פוסטים בנושא: בירדמן

פלאשים, מאבטחים ואמה סטון: תום שובל מסכם את האוסקר

נטע אלכסנדר | 24.02.2015 | 19:28

״התפוח המכני״ גאה לארח את הבמאי והתסריטאי הישראלי תום שובל (״הנוער״), שהגיע ללוס אנג׳לס כדי להשתתף בטקס האוסקר. שובל היה מועמד לפרס ״הסרט הקצר הטוב ביותר״ על ״איה״, שאותו ביימו מיכל ברזיס ועודד בן-נון.

במסוק הפרטי עם אינאירטו: לקראת השטיח האדום  

בשבת בבוקר נסעתי לסנטה מוניקה בהמלצת האסיסטנטית של אלחנדרו אינאירטו (״בירדמן״), לחנות בשם ״מר טוקסידו״. האמת שהייתי בטוח שאגיע לחנות יוקרתית שמציעה מגוון חליפות טוקסידו מהאופנה האחרונה. הוט קוטור. אבל החנות נראתה לי כמו חנות קניון די סטנדרטית וגם מגוון הטוקסידו לא היה גדול, למעשה היה דגם אחד בכל המידות, שעליו היה אפשר לעשות שינויים קטנים כמו צורת הכפתורים וצבע המפית שמבצבצת מהכיס. הלכתי על הקלאסי. שעתיים אחר כך אני מוצא את עצמי בחדר המלון של יעל אבקסיס, מפיקת הסרט הקצר ״איה״, שהייתי שותף לכתיבת התסריט שלו. כל צוות "איה" בראשות הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן-נון מתכונן ליציאה כאילו היה זה מבצע צבאי שבו ננצח את אויבנו בנשק הקטלני שהוא החליפות ובגדי הערב שלנו. האמת ובלי גרם של ציניות היה מרגש מאד לראות את כולם חנוטים בחליפות בדרכם לנשף גדול ובלתי נשכח. העובדה שהסרט הביא אותנו עד לכאן, הייתה מרגשת יותר מהכל.

על השטיח האדום. 15 דקות של תהילה

לוס אנג'לס חסומה לחלוטין, יש דרך אחת אל האוסקרים שנערכים בתאטרון הדולבי ואנחנו נוסעים בה. כשמגיעים אל הסף אנחנו נבדקים על ידי מאבטחים בכל דרך אפשרית ואז נכנסים אל מין מאהל, רגע לפני המאהל עוד הספקנו לראות את ההמון שמתכנס בצדדי הדרך ומריע לכולם – לא משנה מי הם. במאהל נבדקים הכרטיסים שלנו ושוב אבטחה ואז מתחילים לצעוד על השטיח האדום. אני מסתכל סביבי ונדמה לי שכולם שכרו את הטוקסידו שלהם ב״מר טוקסידו״ וכולם כמוני הלכו על המראה הקלאסי. זה מטריד אותי בערך לשנייה, כי מה שקורה סביב הרבה יותר מטורף. כל האנשים הצועדים בסך על השטיח האדום לוקחים את הזמן, גוררים רגליים, נעצרים אפילו, הכל כדי לתת ל-15 דקות התהילה האלו עוד תוקף. על השטיח עומדים מאבטחים שצועקים על כולם להתקדם אבל אף אחד לא נשמע להוראות ולכן על פניהם של האנשים נרקם מבט מוזר ומצחיק של חשיבות ובהלה בו זמנית.

״בהוליווד רצו לאשפז אותי״: ריאיון עם אלחנרדו אינאריטו

תור נוצר בדרך אל הצלמים. אנשי הצוות על השטיח האדום מכניסים כל אדם אל אזור הצילום ושם הוא משתזף על הפלאשים איזה חמש דקות. המאבטחים מנסים להסית את תשומת הלב של ההולכים ולפתות אתם בשמפניה חינם במבואה אבל כולם עומדים בתור ובאופן אבסורדי מוותרים על הנוחות שמציעה האכסדרה ומקדישים את התור למצלמות. גם צוות "איה" מגיע אל הפוטו-קול. אין מה לעשות, זה די מרגש שנורים אליך ברקי האור של המצלמות וכל מיני צלמים שואגים עליך להסתכל לכיוונם. העובדה שהיינו שמה כולנו וחווינו את הרגע הזה ביחד הוסיפה איזו שכבה של רגש למיזסצינה המוזרה הזו והמיסה את הציניות כליל.

שובל והוק. מסתבר שכולם קנו את החליפות ב״מר טוקסידו״

אחרי בערך שעה הגענו לאכסדרה שלפני הכניסה לאולם. מרחק ההליכה הוא בערך חמש דקות אבל באוסקרים קצב ההתקדמות מסנוכרן עם קצב ההתאבנות. באכסדרה אתה פוגש את שותפיך העתידיים לאירוע. פה נוחתת ההבנה שנשבר איזה מחסום, מסביבנו כל סלבריטאי העולם ומשפחותיהם והם נינוחים ומתרגשים בדיוק כמוך וככה מתחילות שיחות סלון עם כל האנשים שעד עתה ראית אותם רק בגודל סינמסקופי. אני, שרה ומיכל מנהלים שיחה עם פאבל פבליקובסקי, הבמאי של ״אידה״ והמפיקה של הסרט ״אווה״ (שיזכו אחר כך באוסקר) ואז כל מיני פגישות מקריות – אית׳ן הוק המועמד על ״התבגרות״, קומון שיזכה הלילה בפרס השיר הטוב ביותר על ״גלורי״ שהוא חיבר לסרט ״סלמה״. אני מבחין במריון קוטיאר וניגש להביע את הערכתי ל"מהגר" של ג'יימס גרי ולסרט של הדארדנים ומברך אותה על המשחק שלה. היא מודה לי בחינניות אופיינית ואנחנו מדברים איזה עשר דקות על קולנוע בעוד היא מאפרת את האפר של הסיגריה הדקה שלה לכף ידה.

אני עוד מספיק לעמוד בתור לשירותים מאחורי אדוארד נורטון ואז נכנסים לאולם. הצוות של "איה" מתיישב במקומותיו המסומנים והטקס מתחיל. פה אין צורך בתיאורים, כי הרוב בטח צפו. הטקס נע בין המרשים למשמים אבל לנו לא כל כך אכפת, יש תחושה של מתח וציפייה.

כשצופי המשדר רואים פרסומות, אנחנו בוהים בבמה ריקה. חלק נשברים מהבהייה ומטפטפים החוצה בהפסקות, החוצה אל האכסדרה, לשתות משהו או אולי להימלט מהישיבה האינסופית. אם הם מבוששים להגיע והטקס ממשיך, מתיישב לידך איש זר שממלא את מקום חברך עד שזה יועיל בטובו לחזור את מקומו. "ממלאי הכסאות" עושים את עבודתם נאמנה ואם המצלמה משייטת מעליהם, הם לא שוכחים להגניב לך חיוך פמליאירי.

מגיעה ההכרזה על הסרט הקצר, ההתרגשות בשיאה, אנחנו לא פייברוטים – את זה כבר ידענו, אבל האמנו. זה לא קורה. הסרט הבריטי ״שיחת טלפון״ זוכה. אנחנו מוחאים להם כפיים והבמאי מלהג וצוהל על הבמה. מאותו הרגע, המתח שנבנה התפוגג ועתה נשארו רק עוד שלוש שעות של טקס, בקטנה. האמת שאז מבחינתי גם נפתחו האוזניים והתחלתי להקשיב למה שמתרחש וגם לקלוט בדיחות פה ושם.

שובל ודקוטה ג׳ונסון מ-״50 גוונים של אפור״

עד שמגיעה השעה האחרונה והדפניטיבית אתה מבין שההפסקות הולכות להיות ארוכות יותר ומייגעות יותר אבל איכשהו הכל חגיגי ופלאשי שאתה מסונוור עד לתת הכרתך. בחלק האחרון אני שוב במתח אבל עתה נצחון – המנטור שלי אלחנדרו גונזלס אינאיריטו עושה את מה שנקרא 'סוויפ' ולוקח את הפרסים החשובים של תסריט, בימוי וסרט. אני שמח בשבילו מאד.

הטקס מסתיים וחלק הולכים לנשף המושל המסורתי. אני הולך לשירותים ושם יש תור ארוך אז אני מחפש מוצא אחר ואז אני מגיע למסדרון צר ועל ספסל יושבות להן נעמי ווטס, פליסטי ג'ונס ואמה סטון. בידיהן פסלוני אוסקר מלגו. אני שולף את הנייד שלי כצייד סלפים מיומן, אך זה שבק חיים מזמן. הם מסתכלות אלי ואני אליהן. יש שקט ואז כולם צוחקים. מסתבר שהן שכחו את ההזמנות שלהם לנשף ועכשיו הן צריכות לחכות בצד עד שיכניסו אותם בדלת אחורית. אני אומר להן שאני מופתע לגלות שגם הן לא חסינות את רשת האבטחה ותמה אם הסיבה שהן בחוץ היא העובדה שהמאבטחים עלו על זה שהאוסקרים שביד שלהם הם מלגו, הן מחייכות לעברי בנימוס ומודות לי בחיוכן על בדיחת הקרש. אמה מסתכלת עלי בעיניה הגדולות  ומוסיפה  Don’t you know, it is Hollywood baby, everybody needs a ticket.   

להמשך הפוסט

פוסט אורח: תום שובל בדרך לאוסקר

נטע אלכסנדר | 22.02.2015 | 05:35

״התפוח המכני״ גאה לארח את הבמאי והתסריטאי הישראלי תום שובל (״הנוער״), שהגיע שלשום ללוס אנג׳לס לקראת טקס האוסקר שייערך הלילה (ראשון). שובל מועמד לפרס ״הסרט הקצר הטוב ביותר״ על ״איה״, שאותו ביימו מיכל ברזיס ועודד בן-נון. כך הדברים נראים רגע לפני השטיח האדום:  

היום (ראשון) בלילה ייערך בלוס אנג׳לס טקס פרסי האוסקר. הסרט הקצר "איה" שהייתי שותף לכתיבה שלו יחד עם מיכל ברזיס ועודד בן-נון שגם ביימו, הוא בין חמשת המועמדים לפרס בקטגוריית הסרט הקצר. זה עדין משפט בלתי נתפס עבורי וקשה לי לכתוב אותו בלי לבדוק שוב שמה שכתבתי אמיתי. זה מעמד מרגש מכל הבחינות, גם כי הסרט הקטן והאינטימי מצליח לדבר לכל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם וגם כי במובן מסוים הוא הגיע כל כך רחוק, לאיזושהי פסגה של אהדה קולקטיבית שרק מעטים כובשים. אני מאד מתרגש וגם אם אני מנסה "להיכנס לפרופורציות", ההמולה והבאז סביב הפרס הזה מבהירים לי שבאוסקר אין דבר כזה פרופורציות.

כך עשינו את ״איה״: ריאיון עם מיכל ברזיס ובן-נון 

השבוע האחרון שלי נדמה כפרק התלוש מרומן כריכה דקה שאתה קונה לפני עלייה למטוס. בלי קשר לאוסקר, אבל באיזו סמיכות אירונית נבחרתי על ידי אלחנדרו גונזלס איניאריטו - שסרטו "בירדמן" מועמד השנה למספר שיא של פרסים – להיות הפרוטג'ה שלו כחלק ממיזם יוקרתי של חברת "רולקס", המחברת בין אמנים מנוסים ליוצרים בתחילת דרכם במטרה לפתח ולהרחיב את הדיאלוג בין הדורות. איניאריטו ראה את סרטי הראשון, "הנוער" התלהב וביקש לפגוש אותי ומאז אנחנו בקשר רצוף כשאני נוסע לבקר אותו בעבודתו, בעיקר בצילומי הסרט החדש שלו בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וטום הרדי. במקביל, הוא עובד איתי על סרטי החדש.

אז לפני 'עיר המלאכים' מצאתי את עצמי על פסגה לא מדומיינת וקפואה של אחד מהרי הרוקי, שם מצטלם בימים אלו סרטו הבא של איניאריטו. כבר ביקרתי בסט כמה פעמים וזה לא דומה לשום דבר שחוויתי בעבודתי כבמאי. מדובר באינספור ימי צילום המתפרשים על פני שנה שלמה (כדי שיהיה אפשר לתפוס את עונות השנה חולפות), שחקנים שמשחקים בתוך טבע עוצר נשימה ומתמודדים עם יופיו ועם הקשיים שהוא מעלה, שוטים ארוכים ומסובכים עם ניצבים רבים וסצינות קרב בלתי אפשריות. לקינוח – מדובר בסרט תקופתי שמתרחש ב-1816, אמריקה שלפני המערב הפרוע. לצלם את הסרט הזה נדמה כמו מלחמה ואת הקרב מנהל איניאריטו יחד עם שותפו הצלם עמנואל לובצקי (המועמד לפסלון על הצילום של ״בירדמן״), ללא פשרות. תהליך העבודה כולל חזרות רבות וצילומים מורכבים של שוט או שניים ביום. בנוסף לאתגרים שכל צלם חייב להתמודד איתם, לובצקי קיבל מחברת ״אררי״ מצלמה שטרם יצאה לשוק ומאפשרת לראשונה לצלם דיגיטלית ב-65 מ"מ. מהמעט שראיתי על הסט, התוצאה מרהיבה.

שובל. מקום טוב באמצע בין לובצקי (מימין, עם כובע) לאיניאריטו 

אז כן אני על הסט ההוליוודי הזה, פעור פה וקפוא לחלוטין. איניאריטו ולובצקי משתפים אותי בכל התהליך של עשיית הסרט ואני שואל את עצמי האם זה לא הפרס הגדול ביותר שיוצר יכול לאחל לעצמו – לקבל את האפשרות לעשות את הסרט כמו שאתה רוצה, ללא פשרות. לצאת למלחמה ולנצח. למרבה האירוניה, איניאריטו לא היה זוכה לפריבילגיה ולחופש האמנותי הזה אם לא היה זוכה במועמדויות לאוסקר. הפסלון הזהוב יכול להזיז הרים ותקציבים ולקבוע גורלות.

״בהוליווד רצו לאשפז אותי״: ריאיון עם אלחנרדו אינאריטו

וכך נראה הטריילר ל״בירדמן״:

יומיים לפני הטקס, איניאריטו מזמין אותי להצטרף אליו לטיסה ללוס אנג׳לס. ככה אני מוצא את עצמי במטוס פרטי עם לובצקי, איניאריטו ו״טרמפיסט״ נוסף – השחקן לוקאס האס, ואני מתייעץ איתם על חנויות טובות להשכרת טוקסידו. בלי קשר לעובדה שאני במטוס, אני מרגיש בעננים. איך אפשר לדמיין דבר כזה בכלל? אנחנו נוחתים ואני נותן את הפספורט שלי לבדיקה אבל משום מה הבדיקה מתארכת ואני מתחיל להגיד לעצמי שהנה המציאות עומדת לטפוח על פניי ואני אראה את האוסקר, כהרגלי, בטלוויזיה. מבקשים ממני לחכות בצד ולוקחים את הפספורט של איניאריטו לבדיקה, גם אצלו יש בעיה ואני כבר מדמיין איך שנינו יושבים על הספה בבית של ההורים שלי בפתח תקווה, השעה תהיה ארבע בבוקר נחלוק שמיכת פוך ונצחק מהבדיחות של אבא שלי. בתכל׳ס לא רע. כמובן שהכל נפתר ואני מגיע אל ביתו של חברי הטוב אורן שי. אורן, גם הוא במאי והוא בעצמו חי בחלום משלו, כי בימים אלה הוא סיים את העבודה על סרט אמריקאי באורך מלא, The Frontier שהולך להיות מוקרן בקרוב בהקרנת בכורה בפסטיבל SXSW היוקרתי אשר באוסטין. פעם היינו עושים סרטי ז'אנר חובבניים במצלמות סופר VHS .

שובל, ברזיס ובן-נון. בדרך לפסלון?

בנתיים, בעולם מקביל בן-נון וברזיס כבר שבועיים בלוס אנג'לס. הם משתתפים בטקסים, מצטלמים ונותנים ראיונות, יחד עם יעל אבקסיס והלל רוזמן, מפיקי הסרט, והשחקנים המופלאים שרה אדלר ואורליך תומפסון. אני בדרך להצטרף אליהם ואני שוב נזכר איך באמצע לילה נטול שינה במסדרונות סם שפיגל בן-נון וברזיס הזמינו אותי לחדר העריכה לצפות בגרסת עריכה של סרט הגמר שלהם "עונג שבת" וכמה הוא המם אותי. ״בלר״ ניסחו את התחושות שלי כרגע באופן הכי מדויק אני חושב, זה כמו לצפות בכדור הארץ מסתובב בעדינות אל מחוץ לזמן.

להמשך הפוסט

בדרך לאוסקר: הסרטים שמשפילים את הוליווד

נטע אלכסנדר | 13.10.2014 | 08:04

סאטירות הוליוודיות אשר יורות חיצים מושחזים בהוליווד אינן דבר חדש. כפי שהסאטירה החדשה של דיוויד קרוננברג, ״מפות לכוכבים״, טורחת להזכיר לצופיה בכתוביות הפתיחה, בילי ויילדר כבר עשה את זה קודם ב״שדרות סאנסט״. אבל באופן מעניין שני סרטים מדוברים שעשויים להעניק לכוכביהם מועמדויות לאוסקר מציירים דיוקן נלעג ומוקצן עד אבסורד של תעשיית הסרטים האמריקאית. הסרט הראשון הוא ״מפות לכוכבים״ שבו נערה שנכוותה בשריפה מסתורית (מיה ואסיקובסקה) מגיעה ללוס אנג׳לס כדי לעבוד כעוזרת אישית אצל שחקנית הוליוודית מזדקנת (ג׳וליאן מור) שנלחמת על תפקיד חייה. הסרט השני הוא ״בירדמן" (או בשמו המקורי והמלא Birdman Or The Unexpected Virtue Of Ignorance), במסגרתו מייקל קיטון מגלם כוכב הוליוודי שמאס בגילומו של גיבור על בשם ״איש הציפור״ בסדרת סרטי אקשן מצליחה ומנסה להמציא את עצמו מחדש כבמאי תיאטרון בברודוויי.

ג׳וליאן מור ב״מפות לכוכבים״. תצוגת משחק זועקת אוסקר

שני הסרטים הללו שונים מאוד זה מזה, אבל שניהם ראויים לצפיה, בין היתר בזכות הופעות המשחק המבריקות של כוכבים הוליוודיים כמו מור, קיטון, ג׳ון קיוזאק, אדוארד נורטון ואמה סטון. באופן מעניין, בשני המקרים סיפורים שמערבבים אלמנטים סוריאליסטיים של פנטזיה מאפשרים לבמאים לא-אמריקאיים (אלחנרדו אינארטו הוא מקסיקאי, קרוננברג קנדי) ללעוג למיינסטרים ההוליוודי בלי לשים לעצמם גבולות. במקביל, בשני הסרטים הללו יש ממד הזוי ועלילה מלאת טוויסטים שקשה מאוד לצפות אותה מראש. במילים אחרות, הם לועגים למוסכמות הקלאסיות של הוליווד בכל מובן: בסיפור שהם מספרים (ובסטריאוטיפים ההוליוודיים שמאכלסים אותו) ובצורה שבה הם בוחרים לספר אותו.

ב״מפות לכוכבים״ קרוננברג מוכיח שיש לו משהו שהיה חסר בכל סרטיו לאחרונה (ובעיקר ב״קוסמופוליס״ הקודר והמנג׳ס מ-2012): חוש הומור. זה סרט משונה אבל מצחיק מאוד, עם שורה של דמויות שיורות את הדיאלוגים המושחזים שלהם כאילו היו רימוני הלם, ובראשן נער בן 13 בשם בנג'י וייס (איוון בירד) שנדמה כי השתן עלה לו לראש בערך מאז שהיה בן 6. כשהוא לא רודה בכל מי שמקיף אותו ובעיקר באמו (אוליביה וויליאמס) בנג׳י מככב בסרט ההמשך ללהיט בכיכובו בשם "Bad Babysitter". אביו של בנג׳י (ג׳ון קיוזאק), מעין שילוב של קאוצ׳ר, פסיכולוג ומנהיג כת שמטפל בכוכבים באמצעות טיפול נפשי ופיזי, הוא דמות נלעגת ומוקצנת לא פחות.

צפו בטריילר ל״מפות לכוכבים״:

 

למרות קיתונות הבוז שקרוננברג שופך כאן, אין לו יותר מדי מה לחדש בנוגע לקלישאות ההוליוודיות שאותן הוא תוקף. זו תרבות שסוגדת ליופי, להצלחה ובעיקר לנעורים (באחת מהסצנות המשעשעות בנג׳י וחברו הולכים לבר ופוגשים שתי ילדות בגילם שמסתכלות על בחורה בת 21 ואומרות ״מסכנה, היא נראית בגיל הבלות״). אפשר לקרוא את הסוף המפתיע של הסרט, שמקשר בין הסיפורים השונים, כניסיון נוסף של קרוננברג ללעוג לתבנית הנרטיבית של סיפור האהבה ההוליוודי הקלאסי (אותו סיפור שתמיד מסתיים בחתונה, לא משנה כמה מכשולים החתן והכלה צריכים לעבור). באופן אירוני, נראה כי הבוטות של ״מפות לכוכבים״ סייעה לו להתקבל בזרועות פתוחות דווקא בקרב אנשי תעשיית הקולנוע בהוליווד ומחוצה לה (ג׳וליאן מור אף קטפה את פרס השחקנית בקאן, ורבים מנבאים לה מועמדות לאוסקר ואולי אף זכייה בפסלון). 

בעוד ש״מפות לכוכבים״ מספק בידור אינטיליגנטי אך נטול עומק, ל״בירדמן״ של אינאריטו (״אהבה נושכת״, ״בבל״) יש יומרות גדולות יותר – ובצדק. הסרט, שהוקרן לאחרונה בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק, הוא אחת היצירות הייחודיות והמרתקות שנעשו לאחרונה, והוא שונה לחלוטין מיצירתיו הקודמות והקודרות מאוד של הבמאי המקסיקאי. בניגוד ל״מפות לכוכבים״, אשר נסמך על אנסמבל שחולק את זמן המסך, ״בירדמן״ הוא מופע של איש אחד: ריגן תומסון (קיטון), כוכב-עבר שעשה מיליונים בתור גיבור-על שהוא שילוב של אדם וציפור, אבל כעת, אחרי שילוב של גירושים ומשבר גיל העמידה, הוא רוצה להפוך מ״סתם״ כוכב לאמן אמיתי באמצעות עיבוד בימתי לסיפור של ריימונד קארבר. כמובן, הבחירה בקיטון אינה מקרית: הוא גילם את ברוס ויין/ באטמן בשני סרטיו המצליחים של טים ברטון (״באטמן״ מ-1989 ו״באטמן חוזר״ מ-1992) אבל סירב בתוקף לככב בסרט ההמשך השלישי מכיוון שלא אהב את התסריט. בעשור האחרון קיטון נודע לשמצה כ״סרבן סדרתי״ לתפקידים, והוא התמקד בעיקר בתפקידי משנה קטנים בהפקות ענק הוליוודיות כמו ״רובוקופ״ או ״הצורך במהירות״. למעשה, כבר שנים הוא לא כיכב בתפקיד ראשי בסדר הגודל של ״בירדמן״ (ואין דבר שחברי האקדמיה אוהבים יותר מלפרגן לכוכבי עבר שממציאים את עצמם מחדש).

הקאמבק של השנה:

״בירדמן״, שטרם נקבע לו תאריך עלייה בישראל, פתח את פסטיבל ונציה וזכה לביקורות מהללות. זהו סרט מבריק ומהנה מאוד עם עבודת צילום מורכבת ומעוררת השראה של עמנואל לובצקי, הצלם של ״כח משיכה״ והסרטים האחרונים של טרנס מאליק (״העולם החדש״ ו״עץ החיים״). לדברי אינאריטו, הרעיון הבסיסי היה לגרום לסרט להראות כמו שוט אחד רצוף בן שעתיים, והתוצאה אכן עומדת בכבוד במשימה השאפתנית הזו. מעבר למשפט ״רוצו לראות״, ״בירדמן״ ראוי לניתוח מפורט ומעמיק יותר אחרי שהוא יעלה לאקרנים בישראל.

מייקל קיטון ב״בירדמן״. ״אדיוט – ב-1992 היית סופרסטאר, תראה אותך עכשיו…״

מבלי לפזר ספויילרים, ניתן לספר כי ״בירדמן״ – בדיוק כמו ״מפות לכוכבים״ – מכיל לא מעט ביקורת על הוליווד והמוצרים שהיא מפיקה. תומסון-קיטון חושב שהסרטים בכיכובו הם זבל חסר כל ערך, וזה פחות או יותר רוח הדברים שאינאריטו הרשה לעצמו לבטא במסיבת העיתונאים בפסטיבל ניו יורק. כדי להוסיף עצים למדורה, ״בירדמן״ לועג לא רק לתאוות הבצע ואובססיית ההמשכונים והמחזורים של הוליווד, אלא גם למבקרי הקולנוע. אחת הדמויות המשעשעות ביותר בסרט היא מבקרת התיאטרון מעוררת האימה של ה״ניו יורק טיימס״, אשר מטיחה בתומסון שהיא תקבור את המחזה שלו עוד בטרם טרחה לראות את הצגת הבכורה. יש מבקרים שטענו שהדמות הזו היא מבוססת במידה או או אחרת על מנואלה דרגיס, מבקרת הקולנוע של הני״ט, אבל נראה כי אינאריטו ושחקניו קיוו ללעוג למבקרים באשר הם, ולאו דווקא למבקרת ספציפית.

אדוארד נורטון מגלם כוכב ענק שמגויס ברגע האחרון כדי להציל את ההפקה הבימתית המקרטעת ומתגלה כשחקן מוכשר אבל כבן אדם אלים, אימפולסיבי, שוביניסט ובלתי נסבל באופן כללי. הכימיה המדהימה בינו לבין קיטון מייצרת את הרגעים הטעונים ביותר בסרט ומקצינה עד אבסורד את דמות הכוכב ההוליוודי. בדיוק כמו ילד הפלא בנג׳י מסרטו של קרוננברג, גם הדמות שנורטון מגלם נראית דוחה מדי כדי להיות אמיתית (במסיבת העיתונאים נורטון התעקש בתוקף שהוא לא ביסס את דמותו על שחקן הוליוודי ספציפי, אלא שילב מאפיינים שונים של שחקנים שונים, כולל שלו עצמו).

בסופו של דבר, כבר כעת אפשר לנבא כי מייקל קיטון וג׳וליאן מור יקבלו מועמדויות לפרסי המשחק אוסקר. אם הם יזכו, הם יוכלו להקדיש את נאום הזכייה שלהם להוליווד, אותה הוליווד שיודעת לאהוב את אוהביה, ויודעת לאהוב אף יותר את שונאיה. החדשות הטובות הן שלפחות במקרה של ״בירדמן״ בנתיים הצופים הם המרוויחים העיקריים. 

 

להמשך הפוסט