מה הפך את רובין וויליאמס לגאון קומי?

נטע אלכסנדר | 12.08.2014 | 10:23

קשה להפריד את המוות הטרגי של רובין וויליאמס, שככל הנראה התאבד בגיל 63, מההתאבדות של שחקן אדיר נוסף – פיליפ סימור הופמן, אשר סרטו האחרון "איש מבוקש מאוד" עולה בסופ"ש הקרוב לאקרנים. אולם, בעוד שהופמן הצטיין בעיקר בגילום דמויות מלנכוליות ובודדות החיות בשולי החברה, וויליאמס הצליח לשלב כשרון קומי אדיר יחד עם יכולת דרמטית שזיכתה אותו באוסקר (על "סיפורו של וויל האנטינג"), בגלובוס הזהב (על "פישר קינג") ובפרסים רבים נוספים. היכולת הזו התבססה על שילוב נדיר של יכולת ווקאלית, רקע מקצועי בעולם הקומדיה והסטנד-אפ שאיפשר לו לאלתר מונולוגיים קורעים מצחוק בכל רגע נתון, ואנרגיה מתפרצת. אם הופמן היה אמן המלנכוליה, וויליאמס היה מלך הקומדיה שקשה היה שלא להידבק באנרגיות המתפרצות שלו.

בריאיונות הוא סיפר מדי פעם על ילדותו הלא פשוטה ועל הבדידות ממנה סבל בעת שמשפחתו נדדה בין ערים שונות במישיגן, בהן היה נוהג להעביר את זמנו בחברתם של כאלפיים חיילי צעצוע שאסף בחדרו. בהמשך, הוא תרגם את הכמיהה הזו לקשר ואת השעות הרבות שבילה עם עצמו ליכולת קומית מפותחת שהתבטאה בתפקיד שגילם בקומדיה "מורק ומינדי" (אשר משכה כ-60 מיליון צופים בסוף שנות השבעים). אפילו ב"בבוקר טוב וויאטנם" (1987), סרט שעסק בזוועות המלחמה, וויליאמס סיפק אתנחתא קומית בדמות שדרן הרדיו שמעלה את המורל (תפקיד שזיכה אותו במועמדות לאוסקר ולגלובוס הזהב):

לצד הופעותיו הקולנועיות המפורסמות ב"ללכת שבי אחריו" ו"פישר קינג", וויליאמס הופיע לאורך השנים על במות ברודוויי, ולא הפסיק לאלתר ולעשות סטנד אפ גם כשהקריירה שלו בהוליווד פרחה ושיגשגה. הוא ניצל את יכולת האימפרוביזציה והחיקוי שלו כדי לדבר על כל נושא בעולם – החל מביל גייטס וכלה בהתמכרות שלו בצעירותו לקוקאין. בקטע הבא וויליאמס מספר לקהל ניו יורקי על ההתמודדות שלו עם הסם באופן שמצליח לשלב בין התנסויות כואבות למשחקי מילים, חיקוי קורע של סילבסטר סטאלון עושה "המלט" ושטף דיבור שלא מפסיק לרגע. את הקוקאין הוא כינה "סם מופלא", והסביר כי "אם יש לכם משהו שגורם לפרנויה ואימפוטנציה – אני רוצה עוד מהדבר הזה":

 

נהוג לחשוב על הסרטים הקומיים של וויליאמס – ובהם "גברת דאוטפייר" ואפילו "אלאדין" (בו הוא דיבב את דמותו של ג'יני) – כלא יותר מלהיטים הוליוודיים לכל המשפחה, אבל קריירת הסטנד אפ הענפה של וויליאמס, שהתנהלה לצד הקריירה הקולנועית שלו, יכולה להזכיר לנו שהוא לא היה סתם מצחיקן, אלא אמן שמחויב באופן טוטאלי לעקרונות הומניסטיים: הוא השתמש בהומור כדי לצאת נגד גזענות, אפליה מגדרית ותאוות בצע, וגם כדי לדבר בכנות ובפתיחות על בעיות ההתמכרות שלו (בתחילה לקוקאין, ומאוחר יותר לאלכוהול). בריאיון המצולם האחרון שוויליאמס נתן לפני מותו, הוא התייחס באופן ישיר לאופן שבו אמריקה השתנתה, מאומה גזענית ומחולקת לדמוקרטיה שבראשה עומד נשיא שחור:

 

ב"גברת דאוטפייר" מ-1993 וויליאמס ניצל את כשרון המשחק שלו כדי לגלם במקביל גבר ואישה בסיפור נוגע ללב על אב שמנסה להשיב לעצמו את השליטה בחייו ואת הקשר עם ילדיו באמצעות התחזות למטפלת. מעבר לכך שמדובר באחד מסרטיו המצחיקים ביותר של וויליאמס, הוא הצליח לגעת באופן רגיש בשאלות של הורות, ושירטט דיוקן של גבר שהאבהות חשוב לו יותר מכל דבר אחר, אבל למרבה האירוניה החברה מכירה בכך רק כאשר הוא "הופך" לאישה. לאחרונה נודע שוויליאמס אמור היה לצלם סרט המשך בשם "גב' דאוטפייר 2", תוכנית שתגנז בעקבות מותו. 

לפני מספר שנים וויליאמס התארח ב"סטודיו למשחק", באחד מהפרקים המעולים ביותר בתולדות התוכנית. הוא חיקה אינספור שחקנים וסלבסריטאים ודיבר באריכות על הקריירה שלו, החל משנותיו על המסך הקטן ב"מורק ומינדי", וכלה בהופעותיו בהוליווד:

בסופו של דבר, זה יהיה פשטני ולא הוגן להסתכל לאחור על הקריירה המגוונת של וויליאמס ולצבוע אותה כעת בצבעים מלנכוליים, או להתייחס לטירוף הקומי שלו כניסיון בריחה תמידי מהכאב ומהדכאון. וויליאמס לא היה אדם דכאוני שברח לקומדיה, אלא קומיקאי בחסד עליון שבתקופות מסוימות בחייו נאלץ להתמודד עם מבחנים לא פשוטים ועם כאב שבסופו של דבר הכריע אותו. כעת, מעריציו הרבים יכולים להתנחם בתיעוד הנרחב של הופעותיו הקומיות על המסך ועל הבמה. באחת מהופעותיו האחרונות, וויליאמס התארח בעונה השלישית של "לואי", ופגש את לואי סי.קיי בבית קברות. הסצנה הזו היתה דרכו של סי.קיי להצדיע לאחד מאבות הסטנד אפ האמריקאי, ובמידה מסוימת היא גם ביטאה את העברת הלפיד מקומיקאי שמשלב מדי פעם נושאים כמו דכאון ואובדנות בתוך שטף דיבור בלתי פוסק, לבין קומיקאי גדול לא פחות שהזיז את העיסוק במלנכוליה מהשוליים למרכז:

 

להמשך הפוסט

עשרות יוצרים חתמו על עצומת תמיכה בעראף: "די למקארתיזם"

נטע אלכסנדר | 11.08.2014 | 20:07

מעל חמישים יוצרי קולנוע ישראליים חתמו ביממה האחרונה על עצומה המגנה את החלטת מועצת הקולנוע לדרוש מקרן הקולנוע הישראלי להשיב לה את הכספים שהושקעו בסרט "וילה תומא" של הבמאית סוהא עראף, בכפוף לשימוע של מנכ"ל הקרן כתרי שחורי. העצומה היא תגובה לשערורייה שנוצרה לאחר שעראף החליטה שלא להציג את סרטה כסרט ישראלי בפסטיבל ונציה. בעצומה, שעליה חתמו עד כה במאים דוקומנטריים ועלילתיים ובהם קרן ידעיה, רונית אלקבץ, ערן קולירין, דינה ריקליס, אבי מוגרבי ואחרים, נכתב כי "החלטתה של מועצת הקולנוע לדרוש את החזר הכספים, מבלי לנהל דיאלוג ישיר עם הקרנות ו/ או היוצרת, מחלישה את הקרנות והיוצרים ומייצרת תקדים מסוכן בכך שהיא מצרה הלכה למעשה את חופש הפעולה וחופש שיקול הדעת של הקרנות והיוצרים כאחד. מועצת הקולנוע בחרה להתנהל במקרה של סוהא עראף בצורה כוחנית ולכפות את החלטותיה מבלי לנסות ולהידבר עם מי מהצדדים המעורבים ואנו רואים זאת בחומרה רבה".

במקביל, חבר מועצת הקולנוע שאול מייזליש פנה היום (שני) לחברי המועצה וליו"ר דוד אלכסנדר בדרישה לכנס מחדש את המועצה כדי לבחון את האפשרות לדרוש את הכסף מעראף עצמה, ולא מקרן הקולנוע. לדבריו, "עראף היא שעשתה את העבירה: היא לקחה את כספי משלם המיסים הישראלי. מדובר בגניבת דעת ובגניבה כספית. בטופס שבו צריך לכתוב מדינת המקור היא כתבה 'פלסטין'. לכן, אם יקחו את הכסף מכתרי ומהקרן יהיה מדובר בפגיעה כפולה: קודם כל, היא לא תחויב להשיב את הכספים והיא תנצל את הפרשה כולה כדי לקדם את הסרט שלה בחו"ל. במקביל, הכסף שיגרע מהקרן ילקח בסופו של דבר מיוצר ישראלי. מדובר באבסורד. מבחינת הרגולציה המועצה לא יכולה לדרוש את הכסף ישירות מהיוצרת, אבל אנחנו רוצים למנוע מצב עתידי שבו יוצרים לוקחים את הכסף וכותבים "פלסטין". בנוסף, חשוב לי גם להבהיר שאם יוצר ישראלי היה נוקט צעד דומה – התגובה היתה זהה". 

הפרשה החלה לאחר שעראף, אשר סרטה נתמך על ידי קרן הקולנוע הישראלי בסך של 1.4 מיליון שקל (בנוסף לתמיכה מטעם הסוכנות לעסקים בינוניים וקטנים של משרד הכלכלה ומפעל הפיס), ביקשה שלא להציגו כסרט ישראלי בפסטיבל ונציה: בתחילה הוא הוצג באתר הרשמי של הפסטיבל כסרט "פלסטיני", ומאוחר יותר – במסגרת ניסיון פשרה מול קרן הקולנוע הישראלי – קטגוריית הלאום נמחקה כליל (בניגוד לסרטים אחרים בתוכנייה הרשמית). בתגובה מועצת הקולנוע החליטה – ברוב של 12 מול 4 – לדרוש מקרן הקולנוע הנמצאת תחת פיקוחה להחזיר לקופת המדינה 1.4 מיליון שקלים בגין סרט שנתמך על ידה אבל אינו מוצג כסרט ישראלי, וזאת על אף שעראף כללה בסרטה כתוביות המציינות את התמיכה של קרנות ישראליות. שרת התרבות לימור לבנת אף הצהירה כי "חוות הדעת של היועצת המשפטית של משרד התרבות מאששת את החשש, שיוצרת הסרט פעלה באופן חמור וציני בבואה לקבל הכרה ותמיכה בסרטה כישראלי. חובתן של קרנות הקולנוע המשמשות צינור להעברת כספי התמיכה, לוודא, כי הם משמשים למטרה זו. על פניו נראה, כי במקרה של 'וילה תומא' – קרן הקולנוע לא מילאה תפקידה".  

כך נראה הטריילר ל"עץ לימון" בבימוי של ערן ריקליס, לפי תסריט שכתבה עראף:

כעת, כאמור, עשרות יוצרי קולנוע ישראליים החליטו לפרסם גינוי רשמי לאופן ההתנהלות של מועצת הקולנוע בפרשה. לדברי היוצרת הדוקומנטרית ענת אבן ("אסורות", "אחרי הסוף"), "העצומה אינה עוסקת במקרה הספציפי של עראף, או בשאלה האם התנהלותה היתה מוצדקת או לא. העצומה מתייחסת לסוגיה רחבה בהרבה שנוגעת לכל אדם במדינת ישראל – ולא רק ליוצרים או לקטורים – ההתלהמות המסוכנת והמקארתיזם ששולט בחברה הישראלית. חתמתי על העצומה הזו כי אני מוטרדת מההתנהלות של המועצה: החלטות מהותיות מתקבלות ללא שיתוף היוצרים, וללא דיון משמעותי ופתוח. סוהא מעולם לא זומנה לדיון לפני שהמועצה החליטה בעניינה". אבן הוסיפה כי "מטרת העצומה היא להביע את מורת רוחם של היוצרים מאופן ההתנהלות של מועצת הקולנוע, ומההתערבות הבוטה של שרת התרבות לבנת בפעילותה".

  מתוך "וילה תומא", סרטה החדש של עראף שיוצג בוונציה 

יוצר נוסף שחתם על העצומה הוא אבי מוגרבי ("נקם אחת משתי עיני", "פעם נכנסתי לגן"), אשר הדגיש גם הוא כי היוזמה הזו מבטאת חששות כלליים יותר לגבי אובדן החופש האמנותי של יוצרים בישראל. לדבריו, "היה לי חשוב לחתום על העצומה דווקא בגלל מה שלא מופיע בה: אם סוהא היתה יהודייה אף אחד לא היה מתעסק בהחלטה שלה, אבל במדינה שלנו מסרבים להכיר בזהות המורכבת של ערביי ישראל וכופים עליהם להזדהות עם האתוס הציוני. הדיון הנמהר של מועצת הקולנוע בהחלטה מתעלם מהקונטקסט, ומהעובדה שאם סוהא היתה מגדירה את סרטה כ'ישראלי' היא היתה מונעת מראש כל אפשרות של הקרנות פומביות בעולם הערבי. יש כאן מצב עדין ומורכב שדורש פתרונות מורכבים, ולא דיון חד-צדדי".

בתשובה לשאלה האם עצומה כזו יכולה לגרום למועצת הקולנוע לחזור בה מהחלטתה, מוגרבי עונה בשלילה. "עצומות לא משנות כלום, אבל באווירת ההתלהמות הכללית חשוב שאנשים יגידו את דעתם. בנוסף, יש צורך להביע סולידריות עם כל יוצר שנמצא על הכוונת של לבנת". 

לדברי מרלין וניג, חברת מועצת הקולנוע שהצביעה בעד ההחלטה, עצומת היוצרים מתבססת על פרסומים מוטעים בתקשורת ומבטאת חוסר הבנה של התנהלות המועצה. וניג הדגישה כי המועצה מעולם לא ביקשה מעראף להשיב את הכספים, אלא החליטה לזמן את מנכ"ל הקרן לשימוע לפני שיוחלט האם לדרוש מהקרן – ולא מהיוצרת – החזר כספי. לדברי וניג, "אין לי ספק שעמדת המועצה לא הובנה כראוי. המועצה מעולם לא ביקשה מהיוצרת להשיב את הכסף מכיסה. בנוסף, לא היתה כל התייחסות לתוכן של הסרט. המועצה מעודדת פלורליזם כדרך קבע. מה שעשינו היה לנסח סנקציה – שמימושה עדיין ממתין לשימוע – כדי להגיב לסוגיית הגדרת הסרט. גם הטענה שההחלטה התקבלה ללא דיאלוג היא שגויה: מהרגע הראשון נעשו ניסיונות ללבן את הנושא מול מנכ"ל קרן הקולנוע".

וניג הוסיפה כי "תפקידה של הקרן היה לוודא שסרט שזכה לתמיכה מכספי משלם המיסים יוגדר בכל פרסום כסרט ישראלי. קרדיט בהתחלה או בסיום הסרט אינו מהווה הכרה מספקת אם הסרט מוצג בפסטיבל כ"חסר-לאום". הפתרון הזה הוא בעייתי מכיוון שהמסר שהוא מעביר הוא בושה בהשתייכות ללאום הישראלי, ואת זה אנחנו לא מסכימים לקבל". לדבריה, "אני מאמינה שאחרי השימוע הדברים יתבהרו, וחושבת שהעצומה מיותרת מכיוון שהיא מבטאת חוסר הבנה של נסיבות העניין". 

להמשך הפוסט

לברוח מהמציאות: 5 סרטים שישמחו אתכם

נטע אלכסנדר | 07.08.2014 | 12:52

לרגעים היה נדמה שיולי לא יסתיים לעולם, אבל גם החודש הזה – ואינספור המכות שהוא הביא איתו – נגמרו בסוף. ובכל זאת, האווירה הכללית ידעה ימים שמחים יותר, ואין כרגע יותר מדי סרטים מוצלחים ומשעשעים שמוקרנים בבתי הקולנוע, ולכן אפשר להיזכר בסרטי Feel-Good קלאסיים שאי אפשר לצפות בהם מבלי להאמין מחדש במין האנושי, וביכולת של הקולנוע להעשיר את עולמנו. הרשימה הבאה – כדרכן של רשימות – אקלקטית למדי: יש כאן סרטים מתקופות שונות וממדינות שונות. הקריטריון המרכזי היה להמליץ על סרטים אינטילגנטיים, מקוריים, עשויים היטב, והכי חשוב – משמחים. לפחות עד שהמציאות תהיה משמחת יותר:

1. מר שועל המהולל (2009) – ווס אנדרסון

קהל יעד: הורים שצריכים להעסיק את הילדים בחופש, חובבי ווס אנדרסון וחובבות ג'ורג' קלוני

סרט האנימציה של ווס אנדרסון ("מלון גרנד בודפשט"), המבוסס על ספר הילדים המפורסם של רולאד דאל (ועל תסריט שכתב נואה באומבאך), מעולם לא הופץ מסחרית בישראל – וחבל. הסרט, שהיה מועמד לגלובוס הזהב ב-2010, הוא יצירת מופת קטנה וחכמה הפונה לקהלים שונים: ילדים יתחברו בקלות לדמויות, מבוגרים יתענגו על השנינות, הדיאלוגים, הקריצות והמסר האנטי-קפיטליסטי. אנדרסון משתבש בסמנני ההיכר שלו – מחויבות אובססיבית לפרטים ויזואליים, דמויות אבודות, וסיפורים מלאי טוויסטים שבמרכזם אנדרדוג מוחלט – כדי לגולל את סיפורו של מר שועל (בדיבובו של ג'ורג' קלוני), עיתונאי שזנח את עבר מפואר של חיי פשע וגניבת תרנגולות לטובת התברגנות וחיי משפחה. בנוסף לקלוני, הסרט כולל קאסט מדובבים מכובד מאוד: את אשתו של מר שועל מדבבת מריל סטריפ, בנם של השניים הוא ג'ייסון שוורצמן, והקבועים של אנדרסון – ביל מארי ואוון וילסון – הצטרפו גם הם לחגיגה. כמו תמיד אצל אנדרסון, יש טון מסוים של מנלכוליה שמלווה את הסרט, אבל הפעם הוא מאוזן היטב עם המצאות ויזואליות, פסקול מעולה ועלילה סוחפת, במרכזה ההתלבטות של מר שועל האם לחזור להרגליו הנלוזים, או להישאר נאמן לתא המשפחתי. 

אומנם הסרט עוסק במנהרות שנבנו באופן לא חוקי, אבל אין דבר רחוק יותר מהמציאות המזרח התיכונית של ימינו:

 2. אמון הדדי (1990) – האל הארטלי

קהל יעד: היפסטרים, חובבי אינדי אמריקאי, זוגות בדייט ראשון

האל הארטלי הוא במאי עצמאי אמריקאי שמעולם לא זכה להערכה שמגיעה לו. בשנות התשעים הוא פרץ כחלק מהקולות החדשים והמלהיבים של תור הזהב של האינדי, ומאז הוא שומר על פרופיל נמוך ומוציא מדי פעם סרטים חדשים, כמעט כולם עוסקים בדמויות אקסצנטריות שמחפשות את מקומן בחיים ומנהלות מערכות יחסים הזויות למדי. סצנת הפתיחה של הסרט, במסגרתה מריה (אדריאן שלי המעולה) גורמת לאביה התקף לב לאחר שהיא מודיעה לו שהיא נכנסה בטעות להריון, היא אחת מהסצנות המופרעות והמקוריות ביותר שראיתי אי פעם בקומדיה רומנטית. בהמשך, אחרי שהיא מוצאת את עצמה משוטטת ברחובות בחוסר כל, היא נתקלת במת'יו (מרטין דונובן), טכנאי אלקטרוניקה אבוד כמעט כמוה, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים ייחודית ומורכבת. "אמון הדדי" הוא דרך נהדרת להיכנס לעולמו הקולנועי של הארטלי, שסרטו ה-13, Ned Rifle, ייחשף בבכורה בפסטיבל טורונטו הקרוב.

 אמון הדדי. רומנטיקה מסוג אחר 

3. נאמנות גבוהה (2000) – סטיבן פרירס

קהל יעד: מי שאהב את "אמון הדדי", חובבי רוק, סרטי דור ה-X, או ילידי דור ה-Y שמעוניינים לדעת ממה בעצם כולם התלהבו בניינטיז

ואם אהבתם את "אמון הדדי" ובא לכם עוד קומדיות רומנטיות משובחות, נסו את "נאמנות גבוהה" (High Fidelity), עיבוד לספרו של ניק הורנבי. כמו גיבורי "אמון הדדי", גם רוב גורדון (ג'ון קיוזאק) הוא צעיר המסרב להתגבר, למרות שהוא כבר בן שלושים. במקום להתמסד, הוא מנהל חנות תקליטים ויוצר רשימות אינסופיות, החל מחמשת התקליטים הגדולים של כל הזמים וכלה ב"חמש הפרידות הגדולות שלי", שאליהן מצטרפת החברה שבדיוק נטשה אותו לאנחות. נאמנות גבוהה הוא חלק מגל סרטי דור ה-X המוצלחים למדי שיצאו במהלך שנות התשעים והאלפיים, ועל אף שלא מדובר ביצירת מופת, יש בו משהו מרענן, מקורי ומשעשע. והכי חשוב – כיאה לסרט על חנות תקליטים – הפסקול מעולה ומשמח כשלעצמו. 

מיטיבי לכת יכולים להמשיך למרתון קומדיות רומנטיות על דור ה-X, שכולל גם את "סינגלס" של קמרון קרואו, Dazed and Confused של ריצ'רד לינקלייטר, או "מציאות נושכת" של בן סטילר.  

וכך נראה הטריילר ל"נאמנות גבוהה":

 

4. מותק של חיים (1990) – מייק לי 

קהל יעד: חובבי הומור בריטי, נערות עילאיות ומתנשאות 

מייק לי הוא לא בדיוק במאי שמזוהה עם סרטים משמחים, אם לנקוט בלשון המעטה. למעשה, מדובר בבמאי שיוצר בעקביות סרטי דכאון עגומומיים (אך מעולים) כמו "עירום" או "ורה דרייק" שיגזלו מכם את שמחת החיים שעוד נותרה לכם. באופן מפתיע, Life is Sweet, אחד מסרטיו הפחות מוכרים של לי, הוא יצירה משעשעת למדי (עם אתם אוהבים הומור בריטי שחור). הסרט עוסק במשפחה בלתי תפקודית בעליל, הכוללת זוג הורים נשוי ותאומות צעירות (נטלי השרברבית וניקולה המובטלת). ארבע הדמויות הללו הן אוסף מהלך של הפרעות נפשיות ופיזיות שונות, והן שונאות זו את זו שנאת מוות. ובכל זאת, בתוך ניסיונות ההישרדות שלהם יש אינסוף סצנות שנונות, מצחיקות ומקוריות שנחרטות בזכרון. בנוסף, גם אם לא מדובר בסרט Feel Good במובן המקורי של המילה, עדיין תוכלו להינות מהעובדה שתמיד יש מישהו עם חיים דפוקים יותר משלכם, ותודה למייק לי על התזכורת.

הסרט זמין במלואו ביו-טיוב, ואתם יכולים לראות אותו כאן.

5. ארוחת בוקר בטיפאני (1961) – בלייק אדוארדס

קהל יעד: חובבי קלאסיקות, מעריצי אודרי הפבורן, זוגות בדייט שלישי

למעשה, כמעט כל סרט שאודרי הפבורן כיכבה בו יעשה את העבודה, כולל "חופשה ברומא", "סברינה" או "פנים מצחיקות" (בו היא כיכבה לצד פרד אסטר, עוד שחקן שמתמחה בהחזרת החיוך לפנים). ובכל זאת, "ארוחת בוקר בטיפאני", המבוסס על נובלה של טרומן קפוטה, הוא קלאסיקה רומנטית שקשה להתנגד לה. קפוטה חלם שמרלין מונרו תגלם את הגיבורה, אבל בסופו של דבר הפבורן נבחרה למה שהפך לתפקיד הזכור ביותר בקריירה שלה – הולי גולייטלי האלגנטית, צעירה יפיפיה המחפשת בנרות גבר עשיר להתחתן איתו. כשסופר צעיר סופר צעיר בשם פול וארג'אק (ג'ורג' פפארד) עובר לגור בבניין שלה – החיים של שניהם משתנים. הסצנה שבה הולי שרה את "מון ריוור" נכנסה מיד לפנתאון הקולנועי, וכמוה סצנות רבות אחרות (ובהן הפתיחה הנהדרת).

וכך נראית קלאסיקה מיידית:

 

יש סרטים אחרים שתמיד משמחים אתכם? חילקו אותם בתגובות. 

להמשך הפוסט

לוסי: כשיש את סקרלט, מי צריך תסריט?

נטע אלכסנדר | 03.08.2014 | 01:54

אם לשפוט לפי ההצלחה הקופתית של "לוסי", סרטו החדש של לוק בסון ("האלמנט החמישי", "לאון"), כוח-העל היחיד שיש לסקרלט ג'והנסון הוא להפוך אוסף סצנות קלישאתי, מבולבל ונטול כל היגיון לאחד הלהיטים המפתיעים של הקיץ (אשר כבש את ראש טבלת שוברי הקופות בארה"ב – והודח למקום השני בסופ"ש על ידי "שומרי הגלקסיה"). וזה עצוב במיוחד בהתחשב בעובדה ש"לוסי" מתבסס על רעיון עם פוטנציאל בלתי-נדלה: צעירה אמריקאית שהופכת בן לילה לגיבורת-על לאחר שסם מסוכן שהושתל בבטנה מוצא את דרכו למחזור הדם ולמוח שלה.

אחרי שהסרט שב ומדגיש שבני אדם משתמשים רק בעשרה אחוזים מהמוח שלהם (עובדתית זה לא נכון, אבל ניחא – זו לא הבעיה המרכזית של התסריט), מסתבר שהסם המסתורי מאפשר ללוסי לפתח בהדרגה שליטה מלאה ביכולות הקוגניטיביות שלה. ככל שיותר אחוזים מהמוח שלה פעילים, כך "כוחות העל" שלה משתכללים: היא יכולה, למשל, ללמוד שפות חדשות תוך שעות ספורות, ליצור מעין "מגן אנושי" בלתי חדיר סביבה באמצעות שליטה בשדות אלקטרו-מגנטיים, לשלוט בכל סוג של מסך או אמצעי תקשורת וחשוב לא פחות – לקרוא מחשבות ולחדור אל הזכרונות העמוקים והמודחקים ביותר שלה ושל אחרים.

עכשיו מגיעה השאלה הבלתי-נמנעת: ובכן, מה לוסי עושה עם כל היכולות המרשימות האלו? התשובה, למרבה הצער, היא "לא הרבה". בגדול היא עושה מה שכל דמות נשית שהתעללו בה עושה בסרטי נקמה: מאתרת את מי שפגע בה והשתיל בגופה את הסם, פוגעת בהם בצורות שונות, ובין לבין מנסה ליצור קשר עם מדען מוח בכיר (מורגן פרימן המנומנם, שנראה כאילו הוא מדקלם את השורות שלו מתוך שינה) שפיתח תיאוריה לפיה ניצול מקסימלי של המוח האנושי הוא תרחיש אפשרי.

הטריילר, במקרה הזה, הרבה יותר טוב מהסרט:

בניגוד ליצירתיות השופעת של "האלמנט החמישי" – סרטו הטוב ביותר של בסון – שנע בין טוויסטים עלילתיים לסצנות מרהיבות מבחינה ויזואלית, "לוסי" מאכזב בכל החזיתות: בעוד שהתסריט עצלני, מאכיל את הצופים בכפית, וממחזר אינספור סצנות שכבר ראינו בסרטים אחרים, הסגנון הוויזואלי מאכזב עוד יותר – אפקטים דיגטליים שנראים כמו משחק וידיאו חובבני, סצנת מרדף ארוכה שמביישת את המילים "סצנת מרדף", אינספור דימויים של בעלי חיים שנראו כאילו נלקחו מ"אימג' בנק", סצנת פתיחה שהיא ההומאז' המביך ביותר לקובריק מאז ש"2001: אודיאסה בחלל" יצא לאקרנים, וסצנות "אקשן" שגונבות רעיונות מ"התחלה" של נולאן ומ"המטריקס" ומשתמשות בכוח המשיכה כדי לפתור ללוסי את כל הבעיות.

מדי פעם יש סצנות משכנעות יותר (למשל, כשלוסי מאתרת את "מר צ'אנג", מי שאחראי לחטיפתה), אבל לאורך רוב הסרט הדיאלוגים מופרכים באמינותם. כשלוסי מנסה לרמוז לאמא שלה שמשהו לא בסדר איתה (רמז: היא הפכה לחצי אדם-חצי רובוט), היא אומרת משפטים מטרידים בסגנון "אני מרגישה כל תא במוח שלי מבפנים. אני חיה מחדש זכרונות שלי מגיל שבע", והאם עונה לה בשלווה סטואית, "טוב חמודה, אני ואבא אוהבים אותך נורא. תשמרי על עצמך". ולא, לא מדובר בדיאלוג קומי (בכלל, ההעדר המוחלט של הומור בסרט הזה הופך אותו לכמעט בלתי נסבל לצפייה).

בסופו של דבר, "לוסי" מצטרף לשורה ארוכה של סרטי אקשן בינוניים ומטה שהציפו את המסכים בקיץ הזה (כמו "רובוטריקים 4" או "קפטן אמריקה: חייל החורף"). בזכות טריילר יעיל במיוחד, הוא משווק לציבור כסרט פמיניסטי במסגרתו בחורה עשויה ללא חת יוצאת לנקום בגברים שפגעו בה, אבל בפועל הוא סקסיסטי למדי. לפני הטרנספורמציה, לוסי היא סתם בימבו אמריקאית ממוצעת ששוכבת עם גברים מזדמנים (כולל ריצ'רד, הגבר שסיבך אותה עם כנופיה של אסייאתים סדיסטים). מכיוון שאנחנו לא יודעים עליה כלום – מאיפה היא הגיעה, למה היא נסעה לטייוואן, בת כמה היא – אין לנו שום מוטיבציה לבלות איתה שעה וחצי. הדבר היחיד המעניין בה הוא היכולת לנצל את מוחה באופן על-אנושי, אבל מכיוון שהיא לא מנצלת את היכולת הזו כדי לעשות שום דבר מעניין – הסרט עצמו סובל מלא מעט רגעים מתים.

וזה מוביל אותנו לליהוק של ג'והנסון, הדבר החכם היחיד שבסון עשה ב"לוסי". ג'והנסון הגיעה לשלב בקריירה שלה שבו נמאס לה לגלם דמויות אנושיות (או, באופן ספציפי יותר, בחורות שגברים מזילים עליהן ריר). לכן, בסרטים האחרונים בכיכובה היא גילמה אוסף דמויות מגוון במיוחד: תוכנת הפעלה נטולת-גוף ב"היא" של ספייק ג'ונז, חייזרית טורפת גברים ב"מתחת לעור" הניסיוני והפרוע של ג'ונתן גלזר, וכמובן – גיבורת-העל האלמנה השחורה בסדרת סרטי מארוול ("איירון מן 2", "קפטן אמריקה: חייל החורף" וסרטי "הנוקמים"). מבחינה זאת "לוסי" היא בחירה טבעית: דמות נשית חזקה בעולם אלים שנשלט על ידי גברים.

באופן מעניין, כל התפקידים הללו משחקים עם מעמדה של ג'והנסון כסמל מין. מי שהתפרסמה בזכות שורה של תפקידים כמושא תשוקה ("נערת בולין האחרת", "נקודת מפגש", "ויקי, כריסטינה, ברצלונה" וגם – במידה מתוחכמת ומאופקת יותר – "אבודים בטוקיו") הפכה בשנים האחרונות לכוכבת שמגלמת דמויות מעולם אחר. כאילו משהו בעובדה שהיא נמצאת באור הזרקורים כבר למעלה מעשור לא מאפשר לה יותר לגלם "סתם" בחורות פשוטות שגברים מתאהבים בהן, אלא רק חייזרית/ רובוטית/ תוכנת-הפעלה/ גיבורת-על – כולן דמויות שעוסקות בשאלה מהו אנושי. אפילו הדמות שהיא גילמה ב"דון ג'ון" – אשר מזכירה את לוסי לפני הטרנספורמציה – היא לא ממש מושא תשוקה, אלא קלישאה מוקצנת עד אבסורד של מושא תשוקה: בחורה יפיפיה עם גוף מושלם שמהר מאוד מתגלה כפנטזיה מינית שמחווירה מול חיקויים פורנוגרפיים של פנטזיות מיניות. 

ייתכן שבחירת התפקידים הזו היא מקרית, אבל בהחלט ייתכן שיש מאחוריה מיאוס אמיתי מהצורך לגלם בחורות שרק מחכות שמישהו יתאהב בהן. לכן, בסופו של דבר, "לוסי" ייזכר בעיקר כהערת שוליים בקריירה הוורסטילית והמרתקת של ג'והנסון. את בסון, לעומת זאת, נזכור לטובה בזכות "ניקיטה", "לאון" ו"האלמנט החמישי", אבל לפי "לוסי" קשה להאמין שהוא יצליח לשחזר את ההישגים של סרטיו המוקדמים. כרגע נראה שהוא הגיע לשלב בקריירה שבו הוא מעדיף לנצל רק עשרה אחוזים אחד מהכשרון שלו.

להמשך הפוסט

סיכום יוני: כתבות, ריאיונות, ביקורות

נטע אלכסנדר | 28.06.2014 | 21:02

רגע לפני פסטיבל ירושלים שיפתח ב-10 ביולי, ורגע לפני שהבלוג יוצא לחופשה של חודש (למטרות התקדמות בדוקטורט), הנה סיכום של הביקורות והכתבות שאולי פספסתם בחודש הקודם, כולל מדריך המלצות מפורט לפסטיבל ירושלים וריאיון עם טליה לביא, הבמאית של ״אפס ביחסי אנוש״ שעלה לאקרנים בסופ״ש האחרון. נתראה כאן שוב באוגוסט:

ביקורות והמלצות:

כל ההמלצות לפסטיבל ירושלים

קצה המחר: טום קרוז נולד מחדש

פאלו אלטו: ג׳יימס פרנקו מאוהב באמה רוברטס (ובג׳יה קופולה)

ריאיונות וכתבות:

טליה לביא: כך ״אפס ביחסי אנוש״ כבש את העולם

כסף, טלוויזיה ומוות: ריאיון עם החוקר נועם יורן

האם ״מליפיסנט״ הוא בעצם סרט על אונס?

למה כולם אוהבים לקטול את ריאן גוסלינג?

קיץ קולנועי נעים לכולכם – צאו מהבית:

 

להמשך הפוסט

מה לראות בפסטיבל ירושלים?

נטע אלכסנדר | 25.06.2014 | 06:27

פסטיבל ירושלים, שייערך השנה בין ה-10 ל-20 ביולי, מנסה להתאושש מהירידה במעמדו בשנים האחרונות (לצד עלייתם של פסטיבלים כמו פסטיבל חיפה וקולנוע דרום בשדרות) עם תוכנית עשירה במיוחד ואורחים כמו ספייק ג׳ונז (שיגיע כדי להעביר סדנה ולציין 15 שנים לסרטו הראשון, ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״) והבמאי הקוריאני פארק צ׳אן ווק (״שבעה צעדים״). הפסטיבל יפתח עם ״ערבים רוקדים״ – עיבוד של ערן ריקליס המבוסס על ספריו של סייד קשוע – ויכלול נוכחות נשית מכובדת בתחרות הישראלית. רגע לפני שמכירת הכרטיסים מתחילה (בשישי הקרוב), הנה המלצות לכמה סרטים שכתבתי עליהם במהלך השנה החולפת – וכעת הם מגיעים לישראל במסגרת הפסטיבל:

1. סטוקר - פארק צ'אן ווק

סרטו האמריקאי (שלא נאמר, הוליוודי) הראשון של הבמאי הקוריאני פארק צ'אן ווק (שביים גם "שבעה צעדים" המופתי, שזכה השנה לרימייק מפוקפק בבימויו של ספייק לי), הוא מחווה מסוגננת למותחנים הפסיכולוגיים של היצ'קוק. העלילה מתמקדת באם (ניקול קידמן) ובתה (מיה וואסיקובסקה המעולה) שנאלצות להתמודד עם מותו של אב המשפחה ועם קרוב משפחה מסתורי שחודר לחייהן. הדברים – כנהוג בז'אנר - אינם כפי שנראים. אומנם "סטוקר" אינו מצליח לשחזר את הגאונות והטירוף של "טרילוגיית הנקמה" של צ'אן ווק, אבל הוא בהחלט מציע חווית צפייה מהנה בזכות שימוש מבריק בסאונד ובפסקול, צילום מעולה ובעיקר הרבה אווירה. בזכות הסגנון הייחודי של צ'אן ווק, כדאי בהחלט לתפוס את הסרט הזה בקולנוע ולא על מסך המחשב:

2. מתחת לעור – ג׳ונתן גלייזר

כתבתי על הסרט בכיכובה של סקרלט ג׳והנסון באפריל, בפוסט שהפך לפופולארי ביותרבהיסטוריה של הבלוג. מדובר בסרט פסטיבלים קלאסי, שמציע חוויית צפייה מאתגרת, מטרידה ומשונה לחלוטין. הפיצ'ר השלישי של גלייזר (אחרי Sexy Beast מ-2000 ו"לידה" עם ניקול קידמן מ-2004) גורם לסרטים ניסיוניים כמו "הולי מוטורס" ("מנועים קדושים") של ליאו קארקאס להראות קוהרנטיים וקומוניקטיביים כמו "סרט לגו". קשה עד בלתי אפשרי לתאר מה בדיוק הולך שם. יותר מש"מתחת לעור" מתכתב עם סרטי ארט-האוס, הוא מתכתב עם קולנוע סוריאליסטי ועם סרטי אוונגרד ניסיוניים, ובהשראתם הוא מציע מסע אסתטי כמעט נטול דיאלוגים שאין לו "עלילה" במובן המקובל של המילה (דמויות, התפתחות דרמטית וכו'). 

חלקו הראשון של הסרט מתבסס על קטעים חצי מאולתרים במסגרתם גלייזר צייד את ג'והנסון בפאה שחורה, רכב ושפתון אדום בוהק ושלח אותה לבקש כיוונים והוראות נסיעה מגברים אקראיים בגלזגו. לפי הריאיון של ג'והנסון ב"ניו יורקר", לא רק שהגברים הללו לא עבדו עם תסריט מוכן מראש – למעשה הם כלל לא ידעו שמצלמים אותם שכן גלזר השתמש במצלמות נסתרות. מרבית הסצנות – כולל סצנה שבה היא הולכת לעשות שופינג בקניון הומה אדם וסצנה אחרת שבה היא מועדת ושוכבת דקות ארוכות על המדרכה עד שעוברי אורח עוזרים לה לקום – צולמו ללא ניצבים וללא תסריט. בהמשך מסתבר שג'והנסון לא סתם מפלרטטת עם גברים, היא משתמשת במיניות שלה כדי לשכנע אותם לבוא לדירה שלה – שם היא רוצחת אותם בדרך יצירתית, מקורית ומעוררת בחילה (הסצנה שבה אחד הקורבנות מתחיל להבין מה עומד לקרות לו היא אחת הסצנות הכי קשות לצפיה שראיתי לאחרונה בקולנוע). כאמור, מדובר בסרט פסטיבלים שלא יתאים לכל אחד, אבל הוא מסמן את גלייזר כאחד הקולות הייחודיים והמעניינים ביותר שפועלים כיום. 

לביקורת המלאה על ״מתחת לעור״ 

ג'והנסון. מסתבר שלא הייתם רוצים להתקל בה בסמטה אפלה

3. בברקלי – פרדריק וייזמן

עוד סרט פסטיבלים מאתגר לצפייה (אבל מסיבות אחרות לחלוטין) הוא האפוס הדוקומנטרי של פרדריק וייזמן, שראיינתי אותו בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק. כמו כל סרטיו של וייזמן – אשר מתעד מוסדות שונים (מגן חיות ועד מוסד פסיכיאטרי) – גם ״בברקלי״ הוא תיעוד ארוך ואיטי המשרטט לפנינו דיוקן של מוסד עם היסטוריה עשירה, הקמפוס של אוניברסיטת ברקלי היוקרתית בקליפורניה. במשך ארבע שעות מצלמתו של וייזמן משוטטת בחללים השונים, החל מכיתות הלימוד והמעבדות המאובזרות וכלה במשרדי ההנהלה ובספרייה שבה מפגינים כמה עשרות סטודנטים במחאה על הקיצוץ הרוחבי בתקציב האוניברסיטה. גישת ״הזבוב על הקיר״ של וויזמן שוללת כל שימוש באמצעים דוקומנטריים מסורתיים כמו ריאיונות, קריינות או אפילו כתוביות הסבר עם שמותיהם או תפקידיהם של המתועדים. התוצאה מתישה לפרקים, אבל היא מספקת הצצה מעניינת למדי אל נבכי ההשכלה הגבוהה והאתגרים שניצבים לפניה בתקופת מיתון. בסופו של דבר, מדובר בתוספת מרשימה לקריירה הארוכה של וייזמן בן ה-83, שביים עד היום 39 סרטים תיעודיים (האחרון בהם, שצולם אחרי ש״בברקלי״ יצא, הוקרן לאחרונה בפסטיבל קאן).

לריאיון המלא עם וייזמן על ״בברקלי״  

4. הבבדוק – ג׳ניפר קנט

מותן אימה פסיכולוגי שלא יוצא לי מהראש מאז שראיתי אותו בפסטיבל New Directors/New Films של המומה. זהו סרט הביכורים המרשים של ג׳ניפר קנט שמתכתב עם סרטים של רומן פולנסקי ומצליח לייצר מתח לכל אורכו. באופן שמזכיר את ״חייבים לדבר על קווין״ של לין רמזי, גם ״הבבדוק״ מעלה שאלות מעניינות על אמהות, דכאון ורוע. בזכות אסתטיקה מוקפדת ומשחק מעולה, ״הבבדוק״ מגולל סיפור על אם שבנה סובל מהתקפי זעם ואלימות שהולכים ונעשים תכופים וקשים יותר ויותר לאחר שהיא קוראת לו ספר ילדים שנקרא ״הבבדוק״ (מעין גרסה סדיסטית ואפלה של ״פחדרון בארון״). בהתחשב בכך שז׳אנר האימה נשלט לחלוטין על ידי גברים, מרענן לגלות במאית שמצליחה לייצר קול מקורי משלה:

 

5. מהלכי לילה – קלי רייכהרדט

מהלכי לילה (Night Moves) הוא סרטה האחרון של במאית האינדי המוערכת קלי רייכהרדט (״וונדי ולוסי״), שנחשף בבכורה בפסטיבל טרייבקה האחרון. מדובר בדרמה אפלה ואיטית בכיכובם של ג'סי אייזנברג ("הרשת החברתית"), פיטר סארסגארד ("בנים אינם בוכים") ודקוטה פנינג ("דמדומים 4: שחר מפציע"), שבמרכזה שלושה אקטיביסטיים סביבתיים: ג'וש (אייזנברג), צעיר חדור מטרה שחי בחווה אקולוגית ומתעב את כל מי שחושב "שצריך להרוג דגי סלמון כדי שתהיה לך מספיק אנרגיה להפעיל את האייפון הדפוק שלך 24 שעות ביממה", דיינה (פנינג), בת למשפחה עשירה שנשרה מהקולג' כדי להפוך לאקטיביסטית במשרה מלאה, והרמון (סארסגארד), "המבוגר האחראי" שחי ביער בקרוואן מאולתר ויש לו ידע נרחב בכל הנוגע לחומרי נפץ. תחת ניצוחו של הרמון, השלושה מתכננים לפוצץ סכר באורגון כדי להעביר מסר ל"אילי הנדל"ן והטכנולוגיה של האימפריה הפורטלנדית". באופן לא מפתיע, התוכנית שלהם משתבשת ומכניסה את השלושה לסחרור שמאלץ אותם להתמודד עם הפחדים הכי אפלים שלהם.

כיאה לסרט פסטיבלים, ״מהלכי לילה״ לוקח את הזמן ומתקדם לאיטו. בעוד שהחלק הראשון מתקשה להלהיב, הסרט הולך ומשתפר ככל שהוא מתקדם, והסיום יותיר אתכם עם תחושת מועקה שתתקשו להתנער ממנה.

לריאיון המלא עם קלי רייכהרדט על ״מהלכי לילה״ 

ועוד סרטים שכדאי לסמן:

- דרמת האינדי המשובחת ״טווח קצר 12״
- הדוקומנטרי של HBO, ״בנוגע לסוזן זונטאג״, המשרטט דיוקן מעניין של הסופרת והאינטלקטואלית האמריקאית
- ״שיער רע״ – דרמה נוגעת ללב שעוסקת בהומופוביה ופערים בין-דוריים באופן רגיש ומקורי
-  ״מר לאוס קארקאס״ – סרט תיעודי מופרע העוסק בבמאי הייחודי של ״מנועים קדושים״ וסרט הקאלט Mauvais Sang, שממנו נגנבה אחת הסצנות החביבות עלי ב״פרנסס הא״ של נואה באומבאך:

להמשך הפוסט

רוצים להשתתף בסדרה של סקורסזה?

נטע אלכסנדר | 22.06.2014 | 06:37

מרטין סקורסזה מפתח כבר שנים סדרה שתעסוק בעולם הרוק הניו יורקי של שנות השבעים, ובחודשים האחרונה נודע כי הוא ליהק את בובי קאנוול (שמככב בימים אלו ב״שף״) ואוליביה וויילד (״האוס״) לתפקידים הראשיים. למרות שעוד אין לה שם רשמי, הסדרה של סקורסזה זוכה לבאזז מרשים בזכות השמות מאחוריה: מדובר בשיתוף פעולה נוסף בין סקורסזה לטרנס ווינטר (״אימפריית הטיילת״) והפעם מצטרף לצמד גם מיק ג׳אגר (שאיפשר לסקורסזה לתעד אותו ואת ״הרולינג סטונס״ ב-Shine a Light). ועם כל זה לא מספיק, השותף של ווינטר לכתיבת התסריט הוא ג'ורג' מאסטר, שכתב וביים פרקים ב"שובר שורות". 

כעת מסתבר שהפיילוט לסדרה, המיועדת לרשת HBO, יצולם ביולי-אוגוסט בניו יורק. מודעות מטעם סוכנות הליהוק gwcnyc הופצו בסוף השבוע האחרון במקומות שונים בברוקלין בניסיון לגייס מאות ניצבים. הדרישות: גברים ונשים בגילאי 20 עד 40 שנראים כאילו הם יצאו היישר ממופע שנות השבעים. ובאופן ספציפי אף יותר: גברים עם שיער ארוך (או, אם במקרה אתם אפרו-אמריקאים, גברים עם תספורת אפרו). לפי המודעות, מדובר בעבודה בתשלום, ואין כל צורך בניסיון קודם:

אם לשפוט לפי סרטו האחרון של סקורסזה, ״הזאב מוול סטריט״, כדי לתפקד כניצבת רצוי מאוד להראות מצוין בביקיני. כדי לתפקד כניצב – מספיק לא להסתפר חודשיים ולהיות בניו יורק בקיץ הקרוב.

ועוד בגזרת סקורסזה: אתמול עלה לרשת חיבור מצולם שחוקר בקצרה את השימוש של המאסטר האמריקאי בשתיקות בסרטיו. מדובר בחמש דקות עשירות ומעניינות שמצביעות על האופן שבו שתיקה שווה זהב, בעיקר כשזה נוגע לעיצוב דמויות בקולנוע עלילתי. צפו בסרטון המלא:

הדרמה המדוברת של סקורסזה מצטרפת לסדרה מדוברת לא פחות – Roadies של קמרון קרואו (״כמעט מפורסמים״). השבוע נודע כי רשת ״שואוטיים״ הזמינה מקרואו פיילוט לקומדיה על להקת רוק במסע הופעות. את הסדרה יפיקו ג׳יי.ג׳יי אברהמס הבלתי-נלאה (שעומל בימים אלו על ״מלחמת הכוכבים 7״) ו-וויני הולצמן, יוצרת סדרת הנעורים המיתולוגית ״אלו הם חיי״ (שגילתה, בין השאר, את קלייר דיינס וג׳ארד לטו). קרואו הסביר כי הסדרה תעקוב אחרי חבורה של אנשים שהתשוקה למוזיקה מאחדת אותם. טרם נודע האם ״שואוטיים״ ישדרו עונה שלמה של Roadies, אבל אפשר לקוות שלפיילוט של קרואו יהיה יותר מזל מלפיילוט הקומי האחרון שהוגש לרשת, Happyish, שהוקפא אחרי שכוכב הסדרה, פיליפ סימור הופמן, נמצא מת בדירתו.

להמשך הפוסט

קצה המחר: טום קרוז נולד מחדש

נטע אלכסנדר | 15.06.2014 | 02:22

באופן קצת משונה, ״קצה המחר״ הוא הסרט המבריק הכי מטופש שראיתי לאחרונה. מצד אחד, מדובר במוצר הוליוודי מרשים ומהוקצע שמצליח לנפק אמירות מעניינות על הז׳אנר שבתוכו הוא פועל ועל הקריירה המפוארת של הכוכב שלו, טום קרוז. מצד שני, העלילה עוסקת בפעם המיליון בחייזרים מסתוריים שמנסים להשתלט על העולם באמצעות ״אומגה״ מסתורית שמייצרת לולאת זמן, ובכל פעם שאחת הדמויות – ובעיקר המדען המטורף שפיצח את השיטה המתוחכמת של החייזרים – טורחת להסביר את זה לדמויות אחרות או לצופים, קשה שלא לתהות איך הפקה עם תקציב של 225 מיליון דולר לא טרחה לשלם יותר לתסריטאי. נכון, הסרט מבוסס על הרומן היפאני  ״All You Need Is Kill״, אבל זה לא תירוץ לסצנות אומללות שעוררו געגוע נוסטלגי לעונות האחרונות של ״אבודים״. 

צפו בטריילר ל״קצה המחר״:

אם נניח לרגע לעלילה המופרכת, שמשלבת בין ״לקום אתמול בבוקר״ ל-Source Code של דאנקן ג׳ונס, נקבל דרמת אקשן מהפנטת שמזכירה לכל מי ששכח שקרוז הוא עדיין אחד הכוכבים הכי מעניינים בהוליווד. ב״קצה המחר״ הוא מגלם את קייג׳, דובר שאחראי על מערך יחסי הציבור של הצבא אשר נשלח בעל כורחו לשדה הקרב. אחרי שהוא הורג כמעט בטעות את אחד החייזרים (המכונים ״מימיקים״), הוא מתעורר מחדש בבסיס הצבאי ולאט לאט מחיל להבין שהוא תקוע בלולאת זמן במסגרתה הוא נידון לחיות שוב ושוב את אותו יום – וכל פעם שהוא מת היום מתחיל מחדש. המבנה העלילתי הזה, שכאמור הופיע כבר בלא מעט סרטים אחרים, מאפשר לדאג ליימן (״מר וגברת סמית׳״, ״גו״) להקצין את חוקי הז׳אנר עד אבסורד. בכל סצנה יש לנו את כל המרכיבים של ״סרט אקשן״ בצורתם הגולמית ביותר: גיבור בעל-כורחו (שהופך לנגד עיננו לחייל-על), סיפור אהבה (בינו לבין קצינה בשם ריטה, בגילומה של אמילי בלאנט), פיצוצים ויריות ואויב בלתי מנוצח שזומם להשמיד את האנושות. 

אבל בניגוד ל״גודזילה״, ״ספיידרמן 2״ או כל סרט קיץ אחר שמככב בימים אלו על המסכים, ״קצה המחר״ חושף את המרכיבים הללו במערומיהם: החזרה האובססיבית של הסרט על אותה סצנה – קרוז מתעורר כשהוא כבול באזיקים, הולך לחפש את ריטה ויוצא להציל את האנושות – חושפת כמה הנוסחה ההוליוודית שבלונית ופשוטה. זה בולט עוד יותר מכיוון שהצופים נדרשים להשלים בעצמם את מה שמתרחש על המסך. ״סיפור האהבה״ הוא בסך הכל שניים-שלושה דיאלוגים בין שתי הדמויות הראשיות, אבל מבחינתנו זה מספיק לחלוטין. לכן, במובנים רבים ״קצה המחר״ הוא כמו סרטוני הדמו במשחקי וידיאו, אותם סרטונים שמציגים לראווה את השלבים הכי מאתגרים במשחק ומראים לנו איך לעבור אותם. אם נכשלנו ונפלנו לבור, או שחייזר אכל לנו את הראש – לא קרה כלום. פשוט צריך להתאמן ולנסות שוב ושוב.

קרוז ב״קצה המחר״. הסרט שיכול לאתחל מחדש את הקריירה שלו

במקביל, הליהוק של קרוז הוא לא פחות ממבריק. כשצופים בו מבצע שוב ושוב את אותן פעולות קשה שלא לחשוב על הקריירה המרתקת של השחקן, אשר הוכיח מזמן שהוא אחד השחקנים המוכשרים בהוליווד (ע״ע ״מגנוליה״, ״איש הגשם״, ״עיניים עצומות לרווחה״ או ״ג׳רי מגווייר״) אבל סומן בשנים האחרונות כמי שקסמו אבד. סרטי הפעולה בכיכובו – ״דו״ח מיוחד״, סרטי ״משימה בלתי אפשרית״, ״ג׳ק ריצ׳ר״ ולאחרונה גם ״אבדון״ – הפכו אותו לשחקן של טריק אחד. כשצריך גיבור פוטוגני בן יותר מעשרים שאמור להציל את העולם תוך 90 דקות – קרוז נקרא לדגל. במקביל, השערוריות שליוו את חייו הפרטיים – הנישואין לקייטי הומלס, הריאיון האומלל אצל אופרה וינפרי ב-2005 שבו הוא קפץ על הספה והכריז שוב ושוב ״אני מאוהב״, הגירושין והקשר המתמשך עם הסיינטולוגיה – החלו להעיב על חייו המקצועיים. למעשה, ״קצה המחר״ הוא שובר הקופות הראשון של קרוז בשנים האחרונות שזוכה להצלחה ביקורתית מרשימה, בעיקר בהשוואה לקטילות של ״אבדון״ ו״ג׳ק ריצ׳ר״.

נעים להיזכר – קרוז מקפצץ בהתלהבות אצל אופרה:

ליימן והמפיקים של ״קצה המחר״ מודעים היטב למטען שקרוז מביא עימו. לכן, הם יצרו סרט שמגיב להיסטוריה קולנועית עשירה של סרטי אקשן ומלחמה, החל מ״פול מטאל ג׳אקט״ של קובריק (ריטה מככבת על פוסטריםס שעליהם נכתב בענק Full Metal Bitch) וכלה ב״להציל את טוראי ריאן״ של שפילברג. ״קצה המחר״ הוא לא רק סרט שעוסק בלולאת זמן רפטטיבית, הוא גם סרט שעוסק באופן שבו הוליווד ממחזרת ואורזת מחדש את הכוכבים שלה בסרטים שמגוללים שוב ושוב את אותו סיפור, בדיוק כמו משחק מחשב ממכר שאף פעם לא נמאס לשחק אותו. 

אבל אין צורך לטעות, ״קצה המחר״ הוא לא סרט ארט-האוס רפלקסיבי שמפשיט את הכוכב שלו ומרכיב אותו מחדש כמו ״מתחת לעור״ (שיוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב). זהו קודם כל – ולפני הכל – סרט קיץ מהיר ותזיזתי שנועד לתת לצופים תמורה לכספם. ליימן יכול היה לפתח את הפוטנציאל של התסריט ולקחת את הסרט לכיוונים מאתגרים וביקורתיים בהרבה, אבל הוא העדיף ללכת על בטוח ולבחור בסוף מאכזב, צפוי וסכריני. לכן, במקום לנפק אמירה מעניינת באמת על הבחירה המתמשכת של הוליווד להאכיל את צופיה שוב ושוב באותם מטעמים מוכרים, ״קצה המחר״ מעדיף לתפקד כתפאורה שתנעים את זמננו כשהטמפרטורות בחוץ עולות. ההצלחה המפתיעה של הסרט מאפשרת לקרוז, שממחזר את עצמו כבר לא מעט שנים, להתנתק מלולאת הזמן שבה הוא שבוי בעשור האחרון ולפתוח דף חדש. השאלה היא האם יהיה לו האומץ להמציא את עצמו מחדש בגיל 51, או שיבחר לשחק שוב ושוב באותו משחק מחשב מוכר לעייפה. 

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

גודזילה: בסרט הזה כבר היינו
שף: האם זה הסרט הגרוע של 2014? 

נימפומנית: מילון הסטיות המלא של לארס פון טרייר
מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת 
המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות
ההיא שחוזרת הביתה: הרצליה, פינת הגיהנום 

להמשך הפוסט

הטראומה של ״הרולינג סטונס״ – ועוד דוקומנטרי בחינם

נטע אלכסנדר | 12.06.2014 | 03:40

סרטים קצרים הם ז׳אנר בעייתי: הם לא זוכים להקרנות מסחריות, ורוב הצופים נוטים לראות בהם תרגילים או טיוטות בדרך לפיצ׳ר, ולא יצירות אמנות העומדות בפני עצמן. כשזה נוגע לסרטים דוקומנטרים קצרים, הנושא בעייתי ומורכב עוד יותר. בעוד שיש לא מעט פסטיבלים המוקדשים לסרט העלילתי הקצר, סרטים דוקומנטריים של פחות מחצי שעה מוצאים את דרכם – במקרה הטוב – למארזים מיוחדים, יו-טיוב או אתרי סטרימינג. המצב הזה מצער לא רק משום שהתפיסה ש״סרט קולנוע״ חייב להיות באורך 60 עד 120 דקות היא קונבנציה כובלת ובעייתית, אלא גם משום שהסרטים הדוקומנטריים הקצרים כמעט לא זוכים לחשיפה. 

לכן, בחודשים הקרובים אני אעלה כאן מדי פעם סרטי דוקו קצרים ומעוררי השראה, שמהווים שיעור לאופן שבו ניתן לספר סיפור בפחות מחצי שעה. והפעם בחרתי בשני סרטים מקוריים וזוכי פרסים שיגזלו כמה דקות מזמנכם – ויעניקו לכם בתמורה הרבה חומר למחשבה. 

הסרט הראשון הוא Lot 63, Grave C אשר חוזר לאחת מהופעות הרוק המושמצות בהיסטוריה – הקונצרט הענק של ״הרולינג סטונס״ בפסטיבל אלטמונט הידוע-לשמצה, אשר נערך ב-1969 במרתון הופעות שאמור היה לספק את הגרסה של החוף המערבי לפסטיבל וודסטוק שנערך בניו יורק כמה חודשים קודם לכן. למרות הכוונות הטובות, קבוצה של אופנוענים השייכים ל״מלאכי הגיהנום״ השליטה טרור בקרב הקהל, ובסופו של דבר הרגה במכות את מרדית׳ האנטר, צעיר אפרו-אמריקאי בן 18. הסרט המבריק של סם גרין מנסה להבין מדוע האנטר – שנרצח אל מול המצלמות והמוות שלו תועד בדוקומנטרי המפורסם Gimme Shelter של האחים מייזלס – נשכח כמעט לחלוטין מדפי ההיסטוריה, וכיום אין אפילו מצבה לקבר שלו.

מיק ג׳אגר בפסטיבל אלטומנט ב-1969. הבין שמעריץ נרצח מול עיניו רק בדיעבד

צפו ב-Lot 63, Grave C, שעושה שימוש מתוחכם בצילום שחור-לבן של ההווה, ותיעוד בצבע של העבר:

הסרט השני הוא The Moon and the Son של האנימטור ג׳ון קיינמייקר. הסרט הזה, אשר מוגדר בתחילתו כ״שיחה מדומיינת״, הוא ניסיון להרחיב את גבולות המושג ״דוקומנטרי״. זוהי אכן שיחה מדומיינת בין הבמאי לאביו, שמת כמה שנים לפני שהסרט נעשה. באמצעות שימוש באנימציה, קיינמייקר מנסה להבין מדוע אביו – אדם קודר, כועס ואלים שעינה פיזית ונפשית את ילדיו ואת אשתו – חווה חיים קשים כל כך, ומדוע הוא מעולם לא הצליח להשלים איתו או לסלוח לו כל עוד הוא היה בחיים. התוצאה היא דיוקן כנה עד כאב של מערכת יחסים קשה ומורכבת בין הורה לילד, והאופן שבו היא עיצבה את חייו של הילד, שגדל והפך ליוצר מוכשר. בנוסף, זוהי דוגמה מופתית לאופן שבו קולנוע יכול לשמש ככלי תרפיוטי ולהוות מעין ״תיקון״ להיסטוריה טראומטית. 

צפו ב-The Moon and the Son מ-2005:

להמשך הפוסט

צפו: ג׳יימס פרנקו מאוהב בג׳יה קופולה

נטע אלכסנדר | 08.06.2014 | 20:45

ג׳יימס פרנקו הוא חידה. ככל שרשימת התארים שמתווספת לשמו הולכת ומתארכת – וכוללת, נכון לרגע כתיבת הפוסט, במאי, תסריטאי, מפיק, סופר, מרצה, דוקטורנט וכמובן שחקן – קשה שלא לתהות האם מדובר בבלון נפוח מחשיבות עצמית או בעילוי מעורר-הערצה. אם לשפוט לפי הפרויקטים הקולנועיים בהם הוא מעורב (הכוללים, בין השאר, את ״ספרינג ברייקרס״ של הרמוני קורין, ״ארץ אוז״ של דיסני או As I Lay Dying הניסיוני שפרנקו גם ביים), התשובה היא ככל הנראה איפשהו באמצע. בגיל 36, פרנקו חתום על כל כך הרבה סרטים שבמארס האחרון בית הקולנוע העצמאי IFC Center בווילג׳ בניו יורק השיק את פסטיבל FrancoFest במסגרתו כל סרטיו של פרנקו (כבמאי, שחקן או תסריטאי) הוקרנו במשך שבוע. בקצב שבו פרנקו משחרר פרויקטים חדשים – בשנה הבאה המהדורה השנייה של הפסטיבל תוכל לכלול פילמוגרפיה שונה לחלוטין. 

הפרויקט הנוכחי שמוציא את פרנקו למסע יח״צ הוא ״פאלו אלטו״, סרט הביכורים של ג׳יה קופולה (הנכדה של פרנסיס פורד-קופולה, והאחיינית של סופיה קופולה). התסריט מבוסס על אוסף סיפורים קצרים פרי עטו של פרנקו, וקופולה אף החליטה ללהק את הכוכב ההוליוודי לתפקיד מאמן כדורגל חלקלק שמנהל רומן עם תיכוניסטית בנבחרת שלו (אמה רוברטס בתצוגת משחק מרשימה). קו העלילה הזה עורר מחלוקת לאחר שפרנקו נכנס לתפקיד קצת יותר מדי, וניסה לפרטט עם תיירת בריטית בת 17 שהגיעה לביקור בניו יורק. התזמון החשוד של הפרשה המוזרה הזו – רגע לפני ש״פאלו אלטו״ נחשף בבכורה בינלאומית בפסטיבל טרייבקה האחרון, העלה את החשד שמדובר בסך הכל בתעלול יח״צ מתאמץ במיוחד. 

פרנקו ורוברטס. מה דיסני היו אומרים על זה?

בחודש שעבר פרנקו הגיע ללינקולן סנטר כדי לדבר עם מעריצים בתום הקרנה של ״פאלו אלטו״, והוא סיפר על מערכת היחסים שלו עם קופולה, וגם – בין היתר – על חיבתו לדוקומנטרי המצוין Zoo, המגולל את סיפורם של אנשים ששוכבים עם סוסים (לא מדובר במטפורה, יש אנשים כאלו, והסרט שעשו עליהם הוא פנינה דוקומנטרית). לדברי פרנקו, הוא לא רצה לעבד את הספר שלו בעצמו, ואחרי שג׳קי קופולה הציגה אותו לבתה, ג׳יה, הוא ידע כמעט מיד שהיא זו שתעבד את ״פאלו אלטו״ לקולנוע (וזאת למרות שג׳יה היתה אז בת 23, ומעולם לא ביימה פיצ׳ר). פרנקו פגש אותה בגאלה של המוזיאון לאמנות מודרנית, ובאותו שבוע הוא ראה תמונות שהיא צילמה במסגרת התואר הראשון שלה באמנות. ברגע שהוא ראה את התמונות, הוא החליט לקחת את קופולה תחת חסותו ולהפוך למנטור שלה. לא רק שהוא העניק לה את הזכויות לספרו, הוא השקיע בפרויקט כספים מההון הפרטי שלו, חנך אותה לאורך כל התהליך, ובסופו של דבר גם הסכים לשחק בסרט ״למרות שבהתחלה ממש לא רציתי לעשות את זה״.

 וכך נראה הטריילר ל״פאלו אלטו״:

מה שפרנקו שכח להזכיר בשיחה הוא שהתוצאה היא סרט בוסרי למדי. אומנם יש לא מעט פריימים יפיפיים ב״פאלו אלטו״, וניכר כי קופולה הצעירה ירשה חלק מהכשרון המשפחתי, אבל התוצאה – שמדלגת בין שלושה סיפורים שונים שכולם עוסקים בבני נוער אבודים בלוס אנג׳לס – נראית כמו חיקוי חיוור של יותר מדי סרטים אחרים, החל מ״גומו״ ושאר סרטיו של הרמוני קורין, עבור ב״פראנויד פארק״ של גאס ואן סנט (סרט שלעולם לא יימאס לי להמליץ עליו) וכלה ב״בלינג רינג״, הסרט האחרון של סופיה קופולה שעוסק בנושאים זהים ל״פאלו אלטו״. ז׳ק קילמר (הבן של ואל קילמר) הוא נקודת האור העיקרית של הסרט: הוא מגלם את טדי, נער מופנם וביישן שמאוהב עד מעל ראשו באפריל (רוברטס), נערה מבית ספרו, אבל במקביל הוא נגרר להתנהגות עבריינית בעקבות חברו הטוב ביותר, פרד (נאט וולף). במיטב המסורת האמריקאית של סרטי youth gone wild, תוכלו למצוא כאן את כל הקלישאות: הורים לא מתפקדים (כולל סצנה מטרידה שבה אבא של פרד מנסה להטריד מינית את טדי במעין הומאז׳ ל״אושר״ של טוד סולונדז), מסיבות רוויות יצרים, סמים ואלכוהול, ובני נוער אבודים ומדוכאים שמנסים לקבל קצת תשומת לב בכל הדרכים הלא נכונות.

למרות הממד הקלישאתי – שניתן להאשים אותו בסיפורים חסרי המעוף של פרנקו, ולא בבימוי של קופולה – הסרט מוכיח כי ג׳יה היא תוספת מבורכת לשושלת הקולנוענים המפוארת של משפחת המלוכה ההוליוודית. בגיל 27, הפיצ׳ר הראשון שלה מצליח ליצור אווירה כללית של קלסטרופוביה ומחנק, ולייצר כמה פריימים שנחרטים בזכרון.   

ומה לגבי פרנקו? השיחה איתו יכולה לספק נשק לכל מי שטוען שמדובר בנרקסיסט שמאוהב בעצמו (מצד שני, היש כוכב הוליוודי שחף מהאשמה הזו?), אבל היא מספקת גם לא מעט רגעים מעניינים, כמו וידוי לגבי התחרות הסמויה בינו לבין אמא שלו, הסופרת בטסי פרנקו, האופן שבו הוא עובד עם סטודנטים שלומדים אצלו קולנוע, חוויות התיכון שלו, והצילומים של סצנות הסקס בינו לבין רוברטס. 

אתמול השיחה עם פרנקו עלתה במלואה לערוץ היוטיוב של ״לינקולן סנטר״, ואתם יכולים לצפות בה כאן:

להמשך הפוסט