פוסטים בנושא: אוסקר 2015

פלאשים, מאבטחים ואמה סטון: תום שובל מסכם את האוסקר

נטע אלכסנדר | 24.02.2015 | 19:28

״התפוח המכני״ גאה לארח את הבמאי והתסריטאי הישראלי תום שובל (״הנוער״), שהגיע ללוס אנג׳לס כדי להשתתף בטקס האוסקר. שובל היה מועמד לפרס ״הסרט הקצר הטוב ביותר״ על ״איה״, שאותו ביימו מיכל ברזיס ועודד בן-נון.

במסוק הפרטי עם אינאירטו: לקראת השטיח האדום  

בשבת בבוקר נסעתי לסנטה מוניקה בהמלצת האסיסטנטית של אלחנדרו אינאירטו (״בירדמן״), לחנות בשם ״מר טוקסידו״. האמת שהייתי בטוח שאגיע לחנות יוקרתית שמציעה מגוון חליפות טוקסידו מהאופנה האחרונה. הוט קוטור. אבל החנות נראתה לי כמו חנות קניון די סטנדרטית וגם מגוון הטוקסידו לא היה גדול, למעשה היה דגם אחד בכל המידות, שעליו היה אפשר לעשות שינויים קטנים כמו צורת הכפתורים וצבע המפית שמבצבצת מהכיס. הלכתי על הקלאסי. שעתיים אחר כך אני מוצא את עצמי בחדר המלון של יעל אבקסיס, מפיקת הסרט הקצר ״איה״, שהייתי שותף לכתיבת התסריט שלו. כל צוות "איה" בראשות הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן-נון מתכונן ליציאה כאילו היה זה מבצע צבאי שבו ננצח את אויבנו בנשק הקטלני שהוא החליפות ובגדי הערב שלנו. האמת ובלי גרם של ציניות היה מרגש מאד לראות את כולם חנוטים בחליפות בדרכם לנשף גדול ובלתי נשכח. העובדה שהסרט הביא אותנו עד לכאן, הייתה מרגשת יותר מהכל.

על השטיח האדום. 15 דקות של תהילה

לוס אנג'לס חסומה לחלוטין, יש דרך אחת אל האוסקרים שנערכים בתאטרון הדולבי ואנחנו נוסעים בה. כשמגיעים אל הסף אנחנו נבדקים על ידי מאבטחים בכל דרך אפשרית ואז נכנסים אל מין מאהל, רגע לפני המאהל עוד הספקנו לראות את ההמון שמתכנס בצדדי הדרך ומריע לכולם – לא משנה מי הם. במאהל נבדקים הכרטיסים שלנו ושוב אבטחה ואז מתחילים לצעוד על השטיח האדום. אני מסתכל סביבי ונדמה לי שכולם שכרו את הטוקסידו שלהם ב״מר טוקסידו״ וכולם כמוני הלכו על המראה הקלאסי. זה מטריד אותי בערך לשנייה, כי מה שקורה סביב הרבה יותר מטורף. כל האנשים הצועדים בסך על השטיח האדום לוקחים את הזמן, גוררים רגליים, נעצרים אפילו, הכל כדי לתת ל-15 דקות התהילה האלו עוד תוקף. על השטיח עומדים מאבטחים שצועקים על כולם להתקדם אבל אף אחד לא נשמע להוראות ולכן על פניהם של האנשים נרקם מבט מוזר ומצחיק של חשיבות ובהלה בו זמנית.

״בהוליווד רצו לאשפז אותי״: ריאיון עם אלחנרדו אינאריטו

תור נוצר בדרך אל הצלמים. אנשי הצוות על השטיח האדום מכניסים כל אדם אל אזור הצילום ושם הוא משתזף על הפלאשים איזה חמש דקות. המאבטחים מנסים להסית את תשומת הלב של ההולכים ולפתות אתם בשמפניה חינם במבואה אבל כולם עומדים בתור ובאופן אבסורדי מוותרים על הנוחות שמציעה האכסדרה ומקדישים את התור למצלמות. גם צוות "איה" מגיע אל הפוטו-קול. אין מה לעשות, זה די מרגש שנורים אליך ברקי האור של המצלמות וכל מיני צלמים שואגים עליך להסתכל לכיוונם. העובדה שהיינו שמה כולנו וחווינו את הרגע הזה ביחד הוסיפה איזו שכבה של רגש למיזסצינה המוזרה הזו והמיסה את הציניות כליל.

שובל והוק. מסתבר שכולם קנו את החליפות ב״מר טוקסידו״

אחרי בערך שעה הגענו לאכסדרה שלפני הכניסה לאולם. מרחק ההליכה הוא בערך חמש דקות אבל באוסקרים קצב ההתקדמות מסנוכרן עם קצב ההתאבנות. באכסדרה אתה פוגש את שותפיך העתידיים לאירוע. פה נוחתת ההבנה שנשבר איזה מחסום, מסביבנו כל סלבריטאי העולם ומשפחותיהם והם נינוחים ומתרגשים בדיוק כמוך וככה מתחילות שיחות סלון עם כל האנשים שעד עתה ראית אותם רק בגודל סינמסקופי. אני, שרה ומיכל מנהלים שיחה עם פאבל פבליקובסקי, הבמאי של ״אידה״ והמפיקה של הסרט ״אווה״ (שיזכו אחר כך באוסקר) ואז כל מיני פגישות מקריות – אית׳ן הוק המועמד על ״התבגרות״, קומון שיזכה הלילה בפרס השיר הטוב ביותר על ״גלורי״ שהוא חיבר לסרט ״סלמה״. אני מבחין במריון קוטיאר וניגש להביע את הערכתי ל"מהגר" של ג'יימס גרי ולסרט של הדארדנים ומברך אותה על המשחק שלה. היא מודה לי בחינניות אופיינית ואנחנו מדברים איזה עשר דקות על קולנוע בעוד היא מאפרת את האפר של הסיגריה הדקה שלה לכף ידה.

אני עוד מספיק לעמוד בתור לשירותים מאחורי אדוארד נורטון ואז נכנסים לאולם. הצוות של "איה" מתיישב במקומותיו המסומנים והטקס מתחיל. פה אין צורך בתיאורים, כי הרוב בטח צפו. הטקס נע בין המרשים למשמים אבל לנו לא כל כך אכפת, יש תחושה של מתח וציפייה.

כשצופי המשדר רואים פרסומות, אנחנו בוהים בבמה ריקה. חלק נשברים מהבהייה ומטפטפים החוצה בהפסקות, החוצה אל האכסדרה, לשתות משהו או אולי להימלט מהישיבה האינסופית. אם הם מבוששים להגיע והטקס ממשיך, מתיישב לידך איש זר שממלא את מקום חברך עד שזה יועיל בטובו לחזור את מקומו. "ממלאי הכסאות" עושים את עבודתם נאמנה ואם המצלמה משייטת מעליהם, הם לא שוכחים להגניב לך חיוך פמליאירי.

מגיעה ההכרזה על הסרט הקצר, ההתרגשות בשיאה, אנחנו לא פייברוטים – את זה כבר ידענו, אבל האמנו. זה לא קורה. הסרט הבריטי ״שיחת טלפון״ זוכה. אנחנו מוחאים להם כפיים והבמאי מלהג וצוהל על הבמה. מאותו הרגע, המתח שנבנה התפוגג ועתה נשארו רק עוד שלוש שעות של טקס, בקטנה. האמת שאז מבחינתי גם נפתחו האוזניים והתחלתי להקשיב למה שמתרחש וגם לקלוט בדיחות פה ושם.

שובל ודקוטה ג׳ונסון מ-״50 גוונים של אפור״

עד שמגיעה השעה האחרונה והדפניטיבית אתה מבין שההפסקות הולכות להיות ארוכות יותר ומייגעות יותר אבל איכשהו הכל חגיגי ופלאשי שאתה מסונוור עד לתת הכרתך. בחלק האחרון אני שוב במתח אבל עתה נצחון – המנטור שלי אלחנדרו גונזלס אינאיריטו עושה את מה שנקרא 'סוויפ' ולוקח את הפרסים החשובים של תסריט, בימוי וסרט. אני שמח בשבילו מאד.

הטקס מסתיים וחלק הולכים לנשף המושל המסורתי. אני הולך לשירותים ושם יש תור ארוך אז אני מחפש מוצא אחר ואז אני מגיע למסדרון צר ועל ספסל יושבות להן נעמי ווטס, פליסטי ג'ונס ואמה סטון. בידיהן פסלוני אוסקר מלגו. אני שולף את הנייד שלי כצייד סלפים מיומן, אך זה שבק חיים מזמן. הם מסתכלות אלי ואני אליהן. יש שקט ואז כולם צוחקים. מסתבר שהן שכחו את ההזמנות שלהם לנשף ועכשיו הן צריכות לחכות בצד עד שיכניסו אותם בדלת אחורית. אני אומר להן שאני מופתע לגלות שגם הן לא חסינות את רשת האבטחה ותמה אם הסיבה שהן בחוץ היא העובדה שהמאבטחים עלו על זה שהאוסקרים שביד שלהם הם מלגו, הן מחייכות לעברי בנימוס ומודות לי בחיוכן על בדיחת הקרש. אמה מסתכלת עלי בעיניה הגדולות  ומוסיפה  Don’t you know, it is Hollywood baby, everybody needs a ticket.   

להמשך הפוסט

פוסט אורח: תום שובל בדרך לאוסקר

נטע אלכסנדר | 22.02.2015 | 05:35

״התפוח המכני״ גאה לארח את הבמאי והתסריטאי הישראלי תום שובל (״הנוער״), שהגיע שלשום ללוס אנג׳לס לקראת טקס האוסקר שייערך הלילה (ראשון). שובל מועמד לפרס ״הסרט הקצר הטוב ביותר״ על ״איה״, שאותו ביימו מיכל ברזיס ועודד בן-נון. כך הדברים נראים רגע לפני השטיח האדום:  

היום (ראשון) בלילה ייערך בלוס אנג׳לס טקס פרסי האוסקר. הסרט הקצר "איה" שהייתי שותף לכתיבה שלו יחד עם מיכל ברזיס ועודד בן-נון שגם ביימו, הוא בין חמשת המועמדים לפרס בקטגוריית הסרט הקצר. זה עדין משפט בלתי נתפס עבורי וקשה לי לכתוב אותו בלי לבדוק שוב שמה שכתבתי אמיתי. זה מעמד מרגש מכל הבחינות, גם כי הסרט הקטן והאינטימי מצליח לדבר לכל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם וגם כי במובן מסוים הוא הגיע כל כך רחוק, לאיזושהי פסגה של אהדה קולקטיבית שרק מעטים כובשים. אני מאד מתרגש וגם אם אני מנסה "להיכנס לפרופורציות", ההמולה והבאז סביב הפרס הזה מבהירים לי שבאוסקר אין דבר כזה פרופורציות.

כך עשינו את ״איה״: ריאיון עם מיכל ברזיס ובן-נון 

השבוע האחרון שלי נדמה כפרק התלוש מרומן כריכה דקה שאתה קונה לפני עלייה למטוס. בלי קשר לאוסקר, אבל באיזו סמיכות אירונית נבחרתי על ידי אלחנדרו גונזלס איניאריטו - שסרטו "בירדמן" מועמד השנה למספר שיא של פרסים – להיות הפרוטג'ה שלו כחלק ממיזם יוקרתי של חברת "רולקס", המחברת בין אמנים מנוסים ליוצרים בתחילת דרכם במטרה לפתח ולהרחיב את הדיאלוג בין הדורות. איניאריטו ראה את סרטי הראשון, "הנוער" התלהב וביקש לפגוש אותי ומאז אנחנו בקשר רצוף כשאני נוסע לבקר אותו בעבודתו, בעיקר בצילומי הסרט החדש שלו בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וטום הרדי. במקביל, הוא עובד איתי על סרטי החדש.

אז לפני 'עיר המלאכים' מצאתי את עצמי על פסגה לא מדומיינת וקפואה של אחד מהרי הרוקי, שם מצטלם בימים אלו סרטו הבא של איניאריטו. כבר ביקרתי בסט כמה פעמים וזה לא דומה לשום דבר שחוויתי בעבודתי כבמאי. מדובר באינספור ימי צילום המתפרשים על פני שנה שלמה (כדי שיהיה אפשר לתפוס את עונות השנה חולפות), שחקנים שמשחקים בתוך טבע עוצר נשימה ומתמודדים עם יופיו ועם הקשיים שהוא מעלה, שוטים ארוכים ומסובכים עם ניצבים רבים וסצינות קרב בלתי אפשריות. לקינוח – מדובר בסרט תקופתי שמתרחש ב-1816, אמריקה שלפני המערב הפרוע. לצלם את הסרט הזה נדמה כמו מלחמה ואת הקרב מנהל איניאריטו יחד עם שותפו הצלם עמנואל לובצקי (המועמד לפסלון על הצילום של ״בירדמן״), ללא פשרות. תהליך העבודה כולל חזרות רבות וצילומים מורכבים של שוט או שניים ביום. בנוסף לאתגרים שכל צלם חייב להתמודד איתם, לובצקי קיבל מחברת ״אררי״ מצלמה שטרם יצאה לשוק ומאפשרת לראשונה לצלם דיגיטלית ב-65 מ"מ. מהמעט שראיתי על הסט, התוצאה מרהיבה.

שובל. מקום טוב באמצע בין לובצקי (מימין, עם כובע) לאיניאריטו 

אז כן אני על הסט ההוליוודי הזה, פעור פה וקפוא לחלוטין. איניאריטו ולובצקי משתפים אותי בכל התהליך של עשיית הסרט ואני שואל את עצמי האם זה לא הפרס הגדול ביותר שיוצר יכול לאחל לעצמו – לקבל את האפשרות לעשות את הסרט כמו שאתה רוצה, ללא פשרות. לצאת למלחמה ולנצח. למרבה האירוניה, איניאריטו לא היה זוכה לפריבילגיה ולחופש האמנותי הזה אם לא היה זוכה במועמדויות לאוסקר. הפסלון הזהוב יכול להזיז הרים ותקציבים ולקבוע גורלות.

״בהוליווד רצו לאשפז אותי״: ריאיון עם אלחנרדו אינאריטו

וכך נראה הטריילר ל״בירדמן״:

יומיים לפני הטקס, איניאריטו מזמין אותי להצטרף אליו לטיסה ללוס אנג׳לס. ככה אני מוצא את עצמי במטוס פרטי עם לובצקי, איניאריטו ו״טרמפיסט״ נוסף – השחקן לוקאס האס, ואני מתייעץ איתם על חנויות טובות להשכרת טוקסידו. בלי קשר לעובדה שאני במטוס, אני מרגיש בעננים. איך אפשר לדמיין דבר כזה בכלל? אנחנו נוחתים ואני נותן את הפספורט שלי לבדיקה אבל משום מה הבדיקה מתארכת ואני מתחיל להגיד לעצמי שהנה המציאות עומדת לטפוח על פניי ואני אראה את האוסקר, כהרגלי, בטלוויזיה. מבקשים ממני לחכות בצד ולוקחים את הפספורט של איניאריטו לבדיקה, גם אצלו יש בעיה ואני כבר מדמיין איך שנינו יושבים על הספה בבית של ההורים שלי בפתח תקווה, השעה תהיה ארבע בבוקר נחלוק שמיכת פוך ונצחק מהבדיחות של אבא שלי. בתכל׳ס לא רע. כמובן שהכל נפתר ואני מגיע אל ביתו של חברי הטוב אורן שי. אורן, גם הוא במאי והוא בעצמו חי בחלום משלו, כי בימים אלה הוא סיים את העבודה על סרט אמריקאי באורך מלא, The Frontier שהולך להיות מוקרן בקרוב בהקרנת בכורה בפסטיבל SXSW היוקרתי אשר באוסטין. פעם היינו עושים סרטי ז'אנר חובבניים במצלמות סופר VHS .

שובל, ברזיס ובן-נון. בדרך לפסלון?

בנתיים, בעולם מקביל בן-נון וברזיס כבר שבועיים בלוס אנג'לס. הם משתתפים בטקסים, מצטלמים ונותנים ראיונות, יחד עם יעל אבקסיס והלל רוזמן, מפיקי הסרט, והשחקנים המופלאים שרה אדלר ואורליך תומפסון. אני בדרך להצטרף אליהם ואני שוב נזכר איך באמצע לילה נטול שינה במסדרונות סם שפיגל בן-נון וברזיס הזמינו אותי לחדר העריכה לצפות בגרסת עריכה של סרט הגמר שלהם "עונג שבת" וכמה הוא המם אותי. ״בלר״ ניסחו את התחושות שלי כרגע באופן הכי מדויק אני חושב, זה כמו לצפות בכדור הארץ מסתובב בעדינות אל מחוץ לזמן.

להמשך הפוסט

כל מה שצריך לדעת על הנציג הישראלי לאוסקר

נטע אלכסנדר | 15.01.2015 | 16:18

אז "גט", סרטם עטור השבחים של רונית ושלומי אלקבץ, לא זכה להתברג לחמישיית הסרטים הזרים שיתמודדו באוסקר, אבל לישראל יש נציגות אחרת בטקס הנוצץ: הסרט הקצר "איה" של מיכל ברזיס ועודד בן נון, אשר יתמודד על פרס "הסרט הקצר הטוב ביותר". זו בשורה משמחת מאוד עבור זוג הקולנוענים בוגרי "סם שפיגל", אשר חשפו את סרטם לראשונה ב-2012. "איה", שנכתב על ידי ברזיס, בן נון והבמאי תום שובל ("נוער"), הוא הוכחה לכך שיש קהל גם לסרטים שאינם מצייתים לנוסחה המוכרת של 90 או 120 דקות. הסרט, שאורכו כחצי שעה, מגולל את סיפורם של  שני זרים שנפגשים במקרה בנמל התעופה וגורלם נקשר בגלל טעות בזיהוי. זו לא בדיוק קומדיה של טעויות, אלא דרמה רגישה ומינורית שהתחבבה ככל הנראה גם על חברי האקדמיה האמריקאית.

 וכך נראה הטריילר ל"איה":

בקיץ 2012, רגע לפני שהסרט נחשף בבכורה בפסטיבל ירושלים, ראיינתי את בן נון וברזיס על הקריירה הקולנועית הבלתי שגרתית שלהם. כעת, לרגל המועמדות לאוסקר, אני מפרסמת את הריאיון (שפורסם לראשונה ב"עכבר העיר") בשנית, ומחזיקה לשניים אצבעות:

זוג הקולנוענים שגורם לשחקנים ללכת עד הסוף: ריאיון עם מיכל ברזיס ועודד בן נון

באחת הסצנות החזקות ב"עונג שבת" (2003), סרטם הקצר ועטור הפרסים של הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן נון, נערה חרדית בשם רחל (טלי שרון בהופעת בכורה קולנועית) בורחת מביתה אחרי כניסת השבת ונכנסת למכונית עם שתי חברות נוספת. כשהיא מגלה שאין לה איפור, רחל תוחבת את ידה לתחתוניה ומשתמשת בדם המחזור שלה כשפתון. בזכות המשחק המדויק של שרון הסצנה הזו מצליחה להפתיע ולעורר תחושת אי נוחות שסייעה לסרט הגמר של הצמד להיבחר כאחד מעשרת הסרטים הטובים ביותר בתולדותסם שפיגל. כעשור לאחר מכן ניתן לקבוע ש"עונג שבת" סימן את תחילתה של זוגיות קולנועית (ורומנטית) מופלאה.  

מאז ההצלחה המפתיעה שנחל שיתוף הפעולה הראשון בין בני הזוג הירושלמים הם יצרו ביחד שני סרטים קצרים נוספים – "גן עדן אבוד" ו"הנשים של יום שלישי" – ולאחרונה סיימו לצלם את "איה", דרמה בת ארבעים דקות בכיכובם של שרה אדלר (מדוזות) והשחקן המוערך אולריך תומסן ("החגיגה", "בעולם טוב יותר", "ג'יימס בונד – העולם אינו מספיק"). למרות הנועזות של סרטיהם, שעוסקים בין השאר בשילוב הנפיץ של מיניות ודת, ברזיס ובן נון מתגלים כזוג ביישן ושונא ראיונות. חרדת החשיפה שלהם היא לא השוני היחיד ביניהם לבין קולנוענים צעירים אחרים: בעוד שבוגרי בתי הספר לקולנוע מדפקים על דלתותיהן של קרנות או מנסים לגייס מימון דרך האינטרנט, השניים הצליחו לגייס חברת הפקות צרפתית שמימנה את "גן עדן אבוד" וסייעה לממן את "איה". לאחרונה הם זכו בפרס לפיתוח סרט באורך מלא בפסטיבל הקולנוע מונפלייה שבצרפת, ובמלגת שהות לכתיבה באתר Moulin d'And, שם צולם הסרט "400 המלקות".

צפו ב"עונג שבת", סרטם הקודם של ברזיס ובן נון:

 

ברזיס ובן נון, שניהם בשנות השלושים לחייהם, נפגשו בסם שפיגל והפכו מהר מאוד לזוג. "שנינו ירושלמים. אני גדלתי בעין כרם החילונית ומיכל בבית וגן הדתית יותר, ואחרי שהכרנו הסתבר שנהגנו לשחק ביחד באותו גן ילדים", מספר בן נון בריאיון לקראת הקרנות הבכורה של "איה". הרקע הדתי של ברזיס משתקף בסרטיהם הקצרים –"עונג שבת" שעוסק בניסיונה הטרגי של רחל לפרוק עול ולצאת לבלות ללא ידיעת משפחתה החרדית, ו"גן עדן אבוד", יצירה פואטית על גבר חרדי (מוריס כהן) ואישה מוסלמית (רותם זיסמן כהן)  שמממשים את אהבתם האסורה בחדר מלון קלסטרופובי. 

כשהם נשאלים מדוע השתמשו בפרובוקציות כמו סצנת השפתון ב"עונג שבת" או סצנה שבה גבר שולף ברכת יום הולדת מתחתוניה של המאהבת שלו ב"גן עדן אבוד", הם עונים כי "מעולם לא היתה לנו כוונה להיות 'פרובוקטיביים'. המטרה היתה לספר את הסיפור בדרך האפקטיבית ביותר, והרגעים שבהם קורה משהו קיצוני ולא צפוי, שגורם לצופה לנוע בכיסא מאוד משמעותיים בעיננו מהבחינה הזו. כשאנו צופים בסרט יחד עם קהל אלה תמיד הרגעים שאנחנו מחכים להם, כי רק אז נדמה לך שאתה ממש מרגיש את הקהל. זאת תחושה כמעט פיזית, מעיין השתחררות של מתח שהדבר הזה נחשף וקרה בפני כולם".

למה היה לכם חשוב לקשור בין מיניות לדת?

בן נון: "אני לא חושב שמדובר כאן בהכרח בדת, אלא במשהו מוגדר פחות. מבחינתי מדובר בפולקלור שהוא חלק מהמלאות של הסיפור ושל הדמויות, ולא היתה כאן כוונה לצמצם את הסיפור למסגרת דתית בלבד". לדברי ברזיס, "נושא האמונה, במובן הרחב שלו, יכול להקנות עומק והדהוד ליצירה. הוא יכול לשקף את האי ודאות שלנו, את הבדידות שלנו, ויחד עם זאת את השאיפה לגאולה".

בניגוד לסרטיהם הקצרים, "איה" הוא סרט נטול סממנים דתיים. ברזיס ובן נון מגוללים באופן עדין ומשכנע את סיפורה של איה (אדלר), אישה בשנות השלושים לחייה שנקלעת ל"טעות זיהוי" בנתב"ג ומחליטה להעמיד פנים שהיא הנהגת שאמורה לקחת פסנתרן בינלאומי (תומסן) לתחרות רובינשטיין בירושלים. התוצאה היא דרמה מלאת ניואנסים שמתרחשת ברובה במהלך הנסיעה המשותפת ברכבה של איה. כשבן נון וברזיס נשאלים איך הם הגיעו לשחקן עסוק ומבוקש כמו תומסון, השניים מספרים כי "זה היה תהליך קצת מפותל שמתחיל ביאן הרלן, המפיק לשעבר של סטנלי קובריק, שמאוד אוהב את  "גן עדן אבוד". הוא הפנה אותנו לחבר טוב שלו שמנהל את אחת מחברות ההפקה הגדולות בדנמרק (נימבוס פילמס, החברה שהפיקה את הסרט "החגיגה") ושם הפנו אותנו למלהק דני שקרא את התסריט והמליץ על אולריך לתפקיד. כמובן שלא חשבנו שיש הרבה סיכוי שהוא יסכים, אבל המלהק הציע שהוא יפנה אליו ישירות ואנחנו החזקנו אצבעות. זמן מה אחר כך הגיעה תשובה מלבבת מאולריך, שכתב הוא אהב את הפיוטיות שבתסריט וישמח להשתתף בסרט".

ואז התחלתם לצלם? 

ברזיס: "לא. אז התחלנו לנסות לתאם מועד. בסוף הוא הצליח לדחוף אותנו בין צילומים של סרט עם ניקולס קייג' לבין טקסי פרסים על המשחק שלו ב'בעולם טוב יותר'. יומיים אחרי שצילמנו בירושלים כבר ראינו אותו חנוט בחליפה ב'גלובוס הזהב'. זה היה משעשע'".   

הכימיה בין אדלר לתומסן אמינה ומשכנעת, עם תחושה ממשית של אינטימיות ומתח מיני. הם נפגשו לפני הצילומים?
 
"הפגשנו אותם לחזרות בדנמרק כמה שבועות לפני תחילת הצילומים. במהלך החזרות ובימים הראשונים של הצילומים הרגשנו שאולריך היה די קר ומסוגר, גם כלפינו ובאופן מסוים גם כלפי שרה. מאוד נלחצנו וחששנו שלא תיווצר ביניהם האינטימיות הנחוצה לחלק האחרון של הסרט. בתזמון מופלא, ביום בו עברנו לצלם סצנה אינטימית במיוחד שבה אולריך נדרש 'לנגן' יצירה קלאסית על הירך של אדלר, פתאום הוא היה אחר לגמרי על הסט. עד היום אנחנו סקרנים להבין מה בדיוק התחולל שם, והאם מדובר בתהליך מכוון של אולריך כשחקן מקצועי, או שפשוט הזמן שהוא בילה עם שרה על הסט עשה את שלו, ובדיוק ברגע הנכון משהו התרכך בו".


נוסעים במכונית הישנה. שרה אדלר ואורליך תומסן (צילום: מתוך "איה")

כעת ברזיס ובן נון מתחילים לעבוד על תסריט לסרט ראשון באורך מלא, ובמקביל מנסים להתרגל למעמדם החדש כהורים לבנם הבכור נורי, שנקרא על שם הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילן (שסרטו, "שנת חורף" מוקרן בימים אלו בישראל). בנוסף לג'יילן, ניתן לזהות בעבודותיהם של הצמד השפעות רבות של קולנוע אירופאי. כשהם נשאלים מיהם הבמאים או היוצרים שהשפיעו הכי הרבה על יצירתם הם מעניקים תשובה מפותלת: "זה משהו שמתפתח ומשתנה. יש מספר יוצרים שאנחנו מעריכים ונפעמים מהעבודות שלהם, כמו ג'יילן, מיכאל הנקה, קתרין ברייה ולוראן קנטה. את קתרין ברייה פגשנו לפני כמה שנים כשהיא באה להתארח בפסטיבל הסטודנטים בתל אביב. הזמנו אותה להקרנה של 'עונג שבת' וציפינו בהתרגשות לתגובתה. כשיצאה מההקרנה היה קשה לדעת מה היא חשבה, אך משפט אחד שאמרה המשיך להדהד. היא אמרה 'בסרט הבא תנסו לא ללכת נגד הרצונות של הגיבורה – אלא איתם'. באופן מסוים, ייתכן ש'איה' היא תולדה של אותה שיחה".

להמשך הפוסט