שי לחג: סדרות הרשת שישמחו אתכם השנה

נטע אלכסנדר | 25.09.2014 | 06:57

מהפכת הסטרימינג, כמאמר הקלישאה, לא תשודר בטלוויזיה. אחרי שההצלחה של ״בית הקלפים״ ו״כתום הוא השחור החדש״ של נטפליקס שכנעה אתרים וענקיות אינטרנט אחרות לקפוץ ראש אל תוך המים העמוקים של יצירת תוכן מקורי, כעת מצטרף לתחרות הצפופה גם אתר הסטרימינג Vimeo. בהודעה שנשלחה היום (רביעי) לעיתונות נכתב כי לראשונה בתולדותיו האתר יפיק תוכן מקורי, וזאת בנוסף לשירות הרגיל המאפשר לכל גולש להעלות אליו חומרים ללא תשלום (בדומה למודל של יו-טיוב, אבל באופן מתוחכם וסלקטיבי יותר בכל הנוגע לשמירה על פרטיות). Vimeo רכשו את סדרת האינטרנט הפופולארית High Maintenance שבמרכזה צעיר ניו יורקי שמתפרנס מסחר בסמים קלים מדווש ברחבי העיר ופוגש בכל פרק טיפוסים צבעוניים יותר ופחות. כפי שכל חברת סטארט אפ חולמת על האקזיט המיוחל, נדמה כי כל יוצר עצמאי שהשקיע אלף דולר בסדרת רשת של כמה דקות חולם על הטלפון שהוא או היא עשויים לקבל מרשת כבלים או מאתר תוכן מוביל, וזה בדיוק מה שקרה לבני הזוג קטיה בלישפלד ובן סינקלייר, היוצרים המוכשרים של High Maintenance. 

מצד שני, סינקלייר ובלישפלד לא בדיוק עונים לקלישאה של שני תלמידי קולג׳ משועממים שצילמו חצי סדרה באייפון. מדובר בשני אנשי תוכן מקצועיים אשר נפגשו על הסרט של ״רוק 30״ (סינקלייר שימש כעורך, בלישפלד קטפה פסלון אמי עבור הליהוק של הסדרה הקומית המצליחה). בהתאם, High Maintenance היא אומנם סדרה המורכבת מפרקים של שלוש עד עשר דקות, אבל הם מבוימים, משוחקים וערוכים לעילא. ב-11 בנובמבר שלושה פרקים חדשים שטרם עלו לרשת ישיקו את השירות החדש של Vimeo, שייקרא (ולא באופן מקורי במיוחד) Vimeo on demand. טרם נקבע תשלום עבור השירות, אבל סביר להניח שהאתר ידרוש מגולשיו תשלום קבוע (במודל של ״נטפליקס״) או תשלום עבור כל צפייה (כמו ״גוגל פלוס״). בנתיים, האתר מנסה לפתות אותנו עם הבטחה להופעות אורח מיוחדות, ובהן יעל סטון (לורנה מורלו מ״כתום הוא השחור החדש״).

בן סינקלר ויעל סטון. הכלאה מהפנטת בין סוחר סמים, קאוצ׳ר ופילוסוף

צפו ב-13 הפרקים המוצלחים של High Maintenance  בחינם באתר הרשמי של הסדרה

בנתיים הרשת מתמלאת מדי שבוע בעוד ועוד סדרות איכות המתחרות על תשומת ליבנו, ומציעות בידור אינטיליגנטי, חינמי ומתגמל. עבור חמש דקות מזמנכם, הסדרות הבאות יעניקו לכם תמורה מלאה לאגרה:

1.Broad City

סדרה נוספת שעשתה ״אקזיט״ ונרכשה לשידור (על ידי ״קומדי סנטרל״) היא Broad City המצוינת, המהווה אלטרנטיבה מרעננת לכל מי שמאס בנרקיסיסזם של ״בנות״. היוצרות-כוכבות-כותבות הן אבי ג׳ייקבסון ואילנה גלייזר, שתי צעירות בשנות העשרים לחייהן מברוקלין. זה אולי נשמע מוכר, אבל ההומור שלהם פרוע וכנה בהרבה מכל מה ששודר לאחרונה ב-HBO. הן מתעסקות בקשיי הפרנסה, הדייטים העגומים בעיר הגדולה וקסמי החברות הנשית. אחרי שהסדרה הופקה בתקציב מגוחך בין 2009 ל-2012 ועלתה לרשת, הקומיקאית איימי פולר גילתה את הצמד, והתנדבה להפיק את התוכנית שלהם עבור ״קומדי סנטרל״. עד כה הערוץ הפיק שתי עונות.  

צפו בכל הפרקים באתר הרשמי 

וזה מה שקורה כשאילנה מקבלת את הצ׳ק הראשון שלה:

2. Idiotsitter

מה קורה כשצעירה בוגרת הארוורד מוצאת את עצמה שומרת על מתבגרת אמריקאית מיליונרית עם עבר פלילי עשיר? אם זו שאלה שאי פעם הדירה שינה מעיניכם, Idiotsitter תוכל לספק לכם תשובה. בסדרה, שכל פרקיה (הקצרצרים) זמינים באתר של ״קומדי סנטרל״, מודעה לחיפוש בייביסיטר מובילה לג׳וב מהגיהנום: מעקב צמוד אחרי צעירה מפונקת ואגואיסטית עם חיבה לקללות (ג׳יליאן בל מ״וורקוהוליקס״). הפרקים אינם אחידים ברמתם, אבל הבימוי, המשחק והצילום שומרים על רמה שלא היתה מביישת אף סיטקום.

צפו בפרק הראשון:

 

3. Whatever This Is

כמו שילוב משונה בין ״הפמליה״ ל״לואי״, Whatever This Is היא דרמה קומית שעוקבת אחר מעלליהם של שני עוזרי הפקה תפרנים שמנסים לפלס את דרכם בניו יורק באמצעות שורה של חלטורות מביכות ומבאסות בתוכניות ריאליטי סוג ז׳. מבט מפוכח, מדכא ושנון בתעשיית הבידור האמריקאית, עם צוות שחקנים אנונימי אבל מוכשר. היוצר, אדם גולדמן, מימן את העונה הראשונה באמצעות קמפיין קיקסארטר מוצלח במהלכו הוא גייס כ-150 אלף דולר. לפחות הוא לא ייאלץ לחלטר בריאליטי. 

צפו בטריילר לעונה הראשונה:

4. F to 7th

בלי קשר לסדרות רשת, אינגריד יונגרמן היא קומיקאית ויוצרת שכדאי לעקוב אחריה. יונגרמן כתבה את סדרה הרשת המצליחה The Slope יחד עם דזירה אקאוואן (Desiree Akhavan). אקאוואן סומנה לאחרונה כהבטחה בעקבות ההצלחה של סרט הביכורים המעולה שלה, Appropriate Behavior שבה היא מגלמת את שירין – צעירה איראנית שמנסה לאזן בין המשפחה והמסורת לבין החיים כהיפסטרית ביסקסואלית בברוקלין (כאן תוכלו לראות קטע מהסרט). בזמן ששותפתה לעשייה פנתה לקולנוע, יונגרמן המשיכה לסדרת רשת מדוברת נוספת, F to 7th, העוסקת בחייה כלסבית רווקה שחצתה מזמן את גיל שלושים. התוצאה היא ייצוג משעשע וכנה בהרבה של לסביות מאשר The L Word, עם סדרה שתקינות פוליטית היא מילה בסינית עבורה. העונה הראשונה זמינה במלואה ביוטיוב, וזה מה שקורה כשאינגריד וחברתה מנסות ללכת בפעם הראשונה למסיבה של טרנסג׳נדרים:

 

 5. Reggie Watts: Teach

ואם מאסתם בדמויות נשיות, הקומיקאי והמוזיקאי רג׳י ווטס מספק שינוי מרענן בסדרת אינטרנט פרועה שאין לה התפתחות עלילתית או כרונולוגית. במקום עלילה, בכל פרק ווטס מעמיד פנים שהוא מומחה לתחום אחר ומעביר שיעור לסטודנטים ההמומים. התוצאה נעה מהפרוע לתמוה, אבל רוב הזמן היא מצחיקה למדי.

וכך למשל נראה שיעור ספרות המוקדש ל״אל תגיע בזמיר״ ו״על עכברים ואנשים״ בניצוחו של ווטס:

ובונוס לסיום:

אם פספסתם איכשהו את הלהיט הוויראלי הזה, כדאי לכם להקדיש כמה דקות לפרויקט המרהיב של הצלם האמריקאי סנדרו מילר, אשר שחזר עשרות תמונות אייקוניות מההיסטוריה של הצילום באמצעות השחקן ג׳ון מלקוביץ׳. במסגרת הפרויקט, מלקוביץ׳ נכנס לנעליהן של דמויות מפורסמות כמו מרלין מונרו, פבלו פיקאסו, טרומן קפוטה, אלפרד היצ׳קוק (בתמונה למטה), בטי דיוויס ואחרים. הנה כל התמונות. בברכת שנה טובה וחג שמח.

להמשך הפוסט

"מבט השתיקה": הפרויקט הדוקומנטרי החשוב של השנה

נטע אלכסנדר | 22.09.2014 | 06:13

באחת הסצנות המזוויעות ביותר ב-The Look of Silence ("מבט השתיקה"), סרט ההמשך של ג'ושוע אופנהיימר ל"מעשה בהרג" על הטבח באינדונזיה ב-1965, אופטיקאי בשם עדי שאחיו נרצח באכזריות במסגרת רדיפת הקומוניסטים מתעמת עם אחד מהרוצחים. עדי, שנולד שנתיים לאחר שהוריו איבדו את בנם הבכור, נפגש עם הרוצח – שכן החי לצידו ולצד הוריו הקשישים באותו כפר אינדונזי קטן ופסטורלי – באיצטלה של בדיקה רפואית: הוא מגיע עם סט של משקפי ראייה ושואל אותו שאלות בסגנון "בעין ימין זה חד יותר? איך זה כעת בעין שמאל"? המרואיין, המודע היטב לכך שהמפגש ביניהם מתועד במצלמתו של אופנהיימר, פותח בשיחה עם עדי ואינו מהסס להשיב על שאלותיו הפוליטיות, הנוגעות לטבח של 1965. הוא מתרברב בשיטת ההריגה שלו ובהחלטתו לשתות את דם קורבנותיו "כי אחרת עלולים לאבד את השפיות". אחרי שהוא מספר ביובש איך נהג לכרות את שדיהן של נשים אשר הואשמו בקומוניזם, עדי שואל אותו "אבל יכולת להרוג אותן עם חתך אחד בגרון, למה התעקשת לחתוך להן גם השדיים?". בתשובה לשאלה הזו הוא מישיר אליו מבט ועונה במהירות, "למה לא?"

הדיאלוג המצמרר הזה הוא חלק משיח זוועתי של הכחשה וסדיזם שנחשף גם בסרטו הקודם של אופנהיימר, "מעשה בהרג" אשר היה מועמד לאוסקר ב-2013. ביצירתו הקודמת אופנהיימר ביקש מפוליטיקאים ואנשי עסקים בכירים שלקחו חלק ברציחות ההמוניות לשחזר את מעשיהם מול המצלמה, באמצעות "בימוי" סרטים עלילתיים קצרים בז'אנרים שונים – מערבון, מיוזיקל או מלודרמה. התוצאה - ובעיקר "גרסת הבמאי" שאורכה שלוש שעות - היתה כל כך מהפנטת, מאתגרת וקשה לצפייה עד שהיא הפכה את אופנהיימר לאחד הבמאים התיעודיים החשובים בעולם והולידה אינספור מאמרים, כתבות וריאינות.

"מבט השתיקה". רפלקסיבי, מהפנט וזוועתי

כעת, לאחר שהסערה ש"מעשה בהרג" עורר שככה מעט, אופנהיימר חוזר עם סרט חדש שוורנר הרצוג וארול מוריס חתומים עליו כמפיקים. ההחלטה של שני המאסטרים של הקולנוע התיעודי העולמי לתמוך בחזון של אופנהיימר אינה אמורה להפתיע את כל מי שצפה ב"מעשה בהרג". ואכן, גם "מבט השתיקה" הוא סרט תיעודי בלתי שגרתי, מהסוג שמצלק את צופיו ויישאר איתם שנים רבות. בניגוד ל"מעשה בהרג", שעקב אחרי מספר דמויות והתמקד כאמור במרצחים ולא בקורבנות, "מבט השתיקה" הוא פרויקט המשך המבקש לבחון מה קורה לניצולים שאמורים לחלוק את חייהם עם אותם אנשים שטבחו ביקיריהם. המיליצה הצבאית באינדונזיה הוציאה להורג יותר ממיליון בני אדם במהלך 1965, אבל האחראים לזוועות מעולם לא הועמדו למשפט. להפך, בעשורים שחלפו מאז המרצחים תפסו את עמדות הכוח במדינה ודיכאו באלימות כל ניסיון לקדם דיון ציבורי על עברה המדמם של המדינה.

"מבט השתיקה" עוקב בסבלנות אחרי עדי, אופטיקאי בשנות הארבעים לחייו אשר מגדל את שני ילדיו הקטנים ומטפל באמו הקשישה ובאביו החולה והסנילי. אחיו הבכור של עדי, רמילי, נחשד בקומוניזם והובל – יחד עם מאות חשודים אחרים – אל גדות הנהר הסמוך לכפר, שם הוא נדקר מספר פעמים. למרות הפציעות הקשות, רמילי הצליח להימלט וחזר לבית הוריו, שם אימו טיפלה בו וניסתה להציל את חייו. אולם, למחרת התוקפים חטפו את רמילי מביתו, כרתו את איבריו האינטימיים והוציאו אותו להורג. עדי – והצופים – נחשפים למסכת הזוועות הללו דרך שורה של ריאיונות שאופנהיימר ערך עם רוצחיו של רמילי, אשר התגאו מול מצלמתו במעשיהם והתנדבו לשחזר את מעשיהם על גדות הנהר, מרחק קילומטרים ספורים מבית המשפחה.

צפו בקטע מתוך "מבט השתיקה":

המבנה הרפלקיסיבי של "מבט השתיקה", במסגרתו אנחנו צופים בעדי צופה ברוצחים משחזרים את מעשיהם על גבי מסך טלוויזיה מיושן בביתו, הפך לסימן ההיכר של אופנהיימר. המעקב הדקדקני אחרי הבעות פניו של עדי בעת שהרוצחים מדגימים – באמצעות אולר ("כי שכחתי את המצ'טה בבית") – איך הם עינו את האח שהוא מעולם לא זכה להכיר, מעמת את הצופים עם עוצמות של כאב שנדיר להיתקל בהן בקולנוע תיעודי או עלילתי. בהמשך, עדי נפגש עם שורה של רוצחים מכפרו ומכפרים סמוכים. כל "ריאיון" כזה מתקיים במסגרת נרטיבית זהה: הוא מגיע אליהם כדי לבדוק את ראייתם, מרכיב על עיניהם את משקפי הבדיקה (במחווה המעניקה לסרט את הדימויים הזכורים ביותר שלו), ומתחיל לשאול בעדינות האם הם זוכרים מה התרחש בכפר ב-1965. בכל פעם, התגובה זהה – מה שהתחיל כשיחה ידידותית מתפתח מהר מאוד לדיאלוג טעון ואף מסוכן, במסגרתו הרוצחים מאיימים על עדי כי אם הוא ימשיך "עם הפעילות הקומוניסטית הזו" גורלו לא יהיה שונה מזה של אחיו הבכור.

אולם, "מבט השתיקה" הוא לא אוסף של עימותים ושחזור של מעשי הרצח. כמו "מעשה בהרג", זהו סרט דוקומנטרי עם איכויות ויזואליות נדירות שאינן נופלות מאלו של סרטים עלילתיים שהופקו בתקציבי ענק. התוכן הזוועתי של השיחות הוא אנטיתזה לסביבה הפסטורלית והירוקה שבה הן מתקיימות. במקביל, אופנהיימר השכיל לשלב לא מעט רגעים של חסד בהם עדי משתעשע עם בתו הקטנה, שמוטרדת יותר בשאלה מתי הגולם יבקע סוף סוף ויהפוך לפרפר מאשר בשאלה מה קרה לדוד שאותו היא לא הכירה מעולם. 

עדי (משמאל) מראיין את אחד מהפוליטיקאים שיזמו את רצח אחיו

מי שיצפה ב"מעשה בהרג" וב"מבט השתיקה" זה אחרי זה ייחשף לאחד מהפרויקטים הדוקומנטריים החשובים של העשור האחרון. כמו "שואה" של קלוד לנצמן – אבל באופן מתוחכם ורפלקסיבי בהרבה – אופנהיימר מאפשר לקורבנות לדבר, אבל מתעניין לא פחות גם במנגנונים הפסיכולוגיים המאפשרים לבני אדם לרצוח עשרות חפים מפשע. במקביל, זהו מסע לחיפוש משמעות בעולם שבו הרוצחים מסתובבים חופשי, ועל הקורבנות נגזר לחיות בפחד מתמיד. אמו של עדי, אשר טוענת שהיא בת 103 אבל בהמשך מסתבר שהיא בשנות השמונים לחייה, שואבת נחמה מכך ש"הם יענשו בעולם הבא". עדי עצמו אומר לאחר הצפייה בשחזור הרצח כי "נראה לי שהם מנותקים מהמעשים שלהם. אני בטוח שהם מרגישים אשמים". 

אבל ככל שהריאיונות מצטברים וההכחשה הופכת עיקשת ואלימה יותר, כל מה שלמדנו על המוסר האנושי ועל מנגנונים של אשמה הולך ומאבד תוקף. הזוועה האמיתית שאופנהיימר מתעקש לחשוף בעשייה התיעודית המתמשכת שלו היא לא האופן שבו אנשים "רגילים" הפכו בן לילה לרוצחים שצדים באכזריות את שכניהם – אלא ההבנה המדכאת עד עפר שאפשר להרוס חיים שלמים ולשאוב מכך הנאה סדיסטית מתמשכת. הרוצחים הללו לא יענשו בעולם הבא, וגם לא בעולם הזה. מי שנותר לשאול שאלות ולהתענות בחיפוש אחר תשובות הם הקורבנות. והסרט – כמו החיים עצמם – אינו מתפתה להציע להם או לנו נחמה. 

להמשך הפוסט

צפו: הסרטים הכי מופרעים של הסתיו

נטע אלכסנדר | 17.09.2014 | 04:32

אנחנו נמצאים בעיצומה של עונת הפסטיבלים הקולנועית: טורונטו נפתח רגע אחרי שוונציה ננעל, פסטיבל הקולנוע ה-52 של ניו יורק יפתח עם הבכורה העולמית של סרטו החדש של פול תומאס אנדרסון, Inherent Vice, ובארץ מתחיל השבוע פסטיבל אוטופיה המשובח. בתוך השפע הזה מתחילים לצוץ השמות המדוברים במירוץ לאוסקר – ״התבגרות״ המהולל של ריצ׳רד לינקלייטר, Birdman של אלחנדרו איניאריטו (עם הקאמבק המפתיע של מייקל קיטון), Foxcatcher של בנט מילר (״קפוטה״) ו-Gone Girl של דיוויד פינצ׳ר – ולצידם גם סרטים עצמאיים וקטנים יותר שאין להם שום סיכוי לקטוף פסלון, אבל בשבועיים האחרונים הם הצליחו להטריף לא מעט מבקרים. לא מדובר בסרטים המיועדים לכל אחד – למעשה, הרוב המוחלט של המין האנושי יעדיף לחסוך מעצמו את חוויית הצפייה – אבל מי שמחפש קולנוע שבוחן גבולות ומאתגר את סף הגועל והפחד של צופיו בהחלט ימצא כאן את מבוקשו. ראו הוזהרתם, הצפייה על אחריותכם בלבד. 

1. קווין סמית׳ מציג: ״הנדל האנושי״, הגרסה הקומית

אחת ההפתעות הגדולות של ספטמבר הגיעה מכיוונו של קווין סמית׳, הבמאי האמריקאי שפרץ לתודעה בזכות קומדיות דלות-תקציב משנות התשעים (Clerks, Mallrats) שהיטיבו לבטא את הרוח הסטלנית של דור ה-X.  אחרי קומדיות כמו ״זאק ומירי עושים פורנו״, שלא הצליחו לשחזר את ההצלחה של סרטיו המוקדמים, סמית׳ פנה בשנים האחרונות לסרטים שנעים בין קומדיה שחורה לאימה, כמו ״כנסיית הפחד״ מ-2011 וסרטו הטרי, Tusk, שעולה ב-19 בספטמבר בהפצה מצומצת בארה״ב. Tusk, ששמו מתייחס לניבים של סוס-ים, נכתב בהשראת כתבה עיתונאית על אדם שמשכיר חדר בביתו בחינם, בתמורה להסכמת הדייר להתלבש ולהתנהג כסוס-ים במשך שעתיים ביום. הסיפור הזה הפך לפרק פופולארי בתוכנית הרדיו האינטרנטית של סמית׳, Smodcast, ומשם הדרך לתסריט לפיצ׳ר היתה קצרה במיוחד.

בהשראת ״הנדל האנושי״ – סרט העינויים השערורייתי והמצליח של טום סיקס שאינו מיועד לבעלי לב חלש – סמית׳ יצר סרט אימה שבמרכזו אדם סהרורי ומתבודד שהפנטזיה שלו כוללת שילוב מפלצתי בין אדם לחיה. כשהוא חוטף קומיקאי שיש לו פודקאסט מצליח שכולל ריאיונות עם תמהונים למיניהם (ג׳סטין לונג המעולה), נוצרת הזדמנות פז לממש את חלום חייו. אולם, בניגוד מוחלט לפורנו העינויים של סיקס (שכבר הוליד המשכון מצליח לא פחות), סמית׳ ניגש לפרויקט עם שילוב של הומור, הופעות אורח מבריקות (קשה לזהות אותו, אבל ג׳וני דפ מגיח כאן לתפקיד משנה), ואינספור טוויסטים בעלילה. 

בטרם Tusk עלה לאקרנים, סמית׳ כבר החל לצלם בחודש שעבר סרט המשך לסאגה הזו תחת השם "Yoga Hosers", בכיכובו של דפ. 

התוצאה, שנחשפה בפסטיבל טורונטו וזכתה לביקורות נלהבות, פונה בעיקר לחובבי סרטי אימה – ולא בהכרח למעריציו המושבעים של סמית׳. וכך נראה הטריילר:

2. דרמת ההתבגרות ששוחטת כל פרה קדושה

״מאז שאני זוכרת את עצמי היו לי טחורים״ – כך, במשפט הפואטי הזה, נפתח Wetlands, דרמה קומית גרמנית שגורמת למבקרים האמריקאים לרוץ לחפש במילון מילים נרדפות ל״מופרע״, ״שערורייתי״ ו״מעורר מחלוקת״. מדובר בסרט שעוסק באופן בלתי מתנצל בהפרשות גוף למיניהן, ובמרכזו הלן בת ה-18 (קרלה ג׳ורי הגרמניה בהופעה שהיתה גורמת לגיבורות ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ לצחקק במבוכה). הלן מחלקת את זמנה בין אוננות בעזרת ירקות לרכיבה על הסקייטבורד שלה, עד שתאונת גילוח באזור רגיש במיוחד מאלצת אותה להתאשפז בבית החולים, שם היא פוגשת אח שרמנטי ומפתחת סדרה של הזיות שמטשטשות את הקו בין דימיון למציאות. אחרי סבב פסטיבלים מוצלח בשנה שעברה שכלל את לוקרנו וסאנדנס, הסרט עלה לאקרנים בהפצה מצומצת בארה״ב לפני כשבועיים, ומאז הוא מככב באתרי הקולנוע האמריקאיים. 

Wetlands. לנה דנהאם, תאכלי אבק

הסרט כולל את סצנת השירותים הדוחה ביותר שנראתה על המסך מאז סצנת ההזיה הזכורה לטובה מ״טריינספוטינג״, וכן שורה ארוכה של סצנות מאתגרות לצפייה שגורמות ל״בנות״ להראות כמו סדרה פוריטנית ומתחסדת. למרות העיסוק הפרובוקטיבי בצדדיו הלא-מדוברים של הגוף האנושי (ובעיקר הגוף הנשי), המבקרים עדיין מתווכחים האם מדובר על יצירה חתרנית או שמרנית. אם עיסוק קולנועי אובססיבי עם חלקיו המוצנעים של הגוף לא מרתיע אתכם, ייתכן שמדובר בסרט עבורכם.

צפו בטריילר (עם כתוביות לאנגלית):

 

3.  הזיה קולנועית של סיפורים מצטלבים

עוד סרט פסטיבלים שבוחן את סבלנותם של צופיו הוא Reality של קוונטין דופייה, שכבר הוכיח שהוא בז לכל נורמה קולנועית מקובלת ב-Rubber הניסיוני מ-2012, סרט שבמרכזו צמיג גומי קטלני בשם רוברט שהורג כל דבר שנקרה בדרכו. כעת דופייה חוזר עם הזיה מסוג אחר: סרט המורכב ממספר עלילות מקבילות, אחת מהן עוסקת בילדה בשם ריאליטי (קיילה קנדי) שיום אחד מאתרת קסטת וידיאו מסתורית בבטנה של חיה מתה שאביה הצייד הרג. בסיפור מקביל ג׳ון הדר (נפוליאון דינמייט) מגלם מגיש טלוויזיה המככב בתוכנית בישול במסגרתה הוא לובש תחפושת של עכברוש ענק. נשמע משונה? עוד לא ראיתם כלום. התוצאה מזכירה גרסה דלת-תקציב לסרט של מישל גונדרי (או ל״סינקדוכה, ניו יורק״ של צ׳רלי קאופמן).

ל״ריאליטי״ עוד אין טריילר, אבל בנתיים ניתן להסתפק בטריילר הנפלא ל-Rubber:

להמשך הפוסט

4 קלישאות שכדאי לנפץ על הקולנוע הישראלי

נטע אלכסנדר | 11.09.2014 | 23:45

רגע אחרי ש״יום הקולנוע הישראלי״ משך 120 אלף צופים לקופות, ורגע לפני התחרות הצמודה במיוחד של טקס פרסי ״אופיר״ (אשר יתקיים ב-21 בספטמבר), כדאי לנצל את האירועים המשמחים הללו כדי לנפץ כמה קלישאות רווחות ובעייתיות במיוחד בנוגע לתעשיית הקולנוע המקומית. בשנה שבה צוין מספר שיא של סרטים שנעשו על ידי במאיות, וסרטים מז׳אנרים שונים ומגוונים קטפו פרסים בפסטיבלים בינלאומיים (הטרי מביניהם הוא ״מיתה טובה״, אשר קטף את פרס חביב הקהל בפסטיבל ונציה) – תשומת הלב שהקולנוע הישראלי מקבל גדולה מתמיד, ואיתה גם אוסף הפרסומים השגויים והמידע החלקי בנוגע לעוסקים במלאכה. הנה כמה נקודות למחשבה:

1. ״לא כל היום פלסטינים״

בריאיון ששרת התרבות לימור לבנת העניקה ל״גלובס״ ב-3 בספטמבר, היא אמרה כי "כיום קרנות הקולנוע נותנות מעט כסף להרבה סרטים, ואז המפיקים צריכים לגרד כל מיני השקעות זרות. כשכל מיני רשתות טלוויזיה באיטליה ובצרפת רצו להשקיע בקולנוע הישראלי, בידיעה שכאן מקבלים מעט מידי כסף, זה יצר לא מעט סרטים פרו-פלסטינים. אני אומרת – למה לא לעשות סרטים קלילים, נחמדים. לא כל היום פלסטינים-פלסטינים". ההצהרה הזו מצטרפת למאמר דעה של בני ציפר שפורסם ב״הארץ״ באוגוסט האחרון תחת הכותרת ״בלי הפלסטינים, לא היה קולנוע ישראלי״, ולאינספור פרסומים אחרים שהתייחסו לשערוריית סוהא עראף וטענו כי קרנות הקולנוע הישראליות תומכות באופן עקבי בסרטים המבקרים את הכיבוש. העובדות, לעומת זאת, מציירות מציאות שונה לחלוטין: מאז גל סרטי המלחמה (או ״יורים ובוכים״, תלוי איך אתם רוצים לקרוא להם) של 2007-2009 (״ואלס עם באשיר״, ״בופור״ ו״לבנון״), נעשו סרטים בודדים אשר עסקו באופן ישיר בסכסוך, הבולטים מביניהם הם ״רוק בקסבה״ (2012) של יריב הורוביץ ו״בית לחם״ של יובל אדלר, אשר קטף את פרס האופיר לסרט הטוב ביותר בשנה שעברה (אבל לא זכה לייצג את ישראל באוסקר).

בית לחם. באוסקר דווקא העדיפו לפרגן ל״עומאר״ של האני אבו-אסעד

לצד שני הסרטים האלו אינספור סרטים אחרים שייכים למגמה של התבוננות פנימה – אל תוך המרחב המשפחתי והביתי. הסרטים האלו אינם עוסקים ב״פלסטינים-פלסטינים״, כפי שלבנת וציפר טוענים במיאוס. למעשה, את מספר הדמויות הפלסטיניות שהופיעו בקולנוע הישראלי בארבע השנים האחרונות ניתן לספור על אצבעות יד אחת. שאר הדמויות שכיכבו לאחרונה על המסכים שייכות למעמד הביניים ההולך ונעלם בחברה הישראלית: גיבורי ״הנוער״, ״שש פעמים״, ״מנתק המים״, ״חיותה וברל״, ״מנפאואר״, ״ההיא שחוזרת הביתה״, ״פרינסס״, ״אליס״, ״השוטר״, ״את לי לילה״, ״הגננת״, ועוד ועוד אינם מתעניינים כלל בכיבוש או במצב הפוליטי מכיוון שהם עסוקים במאבק הישרדות מתמשך. גם גיבורי ״מיתה טובה״, ״שושנה חלוץ מרכזי״ ו״לצוד פילים״ לא ממש שמעו על הסכסוך, ואפילו החיילות של ״אפס ביחסי אנוש״ עסוקות יותר במאבקי כוח בתוך השלישות הצבאית מאשר בעיסוק פוליטי או ביקורתי ב״חשודים״ אותם הן אמורות לעצור במסגרת ״נוהל מעצר חשוד״. 

לכן, ציפר טועה כאשר הוא מצהיר כי ״נקלענו למלכוד משעשע: מצד אחד, כדי שסרט ישראלי יצליח, עליו להיראות כמה שפחות ישראלי וכמה שיותר פלסטיני. או שהבמאי יהיה פלסטיני, או שילהק בו לפחות פלסטיני אחד, או שהנושא שלו יהיה הבעיה הפלסטינית״. בפועל, שניים מהסרטים המדוברים והמצליחים ביותר שיצאו מישראל בשנתיים האחרונות הם ״מי מפחד מהזאב הרע״ של אהרן קשלס ונבות פפשודו – שילוב בין מותחן עינויים גרפי לקומדיה שחורה על אב שמנסה לאתר את הפדופיל שאנס ורצח את בתו – ו״הגננת״, הדרמה עטורת השבחים של נדב לפיד על גננת שמפתחת מערכת יחסים אובססיבית עם ילד המתגלה כמשורר מחונן. שני הסרטים האלו אומנם מציגים מציאות ישראלית אלימה, אבל הם לא עוסקים ב״בעיה הפלסטינית״ ואינם נראים כמו ״סרט פלסטיני״ (למעשה, ״הזאב הרע״ מזכיר קולנוע דרום-קוריאני, ו״הגננת״ מושפע בעיקר מקולנוע ארט-האוס אירופאי). אליהם מצטרפים גם סרטים בולטים אחרים שכיכבו בפסטיבלים בשנה החולפת, ובהם ״גט: המשפט של ויויאן אמסלם״, ״את לי לילה״ ו״מיתה טובה״ – כולם סרטים שאינם עוסקים בסכסוך.  

תשכחו מ״הרגישות החדשה״: הכירו את ״האלימות החדשה״

״שש פעמים״. כיבוש בחורות במקום כיבוש

2. עושים כאן רק סרטי דכאון

דרמות כמו ״שש פעמים״ או ״אליס״ אכן יכולות לשאוב את שמחת החיים של כל צופה מזדמן (אבל אחרי דאבל פיצ׳ר של ״גט״ ו״הרחק מהיעדרו״ פתאום אפילו ״פרינסס״ או ״מנתק המים״ נראים כמו קומדיות של אדם סנדלר). אין ספק שלבמאים – ולבמאיות – יש נטייה טבעית ליצור דרמות אפלות על משפחות בלתי-מתפקדות בעליל. אבל מבט זריז ברשימת ״חמשת הסרטים הנצפים ביותר ב״יום הקולנוע הישראלי״ מעלה תמונה מורכבת יותר. מתוך 21 פיצ׳רים ישראליים חדשים שהוקרנו (במחיר של עשרה ש״ח בלבד לכרטיס) ב-3 בספטמבר ברחבי הארץ, מרבית הצופים בחרו ללכת ל״אפס ביחסי אנוש״, ״זינוק בעליה״, ״שושנה חלוץ מרכזי״, ״מיתה טובה״ ו״ערבים רוקדים״. קשה להתווכח עם הרשימה הזו: הקהל הישראלי אוהב קומדיות, והקולנוע המקומי החל להציע לו יותר ויותר אפשרויות קומיות. למעט ״ערבים רוקדים״, המוגדר כדרמת התבגרות (המבוססת על ספרו של סייד קשוע), שאר הסרטים ברשימה הם קומדיות, גם כאשר הם עוסקים בנושאים קשים לעיכול כמו התאבדויות, תקיפה מינית, הומופוביה או המתות חסד. 

זה לא בהכרח אומר שכל במאית ישראלית צריכה לרוץ לכתוב תסריט קומי, אבל זה בהחלט מסייע לערער על התפיסה שכותבים ישראלים יודעים לייצר רק דרמות. למעשה, ״אפס ביחסי אנוש״ – הקומדיה השחורה של טליה לביא המתרחשת בשלישות צה״לית – הפך להפתעה הקופתית של הקיץ עם כמעט 300 אלף צופים עד כה, נתון מדהים עבור סרט ביכורים דל-תקציב על טהרת הקאסט הנשי. לפי כתבה של נירית אנדרמן שפורסמה לאחרונה ב״גלריה״, מנהלי קרנות הקולנוע מכירים גם הם בנתונים הללו, ונראה כי בשנים הקרובות מצפות לנו לא מעט קומדיות חדשות בעברית. 

ריאיון: כך כבשה טליה לביא את ישראל – ואת ניו יורק

3. ישראלים לא אוהבים קולנוע ישראלי

עוד קלישאה שמבקרים אוהבים לשלוף מדי פעם היא שסרטים ישראליים נעשים מלכתחילה עבור קהל בינלאומי או פסטיבלים כמו קאן, ונציה וברלין, בעוד שהקהל המקומי נוטה להתייחס באדישות לסרטים בעברית. שוב, מדובר בקביעה בעייתית. כפי ש״יום הקולנוע הישראלי״ הוכיח, צופים ישראלים מצביעים ברגליים ברגע שמאפשרים להם לבחור בין סרטים מז׳אנרים שונים. כמובן שההחלטה להוריד את מחיר הכרטיס לעשרה שקלים והתחושה הכללית שמדובר ב״אירוע״ סייעו גם הם למשוך 120 אלף צופים לקופות ביום אחד. מצד שני, כשיש לך ביד מוצר שאף אחד לא מעוניין בו – גם מחירי רצפה ומבצעים לא יסייעו לך למכור אותו. הנתונים המעודדים הללו יכולים להעיד על כך שברגע שיש חשיפה גדולה יותר לתוצרת המקומית – היא יכולה למשוך רבבות צופים ישראליים. במקביל, המקרה המעניין של ״אפס ביחסי אנוש״ מדגים כי דווקא סרטים המיועדים מלכתחילה לקהל ישראלי (ועושים שימוש נרחב בסלנג ופסקול נוסטלגי) יכולים להצליח גם בארץ וגם בחו״ל (הסרט קטף את שני הפרסים המרכזיים בפסטיבל טרייבקה).  

המסקנה, לפיכך, יכולה להיות אחרת: בקולנוע הישראלי עדיין יש דומיננטיות של דרמות חברתיות קשות לעיכול, וסרטים כאלו – מעצם טבעם ותוכנם – פונים לקהל מצומצם יחסית של סינפילים. ברגע שבמאי או במאית מקומיים יוצרים קומדיה – בין אם מדובר ב״אפס ביחסי אנוש״ או ״שושנה חלוץ מרכזי״ – יהיה קל בהרבה לשווק אותה לציבור הרחב, ובמובן זה ייתכן שדווקא קומדיות מצליחות יסללו את הדרך גם להצלחה קופתית מרשימה יותר של דרמות מאתגרות. 

צפו בטריילר ל״מיתה טובה״, שקטף את פרס ״חביב הקהל״ בפסטיבל ונציה:

4. ישראלים לא רואים קולנוע תיעודי

לצערי, הקלישאה האחרונה נכונה למדי, אבל האשמה בכך מוטלת על המפיצים ולא על הצופים. בעוד שבמדינות באירופה או בארה״ב סרטי תעודה יוצאים להקרנות מסחריות על בסיס שבועי, בישראל הם נדחקים בדרך כלל לאולמות הקטנים בסינמטקים, או לפסטיבלים כמו ״דוקאביב״. אולם, ההצלחה המתמשכת של ״דוקאביב״ – שמדי שנה קובע שיא חדש של מכירת כרטיסים – מעידה על כך שייתכן כי שינוי גישה מטעם המפיצים יוכל להפוך גם סרטים תיעודיים להצלחות צנועות. אין שום סיבה שבגללה סרטים מעולים והצלחות בינלאומיות כמו ״מחפשים את שוגרמן״, ״סיפורים שאנו מספרים״ ו״המתחזה״, או סרטי תעודה ישראליים כמו ״תחנה סופית״ של ג׳ולי שלז (שפתח את ״דוקאביב״ האחרון), ״תרשום, אני ערבי״ של אבתיסאם מראענה או ״עליזה״ של תומר הימן (המוקרן בימים אלו בסינמטקים) לא יוקרנו לצד סרטים עלילתיים. לשם השוואה, בימים אלו מוקרנים בבתי הקולנוע בניו יורק סרטי תעודה מעולים כמו What Now? Remind Me ו-Born to Fly, ובקרוב יעלה כאן "מבט הדממה״, סרטו החדש של ג׳ושוע אופנהיימר (״מעשה בהרג״ המופתי). 

צפו בקטע מתוך ״תחנה סופית״ של שלז:

בנתיים, ניתן להתנחם בבלוג חדש של אוהד לנדסמן המוקדש לקולנוע תיעודי ונקרא doctalk. לנדסמן, שכתב דוקטורט על קולנוע תיעודי באוניברסיטת NYU בניו יורק ומלמד כיום באוניברסיטת תל אביב, הרים את הכפפה ומציע טקסטים נגישים וביקורתיים שעוסקים במיטב התוצרת הדוקומנטרית. יחד עם כתב העת ״תקריב״, המוקדש כולו לקולנוע תיעודי, מדובר בהתפתחויות משמחות בניסיון להרחיב את גבולות השיח הקולנועי בעברית כדי לכלול גם סרטים ניסיוניים ותיעודיים.  

להמשך הפוסט

קיץ קטלני: למה הוליווד התרסקה ב-2014?

נטע אלכסנדר | 03.09.2014 | 22:47

עונת הקיץ הקולנועית בארה״ב הסתיימה באופן רשמי השבוע, כשהאמריקאים ציינו את ״לייבור דיי״. כמו תקופת החגים אצלנו, תחילת ספטמבר מהווה אצל האמריקאים את יריית הפתיחה של סיכומי השנה והתחזיות לסתיו הקרוב ולאוסקרים. במסגרת סיכום הקיץ הנרחב שלהם, אתר הקולנוע ״אינדיווייר״ אסף את הנתונים הקופתיים לגבי הקיץ האחרון, והם עגומים למדי: מבחינת מספר כרטיסים שנמכרו, קיץ 2014 היה החלש ביותר מאז 1992 (500 מיליון כרטיסים שנמכרו השנה לעומת 400 מיליון לפני יותר משני עשורים). בממוצע, ההכנסות של סרטי קיץ רבי-תקציב בסופ״ש הראשון לעלייתם לאקרנים ירדו ב-13 אחוז בהשוואה לקיץ הקודם. במקביל, לראשונה מאז קיץ 2001 אף סרט לא חצה את קו ה-300 מיליון דולר בארה״ב (למרות של״שומרי הגלקסיה״ יש עדיין סיכוי טוב להשיג את המטרה הנכספת הזו בשבועות הקרובים). 

"מליפיסנט״. הצליח להמריא בזמן שהשאר התרסקו

איך אפשר להסביר את הנתונים האלו? התשובה של ״אינדיווייר״ היא ״שילוב של נסיבות״: המונדיאל שנערך בראשית הקיץ והדביק מיליוני אוהדי כדורגל למסכים, ההחלטה לדחות את הלהיט הפוטנציאלי ״מהיר ועצבני 7״ בעקבות מותו הטרגי של השחקן פול ווקר בתאונת דרכים, ההתמקדות של רבים מהאולפנים בעונת הסתיו והאוסקרים במקום בקיץ, והעובדה שגזרת סרטי האנימציה היתה חלשה במיוחד הקיץ. במקביל, רוב הפרצופים המוכרים של הוליווד – בראד פיט, ליאונרדו דיקפריו, וויל סמית׳ וג׳וני דפ – הותירו את הבמה הקיץ לטום קרוז ו״קצה המחר״ המצליח בכיכובו, וכן לשורה של כוכבות כמו אנג׳לינה ג׳ולי (״מליפיסנט״), סקרלט ג׳והנסון (״לוסי״) ושיליין וודלי הצעירה (״אשמת הכוכבים״ ו״מפוצלים״) שהוכיחו כי גם נשים יכולות למשוך צופים לקופות. בנוסף, ההיעדרות של השמות הגדולים בתחום הבימוי (למעט קלינט איסטווד עם ״ג׳רזי בויז״ הצנוע, ומייקל ביי עם שובר-הקופות ״רובוטריקים 4״) יכולה גם היא להסביר מדוע החודשים האחרונים היו חלשים יחסית לממוצע ההוליוודי – נתון שיכול להשתנות עם יציאתם של סרטי סתיו מדוברים כמו ״משחקי הרעב 3״ ו״בין-כוכבים״ של כריסטופר נולאן. 

אבל הבעיה העיקרית שעולה מנתוני הקיץ האחרון היא השמרנות של הבכירים בהוליווד: בעוד שסרטים ניסיוניים ומקוריים יותר (ע״ע ״כח משיכה״) נדחפים לסתיו לקראת עונת ההצבעות לאוסקר, הקיץ הוא פח האשפה של כל המשכון שניתן לחשוב עליו. השנה הנטייה הזו הגיעה כמעט עד אבסורד, כאשר הרוב המוחלט של שוברי הקופות הם סרטי המשך של מותגים מוכרים (ספיידרמן, אקס-מן, צבי הנינג׳ה, רובוטריקים, עיר החטאים וקפטן אמריקה) או ניסיון להשיק מותגים חדשים כמו ״שומרי הגלקסיה״. גם סרטים שאינם סרטי המשך, כמו ״מליפיסנט״, מתבססים על נוסחה מוכרת לעייפה של שימוש בדמות משנה מסיפור מוכר והפיכתה לדמות ראשית, או, לחלופין, עיבוד קולנועי לרבי-מכר לבני הנעורים כמו ״אשמת הכוכבים״ ו״מפוצלים״.

נעים להיזכר, טריילרים לסרטים הבולטים של קיץ 2014:

אולם, זו תהיה טעות להסיק שלצופים נמאס מהוליווד. כמו תמיד, השמועות על מותה של תעשיית הקולנוע האמריקאית היו מוקדמות. בפועל, מכירת הכרטיסים הנמוכה יחסית משקפת שינויים מרחיקי לכת בצריכה של תוכן ויזואלי. ככל שהצופים צעירים יותר, הסיכוי שהם ילכו לקולנוע ויקנו כרטיס לסרט נמוך יותר. במקום לבזבז 14 דולר (מחיר כרטיס קולנוע בהקרנות מסחריות בניו יורק), בני נוער אמריקאים מעדיפים להוריד סרטים מאתרים פיראטיים, לצפות בהם באתרי סטרימינג כמו ״נטפליקס״ או לשלם דולרים בודדים עבור הצפייה דרך שירותים כמו ״גוגל פלוס״ או ״אמזון״. לכן, העובדה שפחות כרטיסים נמכרו בקופות אינה מעידה בהכרח על כך שהקהל הצטמצם. הבעיה, לפיכך, היא אחרת: בעידן שבו הצפייה נעשית מחוץ לתיאטרון – על גבי מגוון רחב של מכשירים אישיים – אין כמעט דרך למדוד במדויק כמה אנשים נחשפים לכל סרט. אפילו אם ניתן היה להגיע לנתון משוקלל מהימן המתבסס על הורדות פיראטיות, הורדות בתשלום ומכירת כרטיסים בקופות, זה לא היה משנה את העובדה הפשוטה שהמודל העסקי של הוליווד מתבסס על הנחת יסוד שאיבדה מזמן את הרלוונטיות שלהם, לפיה רוב הצופים יעדיפו לראות סרטים חדשים באולם הקולנוע. 

ב-2014, אפילו טריקים כמו תלת-מימד, כורסאות עור מפנקות, מערכות סאונד מתקדמות ופופקורן עם חמאה מותכת לא מצליחים לשכנע צעירים לנטוש את האייפד והלפטופ שלהם לטובת הקולנוע. זה לא אומר שאין ביקוש לסחורה שהוליווד מייצרת. זה רק אומר שאולי הגיע הזמן לנטוש את מודל השוק – שבו הצרכן נדרש להגיע למקום ספציפי כדי לקבל שירותים או סחורות – לטובת מודל שדומה יותר לטייק אוויי – שירות מותאם אישית, עד הבית, מתי ואיפה שהלקוח רוצה. במקביל, יכול להיות שהתעשייה גם צריכה לקחת יותר סיכונים ולנטוש את ההמשכונים לטובת תוכן מקורי, אבל בהתחשב במעגל המרושע במסגרתו אובדן הכנסות דוחף מנהלים בכירים ללכת על בטוח, סביר מאוד להניח שגם בקיץ 2015 נוכל לבחור בעיקר בין גיבורי על שונים בתחתונים.  

להמשך הפוסט

SMS אנושי: האפליקציה שמקימה את המסרים שלכם לתחיה

נטע אלכסנדר | 29.08.2014 | 20:38

תארו לעצמכם שאתמול בלילה רבתם עם החבר, והיום קמתם בבוקר עם רצון אדיר להגיד לו כמה אתם אוהבים אותו. הבעיה היא שהוא כבר יצא לעבודה לפני שעתיים, אתם עדיין תקועים במיטה, אין לכם אומץ להתקשר מחשש שהוא לא יענה והודעת טקסט נראית לכם פתרון מנוכר מדי. מה עושים? בדיוק בשביל סיטואציות כאלו הבמאית והתסריטאית מירנדה ג׳ולי (״אני, אתה וכל השאר״) השיקה בסופ״ש האחרון את אפליקציית Somebody, שיתוף פעולה ייחודי בינה לבין חברת ההלבשה Miu Miu. וכך זה עובד: המשתמש (שהוריד את האפליקציה לנייד) בוחר נמען וכותב לו הודעת טקסט. בנוסף לטקסט הוא מציין את הטון הרצוי (״בכי״, ״געגוע״, ״התרגשות״ וכו׳) וכן פעולה פיזית כמו ״חיבוק״ או ״לחיצת יד״. ואז מגיע השלב החדשני: במקום לשלוח את ההודעה לנמען, האפליקציה מציעה רשימת שמות של משתמשים אחרים אשר נמצאים בקרבתו המיידית של הנמען. כל שנותר לכם לעשות הוא לבחור את המשתמש המועדף ולבקש ממנו להעביר את המסר עבורכם. 

נשמע מסובך? הנה סרטון ויראלי חינני שמדגים את השימושים האפשריים השונים של Somebody:

האפליקציה הזו היא השלב האחרון בשורה ארוכה של פרויקטים שג׳ולי השיקה לאורך הקריירה שלה, ובהם שירות המיילים WeThinkAlone במסגרתו משתמשים רשומים קיבלו מדי שבוע הצצה למיילים נבחרים של אנשים אחרים, כולל מפורסמים כמו לנה דנהאם או קירסטן דאנסט. מדי שבוע ג׳ולי הכריזה על נושא (למשל, ״עצבות״), וביקשה ממשתמשים מסוימים לחלוק עם אחרים קטעים ממיילים שעוסקים בו. במובן זה Somebody הוא ניסיון נוסף להשתמש בטכנולוגיה שיש לה אפקט מנכר דווקא כדי ליצור קשרים אנושיים חדשים. כדי שהמיזם הזה יצליח, הוא חייב להיות מבוסס על אמון הדדי – מחברי ההודעות צריכים להאמין שהמידע האינטימי שהם שולחים לא יופץ ברבים או ינוצל לרעה, ואילו ״השליחים״ מניחים מראש שמקבלי המסרים לא יגיבו באלימות או באופן לא הולם (למשל, חישבו איך הייתם מגיבים אם בחור אימתני היה צץ במשרד שלכם ואומר בקול נשי ״זו אשתך, אני יודעת שיש לך מאהבת ורוצה להתגרש״). באופן אירוני, דווקא אפליקציה המבקשת לקדם תקשורת אנושית עושה שימוש נרחב באותם שירותי האיתור וה-GPS שעומדים לאחרונה במרכזם של ויכוחים סוערים לגבי פרטיות בעידן הדיגיטלי. כדי ״לשדך״ בין ״שליחים״ ונמענים, האפליקציה דורשת גישה למיקום הנוכחי שלנו, עובדה שעלולה להרתיע משתמשים פוטנציאליים (למרות שכיום מרבית האפליקציות דורשות הרשאה דומה, והמיקום שלנו חשוף לשלל חברות מסחריות גם בלי ידיעתנו).  

מצד שני, האפליקציה הזו פותחת פתח לסוג שונה לחלוטין של תקשורת בין זרים. כך למשל, באתר הרשמי של האפליקציה מתועד סיפור על חברה ששלחה זר מוחלט כדי לאתר את חברה ולבקש ממנו להתחיל לרקוד באמצע הפארק. כדי לקבל חשיפה, ג׳ולי השיקה דוכנים אינטראקטיביים שבהם עובדים מדגימים את נפלאות האפליקציה בפסטיבל ונציה, שנפתח בסופ״ש האחרון, בלוס אנג׳לס וב-New Museum בניו יורק (ב-9 באוקטובר המוזיאון יארח את ג׳ולי לאירוע מיוחד שבו היא תדבר על הפרויקט). כרגע האפליקציה זמינה רק בחנות האפליקציות של אפל. כדי להירשם לשירות, תתבקשו לספק תמונה של עצמכם (כדי שה״שליחים״ הפוטנציאליים יוכלו לאתר אתכם בקלות) ולציין ״חמישה דברים שאתם אוהבים״. באופן טבעי, Somebody תעבוד רק אם תהיה מסה קריטית של משתמשים רשומים שיסכימו גם לשמש כ״שליחים״ עבור אחרים. לפיכך, כרגע מדובר ברעיון עם פוטנציאל, ולא במהפכה שתהפוך כל זר ברחוב לקריין/ שחקן פוטנציאלי שיכול להציע לכם נישואים או להיפרד מכם בשם בת הזוג (כפי שניתן לראות בסרטון הקצר שג׳ולי הפיקה).

ג׳ולי ב״העתיד״. קוראת לנו לצאת מהשגרה ולחזור לתקשורת בלתי-אמצעית בין בני אדם

בסופו של דבר, יכול מאוד להיות שהאפליקציה הזו תרשם בהיסטוריה כהערת שוליים בקריירה המגוונת של ג׳ולי, אמנית פלסטית שהפכה לסופרת ולבמאית מוערכת בזכות שני הפיצ׳רים שלה (״אני, אתה וכל השאר״ ו״העתיד״) ואוסף סיפורים קצרים שפורסם בעברית תחת השם ״אף אחד לא שייך לכאן יותר ממך״. Somebody היא המשך ישיר לעיסוק המתמשך של ג׳ולי באופן שבו ניתן להשתמש בטכנולוגיה כדי לקדם ולייצר תקשורת בלתי-אמצעית בין זרים. הפרויקט השאפתני שלה, Learning to Love You More, כלל אתר אינטרנט שהושק ב-2002 וספר שיצא ב-2007 ובהם עשרות משימות שג׳ולי ואמנים אחרים המציאו – וגולשים מרחבי העולם ביצעו בהתלהבות. המשימות הללו כללו ״צלמו תמונה עם פלאש מתחת למיטה שלכם״, ״תקנו משהו מקולקל עבור מישהו אחר״, או ״שתפו איתנו תרגיל התעמלות שאתם אוהבים״. ההצלחה של הפרויקט, שהובילה גם לשורה של תערוכות בגלריות ובמוזאונים ברחבי העולם, סייעה לג׳ולי למצב את עצמה כאמנית מולטימדיה שבוחנת את הגבולות בין העולם הווירטואלי לעולם הממשי. 

האם גם Somebody יצליח לקרב בין אינספור זרים ולהפוך אותנו לשחקנים בפונטציה? כפי שה״ניו יורק טיימס״ היטיב לסכם, ״ההצלחה של Somebody היא פונקציה ישירה של כמות המשתמשים שיורידו את האפליקציה. לכן, היא יכולה להיעלם מבלי להותיר זכר, אבל במקביל קל לדמיין תרחיש שבו היא הופכת לטרנד״. כעת נותר רק לחכות ולראות. 

בונוס לסיום: האתר הסאטירי The Onion פרסם על ג׳ולי את אחת הכתבות המצחיקות בתולדותיו

להמשך הפוסט

ג׳יימס פרנקו מציג: סאדו-מאזו להמונים

נטע אלכסנדר | 28.08.2014 | 05:34

אפשר להתווכח האם ג׳יימס פרנקו הוא נרקסיסט נטול-כשרון או איש רנסנס מבריק, אבל דבר אחד בטוח: השחקן-במאי-מפיק מחויב יותר מכל כוכב הוליוודי אחר להרחבת תחום המאבק בכל הנוגע לפוריטניות האמריקאית. בין פרויקט מסחרי אחד (ע״ע ״ארץ עוץ״) לפרויקט ארט-האוס אחר (כמו ״פאלו אלטו״ למשל), חלק מהסרטים של פרנקו מותחים את הגבולות בין פורנו ומיינסטרים וחוגגים נזילות מגדרית וחופש מיני. אחרי Interior. Leather Bar מעורר המחלוקת, השבוע עלה לאקרנים בארה״ב סרט פרובוקטיבי חדש שפרנקו חתום עליו (הפעם כמפיק בלבד): Kink, דוקומנטרי המתעד באופן כנה את האתר הפופולארי ביותר ל-BDSM בארה״ב, kink.com. הסרט בוים על ידי כריסטינה וורוס, הצלמת הקבועה של פרנקו (שצילמה, בין השאר, את Child of God” ואת “As I Lay Dying” שפרנקו ביים).

״קינק״, שאפשר לתפוס אותו בימים אלו ב-IFC Center בניו יורק, נחשף לראשונה בפסטיבל סאנדנס ב-2013. מאז ההפצה שלו התעכבה, ורק כעת הוא יוצא בהפצה מצומצמת בארה״ב. הסרט מתעד את ההצלחה המרשימה של ״קינק״ – האתר הגדול ביותר בעולם לסרטי פורנו שבמרכזם סקס הכולל שליטה, קשירות ויחסים סאדו-מזוכיסטיים. וורוס מראיינת לא מעט כוכבי פורנו שעשו קריירה בזכות ״קינק״, ורבים מהם טוענים בתוקף שהם שואבים עונג אמיתי מסביבת העבודה הבלתי שגרתית שלהם. ככלל, הסרט נמנע מהסנסציוני וניגש לנושא באופן ישיר ונטול התנצלויות. ״זה מאתגר מבחינה פיזית ונפשית״, אומר אחד המשתתפים, ומשתתף אחר מוסיף כי ״לעולם לא אעשה למישהו משהו שלא ניסיתי קודם על עצמי״. 

ובכל זאת, אם אתם צופים בטריילר במקום עבודה עדיף להנמיך את הווליום:

יוצר נוסף שהקדיש את הקריירה שלו לחקר המיניות הוא לארי קלארק (״קידס״), ה״ילד הרע״ של האינדי האמריקאי (לצד הרמוני קורין, שכתב את התסריט המופתי של ״קידס״ וביים לאחרונה את ״ספרינג ברייקרס״ בכיכובו של פרנקו). קלארק חוזר השנה למקורות עם The Smell of Us, סרט שמוגדר ב״אינדווייר״ כ״גרסה הצרפתית ל׳קידס׳״. או במילים אחרות – עוד סרט שמתעד בני נוער טובי-מראה משתכרים, מעשנים ומאבדים את תמימותם בשלל דרכים, רק שהפעם הם עושים את זה על רקע מגדל אייפל. מאז 1995 קלארק הספיק לייצר לא מעט סרטים שעסקו באותו נושא, הזכור מתוכם הוא ״קן פארק״, סרט שהמילה ״פרובוקטיבי״ קטנה עליו.  

השבוע שוחרר לרשת קליפ ראשון מתוך הסרט החדש, אשר יוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ונציה. אם לשפוט לפי הקליפ הקצר הזה, שנראה כמו סרט סטונדטים, מדובר בניסיון נוסף של קלארק לחקור את גיל ההתבגרות תוך דגש מיוחד על מיניות ואובדנות. 

סטרייטים? מחפשים משהו קונבציונלי יותר? ״עיר החטאים: עלמה להרוג״ הוא סרט הקיץ המושלם עבורכם

מחפשים עוד סרטים שמאתגרים את הגבולות בין פורנו למיינסטרים? ״נימפומנית״ של לארס פון טרייר יעשה את העבודה

להמשך הפוסט

עיר החטאים 2: הסרט האולטימטיבי לגברים סטרייטים

נטע אלכסנדר | 25.08.2014 | 04:19

 לאווה גרין יש שדיים מושלמים. זו אינה אבחנה חדשה או מקורית במיוחד, אבל זה הרושם העיקרי שנותר לאחר הצפייה ב"עיר החטאים: עלמה להרוג" שעלה בסופ״ש לאקרנים בישראל. רוברט רודריגז, שביים גם את "עיר החטאים" (2005) – העיבוד הקולנועי הקודם לרומנים הגרפיים המסוגננים של פרנק מילר – חוזר להתענג על קוויו הגיאומטריים של הגוף הנשי. באמצעות האסתטיקה הייחודית שמילר ברא, גופותיהם החטובים של גרין, ג'סיקה אלבה (שכיכבה גם בסרט הקודם) ואינספור דוגמניות-שחקניות אחרות שחולפות בפריים הופכים לקנבס שעליו רודריגז מצייר קווים וצללים.

אווה גרין וג׳וש ברולין. עולם של אורות, עורות וצללים

התוצאה היא סרט שידבר בעיקר לליבם של גברים סטרייטים שמעדיפים את הפורנו שלהם במסווה של פילם נואר פואטי. אין עם זה שום בעיה – אבל במקרים כאלו כדאי לקרוא לילד בשמו, בעיקר מכיוון שלספריו המקוריים של מילר יש ערך מוסף מעבר להערצה עיוורת של הגוף הנשי ושלל קימוריו. בעוד שמילר הצליח לברוא בשנות התשעים יקום אפל של יצרים, פשע ואלימות – מעין גותהאם לילדים גדולים – רודריגז ניסה לשחזר את ההצלחה של "עיר החטאים" מ-2005 באמצעות חזרה על אותם טריקים: פריימים מרהיבים, משחק מתמיד בין שחור-לבן לצבע, שילוב של שלושה סיפורים עם דמויות הקשורות זו לזו, וליהוק של השחקניות הכי יפות בהוליווד.

וכך נראה הטריילר:

 

ובכל זאת, "עיר החטאים: עלמה להרוג" מלהיב פחות מ"עיר החטאים". הסיפורים מחווירים לעומת הסרט הקודם, האלימות מזכירה יותר מדי משחקי וידיאו, והקריינות הבומבסטית של הדמויות הופכת די מהר מפואטית לנלעגת. גם ההומור השחור והציני שניתן למצוא בחלק מספרי הקומיקס של מילר נעדר כמעט לגמרי (למעט הדיאלוג הטוב ביותר בסרט, במסגרתו אווה נשאלת על ידי קצין משטרה "באיזה מובן הכרת את דווייט?" והיא משיבה בפרצוף חתום "במובן התנ"כי").    

למרות שעבר כמעט עשור בין "עיר החטאים" לסרט ההמשך, מדובר במקרה נדיר יחסית שבו רצוי לזכור את עלילות הסרט הקודם כדי להינות מהסיקוול. נקודת הפתיחה של חלק מסיפורי "עלמה להרוג" היא נקודת הסיום של סיפורי "עיר החטאים": ננסי (ג'סיקה אלבה), העובדת כחשפנית באחד המועדונים המפוקפקים של עיר החטאים, עדיין מתאבלת על אובדנו של השוטר ג'ון הארטיגן (ברוס ויליס, שרוח הרפאים שלו מגיחה להופעות אורח), אשר בחר לשים קץ לחייו בסיום הדרמטי של הסרט הקודם בניסיון נואש להציל אותה; מארב (מיקי רורק) ממשיך לנסות ולהגן על ננסי מכל פגע בזמן שהוא מכלה את זמנו בבארים ובקטטות רחוב מפוקפקות; דוויט (ג'וש ברולין), שהבטיח לעצמו לא להיכנע שוב ל"מפלצת שבפנים", מוצא את עצמו מתאהב מחדש באקסית המיתולוגית אווה (אווה גרין), שגופה המושלם מוצג בסרט ככוח-על מרשים לא פחות – ואפילו יותר – מהסם המסתורי שסקרלט ג'והנסון לוקחת ב"לוסי"; במקביל, גיבור חדש בשם ג'וני (ג'וזף גורדון-לוויט) מגיע לעיר בעקבות אביו, הארכי-נבל של עיר החטאים – רורק (פאוורס בות׳ המצוין), אשר טרם השלים עם לכתו בטרם עת של בנו האהוב (אך הכעור והצהוב להחריד), אית'ן. 

ג׳סיקה אלבה. העירום כולל תפקיד

הגיבורים הללו יפגשו זה בזה בנקודות שונות, כאשר חלקו הראשון של הסרט מתמקד במערכת היחסים ההרסנית בין אווה לדווייט, וחלקו השני עוקב אחר מזימת הנקמה של ננסי ברורק, האחראי בעקיפין למותו של הארטיגן. בין לבין תוכלו לפגוש אינספור נשים בלבוש מינימלי, וגברים מצולקים עם פנים מעוותות. בעיר החטאים, מסתבר, הלבשה תחתונה ובגדי עור הם קוד הלבוש לכל אירוע, בין אם מדובר ביציאה למכולת או במפגש לילי של סמוראית עם חבורת שכירי חרב.

יחסית להמשכון קיץ, "עיר החטאים: עלמה להרוג" הוא לא בחירה רעה. הסגנון הוויזואלי הייחודי עדיין מצליח לנפק כמה רגעי וואו שמצדיקים הליכה לקולנוע (עם או בלי תלת ממד – תלוי בהעדפות אישיות שלכם). אנסמבל השחקנים המרשים מבצע את מלאכתו נאמנה, והטוויסטים העלילתיים נחשפים פעם ברבע שעה, כיאה לסרט אולפנים רב-תקציב.

ובכל זאת, ייתכן כי אם הסרט לא היה זועק באופן נואש כל כך "אווה גרין סקסית! ג'סיקה אלבה עוד יותר סקסית! נשים בחוטיני הן הכי סקסיות!" גם צופות היו יכולות להינות יותר. על רקע אינספור הסצנות המזמינות אותנו לבהות בישבנה ובשדיה של גרין – שהתחביב העיקרי שלה הוא לשחות בבריכה פרטית בבגדים שהטבע נתן לה – הניסיון לייצר דמויות נשיות חזקות ולהפוך את האישה הפתיינית לנבל המרכזי של הסרט נראה מאולץ מתמיד. "עיר החטאים: עלמה להרוג" הוא לא "מליפיסנט", אלא גרסה קולנועית גברית מאוד ליקום מיזוגני שבו "גברים אמיתיים" כמו מארב ורורק אוכלים מטרוסקסואלים לארוחת בוקר. זהו יקום שבו השאלה היחידה העומדת בפני נשים היא לא האם לפתוח רגליים, אלא האם לעשות זאת בחינם או תמורת תשלום. אם לשפוט לפי ההצלחה הקופתית של הסרט (שהתברג השבוע במקום השישי בטבלת שוברי הקופות בארה״ב), כנראה שזה בדיוק היקום שגברים בעידן הפוסט-פמיניסטי מפנטזים עליו.     

להמשך הפוסט

אוטופיה: הפסטיבל הישראלי שכדאי לחכות לו

נטע אלכסנדר | 21.08.2014 | 10:33

אחרי שנים במהלכן שוחרי הקולנוע המקומיים נאלצו לבחור בין פסטיבל חיפה לבין פסטיבל "אוטופיה" (ובדרך כלל בחרו בחיפה), השנה החליטו אנשי "אוטופיה" להקדים את המועד בחודש ולקיים אותו בין ה-13 ל-20 בספטמבר. במקביל לשבוע של הקרנות בכורה חגיגיות לסרטים של מאסטרים כמו טרי גיליאם וז'אן פייר ז'אנה, הפסטיבל יקיים לראשונה שיתוף פעולה עם כנס החדשנות DLD אשר עוסק במדיה דיגיטלית, וכן עם הפסטיבל הספרדי היוקרתי סיטג'ס. הבשורה המשמחת ביותר שיוצאת מהתוכנייה של אוטופיה 2014, אשר פורסמה השבוע, היא שלראשונה תתקיים תחרות ישראלית של סרטי מדע בדיוני, כאשר הסרט הזוכה יוקרן באוקטובר בסיטג'ס. 

העובדה שיש כיום מספיק סרטי מד"ב מקומיים כדי להשיק מסגרת תחרותית היא סיבה למסיבה. אחרי שלטון הדרמות הבלתי מעורער, בשנים האחרונות הקולנוע הישראלי מגלה יותר ויותר ז'אנרים, ובהם קומדיות, סרטי אימה קאמפיים ("חתולים על סירות פדלים", "בשר תותחים") וגם סרטים שמערבבים בין כל ז'אנר אפשרי כמו "מי מפחד מהזאב הרע". בעשורים האחרונים, הסם-שפיגליזציה שהביאה לנו אינספור דרמות משפחתיות, רבות מהן משובחות אך נוסחתיות מדי, וחיבתן המובנית של קרנות הקולנוע לסרטים "רציניים" וכבדי משקל לא איפשרו ליוצרים להתנסות בז'אנרים הנחשבים לניסיוניים יותר. כעת, כאמור, המצב הזה עומד להשתנות. 

"מסווג חריג". סרט מדע בדיוני על הצבא המוסרי ביותר בעולם

אומנם התחרות הישראלית באוטופיה מתייחסת לקטגוריה "מדע בדיוני" באופן רחב ככל הניתן, ולכן היא כוללת גם מותחן משטרתי ("התאבדות") וקומדיה צה"לית ("מסווג חריג"), אבל עדיין יש לה חשיבות סמלית בכך שהיא מכירה באופן רשמי בתהליכי עומק שעוברים על הקולנוע הישראלי. השנה התחרות תכלול חמישה פיצ'רים (בנוסף לשני סרטים ישראליים נוספים שיוקרנו מחוץ לתחרות). המתחרים הם "מסווג חריג" של בועז ארמוני, קומדיה/ מותחן/ סרט אימה בכיכובו של איתי זבולון ("יניר האחמ"ש" בשבילכם), "התאבדות" של בני פדרמן, מותחן פשע בכיכובם של מלי לוי ("זינוק בעליה") ורותם קינן (החשוד העיקרי ב"מי מפחד מהזאב הרע"), "סופעולם", הפיצ'ר האפוקליפטי שרוני קידר הצליחה לצלם בלילה אחד בלבד, "שגר אותי לחלל, סשה" של גנית אורין ו"טירוף כפול שלוש"  של דניאל ג'יידליין.   

וכך נראה הטריילר האקטואלי להחריד של "סופעולם":

בנוסף לנושאים הבלתי שגרתיים, רוב הסרטים בתחרות – שנעשו בתקציבים נמוכים עד מגוחכים – עושים שימוש יצירתי בצילום ובאפקטים כדי ליצור סגנון ויזואלי שונה לחלוטין מהריאליזם שמזוהה עם דרמות משפחתיות. כך למשל, "שגר אותי לחלל, סשה" משלב טכניקות שונות של אנימציה ו"מסך ירוק" כדי לספר סיפור משוגע ומרובה טוויסטים על מדען הנדרש לייצר תוכנת מחשב שתוכל לזווג בין בני אדם באופן אידיאלי. וכך נראה הטריילר, שלא דומה לשום דבר שראיתם כאן לאחרונה:

ההצלחה האדירה של "מי מפחד מהזאב הרע" – מותחן העינויים הישראלי הראשון – בפסטיבלי קולנוע בינלאומיים בשנה שעברה הוכיחה שגם הקולנוע המקומי יכול להצליח בחו"ל גם עם סרטים שלא עוסקים במצב הפוליטי במזרח התיכון או/ ו בהתפוררות התא המשפחתי. אומנם רוב הסרטים בתחרות הראשונה של "אוטופיה" יתקשו להתחרות בסרטי אימה או מד"ב שנעשו בתקציבים גבוהים בהרבה, אבל הן הסנוניות הראשונות בדרכו של הקולנוע הישראלי להפוך לתעשייה מגוונת הרבה יותר ממה שהיא היום. 

* והמלצה לסיום:

אם אתם יכולים לראות רק סרט אחד בלבד ב"אוטופיה", לכו על "חולית של חודורובסקי". מעולם לא נעשה סרט מוצלח כל כך על כישלון מופאר כל כך – החזון האוטופי של הבמאי הצ'יליאני-צרפתי אלחנדרו חודורובסקי לעבד לקולנוע את "חולית" של פרנק הרברט. חודורובסקי רצה "לגרום לצופים הזיות LSD מבלי לקחת LSD" – לא פחות. אבל, כדרכם של פרויקטים שהקדימו את זמנם, חודורובסקי מעולם לא מימש את חזונו. ובכל זאת, החזון האסתטי הפרוע של הבמאי השפיע על אינספור סרטים אחרים, בהם "הנוסע השמיני" וטרילוגיית "מטריקס":

 

להמשך הפוסט

מהם סרטי התעודה הטובים ביותר בכל הזמנים?

נטע אלכסנדר | 17.08.2014 | 23:01

השאלה שבכותרת הדירה שינה מעיניהם של עורכי מגזין הקולנוע הנחשב Sight & Sound, אשר עורך מדי עשור סקר רחב-היקף שמדרג את הסרטים הטובים ביותר בתולדות הקולנוע. עד עכשיו, הסקרים רבי-התהודה של המגזין התמקדו אך ורק בקולנוע עלילתי, אבל כעת – לראשונה בתולדותיו – הוא פנה ל-340 מבקרי קולנוע, חוקרי קולנוע דוקומנטרי ויוצרים תיעודיים וביקש מהם לבחור את סרטי התעודה הטובים ביותר בהיסטוריה. התוצאות התפרסמו לפני כשבוע באתר ייחודי שנבנה עבור הפרויקט, והן יוצגו במלואן וינותחו בגיליון חגיגי של S & S אשר יתפרסם בספטמבר. בתקופה שבה הקולנוע התיעודי זוכה לפריחה חסרת תקדים, וטשטוש הז'אנרים בין עלילתי לתיעודי נפוץ מתמיד (כפי שהדגימה תחרות "עומק שדה" שהושקה השנה בפסטיבל "דוקאביב"), הסקר הזה הוא מתנה נהדרת לסינפילים והזדמנות פז להשלים חורים בהשכלה, להתווכח עם הבחירות, ולכתוב בתגובות אלו סרטים חסרים כאן לדעתכם.

האם אפשר בכלל להפריד בין עלילתי לתיעודי? ריאיון עם האוצרים של "דוקאביב"

התוצאות כוללות איזון מעניין בין קלאסיקות תיעודיות משנות העשרים והשלושים ובין סרטי תעודה רבים מהעשור האחרון, ובהם "מעשה בהרג" עטור השבחים ואפילו "ואלס עם באשיר" הישראלי. הרשימה שפורסמה לאחרונה, וכוללת את חמישים הסרטים שקיבלו את מספר הקולות הגבוה ביותר, היא עדות משכנעת לכך שהקטגוריה "קולנוע תיעודי" כוללת בתוכה אינספור דרכים לספר סיפורים. באופן לא מפתיע, כמעט כל הסרטים נעשו על ידי גברים. למעשה, מבין 50 הסרטים ברשימה, רק ארבעה נעשו על ידי במאיות. בנוסף, יש ייצוג בולט לבמאים אמריקאים, עם נציגות מכובדת לקולנוע הבריטי, ומעט מאוד נציגים ממדינות לא מערביות.

ואלו הם חמשת סרטי התעודה הטובים ביותר בתולדות הקולנוע לפי Sight & Sound:

1. Man with a Movie Camera   

על אף שסרטו הקלאסי של דזיגה ורטוב הסובייטי נעשה לפני יותר משמונים שנה, הוא הצליח לשמור על מעמדו כיצירה קאנונית וקיבל מאה קולות שסייעו לו להתברג בראש הרשימה. למרות שהוא נעשה ב-1929, סרטו השחור-לבן של ורטוב – המתעד יממה אחת בחייה של העיר מוסקבה משלל זוויות מקוריות – היה יצירתי ופורץ דרך ברפלקסיביות שלו. ורטוב השתמש באחיו מיכאיל, צלם שכיכב על תקן "האיש עם מצלמת הקולנוע" ובאשתו, שערכה את הסרט, כדי לייצר דיוקן רב-שכבתי שבוחן את אמנות הקולנוע באמצעות התבוננות חוזרת ונשנית בשלל מרכיביה: צילום, עריכה, זוויות מצלמה, קצב ותנועה. זהו סרט שנקטל לחלוטין בעת יציאתו לאקרנים (המאסטר הסובייטי סרגיי אייזנשטיין אף כינה אותו 'קולנוע חוליגני'), אבל צבר עוד ועוד מעריצים בעשורים שחלפו מאז. במבט לאחור, קל לקבוע כי מדובר ביצירה חדשנית שהקדימה את זמנה. היא סייעה לורטוב לפתח את התיאוריה של "אמת קולנועית" (kino-pravda) במסגרתה הקולנוע מאפשר לנו לראות את המציאות באופן שונה. לדבריו, "העיניים שלנו הן מוגבלות ורואות מעט מאוד. מצלמת הקולנוע יכולה להאפשר לנו לחדור עמוק יותר אל העולם הממשי". 

"האיש עם מצלמת הקולנוע". שיר הלל למוסקבה, לקולנוע ולמצלמה

2. שואה

ישנם מספר סרטים דוקומנטריים העוסקים בשואה ובהשמדת היהודים ברשימת הסרטים הגדולים של S & S, אבל הפרויקט המונומנטלי של קלוד לנצמן קיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר – 68. אחרי כעשור של תחקיר וצילומים, לנצמן ערך ריאיונות עם ניצולי שואה, עדי ראיה וגרמנים שלקחו חלק בהשמדה לסרט של כתשע שעות אשר מספק דיוקן מורכב, טרגי ופרטני של החיים תחת המשטר הנאצי. שאלת היסוד של הבמאי היהודי היתה כיצד ניתן לעשות סרט על הקטסטרופה הגדולה ביותר במאה העשרים? התשובה שהוא גיבש לאורך שנים רבות של עבודה על הפרויקט היתה קודם כל להימנע לחלוטין מכל שימוש בחומרי ארכיון או בתמונות היסטוריות. במקום ניסיון לשחזר מה שקרה במחנות הריכוז, הוא ביקש לתעד את האופן שבו הניצולים מתמודדים עם הטראומה. לכן, הסרט בנוי בריאיונות בשפות שונות ובלוקשיינים שונים, בהם מחנות הריכוז הנטושים, תחנות רכבת מהן היהודים נשלחו אל מותם, וגם מספרה קטנה בישראל שבה מתרחשת סצנה מרגשת במיוחד במסגרתה אברהם בומבה, שהיה ספר בטרבלינקה, מספר כיצד אשתו גזזה את שיערה לפני שנשלחה לתאי הגזים. 

3. Sans Soleil

כריס מרקר, שמת ב-2012, נכנס לפנתאון הקולנועי בזכות המסה הקולנועית שלו, שקשה מאוד להגדירה או לתארה. זהו סרט מסע ניסיוני שמורכב מקריינות ומאוסף של שוטים שהקשר ביניהם הולך ונפרם לנגד עינינו. זהו אינו סרט על טיול למקום כלשהו, או על אתר ספציפי בעולם, אלא על עריכה קולנועית ככח מאחד שביכולתו לצרף דימויים שונים לכדי "סיפור" (אפילו אם הסיפור של "ללא שמש" הוא אסוציאטיבי ובלתי שגרתי). מרקר, שצילם את הסרט תחת שם בדוי, שואב השראה ממסורת של קולנוע אתנוגרפי ומתבונן בעולם בעיניים של זר. התוצאה היא סרט מסה (essay film) פיוטי ומבלבל המזמין צפיות חוזרות, במסגרתו הקול והקריינות הופכים לחשובים לא פחות – ולעיתים אף יותר – מהדימוי.

 

4. לילה וערפל

במובנים מסוימים, "לילה וערפל" של אלן רנה הוא האנטיתזה ל"שואה" של לנצמן – סרט קצר בן חצי שעה בלבד, העושה שימוש רב בחומרי ארכיון. למרות אורכו, זהו סרט מאתגר לצפייה שכולל דימויים קשים שנצרבים בזכרון. רנה, שהשתמש בקריינות שכתב ניצול השואה ז'אן קירול, צילם ב-1955 את אחד הסרטים הראשונים בהיסטוריה שניסו לתעד באופן כרונולוגי את עליית הנאציזם והפתרון הסופי. הסרט נע בין שני סוגי דימויים: מחנות ההשמדה מצולמים בזמן הווה בצבע, ואילו תצלומי הארכיון הרבים מתקופת השואה, כוללים תמונות קשות של קברי אחים ותאי הגזים, הם בשחור-לבן. בנוסף, רנה השתמש באופן מתוחכם בפסקול דרמטי שנכתב על ידי ניצול השואה הנס אייזלר כדי להעצים עוד יותר את תחושות האובדן והטרגדיה כעשור לאחר סיום המלחמה. לדברי רנה, "לא רציתי לעשות סרט שיאמר לאנשים 'אל תשכחו' – זה לא עניין אותי במיוחד – אלא יצירה שאומרת, 'נסו להבין מדוע כל זה קרה. אל תחכו שזה יתחולל שוב כדי להתחיל להתעניין בנושא'".

5. הקו הכחול הדק

סרטו של 1989 הוא הנציג הראשון ברשימה לדור חדש של יוצרים דוקומנטריים שפיתחו סגנון ייחודי משלהם, ובהם גם האחים מייזלס, ורנר הרצוג. בסרטו השלישי מוריס יצא לחקור פרשה פלילית במסגרתה חשוד בשם רנדל אדמאס הורשע ברצח שהוא מעולם לא ביצע. בסרט הזה מוריס השתמש בטכניקה שהפכה למזוהה עם כל סרטיו: שילוב של ריאיונות אינטימיים עם עדי מפתח, לצד סצנות שחזור (re-enactment) ועריכה שמטשטשת את הגבולות בין אמת ושקר. באופן גאוני, מוריס מביים את סצנת הרצח – במסגרתה אדמאס ירה כביכול בשוטר טקסני שביקש לבדוק את תעודת הזהות שלו – מפרספקטיבות שונות, באופן היוצר "רשומון" קולנועי-משפטי שמחזיק את הצופים על קצה הכיסא עד לטוויסט האחרון. בנוסף להצלחה הביקורתית והקופתית של הסרט, הוא הצליח להביא למשפט חוזר שבסופו אדמס זוכה לחלוטין מכל האישומים, הישג חסר-תקדים עבור סרט דוקומנטרי.

צפו ב"קו הכחול הדק" במלואו:

רוצים עוד? לרשימה המלאה של כל הסרטים הנבחרים

לא מסכימים עם הבחירות? השאירו את החמישייה שלכם בתגובות  

להמשך הפוסט