הסרט השערורייתי שצונזר מגיע לסינמטקים

נטע אלכסנדר | 23.11.2014 | 04:09

מחר (שני) בסינמטק ירושלים וביום חמישי הקרוב (ה-27 בנובמבר) בסינמטק תל אביב תוקרן התוכנית החמישית בסדרת OFF 4 העוסקת בקשרי הגומלין בין הקולנוע האוונגרדי לקולנוע ההוליוודי. התוכנית תוקדש לסרטו של הקולנוען והאמן ג'ק סמית' "Flaming Creatures" מ-1963, אחד הסרטים השערורייתיים בתולדות הקולנוע, ולאופן שממנו הושפע סרט זה מהקולנוע של הבמאי ההוליוודי יוזף פון-שטרנברג. לרגל ההקרנה הנדירה של עותק 16 מ״מ של סרטו של סמית׳, ״התפוח המכני״ מפרסם פוסט אורח של אוצר הסדרה, חן שיינברג. 

הקרב על הכבוד האבוד של הקולנוע הקווירי: ריאיון עם בי. רובי ריץ׳
האיש שהוציא את הפורנו הגברי מהארון: ריאיון עם וויקפילד פול
כשאת אומרת ״קאמפ״, למה את מתכוונת?
לזלי פיינברג: הטרנסג׳נדרית שפילסה את הדרך לכל השאר
 

מתוך הסרט. בית המשפט העליון בארה״ב קבע כי מדובר ב״תועבה״

למה צונזר הסרט של ג׳ק סמית׳? פוסט אורח מאת חן שיינברג

מאז ש״יצורים בוערים״ של ג׳ק סמית׳ הוקרן לראשונה ב-1963 הסרט מעורר המחלוקת הספיק לקנות לו שורה ארוכה של מעריצים: אמנים רבים כמו אנדי וורהול, רבקה הורן, פול מקארתי ואמני מיצג רבים אחרים מציינים את סמית' ואת סרטו כהשפעה גדולה. ג'יי הוברמן, מבקר הקולנוע המיתולוגי של ה״ווילג' וויס״, דירג אותו במקום הראשון ברשימת הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע, לצד סרטים של היצ'קוק, ז'אן-לוק גודאר וז'אן רנואר. התיאורטיקנית סוזן זונטאג כינתה אותו ב-1966 ״יצירת אמנות נדירה״ וקבעה כי הוא עוסק ״בהנאה ובתמימות״. במקביל, לסרט נודעה השפעה גדולה על יוצרים רבים הן מתחומי הקולנוע והאמנות הפלסטית, ובהם פדריקו פליני, אשר ראה את הסרט והושפע ממנו מאוד ב"סאטיריקון" (1969).

לבד מיצירתו הקולנועית היה סמית' גם אחד מחלוצי הצילום בצבע וכן חלוץ בתחום הפרפורמנס ארט בשנות החמישים בניו-יורק. "יצורים בוערים״ הוא הסרט היחיד שהשלים בחייו (הוא יצר מספר רב של סרטים בלתי גמורים) והוא נחשב לסרט מפתח גם בתחום הקולנוע האוונגרדי האמריקאי וגם בתחום הקולנוע הקווירי. הסרט צולם על גג של בית קולנוע בניו-יורק בתקציב אפסי עם חבריו של סמית', חלקם אמנים ומוסיקאים. קשה עד בלתי אפשרי לבודד את הסיפור או ה״עלילה״ בסרטו המופשט של סמית׳. הדמויות העומדות במרכזו מאתגרות הגדרות מוכרות של מגדר או מיניות. רוב הדמויות הן טרנסוויסטים – גברים המתלבשים כנשים. הם עסוקים בפעולות שונות, ובהן ריקוד ומריחת ליפסטיק. שיאו של הסרט – והסיבה שבגללה הוא מעורר מחלוקת עד היום – הוא סצנה ארוכה של אורגיה המונית.

וכך נראה הטריילר (הבלתי רשמי) לסרטו של סמית׳:

העיסוק בנושאים לא שגרתיים עורר סערה כבר בהקרנת הבכורה של הסרט ב-23 באפריל 1963: המשטרה פשטה על בית הקולנוע הניו יורקי שעמד להקרין אותו ומאוחר יותר גם על בתי קולנוע אחרים שהסכימו להקרינו. לאחר שהוכרז רשמית כתועבה ונאסר להקרנה על ידי בית המשפט של ניו-יורק, הגיעה סוגיית הקרנתו אפילו לדיון בבית המשפט העליון של ארה"ב, גם בשל המיניות האלטרנטיבית המפורשת שנראתה בו וגם בגלל איברי המין הגבריים (הרפויים יש להגיד) שהוצגו בו לראווה.

השבוע הסינמטקים מציעים הזדמנות נדירה לראות את הסרט על מסך גדול ובעותק פילם, כפי שצריך לראות אותו. מעבר לעיסוקו המגדרי קיים בו יופי נדיר שקשור לטקסטורות הפילמאיות המגורענות והמופשטות של הסרט שכמעט אין להן אח ורע בתולדות הקולנוע. כמו בסרטים נוספים באוונגרד של שנות השישים יש בו עיסוק רפלקסיבי במדיום הקולנועי, הן בחומר הגלם של הצלולואיד והן בהתייחסות למוטיבים אקזוטיים בסרטים שהפיקה הוליווד בשנות השלושים ועד שנות החמישים ביניהם סרטיו של יוזף פון שטרנברג ("האישה היא שטן", 1935) שיוקרן לפניו במהלך הערב.    

גם היום, חמישים שנה לאחר שהופק, בעידן של פוליטיקה מגדרית אינטנסיבית ובתקופה שחותרת לשוויון בין-מגדרי שבו אפשר לכאורה להראות ולהגיד הכל, הוא עדיין נראה נועז וחריג הן מבחינת השפה הקולנועית וסגנונו שלוח הרסן והן מבחינת האופן שבו הוא מציג גוף בעל מיניות לא מוגדרת ומטושטשת.

מבחינה זו מתפקד הסרט גם הוא כ"יצור", כישות אחרת, כמו ה"יצורים הבוערים" שעל שמם הוא נקרא. נדמה שמה שמאפיין אותו ככזה הוא הטשטוש המוחלט שהוא מבצע – בחלק גדול מהסצינות קשה להבחין ולהפריד בין הגופים השונים שנראים בערבובייה על המסך, בין ידיים לרגליים, בין קולות לרעשים, בין זכר לנקבה ולעיתים אף קשה בכלל להבין מה רואים על המסך ולהפריד בין הדמות לבין חומר הגלם הקולנועי שזוהר בלובן שלו על המסך.

אך יותר מכל מציע סרט זה חוויה אסתטית נדירה של קולנוע טהור ואפשרות לחוות עולם בראשיתי וקדום שחוזר לגן העדן של הילדות, גם לילדות של הקולנוע, ומביא אותו לכדי אקסטזה שבאה לידי ביטוי במיוחד בצעקות ובצווחות שנשמעות בזמן סצנת האורגיה. את הטקסטורות הדהויות השיג  סמית' על ידי צילום בחומר גלם שחור-לבן שפג תוקפו, ולכן למרות שהסרט קיים במלואו ביו–טיוב  אי אפשר להשוות את חווית הצפייה בו ברשת על מסך מחשב, לחווית הצפייה על מסך גדול בעותק פילם 16 מ"מ שהובא ישירות מהמוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק (MOMA).

 לקינוח: Sissy boy slap party, המחווה הסוריאליסטית וההזויה שהקולנוען הקנדי גאי מאדין יצר בהשראת סמית׳ ב-1995:

להמשך הפוסט

לזלי פיינברג (1949-2014): הטרנסג׳נדרית שפילסה את הדרך לכל השאר

נטע אלכסנדר | 17.11.2014 | 22:57

הספר האהוב על שירין (דזירה אקאוון), הגיבורה הביסקסואלית של הקומדיה הקווירית החדשה והמעולה Appropriate Behavior, הוא ״סטון בוץ׳ בלוז״ (Stone Butch Blues) של הסופרת והאקטיביסטית האמריקאית לזלי פיינברג. הבחירה הזו אינה מקרית: ספרה של פיינברג, שמתה בשבת האחרונה בביתה בניו יורק, נחשב במשך שנים לתנ״ך של קבוצות קריאה קוויריות. זהו אחד הספרים הראשונים שהעזו להישיר מבט אל האלימות, השנאה והבדידות שטרנסג׳נדרים וקווירים נאלצים להתמודד איתן.

יש משהו כמעט אירוני בידיעה שפיינברג מתה בשנה שבה טרנסג׳נדרים אומצו בחום על ידי התרבות הפופולארית: ״טרנספרנט״ (Transparent) של אמזון, סדרה שבמרכז אב משפחה שמחליט להפוך לאישה, זוכה לביקורות נלהבות ו״כתום הוא השחור החדש״ הפכה את לוורן קוקס לשחקנית הטרנסג׳נדרית המפורסמת ביותר בארה״ב. במקביל, השחקנית המוערכת אל פאנינג לוהקה לגלם צעיר שרוצה לעבור ניתוח לשינוי מין בדרמה ההוליוודית ״שלושה דורות״, וייתכן שהיא בחרה לקחת חלק בפרויקט בזכות הידיעה שהוליווד אוהבת במיוחד שחקנים ושחקניות המגלמים טרנסג׳נדרים (ובהם ג׳ארד לטו ב״מועדון הלקוחות של דאלאס״ והילארי סוונק ב״בנים אינם בוכים״).

אבל ספק רב אם פיינברג היתה מאמצת את כל הסרטים והסדרות הללו בחום. פיינברג, אשר נולדה למשפחה יהודית בקנזס סיטי ב-1949, גדלה בסביבה שמרנית במהלך שנות החמישים והשישים. ״סטון בוץ׳ בלוז״, הרומן הראשון שכתבה, מבוסס על זכרונותיה הטראומטיים משנים של אינספור פשעי שנאה נגד הקהילה הלהט״בית. בזמן שפעילים קווירים מנהלים דיון סוער בשאלה מדוע הוליווד לא מספקת פרנסה לשחקנים טרנסג׳נדרים (ומעדיפה לבקש מכוכבים מפורסמים כמו פאנינג לגלם דמויות טרנסג׳דריות), פיינברג נאבקה כל חייה להשתחרר מקטגוריות מגדריות: היא ביקשה שיפנו אליה בפניה נטולת המגדר zie במקום ב-he או ב-she – בקשה שאין אפשרות לכבד אותה בשפה העברית שלא מאפשרת כתיבה מגדרית נייטרלית.

לכן, על אף שפיינברג נולדה עם איברי מין נקביים היא ביקשה להמציא לעצמה זהות מגדרית משלה, כזו שאינה נענית לקטגוריות חברתיות של ״גבריות״ או ״נשיות״. את רעיונותיה בדבר שיוויון זכויות מלא והזכות להגדרה עצמית עבור עובדים, מהגרים בלתי חוקיים וכל בן אנוש אחר הסובל מרדיפה היא קידמה בשורה של ספרי עיון ובהם Transgender Liberation מ-1992.

למרות שהיתה פעילה באינספור מאבקים למען זכויות אדם ואף יצאה למסע הרצאות שנועד לקדם זכויות להט״ב ברחבי ארה״ב ב-1984 (בשיאה של מגפת האיידס), רבים יזכרו את פיינברג בזכות הרומן המטלטל שלה מ-1993. באנגלית עשירה שמלהטטת בין סלנג ושפה גבוהה, ״סטון בלוץ׳ בלוז״ צייר דיוקן מדכא של קהילה הנלחמת על קיומה: הומואים, לסביות, טרנסים, בוצ׳יות – כל מי שלא מצא את מקומו בחברה האמריקאית השמרנית של שנות החמישים ונאלץ להתמודד עם מציאות יומיומית שכללה השפלות, איומים, הטרדות מיניות, אלימות משטרתית ובמקרים מסוימים גם אונס ורצח.

ג׳ס, הגיבורה, מחליטה לקחת הורומנים ולהסתיר את שדיה כדי לנסות ״לעבור״ כגבר (ספרה של פיינברג הכניס את המונח Passing, שמשמעותו היכולת של אישה ״לעבור״ כגבר או להפך, לתרבות הפופולארית). באחד מרגעי השפל, אחרי עוד תקרית אלימה עם השוטרים, דאפי, אחד ממנהיגי מאבק הפועלים, מנסה לעודד את ג׳ס ואומר לה כי "עצם המאבק לשינוי מחזק אותך. לא לקוות לכלום בטח יהרוג אותך. קחי צ'אנס ג'ס, תנסי לדמיין עולם ששווה לחיות בו, ואז תשאלי את עצמך אם לא שווה להילחם למענו" (מתוך התרגום לעברית של יסמין פיאמנטה, שיצא ב-2005).

השבוע, לאחר שפיינברג נפטרה בעקבות שורה של מחלות שלא אובחנו או טופלו כראוי ובסופו של דבר מוטטו את המערכת החיסונית שלה, המשוררת האמריקאית הלסבית מיני ברוס פארט, אשר חלקה את חייה עם פיינברג במשך 22 השנים האחרונות, פרסמה הספד נוגע ללב במגזין The Advocate. בפסקת הפתיחה פארט כותבת כי ״לזלי פיינברג, מי שהגדירה את עצמה כלבנה ילידת מעמד הפועלים הנאבקת נגד גזענות, יהודיה חילונית, טרנסג׳נדר, לסבית, קומוניסטית מהפכנית, מתה ב-15 בנובמבר… לקראת סוף חייה היא הצהירה כי ׳מעולם לא חיפשתי מכנה משותף או הגדרה רחבה שיוכלו להתייחס לאוסף של זהויות שונות. אני מאמינה בזכות של כל אינדיוודואל, קהילה, קבוצה או אומה להגדרה עצמית״.

ואכן, זהות מגדרית, מעמדית או פוליטית היוו עבור פיינברג נקודת פתיחה למסע מורכב, מרתק ומלא סתירות, ולא סוף פסוק שמכריע עבורנו מי אנחנו ומה יהיו הדעות שלנו עוד בטרם נולדנו. היא עצמה המציאה את עצמה מחדש באופן הרדיקלי והטראומטי ביותר: אחרי שיצאה מהארון בגיל 14 כלסבית היא עזבה את הבית ובהמשך ניתקה כל קשר עם משפחתה, שסירבה לקבל את זהותה המגדרית. בגלל זהותה הטרנסג׳נדרית פיינברג התקשתה כל חייה להתפרנס ונאבקה באפליה ובמצוקה כלכלית במשך שנים. היא עבדה באינספור עבודות מזדמנות ובהמשך החלה להוביל מאבקים למען זכויות עובדים. במקביל, היא אירגנה הפגנות ענק (ובהן עצרת המחאה באטלנטה ב-1988 שנועדה למנוע מפעילי הקו-קלאס-קלאן לצעוד ביום הזכרון למרטין לותר קינג) והובילה מחאות למען הפלות וזכות האישה על גופה.

דווקא עכשיו, כשטרנסג׳נדרים מכבבים בסלון הביתי, זוכים להערכה ומתברגים ברשימת המיליונרים של ״פורבס״, כדאי להיזכר במאבקים העקובים בדם של הדור הקודם שפילס להם הדרך. פעילות כמו פיינברג קוראות לנו לא להפסיק לכתוב על הנושאים הללו, גם אם הכתיבה עליהם נעשית בשפה מגבילה ובעייתית שלא מכירה בקיום של ״ניטרליות מגדרית״ ומכריחה את משתמשיה להצהיר מהו המגדר שלהם בכל פעם שהם פותחים את הפה.   

להמשך הפוסט

מ"הרומן" לאתי הילסום: שיחה עם חגי לוי

נטע אלכסנדר | 13.11.2014 | 08:10

"אני חושב שבשואוטיים די מרוצים", חגי לוי מצהיר בריאיון ל"התפוח המכני" ימים ספורים לאחר שהסדרה החדשה שלו ושל שרה טרים, "הרומן" (The Affair) חודשה לעונה שנייה ברשת הכבלים האמריקאית. "הנתונים, בעיקר אלה של הצפייה הנדחית וזו שבפלטפורמות אחרות (אינטרנט, VOD וכו') הם מאד טובים, ואפילו תקדימיים מבחינתם. וגם הביקורות מפרגנות". כשהוא נשאל האם הוא יהיה מעורב בכתיבה של העונה השנייה, לוי עונה בחיוב: "אני מניח שבעיקר בשלבים הראשונים שלה – בהגדרת התמות שלה וקווי העלילה המרכזיים, ובהגדרה מחודשת של הצורה והסגנון. יש מחשבה שבעונה הבאה יתווספו עוד נקודות מבט מעבר לאלה של בני הזוג (למשל אלו של שני הנבגדים), כך שזה כמובן ישפיע מאד על האופי של הסדרה. אני די עסוק כבר בפרוייקטים אחרים, כך שלא בטוח שאוכל להשתתף בכתיבה עצמה כמו בעונה הקודמת, אבל נראה".  

אם לשפוט לפי העונה הראשונה, שמשודרת בימים אלו, "הרומן" הולכת בעקבות  "משחקי הכס" או "הסקס של מאסטרס" ומספקת לצופיה לא מעט תוכן אירוטי. כך למשל, הפרק הראשון נפתח עם סצנה במסגרתה נוח (דומיניק ווסט מ"הסמויה") שוחה להנאתו בבריכה כשבחורה טובת מראה מנסה להתחיל איתו. דקות ספורות לאחר מכן הוא שב הביתה ומנסה לשכב עם אשתו הלן (מאורה טירני). האווירה מתחממת, אבל מהר מאוד אחד מארבעת ילדיהם של בני הזוג מתחיל לקרוא לאמא שלו ואווירת החרמנות מפנה את מקומה לאווירת בורגנות חונקת.

לוי, שיצר את "בטיפול" המצליחה ולאחרונה את "המקוללים" ששודרה בערוץ 8 ועוררה תהודה, החל לכתוב את "הרומן" ביחד עם התסריטאית האמריקאית שרה טרים, אבל אחרי שראה שהסדרה משנה כיוון בחר לפרוש בשיא ולתת לטרים לקחת את המושכות. לפני כחודש הוא נסע לביקור קצרצר בניו יורק כדי להשתתף בפרמיירה הנוצצת של הפרק הראשון, המגולל את המפגש הדרמטי בין נוח לאליסון (רות וילסון מ"לות'ר"), מלצרית בעיירת נופש כל-אמריקאית שנוח ומשפחתו הגיעו אליה לחופשת קיץ. כפי שהביקורות החיוביות כבר הספיקו לציין, ההברקה של "הרומן" היא ההחלטה לספר את הסיפור המוכר על בגידה ונישואין שמתפרקים משתי נקודות מבט – של נוח ושל אליסון, כך שהפרקים בסדרה מחולקים לשניים – חצי שעה מנקודת מבט גברית, וחצי שעה מנקודת מבט נשית (בשלב הראשון לוי כתב את החלק של נוח, ואילו טרים כתבה את החלק של אליסון).

כשהוא נשאל עד כמה התוצאה שונה מהחזון שאיתו הוא יצא לדרך, לוי מסביר כי "הרעיון המקורי שלי היה שהדמויות הראשיות יהיו גבר ואישה המוגדרים על ידי האיפוק והעכבות שלהם והרצון שלהם להיות אנשים טובים. באחד הגלגולים של הסיפור נוח היה רב או כומר, ובהמשך הוא הפך להיות מורה בבית ספר ציבורי – זה משהו שהגענו אליו כדי להגדיר מישהו אידיאליסט. הכוונה היתה להגדיר מישהו שבחיים לא חשב שהוא ימצא את עצמו בסיטואציה שבה הוא עלול לבגוד באשתו. בסופו של דבר הוחלט שנוח אמנם יהיה מורה אבל גם סופר – מישהו שפרסם ממש לאחרונה את הרומן הראשון שלו – וזה הפך אותו לדמות יותר  צפויה, מישהו ששייך לעולם שבו בגידה היא אופציה יותר סבירה. סופר או אמן הוא נרקסיסט מטבעו ואז הנטייה שלו ללכת אחרי יצריו היא באופן טבעי חזקה יותר. אבל האלמנטים שהתחלנו איתם עדיין נמצאים שם. לשניהם נישואים "טובים" יחסית, וכל אחד מהם מנסה לתאר כמה הוא היה בטוח ש'לי זה לא יקרה'".

ובכל זאת, לדברי לוי יש הבדלים משמעותיים בין הרעיון המקורי שהוא רצה לפתח ובין התוצאה הסופית, ובעיקר ההחלטה להוסיף לסדרה סיפור מסגרת של חקירה משטרתית (בדומה ל"בלש אמיתי") והמינון הגבוה של סצנות סקס. לדבריו, "בסופו של דבר הכל זו שאלה של מינונים. אני הרבה יותר פוריטני כשזה מגיע לכתיבת סצנות סקס, ושרה הרבה יותר חופשיה עם זה ונוטה לזה. במקביל, הדרישה לסצנות סקס הגיעה גם מהרשת. הם מנסים ליישר קו עם שאר חברות הכבלים, כך שאני לגמרי מבין את המוטיבציה שלהם".

"כך גם לגבי החקירה המשטרתית, שנולדה בסך הכל ככלי שמאפשר לספר את הסיפור ברטרוספקטיבה של כמה שנים, כשהגיבורים כבר אספו כמה תובנות בדרך, והפכה לציר עלילתי מאד מרכזי בסדרה, ולאלמנט שאמור להחזיר את הצופים כל שבוע".

"מבחינתי ההבדל הוא באופי העשייה", הוא ממשיך, "אני הרבה פחות מחויב לדרישה לבדר או למכר או לספק כל מיני צרכים טלויזיוניים, ובאמריקה זה כמובן הלחם והחמאה. כל עניין הרשומון, למשל, היה מבחינתי מחקר בפני עצמו. ההבדלים בין הסיפורים היו אמורים להיות מבוססים על מחוות ורמזים מאד קטנים שמסתירים מאחוריהם עולם שלם של נרטיב סובייקטיבי – ולא בשום אופן ליצור את הרושם שמישהו מהם משקר".

בריאיונות לקראת השקת הסדרה הבעת אכזבה מהתוצר הסופי.

"שוב – אני מאד מבין את העולם שבו אני חי, ועל רקע של סדרות אמריקאיות, וכמה מעט הן תובעות בדרך כלל מהצופה  – אני מרוצה ממה שיצא, ואין לי שום רגשות תסכול או משהו כזה, ממש לא".    

"הרומן". הדרישה לסצנות סקס הגיעה מהרשת

מאיפה הגיע הרעיון הבסיסי לספר סיפור על בגידה?

"בדומה למה שעשיתי ב'בטיפול', מה שעניין אותי היה לקחת נושא נפוץ וטעון בתרבות הפופולארית – בגידה – ולהתמקד בו באופן אטומי, ולא רק ככלי סיפורי. בגידה היא המנוע העלילתי הבסיסי של כל סדרה או רומן ספרותי, והיה לי מעניין לחקור את זה, בדומה ליצירות שעשו זאת  כמו "בגידה" של הרולד פינטר, "תמונות מחיי נישואין" של ברגמן או הסרט Unfaithful עם אדריאן ליין וריצ'רד גיר. ככלל, בתור יוצר אתה כל הזמן מחפש זירות שעדיין יש בהן איסור. אני חושב שבגלל זה בארץ עושים היום הרבה סדרות על דתיים כי זה עולם של מותר ואסור ויש שם קונפליקט דרמטי חזק".

הרעיון המקורי של לוי, שאיתו הוא ניגש עם טרים ל"שואוטיים",  התבסס על מבנה של שלוש עונות. כשהוא נשאל האם יש אפשרות לעונה שלישית, לוי עונה כי "אני מקווה מאד שכן. המבנה של שלוש עונות (לפחות, יש כמובן גם מחשבות על מעבר לזה) היה מבחינתי קריטי לאופן שבו אני רואה את הסדרה הזו, את האמירה שלה על נישואין ועל מונוגמיה ועל בגידה. למעשה, סיפור המסגרת שלה, אותו הווה שמתואר בחקירה המשטרתית, שייך לעונה השלישית. אז אני מקווה שזה יגיע לשם".

למה בעצם פרשת בשלב מוקדם מהכתיבה?

"שרה (שעבדה באותו זמן על "בית הקלפים" של נטפליקס) כותבת מאוד בקלות. היא פשוט כתבה עוד ועוד דארפט, ואני שקעתי עמוק לתוך "המקוללים", שהיה הפרויקט הכי חשוב שלי. אבל מעבר לזה, הרגשתי שבמציאות של טלויזיה אמריקאית  יש  לשרה יש יתרון מובנה: האופן שבו היא תופסת את הדברים יותר קרוב לאישה האמריקאית ולפרופיל של "שואוטיים", ולצרכים שלהם. אז באיזשהו שלב היא כתבה את שתי הדמויות ואני רק הגבתי. עדיין, בשלב הפיילוט, ניהלנו את הסדרה יחד. אחרי הפיילוט, הרגשתי שנכון גם לי וגם לסדרה ששרה תיקח את המושכות לבדה, ואני רק אתמוך בה".

5 הערות על "המקוללים"

באופן מפתיע, "הרומן" נפתחה עם פרק ראשון מלנכולי במיוחד: בנו של נוח מזייף ניסיון התאבדות בסצנה דרמטית במיוחד, בתו הקטנה כמעט נחנקת למוות בעת שהם יושבים בדיינר (וחייה ניצלים ברגע האחרון בזכות אביה או אליסון – תלוי לאיזו נקודת מבט אתם בוחרים להאמין), ואחיה הגדול שואל את אביו ביובש "אם אתה חייב להקריב אחד מאיתנו כדי להציל את השאר – את מי היית מקריב?" (התשובה המתבקשת של נוח היא "הייתי מקריב את עצמי"). ואם כל זה לא מספיק, בחלקו השני של הפרק אנחנו לומדים כי אליסון, הנשואה לקול (ג'ושוע ג'קסון, פייסי מ"דוסון קריק"), נאבקת לשקם את נישואיה לאחר שהשניים שכלו את בנם בן הארבע.

כשלוי נשאל מדוע מוות של ילדים הוא מוטיב משמעותי כל כך בסדרה, הוא עונה כי "באופן מוזר אפילו לא שמתי לב שיש כל כך הרבה אזכורים של אובדן. כנראה שזה מגיע מהתת מודע ולא מהחלק המודע. באופן כללי, הרעיון שאליסון תהיה אם ששכלה את בנה נוצר כשניסינו להימנע מסימטריה מזויפת – גבר נשוי עם ילדים פוגש אישה נשואה עם ילדים – ובכל זאת ליצור לה עולם שבו יש לה המון מה להפסיד. אבל לדעתי התת מודע מדבר כאן יותר מכל".

"היה לי דימוי של ניסוי שלמדתי עליו בלימודי פסיכולוגיה שנה א'", הוא ממשיך. "לקחו גברים והעבירו אותם על גשר, כאשר בצד שני של הגשר חיכתה להם המראיינת. ככל שהגשר היה יותר תלול ומסוכן, הם התאהבו יותר בבחורה שחיכתה להם. אני לא זוכר את הפרטים המדויקים, אבל הרעיון הבסיסי היה שכשאתה נמצא במצב רגשי מוגבר יותר קל לך להתאהב. כשישבנו לכתוב את התסריט ניסינו למצוא דרך לייצר קפיצה מהמצב שבו שניהם מגדירים את החיים שלהם כמשהו כמעט מושלם ונורמלי למצב של משבר רגשי שמוביל לבגידה".

יש סצנה בפרק שבו נוח פוגש את ברוס, אביה המיליונר של אשתו, והוא אומר לו בהתנשאות שנמאס לו שאולפנים הוליווידיים כמו "פארמונט" משלמים הון תועפות כדי לעבד ספרים שלו לסרטים. יש שם רגע שבו הוא אומר בבוז, "אין לי כוח לזה. אני לוקח מהם את הצ'ק ומגיע לפרמיירה". בהתחשב בביקורת החריפה שאתה מותח בריאיונות על הוליווד ותעשיית הבידור האמריקאית, זה משפט שאתה חתום עליו?  

"כן ולא. בניגוד לברוס, אני לא יצרן של רבי מכר. 'בטיפול' הוא פורמט שמאוד הקפדתי על מה שעשו איתו וזה משך בעיקר ערוצי נישה. לא הרגשתי בשום אדפטציה שעיוותו את מה שעשיתי. וגם מה שקרה לי בארה"ב עם "הרומן" זה לא הסיפור על האמן המסכן שפתאום באו וגנבו לו את היצירה. ממש ממש לא.  לגמרי הבנתי באיזה עולם אני חי. זה עולם של טלוויזיה וזה 'שואוטיים'. זה מוצר שמכוון לקהל רחב. אז גם אם  בסופו של דבר 'הרומן' לא נראית כמו הסדרה שאני הייתי עושה, עם סוג הטיפול והרגישויות שחשובות לי,  זה עדיין  מוצר נורא מהנה, ועדיין חלק מהותי מהמוח ומהלב שלי נמצא שם".

מיה וואסיקובסקה (שמשחקת בימים אלו ב-Tracks) מגלמת את סופי בגרסה האמריקאית של "בטיפול":

איך הגבת כשמבקרת הטלוויזיה של "הניו יורק טיימס" כתבה ביקורת מהללת על "הרומן" והשוותה אותה ל"בלש אמיתי"?

"ברור שזה נורא כיף לקרוא את זה בטיימס, אבל באמת חשוב לי להזכיר שהקרדיט המרכזי פה הוא של שרה, לא שלי. אז חלק מהמבוכה זה לקבל  מחמאות שלא לגמרי מגיעות לי. עקרונית, אני מאמין שברוב המקרים זה לא נכון לשני אנשים לנהל סדרה. סדרה, כמו סרט, כמו כל יצירת אמנות פחות או יותר,  צריכה להיות שייכת בסופו של דבר לבן אדם אחד,  שהוא זה שמשליט את הטעם ואת החזון שלו. דווקא בטלוויזיה, בניגוד לקולנוע, שאין את המצב של  במאי עם  מעמד מועדף, אפילו דיקטטורי, אז לעתים יותר מדי אנשים מעורבים בתבשיל הזה, והרבה פעמים זה בא על חשבון חזון מאוד ברור של מישהו אחד.  במקרה של 'הרומן' חשבתי שנכון שהמישהו הזה יהיה  שרה – ולא אני".

באופן מעניין, "הרומן" מצטרפת ליצירות תרבות אחרות המשתעשעות עם מעבר בין שתי נקודות מבט. ב"נעלמת", סרטו המדובר של דיוויד פינצ'ר המתבסס על רב המכר של ג'יליאן פלין, חלקו הראשון של הסרט מסופר מנקודת מבטו של ניק דאן (בן אפלק), בעל שאשתו נעלמה באופן מסתורי והוא חשוד ברציחתה, ואילו חלקו השני מסופר מנקודת מבטה של אשתו, איימי (רוזמאנד פייק). בפרויקט קולנועי אחר, "ההיעלמות של אלינור ריגבי", הבמאי נד בנסון החליט לצלם שני סרטים באורך מלא על זוג נשוי במשבר, האחד מנקודת המבט של האישה (ג'סיקה צ'סטיין), והשני מנקודת מבטו של הבעל (ג'יימס מקאבוי). שני הסרטים, שנקראו "ההיעלמות של אלינור ריגבי: הוא", ו"ההיעלמות של אלינור ריגבי: היא", הפכו תחת ידיו של מפיק העל הארווי ויינשטיין לסרט קונבציונלי בהרבה שנקרא "ההיעלמות של אלינור ריגבי: הם" (הסרט הוקרן לאחרונה בפסטיבל חיפה). 

כשלוי נשאל מדוע לדעתו משחק הפרספקטיבות הזו זוכה לפופולאריות, הוא משיב כי "זה עונה על פנטזיה אנושית מאוד בסיסית לדעת מה הצד השני עושה וחושב כשאתה לא שם. בדרך כלל סרטים או סיפורים על בגידה נותנים לנו רק צד אחד, ואני רציתי לייצר משהו פחות שיפוטי במסגרתו שתי הדמויות בו הן שוות משקל. בהתחלה היה לי רעיון עוד יותר רדיקלי שהם יהיו שתי הדמויות היחידות בסדרה, בלי שום עלילות משנה, ושלא תהיה אף סצנה שאחד משניהם לא נוכח בה".

משפחתו של נוח ב"הרומן". "ההתייחסות של הסדרה למונוגמיה היא מאוד מפוכחת, בעיקר אם מודדים אותה לאורך זמן ולא רק לפי עונה אחת"

כדי להפוך את התהליך הפסיכולוגי המורכב שעובר על נוח ואליסון לאמין יותר, לוי וטרים גייסו את יועצת  המיניות והפסיכולוגית אסתר פרל, אשר פרסמה ב-2006 את רב המכר "אינטליגנציה ארוטית" (Mating in Captivity), אשר תורגם מאז ל-24 שפות (ויצא בעברית בהוצאת כנרת זמורה־ביתן ובתרגומה של שרה ריפין). לדברי לוי, השיחות עם פרל סייעו להם לחדד את המוטיבציה של נוח ואליסון: "יש איזה רגע שנוח אומר 'החיים שלי (לפני אליסון) היו מושלמים'. כמובן שזה משפט בלתי אפשרי, אבל הרעיון הבסיסי היה שהרומן לא תמיד מעיד על משבר עמוק בנישואים, או על כך שאתה כבר לא אוהב את אשתך. לפעמים זה נובע באופן לא מודע מאי נחת מסוימת לגבי מה שהפכת להיות והמקום שאליו הגעת בחייך".

בגידה היא לא בהכרח דבר רע: הריאיון המלא עם אסתר פרל

"במובן הזה הגישה של פרל מאוד דיברה אלי", הוא ממשיך. "אחת הטענות שלה היא שבגידה מאפשרת לנו להמציא את עצמנו מחדש ולהיות מי שהיינו רוצים להיות. כמובן, מבחינתי יש בסדרה מבט אירוני מסוים על נישואין ובגידה במובן זה שיש לי שם טענה מובלעת שתמיד תמצא את עצמך בסוף באותו מקום. המבנה של שלוש עונות נועד להראות שגם אחרי בגידה, עזיבה, והתאהבות תמיד נחזור לאותה נקודת, שבה התשוקה הלוהטת הזאת  נגמרת, ואז לחיות יחד זה הרבה יותר עניין של הכרעה מודעת. כך שההתייחסות של הסדרה למונוגמיה היא מאוד מפוכחת, בעיקר אם מודדים אותה לאורך זמן ולא רק לפי עונה אחת".

אתה מאמין במונוגמיה?

"כן, אבל אני חושב שמונוגמיה היא אמצעי ולא מטרה. אם מה שמעניין אותך זה להט אינסופי וריגוש בלתי פוסק אז כנראה שמונוגמיה לא מתאימה לך, אבל כמבנה מסוים שאמור לשרת דברים אחרים, ובעיקר את ההתפתחות האישית של כל אחד מבני הזוג ואת הצמיחה האישית שלהם, זה בהחלט יכול לעבוד. מצד שני, היום הבחירה להישאר נשואים היא כמעט בחירה מרדנית. המודל של התאהבות מגיל 20 עד 80 כבר לא קיים, והמונוגמיה נמצאת תחת התקפה מתמדת. אנחנו חיים בתרבות שמקדשת את הרעיון שאנחנו צריכים ללכת אחרי האמת שלנו והרגש שלנו בכל רגע נתון, ואז פתאום מונוגמיה נראית כמו רעיון ממש רדיקלי".

אתה ידוע בביקורת החריפה שלך על פסיכולוגים ועולם הפסיכולוגיה. מה דעתך על טיפול זוגי?

"לא התנסיתי ברצינות בטיפול זוגי, כך שאין לי ידע ממקור ראשון. אסתר פרל בדיוק סיפרה לי שהגישה הנוכחית שלה היא מרתון – היא לוקחת זוג ליומיים ועובדת איתו עשר שעות כל יום. זה שונה מאנליזה או מפסיכותרפיה כי מדובר בטיפול למטרות מאוד ממוקדות – או שזה עובד או שזה לא. באופן כללי, גם בכל מקצוע גם בפסיכולוגיה הבעיה הבסיסית היא שיש המון בינוניות ומעט מאוד אנשים שיש להם שאר רוח, שהם מעניקים לך השראה".

מטפל אחד שמעורר בלוי השראה הוא יוליוס ספיר, פסיכולוג גרמני שהיה מתלמידיו של קרל יונג ופיתח קשר טיפולי ואינטימי עם אתי הילסום, צעירה יהודיה שגרה באמסטרדם בתקופת הכיבוש הנאצי. בימים אלו לוי עובד על עיבוד קולנועי ראשון ליומנה של הילסום, " השמיים שבתוכי", ובחודש שעבר הוא נסע לאמסטרדם לצורך התחקיר על חייה. הילסום הגיעה לקליניקה של ספיר, שהיה פסיכולוג לא קונבציונלי ששילב שיטות כמו קריאה בכף יד היאבקות, קריאת שירה, והתאהבה בו כמעט מיד.

לדברי לוי, "כרגע אני מתחיל את התהליך של הכתיבה, אבל יש לי עוד הרבה מאוד לפצח בעניין הצורה של הסרט. האופן שבו נכון לעבד יומן אישי לסרט עדיין לא ברור לי. כמו בכל הפרויקטים שלי, אני מרגיש שממתין לי פיצוח צורני לא פשוט".

למה דמותו השנויה במחלוקת של ספיר, ששכב עם הילסום ומטופלות אחרות, כל כך מושכת אותך?

"הדמות שמושכת באותי בעיקר היא זו של אתי, היא זו שהשפיעה על חיי, היא הגיבורה. אבל ספיר הוא בעיני דוגמא מרתקת למטפל מסוג אחד, שאני חושב שכל כך חסר היום.  הספר של הילסום, שנכתב בשנות הארבעים , מתאר תקופה שבה פסיכולוגיה עדיין לא היתה מקצוע מוגדר ומוגבל כפי שהיא היום, אלא עיסוק נורא אוונגרדי שמשך אליו אנשים מאוד מיוחדים ורחבי השכלה. אנשים כמו ספיר  הביאו לתוך התחום עולמות מאוד עשירים. זה לא היה מצב שבו עקרת בית לומדת שש שנים ונהיית פסיכולוגית. היית צריך להיות בן אדם מאוד אקסצנטרי, ומיוחד, ובעל שאר רוח, אז היו יותר אנשים מעוררי השראה בעסק הזה".

אתי הילסום. מסע בעקבות השאלה איך להיות אדם טוב יותר

הטיפול שמתואר בספר הוא מאוד שערורייתי ושנוי במחלוקת.

"כן, מצד אחד, אבל זה גם טיפול שהכיל את הרעיון איך להיות אדם טוב יותר, ולא רק איך להרגיש טוב יותר. זה היה מערך שלם של פרקטיקות שכללו גם קריאה, מדיטציה וכתיבה. זה קשר בין אנשים שבו קורים דברים. אני חושב שזו רדוקציה נוראית לראות שם  את הסקס כחזות הכל. ברור שאפשר לראות בכך מידה מסוימת של ניצול, אבל לפעמים צריך לשפוט משהו לפי התוצאה שלו – והמקום שאליו הוא לקח את הילסום אינו ניתן לערעור, הוא פתח בפניה עולמות חדשים לגמרי".

בסופו של דבר, הילסום החליטה ללכת אל מותה: היא התנדבה ללכת למחנה המעבר וסטרבורק למרות שהיו לה כמה אופציות אחרות והיא יכלה להציל את חייה.

"נכון, אבל חשוב להדגיש שהיא לא התאבדה. הידיעה לגבי מה שצפוי ליהודים לא היתה מאוד ברורה. אומנם היו שמועות שהגיעו להולנד ותחושה שהמקום מסוכן, אבל עוד לא ידעו בבירור על קיומם של מחנות השמדה. היא בהחלט היתה מוכנה למות, אבל היא לא הלכה אל מותה. היו מעורבים בזה אלמנטים של סולידריות ושל דרגה רוחנית מסוימת. מבחינתה, חייה היו פחות חשובים מהשליחות שלה. היא הלכה לעזור לאנשים, לא להתאבד".

האם אתה חושש מהתגובות שהסרט עלול לעורר, בעיקר מכיוון שהוא מתמקד במערכת היחסים בינה לבין ספיר?

"לא, אני לא מרגיש שאני עושה סרט שנוי במחלוקת. אולי דוקא הדבר שיהיה הכי קשה לעכל אותו הוא הטרנספורמציה הרוחנית-דתית שלה – זה שהיא מגלה פתאום מחדש את אלוהים. זה משהו שלאדם ליברלי מערבי בימינו נורא קשה לגשת אליו. אבל מבחינתי הסיפור של אתי הוא המשך ישיר לסיפור של גיבורי 'המקוללים' (יונה וולך, פנחס שדה, אביבה אורי ומשה קרוי – נ"א). הם היו אנשים אגוצנטריים עם המון כעס וכאב שאותם הם תיעלו ליצירה, והיא היתה אלטרואיסטית שניסתה להמיר את הרגשות הקשים לאהבה וחמלה. אבל בסופו של דבר, כמותם היא היתה אדם טוטאלי שמוכן להקריב את כל מה שיש לו למען אמונתו, ואלו בדיוק האנשים שמעניין אותי לעסוק בהם". 

להמשך הפוסט

בראדלי קופר, אנדי וורהול – ועוד המלצות ניו יורקיות

נטע אלכסנדר | 02.11.2014 | 22:53

ליל כל הקדושים, שצוין בסוף השבוע האחרון, מסמן את סופו של הסתיו ותחילתו הרשמית של החורף. ואכן, הטמפרטורות צנחו בימים האחרונים מתחת לעשר מעלות, והרצון להתכרבל מתחת לפוך ולא לצאת לשום מקום חזק מתמיד. אבל ניו יורק, כמאמר הקלישאה, היא לא עיר שנותנת לחורף להפחיד אותה. אם אתם גרים בעיר או מגיעים לביקור בחודשים הקרובים יש אינספור אירועים שישכנעו אתכם להצטייד בדובון ולקפוץ לסאבוויי. מוזיאון הוויטני אומנם סגור כרגע לשיפוצים ויושק מחדש באופן חגיגי באביב 2015, אבל יש לא מעט תערוכות מעולות במומה, בגוגנהיים, במוזיאון ברוקלין וכמובן במטרופוליטן. וכמובן, תמיד אפשר לקפוץ ל-AMC Lincoln ברחוב 66 כדי לראות את "בין כוכבים", הספקטקל החדש של כריסטופר נולאן, באיימקס 70 מ"מ, בדיוק כפי שאלוהים התכוון שנראה אותו. 

בראדלי קופר בתור איש הפיל. החל משבוע הבא בברודוויי

לא בא לכם מוזיאון? מחפשים משהו פחות תיירותי? הנה חמש אופציות מומלצות:

1. פסטיבל הקולנוע DOC NYC 
13-20 בנובמבר

בכל רגע נתון יש בניו יורק לפחות פסטיבל קולנוע אחד, ובדרך כלל יש שלושה או ארבעה שמתרחשים במקביל. אחד המשובחים שבהם הוא DOC NYC, המקבילה הניו יורקית ל"דוקאביב" ואחד מהפסטיבלים התיעודיים הגדולים בארה"ב. הפסטיבל, שיפתח בסופ"ש הבא (ה-13 בנובמבר) יארח השנה אינספור הקרנות מיוחדות ובהן בכורה עולמית ומדוברת מאוד של An Open Secret, סרטה החדש של הבמאית אמי ברג (שסרטה, "ממערב לממפיס", היה מועמד לאוסקר). הסרט הזה הספיק לחולל שערורייה בחודשים האחרונים מכיוון שהוא חושף עשרות מקרים של ניצול מיני ואונס קטינים בהוליווד על ידי בכירים בתעשייה. הוא עלה לכותרות אחרי שמייקל איגן, אחד המרואיינים של ברג, סיפר שבריאן סינגר (הבמאי של סרטי ״אקס מן״) אנס אותו בשנות התשעים ואף הגיש נגדו תביעה מתוקשרת. ברג עצמה תגיע לדבר עם הקהל אחרי הקרנת הבכורה של הסרט. 

עוד סרט מומלץ הוא BACK ON BOARD: GREG LOUGANIS, המתעד את סיפורו של גרג לוגניס, אחד מהקופצים למים היחידים בהיסטוריה שזכו במדליית זהב כפולה באולימפיאדה (עבור קפיצה מגובה שלושה ועשרה מטרים). מעבר להישגיו האתלטיים המרשימים, לוגניס עלה לכותרות לאחר שהוא יצא מהארון כהומו ובהמשך חשף שהוא נשא HIV. בעשורים האחרונים הוא הפך לאקטיביסט נלהב ולוחם למען זכויותיהם של נשאים, וכעת הוא יגיע לפסטיבל כדי לשוחח עם הקהל אחרי ההקרנה החגיגית של סרט תיעודי חדש על חייו. 

 
 
הפסטיבל יארח גם את לורה פיוטרס, הבמאית של "אזרח מס' 4", הסרט החדש והמדובר על אדוארד סנודן, וכן את סטיב ג'יימס, הבמאי של הסרט התיעודי Hoop Dreams שיצא לראשונה לפני עשרים שנה ונחשב לקאלסיקה דוקומנטרית. בפסטיבל יוקרן עותק מחודש של סרטו של ג'יימס, אשר עקב אחרי שני נערים שחורים משיקגו שרוצים להיות שחקני כדורסל מקצועיים. מבקר הקולנוע האמריקאי רוג'ר איברט כינה את התוצאה "אחד מהסרטים הטובים ביותר על החלום האמריקאי שראיתי מימיי".  
 
 
6-8 בנובמבר
 
הנה עצה ידידותית למי שמגיע לניו יורק: אם תרבות חדשנית ושוברת גבולות מעניינת אתכם, תתחילו את הביקור ב-BAM. באופן רשמי מדובר ב"אקדמיה למוזיקה של ברוקלין", אבל למעשה מדובר באחד ממרכזי התרבות המשובחים ביותר בעיר (מרחק נסיעה קצרצרה מדרום מנהטן). בשבוע הבא יוקרנו כאן 15 סרטים קצרים של אנדי וורהול שמעולם לא נחשפו קודם לכן. כידוע, וורהול התפרסם לא רק זכות יצירות האמנות שלו, אלא גם בזכות תיעוד בן שמונה שעות של האמפייר סטייט או סרטים קצרים במסגרתם הוא תיעד את לו ריד שותה קוקה קולה (או את עצמו בולס ג'אנק פוד). הסרטים שיוקרנו צולמו במהלך שנות השישים העליזות, וכוללים, בין השאר, דמויות מפתח כמו מרסל דושאן, השחקנית/ דוגמנית אידי סדג'וויק ו-וורהול עצמו. והדובדבן שבקצפת: ההקרנות ילוו במוזיקה חיה שנכתבה במיוחד לאירוע על ידי מוזיקאים כמו ברדפורד קוקס מ"דירהאנטר" ומרטין רב מ-Suicide. 
 
 
5-9 בנובמבר 
 
עם כל הכבוד ללואי סי.קיי, יש עוד קומיקאים מעולים ופורצי דרך, ורובם יגיעו לעיר כדי להופיע ב-NY Comedy Festival שיפתח בחמישי הקרוב וייערך במיקומים שונים. איימי שומר, מארק מארון ואפילו ביל קוסבי יתנו הופעות סטנד אפ מלאות. באופן אישי, המופע שאני הכי מצפה לו הוא הסטנד אפ המדובר של הקומיקאית האמריקאית טיג נוטארו. לפני שנתיים נוטארו עלתה לכותרות אחרי שסי.קיי המליץ עליה באתר הרשמי שלו. לאחר שנוטארו הקדישה חלק מהופעתה כדי לדבר על מלחמתה בסרטן השד, סי.קיי כתב למעריציו כי  "המופע של טיג הוא דוגמה מדהימה למהות הקומדיה. זו דרך לגעת בפחדים הכי גדולים שלך ולצחוק עליהם. טיג לוקחת אותנו למקום מפחיד וגורמת לנו לצחוק. היא עושה זאת לא באמצעות הסחת דעתנו מהזוועה, אלא בכך שהיא מביטה לה ישר בעיניים ואומרת, 'ואוו, נכון?' היא מוכיחה שהכל מצחיק, ושהכל חייב להיות מצחיק. היא אף משתמשת במותה שלה כדוגמה. כמה נדיב". 
 
בשלב זה חלק מההופעות המרכזיות הן כבר סולד אאוט, אבל הפסטיבל כולל עשרות הופעות וכדאי לבדוק גם אותן, ולא רק את השמות הגדולים והמוכרים. אחרי הכל, גם סי.קיי וסיינפלד התחילו במועדוני סטנד אפ קטנים מול קהל נרגן ומנומנם לפני שכולם הכירו אותם.
 
טיג נוטארו. מצחיקה ואמיצה
 
החל מה-7 בנובמבר
 
אם אי פעם תהיתם מה כוכבי הוליווד עושים כשהם לא מצטלמים לסרט חדש או לחלופין מקדמים את הסרט שלהם, התשובה פשוטה: הם "מחלטרים" בברודוויי. אחרי שניל פטריק האריס פינה את מקומו ב"הדוויג והשארית העצבנית" למייקל סי הול (דקסטר), כעת בראדלי קופר מנסה את מזלו עם מחזה ברודוויי חדש על פי סיפורו של איש הפיל. כזכור, "איש הפיל" הוא צעיר בריטי אומלל בשם ג'וזף מריק שנולד במאה ה-19 וסבל מתסמונת נדירה וקשה שעיוותה לחלוטין את פניו ואת גופו. המחזה יגולל את מערכת היחסים הסבוכה בין מריק לד"ר פרדריק טרבס, הרופא שחילץ אותו מחיים אומללים כפריק שהוצג לראווה בקרקס. קופר ייכנס לנעליו הגדולות של דיוויד בואי, אשר גילם את מריק בגרסה המקורית של המחזה ב-1979 (שנה מאוחר יותר דיוויד לינץ' ביים את סרטו המופתי תחת אותו שם).   
 
כיאה לברודוויי, מחירי הכרטיסים מרקיעים שחקים ומתחילים במאה דולר, אבל ייתכן שאפשר יהיה למצוא כרטיסים זולים יותר ביום ההופעה. 
 
 
15 בנובמבר – 15 בינואר
 
מדי שנה המוזיאון לאמנות מודרנית (המומה) מקדיש את החודשים האחרונים של השנה כדי להיזכר בסרטים המסקרנים ביותר שאולי פספסתם במהלכה. מעבר להקרנות של להיטי אינדי כמו "בויהוד", "אידה", או "מלון גרנד בודפשט", התוכנית השנה כוללת גם בכורה עולמית של הסרט החדש של ג'יי.סי שנדור, A Most Violent Year, אשר יוקרן בחמישי הבא ויכלול גם שיחה עם הבמאי. אחרי "התמוטטות" (Margin Call) ו"הכל אבוד" עם רוברט רדפורד, שנדור הצעיר הוכיח שהוא במאי שכדאי לעקוב אחריו. בסרטו החדש הוא משתף פעולה עם ג'סיקה צ'סטיין ("כוננות עם שחר", "עץ החיים") ואוסקר אייזק ("בתוך לואין דיוויס") ומגולל את סיפורו של זוג שמסתבך בשורה של אירועים פליליים בניו יורק של 1981:
 
להמשך הפוסט

צפו: כל מה שצריך לדעת על כסף

נטע אלכסנדר | 26.10.2014 | 06:10

הנה נושא סקסי לסרט: תל״ג. ובכן, במחשבה שנייה יכול להיות שתוצר לאומי גולמי זה לא בדיוק הסינופסיס שימשוך אנשים לקופות (אלא אם ג׳ניפר לורנס תגלם אותו). דווקא משום כך הפרויקט החדש והמדובר של היוצר והמפיק הדוקומנטרי מורגן ספרלוק (״לאכול בגדול״) ראוי להערכה. על רקע המשבר הכלכלי והתחושה שמרבית האמריקאים עדיין לא מצליחים להבין מה לעזאזל קרה ב-2008 ולמה, ספרלוק גייס תקציב מכובד ושורה ארוכה של קולנוענים ובהם הבמאי רמין בהראני (Man Push Cart) והמפיק ג׳יימס שיימוס (המנכ״ל לשעבר של ״פוקוס פיצ׳רס״) וביחד הם יצרו עשרים סרטים קצרים שמנסים לתרגם מושגים סבוכים בכלכלה לכמה דקות מבדרות ומחכימות. 

הפרויקט, שהושק בניו יורק בשבוע שעבר, נקרא We The Economy והוא זמין במלואו ביוטיוב. וכך נראה הטריילר:

באופן טבעי, הסרטים אינם אחידים ברמתם ולצד יצירות משעשעות למדי יש גם קטעים שמתאימים יותר לתלמידי בית ספר יסודי. ובכל זאת, צפייה מרוכזת בפרויקט כולו מצליחה לענות על לא מעט שאלות שמטרידים כיום את מרבית העולם המערבי, בין אם מדובר באמריקאים שאיבדו את ביתם בגלל משבר המשכנתאות או בישראלים שמתקשים לעמוד ביוקר המחייה. כך למשל, שני הסרטונים בכיכובו של ג׳יימס שיימוס – מי שחתום כמפיק על סרטים כמו ״מילק״, ״הר ברוקבק״, ״תשוקה, זהירות״ ורבים אחרים – מצליחים לענות על שתי שאלות יסוד: מה זה בעצם כסף, ואיך עובדת המערכת הבנקאית? זה אולי יראה כמו הפשטה מיותרת לבנקאים שביניכם, אבל לבני תמותה אחרים מדובר במידע מעניין ורלוונטי.

וכך נראה החלק הראשון של That Film about Money:

 

וכך נראה החלק השני:

לחצו כאן לצפייה בכל סרטי הפרויקט של We the Economy

האם הסרטים הללו, שהועלו לאינטרנט בחינם, יכולים לחולל שינוי אמיתי? התשובה שלילית. למעשה, מאז ש״לאכול בגדול״ (Super Size Me) יצא ב-2004 וקטף מועמדות לאוסקר בקטגוריה התיעודית ספרלוק מנסה לשחזר את ההצלחה המפתיעה של הלהיט דל התקציב. ״לאכול בגדול״ היה סרט מבריק בפשטותו: כמו כל דוקו-אקטיביסט חדור מוטיבציה, ספרלוק יצא לדרך עם תקציב מיניאטורי ומטרה פשוטה: לתעד מה קורה לאדם בריא במשקל תקין שאוכל שלוש ארוחות ביום במקדונלדס במשך חודש. כמו תמיד, התזמון היה חשוב לא פחות מהסרט עצמו – הוא רכב על תחילת הגל של תנועת ״המזון האיטי״ והמודעות הבריאותית, וגרם למקדונלדס ולחברות מזון מהיר אחרות לשנות משמעותית את התפריט שלהן ולפרט את מספר הקלוריות של כל פריט בשנים שחלפו מאז.

בעקבות ההצלחה ספרלוק הקים חברת הפקות וב-2008 הוא ביים סרט המנסה להתחקות אחרי אוסמה בן לאדן. הוא הפיק וסייע להפיץ פרויקטים נוספים (ובהם סרט תיעודי על פסטיבל Comic-Con), וכעת הוא מנסה למפות נושא אחר שמטריד את האמריקאים: הכלכלה. אחת השאלות הכאובות והסבוכות במיוחד שהפרויקט מתעסק בהן היא ״מה גורם למיתון?״ הבמאי לי הירש (שביים את Bully המעולה והמטריד מ-2011) ניסה לענות על השאלה הזו באמצעות סרטון יפיפה בן שבע דקות:

ולסיום, ברברה קופל מספקת סרטון מוצלח נוסף שמנסה לענות על שאלת מיליון הדולר – לאן לעזאזל הולך הכסף? התשובה, אגב, פשוטה למדי: 70 אחוז מהתקציב הפדרלי מוקדש להוצאות בטחון, ביטוח לאומי וביטוח בריאות.

 

להמשך הפוסט

לא רק קשלס ופפושדו: הוליווד מגלה את ישראל

נטע אלכסנדר | 19.10.2014 | 03:44

הידיעה על כך שהבמאים הישראלים נבות פפושדו ואהרון קשלס (״מי מפחד מהזאב הרע״) נבחרו לכתוב ולביים את הרימייק האמריקאי למותחן ״נקמה״ של ג׳וני טו היא עדות נוספת לכך שהקולנוע הישראלי נמצא על הכוונת של הוליווד. אחרי ש״מי מפחד מהזאב הרע״ הוכתר על ידי טרנטינו לסרט הטוב ביותר של 2013 וזכה באינספור פרסים בפסטיבלי אימה ופנטזיה מסביב לעולם, שיתוף הפעולה של פפושדו וקשלס עם ״אולפני סוני״ הוא נקודת פתיחה אידיאלית לרומן עם הוליווד (או לכל הפחות סטוץ).

וכך נראית היסטוריה מקוצרת של יחסי ישראל-הוליווד בעשור האחרון: בראשית הגיע ״הגל הישראלי החדש״, שכלל את סרטי המלחמה עטורי הפרסים ״בופור״ (2007), ״ואלס עם באשיר״ (2008) ו״לבנון״ (2009); בשנים שחלפו מאז מגוון רחב של סרטים ישראלים הוצגו בקאן, ונציה, טורונטו ופסטיבל ניו יורק (ובהם ״השוטר״ ו״הגננת״ של נדב לפיד, ״הנוער״ של תום שובל, ״גט״ של רונית ושלומי אלקבץ ועוד רבים וטובים); וממש לאחרונה הקולנוע המקומי קפץ מדרגה נוספת בזכות במאים שמביימים פרויקטים דוברי-אנגלית עם קאסט הוליוודי כמו ארי פולמן, אורן מוברמן ובקרוב גם יוסף סידר.

4 קלישאות שכדאי לנפץ על הקולנוע הישראלי

נבות פפושדו, ליאור אשכנזי ואהרון קשלס (עם מעדר ביד). הנוקמים 

וכך נראה הטריילר ל״נקמה״ מ-2009. האם אפשר יהיה להתעלות על זה? ימים יגידו:

אבל הצמד שביים את ״כלבת״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״ לא לבד. פולמן עבר לאחרונה לליגה של הגדולים עם ״כנס העתידנים״ (2013), הפקת ענק עם קאסט הוליוודי שכולל את רובין רייט, הארווי קייטל וג׳ון האם (בגרסתו המצוירת) ובימים אלו הוא עובד על עיבוד אנימציה ליומנה של אנה פרנק. הבמאי הישראלי עידו פלוק, שביים ב-2010 את הדרמה העצמאית ״אף פעם לא מאוחר מדי״, סיים לאחרונה לצלם את הפיצ׳ר האמריקאי הראשון שלו, The Ticket בכיכובו של דן סטיבנס (״הרשות החמישית״), המספר על אדם עיוור שראייתו חזרה אליו. סידר, שסרטיו ״בופור״ ו״הערת שוליים״ היו מועמדים לאוסקר, יביים השנה את ״אופנהיימר״ בכיכובם של ריצ׳רד גיר וליאור אשכנזי. אומנם לא מדובר בהפקה הוליוודית, אבל אין ספק שהליהוק של גיר מעלה משמעותית את הפרופיל של הפרויקט, אשר יצולם בירושלים ובניו יורק. אותו גיר מככב בימים אלו בדרמה Time Out of Mind שבוימה ונכתבה על ידי אורן מוברמן, במאי ישראלי-אמריקאי שחתום גם על ״השליח״ ועל התסריט של ״אני לא שם״.

לריאיון המלא עם גיר ומוברמן על Time Out of Mind

את סרטו של סידר יפיק רם ברגמן, ישראלי נוסף שפיתח קריירה הוליוודית ושיתף פעולה עם הבמאי ריאן ג׳ונסון בשלושת סרטיו, ״בריק״, ״האחים בלום״ ו״לופר״ – הפקת ענק הוליוודית בכיכובם של ברוס ויליס וג׳וזף גורדון-לוויט. ברגמן ומוברמן מצטרפים לישראלים נוספים שהשתלבו בתעשיית הקולנוע האמריקאית. כך למשל, בימים אלו ניתן לראות בבתי קולנוע בארה״ב ובישראל את ״וויפלאש״, דרמה מהוללת שזכתה לשבחים בפסטיבל סאנדנס על מתופף צעיר (מיילס טלר המעולה) שמוכן לעשות הכל – אבל ממש הכל – כדי להפוך למתופף הטוב בעולם. על הבימוי חתום הבמאי האמריקאי הצעיר דמיאן שאזל, והצילום הופקד בידיו של שרון מאיר, צלם ישראלי בוגר ״סם שפיגל״. במקביל, המעצבת הישראלית ענבל וינברג (״בלו ולנטיין״, ״כמה טוב להיות פרח קיר״) חתומה על שתי דרמות קומיות שעלו לאחרונה לאקרנים בניו יורק – Life of Crime בכיכובם של ג׳ניפר אניסטון וטים רובינס, ו״וינסנט הקדוש״ בכיכובם של ביל מארי ומליסה מק׳ארתי (שיגיע לארץ בנובמבר).

וכך נראה הטריילר ל״וויפלאש״ המעולה, שצולם על ידי שרון מאיר הישראלי:

במאי ישראלי נוסף שעשוי למצוא את עצמו בהוליווד הוא תום שובל (״הנוער״), הישראלי הראשון אשר נבחר לקחת חלק בפרויקט ייחודי של ״רולקס״ המפגיש בין במאים צעירים למאסטרים מנוסים. במסגרת פרויקט החונכות הזה שובל נמצא בימים אלו בקנדה, על הסט של סרטו החדש של הבמאי המקסיקאי אלחנדרו איניאריטו שסרטו החדש ״בירדמן״ נחשב למועמד מוביל לאוסקר. בתשובה לשאלה מדוע דווקא כעת נראה כי יש יותר עניין ביוצרים ישראלים, שובל עונה כי "הקולנוע הישראלי התבגר גם מבחינה טכנית וגם מבחינת שפת הקולנוע. הדור החדש של הקולנוע הישראלי הוא דור ׳האוזן השלישית׳ – זה דור שראה ׳הצגה שנייה׳ והוציא סרטים מהאוזן ונחשף לקולנוע באופן הרבה יותר עקבי. לכן, הגל החדש הוא הרבה יותר ז׳אנריסטי. יש הבנה של המוסכמות של ז׳אנרים שונם ואיך מעבדים אותן ליום-יום הישראלי. הרבה זמן הקולנוע הישראלי נכנס בארה״ב באופן אוטומטי לקטגוריה של ״קולנוע זר״ או ״קולנוע עולמי״, כמו סרטים מרומניה, טורקיה או ארצות אחרות שהסגנון הקולנועי שלהם שונה מהותית מהסגנון ההוליוודי. יוסף סידר ואבי נשר הביאו הושפעו מאוד מהשפה הקולנועית האמריקאית ובמובן זה הם פילסו את הדרך לדור שבא אחריהם״.

תום שובל. על הסט עם אלחנדרו איניאירטו ועמנואל לובצקי

לדברי שובל, The Revenant, מערבון בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וטום הרדי, יצולם במשך מאה ימים בקלגרי הקנדית. בריאיון ל״תפוח המכני״ הוא מסביר כי ״מה שקורה היום לקולנוע הישראלי מזכיר את מה שקרה לקולנוע המקסיקאי – הוא נחשב ל׳קולנוע זר׳ ואז הגיעו יוצרים מוכשרים כמו אלפונסו קוארון (׳כח משיכה׳), גיירמו דל טורו (׳המבוך של פאן׳) ואיניאריטו (׳בבל׳, ׳21 גרם׳) והוליווד זיהתה שהם מביאים ערך נוסף והם מצליחים לשכלל את השפה האמריקאית. היום איניאירטו מקבל יד חופשית מהוליווד ותקציבי ענק, בעיקר אחרי ההצלחה של ׳בירדמן׳״.

אתה רואה את עצמך מביים סרט הוליוודי?

״בשלב זה קשה לי להגיד. אני נמצא כרגע בחברתם של אנשי קולנוע מהמעלה הראשונה. הצלם הוא עמנואל לובצקי שזכה באוסקר על ׳כח משיכה׳ וצילם את ׳העולם החדש׳ ו׳עץ החיים׳ של טרנס מאליק, והמפיק הוא סטיב גולין שחתום על ׳שמש נצחית בראש צלול׳ והסדרה ׳בלש אמיתי׳. לפני כמה ימים גולין אמר לי שאלחנדרו החמיא לסרט שלי והוא רוצה לראות אותו. שלחתי לו לינק והוא ראה אותו. במובן הזה השהות שלי כאן מכניסה אותי לאוצר הדימויים של האנשים האלו. מצד שני, אין לי פרויקט אמריקאי שאני מנסה לקדם וכרגע אני עובד על רימייק ישראלי ל׳וירידיאנה׳ של לואיס בונואל. בכנות, אני לא יודע אם הייתי רוצה לביים בסקאלה כזו. הייתי רוצה שיהיו לי את האפשרויות שיש לאינאיריטו, אבל מצד שני ככל שההפקה גדולה יותר יש לך יותר אחריות כבמאי. לפני כמה ימים ישבתי איתו אחרי יום צילום ואינאיריטו אמר לי, ״תקשיב תום, אני נחנק. יש לחץ, אין כסף״. אמרתי לו ״אבל יש לך את כל הכסף בעולם״. כנראה שאנחנו תמיד מרגישים שאין לנו מספיק כסף, וזה לא משנה אם אנחנו מצלמים בתל אביב או בהוליווד״.

להמשך הפוסט

בדרך לאוסקר: הסרטים שמשפילים את הוליווד

נטע אלכסנדר | 13.10.2014 | 08:04

סאטירות הוליוודיות אשר יורות חיצים מושחזים בהוליווד אינן דבר חדש. כפי שהסאטירה החדשה של דיוויד קרוננברג, ״מפות לכוכבים״, טורחת להזכיר לצופיה בכתוביות הפתיחה, בילי ויילדר כבר עשה את זה קודם ב״שדרות סאנסט״. אבל באופן מעניין שני סרטים מדוברים שעשויים להעניק לכוכביהם מועמדויות לאוסקר מציירים דיוקן נלעג ומוקצן עד אבסורד של תעשיית הסרטים האמריקאית. הסרט הראשון הוא ״מפות לכוכבים״ שבו נערה שנכוותה בשריפה מסתורית (מיה ואסיקובסקה) מגיעה ללוס אנג׳לס כדי לעבוד כעוזרת אישית אצל שחקנית הוליוודית מזדקנת (ג׳וליאן מור) שנלחמת על תפקיד חייה. הסרט השני הוא ״בירדמן" (או בשמו המקורי והמלא Birdman Or The Unexpected Virtue Of Ignorance), במסגרתו מייקל קיטון מגלם כוכב הוליוודי שמאס בגילומו של גיבור על בשם ״איש הציפור״ בסדרת סרטי אקשן מצליחה ומנסה להמציא את עצמו מחדש כבמאי תיאטרון בברודוויי.

ג׳וליאן מור ב״מפות לכוכבים״. תצוגת משחק זועקת אוסקר

שני הסרטים הללו שונים מאוד זה מזה, אבל שניהם ראויים לצפיה, בין היתר בזכות הופעות המשחק המבריקות של כוכבים הוליוודיים כמו מור, קיטון, ג׳ון קיוזאק, אדוארד נורטון ואמה סטון. באופן מעניין, בשני המקרים סיפורים שמערבבים אלמנטים סוריאליסטיים של פנטזיה מאפשרים לבמאים לא-אמריקאיים (אלחנרדו אינארטו הוא מקסיקאי, קרוננברג קנדי) ללעוג למיינסטרים ההוליוודי בלי לשים לעצמם גבולות. במקביל, בשני הסרטים הללו יש ממד הזוי ועלילה מלאת טוויסטים שקשה מאוד לצפות אותה מראש. במילים אחרות, הם לועגים למוסכמות הקלאסיות של הוליווד בכל מובן: בסיפור שהם מספרים (ובסטריאוטיפים ההוליוודיים שמאכלסים אותו) ובצורה שבה הם בוחרים לספר אותו.

ב״מפות לכוכבים״ קרוננברג מוכיח שיש לו משהו שהיה חסר בכל סרטיו לאחרונה (ובעיקר ב״קוסמופוליס״ הקודר והמנג׳ס מ-2012): חוש הומור. זה סרט משונה אבל מצחיק מאוד, עם שורה של דמויות שיורות את הדיאלוגים המושחזים שלהם כאילו היו רימוני הלם, ובראשן נער בן 13 בשם בנג'י וייס (איוון בירד) שנדמה כי השתן עלה לו לראש בערך מאז שהיה בן 6. כשהוא לא רודה בכל מי שמקיף אותו ובעיקר באמו (אוליביה וויליאמס) בנג׳י מככב בסרט ההמשך ללהיט בכיכובו בשם "Bad Babysitter". אביו של בנג׳י (ג׳ון קיוזאק), מעין שילוב של קאוצ׳ר, פסיכולוג ומנהיג כת שמטפל בכוכבים באמצעות טיפול נפשי ופיזי, הוא דמות נלעגת ומוקצנת לא פחות.

צפו בטריילר ל״מפות לכוכבים״:

 

למרות קיתונות הבוז שקרוננברג שופך כאן, אין לו יותר מדי מה לחדש בנוגע לקלישאות ההוליוודיות שאותן הוא תוקף. זו תרבות שסוגדת ליופי, להצלחה ובעיקר לנעורים (באחת מהסצנות המשעשעות בנג׳י וחברו הולכים לבר ופוגשים שתי ילדות בגילם שמסתכלות על בחורה בת 21 ואומרות ״מסכנה, היא נראית בגיל הבלות״). אפשר לקרוא את הסוף המפתיע של הסרט, שמקשר בין הסיפורים השונים, כניסיון נוסף של קרוננברג ללעוג לתבנית הנרטיבית של סיפור האהבה ההוליוודי הקלאסי (אותו סיפור שתמיד מסתיים בחתונה, לא משנה כמה מכשולים החתן והכלה צריכים לעבור). באופן אירוני, נראה כי הבוטות של ״מפות לכוכבים״ סייעה לו להתקבל בזרועות פתוחות דווקא בקרב אנשי תעשיית הקולנוע בהוליווד ומחוצה לה (ג׳וליאן מור אף קטפה את פרס השחקנית בקאן, ורבים מנבאים לה מועמדות לאוסקר ואולי אף זכייה בפסלון). 

בעוד ש״מפות לכוכבים״ מספק בידור אינטיליגנטי אך נטול עומק, ל״בירדמן״ של אינאריטו (״אהבה נושכת״, ״בבל״) יש יומרות גדולות יותר – ובצדק. הסרט, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק, הוא אחת היצירות הייחודיות והמרתקות שנעשו לאחרונה, והוא שונה לחלוטין מיצירתיו הקודמות והקודרות מאוד של הבמאי המקסיקאי. בניגוד ל״מפות לכוכבים״, אשר נסמך על אנסמבל שחולק את זמן המסך, ״בירדמן״ הוא מופע של איש אחד: ריגן תומסון (קיטון), כוכב-עבר שעשה מיליונים בתור גיבור-על שהוא שילוב של אדם וציפור, אבל כעת, אחרי שילוב של גירושים ומשבר גיל העמידה, הוא רוצה להפוך מ״סתם״ כוכב לאמן אמיתי באמצעות עיבוד בימתי לסיפור של ריימונד קארבר. כמובן, הבחירה בקיטון אינה מקרית: הוא גילם את ברוס ויין/ באטמן בשני סרטיו המצליחים של טים ברטון (״באטמן״ מ-1989 ו״באטמן חוזר״ מ-1992) אבל סירב בתוקף לככב בסרט ההמשך השלישי מכיוון שלא אהב את התסריט. בעשור האחרון קיטון נודע לשמצה כ״סרבן סדרתי״ לתפקידים, והוא התמקד בעיקר בתפקידי משנה קטנים בהפקות ענק הוליוודיות כמו ״רובוקופ״ או ״הצורך במהירות״. למעשה, כבר שנים הוא לא כיכב בתפקיד ראשי בסדר הגודל של ״בירדמן״ (ואין דבר שחברי האקדמיה אוהבים יותר מלפרגן לכוכבי עבר שממציאים את עצמם מחדש).

הקאמבק של השנה:

״בירדמן״, שטרם נקבע לו תאריך עלייה בישראל, פתח את פסטיבל ונציה וזכה לביקורות מהללות. זהו סרט מבריק ומהנה מאוד עם עבודת צילום מורכבת ומעוררת השראה של עמנואל לובצקי, הצלם של ״כח משיכה״ והסרטים האחרונים של טרנס מאליק (״העולם החדש״ ו״עץ החיים״). לדברי אינאריטו, הרעיון הבסיסי היה לגרום לסרט להראות כמו שוט אחד רצוף בן שעתיים, והתוצאה אכן עומדת בכבוד במשימה השאפתנית הזו. מעבר למשפט ״רוצו לראות״, ״בירדמן״ ראוי לניתוח מפורט ומעמיק יותר אחרי שהוא יעלה לאקרנים בישראל.

מייקל קיטון ב״בירדמן״. ״אדיוט – ב-1992 היית סופרסטאר, תראה אותך עכשיו…״

מבלי לפזר ספויילרים, ניתן לספר כי ״בירדמן״ – בדיוק כמו ״מפות לכוכבים״ – מכיל לא מעט ביקורת על הוליווד והמוצרים שהיא מפיקה. תומסון-קיטון חושב שהסרטים בכיכובו הם זבל חסר כל ערך, וזה פחות או יותר רוח הדברים שאינאריטו הרשה לעצמו לבטא במסיבת העיתונאים בפסטיבל ניו יורק. כדי להוסיף עצים למדורה, ״בירדמן״ לועג לא רק לתאוות הבצע ואובססיית ההמשכונים והמחזורים של הוליווד, אלא גם למבקרי הקולנוע. אחת הדמויות המשעשעות ביותר בסרט היא מבקרת התיאטרון מעוררת האימה של ה״ניו יורק טיימס״, אשר מטיחה בתומסון שהיא תקבור את המחזה שלו עוד בטרם טרחה לראות את הצגת הבכורה. יש מבקרים שטענו שהדמות הזו היא מבוססת במידה או או אחרת על מנואלה דרגיס, מבקרת הקולנוע של הני״ט, אבל נראה כי אינאריטו ושחקניו קיוו ללעוג למבקרים באשר הם, ולאו דווקא למבקרת ספציפית.

אדוארד נורטון מגלם כוכב ענק שמגויס ברגע האחרון כדי להציל את ההפקה הבימתית המקרטעת ומתגלה כשחקן מוכשר אבל כבן אדם אלים, אימפולסיבי, שוביניסט ובלתי נסבל באופן כללי. הכימיה המדהימה בינו לבין קיטון מייצרת את הרגעים הטעונים ביותר בסרט ומקצינה עד אבסורד את דמות הכוכב ההוליוודי. בדיוק כמו ילד הפלא בנג׳י מסרטו של קרוננברג, גם הדמות שנורטון מגלם נראית דוחה מדי כדי להיות אמיתית (במסיבת העיתונאים נורטון התעקש בתוקף שהוא לא ביסס את דמותו על שחקן הוליוודי ספציפי, אלא שילב מאפיינים שונים של שחקנים שונים, כולל שלו עצמו).

בסופו של דבר, כבר כעת אפשר לנבא כי מייקל קיטון וג׳וליאן מור יקבלו מועמדויות לפרסי המשחק אוסקר. אם הם יזכו, הם יוכלו להקדיש את נאום הזכייה שלהם להוליווד, אותה הוליווד שיודעת לאהוב את אוהביה, ויודעת לאהוב אף יותר את שונאיה. החדשות הטובות הן שלפחות במקרה של ״בירדמן״ בנתיים הצופים הם המרוויחים העיקריים. 

 

להמשך הפוסט

שלושה סרטים שאסור לפספס בחיפה

נטע אלכסנדר | 09.10.2014 | 02:54

פסטיבל חיפה נפתח היום (חמישי) עם תוכנייה עשירה ומגוונת של סרטים, וגם מחווה לבמאיות המצטיינות של ״סם שפיגל״. הרצון לראות כמה שיותר מוכר למדי, אבל לרובנו אין זמן (או כסף) לבלות ימים שלמים בקולנוע. לכן, הנה מדריך מקוצר המתמקד בסרטים הטובים ביותר שהספקתי לראות בנתיים (וכנראה לא יזכו להפצה מסחרית בישראל), וגם אזהרה בנוגע לאחד הסרטים המדוברים בפסטיבל:

1. Whiplash

חמישי, ה-17 באוקטובר, 22:30
שישי, ה-18 באוקטובר, 21:45 

רוב הסיכויים שמעולם לא שמעתם על דמיאן שאזל, אבל לא נורא – יהיה לכם מספיק זמן לגלגל את השם הזה על הלשון בשנים הקרובות. הבמאי בן ה-29 גייס את הכוכב העולה מיילס טלר ואת השחקן מוערך ג׳יי קיי סימונס (הזכור לטובה כשליניגר מהסדרה ״אוז״) ויצר דרמת התבגרות סוחפת, מקורית ומפתיעה על סטודנט למוזיקה שחולם להיות המתופף הטוב ביותר בהיסטוריה ונאלץ להתמודד עם מורה שנוקט בדרכים לא מקובלות כדי להוציא מתלמידיו את המיטב. עדיף לדעת כמה שפחות על הדרמה הזו (למעשה, הטריילר חושף יותר מדי פרטים), ולסמוך על היכולת של שאזל ושחקניו להוביל אתכם אל תוך הסיפור, אשר הפך ללהיט הגדול של פסטיבל סאנדנס האחרון (שם הוא זכה לסינופיס הקולע ״׳פול מטאל ג׳קט׳ בג׳וליארד״). ובכלל, זו הזדמנות טובה להתחיל להכיר את טלר, שחקן צעיר עם סיפור חיים דרמטי לא פחות מהדמויות שהוא מגלם: בגיל 20 הוא עבר תאונת דרכים קשה אשר הותירה צלקות על פניו. במשך כמה שנים הוא חשב שהתאונה שמה קץ לקריירת המשחק שלו, אבל אז ג׳ון קמרון מיטשל (״הדוויג והשארית העצבנית״) החליט ללהק אותו לדרמה Rabiit Hole לצד ניקול קידמן, ומאז ההצעות החלו לזרום. לאחרונה הוא כיכב בדרמת ההתבגרות המצוינת The Spectacular Now לצד שיליין וודלי, וגם בהפקת הענק ״מפוצלים״. ממש בקרוב תוכלו לראות אותו בהפקת ענק הוליוודית נוספת – ״ארבעת המופלאים״, אבל בנתיים נראה כי הוא במיטבו דווקא בדרמות אינדי אינטנסיביות כמו וויפלש.

ריאיון עם מיילס טלר מ״הניו יורק טיימס״

וכך נראה הטריילר (זהירות, ספויילרים):

 

2. 20 אלף יום על פני האדמה 

ה-9 באוקטובר, 22:00
ה-17 באוקטובר, 20:00 

סרטם התיעודי של זוג האמנים הבריטי איאן פורסיית׳ וג׳יין פולארד על ניק קייב רחוק מאוד מלהיות רוקומנטרי שגרתי. למעשה, מדובר באחד מסרטי התעודה המשובחים ביותר שראיתי השנה. קצת כמו יהודה לוי ב״איש חשוב מאוד״, ניק קייב מגלם מעין גרסה מוקצנת של עצמו: זמר מצליח שמקליט אלבום חדש בגיל 54 (קייב עצמו בן 57, וזה רק אחד ההבדלים בינו לבין הדמות המציאותית-פיקטיבית שעומד במרכז הסרט). הסרט מלווה את קייב במהלך יממה אחת, החל מהרגע שבו הוא מתעורר לצד אשתו הדוגמנית וכלה מארוחת הערב המשעשעת שלו עם בניו התאומים מול מסך הטלוויזיה. בין לבין הוא משוחח עם פסיכואנליטיקאי, פוגש דמויות מעברו (ובהן קיילי מינוג) ומדריך חבורת ילדים צרפתים. האסתטיקה הייחודית של פורסיית׳ ופולארד הופכת את ״20,000 יום על פני האדמה״ לצפייה חובה גם למי שלא שמע שיר של קייב מימיו.

לריאיון המלא עם פורסיית׳ ופולארד

3. את לי לילה

ה-15 באוקטובר, 20:00
ה-18 באוקטובר, 17:15 

הקולנוע הישראלי נמצא בתקופת פריחה, ואחרי תחרות ישראלית צמודה בפסטיבל ירושלים האחרון כעת גם חיפה מציעים תחרות ישראלית עם תשעה פיצ׳רים. את רובם טרם ראיתי, אבל את ״את לי לילה״ – סרטו הראשון כבמאי של אסף קורמן – ראיתי לפני מספר חודשים ומאז הוא מסרב לצאת לי מהראש. הסרט, שזיכה את דאנה איבגי בפרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר, הוא דיוקן מרתק ומדכא של שתי אחיות. חלי (לירון בן שלוש, אשתו של קורמן שגם כתבה את התסריט), צעירה בת 27, נאלצת לטפל באחותה גבי (איבגי), הסובלת מפיגור עמוק. הקשר המורכב והדינמי בין השתיים משתנה כאשר חלי מתחילה לצאת עם גבר המעוניין לעבור לגור איתה. ״את לי לילה״ הוא לא סרט פשוט לצפייה. למעשה, מדובר בדרמה קודרת ומדכאת במיטב המסורת של סרטי ארט-האוס. אבל התסריט הרגיש כתוב במיומנות והמשחק המעולה של בן שלוש ואיבגי הופך גם את הרגעים הקשים ביותר לאמינים ומעורר אמפתיה.

   ״את לי לילה״. תצוגת משחק מרשימה של איבגי ובן שלוש

ולסיום – אזהרה:

״נעלמת״ של דיוויד פינצ׳ר הוא סרט הנעילה של הפסטיבל, אבל דווקא למענו אין צורך להתאמץ ולהגיע לחיפה. קודם כל, הוא יוצא בהפצה מסחרית ממש באותו יום (ה-16 באוקטובר). בנוסף, על אף שמדובר בדרמה אמריקאית מהוקצעת במיטב המסורת הפינצ׳רית, ״נעלמת״ בעיקר מעורר געגוע ל״זודיאק״ המעולה. העיבוד של פינצ׳ר לרב-המכר של ג׳יליאן פלין מגולל את סיפורו של ניק דאן (בן אפלק), גבר אמריקאי שאשתו איימי (רוזמאנד פייק) נעלמת ביום הנישואים שלהם והוא נחשד ברציחתה. פינצ׳ר, כהרגלו, מספק לא מעט רגעים מבדרים ומותחים, אבל הסיפור עצמו סובל מכל כך הרבה חורים עלילתיים עד שקשה להיענות לו. בנוסף, פייק מספקת כאן את הופעת חייה, אבל אפלק מתקשה לעמוד בקצב והכימיה בין השניים פשוט לא משכנעת.

״נעלמת״ מוכיח פעם נוספת שפינצ׳ר הוא יוצר מתעתע: מצד אחד מדובר באחד המאסטרים האמריקאיים המוערכים ביותר כיום (ובצדק) בזכות האופן שבו הוא פירק לגורמים את החברה האמריקאית והאתוס הקפיטליסטי שעליו היא נשענת ב״מועדון קרב״, ״המשחק״, ״שבעה חטאים״ ו״הרשת החברתית״. מצד שני, מדי פעם יש לפינצ׳ר נפילות מביכות כמו ״המסע המופלא של בנג׳ימין באטן״, או סרטים מבדרים ומותחים אבל שגרתיים למדי כמו ״נערה עם קעקוע דרקון״. מבחינת היומרה שלו, ״נעלמת״ מבקש להתברג בצמרת הפילמוגרפיה של פינצ׳ר (במסיבת העיתונאים בפסטיבל ניו יורק פינצ׳ר הרחיק לכת ואמר ״זה בעצם סרט על מי אנחנו, ועל הקושי שלנו להכיר את עצמנו ואת האחר שנחשף בכל קשר זוגי״), אבל בפועל מדובר בסיפור מלא טוויסטים צפויים שהיחס שלו לנשים מיזוגני ומעורר רתיעה. או במילים אחרות, אפשר בהחלט לחכות עם הסרט הזה לנטפליקס או לשירותי סטרימינג אחרים. ממילא הוא יגיע לשם ממש בקרוב.  

עוד מקרה קלאסי שבו הטריילר יותר טוב מהסרט:

לא יכולים להגיע לפסטיבל? צפו כאן במחווה ל״סם שפיגל״

להמשך הפוסט

צפו: הבמאיות המצטיינות של "סם שפיגל"

נטע אלכסנדר | 02.10.2014 | 07:44

מחפשים מה לראות ביום כיפור? הגעתם ל"אוזן השלישית" וגיליתם שחצי המדפים ריקים? הפוסט הזה הוא בדיוק בשבילכם. בתזמון מושלם לחג הסטרימינג האולטימטיבי, ולציון פתיחת אירועי 25 שנה לבית הספר לקולנוע סם שפיגל, יערוך פסטיבל הקולנוע הבינלאומי חיפה מחווה לסרטי הגמר של שש מהבוגרות תחת הכותרת "קשוחות ובועטות". ברטרוספקטיבה, אותה אצר לארי קרדיש, לשעבר האוצר הראשי של מוזיאון ה-MOMA, יוקרנו שישה סרטים קצרים, וארבעה מהם אתם יכולים לראות כאן, בלי לזוז מהכורסה.

מעדיפים לראות סרטים ארוכים? גלגלו למטה – כל ההמלצות ממתינות לכם בתחתית הפוסט

בהודעה לעיתונות מטעם "סם שפיגל" נכתב כי "בעקבות הצלחת סרטיהן של בוגרות ביה"ס, רמה בורשטיין ("למלא את החלל"), מאיה קניג ("אורחים לרגע"), טליה לביא וטל גרניט, פנה פסטיבל חיפה ללארי קרדיש לאצור רטרוספקטיבה לסרטי גמר של בוגרות ביה"ס. קרדיש בחר מתוך מבחר סרטים עטורי פרסים, שישה סרטים שיוקרנו כמקבץ בפסטיבל: חיילת בודדה (טליה לביא, במאית "אפס ביחסי אנוש", שגרף בטקס פרסי אופיר שישה פרסים כולל פרסי הבימוי והתסריט); דיפלומה (יעל קיים, שסרטה העלילתי "ההר" יוקרן ב-2015); עונג שבת (מיכל ברזיס ועודד בן-נון, אשר סרטם "איה" זכה בפרס אופיר לסרט הקצר ב-2013); קרב תרנגולים (סיגלית ליפשיץ, עורכת תסריטים ב-"yes"); ליל גיוס (נעמי לבארי, מפיקת "היה שלום פטר שוורץ" התיעודי, המועמד לפרס אופיר 2014); התצפיתנית (נעה גוסקוב, זוכת פרס הבמאית המבטיחה בפסטיבל הסטודנטים הבינלאומי תל אביב)״.

התצפיתנית. נוהל מעצר חשוד

לדברי קרדיש, "באופן קבוע, בין ארבעים לחמישים אחוזים מכלל תלמידי סם שפיגל הן נשים. הן מתמודדות עם המורכבויות, הקונפליקטים והחיוניות הכרוכים בחיים בישראל העכשווית, באותה מידה של עוצמה ואנושיות מושרשת המטופלים בידי עמיתיהם הגברים. סרטיהן הקצרים של בוגרות סם שפיגל ממחישים כי אין ייחוד מגדרי באמנות הקולנוע – וכך צריך הדבר להיות. אלה הם סרטים בעלי מודעות חברתית שמתאפיינים בקשיחות בלתי מתפשרת המתפוצצת על המסך, ובכולם יש בדיוק את המידה הנכונה של הומור סרקסטי ההופך אותם למבדרים להפליא".

1. עונג שבת (מיכל ברזיס ועודד בן נון, 2003)

סרטם הקצר של ברזיס ובן נון, "איה", היה דרמה מינימליסטית שזכתה להצלחה מפתיעה. ב"עונג שבת", שיתוף הפעולה הראשון של שניים, רחל חומקת עם חברותיה לבילוי אסור בשישי בלילה. משחק מעולה של שלוש השחקניות הראשיות, ובעיקר טלי שרון, שמוכיחה כבר כאן שהיא יודעת ללכת עד הסוף (כפי שהיא הדגימה לאחרונה ב"ההיא שחוזרת הביתה" של מיה דרייפוס). סרט חכם ומרגש שעוסק בנושאים טעונים כמו התבגרות, אשמה ונשיות:

2. קרב תרנגולים (סיגלית ליפשיץ, 2000)

מרציאנו (אורי גבריאל), בעל לול שמעמיס טנדר מלא בתרנוגלות, נוסע עם העובד הרומני שלו ונתקע במחסום. כשהוא מגלה שהאחראי על המחסום הוא נביל (דיראר סולימאן), שעבד אצלו בעבר בלול, מרציאנו מקווה להפעיל את קשריו. סרט הגמר של ליפשיץ הוא דרמה מפתיעה עם ליהוק מצוין על האופן הקפקאי שבו מחסומים מסמנים בשרירותיות מה מותר ומה אסור. 

3. דיפלומה (יעל קיים, 2009)

סרט הביכורים של קיים, "ההר", יעלה לאקרנים ב-2015. בנתיים אתם יכולים להתרשם מכשרונה בסרט הקצר "דיפלומה" שבו אח ואחות פלסטינים תושבי חברון מנסים לפלס את דרכם על רקע חגיגות הפורים כדי לנסות להגיע לטקס הענקת תואר דוקטור באוניברסיטה שבה האחות למדה. התוצאה היא סרט מותח ופוליטי שמצליח לייצר דיוקן מדכא של עיר מפוצלת שבה האלימות עלולה להתפרץ בכל רגע:

4. חיילת בודדה (טליה לביא) 

אין צורך להכביר מילים על לביא, שזכתה לאחרונה בפרס אופיר על בימוי סרט הביכורים שלה, "אפס ביחסי אנוש". "חיילת בודדה" הוא במידה רבה גרסה מקוצרת (או טיוטה) לפיצ'ר המרשים של לביא. מי שאהב את דאנה איבגי כחיילת משועממת בשיזפון ב"אפס" – יאהב אותה גם כאן:

ועוד המלצות צפייה ליום כיפור:

- White Bird in a Blizard, סרטו הטרי של גרג אראקי ("עור מסתורי" המעולה) הוא אחד מסרטיו המסחריים ביותר של במאי האינדי המוערך. שיליין וודלי מגלמת צעירה בת 17 שיום אחד אמה נעלמת באופן מסתורי. הסרט, אשר יעלה לאקרנית בארה"ב בסוף אוקטובר, זמין כבר כעת להשכרה בתשלום ב"גוגל פלוס"  ובאתר הסטרימינג VUDU.

- הסרטים הכי טובים שלא ראיתם בשנה שעברה (וגם הסרטים הכי טובים שראיתם)

- מרתון של BoJack Horseman, סדרה האנימציה החדשה של נטפליקס 

מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות

היא: אהבה זה מחשב

פאלו אלטו: ג׳יימס פרנקו מאוהב באמה רוברטס (ובג׳יה קופולה)

- וכמובן: הסרט האולטימטיבי ליום כיפור (ממגוון סיבות, בין השאר כי הוא נמשך בערך כל החג, וכי הוא מרכז את כל החטאים הידועים ליהדות, לנצרות ולאיסלאם)

להמשך הפוסט

האם Ello תצליח להוציא אתכם מפייסבוק?

נטע אלכסנדר | 27.09.2014 | 23:13

אחרי יממה כמשתמשת טרייה ב-Ello, רשת חברתית חדשה המצהירה כי היא מבקשת להציב אלטרנטיבה לפייסבוק ורשתות חברתיות אחרות שמוכרות מידע למפרסמים, קשה להתעלם מהפער בין הבאזז התקשורתי העצום ש-Ello זוכה לו לבין הביצוע הבעייתי. הרשת, שקיימת כרגע בגרסת בטא סגורה שניתן להצטרף אליה רק באמצעות הזמנה מאחד ממשתמשיה, הוקמה על ידי קבוצה של אמנים ומתכנתים שהמניפסט שלהם מצהיר כי "כל רשת חברתית אחרת מנוהלת על ידי מפרסמים. מאחורי הקלעים הם מעסיקים צבאות של משווקי מודעות ומנתחי נתונים העוקבים אחר כל מהלך שלכם. מידע עליכם נמכר לאחר מכן למרבה במחיר. אתם המוצר שנרכש ונמכר". במחווה לכותרת ספרו של המתכנת והעתידן ג׳רון לנייר, You Are Not a Gadget, המניפסט הלוחמני נחתם בהצהרה ״אתם לא מוצר״ (You Are Not a Product). במילים אחרות, Ello מחזרת אחרי משתמשיה הפוטנציאליים כפי שמחזר אובססיבי מנסה לפתות בחורה שיצאה ליותר מדי דייטים גרועים. ״הפעם זה יהיה אחרת״, מבטיחים לנו. ״הפעם תקשורת דיגיטלית ישירה בין משתמשים היא לא אמצעי למען מטרה, אלא מטרה בפני עצמה״.

כל זה טוב ויפה, אבל יש שתי בעיות עיקריות באוטופיה של Ello: הראשונה, רשתות חברתיות קמות ונופלות על מסה קריטית, וכרגע, אם לשחזר סיסמה פופולארית מימי התום של ערוץ 2 בשנות התשעים, ״איפה כולם? כולם בפייסבוק.״ הבעיה השניה והמהותית לא פחות היא ש-Ello אינה טלית שכולה תכלת. אומנם המייסדים מצהירים שוב ושוב שהם לעולם לא ימכרו את המידע שלכם למפרסמים, אבל לאחרונה נודע כי חברת ההשקעות FreshTracks Capital השקיעה ברשת החברתית החדשה 435 אלף דולר, סכום שמעיד על כך כי גם ל-Ello הקומוניסטית יש כוונות רווח (גם אם היא תצליח לייצר אותו ללא מפרסמים). ארל באלקן, מתכנת שייעץ לפול באדניץ, אחד ממייסדי Ello, כתב אתמול בבלוג שלו פוסט נזעם לפיו ״ברגע שפול בחר ללכת בנתיב שמוביל ל׳אקזיט׳, הוא למעשה מכר מראש את המשתמשים של הרשת בטרם היא הושקה רשמית״.

מאחר ולפייסבוק יש כיום מעל מיליארד משתמשים ברחבי העולם, הסיכוי של Ello להחליף אותה קלוש עד לא קיים. במקרה הטוב היא תוכל להתקיים לצידה, כפי ש״טוויטר״, ״אינסטגרם״ ורשתות חברתיות אחרות בנו לעצמן קהל הולך וגדל ומיתגו את עצמם באופן שונה. במקרה הרע היא תתנדף מהעולם עוד בטרם תספיקו לעצב לעצמכם תמונות פרופיל עגולה ולבחור כינוי היפסטרי מתחכם באנגלית.

ומה בכל זאת מחכה בממלכה הסודית של Ello למי שקיבל הזמנה? בשלב זה, לא הרבה. אחרי עמוד היכרות שבירך אותי על הצטרפותי וביקש ממני לפתוח פרופיל (ב-Ello, בדומה לטוויטר ובניגוד לפייסבוק, הכינוי שלכם אינו חייב להיות שם אמיתי- החלטה שהפכה את הרשת ליקירת מלכות הדראג שנלחמו במדיניות השמות השמרנית של פייסבוק), הרשת מזמינה את המשתמשים הטריים לעצב לעצמם פרופיל (באופן מינימליסטי בהרבה מפייסבוק), להגדיר את הגדרות הפרטיות (האם התוכן שאנחנו מייצרים יהיה זמין לאנשים מחוץ ל-Ello, והאם הרשת תוכל להעביר אותו לגורמים אחרים) ולהתחיל ״לגלות״ (Discover). אם לשפוט לפי העיצוב ובעיקר הטרמינולוגיה, מדובר ברשת המיועדת בעיקר למשתמשים מהסוג המכונה Early Adopters – באופן אירוני, מדובר בדיוק באותם אנשים שילעגו בפייסבוק לחבורה הפתטית שמוכנה לישון מחוץ לחנויות של אפל כדי לקנות אייפון 6 לפני כולם, אבל באותה נשימה הם יתחנפו לחבריהם כדי לקבל הזמנה ל-Ello (גילוי נאות: אני אשמה בשני הסעיפים). לכן, החלק שמוקדש ל״שאלות ותשובות״ זכה לכינוי WTF (קיצור של What the Fuck), כדי לראות מי עוד חבר ברשת צריך לעבור לקטוגריה שנקראת Discover, ורוב הכינויים שנתקלתי בהם הם הומאזים מתחכמים לדמויות מסרטי אינדי, ביטויי סלנג נפוצים בברוקלין, שפות תכנות ואוסף רנדומלי של אותיות.

ובכל זאת לרשת הזו יש לא מעט פוטנציאל. ההברקה המרכזית של Ello היא האפשרות לחלק את המשתמשים שאתם עוקבים אחריהם ל״רעש״ (noise) ו״חברים״ (friends). ההחלטה הזו מנסה לפתור את אחת הבעיות הבסיסיות בפייסבוק: ככל שיש לכם יותר חברים, הפיד שלכם הופך כאוטי ומשעמם יותר. במקום לקרוא את הסטטוסים של אנשים שבאמת מעניינים אתכם, אתם מוצאים את עצמכם מנווטים בין תמונות של תינוקות של אנשים שפגשתם במסיבה לפני עשור, ובין אינספור חברות מסחריות שמנסות לעניין אתכם במוצרים שלהן. ב-Ello, לעומת זאת, יש ממשקים שונים לחלוטין עבור ״חברים״ וכל השאר. הממשק המוקדש ל״חברים״ מאפשר לכם לקרוא כל סטטוס שלהם עד סופו, בעוד שהממשק שמרכז את ה״רעש״ מזכיר יותר עדכוני RSS קצרים שניתן לעבור עליהם במהירות. אם מצאתם משהו מעניין – תמיד תוכלו ללחוץ עליו ולקרוא את הסטטוס המלא. 

מכיוון שכל החברים שלי עדיין בפייסבוק, Ello הציעו לי להתחיל לעקוב אחרי ״פרופילים מומלצים״, שבאופן לא מפתיע מורכבים כרגע בעיקר מהפרופילים של מייסדי החברה. וכך נראה הפרופיל שלי כמה שעות אחרי ההצטרפות:

 

המשתמשים שהוגדרו כ״רעש״ מופיעים בשלושה טורים, אחד ליד השני, כך שקל לראות מה הם העלו תוך זמן קצר. ב-Ello אין לייקים, אבל יש לא מעט פונקציות אחרות המוכרות מרשתות חברתיות ובהן היכולת לראות מתי הסטטוס עלה, כמה משתמשים צפו בו ומי כתב לו תגובה. 

מצד שני, זו תהיה טעות להעריך את הפוטנציאל של Ello על סמך השאלה ״כמה משתמשים יש כרגע לרשת״? בריאיון ל״ניו יורקר״ פול באדניץ הצהיר כי כרגע הם לא מעוניינים לפרסם מספרים, אבל הוסיף כי ״בימים האחרונים אנחנו מקבלים 35 אלף בקשות הצטרפות חדשות מדי שעה״. באותו ריאיון באדניץ הסביר כי המודל העסקי של החברה הוא מודל המבוסס על שירותים והתאמה אישית ולא על פרסומות. במילים אחרות, Ello – שנמצאת כאמור בגרסת בטא – מתכננת להציע למשתמשיה יותר ויותר שימושים ספציפיים (בדומה לאפליקציות המוצעות באפל סטור באייפון) תמורת תשלום נמוך של דולר או שניים. רוצים לשנות את צבע הפרופיל שלכם? שלמו דולר. רוצים להוסיף אפשרות לעדכן במקביל את הסטטוס שלכם ב-Ello ובפייסבוק? שלמו עוד קצת כסף. הרעיון הוא ליצור מודל של התאמה אישית המזכיר יותר טלפונים ניידים מאשר רשתות חברתיות קיימות. 

בהתחשב בכך שהרשת הזו נוסדה מלכתחילה כרשת סגורה עבור אמני מדיה ומתכנתים, הרעיון הזה לא מפתיע. כפי שחוקר הטכנולוגיה לב מנוביץ טען בספרו The Lanuague of New Media (ספר שניתן להניח כי באדניץ ושות׳ יודעים בעל פה), ההבדל המרכזי בין החברה התעשייתית לחברה הפוסט-תעשייתית הוא הרעיון של המודולריות וההתאמה האישית. במקום פס ייצור שמתמקד במותגים שאמורים להתאים לכולם (קוקה קולה, סטארבאקס, וכו), חברת המידע מקדשת את האינדיווידואל ומוכרת לנו מוצרים באמצעות האשליה שהם עונים על צרכים ייחודים. מבחינה זו Ello היא גרסת הרשת החברתית לפרסומת החדשה למכשיר הנייד Moto X, שהסיסמה הטאוטולוגית והמשעשעת שלה היא ״תבחר לבחור״ (Choose Choice):

כמו הטלפון הנייד המאפשר לנו לבחור בדיוק את הקול המתוכנת-אך-אנושי שבו יעירו אותנו בבוקר, גם Ello מבססת את פנטזיית האקזיט של מייסדיה על הצורך שלנו לבנות לעצמנו פרופיל ייחודי. במובן הזה הם צודקים – אין שום צורך למכור אותנו למפרסמים או ל״צד שלישי״. מספיק למכור אותנו לצד שני – אותו צד שכותב מניפסטים נגד תרבות הצריכה חודשים ספורים לאחר גיוס של מאות אלפי דולרים. 

להמשך הפוסט