ארקייד פייר בהופעה: קונפטי, תחפושות וזכויות להט"ב

נטע אלכסנדר | 20.03.2014 | 07:58

לפני שלוש שנים, כשברברה סטרייסנד פתחה את המעטפה והכריזה בחגיגיות על הזוכה בפרס הגראמי ל"אלבום השנה", היא היתה כל כך מופתעת מהבחירה שהיא גמגה לרגע ואז הקריאה את שם האלבום במקום את שם הלהקה. לאלבום קראו The Suburbs, וללהקה "ארקייד פייר", אבל קשה להאשים את סטרייסנד בתגובה המבולבלת – להקת האינדי ממונטריאול נאבקה על הפרס מול ענקי רוק כמו ליידי גאגא, קייטי פרי ואמינם. הסולן, וים באטלר, היה מבולבל לא פחות, וגמגם "מה לעזאזל…" כשהוא עלה לבמה. שלוש שנים חלפו מאז, ובנתיים ההרכב הקנדי בהובלת באטלר, אשתו, רז'ין שסיין ואחיו וויל, התברג בחיק המיינסטרים: אינספור פרסים נחשבים, שיתופי פעולה עם דיוויד בואי, ברוס ספרינגסטין, ניל יאנג, הרולינג סטונס ו-U2, הופעות אורח בכל תוכנית לייט נייט נחשבת (כולל "סטרדיי נייט לייב"), מועמדות לאוסקר עבור שניים מחברי הלהקה (וויל באטלר ואוון פאלט) עבור הפסקול המקורי שהם כתבו ל"היא" של ספייק ג'ונז, וסיבוב הופעות עולמי הנערך בימים אלו באצטדיוני ענק. כפי ש"רולינג סטונס" שאלו בכתבה שפורסמה בינואר האחרון, זמן קצר לאחר יציאתו של אלבום האולפן הרביעי של הלהקה, "רפלקטור" – "האם 'ארקייד פייר' יכולה להיות הלהקה הגדולה בעולם?"

אם לשפוט לפי ההופעה של "ארקייד פייר" שנערכה ביום שני האחרון באצטדיון בפילדפיה, הם בהחלט בדרך לשם. קצת כמו "רדיוהד", גם "ארקייד פייר" היא להקת אינדי שהתחילה עם קהל מעריצים מושבע-אך-קטן והרחיבה אותו בעקביות. מצד שני, הפרסונה הבימתית של וים באטלר היא אנטיתזה לתום יורק: בעוד שיורק נראה בדרך כלל כאילו הוא היה מעדיף לשיר לעצמו בבית (או להקליט באולפן עם הלהקה), באטלר הוא מסוג הסולנים שמרעיפים אהבה על הקהל (אלא אם כן מדובר בקהל שווייצרי, אותו באטלר כינה "חבורה של אנשים עשירים ומפונקים" בריאיון לרולינג סטונס). בפילדפיה הוא התקרב כמעט בכל שיר אל השורות הראשונות, נתן למעריצים לגעת בו, זרק מפרט של גיטרה אל הקהל וחזר ואמר "תודה, אנחנו אוהבים אתכם. לא היינו כאן היום בלי האהבה שלכם".    

"ארקייד פייר" מופיעים בפילדפיה. "אנחנו כלום בלעדיכם" (צילום: מיה אשרי)

אחרי חימום מוצלח של קיד קואלה וחימום משעשע אך תמוה של דן דיקון (Dan Deacon), שניגן מוזיקה מעולה אבל התעקש משום מה להפעיל את הקהל כאילו מדובר בג'ימבורי, הלהקה ניצלה את העובדה שבאצטדיון יש שתי במות מצוידות היטב – אחת במרכז והשנייה בקדמת האולם, ופתחה את המופע על הבמה הקטנה, כשבאטלר עלה לבדו ושר את My Body is a Cage המרגש מהאלבום Neon Bible. שניות מעטות אחרי שהשיר הסתיים הוא הצליח באורח פלא לטפס לבמה המרכזית (טריק שהלהקה תחזור עליו עוד פעמיים במהלך הערב) ופתח רשמית את הערב עם שיר הנושא מ"רפלקטור". בסיבוב הנוכחי של "ארקייד פייר", הבמה מעוצבת באמצעות שורה של מראות שיורדות ועולות במהלך השירים, וברקע מוקרנות עבודות וידיאו ארט מוצלחות יותר או פחות.

הערב התחיל טוב, והמשיך עוד יותר טוב. כך זה נראה בפילדפיה ביום שני:

הקהל היה מורכב משילוב משעשע של היפסטרים מחופשים (הלהקה ביקשה ממעריציה להגיע להופעות בסיבוב של "רפלקטור" בתחפושת או ב"לבוש רשמי"), פילדפיים שנראו כאילו הם הגיעו הישר מיום עבודה ארוך במשרד וגם מעריצים מבוגרים יותר, שהעדיפו לשבת באחד מאלפי הכסאות שנמכרו באצטדיון במקום להצטופף ברחבה. השילוב הזה הוא הוכחה נוספת לכך ש"ארקייד פייר" -למרות התדמית שלה – היא כבר מזמן לא רק "להקה של היפסטרים", אלא להקה שפונה לקהל רחב בהרבה (השבוע הם ניגנו גם בערים אמריקאיות נוספות, ובהן פיטסבורג, ושלוש ההופעות של הלהקה בברוקלין באוגוסט הקרוב הן סולד אאוט חצי שנה מראש). אחרי "רפלקטור" באטלר וחבורתו – שמונה בסיבוב הנוכחי עשרה מוזיקאים שכל אחד מהם מנגן על שניים או שלושה כלים שונים (לפחות) במהלך ההופעה – המשיכו עם סט אנרגטי שכלל את Flashbulb Eyes, Power Out, Rebellion (Lies) וביצוע נהדר וסוחף של Joan of Arc מהאלבום החדש.

השיא הראשון של ההופעה הגיע עם "רוקוקו" מ-The Suburbs, שכלל מחווה משעשעת לליידי גאגא, והתחבר ברצף לשיר הנושא מאותו אלבום. ברקע התנגן וידיאו ארט שבו צעירים נראו רוכבים על אופניים בפרבר אמריקאי כלשהו (קטע דומה לסרט שספייק ג'ונז ביים עבור ללהקה לקראת יציאת The Suburbs). המחווה לאלבום המצליח ביותר של הלהקה עד כה המשיכה עם Ready to Start, מסוג השירים שנשמעים הרבה יותר טוב בהופעה (בעיקר מכיוון שהסאונד באצטדיון של Wells Fargo היה משובח באופן מפתיע, הישג מרשים בהתחשב בעובדה שמדובר בהרכב של עשרה נגנים שהשתעשע במעבר בין שתי במות). 

ואז, רגע לפני שהלהקה החלה לנגן את We Exist, שיר מעולה מ"רפלקטור", באטלר פנה לקהל ואמר "לאנשים שונים יש מיניות שונה. למה כל כך קשה להבין את זה לעזאזל?". איכשהו, האמירה הקצרה הזו טענה את השיר – שעוסק בדיאלוג בין צעיר שחוזר ושואל את אביו "מדוע הם מתייחסים אלי ככה? למה הם מתנהגים כאילו אני לא קיים?" – במשמעות חדשה, והפכה אותו לאחד משיאי הערב. וכך זה נראה:

 

בהמשך הלהקה ניגנה את No Car Go, "האיטי" (שיר שאותו באטלר הקדיש ל"מדינה האהובה עלינו", ממנה הגיעו הוריה של רז'ין) והמשיכה עם Afterlife, אחד השירים הרקידים ביותר מהאלבום החדש, כפי שגרטה גרוויג הוכיחה בטקס פרסי המוזיקה של יו-טיוב לפני כמה חודשים. אחרי האקסטזה של Afterlife, רז'ין נעלמה לרגע מהבמה וצצה באורח פלא על הבמה הקטנה כדי לשיר משם את It's Never Over. ההחלטה לשיר את הדואט עם באטלר כשהשניים עומדים משני צידי הקהל היתה הברקה: המרחק בניהם יצר סאונד עשיר במיוחד וטען את השיר בעומק רגשי שקשה מאוד לשחזר מחוץ להופעה חיה.

אחרי Mountains Beyond Mountains בניצוחה של רז'ין, הלהקה ירדה מהבמה בסופו של סט של כ-90 דקות. אבל ההפתעות רק התחילו: במקום לתת לקהל להתייבש בזמן הציפייה להדרן, "להקה" מזויפת עלתה לבמה הקטנה, הודיעה כי "ארקייד פייר הם להקה גרועה. אנחנו ננגן לכם משהו יותר טוב" והתחילה לנגן קאבר ל-The Twist של Chubby Checker:

בנתיים, "ארקייד פייר" עלו לבמה בכוחות מחודשים והחלו לנגן את Normal Person בזמן שהלהקה המתחרה מתעקשת להמשיך להרקיד את הקהל עם הטוויסט. בערך דקה לתוך השיר המתחרים "נכנעו" והותירו את הבמה לבאטלר ושות', שהמשיכו עם קאבר ל-Motownphilly של Boyz II Men, כחלק מההחלטה לבצע בסיבוב הנוכחי קאבר של להיט מקומי בכל אחת מהערים האמריקאיות בהן הם מנגנים (ואחרי שביצעו מחווה דומה לפרינס בשבוע שעבר):

ההופעה הסתיימה עם Here Comes the Night, הלהיט הגדול של האלבום האחרון שהגיע לשיאו במטר קונפטי נדיב שהפך את האצטדיון למגרש משחקים ענק. ואז, כפי שהם עושים כמעט בכל הופעה, הערב הסתיים עם Wake Up, הלהיט הגדול הראשון של הלהקה אשר סלל את דרכה ממועדונים קטנים במונטריאול להופעות אצטדיונים. שני הביצועים מלאי האנרגיה הזכירו למעריצים למה "ארקייד פייר" הפכה מלהקת אינדי ליקירת המיינסטרים: סאונד עשיר המבוסס על שילוב של אינספור כלי נגינה, מילים קליטות (באטלר סיפר שאת Wake Up הלהקה כתבה חצי בצחוק, כדי שיהיה להם שיר "לעורר" את הקהל בהופעות שבהם הוא רדום, כמו ההופעות הטראומטיות בשווייץ) ואנרגיה מתפרצת. העובדה שהרכב של שישה מוזיקאים ולא מעט נגנים מתחלפים הצליח לשרוד כל כך הרבה שנים (אחרי לא מעט ריבים מתוקשרים בין באטלר לנגנים שעבדו לצידו בתחילת הדרך) היא הישג מרשים עבור חברי "ארקייד פייר". ייתכן שהיכולת שלהם לעבוד ביחד לאורך זמן קשור לעובדה שמדובר בהרכב משפחתי: באטלר וסרז'ין הם הורים גאים לתינוק בן חצי שנה, ואחיו של באלטר, וויל, הוא חבר קבוע בלהקה. ואולי הסיבה נעוצה בכך שהלהקה מתנהלת כ"דיקטטורה דמוקרטית", כפי ש"הרולינג סטונס" הגדירו את סגנון הניהול הריכוזי של באטלר: הוא מקבל את ההחלטות, שאר החברים הולכים אחריו. 

כשבאטלר נשאל בינואר האם הוא רוצה להפוך את "ארקייד פייר" ללהקה גדולה עוד יותר, הוא ענה בחיוב: "בשלב הזה אפשר להיות קטנים יותר או גדולים יותר. ואני מעדיף לגדול". ל"ארקייד פייר" יש עדיין לאן לגדול. בכל זאת, וים באטלר הוא לא דיוויד בואי, וגם לא בונו. אבל כמו בכל סיפור הצלחה, השאלה היא תמיד איזה מחיר משלמים. בשלב זה המעריצים המושבעים, אלו שעקבו אחרי הלהקה מאז Funeral ב-2004, מתחילים להתמרמר על כך שהאפשרות היחידה לראות אותה בהופעות היא לשלם בסביבות 80 דולר ולהצטופף באצטדיון עם עוד אלפי אנשים במקרה הטוב, או עשרות אלפים במקרה הרע. כרגע לפחות ההרכב הקנדי עדיין מצליח לייצר תחושה מסוימת של אינטימיות גם בהופעות ענק. השאלה היא האם ניתן יהיה לשחזר את התחושה הזו גם בעוד שלוש שנים מהיום. 

בונוס לסיום – הסט המלא של "ארקייד פייר" מפסטיבל המוזיקה קאוצ'לה ב-2011:

להמשך הפוסט

ההיא שחוזרת הביתה: הרצליה, פינת הגיהנום

נטע אלכסנדר | 14.03.2014 | 08:46

״ההיא שחוזרת הביתה״, סרט הביכורים של מיה דרייפוס שעלה השבוע לאקרנים לאחר שהספיק לקטוף את פרס סרט הביכורים הטוב ביותר, פרס השחקנית ופרס הצילום בפסטיבל ירושלים האחרון, הוא סרט שנותן לצופיו אגרוף בבטן. זהו סרט אלים כלפי הדמויות שלו, וגם כלפי הצופים – אבל חשוב להבהיר כי לא מדובר בהאשמה. להפך. חוויית הצפיה הקשה והאינטנסיבית שהסרט מספק היא הישג מרשים עבור יוצרת צעירה, המעיד על שליטה במדיום. תחושת המחנק והדכאון שנמצאת כמעט בכל סצנה (כולל בסצנות הקומיות, ויש לא מעט כאלו), מזכירה את סרטיה של הבמאית הצרפתייה קתרין ברייה (״לאחותי״), ואת סרטיו המוקדמים של מיכאל האנקה (ובעיקר ״המורה לפסנתר״).

התחושה הקלסטרופבית הזו נוצרת באמצעות שורה של סצנות בכיכובה של גיבורת הסרט, מיכל (טלי שרון בתפקיד חייה), תסריטאית מובטלת בת 33 הנאלצת לחזור להתגורר בבית הוריה בהרצליה לאחר פרידה מבן זוגה. העלילה פשוטה וכמעט נטולת אירועים דרמטיים: בעקבות תאונת דרכים שהתרחשה בעיקר באשמתה, מיכל פוגשת מנהל תיכון נשוי בשם זאב (אלון אבוטבול), ובין השניים מתפתח רומן סאדו-מזוכיסטי שכולל את אחת מסצנות הסקס המטרידות ביותר שנראו אי-פעם בקולנוע הישראלי. וזה, פחות או יותר, כל מה שקורה בסרט.

וכך נראה הטריילר:

אבל הסינופסיס השטחי הזה מטעה כמובן. ״ההיא שחוזרת הביתה״ הוא דיוקן של אישה צעירה שמרגישה שחייה הגיעו למבוי סתום. המציאות הפרברית שאליה היא נאלצת לחזור (״הרצליה היא הגיהנום״ יכול היה להיות שם הולם יותר לסרט) לא מציעה לה דבר מלבד מפגשים מיניים טראמותיים, אלכוהול, סיגריות ורגרסיה שמחזירה אותה לגיל ההתבגרות. כשזאב מציע לה ללמד בבית הספר כדי להרוויח קצת כסף, היא עונה לו ״זה מה שיש לך להציע לי?״ ומסתכלת עליו במבט שאומר ״הייתי מעדיפה להתאבד״. 

סרטה של דרייפוס – כמו לא מעט סרטים ישראלים אחרים מהשנתיים האחרונות – מתקיים במתח התמידי בין המקומי לאוניברסלי. רומן בין אישה צעירה לגבר נשוי הוא תמה אוניברסלית שהשימוש בה תכוף כל כך עד שניתן לטעון כי מדובר בקלישאה קולנועית. אבל במקביל דמותה של מיכל, ובעיקר מערכת היחסים שלה עם הוריה ועם עיר ילדותה, היא ישראלית לחלוטין. הדכאון הקיומי שלה קשור לשתי רוחות הרפאים שרודפות את המציאות הישראלית העכשווית: המשבר הכלכלי (היא אומרת שוב ושוב שאין לה יכולת כלכלית לשכור כרגע דירה משלה, והיא גונבת כסף מהארנק של אמה) והמשבר הפוליטי (המפגש הראשוני בין מיכל לזאב מתרחש כשהוא חוזר ממילואים ולובש מדים, בחירה לא מקרית שממקמת אותו כנציג ערכים גבריים של מיליטריזם וסקסיזם). ״ההיא שחוזרת הביתה״ הוא לא סרט על המיתון או על הכיבוש, אבל הוא סרט שמתייחס באופן עקיף לאופן שבו הכוחות הללו הופכים את החברה הישראלית למקום של אלימות בלתי פוסקת: על הכביש, בבית או בחדר המיטות.  

דרייפוס, שגם כתבה את התסריט, לא מהססת לעמת אותנו עם גיבורה מורכבת, מלאת סתירות פנימיות ובלתי נסבלת לעיתים. היא מצליחה לשחרר את הגיבורה שלה מהדיכוטומיה המאוסה של ״קדושה או זונה״. כל ניסיון להכניס את מיכל לקטגוריה קבועה מראש – דכאונית, מזוכיסטית, שרמוטה – נידון לכשלון. במקביל, כל ניסיון לשפוט את זאב עלול להתקל במבוי סתום. הוא אומנם נוהג כלפיה באלימות, אבל קשה לומר שהיחס שלה כלפיו נטול מניפולציות ומשחקי כח.

שרון ואבוטבול. תצוגות משחק מרשימות 

80 הדקות הדחוסות של ״ההיא שחוזרת הביתה״ מציגות קולנוע אישי מאוד, מקורי ובלתי מתפשר, ולמרבה המזל דרייפוס הצליחה למצוא שחקנים שיסכימו להתאבד על החזון הקולנועי שלה. אחרי שראיתי אותו לראשונה במסגרת פסטיבל ירושלים, כתבתי שמדובר בתוספת מבורכת ל״גל הקולנוע הנשי״ שאנחנו נמצאים כעת בעיצומו (וכולל, בין השאר, גם את קרן ידעיה, דנה גולדברג, הגר בן אשר, רוני קידר ושורה ארוכה של במאיות נוספות שמביימות בימים אלו את הסרט הראשון שלהן). חלק מהסרטים של היוצרות הללו (ובהם גם ״שש פעמים״ של יונתן גורפינקל ורונה סגל) מטשטשים באופן מכוון את ההבחנה בין ״מין בהסכמה״ ל״אונס״. התוצאה היא סרטים שמשרטטים דיוקן של מציאות ישראלית אלימה וקלסטרופובית, שבה הבית עצמו הופך לשדה קרב (והרמיזות לגילוי עריות בסרטה של דרייפוס  מחדדות עוד יותר את תחושה האימה שאופפת כל מפגש בינה לבין אביה, בגילומו של אלי כהן). 

במקביל, דרייפוס מבקשת – ומצליחה – לאתגר הגדרות צרות של נשיות. הפער הבין-דורי בין מיכל, שמסרבת להתאפר, לאמה (ליאורה ריבלין), קורבן אופנה שנראית כאילו שפכה על עצמה תיק איפור שלם, מוליד לא מעט רגעים קומיים, שנותנים מרווח נשימה חיוני בתוך הדכאון הקיומי ששורה על שאר הסרט. בסופו של דבר, העובדה שאין ״אירועים דרמטיים״ מדגישה את תחושת הרגרסיה והתקיעות שמיכל נמצאת בה. היא יוצרת שלא מצליחה ליצור, בחורה משוחררת ויפה שלא מצליחה להבין איך בדיוק להשתמש במיניות שלה, בת יחידה להורים שחייהם רפטטיביים ומדכאים אפילו יותר משלה. כל משפחה אומללה אכן אומללה בדרכה שלה, אבל היחסים הטעונים בין מיכל להוריה מייצגים היטב את ״המשפחה הישראלית״ של אשכנזים ממעמד בינוני-גבוה. כמו מיכל, זוהי ישראליות מורכבת, מעיקה ומלאת סתירות פנימיות. 

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות

ציידי האוצרות: קומדיית הטעויות של היטלר
היא: אהבה זה מחשב
"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
נימפומאניה: אז איך החדש של לארס פון טרייר?
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב
כח משיכה: זה לא הסרט שיציל את הקולנוע

להמשך הפוסט

מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות

נטע אלכסנדר | 12.03.2014 | 00:17

קרל מרקס כתב ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים. פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". אבל הוליווד אוהבת להוכיח שההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה גם שלוש, ארבע או אפילו חמש פעמים, תלוי בפוטנציאל הקופתי שלה. אחרי "ציידי האוצרות" המביך של ג'ורג' קלוני, סרט תקופתי המתרחש באירופה של מלחמת העולם השנייה, מגיע ווס אנדרסון ("משפחת טננבאום", "ממלכת אור הירח") ומראה איך הופכים את ההיסטוריה המדממת והטראומית של המאה ה-20 לכר פורה לקומדיה יצירתית, סוחפת ואינטילגנטית. בדומה לקלוני, שגולל את סיפורם של חבורת אמנים והיסטוריונים המנסה להציל יצירות אמנות גנובות מידי הנאצים, גם אנדרסון מתעניין בתפקידה של יצירת האמנות בעידן של ברבריות ושפיכות דמים. אבל, לשמחתנו, במקום להאכיל את הצופים במונולוגים דידקטיים שאין בהם שום מקום לסאב-טקסט, אנדרסון משאיר הרבה מקום לדימיון של הצופה.

)

"מלון גרנד בודפשט" הוא יצירה מטא-נרטיבית: זהו סיפור-בתוך-סיפור-בתוך-סיפור, במסגרתו סופר מזדקן (טום וילקינסון) נזכר בפגישה הרת-גורל שהיתה לו עם בעל מלון מסתורי בשם מר מוסטפה, אשר גולל לפניו את סיפורו רב-התהפוכות. המסגרת הנרטיבית הזו מוקפת בסיפור מסגרת נוסף – נערה צעירה שמגיעה בסצנת הפתיחה של הסרט לבית קברות אפרורי ומניחה צרור מפתחות על אחד הקברים, רגע לפני שהיא מתיישבת על ספסל ומתחילה לקרוא את הרומן עב-הכרס "מלון גרנד בודפסט", אשר נכתב על ידי הסופר המהולל.

מה ניתן למצוא בספר הזה? כמעט כל הרפתקאה שתוכלו להעלות בדימיונכם: פרשיית רצח, תיאוריות קונספירציה, מרדף אחרי יצירת האמנות הנדירה "ילד עם תפוח", מנזרים מושלגים, נסיעות רכבת, מלחמת עולם שמאיימת לקרוע את היבשת, ניסיון בריחה נועז מהכלא השמור ביותר באירופה. על רקע רכבת השדים העלילתית הזו מתפתחת ידידות מופלאה בין מר גוסטב ה. (רייף פיינס), קונסיירז' מהולל שהפך את מלון גרנד בודפסט להיכל התענוגות של עשירי המדינה הפיקטיבית המזרח-אירופאית זוברובקה, וזירו מוסטפה (טוני רבולורי האנונימי והמעולה), נער לובי שנסחף אחריו למסע בים, ביבשה וגם – כשאין ברירה – בתעלות הביוב. בין לבין השניים נתקלים בידידים ואויבים, אותם מגלמים בחן רב תשעים אחוז משחקניו הקבועים של אנדרסון ובהם ביל מוריי, אדריאן ברודי, ג'ייסון שוורצמן, טילדה סווינטון, אוון וילסון, ווילם דפו ועוד ועוד פרצופים, חלקם מגיחים להופעות אורח של דקות בודדות.

"מלון גרנד בודפשט". הסרט שגורם למישל גונדרי להיראות מינימליסט 

כמו כל סרטיו של אנדרסון, "מלון גרנד בודפשט" הוא קודם כל יצירה ויזואלית עם עודפות כמעט משתקת. הסטים עוצרי הנשימה, השימוש בצבעים (ובעיקר ורוד וכחול), הארכיטקטורה – כל אלו הופכים את "מלון גרנד בודפשט" לילד הממזר של "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה ו"צל הימים" של מישל גונדרי. אנדרסון, הידוע במחויבות האובססיבית שלו לפרטים, לא הסתפק במיניאטורות מפורטות של כל אחד מהסטים, אלא התעקש לצלם את הסרט כולו באנימציה. זה אולי נשמע קצת מופרע, אבל אחרי שרואים (רצוי על מסך גדול ככל הניתן) את התוצאה הסופית, אפשר להבין מדוע אנדרסון והצוות שלו היו צריכים לעבוד קשה כל כך. במובן מסוים, צפייה ב"מלון גרנד בודפשט" היא כמו סיור במטרופוליטן: כל חלל מציג בפנינו אוסף אחר של יצירות אמנות, ורוב הפריימים דומים יותר לציורים מאשר לתמונות סטילס. אנדרסון, שכבר שנים מנסה להפוך למשורר הגדול של הקולנוע האמריקאי העכשווי, מצליח לשלב בין איכויות פואטיות לבידור מיינסטרימי, המתבסס על עריכה תזיזית, דיאלוגים קומיים וגלריה משעשעת של דמויות מתחלפות.

בהתחשב בעודפות ובגודש הויזואלי של "מלון גרנד בודפשט", אי אפשר שלא לשאול האם מאחורי כל זה יש גם תוכן. ואכן, במקרים רבים הסגנון של אנדרסון היה בעוכריו, ומבקרים נוטים להתייחס אליו כבמאי מנייריסטי שסרטיו נטולי כל עומק אינטלקטואלי או רגשי. ואכן, אפשר בהחלט לטעון שאנדרסון הוא נציג מודרני של "התנועה האסתטית", אשר כונתה בצרפת "אמנות לשם אמנות" (l'art pour l'art). התנועה, שצמחה בסוף המאה ה-19, היתה מעין תגובת-נגד לתהליכי המודרניזציה, התיעוש והשעתוק, וביקשה – כפי שוולטר בנימין טוען ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" – להשיב ליצירה את ה"הילה" החד-פעמית שלה באמצעות שימת דגש על היפה, הנשגב והמרגש. כיום, לעומת זאת, יש נטיה לחפש באמנות קולנועית קודם כל את "התוכן" (או המסר), ורק לאחר מכן את הצורה. התפיסה היא שהצורה אמורה לשרת את התוכן, ולא להפך. אבל מי שמסתכל על סרטיו של אנדרסון דרך הפריזמה הצרה הזו עלול להפסיד פעמיים: ראשית, מכיוון שהוא לא יצליח להתענג על ההישגים הוויזואלים יוצאי הדופן של סרטיו, ושנית, מכיוון שהניסיון לבודד "אמירה", "דמויות" או אפילו "עלילה" עלול להוביל למבוי סתום.

מתחת לקונפטי המאורגן היטב של כל סצנה ב"מלון גרנד בודפסט" מסתתר שיר הלל לדימיון האנושי, ולקולנוע ככלי האמנותי שמסוגל להעניק לו את הביטוי המלא והשלם ביותר (בהתאם, הסרט מלא בהומאזים קולונועיים, בין היתר ל"האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר מ-1937 ולסרטיו של בילי וויילדר). אבל קולנוע הוא רק מדיום אמנותי אחד מני רבים: גם כשהם בורחים מהמשטרה או נתקלים בחיילי ה-ZZ (המקבילה האנדרסונית למפלגה הנאצית, או לכל מפלגה פשיסטית באשר היא), גוסטב וזירו מוצאים זמן לדקלם שירה, להתענג על היופי של "ילד עם תפוח" ולהזכיר לעצמם – ולצופים – שכדי לדבוק בחיים בכל מחיר, רצוי לברוא עולם שכדאי לחיות בו.

במקביל, רוח הרפאים שאנו נוהגים לכנות "היסטוריה" מתגנבת לחייהם בדרכים לא צפויות. ההיסטוריה – עם מלחמותיה וסכסוכי הגבולות שלה – משמשת כתפאורה לחיים האנושיים. למרות ההערכה העצומה שקשישות זוברובסקה חשות כלפיו, מר גוסטב הוא בסופו של דבר "האיש הקטן", זה שאין לו שום שליטה על האירועים ההיסטוריים והוא מרגיש לעיתים כמו פיון על לוח שחמט. אבל ההכרה באפסות ובחוסר האונים שלנו מול כוחות גדולים מאיתנו לא מובילה לפסימיות. להפך. הבחירה של אנדרסון להמטיר על גיבוריו (בעיקר לקראת הסוף) אסונות וטרגדיות – ולא רק נסים ופלאות, מצליחה להדגיש דווקא את כוחו העצום של האינדיבידואל.

שטפן צווייג, הסופר שאנדרסון עצמו מזכיר כמקור השפעה מרכזי על סרטו, התאבד ב-1942, לאחר שראה איך התרבות האירופאית שאותה אהב עלולה לרדת לטמיון בעקבות עליית הפשיזם. אבל "מלון גרנד בודפשט" הוא סרט שצולם ב-2013, עשורים רבים לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתם של הנאצים, ויותר מעשרים שנה לאחר שהגוש הסובייטי התפרק. אנדרסון, לפיכך, כותב את ההיסטוריה הפיקטיבית-ממשית שלו מנקודת מבטם של המנצחים. בניגוד לצווייג, שחווה על בשרו את זוועות המלחמה, לאנדרסון יש נשק שקשה לזלזל בעוצמתו: זמן ופרספקטיבה. אחרי שענני הקונפטי יתפזרו, "מלון גרנד בודפסט" ייחרט בזכרון כיצירה על הצורך להיות איש דווקא במקום שבו אין אנשים. בפעם השלישית שההיסטוריה הזו תחזור, אם בכלל, היא תהיה לא טרגדיה ולא פארסה, אלא יצירת אמנות. כמו רב המכר "מלון גרנד בודפשט" שצעירה יפה קוראת בבית קברות, או כמו הסרט "מלון גרנד בודפשט", שמשוכפל שוב ושוב מול מיליוני צופים ברחבי העולם.         

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

ציידי האוצרות: קומדיית הטעויות של היטלר
היא: אהבה זה מחשב
"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
נימפומאניה: אז איך החדש של לארס פון טרייר?
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב
כח משיכה: זה לא הסרט שיציל את הקולנוע

להמשך הפוסט

צפו: רוברטס ורופאלו בדרמת איידס של HBO

נטע אלכסנדר | 10.03.2014 | 05:56

אם למישהו היה ספק, הזכייה של מת'יו מקונוהיי וג'ארד לטו באוסקר על תצוגות המשחק שלהם ב"מועדון הלקוחות של דאלאס" סיפקה את ההוכחה הסופית לכך שהוליווד חזרה לעסוק באיידס. בשנתיים האחרונות שורה של סרטים תיעודיים, ובהם "איך לשרוד מגפה" המעולה (שהיה מועמד לאוסקר בשנה שעברה) ו-United in Anger: A History of Act Up ציינו שלושה עשורים להתפרצות המגפה, שכונתה בשנות השמונים המוקדמות "הסרטן של ההומואים". הסרטים הללו הצטרפו לדרמות כמו "חיי עם ליברצ'ה" של סטיבן סודברג, על חייו הסוערים של הפסנתרן אשר נפטר מסיבוך של מחלת האיידס (בגילומו של מייקל דאגלס), כמו Test, שגוללה את סיפורם של רקדנים נשאי HIV בסן פרנסיסקו של 1985:

כעת רשת HBO מצטרפת לטרנד עם סרט טלוויזיה חדש בבימויו של ריאן מרפי (היוצר של "ניפ/טאק", "גלי" ו"סיפור אימה אמריקאי"), אשר נקרא The Normal Heart וישודר ב-25 במאי. כיאה למוניטין המכובד של HBO, מדובר בהפקה עטורת כוכבים הכוללת את מארק רופאלו ("הנוקמים," "הילדים בסדר"), ג'וליה רוברטס, אלפרד מולינה וג'ונתן גרופ (שמככב בימים אלו בסדרת הגייז Looking). התסריט הוא עיבוד למחזה  האוטוביוגרפי זוכה פרס הטוני של לארי קארמר על משבר האיידס בניו יורק של שנות השמונים.

וכך נראה הטריילר:

 

ובנתיים, בפסטיבל SXSW:

- פייסבוק היא העתיד (של הטלוויזיה). פסטיבל הקולנוע, המוזיקה והטכנולוגיה השנתי נערך בימים אלו באוסטין, טקסס, ומספק לא מעט כותרות. כך למשל, דנה ברונטי, המפיק של "בית הקלפים" והסרט "הרשת החברתית" של דיוויד פינצ'ר, יצא נגד הטרנד מעורר המחלוקת שבו סלבריטאים עושים שימוש באתרי מימון-המון כמו קיקסטארטר ודומיהם. לדברי ברונטי, "זה בעייתי בעיני שיוצרים כמו זאק בראף או ספייק לי משתמשים בשירות הזה כדי לממן את הסרטים שלהם, למרות שיש להם גישה למקורות מימון אחרים שיוצרים אנונימיים יכולים רק לחלום עליהם". בהמשך הוא גינה את הנטיה להעניק לתורמים נדיבים ביחד קרדיט כמו "מפיק" או "מפיק בפועל". "לא ייתכן שכולנו מפיקים פתאום", הוא אמר. "צריך לשמור על יושרה אמנותית בתחום הזה, ולא למכור קרדיטים בכסף". בנוסף, ברונטי הציג את החזון האוטופי (או דיסטופי, תלוי את מי שואלים) שלו לגבי תעשיית הטלוויזיה: "אני חושב שהטלוויזיה כמדיום מתה. כרגע אנחנו בשלב של הפצה דיגיטלית – מה שנטפליקס, אמזון והולו עושים. פייסבוק יכולים בקלות להתחיל לייצר תוכן מקורי עבור קהל של מליונים, גם טוויטר ורשתות חברתיות אחרות. אני חושב שזה המקום שממנו תגיע הבשורה הבאה".

- האם נמצאה היורשת של "מד מן"? בעוד ש"מד מן" חוזרת לחיינו ב-13 באפריל, רשת AMC חשפה בפסטיבל פיילוט לסדרה חדשה שאמורה לנסות ולמלא את החלל העצום שמותו (המטפורי, לא הקונקרטי) של דון דרייפר מאיים להותיר בלבנו. הסדרה, שנקראת Halt and Catch Fire, עוסקת בחברת מחשבים בטקסס של שנות השמונים, ששלושה מעובדיה מנסים להמציא את המחשב האישי שיגנוב את הבכורה מ-IBM. אם לשפוט לפי התגובות הנלהבות לאחר הקרנת הפיילוט שלשום, נראה שהסדרה, שתעלה לשידור ביוני הקרוב, תהיה מתחרה בולטת על התואר "היורשת של מד מן". 

 Halt and Catch Fire. מזמן לא נתקלנו בסדרה על גברים לבנים ונאים שמנסים באופן נואש למכור משהו

- ורוניקה מארס על המסך הגדול. הסרט העלילתי "ורוניקה מארס", המבוסס על סדרת הטלוויזיה שבוטלה לאחר שלוש עונות (לפני שבע שנים!) הוקרן בבכורה בפסטיבל בסופ"ש האחרון, רגע לפני שהוא עולה לאקרנים בארה"ב בסופ"ש הקרוב. אם מעולם לא שמעתם על קירסטין בל, ולא התאהבתם במזכירה/ חוקרת פרטית/ בחורה עשויה ללא חת ורוניקה מארס, קשה להאמין שהסרט החדש ירגש אתכם. אבל מעריציה הוותיקים של הסדרה ישמחו לשמוע שהסרט מתחיל בנקודה שבה העונה השלישית הסתיימה, וחוזר אחורה בזמן, אל ימיה של ורוניקה בתיכון. למעשה, הסיפור מאחורי הסרט מעניין לא פחות מהסרט עצמו: לפני שנה בדיוק יוצר הסדרה רוב תומאס ובל עצמה יזמו פרויקט מימון-המון בקיקסטארטר וקראו למעריצים הוותיקים לפתוח את הכיס ולסייע להם לגייס שני מיליון דולר כדי לצלם פיצ'ר. למרבה ההפתעה, הסכום הושג בפחות מעשר שעות, והסרט צולם לפני מספר חודשים. 

וכך זה נראה:

 

להמשך הפוסט

לא רק מקווין: הבמאים השחורים שכדאי להכיר

נטע אלכסנדר | 06.03.2014 | 09:31

סטיב מקווין הפסיד את פרס הבימוי לאלפונסו קוארון (״כח משיכה״) בראשון האחרון, ועל כן הסטטיסטיקה העגומה לפיה 100% מהזוכים בקטגוריית הבימוי הם לבנים (ו-99% מהם גברים) נותרה על כנה. קל כמובן לטעון שהסיבה שאף יוצר שחור לא זכה באוסקר ב-86 השנים בהן האקדמיה מחלקת את הפרס היוקרתי קשורה לנוכחות הדלה של במאים שחורים בתעשיית הבידור. במילים אחרות, אין אוסקרים כי אין סרטים טובים, ואין סרטים טובים כי אין במאים שחורים שיודעים לביים. ובכן, הטענה הזו מופרכת בערך כמו הטענה שמעולם לא היו במאיות ראויות בהיסטוריה של האמנות השביעית (טענה שכבר הופרכה שוב ושוב). הסבר אמין יותר להעדרותם של יוצרים שחורים ממרבית הקטגוריות הנחשבות באוסקר (בימוי, תסריט, עריכה, הסרט הטוב ביותר) הוא הרכבה של האקדמיה האמריקאית הבוחרת את הזוכים, אחד הגופים הלבנים והאקסלוסיביים ביותר בארה״ב. 

לריאיון המלא שערכתי עם סטיב מקווין בניו יורק
עשר במאיות שכדאי להכיר  

אז בפעם הבאה ששואלים אתכם ״מיהו הבמאי השחור האהוב עליכם״? אתם לא חייבים לענות ספייק לי (״עשה את הדבר הנכון״, ״השעה ה-25״ ועוד לא מעט סרטים מעולים) או לי דניאלס (״המשרת״) – פשוט כי אלו השמות הראשונים שקופצים לכם לראש. הנה שבעה במאים אחרים שכדאי מאוד להכיר – כולם מגיעים מרקעים שונים, אבל כולם מגדירים את עצמם כ״שחורים״ (ולא בהכרח כאפרו-אמריקאים):

1. ג׳ון סינגלטון

צפיית חובה: החבר׳ה והשכונה (1991), רוזווד (1997)

סינגלטון נחשב לאחד הבמאים השחורים המצליחים ביותר בהיסטוריה של הוליווד: בגיל 24, לאחר שביים את סרט הביכורים שלו ״החבר׳ה והשכונה״ (Boyz N The Hood) ב-1991, הוא הפך לבמאי האפרו-אמריקאי הראשון שקיבל מועמדות לאוסקר (בקטגוריית התסריט והבימוי), וגם לבמאי הצעיר ביותר אי-פעם בקטגוריות האלו. הסרט הזה, שקיבל את הדירוג המחמיר R (כלומר, מוגבל לצפייה מגיל 18 ומעלה), עוסק באלימות היומיומית והאפליה הגזעית נגד צעירים שחורים בלוס אנגל׳ס של תחילת שנות התשעים, כאשר הסטטיסטיקה ניבאה שאחד מכל עשרים צעירים שחורים יהיה קורבן לרצח או תקרית ירי. הסרט עוקב אחר שורה של צעירים, בגילומם של לורנס פישבורן, קובה גודינג ג׳וניור ואייס קיוב, והוא הקדים את זמנו ביותר מעשור. בשנות האלפיים כבר ניתן היה להיתקל בייצוג דומה של אלימות אורבנית ומתח על רקע גזעי ביצירת המופת הטלוויזיונית ״הסמויה״, אבל סינגלטון עשה את זה הרבה קודם:
 
 
מאז הפריצה המטאורית שלו סינגלטון ביים שמונה פיצ׳רים נוספים (ובהם ״מהיר ועצבני 2״ שזכה להצלחה קופתית), ובהם ״רוזווד״ (1997), סרט המבוסס על הטבח שהתרחש בעיירה רוזווד שבפלורידה ב-1923, לאחר שתושבת לבנה לוקה בשכלה טענה שבחור שחור היכה אותה. הטענה הזו אומנם התגלתה בדיעבד כשקרית לחלוטין, אבל היא הצליחה להצית גל של אלימות מצד תושבים לבנים שהחלו לתקוף שחורים. המהומות הגזעיות שפרצו בעקבות התקרית הפכו את רוזווד לעיר רפאים והסתיימו בשישה הרוגים שחורים ושני הרוגים לבנים. על בסיס הטראומה ההיסטורית הזו סינגלטון מגולל סיפור של אלימות ושנאה גזעית. הסרט, שהופק בתקציב של 30 מיליון דולר אומנם נכשל קופתית, אבל הוא הוקרן במסגרת פסטיבל ברלין וזכה לביקורות נלהבות.   
 
2. אייזק ג׳וליאן

צפיית חובה: ״מחפשים את לנגסטון״ (Looking for Langston)

בעוד שחלק מסרטיו של סינגלטון זכו להכרה ממסדית ולהצלחה מסחרית, רוב סרטיו של היוצר הניסיוני אייזק ג׳וליאן אינם מוכרים לציבור הרחב. ובכל זאת, מדובר בקלאסיקות שכל מי שמתעניין בקולנוע ניסיוני, תרבות קווירית ו-וידיאו ארט יתענג עליהן. בימים אלו המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (המומה) מציג את עבודתו האחרונה של ג׳וליאן, Ten Thousand Waves – יצירת וידיאו ארט המוצגת במקביל על פני תשעה מסכים ומספקת לצופה מרחב נדיב לדימיון ולפרשנות. בנוסף, המוזיאון מציג רטרוספקטיבה מקיפה לעבודתו של ג׳וליאן, הכוללת גם את יצירת הביכורים המוערכת שלו, ״מחפשים את לנגסטון״ (1989), דיוקן פואטי וניסיוני בשחור-לבן של המשורר השחור לנגסטון יוז והתרבות המחתרתית של הומואים שחורים בהארלם של שנות העשרים.

Looking for Langston. סרט קאלט שנחשב לאחד הסרטים הראשונים שעסקו בתרבות קווירית שחורה

בהמשך ג׳וליאן יצר את Young Soul Rebels, אשר עוסק בחבורה של צעירים הומואים בבריטניה של 1977 וזכה בפרס המבקרים בפסטיבל קאן של 1991, וכן כ-18 סרטים נוספים ומאות עבודות וידיאו ארט. ב-2003 הוא היה מועמד לפרס טרנר היוקרתי (שסטיב מקווין זכה בו, לפני שעבר מעולם האמנות והגלריות לעשייה קולנועית). וכך נראה הטריילר ל-Young Soul Rebels:

 

3. אוסקר מישו (Oscar Micheaux)

צפיית חובה: Within Our Gates, 1920

עשורים רבים לפני ספייק לי או ג׳ון סינגלטון, סופר שחור בשם אוסקר מישו פרסם רומן מצליח בשם The Homesteader ב-1919. כשמפיקים פנו אליו וביקשו לקנות את הזכויות לסרטו, הוא היה מתוסכל מכך שאף אחד מהם לא הסכים להפקיד בידיו את מושכות הבימוי. במקום לקטר ולמכור את הזכויות, מישו החליט להקים אולפן משלו ולביים בעצמו את סרטו הראשון, שהיה מבוסס על תסריט פרי עטו. שנה לאחר מכן הוא ביים את Within Our Gates כמעין תגובת-נגד לגזענות של סרטו הקלאסי והמצליח של ד.וו גריפית׳, ״הולדתה של אומה״ מ-1915. במהלך הקריירה שלו מישו הפיק והפיץ כ-40 סרטים, רבים מהם עסקו באופן ישיר וחסר-תקדים בגזענות של האומה האמריקאית (שבשנות ה-20 עדיין הנהיגה מדיניות הפרדה גזעית שמנעה משחורים ללכת לבתי קולנוע ״ללבנים בלבד״). בשנים האחרונות רבים מסרטיו הועלו במלואם ליו-טיוב.

צפו בסרטון קצרצר על הקריירה של אוסקר מישו:

 

4. מלווין ואן פיבלס (Melvin Van Peebles)

צפיית חובה: Sweet Sweetback’s Baadasssss Song, 1971

אין הרבה במאים שיכולים להתהדר בכך שהם המציאו ז׳אנר חדש במו ידיהם, אבל זה בדיוק מה שקרה למלווין ואן פיבלס. ב-1971 (השנה שבה גורדון פארקס, במאי שחור נוסף שכדאי להכיר, ביים את ״שאפט״) פיבלס ביים את הסרט בעל הכותרת המשעשעת Sweet Sweetback’s Baadasssss Song, וכך נולד ז׳אנר ה-“Blaxploitation” במסגרתו לא מעט במאים לבנים חיקו את הסגנון האסתטי והמוזיקלי של פיבלס ויצרו סרטים שבהן דמויות שחורות לוקחות את החוק לידיים. פם גריר (״ג׳קי בראון״, ״קופי״), למשל, חייבת את הקריירה שלה לז׳אנר הזה ולקלאיסקות הקאלט שהוא הוליד, ובהן Coffy הנהדר בכיכובה. כאמור, הכל החל מפיבלס, שהפיק את סרטו בתקציב מיניאטורי של 150 אלף דולר. למרות רמת ההפקה הירודה (בכל זאת, 150 אלף דולר זה בערך תקציב האיפור של לופיטה ניוגנו ב״12 שנים של עבדות״), SSBS  הפך ללהיט מפתיע והוכיח לאולפנים בהוליווד שיש ביקוש לסרטי אקשן עם שחקנים שחורים. פיבלס המשיך לביים שבעה סרטים נוספים באותו ז׳אנר, אבל אף אחד מהם לא הצליח לשחזר את ההצלחה של הלהיט מ-1971:

5.  הנבחרת הצעירה:  ריצ'רד איואדה (Richard Ayoade), טרנס אקס ננס (Terence X Nance), ג׳סטין סימיין (Justin Simien)

בשנים האחרונות שמות חדשים מתחילים לצוץ, ולא מעט במאים שחורים צעירים ומוכשרים שחררו סרטי ביכורים מרשימים ביותר. ריצ׳רד איואדה (36), במאי קליפים מוערך שעבד, בין השאר, עם ״ארקטיק מאנקיז״ ו-Vampire Weekend, ביים את ״צוללת״ (Submarine) היפהפה, סרט התבגרות נוגע ללב על אוליבר טייט, מתבגר שמנסה להציל את הנישואים של הוריו. הסיפור הזה לא נשמע מקורי במיוחד, אבל עם אסתטיקה שמזכירה את הצבעוניות הסוריאליסטית של ווס אנדרסון ופסקול מעולה של אלכס טרנר, ״צוללת״ הוא מסוג הסרטים ״הקטנים״ שמתגנבים לכם הישר ללב ומסרבים לצאת ממנו. בחודש הקרוב סרטו החדש של איואדה, ״הכפיל״ (The Double) בכיכובו של ג׳סי אייזנברג, יוקרן בניו יורק במסגרת פסטיבל New Directors/ New Films של המומה ולינקולן סנטר. וכך נראה הטריילר:

ועוד סרט שיוקרן במסגרת הפסטיבל, המוקדש לסרטי ביכורים, הוא Dear White People של ג׳סטין סימיין שנחשף לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון והפך מיד לאחר הבכורה שלו לאחד הסרטים המדוברים בפסטיבל. הייתי השבוע בהקרנת העיתונאים של DWP, ולמרבה הצער אני חייבת לציין שהציפיות הגבוהות עלולות לפגוע בסרט, שהוא סאטירה חובבנית למדי על הגזענות הסמויה בקמפוסים ברחבי ארה״ב. הסרט מתמקד בצעירה לוחמנית שמגישה תוכנית רדיו שבועית בשם Dear White People שמנסה להסביר לסטודנטים הלבנים בקולג׳ היוקרתי למה הם בעצם חבורה של גזענים סקסיסטיים במסווה של ליברלים. כאמור, בהתחשב בפוטנציאל הנפיץ של הסרט – שמבקש לשחוט את תרבות הפוליטקלי קורקט – התוצאה מיינסטרימית למדי ולא מספיק אמיצה או/ ו מצחיקה כדי להצדיק שעה וחצי. ובכל זאת, בהתחשב בכך שמדובר באחד הסרטים המקוריים שהופקו בארה״ב לאחרונה, נראה שסימיין הוא שם שכדאי לעקוב אחריו:

 ועוד שם שכדאי להתחיל לשנן הוא טרנס ננס (Nance), שסרט הביכורים המקסים שלו, An Oversimplification of Her Beatuy נכלל בלא מעט רשימות של ״סרטי השנה״ ב-2013 וכיכב בלא מעט פסטיבלים. ננס, שכתב, ביים ומככב בתפקיד הראשי, מגולל סיפור על אהבה, הזדמנות שהוחמצה והתמדה, והוא עושה זאת באמצעות עירוב ז׳אנרי שכולל אנימציה וקטעים דמוי-חלום שמזכירים את האווירה בסרטים של מישל גונדרי (בהנחה שגונדרי היה עושה סרט בתקציב של כמה אלפי דולרים). בימים אלו ננס עובד על פיצ׳ר חדש, ויש לקוות שהוא יהיה ייחודי ומחמם לב כמו הפיצ׳ר הראשון שלו:

להמשך הפוסט

מי מימן את הסלפי של אלן? ועוד מחשבות על האוסקר

נטע אלכסנדר | 03.03.2014 | 07:28

״יש שתי אופציות למה שיקרה הערב. אופציה אחת: ׳12 שנים של עבדות׳ יזכה באוסקר. אופציה שניה: אנחנו מגלים שכולכם גזענים״.

בדיחה אחת (מנאום הפתיחה של אלן דג׳נרס) שווה יותר מאלף מילים. 

פרסי האוסקר חולקו אתמול בלילה, בלי יותר מדי הפתעות: סטיב מקווין קטף את פרס הסרט הטוב ביותר אבל הפסיד את פרס הבימוי לאלפונסו קוארון, ולא הפך לבמאי השחור היחיד שזכה בפסלון בהיסטוריה של האוסקר, ״כח משיכה״ גרף את מרבית הפרסים, וג׳ון סקוויב (84) לא נכנסה לפנתאון ההוליוודי כשחקנית המבוגרת ביותר לזכות באוסקר (היא הפסידה ללופיטה ניונגו). בפעם הראשונה בתולדות האוסקרים, הטקס שודר בסטרימינג בשורה של אתרים אמריקאיים. ובכלל, נראה שהאקדמיה מנסה באופן די נואש לעמוד בקצב של המדיה החברתית, ולראיה – הניסיון של אלן דג׳נרס לשבור את השיא ל״תמונה המצויצת ביותר בתולדות הטוויטר״ באמצעות סלפי שכולל לא מעט מהכוכבים הגדולים של הוליווד:

הבחור השחור היחיד בתמונה, למקרה שתהיתם, הוא אחיה של זוכת האוסקר לופיטה ניונגו (שאף הוזכר בנאום הזכיה החינני שלה)

אבל הסלפי המשעשע הזה הוא לא רק ניסיון מזיע ממאמץ להיות ״מאגניבים״ ולתקשר עם קהל צעיר, אלא גם צעד מתוכנן היטב הקשור לחסות המסחרית ש״סמסונג״ מעניקה בשנים האחרונות לטקס. התמונה של דג׳נרס וחבורתה צולמה על ידי סמסונג גלקסי 3 כחלק ממסע היח״צ האגרסיבי של החברה, שכלל גם אינספור פרסומות במהלך שידור הטקס בארה״ב. ימים יגידו כמה פרודיות וממים ויראליים התמונה הזו עוד תוליד, אבל אין ספק שמדובר בפרסום הכי חיובי ואפקטיבי שחברת סלולר יכולה לזכות לו. אגב, ״סמסונג״ הם לא הזוכים היחידים – טוויטר שמחו לדווח שיש לתמונה ההוליוודית הזו סיכוי טוב לזכות בתואר ״התמונה המצויצת ביותר״ בתולדות הרשת החברתית, עם יותר ממיליון ציוצים פחות מחצי שעה אחרי שדג׳נרס העלתה אותה לראשונה (חמש דקות לאחר שהטקס הסתיים טוויטר הוציאה הודעה רשמית שהאתר נפל בגלל עומס, והסלפי של חבורת הכוכבים עקף בסיבוב את הסלפי הפופולארי ביותר בתולדות טוויטר עד כה, שיא ששייך לנשיא ברק אובמה). כן, זה יותר מצויץ אפילו מהתמונה הזו:

במילים אחרות, בניגוד לתדמית השמרנית של האקדמיה, חבריה מנסים בשנים האחרונות לקרוץ לקהלים חדשים וצעירים יותר באמצעות שימוש ברשתות חברתיות, וכעת גם סטרימינג. אמצעי נוסף לנסות לשמור על רלוונטיות הוא המאמץ המתמשך של הטקס להדגיש עד כמה האקדמיה – שמרבית חבריה הם גברים לבנים מעל גיל 50 – היא למעשה מוסד תרבותי שמעודד גיוון מגדרי וגזעי (וגם גילאי – בהתחשב במועמדויות הרבות של שחקנים ושחקניות מעל גיל 60 השנה). הבחירה בדג׳נרס – הלסבית האהובה ביותר בארה״ב – היא חלק מהצעד הזה, אבל כך גם הנוכחות החריגה (במונחי אוסקרים) של שחקנים ושחקניות שחורים: וופי גולדברג, גבי סיבוני וסידני פואטייה הגישו פרסים, ודג׳נרס שמחה להכריז על נאומה של ״האישה האפרו-אמריקאית הראשונה המכהנת כנשיאת האקדמיה״ שריל בון אייזק (שהיא האישה השלישית המכהנת בתפקיד בתולדות האקדמיה, אחרי בטי דיוויס והתסריטאית פי קנין). בריאיון שאייזק נתנה ל-NPR בשבוע שעבר היא הצהירה כי בכוונתה לפעול כדי להפוך את האקדמיה למקום מגוון יותר, ולשנות את תדמיתה כמועדון חברים אקסלוסיבי.

דקות ספורות לאחר נאומה של אייזק (שבו היא חשפה לראשונה תמונות של מוזיאון חדש לתולדות הקולנוע שאמור להיפתח בלוס אנג׳לס ב-2017), לופיטה ניונגו עלתה לבמה לקבל את הפרס עבור תפקידה כשפחה שחורה ב״12 שנים של עבדות״, ונכנסה לפנתאון ההוליוודי כאחת השחקניות השחורות היחידות שזכו בפסלון (אולם כדאי להזכיר כי ניוגנו זכתה בפרס שחקנית המשנה, שבו זכו שחקניות שחורות אחרות ובהן וופי גולדברג, בעוד שהאלי ברי היא השחקנית השחורה היחידה בהיסטוריה של האוסקר שקטפה את הפסלון בקטגוריית השחקנית הטובה ביותר). ואגב, ניונגו היא גם חלק מקטגוריה יוקרתית של שחקניות שזכו באוסקר עבור הסרט הראשון בקריירה שלהן.   

אחד הנאומים המצטיינים של הערב. לופיטה ניונגו

ובכל זאת, למרות ההצלחה המרשימה של ״12 שנים של עבדות״, הייצוג של שחקנים, במאים ותסריטאים שחורים הוא עדיין עלוב למדי. למעשה, הסרט של מקווין שימש השנה כעלה התאנה של האקדמיה ולולא המועמדויות שלו הטקס היה נעדר גיוון גזעי באופן מוחלט. בזכות הזכיות של ״12 שנים״, השם סלומון נורתאפ (העבד השחור ש״12 שנים של עבדות״ מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי) כיכב בלא מעט נאומים במהלך הערב (כמו למשל בנאום של ג׳ון רידלי ובנאום של ניונגו).  

 ועוד מסממני מגמת ״אנחנו יודעים לחבק אנשים ללא הבלי מין, גזע ונטיה מינית״: ג׳ארד לטו קטף את פרס שחקן המשנה הטוב ביותר, בהחלטה תמוהה למדי. לטו אומנם גילם טרנסג׳נדרית באופן אמין למדי, אבל התפקיד שלו היה מוגבל ולא ממש התפתח (באשמת התסריט הבעייתי של ״מועדון הלקוחות של דאלאס״, לא באשמתו של לטו), בניגוד לתפקידים שגילמו מייקל פאסבינדר (ב״12 שנים של עבדות״) או בראדלי קופר (ב״חלום אמריקאי״). ובכלל, אם היה צדק בעולם, בקטגוריה הזו היה זוכה החתול הג׳ינג׳י מ״בתוך לואין דיוויס״ של הכהנים. 

סטיב מקווין מתקשה להסתיר את התלהבותו, וקופץ הישר אל תוך הפנתאון ההוליוודי:

וכמה הערות לסיום:

- מזל טוב לספייק ג׳ונז על האוסקר הראשון שלו, פרס ראוי בהחלט ל״היא״, סרט שהוא הגדיר בנאום הזכיה הקצר שלו כ״סרט על אינטימיות״ (הגדרה מעניינת בהתחשב בכך שמדובר בסרט על מערכת יחסים בין בן אדם למחשב).

- מזל טוב גם לניב אדירי, זוכה האוסקר הישראלי שהיה חלק מהצוות שעבד על מיקס הסאונד של ״כח משיכה״. 

-  בהתחשב בכך שהיא אחת השחקניות הכי אהובות בהוליווד, אולי הגיע הזמן שג׳ניפר לורנס תפסיק להתרסק בחינניות על השטיח האדום? 

- ״שבעה מטרים מהתהילה״ (Twenty Feet from Stardom) הוא סרט תיעודי חביב למדי, אבל הוא מסוג הסרטים שתשכחו אותם חמש שניות אחרי שתצאו מהאולם. ובכלל, בכל הנוגע לסרטים תיעודיים הבחירות של האקדמיה השנה היו תמוהות עד מביכות: ״התמונה החסרה״ של ריתי פאן, סרט מאתגר וקשה לצפיה על שלטון האימים של החמר רוג׳ בקמבודיה, זכה למועמדות בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר שבה הוא נאלץ להתמודד מול ארבעה סרטים עלילתיים (והפסיד ל״יפה לנצח״ האיטלקי), ולעומת זאת הקטגוריה התיעודית כללה סרטים בינוניים כמו הסרט הזוכה ו״הכיכר״, הסרט התיעודי הראשון אי פעם בהפקת אתר הסטרימינג נטפליקס, שבכיריו בזבזו סכומי עתק על קמפיין האוסקר שלו (וזה הדבר היחיד שיכול להסביר איך סרט כל כך שטחי על המהפכה המצרים זכה במועמדות מלכתחילה).

- בהתחשב באופן החינני שבו הוא הציג את הקליפ האמריקאי-להחריד של מונטאז׳ האנימציה, אולי בשנה הבאה ג׳ים קארי יזכה להנחות את האוסקר?

- ראסטין קוהל, השוטר רדוף השדים הפנימיים שמקונוהיי מגלם ב״בלש אמיתי״ היה מתבייש בנאום התודה שלו, שבו הוא הודה באופן נרגש לאלוהים, ואמר ״אם אלוהים איתך – יש לך חבר. והחבר הזה הוא אתה״. קוהל, ניהליסט ואתיאסט מושבע, בוודאי היה נוחר בבוז ומצטט עוד משורר או פילוסוף נשכח. מצד שני, הנאום של מקונוהיי עדיין היה אחד מרגעי השיא של הערב, כולל המונולוג הקצר שבו הוא סיפר ״בגיל 15 מישהו שאל אותי ׳מי הגיבור שלך?׳, ואחרי שחשבתי על זה כמה שבועות עניתי לו ׳הגיבור שלי הוא אני, בעוד עשר שנים"'. 

- אלן רנה, הבמאי הצרפתי שמת אתמול בגיל 91, לא נכלל במונטאז׳ המסורתי המוקדש לאנשי התעשייה שמתו בשנה האחרונה, אשר היה השנה ארוך ועגום במיוחד (והסתיים בתמונתו של פיליפ סימור הופמן). לעומת זאת, שרה ג׳ונס, עוזרת צלם צעירה שנהרגה לאחרונה בתאונה טרגית שמסעירה את הוליווד, זכתה לאזכור.  

- ולמען השם, מי עיצב את פסלוני האוסקר הענקיים שנראים כמו צעצועי אמבטיה למבוגרים? זה פשוט לא נראה טוב. קבלו הדגמה מתוך הביצוע ל-Happy אתמול בטקס (שימו לב לריקוד החינני של מריל סטריפ בשניה ה-59):

להמשך הפוסט

רוצים אוסקר? כדאי שתהיו גברים לבנים

נטע אלכסנדר | 01.03.2014 | 02:56

יש לא מעט סיבות שבגללן אני לא מעריצה מושבעת של האוסקרים, בין השאר מכיוון שמדובר בפרס שמנציח את הסרטים הבינוניים ביותר של השנה ("נאום המלך" ו"ארגו" הן שתי דוגמאות בולטות מהשנים האחרונות), ומתעלם בעקביות מסרטים מאתגרים וייחודים. מעבר לכך, את הפרסים מחלקים 5,783 חברי האקדמיה, שרובם המוחלט הם גברים לבנים מעל גיל 50. בהתאם, הטעם הקולנועי שלהם נוטה להעדיף באופן ברור סרטים שנעשו – למרבה ההפתעה – על ידי גברים לבנים (סטיב מקווין אולי יקטוף ביום ראשון את פרס הסרט הטוב ביותר, אבל ככל הנראה הוא יפסיק את פרס הבימוי לאלפונסו קוארון). אם מקווין בכל זאת יזכה בפרס הבימוי – הוא יהפוך לבמאי השחור הראשון אי-פעם שזכה בפרס, עובדה עגומה למדי בהתחשב בכך שהשנה היא 2014. באותו הקשר כדאי גם להזכיר שב-85 השנים בהן האקדמיה מחלקת אוסקרים, רק שחקנית שחורה אחת (האלי ברי) זכתה בפסלון.

כמובן, האפליה לא מתחילה באוסקרים: היא מתחילה הרבה קודם, באולפנים ואצל הבכירים שמחליטים אלו פרויקטים יקבלו אור ירוק – ואלו פרויקטים יעלו אבק או ישלחו הישר לדי.וי.די. כדי לזכות במועמדות לאוסקר, הסרט חייב להיות מופץ מסחרית לפי לוח זמנים מדויק (שפסל, למשל את "כחול הוא הצבע החם ביותר" מהתמודדות בקטגוריית הסרט הזר השנה). באופן טבעי, סרטים שלא זכו להפצה בזמן מאבדים מראש את הסיכוי לקבל מועמדות. זה הגיוני כמובן – האוסקר הוא טקס הפונה באופן מוצהר למיינסטרים ומבקש לחגוג את הסרטים המצליחים של השנה, ולא סרטי אינדי שרק 18 מבקרים שנתקלו בהם בסאנדנס יודעים להעריך. ובכל זאת – בכל פעם שהאקדמיה התבקשה להכריע בין קיטש, סיפור סתמי או סתם סרט בינוני לבין סרט מעניין ומאתגר יותר, חבריה הוכיחו שהם מעדיפים ללכת על בטוח. "הר ברוקבק" המעולה הפסיד ל"התרסקות" הקטסטרופלי, "ואלס עם באשיר" החדשני הפסיד ל"פרידות" היפאני והסכריני (מישהו עוד זוכר את הסרט הזה בכלל?) ובשנה שעברה "ארגו" – דרמת טלוויזיה סבירה במקרה הטוב – נבחר על פני "אהבה" המופתי (או, אם כבר מתעקשים לתת את הפסלון לדרמה היסטורית, "לינקולן" של שפילברג).

בגלל הנטייה הזו אני מוכנה ללכת נגד רוב המבקרים ולהמר ש"מעשה בהרג" הקשה לצפיה של ג'ושוע אופנהיימר יפסיד ל"Twenty Feet from Stardom", סרט מבדר וקל לעיכול בקטגוריית הסרט התיעודי (שיש בה גם סיכוי לסרט הבינוני והשטחי להחריד ״הכיכר״, שזיכה את ״נטפליקס״ במועמדות הראשונה של אתר הסטרימינג לאוסקר. בהתחשב בכך שמדובר בנושא עכשווי ו״חשוב״ – המהפכה במצרים – ובמסע היח״צ האגרסיבי של נטפליקס, יש לסרט הזה סיכוי ממשי לזכות בפסלון).

כדי להבין טוב יותר על מה מדברים כשמדברים על "אפליה" (גם מגדרית וגם גזעית), כדאי להציץ בגרף הזה, שעלה השבוע לרשת באדיבות "אינדיווייר".  במקרה הזה, אינפוגרפיקה שווה יותר מאלף מילים:


וכדי לקבל את השבת עם משהו אופטימי יותר, הנה כמה חדשות אוסקר אחרות ומשמחות שפורסמו השבוע:

- לא הספקתם לראות את כל הסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר? לא נורא, אם יש לכם כמה דקות פנויות תוכלו להשלים את כל מה שאתם צריכים לדעת, ולהגיע לשיחת הסלון של יום שני שכשאתם מפגינים בקיאות מרשימה. הנה כל סרטי האוסקר בגרסת הילדים שבמקרים מסוימים ("הזאב מוול סטריט") מצליחה להתעלות על הסרט המקורי:

- ראיינתי את ג'ון סקוויב, הכוכבת של "נברסקה" שיש לה סיכוי להפוך לשחקנית המבוגרת ביותר בהיסטוריה של הפסלון, ל"גלריה" השבוע, והיא דיברה על ההחלטה להתחיל לשחק בסרטים בגיל 60, התפקיד שלה כסבתא של האנה (לנה דנהאם) ב"גירלז" והבטחון המוחלט שלה בכך שהיא תלך הביתה עם הפסלון. לריאיון המלא לחצו כאן.

- והנה עשר קלאסיקות תיעודיות מעולות שמעולם לא היו מועמדות לאוסקר – אבל לא מאוחר מדי להשלים אותן.  

 - אומנם חברי האקדמיה די התעלמו מ״בתוך לואין דיוויס״ של האחים כהן, אבל אין צורך לדאוג להם – השניים חתומים כמפיקים בפועל על הסדרה ״פארגו״, ספין-אוף לסרט הקלאסי שלהם מ-1996, שבו פרנסיס מקדורמנד (הנשואה לג׳ואל כהן) גילמה שוטרת בהריון בעיירה קטנה במינסוטה, בהופעה שזיכתה אותה באוסקר. אגב, גם אחרי כמעט 20 שנה עדיין מדובר באחד מהסרטים הטובים ביותר של הכהנים, ובאחד מהתפקידים המשעשעים ביותר של סטיב בושמי בכל הקריירה שלו. אתמול עלה לרשת טריילר מסקרן ראשון לסדרה, בכיכובו של בילי בוב תורנטון, אשר תעלה לשידור ברשת FX ב-15 באפריל ותכלול עשרה פרקים. כיאה ליצירה שהאחים כהן חתומים עליה, הטריילר לא אומר הרבה – ובמקרה שלהם מדובר במחמאה:

 

להמשך הפוסט

מיומנה של מתרגמת: שבעה ימי עבודה, פחות משכר מינימום

נטע אלכסנדר | 23.02.2014 | 22:40

היום (שני) המתרגמים פותחים בשביתה במחאה על תנאי העסקתם, והם יפסיקו לתרגם סדרות טלוויזיה וסרטים. מטרת השביתה היא לשכנע את הגופים המשדרים ואולפני התרגום להיפגש עם נציגי המתרגמים ולקבוע תעריף שיגדיר מהו שכר המינימום עבור תרגומים. בעידן דיגיטלי שבו רבים מהצופים צורכים תכנים דרך האינטרנט ונעזרים בתרגומים פיראטיים (וחינמיים) שנעשים על ידי חובבים, יש מי שחושב שאין צורך במתרגמים מקצועיים ומדובר ב"עבודה שכל אחד יכול לעשות". אבל אין טעות גדולה מזו. תרגום הוא חלק אינטגרלי מההנאה, והיכולת של צופים ישראליים להתענג על סדרות כמו "מד מן", "בלש אמיתי" או "בית הקלפים" תלויה בכך שמתרגמים בעלי ותק וניסיון של שנים יצליחו להבין כל ציטוט ספרותי, מונח מקצועי או מושג מתחום הפוליטיקה האמריקאית שגם מי שדובר אנגלית שוטפת מתקשה לפעמים לעקוב אחריהם.

מצד שני, מכיוון שאין כיום שום תעריף מוסכם או מינימלי, התנאים בענף התרגום הלכו והדרדרו בשנים האחרונות וכתוצאה מכך מתרגמים ותיקים רבים נאלצו לפרוש ממנו. השילוב של שכר נמוך, תנאי עבודה מלחיצים וניסיון לעמוד בדדליינים בלתי אפשריים (לפעמים תוך כדי עבודה בשבתות וחגים) פגע באופן טבעי גם באיכות התרגומים. כיום ניתן למצוא לא מעט טעויות מביכות יותר או פחות, בעיקר בסדרות טלוויזיה, כתוצאה מתנאי ההעסקה הבלתי אפשריים והתמחור לפי דקת שידור.

כדי להבין טוב יותר מה עומד מאחורי השביתה פניתי לשתי מתרגמות וביקשתי מהן לחלוק את ניסיונן בבלוג. הטקסט הראשון נכתב על ידי מתרגמת ותיקה שביקשה להישאר בעילום שם מחשש שתמיכתה המוצהרת בשביתה תוביל לפיטוריה. הטקסט השני נכתב על ידי שירה אלעזרי, מתרגמת שנאלצה לעזוב את המקצוע כתוצאה מההידרדרות המתמשכת בתנאי ההעסקה.   

בפוסט משובצות דוגמאות לתרגומים עילגים במיוחד – כולם תרגומים אמיתיים שכיכבו בחודשים האחרונים על מסכי הטלוויזיה שלכם באדיבות "הוט" ו"יס". התמונות נלקחו מתוך "מניח רעפים נוצרי", בלוג שמרכז את טעויות התרגום המשעשעות ביותר בתעשייה. 

כך תרגמו את הבדיחה ?How many babies does it take to screw a lightbulb ("כמה תינוקות צריך כדי להחליף נורה?") בסרט "תראו מי שמדבר". מתוך הבלוג "מניח רעפים נוצרי"(באדיבות מלכה פינקלשטיין)

1. שוטף + 100, שכר מחפיר

"התחלתי לעבוד בתרגום כתוביות לפני 15 שנה. בשנת 1998. אז שילמו לנו בדולרים, לפי שער הדולר. אמנם לא הרווחתי הרבה, כי הייתי חדשה בתחום, אבל עם השנים הצלחתי לתרגם מהר יותר, לעבוד יותר שעות, וכך השכר עלה, כמעט הצלחתי להחזיק את הראש מעל המים. אלא מה? כשהדולר התקרב לחמישה שקלים, הודיעו לנו שלצורך חישוב השכר שלנו, שער הדולר יוקפא על 4.3 שקלים בלבד. בלענו את הצפרדע. אחרי זמן, הודיעו לנו שהתשלום עבור כל פרק בסדרה, או סרט, יקוצץ בכ- 30-40 אחוז. חלק מהמתרגמים עזבו אז את המקצוע, אבל חלק, וביניהם אני, כעסו, אבל השלימו עם זה. הרי צריך להתפרנס. כל אחד מאיתנו עובד לבד, בביתו, לא הכרנו זה את זה, ולבד מול מעסיק אתה מרגיש חסר אונים. במיוחד כשהמעסיק אומר לך: "זה המצב, אתה לא רוצה? אתה לא מוכרח לעבוד".

לפני כמה שנים נפלה עלינו עוד מכה. התשלום שלנו עבר לפתע משוטף+45 לשוטף+90 ושוטף+100. ככה זה, אמרו לנו מהאולפנים. גופי השידור דחו לנו את התשלומים, לכן אנו נאלצים לדחות לכם.

בשביל להגיע ל-5,000 שקל ברוטו אני צריכה לעבוד שבעה ימים בשבוע. שבתות, חגים, אפילו ביום כיפור מצפים שנעבוד. אין לי חופשות ולא ימי מחלה, ואני משלמת ביטוח לאומי הרבה יותר גבוה משכיר שמשכורתו כמו שלי. כבר שבע שנים שאין לי חיים. אני קמה, שותה קפה, ניגשת לחדר העבודה, מתחילה לעבוד, ולא עוזבת את המחשב עד סוף היום. 10-12 שעות עבודה ויותר ביום, ואחרי כל זה אני נחשבת לזכאית למס הכנסה שלילי, כי המשכורת שלי נמוכה כל כך? יש חודשים שאני מצליחה להכניס רק את שכר הדירה שלי, אפילו לא לאוכל. אני לא יוצאת לבלות, לא נפגשת עם חברים, כלום, כי כל שעה כזאת היא שעה שאני יכולה וחייבת לעבוד בה. שעה "מבוזבזת", כי מוכרחים לכסות את הוצאות המחיה.

תרגום כושל של "Tick Tock, Bert" מתוך "סטרדיי נייט לייב"

לפני כחמש שנים התחלנו להתאגד. הצטרפנו להסתדרות, מינינו ועד. לקח לנו זמן, כי כשאתה עובד שקוף ומושפל, קשה לך לזקוף גו ולעמוד על זכויותיך. כולנו חוששים מפיטורים, לכן אני כותבת בעילום שם. אני לא רוצה לעשות משהו שיסכן את פרנסתי היחידה. אבל כולנו מבינים עכשיו שאי אפשר יותר. אנחנו עובדים קשה, אנחנו אנשים שגאים בעבודתנו, אבל לא יכולים להתקיים ממנה עם שכר שלא מגיע אפילו לשכר מינימום לשעה.

החלטנו לשבות.

אז כן, אנשים חושבים שזה כיף לתרגם כתוביות לסרטים וסדרות. כשאתה קורא תרגום טוב, אתה לא שם לב אליו, אתה צופה בסרט והוא זורם לך, אתה מבין את כל מה שאומרים בו. אנשים חושבים שלתרגם סרט זה קל, זה מהיר, זה סוג של "בילוי" אפילו. הם לא יודעים ולא מבינים שהמתרגמים צריכים לשלוט בתחומים רבים ומגוונים, להבין מבטאים שונים, ביטויים רבים, לחפש פירוש של מונחים בכל תחום שיעלה על הדעת, מילות סלנג, סוגי צמחים, מושגים ברפואה, מחשבים, פיסיקה, משפט, חקלאות, ארכיטקטורה, אופנה ומה לא, להשקיע שעות רבות מספור בשביל סכומים מגוחכים לשעת עבודה. מתרגמים טובים רבים עזבו את המקצוע, בשנים האחרונות, בגלל השכר. במקומם, נותנים חלק מעבודות התרגום לאנשים לא מיומנים, שהעבודה שהם מוציאים מתחת ידם מביישת, רצופת שגיאות.

אני לא רוצה לעזוב את המקצוע שאני אוהבת, שהתמקצעתי בו, שהשקעתי בו 15 שנים מחיי. אני רוצה רק לקבל שכר שהולם את זמני, השכלתי, איכות עבודתי והוותק שלי. זה הכול. אני רוצה לעבוד מספר שעות סביר בשבוע, כמו רוב האנשים, שיישאר לי זמן ביממה גם לחיות קצת, לראות אנשים, לבלות עם משפחה. אני רוצה לקבל שכר ראוי שאפשר להתקיים ממנו".

2. למה הפסקתי לעבוד כמתרגמת – שירה אלעזרי

"בגיל תשע בן הדוד שלי אמר שיש לו סרט מעולה להראות לי. "השם מעפן", הוא אמר, "אבל הסרט מגניב". לסרט קראו "הנסיכה הקסומה", ולמרות חששותיי הגדולים שמחתי לגלות בו לא נסיכות מתקתקות ונצנצים, אלא סרט חכם ושובב. רק הדיסוננס הזה בין השם המתורגם לאופי הסרט צרם לי עוד שנים אחר כך. בגיל ההתבגרות הייתי מראה את הסרט הזה לכל מי שרק יכולתי, מעותק שהקלטתי בווידאו מערוץ 1, אבל גיליתי בעיה – כתוביות התרגום היו פשוט על הפנים. הן לא שיקפו כלום מהתסריט המעולה וההו-כה-ניתן-לציטוט הזה. זה הרגע שבו התחלתי לתרגם. בעל פה. לחברים שכנראה לא היו הכי מבסוטים מהעניין. כי הפריע לי שהיצירה המעולה הזו נעלמת כי מישהו לא הקדיש מספיק מחשבה לתרגום שלה. אז גם התחלתי לפנטז על עבודה בתחום.

כמה שנים אחר כך באמת מצאתי את עצמי מתרגמת כתוביות לטלוויזיה, ואת כל הרצון הטוב מימי הנסיכה הקסומה, לשמור את רוח הדברים ולעשות כבוד לחומר, הקדשתי לעבודתי. והייתי גאה. הרווחתי כמו מלצרית פחות או יותר, אבל הייתי בסך הכל סטודנטית, עבדתי מהבית, ראיתי טלוויזיה למחייתי… לא יכולתי לבקש יותר. אחרי זמן מה כמתרגמת הודיעו לי שאני צריכה לפתוח עוסק, ולא סתם עוסק – מורשה. כשנכנסתי לתחום הדיל היה שוטף +90, אבל מחודש לחודש ה+ הזה הלך וגדל. מנהלת החשבונות עם המיילים הלקוניים שלה היתה משחקת איתי מחבואים, וכשהכסף כבר היה מגיע (השיא היה +180), תמיד בדקתי אותו מול הרישומים שלי, ותמיד היה חסר. ושוב לרדוף אחרי מנהלת החשבונות, ושוב טלפונים למנכ"ל שמסביר שיש לחברה בעיית תזרים ואין להם מאיפה לשלם, ושהכל בעצם אשמת גופי השידור.

מאחר שהתשלום בתקופתי התבצע פר דקת סרט, שמתי לב שכשאני מקבלת תכנית כושר או בישול, אני בעצם מרוויחה הרבה יותר לכל דקת עבודה מאשר אם אני מקבלת סרט טבע, או כפי שקרה פעם, מיני סדרה על המלחמה בעיראק, מתפקעת מרוב סלנג צבאי שלקח לי שעות לפצח. כמה שבחים קיבלתי מהעורכות על התרגום ההוא, כמה מאתגר ומרתק ומתסכל הוא היה…. ושילמו לי עליו כמו על הספיישל של משטרת האופנה. בכל פעם שלא הבנתי איזה מושג ועמדתי לגגל אותו, הייתי עוצרת לשניה וחושבת אם זה שווה את הכסף שאני מאבדת מעצם זה שהפסקתי את שטף העבודה.

הדבר היחיד שגרם לי להמשיך ולחפש את המידע היה הפחד לעשות טעות שאנשים אינטיליגנטיים כמוני ישימו לב אליה ויחשבו שאני עצלנית או טיפשה. זה, וחסד הנעורים של הנסיכה הקסומה. אחרי שנה וחצי נמאס לי. עברתי לתרגום מדריכי טיולים בדפוס, ובסוף הפכתי למדריכת טיולים בעצמי עכשיו האנשים המוכשרים שנשארו בתחום החשוב והכפוי-טובה הזה יוצאים למאבק על מה שמגיע להם, ואני חושבת שצריך לעזור להם להגיע לכמה שיותר אוזניים. זה עוד מאבק של עצמאים מדוכאים, עוד מאבק של סקטור שנרמס על ידי החזקים והעשירים, עוד מאבק של עובדים משכילים, אכפתיים וחרוצים שלא מסוגלים לגמור את החודש, ומעבר לכל הדברים החשובים האלה – זו השפה שלנו!"

להמשך הפוסט

שיחה אינטימית עם מקונוהיי – ועוד המלצות ניו יורקיות

נטע אלכסנדר | 20.02.2014 | 04:57

יש כל כך הרבה בתי קולנוע בניו יורק, שבאמת קשה לעקוב אחרי כולם. החורף המזעזע שתקף את החוף המזרחי, ובמסגרתו תושבי התפוח הגדול מתאוששים כעת מעוד סופת שלג, הופך כל יציאה מהבית לאתגר דמוי אולימפיאדת סוצ׳י, ואולי זו הסיבה שבגללה יש לאחרונה כל כך הרבה אירועים מפתים בעיר. אין מה לעשות – במינוס 11 צריך להתאמץ יותר כדי לשכנע אנשים להתנתק מהנטפליקס. בחמישי שעבר אלפונסו קוארון הגיע ללינקולן סנטר לדבר על הקריירה הנוסקת-לחלל שלו, ובדיוק באותו זמן – שלושים רחובות דרומית משם – ליאונרדו דיקפריו הגיע לזיגפריד כדי לדבר על שלל שיתופי הפעולה שלו עם מרטין סקורסזי (כולל כמובן ״הזאב מוול סטריט״). פספסתם את זה? לא נורא. הנה אופציות מלבבות אחרות בשבועות הקרובים בתפוח הגדול:

1. שיחה אינטימית עם מת׳יו מקונוהיי

עם מועמדות לאוסקר על ״מועדון הלקוחות של דאלאס״ ובכורה טלוויזיונית מדוברת ב״בלש אמיתי״ של HBO, מת׳יו מקונוהיי הוא אחד השמות החמים בהוליווד. אחרי שהצליח להתנער מתדמית היפיוף שדבקה בו, הוא כיכב בשנים האחרונות בשורה של תפקידי אופי (תירוץ מצוין להמליץ על ״קילר ג׳ו״ הלא-מספיק מוערך, סרט אלים ומופרע שמאפשר למקונוהיי להדגים עד לאן הטירוף שלו יכול להגיע). מחר (שישי) מקונוהיי יגיע ללינקולן סנטר באפר ווסט סייד לשיחה בת שעה עם מעריצים, ויענה לשאלות בנוגע לאוסקר, ״מועדון הלקוחות של דאלאס״ והקריירה הפורחת שלו. איך משתתפים? כמו כל האירועים בסדרת השיחות Free Talks, מדובר באירוע חינמי במסגרתו יחולקו כרטיסים ללא תשלום על בסיס כל הקודם זוכה. השיחה מתחילה בחמש וחצי, חלוקת הכרטיסים מתחילה שעה לפני, אבל אם אתם באמת רוצים להיכנס כדאי ללכת על בטוח ולהתייצב בתור מוקדם ככל הניתן (כמה מוקדם? שלוש או אפילו שתיים. אמור להיות יום חם יחסית, כך שתמיד אפשר להביא ספר ובקבוק יין ולהקים התנחלות קטנה ליד הקופות). אגב, במסגרת הסדרה יתארחו גם אלייג׳ה ווד שידבר על סרטו החדש, Grand Piano וסטיב קוגן וסטיבן פרירס שידברו על ״פילומנה״.  

לכל הפרטים לחצו כאן.

וכך נראה הטריילר ל״קילר ג׳ו״ המעולה מ-2012, שאיכשהו עבר לרוב מעריצי מקונוהיי מתחת לראדר, וחבל:

2. 57 סרטים של היצ׳קוק בפחות מחודש

בית הקולנוע העצמאי Film Forum הממוקם בווילג׳ יערוך החל משישי הקרוב (ה-21 בפברואר) רטרוספקטיבה מקיפה לבמאי הבריטי, אשר תכלול עותקים משוחזרים והקרנות נדירות של 57 מסרטיו, ובהם תשעה סרטים אילמים שיוקרנו בליווי מוזיקה חיה (תשעת הסרטים הללו יוקרנו, החל מהערב, גם בסינמטקים בישראל כחלק מיוזמה של המכון הבריטי). נוסף לעותקים חדשים של קלאסיקות כמו ״חלון אחורי״, ״פסיכו״, ״ורטיגו״, ״הציפורים״ ועוד, הרטרוספקטיבה (שתמשך עד ה-27 במרץ) תכלול גם אירועים מיוחדים כמו הקרנה של Dial M for Murder בתלת מימד ב-1 במרץ, הקרנה של עותק 35 מ״מ של The Skin Game מ-1931 וכן Jamaica Inn השחור-לבן מ-1939, ועוד שלל סרטים שרוב הסיכויים שלא שמעתם עליהם מעולם.   

לכל הפרטים והזמנת כרטיסים לחצו כאן.

57 סרטים לא מספיקים לכם? בסוף מרץ Paley Center for Media יערוך – כהמשך ישיר לרטרוספקטיבה של פילם פורום – מרתון שכולל את כל הפרויקטים שהמאסטר הבריטי ביים לטלוויזיה, כולל סרטים תיעודיים וריאיונות נדירים עם היצ׳קוק. 

לכל הפרטים לחצו כאן.

מתוך The Ring, סרט האגרוף היפיפה שהיצ׳קוק ביים ב-1927

3. נבחרת החלומות של הקולנוע הדוקומנטרי

דמיינו לעצמכם אירוע שבו חמישה במאים תיעודיים אמריקאיים מובילים מדורות שונים מתכנסים לשיחה חופשית על ההבדלים בין קולנוע עלילתי לתיעודי, האתגרים העומדים בפני יוצרים צעירים, המעבר לקולנוע דיגיטלי ושלל נושאים אחרים – ולכם מותר לשאול שאלות. ובכן, זה בדיוק מה שהולך לקרות ביום שני, ה-24 בפברואר, בחנות הספרים Strand ברחוב 12 וברודוויי (ליד יוניון סקוור). האירוע הוא למעשה השקה חגיגית של ספר הריאיונות החדש Tell Me Something: Documentary Masters on Their Craft של ג׳סיקה אדוארדס. מי ומי בחוגגים? במאים מיתולוגיים כמו אל מייזלס (Grey Gardens) וד״א פנבייקר (שביים, בין השאר, את הסרט התיעודי הנהדר Don't Look Back על בוב דילן), וכן סם גרין (The Weather Underground), גארי הוסטוויט (שביים את Helvetica המעולה וגם את Urbanized), ורייצ׳ל גרדי שאחראית ללהיטים התיעודיים Jesus Camp ו-Freakonomics. בקיצור, מדובר באוסף מכובד ביותר של יוצרים בני גילאים שונים. כדי להיכנס לאירוע צריך לרכוש את הספר במחיר מבצע של 20 דולר (ולבקש חתימות מכולם), או לקנות כרטיס מתנה לספרים אחרים ב״סטרנד״ באותו סכום.

לכל הפרטים לחצו כאן

צפו בבוב דילן ״האנרכיסט״ בקלאסיקה של פנבייקר:

צפו ב"רולינג סטונס״ מקשיבים ל-Wild Horses בסרטם של האחים מייזלס מ-1970, Gimme Shelther:

4. זמן איכות עם הבמאי של ״מעשה בהרג״

בית הקולנוע הברוקלינאי UnionDocs יארח ביום ראשון, ה-9 במרץ את ג׳ושוע אופנהיימר, שסרטו ״מעשה בהרג״ מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר (לאופנהיימר יש סיכוי טוב לצאת מהטקס, שייערך ב-2 במרץ, עם פסלון, כך שיש לקוות שהוא יגיע במצב רוח מרומם). כתבתי כבר לא מעט על ״מעשה בהרג״ והמלצתי עליו באמצעות כל סופרלטיב אפשרי. האירוע החגיגי בוויליאמסבורג יתפרש על פני לא מעט שעות, ויכלול הקרנה של חמש עבודות מוקדמות של אופנהיימר (שלוש עבודות קצרצרות ושתיים באורך מלא), שיחה עם אופנהיימר והקרנה של ״גרסת הבמאי״ הארוכה, המטרידה והמהפנטת של ״מעשה בהרג״ ב-19:30. בהתחשב במשיכה של אופנהיימר לנושאים כמו רצח עם או הנזק שהקפיטליזם האמריקאי מחולל ברחבי העולם (ובעיקר באינדונזיה), לא מדובר באירוע לבעלי לב חלש. הסרטים של אופנהיימר תובעניים, מדכאים ולא קלים לעיכול – אבל דווקא משום כך כדאי לצפות בהם.  

לכל הפרטים לחצו כאן

״מעשה בהרג״. מטריד, מאתגר ומעורר-מחשבה

ואם אתם כבר בסביבה:

- לכו לראות את בריאן קרנסטון (וולטר ווייט מ״שובר שורות״) מגלם את הנשיא לינדון ג׳ונסון בברודוויי במחזה All the Way

-  שריינו לכם כרטיסים לעיבוד הבימתי של ״הדוויג והשארית העצבנית״ בכיכובו של ניל פטריק האריס בברודוויי, שעולה במרץ

- תחליטו בעצמכם האם סטיבן סודברג (״אושן 11״, ״חיי עם ליברצ׳ה״) עשה בשכל כשהוא החליט לנטוש את הקריירה הקולנועית שלו, ולכו לראות את ״הספרייה״, המחזה החדש בבימויו, ב-Public Theater, החל מה-25 במרץ 

המדריך המלא לבתי הקולנוע בניו יורק

להמשך הפוסט

מחוץ לארון: מה יקרה לקריירה של אלן פייג׳?

נטע אלכסנדר | 16.02.2014 | 06:52

לפני שנה, בינואר 2013, ג׳ודי פוסטר נשאה בגלובוס הזהב את נאום ה"אין-לי-צורך-לצאת-מהארון-כי-מעולם-לא-הייתי-בתוכו", והפכה את ההצהרה שלה על כך שהיא לסבית ללא יותר מהערת שוליים בקריירה קולנועית ארוכה, מרשימה ומגוונת. הנאום של פוסטר הגיע חודשיים בלבד אחרי נאום היציאה מהארון המצמרר והנוגע ללב של הבמאית והתסריטאית לנה וואשובסקי ‏(טרילוגיית “מטריקס”‏), אשר יצאה מהארון כטרנסג׳נדרית. וואשובסקי, שנולדה כגבר וחיה בעשור האחרון כאשה, סירבה במשך שנים להתראיין ולדבר על זהותה המינית. אבל בנובמבר 2012, בטקס “Visibility Award” מטעם ארגון זכויות האדם HRC) Human Rights Campaign‏), היא נשאה נאום מטלטל של כחצי שעה שעורר סערה בתקשורת האמריקאית, בין היתר בגלל האופן הכנה שבו היא דיברה על הנטיות האובדניות שלה ושנים של התמודדות עם כאב נפשי עצום ותחושה שהיא ״פריק״:

כפי שמוכיח נאום היציאה מהארון החינני של אלן פייג׳ (״ג׳ונו״, ״התחלה״) אתמול – הנאומים של פוסטר ו-וואשובסקי היו רק הטיפה הראשונה במה שהפך בשנה האחרונה למבול של ממש: אינספור מפורסמים – שחקנים, במאים, ספורטאים ומוזיקאים יצאו ב-2013 מהארון בשלל נאומים, ציוצים בטוויטר או סטטוסים בפייסבוק. המדליסט האולימפי טום דיילי יצא מהארון בדצמבר באמצעות סרטון שהוא העלה ליו-טיוב, וונטוורת' מילר (כוכב ״נמלטים״) סיפר בספטמבר כי כנער הוא ניסה להתאבד בגלל נטיותיו המיניות, המתאבק דארן יאנג הכריז כי ״אני הומו ושמח על כך״, שחקן ה-NBA ג׳ייסון קולינס עשה היסטוריה ויצא מהארון ביולי – וזו רשימה חלקית בלבד. 

שטף הנאומים, קטעי היוטיוב וההצהרות עלול להעניק את הרושם שאין כיום שום בעיה לצאת מהארון. למעשה, הגישה הגורסת כי המאבק לשיוויון זכויות של הקהילה הגאה הגיע להישגים נאים בדמות נישואים חד-מיניים ונראות תקשורתית גבוהה מאי-פעם נוטה להתעלם (או להדחיק) את המציאות העגומה, במסגרתה בחלקים נרחבים מאוד בעולם (ורוסיה, כידוע, היא אחד מהם) הומופוביה היא עדיין תופעה רווחת, הזוכה לגיבוי פוליטי וחוקי מהרשויות.

פייג׳, שיצאה מהארון בנאום בן שמונה דקות באירוע של האגודה לזכויות האזרח בלאס וגאס, סיפרה כי "אני פה היום, כי אני גיי. ובגלל שאני מקווה שאוכל לעזור לאנשים נוספים לחיות בשלום עם זהותם. אני כאן גם ממניעים אנוכיים, כי עייפתי מלהסתתר״. היא גם ניצלה את נאומה כדי לתקוף חזיתית את תעשיית הבידור ההוליוודית, אשר ״כופה על כולנו סטנדרטים קשוחים של יופי, של חיים טובים, של הצלחה". 

צפו בנאומה המלא של פייג׳:

כאמור, פייג׳ היא לא המפורסמת הראשונה שיוצאת מהארון, אבל המקרה שלה בהחלט מעלה שאלות מעניינות: האם, למשל, במאים ימשיכו ללהק את השחקנית בת ה-26 לתפקידים רומנטיים (כמו התפקיד שהיא גילמה ב״ג׳ונו״, הסרט שהפך אותה מכוכבת אינדי לחביבת המיינסטרים)? לטענת חוקרת המגדר בי. רובי ריץ׳, שפרסמה לאחרונה את ספרה החדש, New Queer Cinema, בעוד ששחקנים סטרייטים יכולים לגלם דמויות חד-מיניות בלי שום בעיה, קשה מאוד לשחקנים – ובעיקר שחקניות – מחוץ לארון לגלם דמויות סטרייטיות. בריאיון שערכתי איתה ל״מוסף הארץ״ בדצמבר האחרון, ריץ׳ סיפרה כי אחרי ההצלחה המפתיעה של ״פילדפיה״ מ-1993 (הסרט שזיכה את טום הנקס באוסקר על תפקידו כהומו חולה איידס) שחקנים סטרייטים הבינו שהדרך אל התהילה (ואל האוסקר) עוברת בתפקידים שמאתגרים את הנטייה המינית שלהם. אחת הדוגמאות האחרונות לטרנד הזה היא ג׳ארד לטו, שהיה מועמד השנה כמעט לכל פרס חשוב, כולל האוסקר, על תפקידו כטרנסג׳נדרית ב״מועדון הלקוחות של דאלאס״. 

במקרה של ג׳ודי פוסטר מדובר בסיכון מחושב – בגיל 50 ממילא לא ילהקו אותה לתפקיד ראשי רומנטי בסרטי מיינסטרים (וזו כבר בעיה מסוג אחר). אבל פייג׳ היא שחקנית מצליחה שנמצאת רק בתחילת הקריירה, ומזוהה יותר מפוסטר עם תפקידים רומנטיים. פייג׳ החלה לשחק בגיל עשר, בסדרת הטלוויזיה המוערכת Pit Pony. כשהיתה בת 18 בלבד היא לוהקה לתפקיד הראשי במותחן הפסיכולוגי Hard Candy, אחד מהסרטים העצמאיים הטובים ביותר של העשור הקודם. פייג׳ גילמה נערה בת 14 שפוגשת צלם בן 30 דרך צ׳ט אינטרנטי ובטוחה כי מדובר בפדופיל סדרתי. במעין היפוך של סיפור כיפה אדומה, די מהר יחסי הכוח בין הילדונת לזאב מתהפכים.

פייג׳ ב-Hard Candy. אל תתנו לפרצוף התמים הזה להטעות אתכם

שנה לאחר מכן כבר אפשר היה להיתקל בה לראשונה בתפקיד קיטי פרייד, המוטציה היחידה שלובשת שרשרת של מגן-דוד ב״אקס מן״ (ובקיץ הקרוב היא תככב בסרט החדש של המותג המצליח). ב-2007 היא ביצרה סופית את מעמדה כשם החם של הקולנוע האמריקאי עם ״ג׳ונו״, שבו גילמה מתבגרת שנכנסה להריון בטעות ומתלבטת האם למסור את התינוק לאימוץ, תפקיד שהעניק לה מועמדות לגלובוס הזהב ולאוסקר. מאז היא דילגה בין סרטי אינדי צנועים יחסית כמו Whip It בבימויה של דרו בארימור להפקות ענק כמו ״התחלה״ של כריסטופר נולאן (ובין לבין היא גם צצה ב״לרומא באהבה״, סרט האנסמבל של וודי אלן).

על אף גילה הצעיר, פייג׳ הספיקה להוכיח את עצמה כשחקנית מגוונת ומרשימה שמסוגלת לגלם דמויות משנה בהפקות הוליוודיות, או לסחוב על כתפיה הצרות תפקידים ראשיים בסרטי אינדי. היא עבדה עם שורה מכובדת של במאים – וודי אלן, כריסטופר נולאן, בריאן סינגר ועוד – והקפידה לבחור תפקידים מעניינים ומתאגרים. עכשיו, כשהיא מחוץ לארון, נותר רק לתהות האם נבואת הזעם של ריץ׳ תתגשם – ונפסיק לראות את פייג׳ מגלמת צעירות יפיפות שהן מושא האהבה של גברים כמו מייקל סרה או ג׳סי אייזנברג. לטובת הוליווד,  כדאי לקוות שהזהות המינית של פייג׳ לא תגביל את היצע התסריטים שהיא תמשיך לקבל. אם אנט בנינג וג׳וליאן מור יכולות לגלם זוג לסביות (ב״הילדים בסדר״), אין סיבה שפייג׳ לא תגלם צעירה סטרייטית שמחפשת חתן, או – בעולם אידיאלי – צעירה סטרייטית שמצילה את העולם גם בלי להרגיש שהיא מוטציה. 

ממתק לסיום – נאום היציאה מהארון הטוב ביותר של השנה:

מכל הנאומים הפומפוזיים של השנה האחרונה, נאום אחד שהוא למעשה קטע יו-טיוב בן שבע דקות ריגש אותי במיוחד: סטיבן איירה, בנם בן ה-20 של השחקנים וורן בייטי ואנט בנינג, מספר על עצמו. סטיבן, שנולד כבת בשם קייטי, מגדיר את עצמו כ"טרנס, גבר נשי, קוויר, הומוסקסואל, אמן, חנון, ובחור שזקוק באופן נואש לתספורת". בהמשך הוא מדבר בפתיחות על חייו, האנשים שהוא מעריץ, החברים שתמכו בהחלטתו להפוך לגבר והשאיפה שלו "לסייע לאנשים לפתח דימיון מורכב יותר". בזכות סרטונים כאלו, אולי בסוף נגיע ליום שבו לא יהיו יותר ארונות לצאת מהם:

להמשך הפוסט