צפו: פיליפ סימור הופמן מדבר על אושר

נטע אלכסנדר | 04.06.2014 | 04:35

ב-2012, קצת יותר משנה לפני שהוא נמצא מת כתוצאה ממנת יתר בדירתו, השחקן פיליפ סימור הופמן (״קפוטה״, ״אושר״) התראיין לרשת PBS ודיבר בכנות על היחס שלו לאושר, כאב, הורות, משחק ושאר סוגיות פילוסופיות. כעת חלקים מהשיחה הזו הפכו לסרטון אנימציה מרגש שעלה אתמול לרשת. קצת כמו לואי סי.קיי, גם הופמן ידע לדבר בכשרון על הסבל האנושי, ועל נקודות האור שהורות מספקת בתוך קיום לא פשוט. בשיחה עימו הוא מודה בפשטות כי אין לו יכולת אמיתית להנות מאושר, והוא נוטה להפוך אושר לכאב. הרגעים היחידים שבכל זאת מספקים לו הקלה, לדבריו, הוא כאשר הוא צופה בשלושת ילדיו משחקים זה עם זה.

פיליפ סימור הופמן: הכוכב שתיעב את התהילה

הופמן היה אחד השחקנים המוערכים בקולנוע האמריקאי. מי שקטף את האוסקר הראשון שלו אחרי שנים רבות של עבודה בתעשייה, ומי שהפך לכוכב הוליוודי מהשורה הראשונה רק בשנים האחרונות (עם ״משימה בלתי אפשרית 3״ וסדרת הסרטים של "משחקי הרעב") היה כוכב שהיחס שלו להוליווד, לפרסום ולתהילה היה אמביוולנטי ומורכב מראשיתו. כמי שגילם לאורך הקריירה שלו בעיקר אנשים שחיים בשולי החברה, הופמן ידע לשלב פגיעות וטירוף באופן נדיר. גם כשגילם סוטה מין שמתנשם בכבדות בטלפון (ב"אושר" של טוד סולונדז) היה בדמות הזו משהו מעורר אמפתיה. בין אם הוא שיחק את טרומן קפוטה (ב"קפוטה", שעליו הוא זכה באוסקר) או מנהיג כת מסתורי ותאב-כח (ב"מאסטר" של פול תומאס אנדרסון) – אי אפשר היה להוריד ממנו את העיניים.

ֿֿהופמן. ״הקולנוע לימד אותי איך למות – ואיך לחיות״

לאורך כל הקריירה שלו מעולם לא נעלם המתח המרתק בין הדימוי הלוזרי – של גבר חסר-בטחון עם כרס קטנה וקרחת שהולכת ומתפשטת – לבין השבחים שקטף על כל אחת מהופעותיו. ככל שהפרסום שלו הלך והתרחב, והוא הפך מחביבם של מבקרי הקולנוע והסינפילים לאחת מהדמויות בפוסטרים שמקדמים את "משחקי הרעב 2", הפער בין ההצלחה ליחס האמביוולנטי שלו למשחק הלך והעמיק. בריאיון ל"ניו יורק טיימס" ב-2008 הופמן סיפר שהוא התאהב עד כלות במשחק בגיל 12, לאחר שראה הפקת תיאטרון של "כולם היו בניי". בגיל 41, הוא סיפר לטיימס כי "מבחינתי, משחק זה עינוי. זה עינוי מכיוון שאתה יודע שזה דבר יפיפה. פעם, כשהייתי צעיר, הייתי נוהג להגיד לעצמי 'זה דבר יפה ואני רוצה אותו'. אבל לרצות זה קל, ולנסות לעשות את זה באופן הטוב ביותר – זה כבר עינוי של ממש. בסופו של דבר, אני אסיר תודה על היכולת להרגיש משהו באופן כל כך עמוק, ואני אסיר תודה על כך שזה נגמר. אלו החיים שלי".

כעת, בסרטון החדש, הופמן מדבר בפתיחות על החיים באור הזרקורים. לדבריו, כאשר הוא עושה מדיטציה הוא אומר לעצמו שוב ושוב, ״אני כאן, אני מפחד״. בתשובה לשאלה על גילום דמויות אפלות בסרטים, הופמן אומר כי המשחק לימד אותו למות, ולפיכך הוא גם לימד אותו לחיות.

צפו בסרטון המלא:

להמשך הפוסט

סיכום מאי: כתבות, ריאיונות וביקורות

נטע אלכסנדר | 03.06.2014 | 05:19

החל מהחודש אני אתחיל לפרסם רשימות סיכום חודשיות שירכזו לא רק את הביקורות והפוסטים הנקראים ביותר בבלוג, אלא גם את הכתבות שלי ל״גלריה״ ול״מוסף הארץ״, לטובת מי שאין לו מנוי בתשלום, או מי שפספס ורוצה להשלים. הסיכום של מאי כולל גם כמה כתבות מאפריל, במסגרת הסיקור של פסטיבל טרייבקה. מה עוד היה לנו החודש? ״נימפומנית״ השערורייתי ומעורר המחלוקת, ״מתחת לעור״ הניסיוני עם סקרלט ג׳והנסון, ריאיונות עם שחקנים ויוצרים כמו פטריק סטיוארט, רורי קלאקין ובמאית האינדי קלי רייכהרדט וכמובן – הסקירה השבועית של העונה השביעית של ״מד מן״. 

הסרטים הטובים:

נימפומנית: פרובוקטיבי, מקורי ומבריק
מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת 
הנסיך הירוק  

הסרטים הרעים:

המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
גודזילה: בסרט הזה כבר היינו 

פסטיבל טרייבקה 2014:

- ריאיון עם קלי רייכהרדט (״ונדי ולוסי״, Night Moves)

- ריאיון עם פטריק סטיוארט (סרטי ״אקס מן״, Match)

- ריאיון עם רורי קלאקין (״גבריאל״)

- מטוני סופרנו עד וולטר ווייט: למה אנחנו אוהבים פסיכופתים? 

- הסיכום המלא של הפסטיבל

"אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא. הזוכה הגדול של פסטיבל טרייבקה

פסטיבל דוקאביב:

- האם אפשר בכלל להפריד בין עלילתי ותיעודי? ריאיון עם שלושה מאוצרי הפסטיבל

כתבות ל״מוסף הארץ״:

לפתח את הקוד הרגשי: על הקולנוע האינטראקטיבי של אלכסיס קירק

הטרנד החדש: רשתות חברתיות אנונימיות

מה באמת אפשר ללמוד ממשחקי מחשב? ריאיון עם המעצב סקוט אוסטרווייל 

מד מן – כל הביקורות של העונה השביעית:

הפינאלה: מוות, פרידה ונחיתה על הירח

פרק שישי: הפרק שישבור לכם את הלב
פרק חמישי: גרסת דון דרייפר ל״דיזינגוף 99״
פרק רביעי: מחשבים את קיצם לאחור
פרק שלישי: הפרק שישמוט לכם את הלסת
פרק שני: שקרים לבנים ופרחים שבורים
פרק ראשון: למה דון מסרב לסקס?

להמשך הפוסט

Fed Up: הסרט שיגמול אתכם מסוכר

נטע אלכסנדר | 01.06.2014 | 04:50

"הסרט שתעשיית המזון לא רוצה שתראו", כך משווק הסרט הדוקומנטרי החדש Fed Up, אשר מוקרן בימים אלו בהפצה מצומצמת בארה"ב. הסרט, בהנחייתה של העיתונאית האמריקאית הבכירה קייטי קוריק (שהיתה כתבה ב"60 דקות" והנחתה את מהדורת החדשות המרכזית של CBS), הוא מתקפה דמויית מייקל מור על ענקיות המזון האמריקאיות – "קוקה קולה", "קלוגס", "נסטלה" ועוד. הסרט בן 90 הדקות ממטיר על ראשיהם של צופיו אינספור נתונים מטרידים בנוגע למגפת ההשמנה בארה"ב בשני העשורים האחרונים והעלייה המטאורית במחלות הקשורות למשקל עודף כמו סכרת והתקפי לב: מתוך כחצי מיליון מוצרי מזון שונים הנמכרים בארה"ב, ב-80 אחוז יש תוספת סוכר משמעותית (כולל במוצרים שאינם נתפסים כמתוקים, כמו רסק עגבניות, לחם אחיד, פסטה ודגני בוקר 'בריאים' כמו קורנפלקס של קלוגס), השמנת יתר נחשבת למגפה בקרב אפרו-אמריקאים ואמריקאים בשכונות עוני: אחד מכל חמישה ילדים אפרו-אמריקאים בגילאי 2 עד 19 סובל מהשמנת יתר חמורה, 93 מיליון אמריקאים סובלים מהשמנת יתר, צריכה של פחית או שתיים של שתיה קלה (קולה/ ספרייט ודומיהם) ביום מעלה את הסיכון ללקות בסכרת ב-26 אחוזים – ועוד ועוד נתונים מספריים המציירים תמונת מצב עגומה ומנסים להסביר מדוע הדור הנוכחי של ילדים אמריקאים עלול לחיות פחות שנים מהדור שקדם לו. 

השורה התחתונה: אמריקאים מכורים לסוכר, והתמכרות לסוכר היא מגפה קשה לא פחות מהתמכרות לסמים קשים. למעשה, לפי ניסוי שתוצאותיו מובאות ב-Fed Up, עכברים מכורים לקוקאין שהתבקשו לבחור בין מי סוכר לבין הסם הקשה בחרו שוב ושוב בסוכר. כשהנגישות לסוכר נמנעה מהם, הם פיתחו סימני גמילה קשים שאינם שונים באופן מהותי מהתגובות הפיזיות והרגשיות של מכור לסמים המנסה להיגמל.

צפו בטריילר ל-Fed Up:

הסרט הופק על ידי לורי דיוויס, אשר קטפה את האוסקר על ההפקה של "אמת מטרידה" – הסרט המצליח בכיכובו של אל גור שהתריע מפני התחממות גלובלית הרבה לפני שהמושג הזה היה ביטוי שגור בכל בית. כמו "אמת מטרידה", גם Fed Up הוא יותר מ"סתם" סרט תיעודי – מדובר במניפסט שמבקש לשכנע את צופיו לשנות באופן מהותי ומיידי את הרגלי האכילה שלהם. בהתאם, הסרט מסתיים בקריאה "קחו על עצמכם את האתגר של Fed Up – עשרה ימים רצופים ללא סוכר", הצעה שמככבת גם באתר הרשמי של הסרט.  

במובן זה Fed Up מצטרף לטרנד של סרטים תיעודיים אשר תוקפים חזיתית את תעשיית הג'אנק פוד, ובהם Super Size Me, להיט האינדי המצליח של מורגן ספרלוק מ-2004 שגרם למקדונלדס לשנות את התפריט שלה ולהוסיף לו סלטים ומנות "בריאות" יותר, וכן Food Inc מ-2008, שתקף גם הוא את תעשיית המזון האמריקאית. בדומה לסרטים הללו, Fed Up משלב נתונים סטטיסטיים עם "סיפורים אנושיים": שלושה ילדים בגילאי 10 עד 14 שכל אחד מהם שוקל למעלה ממאה קילו. לצד ריאיונות עם רופאים, מומחי תזונה בכירים ואנשי ממשל כמו נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון, הסרט משלב קטעים קצרים העוקבים אחרי ניסיונותיהם הנואשים של הילדים לרזות בחברה שמנסה למכור להם עוד ועוד ג'אנק פוד.

על אף שיש לא מעט בעיות עם Fed Up – כמו השפה הדמוגוגית שמטילה את כל האחריות על תאגידי המזון, או הנטייה הרפטטיבית לחזור שוב ושוב על אותם מסרים ולהאכיל את הצופים בכפית – החשיבות שלו היא במסר החד משמעי שהוא מבקש להעביר: סוכר הוא רעל, ובגלל שילוב של נסיבות כלכליות והיסטוריות, בעשורים האחרונים כמות הסוכר באוכל מעובד קפצה באופן לא סביר. לפי הסרט, כיום ילד אמריקאי ממוצע צורך למעלה מ-40 כפיות סוכר ביום. הסיבה: ב-1977 פורסם דו"ח ממשלתי שקרא לחברות המזון לצמצמם משמעותית את אחוזי השומן במוצרים שלהם, והשומן הוכרז כאויב המרכזי של שומרי המשקל. מכיוון שמזון נטול שומן הוא גם מזון נטול טעם, החברות החלו להוסיף סוכר לכל מצרך בניסיון להפוך אותו לטעים וממכר יותר. באופן מצער, האסטרטגיה הזו עבדה מעל המשוער, וכמויות הסוכר הלכו ועלו לאורך השנים.

הבעיה העיקרית שקוריק מבקשת להעלות לדיון היא כוחו העצום של לובי חברות המזון בארה"ב: מכיוון שמדובר בתאגידים שמגלגלים מיליוני דולרים, יש להם לא מעט השפעה פוליטית. כך למשל, אחרי שהקונגרס האמריקאי קבע תקנות חדשות בנוגע להרכבה הרצוי של ארוחת הצהריים המוגשת בבתי ספר – שוק כלכלי שמגלגל רווחי ענק – הלחץ האדיר מצד חברות המזון הצליח לשכנע פוליטיקאים מקומיים בטקסס ובמדינות אחרות להתקפל ולהגדיר פיצה קפואה כ"ירק" בגלל השימוש ברסק עגבניות. בהתאם, למרות שהחוק החדש מחייב כל בית ספר לספק לתלמידיו שתי מנות ירק ביום, בפועל מרביתם ממשיכים להגיש פיצות קפואות שמחוממות זמן קצר לפני הארוחה ומכילות כמות מפחידה של סוכרים, שומנים וחומרים מעובדים שכל קשר בינם לבין ירקות מקרי בהחלט.

ההישג המרכזי של הסרט הוא היכולת להסיט את הדיון מהנרטיב הקלישאתי שלחברות המזון נוח לקדם – "שמנים הם פשוט עצלנים וחסרי מוטיבציה" – ולעסוק בכשלון הידוע מראש לשמור על משקל תקין בחברה צרכנית שבה המפרסמים מנסים לגרום לפעוטות בני שנתיים להתמכר לקולה או לספרייט. כדי להילחם בדעות הקדומות נגד שמנים, קוריק מסבירה בפשטות שמה שסיפרו לנו במשך שנים פשוט לא עובד: "תמיד אמרו לנו שקל ופשוט לרדת במשקל. כל מה שצריך לעשות הוא לשרוף יותר קלוריות ממה שאנחנו צורכים. כלומר, לאכול פחות ולהתעמל יותר. אבל בפועל, ילד ששותה פחית אחת של קולה יצטרך לרכב על האופניים באופן אינטנסיבי במשך למעלה משעה כדי לשרוף את הקלוריות האלו, וזה כמעט אף פעם לא קורה".

במילים אחרות, הניסיון הנואש לווסת את "מאזן האנרגיה" שלנו באמצעות פעילות גופנית ודיאטה נידון לכשלון מול המתקפה הבלתי-פוסקת של חברות המזון. במובן זה סיפורי ההשמנה שמובאים במהלך הסרט מציגים תרבות אכילה שונה באופן מהותי מתרבות האכילה הישראלית. בעוד שבישראל ניתן להשיג פירות וירקות טריים בקלות יחסית, בארה"ב יש אזורים שלמים שבהם מזון מעובד הוא זול וזמין בהרבה מארוחה המבוססת על ירקות טריים. למעשה, המצב חמור עד כדי כך ש-Fed Up עוקב אחרי יוזמה חדשה יחסית של "אוטובוס הבריאות", במסגרתה אוטובוס עמוס בירקות ופירות עובר בין הערים הקטנות בחלקים שונים בארה"ב כדי לאפשר למקומיים נגישות גבוהה יותר למזון לא מעובד.

בנתיים, בני נוער אמריקאיים עדיין נתקלים במזנוני בתי ספר שמציעים בחירה עגומה בין פיצה להמבורגר. באופן מעניין, הסרט תוקף גם את היוזמה המדוברת של מישל אובמה, אשר מובילה שינוי במדיניות התזונה במערכת החינוך האמריקאית כחלק ממסע הצלב שהיא הכריזה נגד מגפת ההשמנה. כפי שקוריק מציינת, אובמה סירבה להתראיין ל-Fed Up (לצד בכירים בחברות המזון המובילות בארה"ב", שסירבו אף הם למסור את גרסתם), ולמרות המחויבות של אשת הנשיא לנושא התזונה הבריאה, בפועל היא חתמה עם חברות ענק כמו קוקה קולה וקלוגס על הסכם בעייתי שהעניק להן ניצחון תדמיתי.

השוואה של כמויות סוכר במוצרים שונים מתוך הסרט. "סוכר ממכר פי שמונה יותר מקוקאין"

כאמור, Fed Up רחוק מלהיות סרט מושלם. הריאיונות המניפולטיביים עם הילדים המנסים לרזות, אשר אחת מהם מתייפחת מול המצלמה ואומרת בכאב "אני כל הזמן חושבת על שוקולד", היו צריכים להישאר על רצפת חדר העריכה, מכיוון שהם צהובים ומזמינים את הצופים לבהות בילדים הללו כאילו היו בעלי חיים בקרקס. ובכל זאת, גם למי שלא חי בארה"ב כדאי להתעניין במסר של הסרט הזה: כמעט בכל מזון מעובד שהחברה המערבית צורכת כיום יש כמויות הרסניות של סוכר, אפילו כשהן מסתתרות מאחורי שמות כמו "דבש", "סירופ סוכר", "סוכר תירס", גלוקוז או אינספור שמות אחרים שאנחנו כלל לא מודעים לקיומם (לפי הסרט, סוכר מסתתר כיום מאחורי לא פחות מ-56 שמות גנריים). בפחית אחת של קולה/ ספרייט/ פפסי/ שתיה ממותקת אחרת יש כ-17 כפיות סוכר. זה אומנם עוזר לנו לתפקד שעות נוספות בתור מרוץ העכברים הקפיטליסטי, אבל ניסוי העכברים מזכיר לנו שמדובר בהתמכרות קשה ומסוכנת כמו כל התמכרות אחרת.    

להמשך הפוסט

מד מן: מוות, פרידה ונחיתה על הירח

נטע אלכסנדר | 26.05.2014 | 09:33

*אזהרה: הפוסט הבא כולל ספויילרים לפרק השביעי בעונה השביעית והאחרונה של "מד מן", ״ווטרלו״

 נתחיל מהסוף: ההחלטה לחלק את העונה האחרונה של "מד מן" לשתי עונות מקוצרות – הראשונה הסתיימה אתמול (ראשון) והשנייה תעלה לשידור רק באביב 2015 – היא התעללות מיותרת במעריצי הסדרה. אחרי שש וחצי עונות ושבע שנים, הצורך לחכות שנה נוספת כדי לדעת כיצד הרפתקאותיהם של דון ושות' יגיעו לסיומן הוא ניסיון ציני למקסם רווחים עבור רשת AMC, במקום לאפשר למעריצים להיפרד מהסדרה בעונה רגילה. לכן, אפילו שהעונה הזו כללה לא מעט סצנות מבריקות ומקוריות (פטמה בקופסה, הנה משהו שהיה קשה לצפות אותו מראש), ודיאלוגים משובחים, קשה להימנע מתחושת הדז'ה וו שפרק הסיום מעורר: שוב מוות פתאומי, שוב מיזוג של הסוכנות עם חברה אחרת בניסיון להציל אותה, שוב צעד ענק לפגי, צעד קטן עבור הסוכנות. 

 "מסודרים", גרסת שדרות מדיסון

ובכל זאת, הפינאלה הזו קשרה לא מעט קצוות והיתה גדושה באירועים דרמטיים: לאכזבתם של מקדמי תיאוריית הקונספירציה לפיה מייגן עתידה להירצח א-לה שרון טייט, נראה כי תפקידה בסדרה הסתיים בקול ענות חלושה, ובאחת משיחות הטלפון המדכאות ביותר בהיסטוריה של "מד מן". רגע לפני שהיא הולכת לראות עם חברה את המערבון הקלאסי "חבורת הפראים" של סם פקינפה, מייגן מבהירה לבעלה שהנישואין שלהם הגיעו למבוי סתום. דון אולי מפנטז להמציא את עצמו מחדש בקליפורניה, אבל אף אחד בחוף המערבי לא מחכה לו. השיחה הזו היא אנטי-קליימקס אחרי עונה שכללה סצנות שתיארו את ההתרחקות המתמדת בין השניים: החל מפרק הפתיחה שאומנם כלל סצנת איחוד פוטוגנית להחריד, אבל הבהיר די מהר שהעניינים חורקים, וכלה בשלישייה תחת השפעת אלכוהול שהסתיימה עם ערימת כלים מלוכלכים בכיור. כשמייגן ארזה את סיר הפונדו בפרק שעבר, היה ברור שהקשר בינה לבין דון לא הולך לשום מקום, ואפילו ההצעה הג'נטלמנית שלו להמשיך ולתמוך בה כספית נתקלת בסירוב מנומס.

ובכל זאת, למרות שאת הקשר עם מייגן כבר מאוחר מדי לשקם, השיחה בין השניים מעידה כי דון השתנה: במקום להמשיך להסתיר ממנה מידע, הוא מספר לה שג'ים מנסה להביא לפיטוריו, ובהמשך אומר "אני חושב שזו יכולה להיות הזדמנות להתחיל מחדש". המשפט הזה הוא פארפרזה על המשפט שדון אמר לליין פרייס כשהוא נאלץ לפטר אותו בבושת פנים אחרי שגילה כי מנהל החשבונות הבריטי זייף את חתימתו. כשפרייס התחנן בבכי להישאר בחברה, דון ניסה לנחם אותו ואמר לו כי הוא צריך לחשוב על הפיטורים כהזדמנות לפתוח דף חדש.

היי שלום, ותודה על הבגדים

רוחו של פרייס ריחפה על הפרק הזה במובן נוסף: האובדנות הפתאומית של טד, שאכן נראה בעונה הזו כמו צל חיוור של עצמו. בתחילת הפרק הוא כמעט הורג את עצמו ואת בכירי "סאן קיס", שמתקשים להשתעשע ממשחקי המוות של הטייס החובב. לרגע היה נראה שגם טד עלול ללכת בדרכם של ליין פרייס ואדם ויטמן, אחיו של דון, ולמצוא את מותו בטרם עת, אבל בהמשך התברר שמשאלת המוות שלו היא בסך הכל ניסיון נואש לחלץ את עצמו מעולם הפרסום ומהתגובה הפוסט-טראומטית שלו לפרידה מפגי.

פגי, לעומת זאת, חזרה לחיינו במלוא תפארתה אחרי עונה שבה היא ספגה התעללות אחרי התעללות. אחרי סצנת הריקוד האינטימית עם דון בפרק הקודם, השניים חלקו סצנה נהדרת נוספת בבית המלון, ופגי השלימה את המהפך שלה ממזכירה לאשת פרסום מובילה עם נאום דון דרייפרי לעילא ולעילא שהיא נשאה בבטחון מלא מול אנשי "בורגר שף". הנאום הזה יכול לשמש כמפתח לקריאת הפרק, ובמידה מסוימת גם ל"מד מן" כולה. אחרי סצנה נהדרת שבה כולם בוהים בנחיתה של ניל ארמסטרונג על הירח ב-20 ביולי 1969 דרך "מדורת השבט" הטלוויזיונית, פגי ממשיכה לפתח את התמה המרכזית של העונה – הטכנולוגיה והאופן שבו היא מחברת, אבל גם מרחיקה, בין אנשים.

"כולנו עשינו אותו דבר באותו זמן", פגי אומרת לאנשי "בורגר שף" בהתייחס לצפייה הקולקטיבית באחד האירועים הזכורים ביותר בהיסטוריה של הטלוויזיה. באופן מתוחכם, "מד מן" היא דרמה תקופתית המציגה מבנה מורכב של היסטוריות שונות: ההיסטוריה של אחד העשורים המשמעותיים ורבי התהפוכות במאה ה-20 – שנות השישים, ההיסטוריה של חבורת אנשי פרסום בשדרות מדיסון והאנשים שמקיפים אותם, וההיסטוריה של הטלוויזיה כמדיום, מימיה כמדורת השבט ועד ימיה הנוכחיים, כמדיום מותאם-אישית שבה הצפייה הקולקטיבית בזמן שנקבע מראש על ידי הרשתות הוחלפה במודל של VOD וסטרימינג שבו כל אחד יכול לצפות מתי שבא לו, אבל משהו מהחוויה השבטית הולך לאיבוד.

חוליו, אל תלך

ההתמקדות בטלוויזיה ובעלייתו של המחשב – השותף הסמוי בסוכנות בעונה האחרונה – מעידה על האופן שבו מת'יו וויינר מבין את ההתפתחויות הטכנולוגיות. וויינר מודע היטב לכך שהוא פועל ב"תור הזהב" של הטלוויזיה. ואכן, "מד מן" היא דוגמה טובה לייחודיות של המדיום בהשוואה לקולנוע: אחרי יותר מ-60 שעות בקרבת דון, פגי, ג'ואן, סאלי וכל השאר, גם לצופים יש היסטוריה משותפת עם הסדרה, שעלתה לשידור ב-2007. לכן, מספיק להראות לנו ריקוד קצרצר ואפלטוני בין דון לפגי כדי שנתרגש עד דמעות, ואפשר לבנות פרק שלם שהוא מחווה ישירה לפרק אחר (כפי שהפרק הקודם היה מעין רימייק של פרק "המזוודה" המופתי מהעונה הרביעית). זה לא רק שהדמויות השתנו – והשינוי הזה ניכר במיוחד על סאלי, שהפכה לנגד עיננו מילדה תמימה למתבגרת שאין לה בעיה לעשן ולהדביק נשיקה צרפתית לבחור – גם אנחנו השתננו, וכברת הדרך שעברנו ביחד היא משהו ששום סרט קולנוע בן 90 דקות לא יכול לחקות.

ייתכן שזאת הסיבה שבגללה הפינאלה היתה רצופה בפריימים בהם הדמויות צופות בנו. כלומר, הן צופות בטלוויזיה, אבל מבחינתנו זה נראה כאילו שהן מישירות אלינו מבט. הנאום האוטופי של פגי מסתיים בכך ש"בורגר שף" מאפשרת לצרכניה ארוחת ערב ללא טלוויזיה ברקע. "ללא טלפון וללא טלוויזיה, סוף סוף יהיה לנו את הקשר שאנחנו כמהים אליו", היא אומרת בהתלהבות. בגלל ההיסטוריה של פגי, קל להבין לאיזה קשר היא מתכוונת: בניגוד לדון, שחשף בפינאלה של העונה הקודמת את ילדותו בבית יתומים מול אנשי "הרשי", פגי מציגה מול אנשי "בורגר שף" פרסונה אמהית מזויפת – "מחכה לי בבית ילד בן עשר שאוכל ארוחת ערב מול הטלוויזיה", היא אומרת להם, ולא טורחת לציין שמדובר בחוליו, הבן של השכנים שעומד לעבור דירה ולצאת מחייה, ולא בילד הביולוגי שלה שעליו היא ויתרה. "כל מודעה מספרת סיפור", דון ופגי מזכירים לנו בפרק הזה, והסיפור שפגי בחרה לספר הוא הסיפור הקל לעיכול על אם מתפקדת.

לצפות בהם צופים בנו. מדורת השבט

מצד שני, אם היינו צריכים הוכחה נוספת לכך שמוסד המשפחה מתפורר, קיבלנו אותה בדמות מותו של ברט קופר, האב המיתולוגי של "מד מן". רגע אחרי שהוא סיים להשוות בין דון לנפוליאון, שהפסיד בקרב ווטרלו, רוג'ר מבין שאם הוא לא ייקח את המושכות וינהיג את החברה, אף אחד אחר לא יעשה זאת במקומו. העסקה שנרקמת עם "מקאן אריקסון" – מכירה של 51 אחוזים ממניות הסוכנות לחוזה של חמש שנים – הופכת את כל השותפים למיליונרים בן לילה (או, כמו שפיט האינפנטיל טורח להצהיר, "לי יש עשרה אחוזים!").

בלי מייגן אבל שוב עם טד, דון סובל מהתקף חרדה מלווה בהזיות, שבו הוא רואה את ברט רוקד ריקוד אחרון שהוא מחווה לקריירה המפוארת של השחקן הוותיק רוברט מורס, אשר כיכב במחזות זמר מצליחים בברודווי ובהם "איך להצליח בעסקים בלי להתאמץ". בנוסף, הסצנה היפה הזו, שבה מורס נטול הנעליים מפזז לצד מזכירות ומכונות כתיבה, מזכירה את הסצנות המטורללות בעונות קודמות של "מד מן", כמו ריקוד הסטפס הזכור לטובה של קן.

היה שלום, ברט. תמיד נזכור את הטעם המפוקפק שלך באמנות מודרנית

כפי שדון אומר לטד בישיבת השותפים, אם אין לך עבודה מהר מאוד אתה עלול לשקוע בדכאון. כמו שכל צופה מושבע של "מד מן" יודע, כשדון לבד הוא חוזר מהר מאוד לדפוסי התנהגות הרסניים. כעת, עם שבעה פרקים אחרונים ופרידה, נותר רק לראות האם איש הפרסום עם הזהות המפוצלת השתנה באמת, בדיוק כפי שאמריקה השתנתה ללא הכר בין 1959 ל-1969. גם ברגעיה החלשים של "מד מן", מעולם לא היה שיעור היסטוריה מענג כל כך.    

טריוויה למתקדמים:

-  מרגרט נשארה ככל הנראה בקומונה, כי נראה שרוג'ר ומונה מגדלים את נכדם במקומה. זו "משפחה חדשה" – סבא, סבתא, אבא וילד, בדיוק כמו שהמשפחה של ג'ואן – סבתא, אמא וילד – מהווה אלטרנטיבה למשפחה הגרעינית. גם הקשר האימהי בין פגי לחוליו הוא ערעור נוסף על המשפחה כמוסד המבוסס על קשרי דם וקרבה ביולוגית, בדיוק כפי שהמשפחה של אנשי הסוכנות – דון, פגי ופיט – משמעותית עבורם יותר מכל מערכת יחסים בחייהם האישיים (ולכן לא מפתיע שבוני, חברתו של פיט, התנדפה מהשטח באותה מהירות שבה היא הגיחה לחיינו.

-  ברט, חובב ספרי איין ראנד ושונא נעליים מושבע אשר הקים את סוכנות הפרסום "קופר-סטרלינג" עם רוג'ר ב-1923, היה כזכור גם מי שאמר לפיט שלא אכפת לו מהזהות הכפולה והעבר האפל של דון, כל עוד הוא עושה את העבודה (מצד שני, בפרק השביעי בעונה השלישית ברט מכופף את ידו של דון ומכריח אותו לחתום על החוזה עם היטלון בטענה ש"אני יודע עליך משהו, נכון?"). כשדון הוזה, הוא שומע את ברט קורא לו "הי, ילד" – משפט שמדגיש את העובדה שברט שימש עבורו דמות אב משמעותית, גם אחרי שבעונה הנוכחית הוא הפנה לו עורף. אגב, הידיעה שברט חי עם עוזרת שחורה היא מפתיעה למדי בהתחשב ברתיעה שלו משחורים ובבקשה שלו שדון, המזכירה האפרו-אמריקאית של דון, לא תשב בקבלה כדי שהלקוחות לא יראו אותה.

-  השיר שברט מפזם בחינניות, "הדברים הכי טובים בחיים הם בחינם", הוא שיר מ-1948 שזכה לאינספור גרסאות כיסוי, ובהם גרסה של פרנק סינטרה (שכיכב גם בפרק הקודם), וכן שמו של סרט מוזיקלי מ-1956. הנה הגרסה של בינג קרוסבי:

-  החברה שמתארחת עם ילדיה אצל בטי שואלת אותה אם היא בקשר עם דון, ובטי עונה "רק במצבים חיוניים" ובהמשך היא מכנה אותו "אקס גרוע לשעבר" (old bad boyfriend). לאור הפרידה הטרייה שלו ממייגן, ניתן להניח ששבעת הפרקים האחרונים ישובו לעסוק בקשר הטעון בין דון ובטי.

- האם גינצבורג ישוב לחיינו? האם בוב בנסון ימצא סוף סוף את אהבת חייו? האם סאלי תאבד את בתוליה (רצוי בפסטיבל וודסטוק, שנערך באוגוסט 1969)? האם ג'ואן תשלים סוף סוף עם דון? האם פגי תעבור עם החבורה העליזה למקאן ותסכים לחזור לנקודת ההתחלה ולעבוד בשביל דון? נדע בשנה הבאה.

הטורים הקודמים (לפי סדר הפרקים – מהאחרון לראשון):

עונה שביעית:

פרק שישי: הפרק שישבור לכם את הלב
פרק חמישי: גרסת דון דרייפר ל״דיזינגוף 99״
פרק רביעי: מחשבים את קיצם לאחור
פרק שלישי: הפרק שישמוט לכם את הלסת
פרק שני: שקרים לבנים ופרחים שבורים
פרק ראשון: למה דון מסרב לסקס?

עונה שישית:

על מסלול התרסקות: סיכום העונה השישית
In Care Of: איך הסתיימה העונה השישית?
פרק 11: צוללים עמוק לתוך התופת
פרק 10: האם דון יצליח לצאת מהבור שחפר לעצמו?
פרק 9: דון דרייפר בכלל לא אוהב סקס
פרק 8: דון דרייפר בארץ הפלאות (בפרק המצטיין של העונה)
פרק 7: כש״מד מן״ פגשה את ״50 גוונים של אפור״
פרק 6: מתי דון התחיל לדבר ב״אנחנו״?
פרק 5: אחריו המבול
פרק 4: למה צריך להתפלל לשלומו של דון?
פרק 3: האם דון רוצה אישה או זונה?
פרק הפתיחה הכפול: אובססיית המוות של דון דרייפר 

להמשך הפוסט

שף: האם נמצא הסרט הגרוע של 2014?

נטע אלכסנדר | 22.05.2014 | 07:13

נתחיל בחידה: איך אפשר להפוך קומדיה קלילה הכוללת קאסט הוליוודי מעורר קנאה לאוסף מזדחל של קלישאות קולנועיות שמצליח, על הדרך, להיות סקסיסטי ולהכריז מלחמה על כל מי שגופה שחוטה של חזיר לא מעוררת אצלו תיאבון? התשובה, כפי שג׳ון פאברו מנסח אותה, היא להיט האינדי ״שף״ שמצליח למלא בשבועות האחרונים אולמות בניו יורק ולזכות לביקורות מהללות. הסרט, שאף קטף את פרס ״חביב הקהל״ בפסטיבל טרייבקה האחרון, הוא דוגמה אולטימטיבית לכל מה שרע בז׳אנר המתקרא ״אינדי״ (או לכל הפחות בסרטים המתחזים ל״אינדי״ כדי להתחבב על קהל היפסטרי). 

לפאברו יש קריירה בלתי שגרתית: הוא החל כשחקן בסרטי אינדי כמו ״סקס או אהבה״ והפציע מדי פעם בסיטקומים וסדרות (הוא גילם, בין השאר, את בן זוגה של מוניקה בעונה השלישית של ״חברים״). בהמשך הוא קפץ לליגה של הגדולים לאחר שנבחר לביים את הפקות הענק ״איירון מן״ ו״איירון מן 2״ בכיכובו של רוברט דאוני ג׳וניור כגיבור-על מליונר עם בעיית שתיה ונטיה להרס עצמי. בשנים האחרונות הוא הפיק את ״איירון מן 3״ ו״הנוקמים״, וביים את הסרט הכושל ״חייזרים נגד קאובויים״ מ-2011. אחרי ההצלחה ההוליוודית, פאברו חוזר ב״שף״ לפרויקטים הצנועים מהם הוא התחיל, והוא מגייס לעזרתו את כל החברים מהוליווד להופעות אורח: סקרלט ג׳והנסון בתלבושות סקסיות מתמיד, דסטין הופמן בתפקיד בעל מסעדה קצר רוח, דאוני ג׳וניור בסצנה היחידה שמצדיקה צפייה בסרט, אוליבר פלאט (״הבית הלבן״, ״מזל סרטן״) כמבקר מסעדות נרגן, הקומיקאית הנהדרת איימי סדריס כאשת יחסי ציבור, וכן השחקנית והדוגמנית הקולומביאנית סופיה ורגרה (״משפחה מודרנית״).   

כמו במקרה של ״גודזילה״, גם במקרה הזה עדיף להסתפק בטריילר:

הבעיה היא שכל הקאסט המרשים הזה מתבזבז על תסריט חצי מבושל: פאברו מגלם את קארל קספר, שף ותיק ובעל ניסיון שחולש על מטבח במסעדת יוקרה אמריקאית. אחרי שמבקר מסעדות סנוב (פלאט) קוטל אותו ואת המסעדה שלו בטוויטר, קארל – שבקושי יודע מה זה אינטרנט – מנסה לשלוח לו הודעה פרטית אבל ״מצייץ״ בטעות קללה עסיסית שזוכה מיד לעשרות אלפי ציוצים מחודשים. התקרית המביכה הזו סוללת את הדרך לפיטוריו מהמסעדה. מובטל, גרוש טרי ומתקשה לתקשר עם פרסי, בנו היחיד (בגילומו הנהדר של הילד אמיג׳יי אנתוני), קארל מחליט לשמוע לעצתה של אשתו לשעבר (ורגרה) ולקנות ״משאית מזון״ שבה הוא יוכל להיות הבוס של עצמו. מרגע שהוא קונה את המשאית, הסרט הופך לסרט מסע במסגרתו קארל, פרסי ושף נוסף שעבד במסעדת היוקרה נוסעים ברחבי ארה״ב ומוכרים סנדוויצ׳ים קובניים להמונים. 

ברור מהסינופסיס הזה שמדובר בקומדיה קטנה וחביבה שאין צורך לתלות בה ציפיות גבוהות מדי. הבעיה היא שהסיטואציה הבסיסית והקלישאתית של התסריט – אב שמגלה מחדש את עצמו ואת הקשר עם בנו בעקבות פיטוריו – הופכת די מהר לסרט מסע מנג׳ס למדי שנמרח על פני שעתיים. פאברו, שידע לשלב בין הומור ואקשן בסרטי ״איירון מן״ המוצלחים למדי, כתב וביים הפעם תסריט ללא הומור וללא אקשן. יש כאן מעט מאוד בדיחות שעובדות, ויותר מדי דברים בעלילה סובלים מחוסר אמינות שזועק לשמיים. בהתחשב בחוסר הכימיה המוחלט בין פאברו לורגרה – שהמשחק שלה בסרט הזה ראוי לפסלון ראזי – אי אפשר להאמין לרגע שהשניים היו נשואים. באותה מידה קשה להאמין שנשים יפיפיות כמו ג׳והנסון (שמגלמת מלצרית שעובדת לצד קארל) ו-ורגרה נפולות שדודות לרגליו של פאברו – גבר מובטל בן 47 עם כרס נדיבה ודירה קטנטנה ומתפוררת (ואם המשפט הזה נשמע לכם שטחי, נסו לדמיין לרגע מצב הפוך: קומדיה רומנטית שבמרכזה גברים כמו ריאן גוסלינג ובראד פיט מתחרים על ליבה של אישה עם מראה ממוצע ובעיית משקל שבדיוק פוטרה מעבודתה בבושת פנים). 

"שף״. גם הכתף של סקרלט לא תציל את הסרט הזה

מוקד נוסף של חוסר אמינות הוא בנו של קארל, פרסי, שלמרות גילו הצעיר מוצג בסרט כמעין שילוב של איינשטין, סטיב ג׳ובס וגאון שיווק שמעלה לרשת קטעי Vine וסרטים ערוכים לעילא בזמנו הפנוי (כשהוא לא לומד להיות שף באמצעות שימוש בכמויות מגוחכות של חמאה כדי לצלות סנדוויצ׳ים). בין לבין הסרט כולל אינספור קטעי ״פורנוגרפיית אוכל״ (Food Porn) מהסוג שניתן למצוא בתוכניות בישול או ביו-טיוב, וכולם כרובם מתמקדים בתאוות בשרים, ולא במובן המיני. קארל ושות׳ יוצאים למסע קולינרי בניסיון למצוא את הסטייק הטוב ביותר, והתוצאה היתה גורמת לטבעוני כמו גארי יורופסקי לשקול לבצע פיגוע התאבדות על הסט. למעשה, לא צריך להיות טבעוני או אפילו צמחוני כדי לנוע באי נוחות למראה קומדיה המתוארת בביקורות כ״בידור קליל וכיפי״, ומכילה כל כך הרבה צילומים של חיות מתות בשלבי בישול שונים. 

כל זה היה נסלח איכשהו לו לפחות ״שף״ היה עושה שימוש נבון יותר בשחקנים המוכשרים שהתגייסו למאמץ המלחמתי, או אם הוא היה מתפתח בצורה צפויה קצת פחות, אבל פאברו בחר בפתרון הנדוש והעצלני בכל שלב בדרך. לא מעט צופים יהנו מהסיפור האופטימי והסכריני על הגבר המפוטר שמוצא את עצמו מחדש ומגלה – תחזיקו חזק – שבעצם הכי כיף לעשות מה שאתה אוהב, ולא משנה כמה כסף אתה מרוויח. אבל הרומנטיזציה ש״שף״ עושה ל״משאיות מזון״ – תעשייה שבדרך כלל מעסיקה מהגרים או עניים שאין להם שום אופציה תעסוקתית אחרת, ולא שפים שבדיוק פוטרו ממסעדות עם כוכב מישלן – הופכת את ״שף״ מסתם קומדיה לא מוצלחת לסרט מכעיס. זהו סרט שבו השף המפוטר מתחיל לעשות סכומים יפים חמש שניות אחרי שהוא פותח את משאית המזון החדשה שלו בזכות כמה ציוצים שהבן שלו העלה לטוויטר (ובכלל, אחרי עשרות אזכורים של הרשת החברתית קשה שלא לתהות האם מדובר בפרסום סמוי).

פאברו ומשפחתו. כשאלוהים סוגר דלת, הוא פותח חלון (של משאית מזון) 

הפספוס הזה מצער במיוחד מכיוון שניכר שפאברו רצה לנפק אמירה משמעותית על האופן שבו מדיה חברתית משנה את העולם שלנו, ועל הקלות הבלתי אפשרית שבה סטטוס או ציוץ הופך לוויראלי ועלול להרוס את הקריירה, או את החיים, של מישהו אחר. אבל האמירה הזו נותרת שטחית ולא ממוקדת כמו הסרט כולו, שמסתמן כבר כעת כאחד הסרטים הגרועים והסתמיים של השנה. 

לסיום, תמיד תוכלו להתנחם באחד מהסרטים הטובים של ג׳והנסון מהשנה האחרונה:

מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת
היא: אהבה זה מחשב
דון ג׳ון: סקס, פורנו ומה שביניהם 

להמשך הפוסט

מד מן: הפרק שישבור לכם את הלב

נטע אלכסנדר | 19.05.2014 | 10:46

*אזהרה: הפוסט הבא כולל ספויילרים לפרק החמישי בעונה השביעית של "מד מן", ״האסטרטגיה״

פרק אחד בלבד לפני הפינאלה של העונה האחרונה והמקוצצת, מת׳יו וויינר שולף את התותחים הכבדים של ״מד מן״: סצנה שתכנס לפנתאון של הסצנות הגדולות של דון ופגי. למעשה, יש שתי דרכים לייצר סצנות שהופכות לקלאסיקה מיידית ב״מד מן״: לגרום לדמויות לקחת חומרים משני תודעה (ע״ע השילוש הקדוש רוג׳ר, בחורה מזדמנת ואל.אס.די), או להפגיש בין דון לשלוש הנשים היחידות בחייו שאין – ולא היה לו – קשר מיני איתן: אנה דרייפר, פגי אולסן, או בתו סאלי. כל אחת מהנשים הללו מוציאה מדון את צדדיו העדינים והיפים ביותר, דווקא מכיוון שהיא מאפשרת לו להיות דיק ויטמן, ולא דון דרייפר. בהתאם, אחד הפרקים הזכורים ביותר בתולדות הסדרה – ״המזוודה״ (הפרק השביעי בעונה הרביעית) – עסק במותה הטרגי של אנה, ובנחמה המפתיעה שדון מוצא בזרועותיה של פגי אחרי שהוא מכריח אותה להישאר במשרד ולעבוד כל הלילה למרות שמדובר ביום הולדתה.

  כך זה הסתיים לפני שתי עונות. דון ופגי חולקים ליל שימורים

גם בפרק הנוכחי, ״האסטרטגיה״, יש התייחסות ליומהולדת של פגי (שנולדה ב-25 במאי 1939, למקרה שתהיתם). פגי מספרת לדון שלפני כמה שבועות היא חגגה יומהולדת שלושים, אבל עד עכשיו היא לא טרחה להגיד את זה לאף אחד (מעניין אם התאריך נפל על הלילה האומלל שבו גינצבורג הציע לה פטמה בקופסה של טבעת נישואין?). אחרי עונה שבה היא ספגה השפלה אחרי השפלה, ראתה איך חברה הטוב גינצבורג הולך ומאבד את שפיות דעתו, נאלצה להתמודד עם מחשב חדש שמאיים על כל עובדי המשרד ושימשה כשק החבטות של לו – אין פלא שהיא מרגישה כמו כשלון מהלך. ״מה לעזאזל אני יודעת על אמהות?״ היא אומרת בכאב לגבר היחיד בסוכנות – חוץ מפיט – שיודע שהיא החליטה לוותר על בנה הבכור ולא לגדל אותו בעצמה. כזכור, בעונה השנייה אנחנו מגלים, באמצעות פלאשבקים, שדון היה היחיד שטרח לתהות לאן פגי נעלמה כשהיא היתה בהריון מפיט. כשהבוס המודאג שלה בא לבקר אותה בבית החולים, הוא העניק לפגי את העצה הדרייפרית ביותר שאפשר להעלות על הדעת: פשוט תשכחי שכל זה קרה ותעברי הלאה.

פגי. ״עשתה את זה בדרכה״

פגי, שהיתה אז בת 23, מאמצת את עצתו של דון והתינוק שלה ושל פיט הופך לאחד מהפילים הוורודים בסלון של ״מד מן״. בפינאלה של העונה השנייה פגי אומנם מספרת לפיט שהיא מסרה את הבן שלהם, אבל בעונות האחרונות הילד הזה הפך למעין רוח רפאים שמרחפת מעל פגי, בדיוק כפי שרוחו של דיק ויטמן (ואחיו, אדם ויטמן) רודפת את דון בכל מקום. ״ממה אתה מודאג?״ פגי שואלת את המנטור שלה בטון אמפתי. ״מזה שבעצם מעולם לא עשיתי כלום, ואין לי אף אחד״ (That I never did anything, and that I don't have anyone), הוא עונה לה. הסיבה שהריקוד בין השניים מרגש כל כך הוא העומק הרגשי של היחסים ביניהם. פגי, שראתה את אביה מהתקף לב כשהיא היתה בת 12 (כפי שהיא מספרת לדון בפרק ״המזוודה״), גדלה ללא דמות אב, ואילו דון/ דיק גדל ללא אם. במקביל, סיפורו נפילתו של דון מאיגרא רמא לבירא עמיקתא משקף את סיפור עלייתה של פגי מתפקיד של מזכירה פשוטה לקופירייטרית בכירה והבוסית של הבוס שלה לשעבר.

אבל בזמן שבפרקים האחרונים דון עושה מאמצים אקטיביים לבלום את הנפילה שלו, הנסיקה של פגי לצמרת מתרסקת אל תקרת הזכוכית, או בשמה הקונקרטי יותר – לו אייברי. לו, וגם פיט, הם ההתגלמות המושלמת של המושג האבסטרקטי ״תקרת הזכוכית״: אותם גברים שאומנם שמעו על המהפכה הפמיניסטית, אבל הם עדיין חושבים שעדיף ״ללכת על בטוח״ ולתת לדון להציג את הפרסומת הסקסיסטית להחריד לאנשי ״בורגר שף״. ״הגיע הזמן להראות קצת אושר משפחתי״, לו מצהיר בהתלהבות אחרי שפגי מסיימת לגולל את הסיפור על האם מרוטת העצבים שרק רוצה להאכיל את הילדים שלה בזול ובקלות. ובהמשך הוא ופיט מזכירים לפגי את החלוקה המגדרית הקלאסית: את מייצגת את הרגש, דון את הסמכות.

כך נראית ״תקרת הזכוכית״, למקרה שתהיתם (תשאלו את ג׳יל אברמסון

ובכלל, הפערים המגדריים עמדו במרכז הפרק הזה, שעוסק במוסד המשפחה ובאופן שבו הוא מתחיל להתערער ולהשתנות בסוף שנות השישים. למעשה, וויינר מקביל באופן חתרני בין הורות ביולוגית להורות לא-ביולוגית, באופן שמערער על ההירככיה ביניהן: לבוב בנסון (ברוך שובך!) יש קשר אמיץ ואותנטי עם קווין, בנה של ג׳ואן, על אף שאביו הביולוגי הוא רוג׳ר; תמי, בתו של פיט, מתייחסת לאביה כאל זר מוחלט אחרי שהיא לא ראתה אותו במשך חודשים ארוכים; בוני מנסה להפגין רגש אמהי וקונה לתמי בובת ברבי (עוד תקרת זכוכית מסוג אחר), בזמן שפגי – אשר ויתרה על האמהות – מתבקשת לייצג מול אנשי ״בורגר שף״ את האם האולטימטיבית. כמובן, הסיפורים השונים הללו מהדהדים את הריב הדרמטי בין רוג׳ר למרגרט לפני שני פרקים, ואת הקרע בין דון לסאלי בעונה הקודמת. 

בנוסף לשאלה מהי הורות משמעותית יותר – הורות ביולוגית או הרצון והיכולת לגדל בפועל את הילד – הפרק עוסק גם בנושא טעון לא פחות: ״הסכמי הנישואין״ שהיו פתרון רווח במהלך העשורים הראשונים של המאה העשרים עבור גברים הומואים ונשים שידעו על הנטיות המיניות של בעליהן, אבל התחתנו איתם תמורת בטחון כלכלי ויציבות. כמו ״הצעת הנישואין״ האומללה והמשוגעת של גינצבורג בפרק הקודם, גם הפרק הנוכחי כולל הצעת נישואין שמשתבשת – בוב בנסון, שהאסטרטגיה שלו תמיד היתה להתחבב על ג׳ואן דרך הקשר שלו עם קווין, מציע לה הצעה שאי אפשר לסרב לה: ״אנחנו יכולים לנחם זה את זו בעולם של חוסר וודאות״. הבעיה היא שג׳ואן לא מחפשת נחמה, אלא אהבה, והיא מעדיפה לגדל את קווין ללא אב, מאשר עם אב שמעדיף לשקר לעצמו ולכל העולם.

פיט ובוב. יותר הומו-אירוטי מרוג׳ר בסאונה

מצד שני, קשה שלא לחוש אמפתיה לבוב: בנסיעה מהכלא עם הבכיר הנשוי מ״שברולט״, שהוכה באכזריות אחרי שהוא ניסה להתחיל עם שוטר סמוי, הוא נשאל האם אי פעם עצרו אותו. השאלה הזו מתייחסת למתיחות ההולכת וגוברת בין הקהילה הלה״טבית לבין המשטרה בערים הגדולות בארה״ב, ובעיקר בניו יורק. המתיחות הזו הובילה, ב-28 ביוני 1969, ל״מהומות סטונוול״ במסגרתן אנשי הקהילה הגאה הפגינו במחאה על פשיטה משטרתית אלימה במיוחד על הבר הגאה ״סטונוול אין״ בווילג׳. הפרק הנוכחי התרחש ביוני 1969, החודש שבו פרנק סינטרה הוציא לרדיו את אחד הלהיטים הגדולים ביותר בהיסטוריה, ״My Way״. כלומר, בהחלט ייתכן שפרק הסיום של העונה הנוכחית יעסוק באופן כלשהו במהומות סטונוול (או/ו בנחיתה של ניל ארמסטרונג על הירח ביולי 1969).

לצד חזרתו של בוב בנסון (וגם של משה דיין) לחיינו, הפרק גם בישר את המשך המתיחות בין רוג׳ר לג׳ים, הפעם על רקע האובדן של אנשי ״שברולט״, שהציעו לבנסון לעבור אליהם ולנהל את הפרסום מדטריוט. סצנת הסאונה המשעשעת בכיכובו של רוג׳ר המעורטל, אשר היתה יותר הומו-אירוטית מכל שיחה בין בוב בנסון ל״חברו״ הנשוי שמסתתר עמוק בארון, הכינה את הקרקע לפיצוץ בין השותפים בסצנה האחרונה, ולתובנה המטרידה שהארי קריין – האיש והמחשב – עומד להפוך לשותף בסוכנות.

בסופו של דבר, משפט המפתח בפרק הוא התשובה של דון לשאלה של פגי מה הוא עושה כשאין לו בטחון מוחלט ברעיון. ״אני פשוט חי עם חוסר הוודאות״, הוא עונה לה. ״זה המקצוע שלנו – לחיות בלי לדעת״. ב״עולם של חוסר וודאות״, כפי שבוב בנסון מיטיב להגדיר את תחושת אי היציבות של סוף שנות השישים, יש מתח תמידי בין הניסיון להשיג שליטה על חייך ולתכנן את העתיד (בין השאר באמצעות הקמת משפחה), לבין התובנה שתמיד יהיו גורמים שלא ניתן לשלוט עליהם. כפי ש״מד מן״ מיטיבה לחקור כבר שש עונות, הגורמים הללו יכולים להיות טרגדיות אנושיות, נסיבות היסטוריות, או התפתחויות טכנולוגיות. החיים, ולא רק בשביל דון ופגי, הם כמו בונבוניירה. אתה אף פעם לא יודע מה תקבל.

טריוויה למתקדמים: 

- דון מזכיר את הסרט השוודי (I Am Curious (Yellow, סרט ניסיוני מ-1967 שמשלב בין סצנות של עירום, סקס וסירוס לבין ריאיונות העוסקים באפליה ומחאה פוליטית, ובהם ריאיון אמיתי עם מרטין לותר קינג. הסרט צונזר ואף נאסר להקרנה בחלק ממדינות ארה״ב ב-1969, החלטה שהובילה לערעור לבית המשפט העליון, אשר הכריע לבסוף כי לא מדובר ב״תועבה״ ומותר להקרין אותו בבתי קולנוע מסחריים. שלוש שנים מאוחר יותר הגיע ״גרון עמוק״ (1972), ושינה לחלוטין את היחס לפורנו ולסרטים אירוטיים. 

- My Way, אחד השירים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של המוזיקה הפופולארית, שוחרר לרדיו ב-14 ביוני 1969 והפך ללהיט מיידי. השיר הוא ביצוע של פרנק סינטרה המבוסס על להיט פופ צרפתי מ-1967 (עם לחן זהה ומילים שונות לחלוטין). כמובן שבהקשר של דון ופגי קשה להתעלם מהמשמעות של המילים של הגרסה האנגלית:

- בוני מציעה לפיט להצטרף למועדון האקסלוסיבי של ״סקס בשחקים״, הצעה שכל כך הנראה אי אפשר לסרב לה (למרות שהכל מחוויר לעומת האורגיות של רוג׳ר, או השלישייה של דון מהפרק הקודם). מצד שני, בהתחשב בעובדה שגם היא וגם מייגן חזרו לקליפורניה לבד באותו מטוס, נראה כי דון ופיט יאלצו להמתין קצת לפני החגיגה המינית הבאה שלהם. 

- מהדיאלוג הקצר בין פגי לסטן אפשר להבין שגינצבורג עדיין מאושפז, למרות שפגי טרם הלכה לבקר אותו. 

- בנסון הוא לא ההומו הראשון של ״מד מן״. כזכור, סאל, שעבד עבור הסוכנות וניהל עם אשתו מערכת יחסים מהסוג שבוב מייחל לנהל עם ג׳ואן, פוטר בבושת פנים בעונה השלישית אחרי שלי גרנר ג׳וניור מ״לארי סטרייק״ מנסה להתחיל איתו ובהמשך דורש את פיטוריו. בהמשך נתקלנו גם בקורט סמית׳, המעצב הגרמני שלוקח את פגי לקונצרט של בוב דילן בווילג׳, וההומו היחיד מחוץ לארון בתולדות הסדרה.  

נעים להיזכר, ימיו היפים של סאל:

הבלוג השבועי על ״מד מן״ יתפרסם כאן כל יום שני. בנתיים אתם מוזמנים להשלים את הטורים הקודמים (לפי סדר הפרקים – מהאחרון לראשון):

עונה שביעית:

פרק חמישי: גרסת דון דרייפר ל״דיזינגוף 99״

פרק רביעי: מחשבים את קיצם לאחור
פרק שלישי: הפרק שישמוט לכם את הלסת
פרק שני: שקרים לבנים ופרחים שבורים
פרק ראשון: למה דון מסרב לסקס?

עונה שישית:

על מסלול התרסקות: סיכום העונה השישית
In Care Of: איך הסתיימה העונה השישית?
פרק 11: צוללים עמוק לתוך התופת
פרק 10: האם דון יצליח לצאת מהבור שחפר לעצמו?
פרק 9: דון דרייפר בכלל לא אוהב סקס
פרק 8: דון דרייפר בארץ הפלאות (בפרק המצטיין של העונה)
פרק 7: כש״מד מן״ פגשה את ״50 גוונים של אפור״
פרק 6: מתי דון התחיל לדבר ב״אנחנו״?
פרק 5: אחריו המבול
פרק 4: למה צריך להתפלל לשלומו של דון?
פרק 3: האם דון רוצה אישה או זונה?
פרק הפתיחה הכפול: אובססיית המוות של דון דרייפר 

להמשך הפוסט

גודזילה: בסרט הזה כבר היינו

נטע אלכסנדר | 16.05.2014 | 08:20

"ספיידרמן 2" עלה לפני שבועיים, "אקס מן: העתיד שהיה" עולה בסופ"ש הבא, והיום (שישי) גם "גודזילה" מצטרף לגל סרטי הקיץ מבית היוצר של הוליווד, או בשמם המלא: "מישהו רוצה להשמיד את האנושות וחייבים לעצור אותו". זהו עיבוד אמריקאי נוסף לסיפורה של המפלצת היפאנית המבטאת את החרדה מנשק גרעיני (אחרי הסרט הכושל בבימויו של רונלד אמריך מ-1998), והפעם הבמאי האנונימי יחסית גארת אדוארדס (שביים את להיט האינדי "מפלצות") הופקד על מלאכת הבימוי. הוא אומנם עושה עבודה ראויה ומצליח לספק לא מעט רגעים מרהיבים ושתי סצנות זכורות במיוחד (שתיהן כוללות גשרים), אבל התסריט הקלישאתי והבעייתי של מקס רובינשטיין מעורר געגוע לגרסה המקורית היפאנית מ-1954, שהציגה לראשונה את המפלצת שעלתה ממעמקי הים כעשור לאחר שחצי מאוכלוסיית האי הירושימה (כ-140 אלף בני אדם) נמחקה כתוצאה מפצצת האטום האמריקאית באוגוסט 1945 (אגב, אם אתם בניו יורק, הקולנוע העצמאי IFC Center מקרין מדי יום את הגרסה המקורית).

עוד מקרה קלאסי שבו הטריילר יותר טוב מהסרט:

״גודזילה״ בגרסת 2014, לעומת זאת, היא ניסיון מאולץ וחצי-אפוי להפוך את המפלצת האימתנית – ששמה המקורי הוא שילוב של המילים ״גורילה״ ו״לווייתן״ ביפנית – מאיום קיומי למפתח להצלתו של המין האנושי מידיהן של שתי מפלצות מפחידות עוד יותר, יצורים דיגטליים שנראים כמו אחיינים אבודים של החייזר מ״הנוסע השמיני״. כפי שהמדען היפאני בגילומו של קן ווטנבה אומר שוב ושוב, ״גודזילה עלתה מהמעמקים כדי להשיב את הסדר על כנו״. את מה שבני האדם הביאו על עצמם – נשק גרעיני, התחממות גלובלית ושורה של אסונות אקולוגיים – המפלצת הפרה-היסטורית יכולה, אולי, לתקן. הטוויסט הזה, שמזמין אותנו להסתכל למפלצת בלבן של העיניים ולגלות שהיא בסך הכל רצתה להציל אותנו מעצמנו, היה יכול לשמש כנקודת פתיחה ראויה לרימייק המי-יודע-כמה של הסיפור המקורי. למרבה הצער, זה לא בדיוק מה שקורה.

וכך נראית ההיסטוריה של גודזילה בחמש דקות:

הפתיחה דווקא מבטיחה: ג׳ו ברודי, מדען אמריקאי שעובד בכור גרעיני ביפאן (בגילומו של בריאן קרנסטון מ״שובר שורות״), מנסה להציל את אשתו (ג׳ולייט בינוש) לאחר שהכור מתמוטט בעקבות תאונה משונה ובלתי מוסברת, אבל לא מספיק להגיע אליה בזמן. אחרי הפתיחה האפקטיבית והמסעירה הזו, הסרט קופץ 15 שנים קדימה, כאשר בנם היחיד של בני הזוג, פורד (אהרון טיילור ג׳ונסון מ״קיק אס״ ו״אנה קארנינה״) הוא חייל אמריקאי עשוי ללא חת שנאלץ לטוס ליפאן לאחר שאביו המטורלל נעצר באשמת הסגת גבול כי הוא ניסה לפרוץ לאזור הסגור שבו נמצא ביתה הקודם של המשפחה. רבע השעה הראשונה של הסרט מציגה את הנושא שעומד במרכזו, ומדובר – תחזיקו חזק – במוסד המשפחה ובקשר בין אבות ובנים. באופן מצער, די מהר הדמות של קרנסטון עפה מהעלילה, ואנו נאלצים לבלות את 90 הדקות הנותרות עם ג׳ונסון, טעות ליהוק שמרוקנת את הסרט מכל ממד רגשי משכנע.

ג׳ונסון וקרנסטון. אחד משניהם לא יודע לשחק, ולא מדובר בקרנסטון  

90 הדקות האלו כוללות גם איזון לא מוצלח בין אקשן, מתח וסצנות ״אני-בדרך-אליך-אל-תזוזי״ בין פורד, שעושה את המסע הארוך מיפאן חזרה לארה״ב, לבין אשתו ובנם שנמצאים בסן פרנסיסקו. ההחלטה של אדוארס להמעיט בסצנות בהן רואים את גודזילה והנמסיס שלה במלוא הדרם יוצרת לא מעט רגעים ויזואליים מהפנטים (למשל, כשהזנב הענק של גודזילה נעלם בין הגלים), אבל למעט שתי הסצנות שצולמו על הגשרים – אחת בכיכובו של אוטובוס בית ספר מלא ילדים שנתקע על גשר שער הזהב בסן פרנסיסקו, והשנייה על גשר המיועד לרכבות – כבר ראינו מחזות הרס מרשימים יותר באינספור סרטי אסונות אחרים (ע״ע כמעט כל סרט שרונלד אמריך ומייקל ביי עשו בעשור האחרון). בזמן שג׳ונסון, שאמור לסחוב את רוב הסרט על כתפיו הרחבות, מפגין כריזמה של נעל, השאלה מי ינצח בסוף – גודזילה, זוג המפלצות שבסך הכל רוצה להזדווג ולהפיץ את האהבה ברחבי העולם, או המין האנושי – הופכת לפחות ופחות מעניינת. 

חצי השעה הראשונה, שבה ג׳ו יוצא למסע צלב בניסיון לגלות את האמת על התאונה המסתורית שגבתה את חייה של אשתו, מצליחה לייצר לא מעט מתח. אבל ברגע שהאמת מתגלה – וזה קורה די מהר – הסרט נע בגמלוניות של גורילה-לווייתן מסצנת הרס אחת לשנייה. עוד רצועת חוף שנחרבת מול עיניה המשתאות של ילדה בלונדינית פוטוגנית, או עוד גורד שחקים שמתמוטט וקובר תחתיו אלפי חפים מפשע – אחרי כל כך הרבה סצנות כאלו מהשנים האחרונות, למי באמת אכפת? 

תודה לך הוליווד, מזמן לא ראינו יצור דיגיטלי מחרב את גשר שער הזהב 

בסופו של דבר, נדמה כי ״גודזילה״ הוא סרט שלוקח את עצמו ברצינות רבה מדי יחסית לסיפור על לטאת ענק שמנסה למנוע משתי מפלצות שניזונות מקרינה רדיואקטיבית להזדווג. בניגוד ל״פסיפיק רים״, סרט ה״רובוטים-נגד-מפלצות״ של גיירמו דל טורו מהקיץ האחרון, ב״גודזילה״ אין רגע אחד של הומור, אתנחתא קומית או סתם דיאלוג מקורי או מורכב קצת יותר מ״אל תדאגי, הכל יהיה בסדר״ או – המועמד המוביל לתואר המשפט הקלישאתי של השנה – ״אבא, האם תהיה כאן גם מחר״? 

אם אתם חושקים בבידור קיץ עם אפקטים מרהיבים, ״גודזילה״ יספק את הסחורה. אבל אם אתם מחפשים סיפור מורכב טיפה יותר, משחק אמין או סתם שסרט שלא ממחזר את כל מה שכבר ראיתם קודם, אולי עדיף להמתין ל״אקס מן: העתיד שהיה״. לפחות שם מינון הקלישאות נמוך קצת יותר. 

 ציון: 3 כוכבים (בזכות האפקטים והסצנה עם הגשר והרכבת) 

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

נימפומנית: מילון הסטיות המלא של לארס פון טרייר
מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת 
המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות
ההיא שחוזרת הביתה: הרצליה, פינת הגיהנום 
ציידי האוצרות: קומדיית הטעויות של היטלר
היא: אהבה זה מחשב
"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב

 

להמשך הפוסט

מד מן: גרסת דון דרייפר ל״דיזינגוף 99״

נטע אלכסנדר | 12.05.2014 | 10:00

*אזהרה: הפוסט הבא כולל ספויילרים לפרק החמישי בעונה השביעית של "מד מן", The Runaways

שני פרקים לפני שהחצי הראשון של העונה האחרונה מגיע לסיומו, קיבלנו פרק שנראה כאילו הוא נכתב בהשפעת חלק מהחומרים משני התודעה שלא מעט דמויות עישנו במסיבה של מייגן. נראה כי הדימיון של וויינר ושות׳ השתולל שעות נוספות: שלישייה עם רמיזות לסביות, מחשב שמשגע את כולם במחווה (נוספת) ל״2001: אודיסאה בחלל״, דיאלוגים חומצתיים וישירים להחריד בין בטי לסאלי ובין בטי להנרי וכמובן – הדובדבן שבקצפת – המתנה שכל בחורה תשמח לקבל: פטמה בקופסה. בעוד שהרמיזות התרבותיות של ״מד מן״ מפרנסות לא מעט בלוגרים שכותבים בקביעות על הסדרה, הפעם נראה כי היה מדובר ביותר ממחווה או קריצה: וויינר השתמש ביצירות אמנות כמו סרטיו של סטנלי קובריק (״2001״ ו״הניצוץ״) או הרומן של פיליפ רות׳ שדון קרא בפרק הקודם כדי לשפוך אור על האירועים. במילים אחרות, אם אתם לא ממש זוכרים מה בדיוק קרה עם מחשב-העל ״שאינו מסוגל להתקלקל״ האל במהלך הטיסה הקטלנית לחלל, זה הזמן להשלים פערים. 

אל תדאגו, נגיע גם לזה. גינצבורג פשוט גנב את ההצגה

בעוד שהפרק הקודם, שנקרא ״המונולית׳״, כלל אינספור אזכורים ל״2001״, הפרק הנוכחי ממשיך את המחווה עם קו העלילה המופרע של גינצבורג: בניסיון להתמודד עם הרעש הטורדני שהשותף החדש בסוכנות – המחשב הענק של IBM – מייצר ללא הרף, גינצבורג נוטש את המשרד ומגלה כי ג׳ים ולו משוחחים ביניהם. הסצנה הזו מצולמת בדיוק כמו סצנה דומה ב״2001״ שבה שני האסטרונאוטים דייב ופרנק מתכננים לנתק את האל ולפרמט אותו. מכיוון שהם חוששים שהוא ישמע את התוכנית וינסה לסכל אותה, הם נכנסים לתוך חללית המפלט המיועדת לשעת חירום וסוגרים את הדלת כדי שהאל לא יוכל להאזין להם, אבל הם שוכחים שהמחשב המתוחכם מסוגל בקלות לקרוא שפתיים ועל כן הוא שומע את השיחה כולה ובהמשך מתחיל לרצוח בשיטתיות את אנשי הצוות. 

וכך נראית הסצנה המקורית של קובריק:

מכיוון שבסרט סצנת המפתח הזו מובילה לשרשרת רציחות, גם במקרה של ״מד מן״ היה ברור שהתרופפות העצבים ההדרגתית של גינצבורג תסתיים באופן טרגי. אבל הסיפור של גינצבורג מתכתב עם שתי מחוות נוספות מהפרק הקודם: הסרט ״הניצוץ״ של קובריק (הנכד הקטן של רוג׳ר מסתובב במקומות שהוא לא אמור להיות בהם ו״יורה״ בצחוק במזכירה של סבא שלו, בדיוק כמו דני, הילד בעל הכוחות הטלפתיים מהעיבוד הקולנועי לסטפן קינג), והרומן ״מה מעיק על פורטנוי״ של פיליפ רות׳. בעוד שבפרק הקודם דון השיכור הטיח בלויד, איש המחשבים שמפקח על התקנת ה-IBM, ״יש לך שמות רבים״ (You go by many names), ב״הניצוץ״ ג׳ק, הסופר שמאבד את שפיות דעתו, מתחיל לתקשר עם דמות בשם לויד ברגעי הטירוף שלו. אומנם בפרק הקודם הנחתי שדון הוא המקבילה לג׳ק (בפריים הסיום של הסרט הוא מתיישב מול מכונת הכתיבה בפריים זהה לאחד הפריימים הזכורים ביותר מ״הניצוץ״, שעוסק במחסום הכתיבה של ג׳ק), אבל כעת נראה כי וויינר מקביל את ג׳ק דווקא לגינצבורג, שלא מצליח לעבוד בשום מקום עד שהוא הולך ומשתגע. אגב, ההקבלה הויזואלית – השימוש בפריימים ובצבעים זהים – לא מותירה מקום לספק: המעצבים שעבדו על הפרק הזה צפו ב״הניצוץ״.

רוג׳ר ונכדו. איזה אוברול אדום ויפה יש לך…

דני ב״הניצוץ״. מצד שני, אדום זה דם… 

ואם כל הסממנים המוקדמים הללו לכך שמישהו עלול לחתוך לעצמו איבר חיוני לא הספיקו, הספר שדון קורא בשקיקה בפרק הקודם בניסיון להתחמק מעבודה עבור פגי הוא הרומן המצליח והפרובוקטיבי של רות׳, אשר מגולל את סיפורו של יהודי ניו יורקי שמספר לפסיכיאטר שלו איך הוא הלך ואיבד את שפיותו בעקבות הניורוזות של אמו וחוסר היכולת שלו לממש את תשוקותיו המיניות בגיל ההתבגרות. הספר כולל אינספור תיאורים של אוננות, אחד המפורסמים בהם כולל נתח בשר שאמו של הגיבור מגישה מאוחר יותר לארוחת ערב. גינצבורג, כידוע, הוא יהודי ניו יורקי שגר עם אביו ולא ממש מצליח לבטא את התשוקות המיניות שלו, עובדה שמתבטאת בסצנה מינית מביכה במיוחד עם פגי. כשהוא טוען בתוקף שהמחשב השטני הופך את כולם להומואים ולכן ״אנחנו חייבים להתרבות״, גינצבורג האומלל הוא ייצוג טלוויזיוני מדויק למדי של אלכסנדר פורטנוי, גיבורו המעונה של רות׳. התשוקה המינית הבלתי ממומשת שלו מובילה לסצנת השיא של הפרק (עם כל הכבוד לשלישייה החיוורת שמייגן מארגנת) – כאשר גינצבורג מגיש את פטמתו בעטיפת מתנה לפגי האומללה, שיכולה לכתוב רב-מכר על חיי האהבה העגומים שלה כרווקה ניו יורקית. 

כשגינצבורג נגרר כשהוא כבול לאלונקה הוא מזהיר את פגי שהמחשב טרם סיים את משימתו השטנית להשתלט על חייהם של כל עובדי הסוכנות, ופגי מסתכלת באיבה במפלצת שנקראת ״לחשוב״ (IBM Think) ותוהה בוודאי האם זה רק עניין של זמן עד שהטכנולוגיה תביס גם אותה. כעת רק נותר להמתין ולראות האם גם המחשב שהותקן במשרד מתחיל לזמר שירי ערש ולייצר דימויים פסיכדליים של מסע בזמן כשמישהו מנסה לנתק אותו מהזרם… 

גינצבורג, פגי וסטן בימים טובים יותר

בנתיים, בחוף המערבי, דון דרייפר משתעשע לרגע במחשבה שהוא יוכל לחזור להיות דיק ויטמן לכמה שעות, אבל התקווה הזו מתבדה במהירות. אחרי שסטפני, האחיינית של אנה דרייפר, מתקשרת ומספרת לו שהיא בהריון, הוא מנסה להגיע לקליפורניה במהירות שיא אבל נשאר כבול למשרד בגלל התקף הזעם של לו. כזכור, אנה – אלמנתו של דון דרייפר המקורי (החייל ששירת לצד דיק ויטמן בקוריאה ובמותו ציווה לו את חייו החדשים) – מתה באחד הפרקים המרגשים ביותר בתולדות הסדרה. זה היה הפרק שבו דון מספר לפגי שאנה היתה ״האדם היחיד שהכיר אותי״, ולכן זה ברור שמבחינתו סטפני היא הדבר הכי קרוב למשפחה שיש לו בחיים. מייגן, שמקנאת בקרבה בין דון לסטפני, ממהרת להראות לה את הדלת בתגובה אינטנסיבית שנובעת מקנאה: היא מקנאת בכך שהיא ״יודעת את הסודות״ של דון, אבל ייתכן שהפתיל הקצר שלה קשור גם לרגישות שלה בענייני הריון ואמהות, בתור מי שנשואה לגבר שיש לו ילדים מנישואים קודמים.

בהמשך, הניסיונות של מייגן להחזיר את התשוקה לחיי הנישואים המקרטעים של השניים הופכים ליותר ויותר נואשים. מה שמתחיל מריקוד סוער עם גבר מזדמן (במעין היפוך של סצנת ה״זובי זו״ מפרק הפתיחה של העונה החמישית), הופך בהמשך לשלישייה חצי-כפויה שבה דון נכנס לנעליו של גידי גוב ב״דיזינגוף 99״ (אתם מוזמנים להחליט אם מייגן היא גלי עטרי או ענת עצמון). למרות נשיקה לסבית משכנעת, ותגובה פיזיולגית גברית שקשה להתווכח איתה, נראה כי דון היה מעדיף לנהל שיחה לתוך הלילה עם ״האחיינית״ האבודה שלו מאשר לספק מינית את אשתו והחברה שלה. למעשה, כשמייגן מחליטה לדבר בשבילו ואומרת לו ״אני יודעת מה אתה רוצה״, הוא עונה בטון יבש ״אני לא רוצה כלום כרגע״. האירוניה היא שדון טס לקליפורניה כדי להיות דיק ויטמן, ומייגן כופה עליו להיות הקלישאה המהלכת של דון דרייפר – קזנובה מודרני שלעולם לא יגיד לא לסקס עם שתי נשים יפיפיות. אבל כפי שרוג׳ר כבר למד על בשרו שוב ושוב, אין תחושה מדכאת יותר מהריקנות שאחרי אורגיה, ומייגן – שנשארת לבדה עם ערימת כלים ענקית בכיור ובית מטונף – לומדת את הלקח הזה בדרך הקשה.

מישהו מהשלושה האלו יישאר עם ערימת כלים מלוכלכת בסוף, וזה לא יהיה דון

ובכל זאת, הליבידו של דון דרייפר עדיין לא מת. הוא פשוט לא קשור לתשוקה מינית, אלא לדחף ההישרדות שהביא אותו עד הלום. אחרי שהארי מגיע למסיבה של מייגן ופולט שג׳ים ולו רוקמים עסקה של ״פיליפ מוריס״ שעלולה להותיר את דון מחוץ לסוכנות, איש הפרסום המבריק של שדרות מדיסון מתייצב לפגישה שהוא כלל לא הוזמן אליה וטורף את הקלפים לטובתו. כמו ״הניו יורק מטס״, קבוצת הבייסבול שהתאוששה באופן פלאי מגל הפסדים וזכתה באליפות העולם ב-1969, גם דון דרייפר מוכיח שהוא כמו עוף החול: קם כל פעם מההריסות של חייו ומצליח לבנות אותם מחדש.

גרושתו המיתולוגית, לעומת זאת, מזכירה יותר תרנגולת חבוטה מעוף החול. בטי, שממהרת להשוות בין תנועת המחאה נגד מלחמת וויאטנם להתרופפות המשמעת של ילדי השכונה, מקבלת מהנרי הטפת מוסר זועמת במסגרתה הוא קורא לה בלעג ״אמילי פוסט״ – סופרת אמריקאית המזוהה בעיקר עם ספרי הנימוסים וההליכות פרי עטה שהפכו במפתיע לרבי מכר. העידן שפוסט מייצגת – שנות העשרים והשלושים – הוא גם העידן שהנרי היה שמח לחזור אליו, כאשר הנשים התמקדו בעבודות הבית והבינו את מקומן השולי והנחות לעומת בעליהן. עידן שבו אישה היתה אמורה לשאול את בעלה לא רק מה לומר בפומבי, אלא גם מה מותר לה לחשוב. בטי, לעומת זאת, מתקשה לקבל את השובניזם המיושן הזה ומזכירה לבעלה שהיא ״דוברת איטלקית״, עובדה שלא עושה עליו רושם מיוחד. 

בעוד שרוב צופי ״מד מן״ כבר התייאשו מבטי דרייפר, הטרגדיה האמיתית בפרק – ובעונות האחרונות – היא ההשפעה ההרסנית של הטעויות של בטי ודון על ילדיהם: בובי מצותת בחושך לריב של הנרי ובטי, ובהמשך אומר לסאלי שהוא סובל מכאב בטן כרוני (מעניין מה ד״ר פרויד היה אומר על הסימפטום הפסיכוסומטי הזה), ואילו סאלי מגיעה לשפל חדש ביחסים שלה עם אמה במסגרתה היא מטיחה בה את מה שהיא חושבת על גרסתה החיוורת לפמיניזם. או, במילותיה הצבעוניות של הבת הבכורה לבית דרייפר, ״אני לא צריכה את האף שלך כדי להשיג לי גבר״. 

כמו תמיד, דון לא נמצא שם ברגעי המצוקה של הבת שלו, והוא מתגעגע למשפחה האמיתית שהכירה אותו בתור דיק. עכשיו, כשהמחשב מאיים להפוך את אנשי המשרד למיותרים מתמיד, אפשר לפחות לשאוב קצת נחמה מהידיעה שבני אדם ממשיכים להתרבות, אפילו עם מדובר בנערה היפית אבודה שהחבר שלה נמצא בכלא. בנוסף, כפי שלו מזכיר לעובדיו בתחילת הפרק, לפעמים חלומות מתגשמים. למרות שדון הוא לא בוב דילן, נראה שהחלום שלו – הכולל כרגע השתלטות מחודשת על הסוכנות והעפתו של לו היישר ללשכת האבטלה – עומד להתגשם.

ולסיום, הימורים לקראת סוף העונה:

-  הסיכוי שגם דון וגם לו יסיימו את העונה הזו בסוכנות הוא קלוש. המשרד הזה קטן מדי עבור שניהם (במיוחד עכשיו, כשהמחשב ש״הופך את כולם להומואים״ תופס חצי קומה), ולכן אחד מהם חייב ללכת. אני מהמרת כמובן שלו ימצא את דרכו החוצה, בין השאר מכיוון שהעונה הקודמת הסתיימה בכך שדון נזרק בבושת פנים מהסוכנות, ו-וויינר לא נוהג לחזור על אותו טריק פעמיים.

- עכשיו, כשסטפני צצה שוב בחיינו, יש לי תחושה ששיחת הטלפון שבה היא תבשר לדון שהיא ילדה תהיה אחד מהשיאים הרגשיים של הפרקים שנותרו. יש לכם רעיונות לשם לילד? דיק, דון, או אולי לויד? בכל אופן, אם זו בת יקראו לה אנה. 

- שני הזוגות המרכזיים בסדרה – מייגן ודון, ובטי והנרי – נמצאים בתקופת שפל חסרת תקדים בנישואיהם. יש לי תחושה שלפחות אחד מהזוגות האלו ייפרד לפני ש״מד מן״ תסתיים. השאלה היא מי מהם, ומתי. 

- אנחנו נמצאים בסביבות מאי 1969. האם בשני הפרקים הבאים נגיע ל-20 ביולי, כשניל ארמסטרונג הפך לאדם הראשון שהלך על הירח? או שוויינר שומר את המאורע המרגש הזה לחצי השני של העונה האחרונה? עד סוף מאי נדע. 

הבלוג השבועי על ״מד מן״ יתפרסם כאן כל יום שני. בנתיים אתם מוזמנים להשלים את הטורים הקודמים (לפי סדר הפרקים – מהאחרון לראשון):

עונה שביעית:

פרק רביעי: מחשבים את קיצם לאחור
פרק שלישי: הפרק שישמוט לכם את הלסת
פרק שני: שקרים לבנים ופרחים שבורים
פרק ראשון: למה דון מסרב לסקס?

עונה שישית:

על מסלול התרסקות: סיכום העונה השישית
In Care Of: איך הסתיימה העונה השישית?
פרק 11: צוללים עמוק לתוך התופת
פרק 10: האם דון יצליח לצאת מהבור שחפר לעצמו?
פרק 9: דון דרייפר בכלל לא אוהב סקס
פרק 8: דון דרייפר בארץ הפלאות (בפרק המצטיין של העונה)
פרק 7: כש״מד מן״ פגשה את ״50 גוונים של אפור״
פרק 6: מתי דון התחיל לדבר ב״אנחנו״?
פרק 5: אחריו המבול
פרק 4: למה צריך להתפלל לשלומו של דון?
פרק 3: האם דון רוצה אישה או זונה?
פרק הפתיחה הכפול: אובססיית המוות של דון דרייפר 

להמשך הפוסט

נימפומנית: פרובוקטיבי, מקורי ומבריק

נטע אלכסנדר | 08.05.2014 | 02:32

*אזהרה: הביקורת הבאה כוללת ספויילרים לשני החלקים של ״נימפומנית״ של לארס פון טרייר (שמומלץ, אם אפשר, לראות אותם ברצף). אם טרם ראיתם את הסרט, עדיף שתקראו את הכתבה הבאה (ונטולת הספויילרים) ותחזרו לכאן לאחר הצפייה

״נימפומנית״, החלק השלישי והאפי של ״טרילוגיית הדכאון״ של לארס פון טרייר (אשר כוללת גם את ״אנטי-כרייסט״ ואת ״מלנכוליה״), הוא רכבת שדים של פרובוקציות הדוהרת במהירות במשך קצת יותר מארבע שעות בגרסה ״המצונזרת״, שעולה היום לאקרנים בישראל (וקצת מעל חמש שעות בגרסת הבמאי המלאה שהוקרנה בפסטיבל ברלין האחרון). כפי שפון טרייר דאג להבהיר ולהדגיש בקמפיין הפרסומי החריג בהיקפו שקידם את ״נימפומנית״, מדובר ביצירה קולנועית שכוללת סצנות מין מפורשות שהיו גורמות לאדל ואמה מ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ לצחקק במבוכה. נכון, אפשר בקלות להיחשף לתכנים נועזים לא פחות בחיפוש פשוט של מילים מסוימות ב״גוגל״, אבל נדיר להיתקל בפיצ׳ר המיועד להקרנות מסחריות וכולל נבחרת מכובדת של כוכבים שמעז לעמת את צופיו עם תכנים מיניים בוטים כל כך. לכן, אם אתם מאמינים שכל ייצוג חזותי של סקס הוא למעשה פורונגרפיה, ואם אתם מעדיפים להימנע מצריכת תוכן פורנוגרפי – ייתכן בהחלט ש״נימפומנית״ הוא לא בחירה אידיאלית עבורכם.

"פוסטר האורגזמה״ – ועוד דרכים יצירתיות לקדם סרט מבית היוצר של לארס פון טרייר

אבל ״נימפומנית״ הוא לא סרט פורונוגרפי, ממש כפי ש״כחול הוא הצבע הוא החם ביותר״ הוא לא סרט פונוגרפי (טענה שנימקתי באריכות בביקורת המלאה על סרטו של קשיש). זהו סרט מורכב ורב-שכבתי שמנסה – ומצליח – ללחוץ בעוצמה על כל הכפתורים שאמורים לזעזע את הצופה הבורגני. זהו סרט שגיבורתו, ג׳ו (שרלוט גינסבורג), בוחרת לדבוק במסע חיפושים סיזיפי אחר האורגזמה שאבדה לה במקום לנסות ולשקם את נישואיה ולתפקד כאם לבנה הפעוט; זהו סרט שמתפקד, במידה מסוימת, כמילון ויזואלי של כל התנהגות מינית המוגדרת כלא-נורמטיבית, החל מהומוסקסואליות וכלה בשלישיות ובסאדו-מאזו; זהו סרט שקל לקרוא אותו כמסמך מיזוגני משום שהוא מציב במרכזו אישה שכל קיומה מתמצה באיבר מינה וברצון שלה שגברים – בכל גיל, מבנה גוף או צבע עור – יחדרו אליה באופן שהולך ונעשה יותר ויותר אלים וקשה לצפייה.

״נימפומנית״ הוא כל הדברים הללו, אבל הוא גם הרבה יותר. המבנה הנרטיבי הגאוני בפשטותו – גבר יהודי מזדקן ונטול ניסיון מיני בשם סליגמן (סטלאן סקארסגארד, ששיחק ב"הממלכה" ו"לשבור את הגלים" של פון טרייר) אוסף לביתו צעירה חבולה ושותתת דם אותה הוא מצא בסמטה נטושה (גינסבורג) – מאפשר לפון טרייר לשזור ביחד סצנות סקס בוטות עם דיאלוגים פילוסופיים העוסקים בדיג, הכנסייה הנוצרית, פסיכולוגיה, מגדר, הדרך הנכונה לאכול רוגלאך ושאר ענייני דיומא. לכן, ״נימפומנית״ הוא גרסה מופרעת וחולנית במקצת ל״סיפורי אלף לילה ולילה״, וג׳ו היא שחרזדה המחליטה לספר את סיפוריה האינסופיים באמצעות התמקדות אובססיבית בפרספקטיבה אחת בלבד: התשוקה המינית שלה, והאופן בו היא התפתחה והתממשה לאורך השנים.  

בכל פעם שג׳ו מתארת מפגש מיני בטון יבש, סליגמן קוטע אותה עם שורה של אבחנות, ומותיר את הצופים עם חצי תאוותם בידם. המבנה הזה, שפון טרייר עצמו הכריז עליו כ״ז׳אנר קולנועי חדש שנקרא Digressionism״, הוא מבנה מעניין של ״סטייה מהנושא״. במקרה של ״נימפומנית״, הסטייה מהנושא היא גם סטייה מהסטייה: במקום סרט פורנו שמוביל אותנו לקליימקס (בכל מובן אפשרי) – אנחנו מקבלים סרט שהוא מעין משחק מקדים שנקטע כל שתי דקות בשיחת ״יחסינו לאן״ (או, גרוע מכך, שיחת ״הפיטמה שלך מזכירה לי סיפור קצר וגנוז של נבוקוב העוסק במושג האשמה וחטא באמונה הקתולית״). במשך ארבע שעות פון טרייר מזגזג בין פלאשבקים מלאי זימה של ג׳ו, לבין חדר השינה הקטן בביתו של סליגמן, שבו הוא שוכבת חבולה, מותשת ופגיעה מתמיד. ככל שהזמן עובר, המודעות שלנו לאופן המציצני שבו אנחנו בולעים בשקיקה את סיפוריה של ג׳ו הולכת ועולה. גם ברגעיו המשעממים והחלשים יותר – ואין הרבה רגעים כאלו – אנחנו דבוקים למסך מחמת הסקרנות: מה עוד האישה הזו תעולל לעצמה? מה עוד גברים מסוגלים לעולל לה? ומה עוד פון טרייר מסוגל לעולל לנו?

המבנה הדיאלוגי הזה נע בין תשוקה לאימפוטנטיות, בין סקס אוראלי עם גברים מזדמנים ברכבת לסיפורי דיג עמוסי מטפורות, או בין תיאור של גסיסה מחרידה של אביה של ג׳ו (כריסטיאן סלייטר) לבין שיחה על ההבדל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות (״יש נטייה שגויה לבלבל ביניהן״, סליגמן היהודי והאנטי-ציוני מסביר לג׳ו). במובן זה, זהו מבנה החושף לא רק את האופן שבו קולנוע מתפקד כטריגר אינסופי אשר מפעיל אצל כל אחד מאיתנו תגובות שונות בהתאם לניסיון החיים הסובייקטיבי שלנו, אלא גם את האופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה. הלא כמעט כל שיחה עם אדם אחר מתבצעת בשני אופנים מקבילים: עיבוד והפנמה של המידע שמועבר לנו, לצד ״ערוץ פרשנות״ פנימי שלעיתים כל קשר בינו לבין נושא השיחה מקרי בהחלט. זרם התודעה האנושי מלא ב״סטיות מהנושא״, בדיוק כפי שסליגמן מפרש את סיפוריה נוטפי הזימה של ג׳ו באמצעות ההשכלה הרחבה וניסיון החיים שלו, שכלל אינו כולל סקס (אם נאמין להצהרה שלו שהוא בתול).  

״נימפומנית״ יכול היה להוליך אותנו לסיור מודרך בין שבעת מדורי הגיהנום של התשוקה הנשית (ע״ע סרטיו הקודמים והמדכאים עד עפר של פון טרייר, או כל סרט של קתרין ברייה), אבל פון טרייר מצליח לאזן את התכנים הקודרים עם מידה מפתיעה של הומור, אירוניה ועריכת סאונד מופתית. ובכלל, השימוש של פון טרייר בסאונד הוא שיעור מזורז בעריכה, החל מהשימוש בשיר המטאל ״נימפומנית״ שפותח את הסרט וכלה בפינאלה המפתיעה במסגרתה הסיפור כולו מועבר באמצעות סאונד של יריית אקדח ודלת שנטרקת על רקע פריים שחור. במקביל, הסרט כולל את סצנת החנייה ברוורס המצחיקה ביותר שראיתי בקולנוע – סצנה שהיינו מצפים לראות אצל ווס אנדרסון, ולא אצל פון טרייר – וכן סצנות רבות בהן הרצינות התהומית של הדמויות עוררה לא מעט פרצי צחוק בקהל (למשל, כשאומה ת׳ורמן צורחת על ג׳ו שהיא הרסה את חייהם של ״האנשים הקטנים הללו״, או הסצנה שבה ג׳ו מנסה לגמול את עצמה מאוננות באמצעות הפיכת הבית שלה ל״מרחב ניטרלי ונטול תשוקות״). למעשה, מבחינת הטון הכולל שלו, ״נימפומנית״ מזכיר יותר את עבודותיו המוקדמות של פון טרייר – ובעיקר סדרת הטלוויזיה המצוינת ״הממלכה״ והסרט ״האדיוטים״ – ומאשר את עבודותיו האחרונות אשר טבעו בים של רצינות וחשיבות עצמית. 

השימוש בהומור יכול להסביר מדוע סרט ארוך הכולל לא מעט סצנות קשות לצפייה, ובראשן כל הסצנות בחלק השני בהן ג׳ו חוקרת את הקשר בין כאב לתשוקה בעזרתו האדיבה של קיי (ג׳יימי בל), הוא בכל זאת יצירה מרתקת ואף מבדרת שאין בה אף רגע משעמם. במקביל, המבנה של סיפור-בתוך-סיפור והחלוקה לשמונה פרקים, בדומה לרומן ספרותי (וההשוואה למרקיז דה-סאד היא בלתי נמנעת במקרה הזה), מאפשרים לקרוא את ״נימפומנית״ באינספור צורות. כך למשל, אפשר לקרוא את הסצנה שבה ג׳ו ״מוציאה מהארון״ פדופיל מודחק כמעין סיכום של הסרט: כפי שג׳ו מציגה בפני הקורבן שלה שורה ארוכה של סיפורים שכל אחד מהם מייצג סטייה מינית אחרת על מנת לבדוק את התגובה שלו, כך פון טרייר מעמת את צופיו עם אנציקלופדיה בריטניקה של התנהגויות מינית באופן המאלץ אותם לשאול האם משהו מאוסף ה״סטיות״ הזה מעורר בהם דחפים חבויים. במובן זה הסרט הוא כתם רורשאך שכל צופה מוזמן להשליך עליו את הפנטזיות והפחדים שלו (ואין זה מקרי שלדמות הראשית קוראים סליגמן והוא מבטא את שם משפחתו כ״פרויד״, קרבה לא מקרית ליהודי אחר בשם זיגמונד פרויד). 

ג׳ו הצעירה (סטייסי מרטין) וידיד. אהבה זה לחלשים

לכן, ״נימפומנית״ הוא קודם כל יצירה החוקרת את האופן שבו הקולנוע משמש מרחב בטוח לפנטזיות מודחקות. כפי ש״חדר הטיפולים״ של קיי מאפשר לג׳ו להיפטר מכל עכבה מוסרית או חברתית, ולו באופן זמני, ״נימפומנית״ מאפשר לנו – וליתר דיוק, מכוון לנו אקדח לראש ומאלץ אותנו – לדמיין מחדש כל פנטזיה שאי פעם חלפה לנו בראש ולחשוב ברצינות על מילון הדימויים הויזואלי שלנו בכל הנוגע לתשוקה מינית. ייתכן שזו הסיבה שקל להאשים את הסרט במיזוגניה באמצעות הטענה שהפנטזיות של ג׳ו – הכוללות מזוכיזם, אובדן שליטה, סקס נטול אהבה, בגידות ופרטנרים מרובים – הן קלישאה מקוממת של הפנטזיה הגברית, לפיה כל אישה מפנטזת בסתר שכמה שיותר גברים זרים יחדרו לגופה. 

אבל, במקביל, הסרט מאפשר לנו קריאה מתוחכמת יותר, הקשורה למבנה הנרטיבי שלו כסיפור-בתוך-סיפור. אם בפרקים הראשונים נראה כי הסצנות המתעדות את המפגשים המיניים של ג׳ו הצעירה (סטייסי מרטין המעולה) הן תיעוד מדויק של זכרונות הילדות של ג׳ו המבוגרת, ככל שהסרט מתקדם ההנחה הזו הופכת לבעייתית יותר ויותר. מכיוון שהסיטואציה הבסיסית היא זו שבה אישה מספרת בעל פה על כיבושיה המיניים לגבר, איך בעצם אנחנו יודעים שסצנות ״הפלאשבקים״ הן המחשה ויזואלית של זכרונותיה, ולא המחשה ויזואלית של הפנטזיות מלאות התשוקה של סליגמן? כמובן, באותה עת קיימת אפשרות שלישית: הפלאשבקים הם הפנטזיה של פון טרייר. 

מכיוון שג׳ו היא ״מספרת לא אמינה״ (unreliable narrator), ההנחה כי מה שאנחנו רואים מול עיננו הוא ביטוי ישיר של זכרונותיה היא רק דרך אפשרית אחת לקרוא את הסרט. למעשה, פון טרייר מעודד אותנו לחשוד שהגיבורה שלו משקרת. קודם כל, מכיוון שהסיפור שהיא מגוללת רווי בצירופי מקרים שהסיכוי שהם אכן התרחשו במציאות קלוש עד לא קיים (כך למשל, מה הסיכוי שהיא נתקלה במהלך חייה שוב ושוב בג׳רום, בתקופות שונות ובנסיבות שונות, כולל בסצנה התמוהה שבה היא מהלכת ביער ומוצאת תמונות קרועות של ג׳רום ואהובתו?). בנוסף, ג׳ו מעידה על עצמה כמי ששיקרה לאורך חייה שוב ושוב, וכמי שמורגלת באי-אמירת אמת (למשל, בחיי נישואיה עם ג׳רום, או בבגידות החוזרות ונשנות שלה עם גברים אחרים).  

אדל ואמה היו מסמיקות מבושה

לפיכך, ניתן גם לקרוא את ״נימפומנית״ באופן חתרני יותר, כסיפור על שקרנית פתולוגית הממציאה ביוגרפיה פיקטיבית מסיבה שלא ידועה לנו, או כי היא יודעת כי סיפור כזה יכול לעורר אמפתיה אצל סליגמן ולמנוע ממנו להסגיר אותה למשטרה או לנסות לנצל אותה. אם נניח ש״הפלאשבקים״ של ג׳ו הם בסך הכל סיפורים שהיא המציאה ממוח הקודח, קל יותר להתייחס אליהם כאל שורה של קלישאות בנוגע לדבר החמקמק שנקרא ״תשוקה נשית״. במובן זה, שמונת הפרקים של ״נימפומנית״ הם כמו מילות החיפוש הפופולאריות ביותר בכל אתר פורנו: צעירה וחרמנית, שלישייה רב-גזעית (אישה-לבנה-עם-שני-גברים-שחורים), סאדו-מאזו, לסביות, ואפילו פנטזיות ספציפיות יותר (אבל קלישאתיות לא פחות) כמו ״מציצה ברכבת״. לכן, גם ״ההתנצלות״ של ג׳ו בפני סליגמן שהיא ״התנהגה כמו גבר״ כל חייה היא דרכו של פון טרייר לקרוץ לקהל שלו ולשחק עם קונבנציות של מגדר ועם ההאשמה במיזוגניה שרודפת אותו מאז ״לשבור את הגלים״ ו״רוקדת בחשיכה״.

בסופו של דבר, ג׳ו יוצאת כשידה על העליונה. האקדח שנתקע (אולי) במערכה הראשונה, תפקד היטב במערכה האחרונה. יריית האקדח הבודדת מהדהדת בראשנו זמן רב אחרי כתוביות הסיום, וייתכן שזהו הישגו הגדול של פון טרייר: ״נימפומנית״ הוא לא סרט פשוט, ואין ספק שהוא יקים לפון טרייר שונאים חדשים לצד מעריצים חדשים, אבל האופנים השונים בהם ניתן לקרוא אותו הופכים את הצפייה בו למתגמלת וכדאית. זהו סרט שקורע לגזרים את תרבות התקינות הפוליטית שהשתלטה על הקולנוע המסחרי (וסירסרה אותו לחלוטין, אם נשתמש במטפורה שפון טרייר היה שמח לחתום עליה), וייתכן שמשום כך הוא מענג ומאתגר כל כך. זוהי הוכחה נוספת לכך שפון טרייר הוא קולנוען ללא גבולות, ומכיוון שאנחנו חיים בעידן שקולנועים כאלו הם יחידי סגולה, יצירה כמו ״נימפומנית״ היא אתגר שכדאי להיענות לו.  

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת 

המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות
ההיא שחוזרת הביתה: הרצליה, פינת הגיהנום 
ציידי האוצרות: קומדיית הטעויות של היטלר
היא: אהבה זה מחשב
"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב

 

להמשך הפוסט

מד מן: מחשבים את קיצם לאחור

נטע אלכסנדר | 06.05.2014 | 04:27

*אזהרה: הפוסט הבא כולל ספויילרים לפרק הרביעי בעונה השביעית של "מד מן", The Monolith

 1969 היא לא רק השנה שבה תרבות הנגד ההיפית השתלטה על השיח האמריקאי, ומחשבים החלו להפוך למצרך מבוקש בכל עסק שמכבד את עצמו. זו גם השנה שבה קבוצת הבייסבול "הניו יורק מטס", שנחשבה עד אז לכשלון קולוסאלי, זכתה לתואר Miracle Mets בזכות שורה של נצחונות רצופים שהפכו אותה בן לילה לאחת הקבוצות המצליחות בהיסטוריה האמריקאית. לכן, ההתלהבות האובססיבית של דון מה"מטס" בפרק הזה – המתבטאת בתליית הדגל שלהם על קיר משרדו והזמנתו של פרדי למשחק של הקבוצה (שנערך, אם לשפוט לפי מוסף הספורט שדון קורא בשקיקה, באפריל 1969) – יכולה לרמוז לנו משהו על המשכה הצפוי של העונה האחרונה של "מד מן": גם מי שנראה מובס, מושפל וחסר סיכוי יכול, עם קצת מזל, כשרון ועבודה קשה, לצאת כשידו על העליונה. 

כפי שכולנו כבר יודעים היטב, דון דרייפר מסוגל להעלות את התבוסה לדרגת אמנות. זה לא רק שהוא לא יודע להפסיד בכבוד: התגובה שלו לידיעה שהוא חייב לעבוד עבור פגי – המזכירה שהוא סייע לה להפוך לקופירייטרית בכירה – היא מופת של תבוסנות, החל מהתקף זעם אלים הכולל השלכת מכונת כתיבה, עבור בהתנהגות של ילד בן 4 (ע"ע משחק סוליטר סוער בזמן העבודה) וכלה בגניבת בקבוק וודקה מרוג'ר והשתכרות מביכה מול כל אנשי המשרד. למרות שהפרק הקודם, שהסתיים בהסכמתו הנואשת של דון לחזור למשרד בתנאים מגבילים, רמז על כך שאיש הפרסום בעל הזהות המפוצלת אכן השתנה – מת'יו וויינר ממהר להזכיר לנו שדון עושה שני צעדים אחורה על כל צעד קדימה.

התקיעות של דון והנטייה המסוכנת שלו לצלול להרגלים הרסניים הופכות לפתטיות עוד יותר ככל שהסדרה מתקדמת. ב-1969, מי שעדיין חושב שנשים הן רק מזכירות ומכונות נועדו לשרת בני אדם (ולא להחליף אותם) נחשב לשריד ארכאי. לכן, למרות ששמו של הפרק – המונולית' – יכול לסמל את המחשב הענק שמשבש את חייהם של עובדי המשרד, או לשמש כמחווה ל"2001: אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, אשר נפתח בסצנה זכורה בכיכוכבו של מונולית' מסתורי, באותה מידה הוא יכול לתאר את דון, ש"מתחפר במערה שלו" (כפי שרוג'ר מתאר אותו) ומסרב להכיר בשינויי הצייטגייסט.

מייקל, פגי וסטן. זהירות, מחשב ענק מאחוריכם!

באופן מעניין, וויינר בנה את הפרק באמצעות שני נרטיבים מקבילים המציגים שתי אלטרנטיבות הפוכות בכל הנוגע לקדמה טכנולוגית: רוג'ר מוצא את עצמו נודד לקומונה היפית בלב יער שחבריה מאמינים כי "חשמל סתם עושה בעיות", בעוד שדון נקלע לוויכוח פילוסופי עם צעיר בשם לויד, מעין נביא טכנולוגי בעיני עצמו האחראי על התקנת המחשב החדש של IBM במשרד. במסגרת הדיאלוג הלא ממש אמין בין השניים, דון שואל "מי מנצח? מי מחליף יותר בני אדם?" ולויד, שהוא מעין שילוב של סטיב ג'ובס וריי קורצווייל, עונה בבטחון "המכונות האלו הן מטפורה לכל דבר שעובר לאנשים בראש". ובכן, תודה לך וויינר על כך שלא התאפקת וניסחת את פילוסופיית הסימבוליזם של "מד מן" באמצעות פטיש חמישה טון.

אם זה לא היה ברור מספיק, דון, גינצבורג ושאר אנשי המשרד מגיבים בפאניקה למחשב החדש לא רק מכיוון שהוא השתלט על אזור המנוחה המשותף שלהם, אלא בעיקר בגלל שהם מתחילים להרגיש מיותרים מתמיד. במקרה של דון, החרדה הזו היא לא סתם פראנויה חסרת ביסוס. כמעט כל דמות במשרד ממהרת להבהיר לו שהחזרה שלו נכפתה עליה – מהלך שמגיע לשיא בדיאלוג הקשה בינו לבין ברט קופר. לאחר שזקן השותפים שואל אותו "למה אתה כאן"?, דון עונה "כי אני הקמתי את הסוכנות הזו", וברט יורה חץ היישר לליבו (שמדמם גם ככה): "כן, הקמת אותה ביחד עם האיש המת שאת משרדו ירשת כעת". האזכור הבוטה של ליין פרייס, מנהל החשבונות של הסוכנות שהתאבד במשרדו לאחר שדון גילה כי הוא זייף את חתימתו ומעל בכספים, דוחק את דון לקצה וגורם לו לחזור לחיקו החם של הבקבוק.

בזמן שדון ושות' עסוקים בלהסתכל באיבה בטכנאים שבונים קתדרלה חילונית קטנה למחשב החדש, רוג'ר וגרושתו, מונה (טליה בלסם, אשתו במציאות של השחקן ג'ון סלייטרי המגלם את רוג'ר) נוסעים לחלץ את בתם היחידה ממלתעותיהם של ההיפים נטולי ההיגיינה ש"חטפו" אותה ו"שטפו לה את המוח". כמו בפרק הקודם, במסגרתו בטי ניסתה להוכיח לעצמה שהיא אמא ראויה ונכשלה באופן אומלל, גם בפרק הנוכחי המסע לשיקום הסמכות ההורית מסתיים במפח נפש. כמו אצל בטי ובובי, בהתחלה הכל נראה אוטופי ומבטיח: רוג'ר ו"מריגולד" מצליחים להעביר כמה שעות שלוות בקילוף תפוחי אדמה, איסוף עצים למדורה ולינה באסם (שבו הם סופרים כוכבים, פעולה שמחשב IBM יכול לעשות בשניות בודדות, כפי שלויד מסביר לדון). אבל ברגע ששותף מזדמן שוכב עם בתו באישון לילה, הפתיחות המחשבתית של רוג'ר מתחלפת בהבנה שבקצב הנוכחי נכדו הקטן עומד לגדול בלי אמא.

העימות הסופי והדרמטי בין רוג'ר למרגרט מזכיר לנו למה אף גבר ב"מד מן" לא יהיה מועמד לתואר "אב השנה": זוהי סדרה על דמויות אבודות המשחזרות את הטעויות של הוריהן, למרות הרצון הנואש להמציא את הגלגל מחדש. דון, שאביו היה אלכוהליסט, מתקשה להתנתק מהרגלי השתייה שלו; רוג'ר, שהתעלם רוב חייו מצרכיה הרגשיים של בתו היחידה לטובת בחורות מזדמנות (ואין זה מקרי שהמאהבת הנוכחית שלו, שרי, דומה דימיון מחשיד לצעירות המשוחררות המאכלסות את הקומונה ההיפית), מתחיל להבין שיש טעויות שמאוחר מדי לתקן אותן; ופיט בורא את עצמו מחדש בקליפורניה ומתעלם מקיומה של בתו, תמי (למעשה, הוא כל כך מנותק ממשפחתו שהוא אפילו לא ידע שאביה של טרודי חטף התקף לב). למרבה האירוניה, הגבר היחיד שהסכים להקריב את אושרו הפרטי לטובת ילדיו הוא טד, אשר נראה כאילו הוא עומד להרוג את עצמו (או את פיט) בסצנות המעטות בהן הוא מפציע מהמשרד שטוף השמש בחוף המערבי.

הילדים שלו לא יברחו לקומונה ביער. "אב השנה" טד שואו

במצב של יתמות – מטפורית או מילולית (כזכור, אימו של פיט ואימו של רוג'ר מתו בעונה הקודמת, וסאלי הצהירה בפני חברותיה שהיא מפנטזת על כך שבטי תמות) – אין פלא שדון מתקשה לייצב את חייו בתקופה היסטורית המערערת על כל התפיסות שעל ברכיהן הוא גדל. הוא אומנם הגיע לפסגת עולם הפרסום בזכות הדימיון העשיר שלו, שתמיד הצליח לתרגם ילדות עשוקה לפנטזיות מדויקות על החלום האמריקאי, אבל בתקופה בה כולם מפנטזים על הרגע שבו ארה"ב תנחית את האסטרונאוט הראשון על הירח, או על המחשב שהאינטליגנציה המלאכותית שלו תתעלה אלפי מונים על היכולת האנושית, אפילו הדימיון הדרייפרי מחוויר. לכן, קל להבין את הרגרסיה שלו לתקופת הילדות, המתבטאת בהצטנפות בתנוחת עובר על הספה במשרד (התנוחה בה פרדי מוצא אותו כשהוא בא לאסוף אותו למשחק).

כדי להדגיש עוד יותר את התקיעות של דון, וויינר חוזר בפרק הזה למוטיבים הויזואלים והתמטיים שאפיינו עונות קודמות של "מד מן", ובראשם דלתות ומעליות. התזוזה המתמדת בעקבות השינויים הפיזיים שהתקנת המחשב דורשת היא מטפורה לחוסר הנחת של אנשי הסוכנות בעקבות השינויים התכופים במשרד. כמו בפרק השני, שבו ג'ואן נאלצה לשחק כסאות מוזיקליים עם המזכירות בגלל הגזענות של ברט והגסות של לו, גם בפרק הרביעי השינויים הפיזיים והסאונד התמידי של שיפוצים וקדיחות מטעין את הסיפור של דון במועקה מתמשכת. ההתעקשות של פגי שהוא יגיע למשרד שלה, במקום שהיא תלך אליו, למשרד הסמוך, מבטאת את שיאו של תהליך חילופי התפקידים בין השניים.

דון במשרד הישן. טרם נולד המחשב שיבגוד ויתמכר לאכוהול בחינניות כמו ג'ון האם

בסופו של דבר, דון אומנם מושפל, אבל הוא לא ליין פרייס. "אתה הולך להרוג את עצמך? לתת להם את מה שהם רוצים?", פרדי מטיח בו בזמן שהוא מנסה להתאושש מההנגאובר. התשובה, למי שחשש, היא "לא". כמו "הניו יורק מטס", גם דון דרייפר הוא מסוג הדמויות שיכולות לחולל ניסים, לו רק יחזור להאמין בעצמו במקום לחסל עסקאות עם לקוחות פוטנציאליים אחרי ששתה יותר מדי.

לסיום, טריוויה למתקדמים:

- אחרי שסיים לצלוח את "התופת" של דנטה בעונה הקודמת, והביע חוסר עניין משווע בגיליון של "פלייבוי" בעונה הנוכחית, חומר הקריאה הנוכחי של דון הוא הרומן "מה מעיק על פורטנוי" של הסופר היהודי-אמריקאי פיליפ רות', אשר יצא לאור ב-1969. האם זה מרמז שמר דרייפר מנסה להתחבר לשורשים היהודיים שמעולם לא היו לו? ככל הנראה לא. סביר יותר להניח שדון נתקל בספר מכיוון שהוא עורר שערורייה לא קטנה לאחר יציאתו לאור, בעיקר בגלל תיאורי הסקס והאוננות הישירים שהוא כולל. הספר עוסק באלכסנדר פורטנוי, יהודי ניו יורקי שמגולל את סיפור חייו העגום בפני פסיכיאטר (המתפקד כאן כמעין תחליף לכומר ולווידוי במסורת הנוצרית). פורטנוי הוא תוצר של משפחה נוירוטית בלתי מתפקדת, המתייחסת לכל גילוי של תשוקה כאל חטא נטול כפרה. במובנים רבים, גם רות' מתאר מסע אל תוך התופת, אבל אצלו מדורי הגיהנום השונים הם פועל יוצא של ניורוזות דתיות והכחשה גורפת של הדחפים האנושיים, והטון עצמו קומי, חתרני ונטול עכבות. 

-  לפי הבלוג של "הוול סטריט ג'ורנל" המוקדש לסדרה, הפרק מתרחש באפריל 1969, החודש שבו מדורי הספורט סיקרו בהרחבה את פציעתו של וולט פרייזר מה-NY Knicks. עובדה משמעותית אף יותר היא שביום שישי, ה-18 באפריל 1969, "הניו יורק מטס" כלל לא שיחקו בניו יורק (היה להם משחק בפיטסבורג יום לפני), כך שככל הנראה פרדי יודע שדון שיכור ומדבר שטויות כשהוא מתקשר אליו ומזמין אותו למשחק, והוא משתף איתו פעולה כדי לסייע לו לצמצם נזקים ולמנוע תקרית מביכה במשרד.

- אתר התרבות Slate טרח ופרסם ניתוח מפורט של הפרק הרביעי כמחווה ל"2001" של קובריק, כולל השוואת דיאלוגים, מושגי מפתח וחרדת הטכנולוגיה המאפיינת גם את סרטו של קובריק (שגיבורו הוא מחשב רצחני שמאבד שליטה) וגם את אנשי הסוכנות. מדובר בחומר קריאה מומלץ ביותר

- לאן נעלם בוב בנסון? מכנסי שורטס אופנתיים וחיוך זחוח יחולקו לפותרים נכונה. 

הבלוג השבועי על ״מד מן״ יתפרסם כאן כל יום שני. בנתיים אתם מוזמנים להשלים את הטורים הקודמים (לפי סדר הפרקים – מהאחרון לראשון):

עונה שביעית:

פרק שני: שקרים לבנים ופרחים שבורים
פרק ראשון: למה דון מסרב לסקס?

עונה שישית:

על מסלול התרסקות: סיכום העונה השישית
In Care Of: איך הסתיימה העונה השישית?
פרק 11: צוללים עמוק לתוך התופת
פרק 10: האם דון יצליח לצאת מהבור שחפר לעצמו?
פרק 9: דון דרייפר בכלל לא אוהב סקס
פרק 8: דון דרייפר בארץ הפלאות (בפרק המצטיין של העונה)
פרק 7: כש״מד מן״ פגשה את ״50 גוונים של אפור״
פרק 6: מתי דון התחיל לדבר ב״אנחנו״?
פרק 5: אחריו המבול
פרק 4: למה צריך להתפלל לשלומו של דון?
פרק 3: האם דון רוצה אישה או זונה?
פרק הפתיחה הכפול: אובססיית המוות של דון דרייפר 

להמשך הפוסט