

תאריך יציאה: ה-12 בפברואר

2014 היתה שנה אדירה לקולנוע הישראלי, עם שילוב מבטיח של שוברי קופות כמו ״אפס ביחסי אנוש״ וסרטים שזכו להצלחה ביקורתית ובינלאומית כמו ״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״. למרבה השמחה, היבול של 2015 יהיה מגוון ומרתק לא פחות. ״פרינסס״, פיצ׳ר הביכורים של טלי שלום עזר (״סרוגייט״) ממשיך את הגל החדש של הקולנוע הנשי מהשנים האחרונות והוא סרט מטלטל וחכם לא פחות מ״שש פעמים״ (אשר עסק גם הוא בהתבגרות מינית בעולם גברי ואלים). הסרט מגולל את סיפורה של אדר (שירה האס בהופעת בכורה מדהימה), ילדה בת 12 שהוריה התגרשו וכעת היא גרה עם אמה (קרן מור) והחבר של האם (אורי פפר). יום אחד אדר פוגשת באלן (אדר זוהר הנץ), ילד יפה-תואר הדומה לה באופן מחשיד, ובין השניים מתפתחת חברות אמיצה. למרות שהוא בלתי אחיד ברמתו, יש ב״פרינסס״ מספיק סצנות מעולות והסיפור שהוא מגולל עוסק בהתבגרות ומיניות באופן ישיר ומטלטל. זהו לא סרט פשוט לצפייה, אבל הוא מתגמל וסוחף (בין היתר בזכות הפסקול המעולה).  

הגננת

תאריך יציאה: ה-22 בינואר

מאז שנחשף בפסטיבל קאן במאי ״הגננת״ הספיק לקטוף תשבוחות ולהתברג באינספור סיכומי שנה בעולם, ובצדק. הפיצ׳ר השני של נדב לפיד (״השוטר״) מציג חזון קולנועי ייחודי ומפתיע. כמו שלום עזר, גם לפיד מצטיין בעבודה עם ילדים, והשחקן הצעיר שלו (אבי שניידמן) עושה כאן עבודה מדהימה. שניידמן מגלם את יואב, ילד ביישן בן חמש שיש לו כשרון נדיר לכתיבת שירה. כשהגננת שלו, נירה (שרית לארי) מבחינה ביכולת הזו היא מחליטה לעודד אותה בכל מחיר. ככל שהאובססיה של נירה ליואב מתעצמת הסרט הופך לקודר יותר ויותר, והמציאות הישראלית שהוא חושף הופכת לסיוט מתמשך. ״הגננת״ מצליח לספר סיפור בלתי שגרתי באמצעים ויזואליים בלתי שגרתיים (למשל, הבחירה לצלם סצנות רבות מנקודת המבט של יואב). אסתר רדא ויחזקאל לזרוב מגיחים להופעות אורח, ומצטרפים לאנסמבל מרשים של שחקנים. 

״הגננת״. נשים גונבות שירה 

סלמה 

תאריך יציאה: ה-5 בפברואר

בשנה שעברה הפך סטיב מקווין לבמאי האפרו־אמריקאי הראשון שקטף אוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר (אבל הפסיד בקטגוריית הבימוי) עבור ״12 שנים של עבדות״. השנה, לראשונה בהיסטוריה, ייתכן שבמאית אפרו־אמריקאית למועמדות בקטגוריית הבימוי. זאת בזכות אווה דוורניי, שסרטה ״סלמה״ קוטף לאחרונה ביקורות מהללות. מדובר בדרמה תקופתית המגוללת את סיפורה של צעדת ענק של התנועה לזכויות האזרח בהנהגת מרטין לותר קינג ותומכיו ב-1965. הסרט הופק בתקציב נדיב על ידי בראד פיט ואופרה ווינפרי, וכולל קאסט מרשים של שחקנים, בהם קובה גודינג ג׳וניור, טום ווילקינסון, מרטין שין וגם ווינפרי עצמה בתפקיד משנה. הסיפור עצמו סובב סביב קינג (דיוויד אוילובו) וניסיונו לשכנע את הנשיא לינדון ג׳ונסון לאשר את חוק זכויות האזרח שנועד לבטל את מדיניות הסגרגציה והאפליה הגזעית. כדי להפעיל לחץ פוליטי על ג׳ונסון, אירגן קינג צעדת ענק מהעיירה סלמה למונטגומרי שבאלבמה — אירוע שהפך לאבן דרך בהיסטוריה של התנועה לזכויות האזרח בגלל ההיענות האדירה שזכה לה והתגובות האלימות שעורר. סרטה של דוורניי עלה לאקרנים בארה״ב בתקופה של מתיחות בעקבות מהומות פרגוסון ושורה ארוכה של צעדות והפגנות ענק שהתקיימו בארצות הברית לאחר פרסום ההחלטה שלא להעמיד לדין שוטר לבן שירה בצעיר שחור. במובן זה, ״סלמה״, שהטריילר הלוחמני שלו מסתיים בקריאה אזרחית לקום ולצאת לרחובות, רלוונטי מתמיד.

שנה אלימה ביותר

טרם נקבע תאריך יציאה 

אוסקר אייזק פרץ לחיינו בשנה שעברה בתפקיד המוזיקאי הכושל והאבוד ב״בתוך לואין דיוויס״ של האחים כהן. כעת הוא חוזר בסרטו השלישי של ג׳יי.סי שאנדור, אחד הבמאים המסקרנים ביותר שפועלים כיום בטווח שבין האינדי למיינסטרים האמריקאי. שאנדור פרץ לתודעה עם ״התמוטטות״ (2011), דרמה כלכלית שהגיבה למשבר של 2008 וזיכתה אותו במועמדות לאוסקר בקטגוריית התסריט המקורי. בשנה שעברה הוא ביים את ״הכל אבוד״, דרמה נטולת דיאלוגים במסגרתה רוברט רדפורד מגלם גבר אמריקאי שמנסה לשרוד על היאכטה שלו אחרי סערה. סרטו השלישי של שאנדור, A Most Violent Year, הוא דרמת פשע המתחרשת בניו-יורק ב-1981, אחת השנים האלימות ביותר בהיסטוריה של העיר. הסרט מתמקד במהגר (אייזק) אשר מנסה להרחיב את העסק שלו ולנצל הזדמנויות בזמן שהאלימות, הריקבון והשחיתות משתוללים ברקע. ג׳סיקה צ׳סטיין מצטרפת לאייזק בהופעה מעולה, ולמרות שהסרט רפטיטיבי מדי (דפוס חוזר בכל סרטיו של שאנדור) מדובר במותחן אפקטיבי, חכם ומרשים. 

המשך יבוא – בשבוע הבא אפרסם את ״הרשימה השחורה״: הסרטים שאפשר לדלג עליהם בקלילות

להמשך הפוסט

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2014

נטע אלכסנדר | 24.12.2014 | 07:42

שנת 2014 מסתיימת בסימן הפיאסקו המתמשך של מלחמת ההאקרים ו״סוני״, אבל במבט לאחור זו היתה שנה עשירה ומלאה בסרטים ייחודים ופורצי דרך. לצד סרטים מדוברים שעומדים לככב באוסקר הקרוב וטרם הגיעו לישראל (ובראשם ״בירדמן״ של אלחנרדו אינאריטו ו״סלמה״ של אווה דוברני), לא מעט סרטים נפלאים פסחו השנה על המסכים בישראל מסיבות שונות, או הגיחו רק להקרנה אחת או שתיים במסגרת הפסטיבלים השונים. את חלקם יש עוד סיכוי לראות כאן בהמשך, אבל רובם יזכו לחיי נצח רק בזכות אתרי הסטרימינג וה-VOD – ובמקרה הזה מדובר בתופעה חיובית. דווקא הסרטים הניסיוניים יותר, אלו המכוונים במוצהר לקהל נישתי ומצומצם ולא מנסים לקרוץ לקהל היעד של הוליווד (בעיקר ילדים ומתבגרים) מצליחים להגיע בשנים האחרונות לקהלים רחבים יחסית בזכות הזמינות הדיגיטלית שלהם, ויש לקוות שזה מה שיקרה גם לסרטים ברשימה הנוכחית:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013 

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2012

״ריאיון סוף״: אז איך נראה הסרט שלא תזכו לראות? 

1. Force Majeure

רובן אוסטלונד השוודי הוא ככל הנראה הבמאי האירופאי הכי טוב שמעולם לא שמעתם עליו. הוא החל לביים סרטים עלילתיים לפני כעשור והספיק להוציא מאז ארבעה פיצ׳רים, כולל Play המופתי וכעת Force Majeure, שיהיה ככל הנראה מועמד לאוסקר עבור הסרט הזר הטוב ביותר (אבל יפסיד ל״אידה״ הפולני והקודר אף יותר). סרטו החדש של אוסטלונד הוא המשך ישיר לז׳אנר הקולנועי המהולל שניתן לתאר אותו כ״סרטי ארט-האוס אירופאיים שנועצים את שיניהם בבורגנות הרקובה״. מיכאל האנקה הוא הנציג הבלתי מעורער של הז׳אנר, אבל הוא שואב השראה מריינר ורנר פאסבינדר, אינגמר ברגמן וכמובן – לארס פון טרייר (שסרטו ״נימפומנית״ דווקא זכה השנה להפצה מסחרית בישראל). כיאה לז׳אנר, Force Majeure נפתח במה שנראה כמו אידיליה משפחתית: אווה, תומאס ושני ילדיהם יוצאים לחופשת סקי בעיירה צרפתית באלפים ונתקלים בצלם שמנציח אותם על רקע ההרים המושלגים. אולם, התמונות הפוטוגניות הופכות לזכרון רחוק ברגע שהמשפחה נקלעת למפולת שלגים ותומאס בוחר לרוץ כל עוד נפשו בו במקום לנסות ולהציל את אשתו וילדיו. מרגע זה העלילה מתפתחת למותחן פסיכולוגי עשוי ביד אמן שחוקר את כל הדרכים העקלקלות והבלתי נראות שבה טראומה משפיעה על הנפש האנושית. בזכות צילומי הנוף המרהיבים של אוסטלונד – שהתחיל את הקריירה כבמאי של סרטי סקי – התוצאה היא סרט יפיפה וחכם שיישאר אתכם זמן רב לאחר הצפייה.

2. We Are the Best

עוד הוכחה שזו היתה שנה נהדרת לקולנוע האירופאי – עם סרטים מרתקים כמו ״לוק״, ״אידה״, ״מתחת לעור״ ו״מר טרנר״ – היא We Are the Best של לוקאס מודיסון (״כולם ביחד״). הקריירה של מודיסון השוודי מגוונת למדי: הוא החל כחלק מחבורת ״דוגמה95״ וצילם סרט ביכורים נהדר בשם ״פאקינג אמאל״ שבמרכזו סיפור אהבה לסבי בין שתי מתבגרות שתקועות בקצה העולם שמאלה, ובהמשך נע בין עשייה ניסיונית ("לילה לנצח״ המופתי והמדכא עד אימה ו״חור בליבי״ המופרע) ומסחרית יותר (Mammoth עם מישל וויליאמס וגאל גרסייה ברנאל, הסרט ההוליוודי ביותר של מודיסון, והיחיד שהוא ביים באנגלית). השנה מודיסון חזר לתודעה עם סרט קטן ומקסים שמזכיר את שני סרטיו הראשונים ובעיקר את רוח הנעורים והאנרכיה שנשבה מהם. We Are the Best מגולל את סיפורן של שלוש נערות שהחליטו להקים להקת רוק-פאנק ביחד על אף שלשתיים מהן אין שום ניסיון – או כשרון – מוזיקלי. אומנם לא מדובר ביצירת מופת, אבל בזכות המשחק המעולה של שלוש השחקניות חסרות הניסיון והאהבה שמודיסון רוכש לדמויות שלו מדובר בסרט נעורים כובש ומפתיע.

הפאנק לא מת, הוא חי וקיים בשוודיה:

3. מבט השתיקה (The Look of Silence)

רשימת הסרטים הגנוזים הטובים ביותר של 2013 כללה את ״מעשה בהרג״, יצירת המופת מעוררת המחלוקת של ג׳וש אופנהיימר על הטבח באינדונזיה בשנות השישים. השנה אופנהיימר חשף לראשונה את חלקו השני של הפרויקט התיעודי המונומנטלי שלו, והתוצאה מחרידה ומרתקת אף יותר מהחלק הראשון. אחרי שריאיין את הרוצחים ב״מעשה בהרג״, אופנהיימר מפנה את מצלמתו אל הקורבנות ב״מבט השתיקה״. הסרט מתמקד בעדי, אופטיקאי מכפר אינדונזי קטן שאחיו נרצח באכזריות במסגרת רדיפת הקומוניסטים ב-1965. עדי, שנולד שנתיים לאחר שהוריו איבדו את בנם הבכור, נפגש עם האחראים למעשי הזוועה – שכנים החיים לצידו ולצד הוריו הקשישים – באיצטלה של בדיקה רפואית: הוא מגיע עם סט של משקפי ראייה ושואל אותם שאלות בסגנון "בעין ימין זה חד יותר? איך זה כעת בעין שמאל"? התירוץ הזה מאפשר לעדי לגבות מרוצחי אחיו עדויות מסמרות שיער על עשרות מעשי רצח שאירעו בכפר ולחשוף שיח זוועתי של הכחשה וסדיזם.

מי שיצפה ב"מעשה בהרג" וב"מבט השתיקה" זה אחרי זה ייחשף לאחד מהפרויקטים הדוקומנטריים החשובים של העשור האחרון. כמו "שואה" של קלוד לנצמן – אבל באופן מתוחכם ורפלקסיבי בהרבה – אופנהיימר מאפשר לקורבנות לדבר, אבל מתעניין לא פחות גם במנגנונים הפסיכולוגיים המאפשרים לבני אדם לרצוח עשרות חפים מפשע. במקביל, זהו מסע לחיפוש משמעות בעולם שבו הרוצחים מסתובבים חופשי, ועל הקורבנות נגזר לחיות בפחד מתמיד. אמו של עדי, אשר טוענת שהיא בת 103 אבל בהמשך מסתבר שהיא בשנות השמונים לחייה, שואבת נחמה מכך ש"הם יענשו בעולם הבא". עדי עצמו אומר לאחר הצפייה בשחזור הרצח כי "נראה לי שהם מנותקים מהמעשים שלהם. אני בטוח שהם מרגישים אשמים". 

 "מבט השתיקה". רפלקסיבי, מהפנט וזוועתי

4. הבבדוק

אחד מסרטי האימה המהוללים של השנה הוקרן אומנם בפסטיבל ירושלים אבל לא זכה להפצה מסחרית. מדובר בסרט הביכורים המרשים של ג׳ניפר קנט, אשר מתכתב עם סרטים של רומן פולנסקי ומצליח לייצר מתח לכל אורכו. באופן שמזכיר את ״חייבים לדבר על קווין״ של לין רמזי, גם ״הבבדוק״ מעלה שאלות מעניינות על אמהות, דכאון ורוע. בזכות אסתטיקה מוקפדת ומשחק מעולה, ״הבבדוק״ מגולל סיפור על אם שבנה סובל מהתקפי זעם ואלימות שהולכים ונעשים תכופים וקשים יותר ויותר לאחר שהיא קוראת לו ספר ילדים שנקרא ״הבבדוק״ (מעין גרסה סדיסטית ואפלה של ״פחדרון בארון״). בהתחשב בכך שז׳אנר האימה נשלט לחלוטין על ידי גברים, מרענן לגלות במאית שמצליחה לייצר קול מקורי משלה:

5. A Girl Walks Home Alone at Night

 עוד במאית שכדאי להתחיל לשנן את השם שלה היא אנה לילי אמינפור, שיצרה את סרט הערפדים הפמיניסטי האיראני הראשון בהיסטוריה (ועם קצת מזל, עוד סרטים יצטרפו בעתיד לתת-ז׳אנר הספציפי הזה). באמצעות שימוש בצילום מסוגנן בשחור-לבן ועירוב ז׳אנרים מבריק, אמינפור ביימה סרט ביכורים שהוא מותחן אורבני ואחד מלהיטי האינדי המפתיעים של השנה. הסרט, המוקרן בימים אלו בניו יורק, מוכיח שאפשר להקים לתחייה את ז׳אנר הערפדים השחוק (שכיכב השנה בלא מעט סרטים, המשעשע מביניהם הוא What We Do in the Shadows) ולערבב אותו עם פילם נואר ומערבוני ספגטי. בעוד ש״רק האוהבים שורדים״, סרט הערפדים המדובר של ג׳ים ג׳רמוש, סבל מרצינות יתר, אמינפור מצליחה לדלג בין סצנות מרהיבות לדיאלוגים משעשעים בקלילות שמאפיינת במאים עם שנים רבות של ניסיון. העלילה אומנם מקרטעת בהתחלה, אבל אנחנו כאן בשביל האווירה:

6. Approaching the Elephant 

דוקומנטרי מעולה שעוקב אחרי שנתו הראשונה של בית ספר חדש וניסיוני בניו ג׳רזי, שבו – לפחות על הנייר – הילדים אמורים להחליט מה ללמוד ואיך סדר יומם יראה. בהשראת בית הספר המיתולוגי ב״סאמרוויל״, גם ״בית הספר החופשי״ מבקש לאתגר תפיסות מסורתיות של חינוך ולמידה, והתוצאה מורכבת ומעוררת מחשבה דווקא משום שמבחינות רבות הניסיון הזה נחשב לכשלון.

7. Appropriate Behavior 

עוד במאית איראנית שכדאי להכיר (בעיקר כי תכף, כשהעונה הבאה של ״בנות״ תעלה לשידור, לא תוכלו להימלט ממנה) היא דזירה אקוואן. ״התנהגות הולמת״ הוא סרט הביכורים המשעשע, הכנה והמעולה של אקוואן, אשר כונה באחת הביקורות ״סרט שנראה כמו ׳אנני הול׳, לו רק וודי אלן היה בחורה איראנית ביסקסואלית״. ואכן, הסרט עוקב אחרי שירין (אקוואן), אמריקאית-איראנית שמאמינה שמיניות היא דבר נזיל ומנסה להתגבר על פרידה כואבת מבת הזוג שלה באמצעות סטוצים עם כל מה שזז. אין פלא שלנה דנהאם, שראתה את הסרט בסאנדנס הקודם, התאהבה בה מיד וכתבה דמות במיוחד בשבילה לעונה הרביעית של ״בנות״.

8.  Mommy 

עד עכשיו הבמאי/ שחקן/ תסריטאי חוויאר דולן נחשב לילד הפלא של הקולנוע הקנדי, אבל אחרי החשיפה של סרטו החדש בפסטיבל קאן כולם התחילו להתייחס לבחור בן ה-25 ברצינות. Mommy כמעט זיכה את דולן במועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, והוא מככב בלא מעט סיכומי שנה. הפיצ׳ר החמישי של דולן מגולל את סיפורה של אם חד-הורית הנאלצת לגדל את בנה האלים לבד וכמו תמיד אצל דולן – הוא כולל מנות נדיבות של פרובוקציה, קללות ושחיטת פרות קדושות.

Mommy. לא בדיוק תשדיר לעידוד הילודה 

9. What Now? Remind Me 

קל להבין את המפיצים שמתרחקים מהסרט הזה כמו אש: בכל זאת מדובר בדוקומנטרי באורך כמעט שלוש שעות שבמרכזו התמודדות עם HIV. אבל הביוגרפיה המדהימה של היוצר חואקים פינטו היא הרבה יותר מעוד תיעוד של מחלה. כמו ״התבגרות״ העלילתי, גם סרטו של פינטו צולם במשך שנים ומאפשר לצופיו לחשוב מחדש על מושגים כמו זמן, הזדקנות וחיים אנושיים. זהו שיר הלל לקולנוע, לחיים ולאהבה שייחרט לכם בלב – ובזכרון, דווקא בשל ההתעקשות של פינטו לתעד את ה״שגרה״, אותם רגעים יומיומיים במהלכם הוא הוא עובר טיפולים קליניים.

10. Jauja – פנינה ארגנטינאית מפתיעה במסגרתה ויגו מורטנסן (״היסטוריה של אלימות״) מגלם אב שבתו נחטפת בתקופה היסטוריה לא ברורה. התוצאה היא הזיה קולנועית משונה ואיטית מאוד עם צילום עוצר נשימה ועיצוב אמנותי עם הקפדה אובססיבית על הפרטים הקטנים ביותר. בהחלט לא סרט שמתאים לכל אחד, אבל הוא מספק את חלק מהפריימים הכי יפים שנראו השנה על המסך הגדול: 

האנשים, האירועים והתמונות שעשו את 2014 – מדור סיכום מיוחד

 

 

להמשך הפוסט

״ריאיון סוף״: אז איך נראה הסרט שלא תזכו לראות?

נטע אלכסנדר | 19.12.2014 | 06:05

עד אתמול בבוקר עוד ניתן היה להזמין כרטיסים לבכורה הניו יורקית של הסרט הסופר-מדובר של סת׳ רוגן וג׳יימס פרנקו, ״ריאיון סוף״ (The Interview), אבל אחרי שאולפני ״סוני״ החליטו לגנוז סופית את הסאטירה הפרועה שלהם הצופים ששילמו בכרטיס אשראי התבשרו כי כל ההקרנות מבוטלות וכספם יוחזר. ההחלטה לגנוז את הקומדיה הפרועה שבמרכזה שני שדרני טלוויזיה המנסים להתנקש בחייו של מנהיג צפון קוריאה, מעלה שורה של שאלות מטרידות: האם ל״סוני״ ולרשויות הבטחון האמריקאיות היה מידע ממשי בנוגע לכוונה לפגוע בבתי קולנוע שיקרינו את הסרט, או שמדובר בצעדי מניעה בעקבות איומים אנונימיים? מדוע האולפנים החליטו להעלים לחלוטין את הסרט במקום להוציא אותו בתשלום ב-VOD באופן שיאפשר למי שמעוניין לצפות בו בבית? האם, כפי ששורה של במאים ושחקנים אמריקאים טענו ביממה האחרונה, מדובר בפגיעה חמורה בחופש הביטוי ובמכה לדמוקרטיה האמריקאית, או בצעד מתבקש שנועד למנוע פגיעה בחיי אדם? ואיך ההחלטה לגנוז את ״ריאיון סוף״ ולבטל את הצילומים המתוכננים של סרט נוסף על צפון קוריאה בכיכובו של סטיב קארל תשפיע על היכולת של הוליווד להפיק בעתיד סרטים אחרים על משטרים אפלים?

מייל בנוגע לביטול ההקרנה וזיכוי כספי שנשלח אתמול (חמישי) לצופים שרכשו מראש כרטיסים לבכורה הניו יורקית של ״ריאיון סוף״ 

מבחינה כלכלית, הגניזה היא מכה של ממש עבור ״סוני״: הסרט הופק בתקציב של 42 מיליון דולר (מתוכם 8.4 מיליון דולר שולמו לרוגן, ו-6.5 מיליון דולר שולמו לפרנקו – כפי שלמדנו מהמיילים המודלפים). מעבר לתקציב ההפקה והפרסום הנזק האמיתי הוא הוויתור על רווחים פוטנציאליים. ״שכנים״, הקומדיה האחרונה בכיכובו של רוגן, הכניסה בקיץ האחרון מעל 150 מיליון דולר, ובהתחשב בחשיפה המטורפת ש״ריאיון סוף״ קיבל בעקבות ההתקפה על ״סוני״ סביר להניח שמיליוני צופים היו טורחים להגיע לקולנוע כדי לראות על מה מדובר.

כך נראה הטריילר לסרט הגנוז:

כרגע, כאמור, נראה ששיתוף הפעולה של רוגן ופרנקו ייכנס לפנתאון הקולנועי כסרט ההוליוודי הראשון שנגנז בעקבות איומים אנונימיים במייל. בשבוע שעבר, זמן קצר לפני שהאיומים לפגוע בצופים ״בסגנון 11 בספטמבר״ הגיעו לתקשורת, נערכו בלוס אנג׳לס שתי הקרנות חגיגיות ובעקבותיהן התפרסמו שורה של ביקורות קוטלות למדי על הסרט. כך למשל, ב-Rotten Tomatoes הוא זכה ל-54% בלבד ב״מדד הטריות״ (בהתבסס על 26 ביקורות). אם לשפוט לפי הביקורות שפורסמו ושלושת הטריילרים שעלו לרשת (אחד מהם הופץ רק אתמול, למרות ההחלטה על הגניזה), ״ריאיון סוף״ היא קומדיה וולגרית למדי עם אינסוף בדיחות על איבר המין הגברי והיכולת לדחוף מכשירי ריגול מתוחכמים למקומות שהשמש לא זורחת בהם. העלילה עוקבת אחרי דייב (פרנקו), מגיש טלוויזיה שמואס באייטמים המטופשים שנוחתים על שולחנו, והמפיק שלו, אהרן (רוגן), אשר מצליחים להשיג ריאיון בלעדי עם מנהיגה של צפון קוריאה, קים ג'ונג-און. השניים בסך הכל רוצים להוכיח לעצמם ולכל העולם שהם קורצו מהחומר של עיתונות לוחמת, אבל ה-CIA מחליטים לנצל את ההזמנות כדי לבקש מהם להתנקש בחייו של הרודן. 

מכיוון שהסרט לא יופץ בעתיד הנראה לעין, ומכיוון שהדברים פורסמו בכל אתר אמריקאי בשבוע האחרון, ניתן לגלות כי הקליימקס כולל סצנת התנקשות במסגרתה ג׳ונג׳-און נשרף בעודו בחייו. הסצנה הזו הולידה חילופי האשמות מלאי טינה בין רוגן ושותפו לכתיבה אוון גולדברג ובין איימי פסקל, המנכ״לית השותפה של ״סוני״. בספטמבר האחרון רוגן שלח לפסקל מייל ובו הוא כותב כי הסצנה שונתה משמעותית כדי להפוך אותה לגרפית ומזעזעת פחות, בין השאר לאחר ש״הורדנו את כמות השיער השרוף ב-50 אחוז״. אולם, השינויים הללו לא הצליחו לפייס את קאזו היריי, מנכ״ל השלוחה היפאנית של ״סוני״, אשר ביקש באופן חסר תקדים (למעשה, בפעם הראשונה ב-25 השנים האחרונות) ש״סוני״ תצנזר את סצנת ההתנקשות ותוריד אותה לחלוטין מהגרסה שתוקרן מחוץ לארה״ב. 

אחרי שפסקל תמכה בעמדתו של היריי, רוגן שלח מיילים נוספים ובהם הוא הביע זעם על הגבלת החופש האמנותי שלו. מצד שני, הסצנה שהודלפה השבוע לרשת מוכיחה שייתכן שפסקל והיריי צדקו – על אף שהוליווד הפיקה בעבר סרטים על דיקטטורים, זוהי הפעם הראשונה שבה סרט מצולם (בניגוד ל״סאות׳ פארק״ או לבובות של ״טים אמריקה״) מציג לצופיו קליימקס שכולל רצח מכוון וגרפי של מנהיג פוליטי מכהן, בזוי וכוחני ככל שיהיה:

קים ג׳ונג-און נשרף למוות בקליימקס של ״ריאיון סוף״ (צילום מסך)

 אם לשפוט לפי הביקורות שפורסמו עד כה, לולא האיומים והחלטת הגניזה סביר להניח שאף אחד לא היה מקדיש כל כך הרבה מילים לעוד מוצר בפס הייצור הפורה של רוגן ושות׳. סקוט פונדאס מ״וורייאטי״ כינה את הסרט ״אקט טרוריסטי נגד הקהל״ והסביר כי ״מדובר בקומדיית בורלסק אפויה למחצה שתעצבן כל קהל עם סבלנות מוגבלת לבדיחות חדירה אנאליות״. בהמשך הוא הוסיף כי ״דיקטטורות פשיסטיות תמיד היוו קרקע פוריה לקומדיות קולנועיות, החל מצ׳פלין ולוביטש וכלה בווס אנדרסון וקוונטין טרנטינו. אבל ׳הריאיון׳ הוא לא יותר מצחיק או אבסורדי מהכותרת החדשותית הדו-שבועית על מה שמתרחש בצפון קוריאה, ושתי הדמויות הראשיות של הסרט כל כך מעצבנות עד שלעיתים מתחשק שמישהו יתנקש בחייהן״. 

שאר הביקורות אינן שונות באופן מהותי: ריצ׳רד קורליס מ״טיים מגזין״ קבע כי ״אם אתם מצפים למצוא כאן סאטירה פוליטית נושכת אז הבדיחה היא על חשבונכם״, וב״אנטרטיימנט וויקלי״ הוסיפו ש״קומדיה ׳מסוכנת׳ על משטר מסוכן לא אמורה להיות בטוחה לצפייה עבור אבות מהפרברים״. ב״סלאנט מגזין״ היו אכזריים כמעט כמו ההאקרים וכתבו כי ״מדובר בסרט שמנצל נושאים גלובליים בוערים כדי לייצר שעתיים מיותרות וחובבניות של בדיחות זקפה״.

למרות הפוטנציאל לייצר סאטירה תרבותית נושכת על תקשורת ההמונים האמריקאית ועל הדיקטטורה שג׳ונג׳-און ירש מאביו, ההחלטה לצלם את הסרט בוונקובר (שאמורה לתפקד כפיונגיאנג שבצפון קוריאה) ולמקם את המחצית השנייה של הסרט באחוזה של ג׳ונג׳-און אכזבה את רוב המבקרים, שהתלוננו על האורך ועל הרפטיטיביות והשימוש בהומור פיזי שחוק המוכר היטב מסרטיהם האחרים של הצמד (כמו שיתוף הפעולה הקודם שלהם, ״סוף״). בכל זאת, היו גם כמה נקודות אור: רנדל פארק, המגלם את ג׳ונג׳-און, קטף שבחים על משחקו מלא מעט מבקרים, וב-Film Journal International כינו את הסרט ״נועז ומשעשע״. 

בסופו של דבר, ״ריאיון סוף״ הוא קומדיה זניחה למדי שזכתה ליחסי ציבור היסטריים בעקבות מתקפת ההאקרים. אלמלא העובדה ש״סוני״ עשויה להפסיד עשרות מיליוני דולרים מגניזת הסרט (אלא אם כן חברת הביטוח של האולפנים תכסה את כל הנזקים), לרגע ניתן היה להאמין שמדובר בתעלול יחצני חולני אך מבריק במיוחד. בהתחשב בעניין שהסרט מעורר ברחבי העולם, נראה כי זה רק עניין של זמן עד שעותק פיראטי יצוץ באתרי ההורדות ברשת. על אף שככל הנראה ״ריאיון סוף״ הוא סרט סקסיסטי (אחד ממשפטי המפתח הוא ״השנה היא 2014, יש דבר כזה נשים חכמות״) וזניח למדי, הוא יירשם בהיסטוריה ככתב הכניעה של הוליווד מול צפון קוריאה. כפי שסטיב קארל (שסרטו המתוכנן ״פיונגיאנג״ נגנז בעקבות סערת סוני) היטיב לסכם בטוויטר, "זהו יום עצוב לחופש היצירתי. פחד הורג את הנשמה".

להמשך הפוסט

אקסודוס – אלים ומלכים: הוליווד, הניחי לתנ״ך בשקט

נטע אלכסנדר | 18.12.2014 | 02:26

לו הייתי משפטנית או מחוקקת, הייתי שוקלת ברצינות להגדיר בחוק סנקציות שיוטלו על אולפנים הוליוודיים המחליטים לעבד את סיפורי התנ״ך להפקות ענק של מעל 100 מיליון דולר. אחרי ״המבול״ של דארן ארונופסקי, פיאסקו מביך וקודר שמבייש את נעוריו של הבמאי האמריקאי, כעת אנחנו נאלצים להתמודד עם ״אקסודוס: אלים ומלכים״, סרט שהבעיה הכי קטנה שלו היא הזעם שהליהוק שלו הצליח לעורר בשבועות האחרונים (שחקנים הוליוודיים לבנים לוהקו לגלם את המצרים, בעוד ששחקנים כהי עור לוהקו כמשרתים או עבדים). עם כריסטיאן בייל בתפקיד משה (״מוזס״ בשבילכם) וג׳ואל אדרגטון בתפקיד רעמסס, העיבוד של רידלי סקוט לסיפור יציאת מצרים הוא הדוגמה האולטימטיבית לאופן שבו הנוסחה ההוליוודית יכולה להפוך במאים גדולים למכונות נטולות נשמה.

״המבול״: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה

״סרט גזעני״: ״אקסודוס״ מעורר סערה 

״ריאיון סוף״: אז איך נראה הסרט שלא תזכו לראות? 

וכך נראה הטריילר ל״אקסודוס״:

http://www.youtube.com/watch?v=mZPMU9riKl4

למעשה, הכשלון הקולוסאלי הזה מסייע לחלק את הקריירה של סקוט לשניים: לפני ״גלדיאטור״ (2000) ואחרי ״גלדיאטור״. בעוד שבתחילת דרכו סקוט ניפק יצירת מופת אחת אחרי השנייה (״הנוסע השמיני״, ״בלייד ראנר״ ו״תלמה לואיז״ – שלושה סרטים שנכנסו, בצדק, לפנתאון הקולנועי), בעשורים האחרונים הוא חתום על סרטים מרשימים אך נטולי תחכום ועניין (״חניבעל״, ״בלאק הוק דאון״, ״גוף השקרים״). בכל זאת, הכל מתגמד לעומת ״אקסודוס: אלים ומלכים״, סרט שכבר מהשם שלו ניתן להבין שלא מדובר בעיבוד נאמן במיוחד לספר העוסק כולו בעליונות המונותאיזם על פני הפאגניות. בהתאם, הסיפור המוכר על המנהיג המגמגם שהוציא את עמו מעבדות לחירות הופך תחת שרביטו של סקוט לסיפור על מסע לגילוי עצמי: משה, שגדל בארמון מצרים כנפש התאומה של רעמסס, מגלה שהוא למעשה עברי שנשבה ובוחר, בסופו של דבר, להתייצב לצד בני עמו המדוכאים. בדרך הוא נשלח על ידי רעמסס לגלות (שמאפשרת לבייל להציג לראווה את פרצוף ״האביר האפל״ המוכר שלו – הגבר הבודד השורד בשממה כנגד כל הסיכויים), מתאהב בציפורה, הופך לאב ונאלץ לבחור בין משפחתו לבין השתייכותו הלאומית בסצנה א-לה ״בין כוכבים״ (״אבא, אל תעזוב אותי״/ ״אל תדאג, אני אחזור. אני מבטיח״).

אחרי שמשה מאמץ את זהותו האמיתית מגיעה הסצנה המפורכת ביותר בסרט: הסיפור על הסנה הבוער הופך באדיבות מחלקת האפקטים הדיגטליים לסופה אימתנית שבסופה משה השקוע כולו בתוך ביצה טובענית פוגש ילד קטן ומעצבן המגלם, כך מסתבר, את אלוהים בכבודו ובעצמו. כמובן, קשה להתעלם מהאירוניה הטמונה בכך שסרט שמסתיים עם מתן תורה ועשרת הדיברות מפר ברגל גסה את הדיבר השני – ״לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה״. להחלטה להפוך את אלוהים לדמות שרק משה מסוגל לראות אותה היה פוטנציאל לא קטן, אבל הדיאלוגים בין השניים לאורך הסרט נשארים ברמה של שיעור תנ״ך בכיתה ב׳. משה שואל ״למה נזכרת בבני עמך רק אחרי 400 שנה?״, ולאלוהים אין ממש תשובה טובה. בהמשך הוא תוהה מדוע מצרים חפים מפשע צריכים לסבול מעשר המכות, ו״אלוהים״ מספק לו תשובה שלא היתה מביישת תנועות גרילה ברחבי העולם – ״העם צריך לסבול כי זו הדרך היחידה להפעיל לחץ על מנהיגיו״.

מוזס וחברים. נותר מחוץ לפריים: אלוהים

מעבר לרצינות התהומית ולעובדה ששחקני המשנה מתבזבזים כאן באופן מחפיר (אהרן פול, געגועיי ל״שובר שורות״), ״אקסודוס״ לא מצליח לספק את הסחורה אפילו באספקט הבסיסי ביותר – אפקטים. כמו ב״המבול״ של ארונופסקי, שהשתמש באפקטים במקומות בהם הסיפור נמרח כמו גומי, גם ב״אקסודוס״ יש תחושה שהאפקטים אמורים לשמש כאטרקציה העיקרית. עשר המכות כבר קיבלו גרסאות קולנועיות מרשימות יותר (למשל, אצל ססיל בי דמיל), וכך גם חציית ים סוף, שהופכת ב״אקסודוס״ לסצנת ״אם רק נחכה מספיק הים יתייבש״.

״אקסודוס״ היא הפקת ענק מושקעת, ולכן יהיה משונה להאשים פרויקט כזה בעצלנות, אבל יש משהו עצלני ואפילו מקומם באופן שבו סקוט ושות׳ ניגשו לסיפור התנ״כי. בשביל סיפור על גיבור שמגלה את זהותו האמיתית באיחור ונאלץ להגדיר את עצמו מחדש לא צריך את ספר ״שמות״, בשביל לבזבז עשרות מיליונים על אפקטים אין צורך ברידלי סקוט. בשביל זה אלוהים המציא את מייקל ביי.    

להמשך הפוסט

מהו הסרט הישראלי הטוב ביותר ב-2014?

נטע אלכסנדר | 15.12.2014 | 03:02

זוהי השנה השנייה שבה פורום מבקרי הקולנוע בישראל בוחר את סרטי השנה שלו, וזו הזדמנות טובה לסכם שנה של תוצרת מקומית עשירה, מגוונת ועטורת פרסים. הפורום, הכולל 27 מבקרי קולנוע (ואני ביניהם), העניק את רוב הפרסים המרכזיים – הסרט הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר והבימוי הטוב ביותר – ל״אפס ביחסי אנוש״ ולטליה לביא, שהצליחה לתרגם טראומות מהצבא לקומדיה שחורה ואינטילגנטית. התסריט הראשון שלה, שעסק בעולמן המשעשע והמשועמם של חבורת חיילות בשירות סדיר שתקועות בקצה העולם ימינה, הפך ללהיט הקופתי המפתיע של השנה האחרונה והוכיח שגם קאסט על טהרת המין הנשי יכול להביא מעל חצי מיליון צופים לקופות (מספר כמעט חסר תקדים עבור סרט ביכורים בתקציב נמוך יחסית). בהתאם, הפורום העניק לדאנה איבגי את תפקיד פרס השחקנית הטובה ביותר של השנה והכתיר את תמרה קלינגון ל״תגלית השנה״.

- לא רק כיבוש: ארבע קלישאות שכדאי לנפץ על הקולנוע הישראלי

איבגי ותגר בשובר הקופות המפתיע של השנה 

למעשה, עיון קצר בהצבעה על קטגוריית ״השחקנית הטובה ביותר״ מהווה עדות נוספת לכך ש-2014 תזכר כשנת הפריצה של הקולנוע הנשי בישראל: בנוסף לאיבגי עלו לשלב הגמר בסיבוב ההצבעה הראשון הילה וידור (״לוויה בצהריים״), נעמי לבוב (״יונה״), טלי שרון (״ההיא שחוזרת הביתה״), לבנה פינקלשטיין (״מיתה טובה״), רונית אלקבץ (״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״), עליזה רוזן (״מיתה טובה״), לאורה ריבלין (״ההיא שחוזרת הביתה״) ונלי תגר (״אפס ביחסי אנוש״). מדובר ברשימה מכובדת ביותר של שחקניות בגילאים שונים, והיא ממשיכה את המגמה של תפקידים נשיים מאתגרים ומעולים בשנים האחרונות (ע״ע סיון לוי ב״שש פעמים״). זו תופעה מעודדת במיוחד בהתחשב בעובדה שהסרטים הללו נעשים על ידי דור חדש של במאים ובמאיות, ובמקרים רבים מדובר בסרטי ביכורים. 

גם קטגוריית השחקן הראשי סיפקה לא מעט עניין, עם מועמדויות של ששון גבאי (״גט – המשפט של ויויאן אמסלם״), אלון אבוטבול (״ההיא שחוזרת הביתה״), תאופיק ברהום (״ערבים רוקדים״), צחי גראד (״הרחק מהעדרו״), אילן דר (״מיתה טובה״), מכרם חורי (״הבן של אלוהים״), יוסי מרשק (״מנפאואר״), מנשה נוי (״גט״), וזאב רווח (״מיתה טובה״). בסופו של דבר הפורום העניק את הפרס לששון גבאי. 

בנוסף, הפורום בחר ב״מלון גרנד בודפשט״ של ווס אנדרסון כ״סרט הזר הטוב ביותר״ (אני העדפתי את ״התבגרות״, אבל בדמוקרטיה הרוב קובע). 

״מלון גרנד בודפשט״. הביס בסיבוב שני את ״התבגרות״, ״בין כוכבים״, ״וויפלאש״, ״בתוך לואין דיוויס״ ועוד פייבוריטים ראויים

זו היתה שנה מעניינת עבור הקולנוע הישראלי: המתיחות הפוליטית נתתה את אותותיה בפסטיבל ירושלים ובסערה סביב סרטה של סוהא עראף. במקביל, שורה של במאים ישראלים, ובראשם נבות פפשודו ואהרן קשלס (שעומדים לביים בשנה הקרובה את סרטם ההוליוודי הראשון – רימייק למותחן ״נקמה״ של ג׳וני טו), מתחילים לנדוד להוליווד ויהיה מרתק לראות אילו סרטים הם יביימו שם.  

פורום המבקרים בחר בזוכים מבין כלל הסרטים שהוקרנו בישראל בין ינואר לאמצע דצמבר 2014, ולכן כדאי לשים לב לכמה סרטים ישראלים שזכו השנה להצלחה בפסטיבלים אבל יזכו להתחרות על פרסים רק בשנה הבאה, ובהם ״הגננת״ הייחודי של נדב לפיד (שנחשף בפסטיבל קאן ונכלל בלא מעט רשימות סיכום שנה ברחבי העולם), ״את לי לילה״ של אסף קורמן, ו״פרינסס״ המופתי של טלי שלום עזר (שהקרנת הבכורה העולמית שלו תערך בפסטיבל סאנדנס בחודש הבא). תזכרו את השמות האלו, ועד שהם יעלו לאקרנים אתם מוזמנים להיזכר בחלק מהריאיונות והכתבות על הקולנוע הישראלי שפרסמתי ב״הארץ״ וב-Film Comment בשנה החולפת:

- האלימות החדשה של הקולנוע הישראלי
- ריאיון עם טליה לביא על ״אפס ביחסי אנוש״
- ריאיון עם לבנה פינקלשטיין על ״מיתה טובה״
- ריאיון עם נדב לפיד על "השוטר״ ו״הגננת״ במגזין הקולנוע האמריקאי ״פילם קומנט״ (באנגלית) 
- לא רק קשלס ופפשודו: הוליווד מגלה את ישראל
- ביקורת על ״ההיא שחוזרת הביתה״ של מיה דרייפוס  
- מחווה לבמאיות המצטיינות של ״סם שפיגל״ 

להמשך הפוסט

הסרט המאכזב של אנג׳לינה ג׳ולי והאחים כהן

נטע אלכסנדר | 04.12.2014 | 06:28

ארבע שעות. זהו זמן ההמתנה שמעריציה המושבעים של אנג׳לינה ג׳ולי מוכנים לבזבז בשביל הזדמנות לקבל הצצה ל-Unbroken, הסרט החדש בבימויה המבוסס על תסריט של האחים כהן (שמבוסס, בתורו, על סיפורו האמיתי של האצן האולימפי לואי זמפריני). בלי קשר לאיכותו או תוכנו של הסרט, מדובר באירוע קולנועי מדובר: ביום שלישי האחרון עשרות בני אדם הצטופפו בתור במומה (המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק) בתקווה שחלק מהמאושרים שהצליחו לקנות כרטיסים מראש יבריזו ברגע האחרון. מעבר לנוכחות של ג׳ולי, שהגיעה להקרנת הבכורה החגיגית בניו יורק כדי לענות על שאלות, האירוע זכה לפרופיל גבוה עוד יותר בזכות העובדה שיומיים קודם לכן השחקנית-במאית-מפיקה היתה מעורבת בתאונת דרכים. וכך, כדי לזכות בהזדמנות להציץ בסרט עצמו צריך היה להשתחל דרך יער של צלמי פפארצ׳י וניו יורקרים ששום דבר – אפילו לא אפס מעלות – לא ישבור אותם.

״בלתי שביר״ (שכדאי לא לבלבל אותו עם הסרט של נייט שאמלאן שיצא בעברית תחת אותו שם בשנת 2000), הוא דרמה היסטורית המבוססת על סיפורו המדהים של זמפריני (בגילומו של ג׳ק אוקונל, נקודת האור המרכזית של הסרט), אצן שייצג את ארה״ב באולימפיאדת ברלין ב-1936. זמן קצר אחר כך הוא התגייס לחיל האוויר האמריקאי, ובמהלך אחת המשימות המטוס שלו התרסק והוא נאלץ לשרוד 47 ימים בלב האוקיינוס השקט. הוא הצליח לשרוד על סירה קטנה ובסופו של דבר ״ניצל״ על ידי הצבא היפני והפך לאסיר פוליטי. בהתאם, חלק הארי של הסרט מתמקד בעינויים השונים והמשונים שזמפריני נאלץ לעבור בשבי. מכיוון שמדובר בסיפור אמיתי ומוכר למדי, אפשר לגלות בלי חשש ספויילרים שזמפריני הצליח לשרוד כנגד כל הסיכויים (למעשה, מהבחינה הזו שם הסרט מסגיר עם מי יש לנו עסק).

ראו הוזהרתם – הטריילר כולל ספויילרים:

http://www.youtube.com/watch?v=XrjJbl7kRrI

אולפני יוניברסל בכבודם ובעצמם הוציאו ביולי האחרון הודעה לעיתונות ובה הם הודיעו שזמפריני מת בגיל 97. בשיחה עם הקהל לאחר ההקרנה ג׳ולי סיפרה כי ״הספקתי להראות לו גרסה ערוכה של הסרט על המחשב שלי בבית החולים, זמן קצר לפני שהוא מת. זו היתה חוויה מאוד מרגשת עבורי כי יכולתי לראות שהוא חי מחדש את חייו דרך הצפייה. הוא עובר שוב את המסע הארוך והמרתק הזה״. 

זמפריני וג׳ולי. ״מעריצה את האיש ואת מורשתו״

"בלתי שביר״, שעולה לאקרנים בארץ ובארה״ב ב-25 בדצמבר (בדיוק בזמן לחופשת חג המולד ולמועמדויות לאוסקר), מעורר באזז תקשורתי כבר לא מעט חודשים. התוצאה – שאינה שונה באופן מהותי מכל דרמה הוליוודית אחרת שעסקה בשבויי מלחמה – מוכיחה שלפעמים השלם הוא פחות מסך כל חלקיו. אחרי ״בארץ הדם והדבש״ (In the Land of Blood and Honey), סרט הבכורה שלה כבמאית עלילתית מ-2011 (אשר התרחש על רקע המלחמה בבוסניה בשנות התשעים), ג׳ולי הצליחה לרתום לסרטה השני לא מעט כשרונות: ג׳ואל ואיתן כהן עיבדו לקולנוע את רב-המכר של לורה הילנברנד, המבוסס על חייו של זמפריני, והצלם המהולל רוג׳ר דיקינס (הצלם הקבוע של האחים כהן וסם מנדז) הופקד על המצלמה. במקביל, התקציב – שנסמך על שלוש חברות הפקה גדולות – עמד על 70 מיליון דולר. מאז שהצילומים הסתיימו ג׳ולי הזריזה, שמכהנת גם כשגרירה של האו״ם ומגדלת שישה ילדים, הספיקה לצלם את סרטה השלישי כבמאית – By the Sea, דרמה רומנטית על זוג נשוי (בגילומם של ג׳ולי ובעלה בראד פיט) שמגיע לעיירה קטנה בצרפת בשנות השבעים. 

במקרה של ״בלתי שביר״, הבעיה היא שגם הכשרון וגם המשאבים הכספיים מתבזבזים על סיפור נוסחתי של הישרדות. או, אם להשתמש במשפט המפתח שאחיו של זמפריני אומר לו: If you can take it, you can make it. זמפריני מיישם את העצה הזו באופן מילולי למדי כאתלט צעיר ומבטיח שהגיע ממשפחת מהגרים ענייה ועלה לגדולה בתקופת השפל הכלכלי. בהתאם, חלקו הראשון של הסרט כולל לא מעט סצנות פורסט גאמפיות במהלכן צריך להיאבק בפיתוי לקום מהכיסא ולצעוק ״רוץ, לואי, רוץ״. בהמשך היכולת של זמפריני לספוג כל סוג של התעללות – הרעבה, עינויים, השפלות, איומים ובידוד חברתי – הופכת אותו לסוג של גיבור על. הבעיה היא שהיכולת הזו, אשר הפכה את סיפור ההישרדות האישי שלו למרתק ומעורר הערצה, היא עקב האכילס של הסרט: אחרי פתיחה סוחפת עם צילום מופתי וסצנות משפחתיות מעולות אנחנו נידונים לעבור עם זמפריני מסכת עינויים בלתי נגמרת שנמשכת עד אינסוף (הסרט נמשך קצת יותר משעתיים).

 

ג׳ק אוקונל. בשלב כלשהו הקהל מתחיל להישבר

למעט ההצלחה האדירה של הביוגרפיה של הילנברנד, לא ברור מה גרם לג׳ולי לרצות לספר את הסיפור הזה דווקא עכשיו. כאמור, ההיסטוריה של הקולנוע רוויה בסרטים על מלחמת העולם השנייה ועל מחנות שבויים, ורבים מהם מוצלחים ומקוריים בהרבה מ״בלתי שביר״ (כמו למשל הקלאסיקות ״חג מולד שמח, מר לורנס״ מ-1983, או ״הגשר על הנהר קוואי״ מ-1957). התשובה, כך נדמה, מסתתרת מחוץ לאולם הקולנוע. בדומה לג׳ורג׳ קלוני – עוד כוכב-על הוליוודי שנהנה לביים – ג׳ולי מנסה לדלג בין שני עולמות: הפקות ענק הוליוודיות בכיכובה (האחרונה שבהן היא שובר הקופות ״מליפיסנט״) וסרטים פוליטיים וחמורי-סבר בבימוייה. בהתאם, ב-2007 היא כיכבה ב״בכח הלב״, סרט המבוסס על סיפורו האמיתי של העיתונאי דניאל פרל, אשר נחטף ובסופו של דבר נרצח באכזריות בפקיסטן. באופן דומה, ״בלתי שביר״ הוא סרט אוסקרים קלאסי: ״חשוב״, רציני, ועוסק בנושאים כבדי משקל כמו ניצחון הרוח האנושית (בנוסף, מככבים בו בעיקר גברים, וזה אף פעם לא מזיק – תשאלו את קת׳רין ביגלו). כמיטב המסורת, הסרט מתובל בלא מעט סצנות פטריוטיות, כולל סצנה מרכזית שבה זמפריני מסרב לשדר מסר אנטי-אמריקאי ברדיו למרות שבתמורה הוא יכול היה לשפר את תנאיו.

במסגרת השיחה עם הקהל ג׳ולי עצמה חשפה את התהליך שהוביל ליצירת הסרט. לדברי ג׳ולי, אולפני יוניברסל רכשו את הזכויות לרב המכר של הילנברנד, והם אלו שפנו אליה והציעו לה לביים את הסרט. היא הוסיפה כי ״החלטתי להקדיש שנים מחיי לפרויקט הזה כי אני מאמינה באיש הזה ובמורשת שלו. זה כבוד גדול ללכת בעקבותיו״. כאמור, החל מרכישת הזכויות לרב מכר פטריוטי המבוסס על סיפור אמיתי וכלה בתקציב הנדיב – מהרגע הראשון היה ברור ש״בלתי שביר״ הוא פרויקט שאמור לפנות לקהל רחב ככל הניתן ולהפוך את ג׳ולי לאישה החמישית בהיסטוריה שתזכה למועמדות לאוסקר בקטגוריית הבימוי (בהתחשב בביקורות הצוננות על הסרט, קשה להאמין שהוא יזכה למועמדות בקטגוריית הסרט הטוב ביותר).  

ובכל זאת, לזכותה של ג׳ולי ייאמר שהיא בהחלט יודעת לביים סצנות מלחמה: הסצנה שבה מטוסם של זמפריני ושות׳ מתרסק היא אחת מסצנות האקשן המותחות של השנה. בנוסף, הבחירה לא ללהק כוכבי ענק ולאפשר לצוות שחקנים אנונימי יחסית להוביל את העלילה מוכיחה את עצמה ככל שהסרט מתקדם (מגיע צל״ש מיוחד למייאבי, כוכב פופ יפני שמגלם קצין יפני בהופעת בכורה מרשימה).

בסופו של דבר, העלילה מתקדמת בקצב של מכונה הוליוודית משומנת היטב, ויש איזון מופתי בין סצנות עינויים מטרידות לסרט שעולה לאקרנים בכריסמס ומיועד לצפייה לכל-המשפחה. ״בלתי שביר״ הוא מסוג הסרטים שאי אפשר לראות (או לבקר) במנותק מההייפ סביבם. אם על הסרט הזה היה חתום יוצר אנונימי, ולא אחת הכוכבות הכי מפורסמות בעולם, ספק אם הוא היה כובש בסערה את הימורי האוסקרים וזוכה לתשומת לב מיוחדת. אחרי הכל, סיפורים על הישרדות כנגד כל הסיכויים יש בשידור מחזורי ב״הולמרק״. בשביל זה לא צריך לבזבז את זמנם של מיטב הכשרונות של הוליווד.    

להמשך הפוסט

האם המלהקים בהוליווד הם גזענים והומופובים?

נטע אלכסנדר | 01.12.2014 | 00:08

הנה חידה: נניח והייתם צריכים ללהק שחקן לאחד מהתפקידים הבאים – טרנסג׳נדר מזדקן, מנהיג מצרי מתקופת התנ״ך, או מלך אפריקאי – במי הייתם בוחרים? אם התשובה בכל המקרים הללו היא ״גבר לבן״, יכול מאוד להיות שאתם צריכים לעבוד בהוליווד. אחרי שנים בהן התעשייה עובדת על טייס אוטומטי ומעדיפה ללהק שמות מוכרים ויקרים להחריד במקום לתת צ׳אנס לשחקנים אנונימיים, אין פלא שלשחקנים לבנים סטרייטים יש הרבה יותר אפשרויות להדגים את כשרונותיהם מאשר ל״בני מיעוטים״. אבל בשבועות האחרונים הנטייה הזו, שרובנו נוטים להתעלם ממנה בדרך כלל, עלתה לכותרות בעקבות שורה של מחלוקות הקשורות לליהוק: זה התחיל כשארגונים לזכויות טרנס׳גנדרים מחו על ליהוקו של ג׳פרי טמבור לתפקיד הראשי בסדרה ״טרנספרנט״ (שבה הוא מגלם אב בן 70 שמחליט להפוך לאישה), המשיך בטענות דומות כלפי ההחלטה ללהק את אל פאנינג ואת סוזן סרנדון לגלם, בהתאמה, נער שרוצה להפוך לאישה וסבתו הלסבית, והמשיך במה שזכה לכינוי ״שערוריית רידלי סקוט״.

אל פאנינג ב״מליפיסנט״. תגלם טרנסג׳נדר בסרט החדש ״שלושה דורות״

למרות השוני הרב בין שלושת המקרים, הקו המקשר הוא תסכול נוכח הנטייה של הוליווד לדבוק תמיד במוכר ולא לחשוב מחוץ לקופסה. במילים אחרות, קל יותר ללהק את הילארי סוונק או ג׳ארד לטו לגלם טרנסג׳נדרים (ומאוחר יותר לחגוג את גודל ההישג באמצעות הפסלון הזהוב) מאשר לנסות ולמצוא שחקן טרנסג׳נדר. באותו זמן, שחקנים ושחקניות טרנסג׳נדרים סובלים מצדו השני של אותו מטבע: לוורן קוקס, טרנסג׳נדרית אפרו-אמריקאית, מגלמת ב״כתום הוא השחור החדש״ טרנסג׳נדרית אפרו-אמריקאית. כלומר, שחקנים ושחקניות מחוץ לארון עלולים למצוא את עצמם כלואים בטייפ-קאסט מגביל שמאפשר להם לשחק רק גרסאות שונות ומשונות של עצמם. כדי להיווכח בכך מספיק להיזכר בקריירה של וילסון קרוז, מי שפרץ לתודעה כנער ההומו והאבוד ריקי בסדרת המופת ״אלו הם חיי״. מאז שנות התשעים קריירת המשחק של קרוז כללה לא מעט תפקידים והופעות אורח – כמעט בכל המקרים בתפקיד הומו אבוד שמשפחתו הפורטוריקנית מסרבת לקבל את זהותו המינית (ובהקשר הזה כדאי להמליץ על הסרט הלסבי המצוין All Over Me, שבו וילסון מגלם – ניחשתם נכון – הומו פורטוריקני שמחפש אהבה בכל המקומות הלא נכונים).

בעוד הטענות על אפליה על רקע נטיה מינית עלו כבר בעבר, המחאות נגד סרטו החדש של סקוט, ״אקסודוס: אלים ומלכים״ (עיבוד חופשי מאוד לסיפור יציאת מצרים), נוגעות בנושא רגיש וכואב לא פחות: גזענות. על אף שהסיפור מתרחש במצרים העתיקה, סקוט בחר לגייס להפקת הענק שלו בעיקר שחקנים לבנים: כריסטיאן בייל מגלם את משה, אהרון פול (״שובר שורות״) הוא יהושע, סיגורני ויבר היא מלכה אפריקאית וג׳ואל אדגרטון (״גטסבי הגדול״) הוא רעמסס. ההפקה, שתקציבה מוערך בכ-200 מיליון דולר, אומנם סיפקה גם עבודה לשחקנים שחורים, אבל אלו לוהקו בעיקר לתפקידי עבדים ומשרתים ושימשו כניצבים. בריאיון שהתפרסם ב״ווראייטי״ בשבוע שעבר סקוט התייחס לראשונה להאשמות הללו והסביר כי החלטות הליהוק נשענו על מניעים כלכליים: ״תקציב בסדר גודל כזה חייב להתחשב בהחזרי המס שיכולנו לקבל מספרד, ובהתחשב בכך אין לי אפשרות להגיד שהשחקן הראשי שלי הוא מוחמד זה-וזה שהגיע מפה ושם״ (Mohammad so-and-so from such-and-such). או, במילים אחרות, אתם יכולים לדחוף את הדיוק ההיסטורי ל… שלכם – הבו לי את כריסטיאן בייל ואהרון פול.

הליהוק של ״אקסודוס״, אשר עולה לאקרנים ב-12 בדצמבר, כבר הספיק לעורר מחאות וקריאות להחרמת הסרט (כמו למשל בפוסט הזה, שהפך לויראלי בשבוע האחרון). בנתיים, אדגרטון עצמו, המגלם את רעמסס, התראיין ל״גרדיאן״ והביע אמפתיה כלפי המתלוננים: ״זו לא העבודה שלי לקבל החלטות ליהוק. ביקשו ממני לגלם את את התפקיד הזה וזו היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. אבל אני בהחלט מודע לרגישויות סביב הנושאים האלו ויש לי אמפתיה כלפי מי שהליהוק הזה מפריע לו״.

  בייל ושות׳. האם במצרים העתיקה היה באטמוביל? בתקציב המדובר, בהחלט ייתכן שכן 

 בנתיים אפשר להתנחם בכך שהטריילר נראה כמו שילוב מרתיע של ״שר הטבעות״ ו״המבול״. למעשה, מרוב אפקטים דיגיטליים קשה להאמין שמישהו בכלל יצליח להבחין בצבע עורן של הדמויות, אבל בשביל זה נצטרך להמתין בסבלנות עד דצמבר:

להמשך הפוסט