כך צילמנו קליפ רשמי ל"סיגור רוס"

נטע אלכסנדר | 07.12.2012 | 06:31

כבר כמעט עשרים שנה שהלהקה האיסלנדית "סיגור רוס" (Sigur Rós), שהוקמה ברייקיאוויק ב-1994, משנה את חוקי המשחק של תעשיית המוזיקה. ב-2002, לפני פריחת הרשתות החברתיות וכשנה לפני ש-My Space הושקה בקול תרועה, הלהקה הזמינה מעריצים לכתוב מילים לשירים של אלבומה נטול השם (). האלבום לווה ב"ספר שירים" עם דפים לבנים וחלקים, כדי שהמעריצים יוכלו לכתוב את הגרסה שלהם למילים בשפת ה-Vonlenska, שדומה מבחינת צלילית לאיסלנדית, אבל למעשה היא שפה נטולת פשר שחברי הלהקה המציאו.

מאז חלפו לא מעט שנים, הלהקה הוציאה שורה של אלבומים מוצלחים יותר ופחות, והטרנד שמבקש להפוך את המעריצים לחלק פעיל מהיצירה הפך לכמעט מאוס בעידן האינטרנט והבלוגים. ואז הגיע the Valtari Mystery Film Experiment, פרוייקט שמלווה את צאת אלבומה האחרון של הלהקה, והוכיח שחבריה עדיין מצליחים להעניק פרשנות חדשה למושגים "השראה" ו"חופש אמנותי": הלהקה הזמינה 12 יוצרים לביים קליפים לשירים חדשים מתוך האלבום Valtari, כאשר כל שיר נחשף באתר הרשמי של "סיגור רוס" במהלך החודשים האחרונים. כל היוצרים קיבלו תקציב זהה (וזעום למדי), וחופש אמנותי מוחלט – אף אחד מחברי הלהקה או מנהליה לא ראה גרסאות של התסריט ולא היה מעורב בשום צורה בליהוק, בצילומים או בעריכה. הלהקה – כמו רבבות המעריצים ברחבי העולם – קיבלה מדי חודש הפתעה משמחת בדמות קליפ חדש. הפרויקט גם איפשר לסיגור רוס לפרגן לבמאים שהם אוהבים במיוחד, כמו ג'ון קמרון מיטשל ("הדוויג והשארית העצבנית", "שורטבאס"), ראמין בהראני (Chop Chop) והבמאית הישראלית עלמה הראל (שהיה לי העונג לכתוב על סרטה התיעודי "חוף בומביי" ולראיין אותה ל"הארץ").

לצד השמות המוכרים ניתן גם למצוא שמות אנונימיים לחלוטין, ובהם היוצר האיסלנדי הצעיר ביורן פלוקי (Bjorn Floki). באוגוסט האחרון עבדתי כעוזרת הפקה על הסט של צילומי הקליפ הרשמי לשיר varúð, בבימויו של פלוקי, שסיים לאחרונה תואר שני בלימודי קולנוע בבית הספר הניו יורקי The New School. עם תקציב מגוחך (פחות מעשרים אלף שקלים), הצוות כולו – מהבמאי ועד הצלמת והשחקניות – עבד בהתנדבות. במשך חמישה ימים ישנו קצת פחות מארבע שעות בלילה וצילמנו את הקליפ בשני לוקיישנים: מפעל ענק ונטוש בעיירה ברידג'פורט שבמדינת ניו יורק, ומפלים ב-Middletown, עיירה קטנה מרחק כשעתיים נסיעה מברידג'פורט. ברוח ההתנדבות גם עורכת הסרטים האיסלנדית בעלת השם הבלתי-אפשרי לתרגום Valdís Óskarsdóttir, שערכה בין היתר את הסרט "שמש נצחית בראש צלול" (2004), התנדבה לערוך בחינם את הקליפ. הצלמת, זואי וייט, שצילמה פרסומות לחברות עלומות-שם כמו "נייקי" או "מק'דונלס", הסכימה גם היא לעבוד בהתנדבות, והביאה איתה את מצלמת ה-Red Epic שלה.

 הסט: מפעל נטוש לכלי נשק בברידג'פורט שבמדינת ניו יורק (צילום: נטע אלכסנדר)

ולמי שתוהה איך מצלמים קליפ כמעט בלי תקציב, הנה כמה טריקים שעזרו לנו לחסוך כסף: הצוות היה קטן במיוחד (עשרה אנשים, בדיוק הכמות שאפשר לדחוס לשתי מכוניות, שאותן שאלנו מחברים), בחלק מהלילות ישנו על ספות ועל הרצפה בדירות ששייכות למעריצים של הלהקה בברידג'פורט ובמידלטאון (שאותם דניס המפיק הצליח לאתר דרך דף הפייסבוק של הלהקה), וכך חסכנו לא מעט כסף על בתי מלון, צילמנו אך ורק בתאורה טבעית, כדי להימנע משכירת ציוד תאורה יקר, ועבדנו לפי רשימת שוטים מדוקדקת, כך שלא ביזבזנו זמן על אימפרוביזציה או עשרות טייקים. במילים אחרות, למדנו על בשרנו שהצורך הוא אבי ההמצאה, ושאדרנלין הוא סם חזק במיוחד (למרות שגם הספקה מתמדת של "רדבול" ודונאטס תרמה למאמץ המלחמתי).

 פטריסיה קרוז, אחת משתי התאומות שכיכבו בקליפ. תזכרו את השם, עוד תשמעו עליה (צילום: נטע אלכסנדר)

באופן אירוני, למרות המוזיקה האיסלנדית שמעוררת אסוציאציות של טבע, מדיטציה ונשגבות, מרבית הקליפים בפרויקט Valtari צולמו על רקע נוף אורבני (כמה מהם צולמו בניו יורק או בסביבתה). כמו יוצרים אחרים בפרויקט, גם ביורן לא עמד בפיתוי וביקש לייצר פער בין המוזיקה המדיטטיבית והכיעור והגסות של המפעל הנטוש, ששימש בעבר לייצור כלי נשק. ובכל זאת, התוצאה היא תרגום פיוטי למדי למוזיקה שמדברת לרגש – ולא לאינטלקט.

וכך זה נראה:

אחת התוצאות המלהיבות של הפרויקט היא היכולת להשוות בין פרשנות של במאים שונים לאותו קטע מוזיקלי. הצלם האמריקאי ריאן מק'גינלי, שידוע בזכות צילומי העירום הפואטיים שלו, יצר גרסה לאותו שיר ובה הוא ביקש מצעירה דמוית "בילבי" לקפץ ברגליים יחפות ברחובות מנהטן (אם יוטיוב חוסם אתכם, ניתן לצפות בקליפ באתר של הלהקה):

והנה פרשנות שלישית לאותו שיר, הפעם האורבניות ננטשה לטובת הטבע (ואפשר גם באתר של הלהקה):

עלמה הראל, לעומת זאת, ליהקה את השחקן ההוליוודי שיה לה-בוף והפכה אותו באופן מבריק מגבר צעיר ושחצן לבחור פגיע ועירום (תרתי משמע) שנאבק עם שדים פנימיים. בגלל העירום, יו טיוב הגבילו את הצפייה בקליפ לגיל 18 ומעלה, אבל אפשר לראות אותו באיכות גבוהה באתר של הלהקה.

 כחלק מהתפיסה הפילוסופית של "סיגור רוס", לפיה היצירה שלהם היא רק נקודת פתיחה ליצירה של מישהו אחר, בסוף השבוע הקרוב הלהקה תחלוק כבוד ליוצרים בשורה של הקרנות של כל הקליפים בפרויקט על המסך הגדול בעשרות בתי קולנוע ברחבי העולם. כאמור, הרעיון הוא להתייחס לקליפים כאל יצירות לכל דבר, ולא רק כאילוסטרציה ל"יצירה המרכזית", שהיא המוזיקה. במסגרת הפרויקט הלהקה ביקשה גם ממעריצים ליצור קליפים משלהם, ושני הקליפים הטובים ביותר יוקרנו גם הם.

ללוח ההקרנות המלא – לחצו כאן.

ולמרות שלעמוד במשך שעות בתוך מפל עם מי שלג שנמסו לא היה תענוג גדול, היכולת לקחת חלק בפרויקט קולקטיבי של יצירה היא אחד הדברים המשמחים ביותר שעשיתי בחיי. והפרחים ל"סיגור רוס".

להמשך הפוסט

איפה תפגשו את טום קרוז?

נטע אלכסנדר | 03.12.2012 | 19:29

אחרי המפגש המרגש עם כריסטופר נולאן בשבוע שעבר (עוד לא מאוחר להשלים את הדיווח המלא, כולל וידיאו), עכשיו הגיע תורו של הסיינטלוג החביב על הוליווד (ועל צהובוניה) – טום קרוז. The Film Society of Lincoln Center מציגים רטרוספקטיבה מלאה של כל סרטיו של קרוז, שיוקרנו בין ה-18 ל-20 בדצמבר, ולרגל המאורע השחקן רדוף השערוריות יגיע ב-17 בדצמבר ל"לינקולן סנטר" באפר ווסט סייד כדי לדבר על הקריירה שלו ולהציג בבכורה בינלאומית את סרטו החדש, Jack Reacher, בבימויו של כריסטופר מק'קארי, שכתב את התסריט המבריק של "החשוד המיידי".

כרטיסים לאירוע, שכוללים שיחה עם קרוז והקרנה, עולים 35 או 50 דולר, תלוי במקום הישיבה, והמכירה תחל ביום שני הבא, ה-10 בדצמבר.

וכך נראה הסרט הבא של מר קרוז, שאם לשפוט לפי הטריילר (והקריירה המקרטעת שלו) – מספר על גבר ש"אין לו מה להפסיד":

מהנעשה בעירנו

ביום רביעי הקרוב יוקרן ב"לינקולן סנטר  "מאחורי הגבעות", סרטו החדש של הבמאי הרומני כריסטיאן מונג'יו שאמור להיות מדכא ומטלטל לא פחות מסרטו הקודם, "ארבעה חודשים, שלושה שבועות ויומיים" (הסרט שאמור לשכנע כל רפובליקאי לתמוך בהסדרה חוקית של הפלות). שתי השחקניות הראשיות, כריסטינה פלוטור וקוסמינה סטראטאן, יגיעו כדי להציג את הסרט ולענות לשאלות אחרי ההקרנה.

ובדיוק באותו זמן, בקצה האחר של העיר (בווילג') הבמאי התיעודי קן ברנס יגיע להציג את סרטו החדש והמטלטל, The Central Park Five (שכבר המלצתי עליו בפוסט אחר) ב-IFC Center. מומלץ במיוחד.

מיוחד: פרויקט הקולנוע של "סיגור רוס"

בימים הקרובים יעלה כאן פוסט עם תיאור מפורט של מאחורי הקלעים של הקליפ הרשמי החדש של הלהקה האיסלנדית "סיגור רוס", שהיה לי הכבוד והעונג לעבוד על הסט שלו כעוזרת הפקה. בנתיים, בסוף השבוע הקרוב יערכו ברחבי העולם הקרנות חגיגיות של 17 הקליפים של פרויקט valtari film experiment , במסגרתו הלהקה נתנה ל-17 יוצרים שונים, מפורסמים יותר או פחות, ליצור קליפים לשירים מתוך אלבומה החדש, עם תקציב זעום וחופש אמנותי מוחלט. כחלק מהתפיסה לפיה לקליפים יש איכות נפרדת מהשירים, ניתן יהיה לראות בסופ"ש הקרנות חגיגיות שבהן הן יוקרנו ברצף על מסך גדול, ממש כמו סרט לכל דבר.

בניו יורק אפשר לתפוס את ההקרנה ב-Indiescreen בסופ"ש הקרוב וגם בסופ"ש הבא. בשבת הבאה (ה-15 בדצמבר) הבמאית הישראלית עלמה הראל, שביימה את אחד הקליפים לפרויקט (בהשתתפות השחקן ההוליוודי שיה לה-בוף) תגיע לאירוע.

רוצים לארגן הקרנה בישראל? אין בעיה, פשוט תציעו מקום באתר של "סיגור רוס". הם מעודדים כמה שיותר הקרנות במקביל. לחצו כאן לרשימת ההקרנות ברחבי העולם.

לכרטיסים באינדי סקרין.

להמשך הפוסט

וידיאו: דייט עם כריסטופר נולאן

נטע אלכסנדר | 29.11.2012 | 08:07

נתחיל במסע קצר במכונת הזמן: השנה היא 1998. גווין סמית', היום העורך של מגזין הקולנוע הנחשב Film Comment, ואז מבקר קולנוע צעיר, הגיע לפסטיבל הקולנוע של סן פרנסיסקו וצפה, כהרגלו, בעשרות סרטים. כמו תמיד, כמה סרטים בלטו במיוחד, ובהם Following, סרט שחור-לבן שצולם ב-16 מ"מ בתקציב מגוחך (כ-3,000 ליש"ט) על ידי סטודנט בריטי לקולנוע שמשום מה התעקש לכתוב את התסריט, לצלם, לביים ולערוך את סרט הביכורים שלו בעצמו. כמו באגדות הוליוודיות, לצעיר האנונימי עם החיבה לנרטיבים לא לינאריים (Following קופץ קדימה ואחורה בזמן באופן מבלבל במכוון) קראו כריסטופר נולאן, וב-14 השנים שחלפו מאז הוא הפך לאחד הבמאים המצליחים והמוערכים ביותר בעולם.

כפי שכתבתי כאן לפני כמה ימים, נולאן הגיע השבוע לניו יורק כדי להציג גרסה חדשה ומשוחזרת של Following, שיוצא במהדורת קריטריון חגיגית (שכוללת מהדורת בלו ריי, ערוץ אודיו עם קריינות של נולאן, ריאיון עם נולאן וסרט קצר שהוא עשה במהלך לימודיו בשם Doodlebug), וביומיים האחרונים נכחתי בשני מפגשים אתו: בראשון הוא דיבר על סרט הביכורים שלו בביישנות האופיינית לנער שעולה לתורה בבר-מצווה, בשני הוא שוחח במשך שעתיים עם מבקר הקולנוע והעורך סקוט פונדאס על טרילוגיית "האביר האפל", הפילוסופיה הקולנועית שלו ולמה הוא מעדיף את האיימקס על פני כל פורמט אחר.

 

                                      כריסטופר נולאן בניו יורק, יום רביעי (צילום: נטע אלכסנדר) 

יום שלישי: "אני כאן כדי להנמיך ציפיות"

בשלישי בערב נולאן כיבד בנוכחותו שתי הקרנות רצופות של הגרסה המשוחזרת של Following, והמעריצים הניו יורקים נאלצו לחכות בקור מקפיא במשך כמעט שעתיים כדי להסתכל לו בלבן של העיניים (ככה זה בניו יורק – קונים כרטיסים מראש, אבל הם כמעט הם פעם לא מסומנים…). כשהוא נכנס לאולם ב-IFC Center בווילג', לבוש בווסט הדוק מעל חולצת כפתורים כחולה ונראה כמו ג'נטלמן בריטי לכל דבר, נולאן אמר בחיוך "הגעתי כדי להנמיך את הציפיות שלכם. זה סרט שצולם כמעט בלי תקציב. צילמנו במשך שנה שלמה, בעיקר בסופי שבוע. הלוקשיינים היו דירות של חברים או מקומות ציבוריים שלא ביקשנו מהם אישור, כמו סניף של "דאנקן דאנטס". והתנאי שלי לכל יום צילום היה שכל אנשי הצוות – וכל הציוד – יכולים להידחס במונית אחת".

באווירת הגרילה הזו נולאן בן ה-28 ביקש משחקניו, ג'רמי תאובלד (שמגלם את הגיבור, צעיר משועמם ששואף להיות סופר ומתחיל לעקוב אחרי עוברי אורח כדי לאסוף חומרים לסיפורים שלו) ואלכס הו (שמגלם שודד בשם קוב, שהגיבור מתחיל לעקוב אחריו ולבסוף מתיידד איתו) ללמוד את כל התסריט בעל פה, כך שהם יוכלו לצלם כל סצנה פעם אחת בלבד ולחסוך כסף על ציוד ההסרטה היקר. כשנולאן נשאל איך הוא מגדיר את הסרט, הוא ענה כי "זה סרט שממוקם איפשהו בין פילם נואר לסרטי פשע. הז'אנר של פילם נואר תמיד ריתק אותי, כי כולם אומרים לך מי הם, אבל כולם משקרים כל הזמן, וזה עולם מרתק לשחק בו כתסריטאי".

כשצופים היום ב-Following ההשוואה לסרטים מאוחרים יותר בקריירה של נולאן בלתי נמנעת, ונראה שנולאן, יוצר קולנוע שעושה סרטים עבור עכברי קולנוע (ממש כמו סינמפיל אחר שבילה את כל ילדותו מול המסך ואוהב להתגאות בכך – קוונטין טרנטינו) אוהב לפזר מוטיבים חוזרים שיגרמו למעריצים מושבעים לחייך: לאחת הדמויות הראשיות קוראים "קוב", ממש כמו הדמות שליאונרדו דיקפריו מגלם ב"התחלה", על הדלת של אחת הדירות שהגיבור פורץ אליה יש מדבקה ענקית של סמל העטלף של באטמן, הסיפור בנוי באופן לא-לינארי ומבלבל למדי, והסוף מתבסס על טוויסט שאמור להותיר את הצופה עם רצון לראות את הסרט שוב כדי להבין מה לעזאזל קרה כאן כרגע. ולחובבי טריוויה כבדים במיוחד: הדוד של נולאן, ג'ון נולאן, מגיח כאן בתפקיד אורח, והוא חוזר להופעת אורח ב"באטמן מתחיל", בתור אורח במסיבה שברוס ויין עורך באחוזה שלו (התפקיד שלו מתמצה בשורה אחת, לנזוף בוויין ש"התפוח נפל רחוק מהעץ" אחרי שהוא מעמיד פנים שהוא שיכור ומעליב את אורחיו).  

במובן זה Following מבטא במידה מפתיעה את הכישרון הנדיר של נולאן כמספר-סיפורים ששולט לחלוטין ברזי המדיום הקולנועי, אבל גם את החולשות שמאפיינות את כל עבודותיו. מצד אחד זוהי יצירת ביכורים מרשימה בבשלותה, עם צילום מחוספס ונהדר, תאורה גאונית ותסריט שמשלב בין הומור, אלימות וציטטות מהתרבות הפופולארית והקלאסית (קשה להימלט מההשפעה של "החטא ועונשו"); מצד שני, העריכה התזזית והתסריט הלא-ליניארי הופכים חלקים מסוימים בצפייה למתישים למדי, והסרט כולו נבנה לקראת טוויסט שאמור לגרום לצופה להגיד "וואו". נולאן אומנם מתעקש להגדיר את עצמו כ-entertainer ולא כ"אמן" או "יוצר", אבל נדמה שההגדרה ההולמת אותו ביותר היא "קוסם קולנועי". כפי שהוא הוכיח ב"יוקרה", מבחינתו הקולנוע הוא קסם, ומטרתו העיקרית היא לגרום לנו להגיד "וואו" כל פעם מחדש ולהחזיר אותנו, לרגע אחד או לשלוש שעות שלמות, לתקופת הילדות שבה היינו מרותקים לשאלה איך אפשר לשלוף ארנב מתוך כובע.

יום רביעי: אמינות מעל הכל

במפגש האינטימי שנערך עם נולאן אתמול בערב ב-Lincoln Center הוא הראה קליפים מטרילוגיית "האביר האפל" ודיבר בהרחבה על פילוסופיית הבימוי שלו. "כשוורנר ברוס פנו אלי, הם בעצם לא ידעו מה לעשות עם הדמות של באטמן", הוא שחזר. "המושג Reboot (אתחול מחדש של מותג קולנועי) בכלל לא היה קיים אז, ולא חשבנו במונחים האלו. ואני החלטתי שאם אני לוקח על עצמי את הפרויקט הזה, אני רוצה שגותהם תראה כמה שיותר אמתית. אני לא אוהב את המילה 'ריאליזם', כי אני חושב שמשתמשים בה לעיתים תכופות מדי ובאופן לא עקבי. אני מעדיף את המילה relatable. רציתי עולם שהרחובות שלו נראים כמו רחובות של עיר, ויש להם ריח ואיכות ממשית. אפשר ממש לדמיין את התחושה כשהולכים בהם. לא רציתי לברוא עולם סטרילי של אפקטים דיגיטליים."

כשנולאן מדבר על החזון האסתטי שלו, הוא משתמש במושג tactile quality. זה מושג מעניין, שמאפיין במידה רבה את הדור הנוכחי של במאים אמריקאים גדולים (דארן ארונופסקי, פול תומאס אנדרסון וגם דיוויד קרוננברג הקנדי), קולנוע המבוסס על הרצון להעניק לצופה חוויה רב-חושית, שלא מסתפקת במישור האודיו-ויזואלי, אלא מעוררות תחושות פיזיות במהלך הצפייה. דוגמה מצוינת לשאיפה הזו היא סצנת האצטדיון המרהיבה ב"עלייתו של האביר האפל", שבה ביין והצבא שלו מטמינים פצצות מתחת לאצטדיון וברחבי העיר. כשנולאן דיבר על הסצנה הזו, הוא זנח מהר את הפרטים הטכניים לטובת תיאור של ההתעקשות שלו להשתמש באלפי ניצבים (במקום באפקטים) כדי להעניק לסצנה מראה "אמיתי" ככל הניתן:

ושוב, המטרה של נולאן היא להשיג את אפקט ה"וואו", ולא לגרום לצופה להתכווץ בכיסאו או לעצום את עיניו (כפי שארונופסקי או קרוננברג אוהבים לעשות מדי פעם). מצד שני, חשוב לו להבהיר שה"מציאות" שהוא מתייחס אליה היא מציאות קולנועית, ושבניגוד לנטייה לקרוא את סרטיו, ובעיקר את טרילוגיית באטמן, כאמירות פוליטיות שמתייחסות לסוגיות כמו טרור, קפיטליזם או שחיתות פוליטית, הוא בסך הכל רוצה לספר סיפור טוב, בתקווה להפוך את הצופה עצמו למספר סיפורים שמחליט באיזו גרסה לדבוק (כמו למשל, מהו בעצם הסוף של "התחלה"?). כשהוא נשאל האם התסריט ל"באטמן מתחיל" הושפע מאסון התאומים, נולאן ענה "כן ולא"": "טרור הוא נושא רגיש מאוד. אני תמיד חש אחריות כיוצר, אבל אני חושב שהאחריות שלי היא לאפשר לצופים מרחק מסוים מהסרט, ואם הסיפור כולל התייחסות ישירה או פשטנית מדי לאירועים אקטואליים, הוא לא יאפשר את המרחק הזה". בהמשך הוא אמר שהקריאות הפוליטיות של הטרילוגיה משעשעות אותו, בעיקר כי רובן מוטעות בעיניו: "הפתיע אותי שהרבה מבקרים ניסו להסביר את 'עלייתו של האביר האפל' דרך התייחסות לאידיאולוגיה פוליטית אחת, כשלמעשה כל קריאה כזו מחייבת התעלמות מחלקים נרחבים של הטרילוגיה: ראס-אל-גול (ליאם ניסן) הוא סוג של מנהיג רוחני, הג'וקר הוא דמות אנטי-ממסדית ואנרכיסטית, וביין הוא דיקטטור צבאי, ובמידה מסוימת הוא משלב בין הג'וקר לאל-גול".  

בהמשך הוא התייחס לעבודה עם הית' לדג'ר ("הוא פיתח את הדמות במשך חודשים, ושלחתי לו חומרים כמו 'התפוז המכני' וציורים של פרנסיס בייקון כדי לתת לו השראה. הוא עשה עם הג'וקר דברים מדהימים. היה לו ממש רעב למשחק") ועם כריסטיאן בייל ("למעשה דרשתי ממנו לשחק שלוש דמויות שונות: ברוס וויין הפרטי, שרק אלפרד ורייצ'ל נחפשים אליו, ברוס ויין הציבורי, שהוא מן פלייבוי שחצן, ובאטמן, האלטר-אגו של כולנו").

כאוהב קולנוע שקיבל את המצלמה הראשונה שלו מאביו בגיל 8, נולאן הוא בין אבירי הפילם האחרונים, והוא מבכה את המעבר לצילום דיגטלי (וגם לתלת מימד, הפורמט השנוא עליו). וכך הוא מסביר את אהבתו לאיימקס:

לסיום, כשהוא נשאל על הפרויקטים הבאים שלו, נולאן העדיף לדבר על הפרויקט הנוכחי: הגרסה החדשה ל"סופרמן", בבימויו של זאק סניידר ("השומרים"), שנולאן מפיק. בעמימות מנומסת האופיינית לג'נטלמנים בריטיים, נולאן דיבר בקצרה על ההתלהבות שלו מהפרויקט (ולטובת בועז, שהתעניין בפוסט הקודם האם נולאן עומד לביים סרט בסדרת ג'יימס בונד, כנראה שלא כרגע, למרות שהוא גילה בקיאות מרשימה בסדרה ואף הסגיר שהבונד האוהב עליו הוא "כדור הרעם"):

להמשך הפוסט

מה הייתם שואלים את כריסטופר נולאן?

נטע אלכסנדר | 26.11.2012 | 01:05

מהנעשה בעירנו

כריסטופר-האביר האפל-נולאן, אחד הבמאים המוערכים והמצליחים ביותר בעולם, מגיע השבוע לניו יורק לבלות קצת זמן איכות עם מעריצים (יש לקוות שמדובר במעריצים שפויים קצת יותר מג'יימס הולמס, שהרג 12 אנשים בהקרנת הבכורה של "עלייתו של האביר האפל" בקולורדו ביולי האחרון, ומאוחר יותר טען שהוא שאב השראה מדמותו של הג'וקר).

הטרילוגיה של נולאן, שהצליחה להפוך את באטמן לגיבור הקומיקס הכי מורכב ואפל שנראה על המסך הקולנוע זה זמן רב, יצרה טרנד פסיכולוגיסטי במסגרתו כל גיבור-על מתחבר פתאום לצדדיום האפלים באישיותו, ואין דבר כזה "רעים", יש רק אנשים שרע להם (ובהתאם, פתאום מסתבר שלכל גיבורי הילדות שלנו – הרעים והטובים גם יחד – היתה ילדות ממש עשוקה. אפילו לבחור קשוח ונטול רגשות כמו ג'יימס בונד).

ביום שלישי הקרוב נולאן יציג גרסה משוחזרת חדשה ב-35 מ"מ של סרט הביכורים שלו, Following, מ-1999. הוא יציג את הסרט ויענה על שאלות בבית הקולנוע המקסים והקטן בווילג', IFC Center. אם אתם בסביבה, עדיין יש כרטיסים להקרנה של 9:20 (תמורת עשרים דולר).

וכך נראה הטריילר:

הזדמנות נוספת וחגיגית יותר לתפוס את המאסטר היא להגיע ביום רביעי בשבע לערב הוקרה שסוקר את עבודתו ב-Lincoln Center ברחוב 66 במנהטן. במקום הקרנה של סרט מלא, תוכלו לקבל שעתיים אינטימיות עם נולאן שבהן הוא ידבר על העבודה על טרילוגיית "האביר האפל" וישוחח באריכות עם סקוט פונדאס מ-Film Comment, המגזין שאחראי לאירוע המשמח.

מצד שני, מטרת הבלוג הזה אינה לזרות לכם מלח על הפצעים. לכן, גם מי שלא נמצא בניו יורק יוכל ליהנות מהצצה אינטימית לעולמו של נולאן דרך הדיווח שיעלה כאן ביום חמישי. בנוסף, אם תשאירו שאלות בתגובות, אני מבטיחה לנסות ולהשחיל לפחות שתיים מהן באחד האירועים או במפגש העיתונאים הקצר עם נולאן.  או במילים אחרות, מה בא לכם לשאול את כריסטופר?

סמנו לעצמכם

בפוסט הקודם הבטחתי להמליץ על הסרט התיעודי המצטיין של נובמבר, והבטחות צריך לקיים. והזוכ הוא: Detropia, סרט דוקומנטרי שסוקר איך דטרויט הפכה מאחת הערים המשגשגות ביותר בארה"ב לעיר שאוכלוסייתה התכווצה משני מיליון תושבים לכ-750 אלף נפש ב-2010, המספר הנמוך ביותר אי פעם בתולדותיה, והכל בגלל הקריסה המוחלטת של תעשיית הרכב והמעבר של מפעלים לארצות כמו סין והודו. התוצאה אינה נעימה למראה: בניינים שלמים, ביניהם מבני ציבור, עומדים נטושים לחלוטין ומשווים לעיר מראה של עיירת רפאים הלקוחה מסרט זומבים. מעמד הביניים בעיר כמעט ונכחד, תושבים עמידים עברו מזמן לערים אחרות, ומרבית מתושביה של דטרויט הם שחורים ובני מיעוטים שמתקשים לסגור את החודש.

כבר ראינו אינספור סרטים על החלום האמריקאי שהפך לסיוט, אבל יש משהו ב-Detropia שמצליח להותיר חותם. אולי זה הצילום המעולה, הגיבורים שאף תסריטאי לא יכול היה להמציא (כולל זמר אופרה אפרו-אמריקאי שמתאמן ברכבת התחתית, וזוג היפסטרים שעברו לעיר כי רק שם הם יכולים לרשות לעצמם לשכור סטודיו ענק ב-600 דולר לחודש), או פשוט המציאות העגומה שנחשפת לפנינו. החולשה העיקרית של הסרט, לעומת זאת, היא חוסר היכולת של הדמויות, ושל שתי הבמאיות (היידי יואינג ורייצ'ל גריידי) לדמיין עולם מחוץ למערכת הקפיטליסטית. כמעט כל הפתרונות שנזרקים לחלל קשורים לניסיון הנואש לשכנע את תעשיית הרכב לפתוח מחדש מפעלים בדטרויט, במקום לנסות ולחשוב איך מצעידים את העיר למאה ה-21 עם תוכניות להכשרה דיגיטלית, למשל, או תעשיות אחרות ויציבות יותר מבחינה כלכלית. ועדיין, Detropia הוא שיעור מצוין על "היד הנעלמה", שמותירה מאחוריה לעיתים עיי חורבות. ואת הטריילר ניתן לראות כאן.

ואם אתם בסביבה:

בלינקולן סנטר חוגגים השבוע ארבעים שנה ל-The Discreet Charm of the Bourgeoisie, הקלאסיקה זוכת האוסקר של לואיס בונאל, וזו הזדמנות נהדרת לראות את הסאטירה הסוריאליסטית הזו על המסך הגדול.

ב-Nitehawk, הקולנוע הכי היפסטרי בעיר (שממוקם, בהתאם, בוויליאמסבורג שבברוקלין), יערכו ביום שישי מחווה לקלאסיקה מסוג אחר – הסרט Tron מ-1982. מעבר להזדמנות לראות את ג'ף ברידג'ס הצעיר, התמריץ העיקרי להגיע לברוקלין הוא שמדובר באירוע של מוזיקה חיה. או במילים אחרות: במהלך ההקרנה להקה בשם Black Lodge תנגן פסקול מקורי שהולחן במיוחד. וכך ה-Nitehawk משווקים את האירוע: "דמיינו מה היה קורה לו 'מטרופוליס' של פריץ לאנג היה מצולם במועדון דיסקו". למה לדמיין כשאפשר ללכת? שישי הקרוב (30 בנובמבר, חצות). תאכל אבק, סטנלי קובריק:

ולסיום, בפינתו "רעיונות יצירתיים שכדאי להביא לארץ", ביום שישי האחרון נערך בעיר אירוע אמנות/ פרפומנס בשם Human Text Messenger במסגרתו הצופים/ משתתפים התבקשו לשלוח הודעות טקסט לאנשים אחרים באולם, ושחקנים העבירו אותן ליעדן. מעין "טלפון שבור", אבל הרבה יותר מגניב, ובהחלט משהו שיגרום לכם לחשוב מחדש על הקלות הבלתי אפשרית של סימוס, פיסבוק (מלשון "פייסבוק") ושאר דרכים דיגיטליות לתקשר עם העולם. פצ'ה קוצ'ה, אתם מוזמנים להרים את הכפפה.

 התנצלות והבהרה לגבי התגובות:  במסגרת חבלי הלידה של הבלוג, לקח לי קצת זמן להבין איך מאשרים תגובות, ולכן התגובות עלו באיחור. בנוסף, בגלל שהתגובות לא עולות באופן אוטומטי (וצריך לאשר אותן), ובגלל הפרשי השעות בין ישראל לארה"ב, לפעמים ייקח לי קצת זמן לאשר את התגובות.  מצד שני, אני מעריכה מאוד כל תגובה ואשמח מאוד לקרוא אותן ולהגיב כמובן.  בנוסף, כל תגובה תאושר, למעט קללות, נאצות, עלבונות אישיים וכיוצא בזה. תודה. 

להמשך הפוסט

רק סרטים טובים

נטע אלכסנדר | 18.11.2012 | 13:51

בשבוע הראשון שלי בניו יורק, לפני קצת יותר משנתיים, הלכתי לראות סרט בקולנוע קטן בווילג' שנקרא IFC. אני לא זוכרת איזה סרט ראיתי, אבל אני זוכרת שהסיסמה שלהם, No Bad Movies, נראתה לי יומרנית וחסרת כיסוי: כל קולנוע, כולל סינמטקים וארט-סינמה קטנים, מציג מדי פעם סרטים בינוניים, מיותרים או סתם גרועים. מאז ראיתי עשרות סרטים ב-IFC, ומעולם לא נתקלתי שם בסרט רע. אני מקווה שהבלוג החדש הזה, "התפוח המכני", יצליח להכיר לקוראיו כמה שיותר סרטים טובים. חשוב מכך, אני מקווה שההמלצות, הביקורות והטריילרים שיוצגו פה יצליחו במהלך הזמן להצטבר לכדי דיון (או לפחות נקודת פתיחה לדיון) בשאלות כבדות משקל כמו "מהו סרט טוב", "מהי יצירת אמנות טובה" ו"מה אנחנו רוצים לקבל כשאנחנו הולכים לקולנוע".

מבלי לגלוש לפסים אקדמיים (אלא אם תתפסו אותי ביום רע במיוחד), אני מקווה לכתוב על כל מה שעובר בדרך כלל מתחת לראדר: סרטים מעולים שלא הופצו מסחרית בארץ, אירועי תרבות בניו יורק, תרבות רשת שכדאי להשלים כשהבוס לא מסתכל, וגם מוזיקה, טלוויזיה ואפילו משחקי וידיאו. אם זה מעניין, ואם קשה מאוד למצוא את זה בבלוגים בעברית – יש סיכוי טוב שתוכלו למצוא את זה כאן.

ורק כדי להתחמם, הנה כמה פינות קבועות שיככבו פה בתחילת כל שבוע, בתקווה לספק כמה הארות שוליים לשבוע שיבוא:

מהנעשה בעירנו

בשבת ננעל פסטיבל הקולנוע הדוקומנטרי DocNYC, שכלל השנה לא מעט פנינים שבוודאי תתקלו בהם בסינמטקים או בפסטיבלים בחודשים הקרובים. הפסטיבל נפתח עם בכורה אמריקאית של Artifact, סרט שמתעד את להקת הרוק 30 Seconds to Mars ואת המאבק המשפטי שלה נגד ענקית המוזיקה Virgin/EMI. קהל היעד של הסרט מתחלק לשניים: כל מי שמתעניין בקשר הסבוך בין תעשיית המוזיקה, העידן הדיגיטלי וזכויות יוצרים; ומעריצות של סולן הלהקה, ג'ארד לטו (הזכור לטובה כג'ורדן מ"אלו הם חיי", וכנרקומן צעיר אך נוטף סקס-אפיל ב"רקוויאם לחלום"). עוד אין טריילר רשמי, אבל בינתיים אפשר לראות ריאיון שבו לטו שואב השראה מחואקין פיניקס ועושה עבודה יפה בלכער את עצמו.

עוד סרטים מומלצים במיוחד מהפסטיבל:

56 up, הבמאי הבריטי מייקל אפטד מספק פרק נוסף בדיוקן הקבוצתי שהחל בשנת 1964 וצבר מאז ממדים אפים, לאחר שקבוצה של בריטים תועדה כל שבע שנים בניסיון להציג תמונה רחבה של הקיום האנושי. את הטריילר ניתן לראות כאן.

How to Survive a Plague – תיעוד מעמיק ומרגש של התנועה האקטיביסטית שקמה בראשית שנות השמונים בארה"ב וקראה לממשלה להכיר במחלת האיידס כמגפה ולהעביר תקציבים כדי למצוא לה תרופה. אומנם לא מעט סרטים כבר נעשו על מגפת האיידס, אבל מדובר בעבודה ייחודית שמתבססת על חומרי ארכיון שטרם נחשפו מהשנים הראשונות של ההתפרצות, כשהמחלה הוכחשה על ידי פקידי ממשל, הוסתרה מהציבור, ודווחה בתקשורת כ"סרטן של ההומואים". לצפייה בטריילר:

  The Central Park Five – סרטו המטריד והמדכא של קן ברנס (שהוקרן בבכורה בפסטיבל טורונטו) חוזר לפרשייה פלילית שהסעירה את ניו יורק ב-1989 לאחר שאישה לבנה נאנסה באכזריות בזמן שהיא רצה בסנטרל פארק. על רקע המתיחות הגזעית והדרישה לפעולה מידיית, המשטרה עצרה חמישה צעירים אפרו-אמריקאים והרשיעה אותם במעשה, למרות שבדיקות די.אן.איי הוכיחו שאין התאמה ביניהם לבין הקורבן. שנים רבות לאחר ההרשעה התברר כי החמישה היו חפים מפשע, אבל במידה רבה חייהם כבר נהרסו לחלוטין:

ושי קטן למעריצי סלבוי זיזק: אחרי "מדריך הסוטה לקולנוע" הוא הגיע לפסטיבל עם הסיקוול, The Pervert's Guide to Ideology, שבו הוא מנתח בדרכו החיננית (או הבלתי נסבלת, תלוי את מי שואלים) את המסר הפוליטי והאידיאולוגי של שוברי קופות כמו "טיטאניק". מומלץ לכל מי שזיזק הוא כס התה שלו.   

יש לך שקל?

במסגרת הפינה הקבועה הזו, שתופיע כאן כל יום ראשון, תמצאו פרויקטים מסקרנים שמנסים לגייס תקציב דרך Crowd-sourcing, שזה, בעברית פשוטה – הכיס שלכם. גילוי נאות: אין לי שום קשר עם הפרויקטים האלו (ואם יהיה, אני אציין את זה כמובן), ואחד החסרונות של קמפיינים לגיוס כספים או שלפעמים המוצר הסופי רחוק שנות האור מהטריילר או מתיאור הפרויקט. מצד שני, כל תרומה לרעיון יצירתי שאתם מאמינים בו היא צעד קטן בדרך לשחרור התלות מתאגידים גדולים, ואם זה סרט שממילא הייתם מוכנים לשלם כדי לראות אותו בקולנוע, אולי פשוט כדאי לתרום 5 דולר ולדעת שבלעדיכם הוא לא היה קורם עור וגידים.

והיום בפינתנו: Project Wild Thing – סרט תיעודי שמבקש לבחון איך יראה דור שלם של בני אדם שגדל בעיקר בתוך חללים סגורים. הבמאי, דיוויד בונד, ממנה את עצמו ל"מנהל השיווק" של אמא טבע, בניסיון למכור את הבילוי מחוץ לטבע לקהל יעד קשוח במיוחד: ילדים עירוניים בני שש עד 12. לטריילר ותרומות – לחצו כאן. (ואם כבר תרמתם במשרד, זה הזמן לתרום מהבית…)

טריילר במקום סרט

מכירים את הטריילרים הבלתי נסבלים האלו, שפשוט מספרים לכם את כל הסיפור – כולל הקליימקס – ועוד מצפים שתגיעו לקופות? ובכן, היתרון היחיד שלהם הוא שלפעמים הסרטים גרועים כל כך, שטריילר מסוג זה יכול לחסוך לכם שעתיים מהחיים. הפינה "טריילר במקום סרט" מוגשת כשירות לציבור, בתקווה שתוכלו לעשות שימוש נבון יותר בזמן שלכם (לדוגמה, להשלים את אחד מהסרטים המומלצים בתחילת הפוסט). והפעם בפינתנו: The Impossible בכיכובו של יואן מקג'רגור (הייתי רוצה לכתוב כאן "טריינספוטינג", אבל ההגינות העיתונאית מאלצת אותי לכתוב "לדוג סלמון בתימן"). כמה קיטש אפשר לדחוס בשתי דקות? המון, ממש המון. ועדיין, לפחות חסכתי לכם שעתיים:

בפוסט הבא: הסרט התיעודי המצטיין של השבוע, איפה תוכלו לפגוש את כריסטופר נולאן, ועוד מיני תרגימא  

להמשך הפוסט