פוסטים בנושא: הנוער

פלאשים, מאבטחים ואמה סטון: תום שובל מסכם את האוסקר

נטע אלכסנדר | 24.02.2015 | 19:28

״התפוח המכני״ גאה לארח את הבמאי והתסריטאי הישראלי תום שובל (״הנוער״), שהגיע ללוס אנג׳לס כדי להשתתף בטקס האוסקר. שובל היה מועמד לפרס ״הסרט הקצר הטוב ביותר״ על ״איה״, שאותו ביימו מיכל ברזיס ועודד בן-נון.

במסוק הפרטי עם אינאירטו: לקראת השטיח האדום  

בשבת בבוקר נסעתי לסנטה מוניקה בהמלצת האסיסטנטית של אלחנדרו אינאירטו (״בירדמן״), לחנות בשם ״מר טוקסידו״. האמת שהייתי בטוח שאגיע לחנות יוקרתית שמציעה מגוון חליפות טוקסידו מהאופנה האחרונה. הוט קוטור. אבל החנות נראתה לי כמו חנות קניון די סטנדרטית וגם מגוון הטוקסידו לא היה גדול, למעשה היה דגם אחד בכל המידות, שעליו היה אפשר לעשות שינויים קטנים כמו צורת הכפתורים וצבע המפית שמבצבצת מהכיס. הלכתי על הקלאסי. שעתיים אחר כך אני מוצא את עצמי בחדר המלון של יעל אבקסיס, מפיקת הסרט הקצר ״איה״, שהייתי שותף לכתיבת התסריט שלו. כל צוות "איה" בראשות הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן-נון מתכונן ליציאה כאילו היה זה מבצע צבאי שבו ננצח את אויבנו בנשק הקטלני שהוא החליפות ובגדי הערב שלנו. האמת ובלי גרם של ציניות היה מרגש מאד לראות את כולם חנוטים בחליפות בדרכם לנשף גדול ובלתי נשכח. העובדה שהסרט הביא אותנו עד לכאן, הייתה מרגשת יותר מהכל.

על השטיח האדום. 15 דקות של תהילה

לוס אנג'לס חסומה לחלוטין, יש דרך אחת אל האוסקרים שנערכים בתאטרון הדולבי ואנחנו נוסעים בה. כשמגיעים אל הסף אנחנו נבדקים על ידי מאבטחים בכל דרך אפשרית ואז נכנסים אל מין מאהל, רגע לפני המאהל עוד הספקנו לראות את ההמון שמתכנס בצדדי הדרך ומריע לכולם – לא משנה מי הם. במאהל נבדקים הכרטיסים שלנו ושוב אבטחה ואז מתחילים לצעוד על השטיח האדום. אני מסתכל סביבי ונדמה לי שכולם שכרו את הטוקסידו שלהם ב״מר טוקסידו״ וכולם כמוני הלכו על המראה הקלאסי. זה מטריד אותי בערך לשנייה, כי מה שקורה סביב הרבה יותר מטורף. כל האנשים הצועדים בסך על השטיח האדום לוקחים את הזמן, גוררים רגליים, נעצרים אפילו, הכל כדי לתת ל-15 דקות התהילה האלו עוד תוקף. על השטיח עומדים מאבטחים שצועקים על כולם להתקדם אבל אף אחד לא נשמע להוראות ולכן על פניהם של האנשים נרקם מבט מוזר ומצחיק של חשיבות ובהלה בו זמנית.

״בהוליווד רצו לאשפז אותי״: ריאיון עם אלחנרדו אינאריטו

תור נוצר בדרך אל הצלמים. אנשי הצוות על השטיח האדום מכניסים כל אדם אל אזור הצילום ושם הוא משתזף על הפלאשים איזה חמש דקות. המאבטחים מנסים להסית את תשומת הלב של ההולכים ולפתות אתם בשמפניה חינם במבואה אבל כולם עומדים בתור ובאופן אבסורדי מוותרים על הנוחות שמציעה האכסדרה ומקדישים את התור למצלמות. גם צוות "איה" מגיע אל הפוטו-קול. אין מה לעשות, זה די מרגש שנורים אליך ברקי האור של המצלמות וכל מיני צלמים שואגים עליך להסתכל לכיוונם. העובדה שהיינו שמה כולנו וחווינו את הרגע הזה ביחד הוסיפה איזו שכבה של רגש למיזסצינה המוזרה הזו והמיסה את הציניות כליל.

שובל והוק. מסתבר שכולם קנו את החליפות ב״מר טוקסידו״

אחרי בערך שעה הגענו לאכסדרה שלפני הכניסה לאולם. מרחק ההליכה הוא בערך חמש דקות אבל באוסקרים קצב ההתקדמות מסנוכרן עם קצב ההתאבנות. באכסדרה אתה פוגש את שותפיך העתידיים לאירוע. פה נוחתת ההבנה שנשבר איזה מחסום, מסביבנו כל סלבריטאי העולם ומשפחותיהם והם נינוחים ומתרגשים בדיוק כמוך וככה מתחילות שיחות סלון עם כל האנשים שעד עתה ראית אותם רק בגודל סינמסקופי. אני, שרה ומיכל מנהלים שיחה עם פאבל פבליקובסקי, הבמאי של ״אידה״ והמפיקה של הסרט ״אווה״ (שיזכו אחר כך באוסקר) ואז כל מיני פגישות מקריות – אית׳ן הוק המועמד על ״התבגרות״, קומון שיזכה הלילה בפרס השיר הטוב ביותר על ״גלורי״ שהוא חיבר לסרט ״סלמה״. אני מבחין במריון קוטיאר וניגש להביע את הערכתי ל"מהגר" של ג'יימס גרי ולסרט של הדארדנים ומברך אותה על המשחק שלה. היא מודה לי בחינניות אופיינית ואנחנו מדברים איזה עשר דקות על קולנוע בעוד היא מאפרת את האפר של הסיגריה הדקה שלה לכף ידה.

אני עוד מספיק לעמוד בתור לשירותים מאחורי אדוארד נורטון ואז נכנסים לאולם. הצוות של "איה" מתיישב במקומותיו המסומנים והטקס מתחיל. פה אין צורך בתיאורים, כי הרוב בטח צפו. הטקס נע בין המרשים למשמים אבל לנו לא כל כך אכפת, יש תחושה של מתח וציפייה.

כשצופי המשדר רואים פרסומות, אנחנו בוהים בבמה ריקה. חלק נשברים מהבהייה ומטפטפים החוצה בהפסקות, החוצה אל האכסדרה, לשתות משהו או אולי להימלט מהישיבה האינסופית. אם הם מבוששים להגיע והטקס ממשיך, מתיישב לידך איש זר שממלא את מקום חברך עד שזה יועיל בטובו לחזור את מקומו. "ממלאי הכסאות" עושים את עבודתם נאמנה ואם המצלמה משייטת מעליהם, הם לא שוכחים להגניב לך חיוך פמליאירי.

מגיעה ההכרזה על הסרט הקצר, ההתרגשות בשיאה, אנחנו לא פייברוטים – את זה כבר ידענו, אבל האמנו. זה לא קורה. הסרט הבריטי ״שיחת טלפון״ זוכה. אנחנו מוחאים להם כפיים והבמאי מלהג וצוהל על הבמה. מאותו הרגע, המתח שנבנה התפוגג ועתה נשארו רק עוד שלוש שעות של טקס, בקטנה. האמת שאז מבחינתי גם נפתחו האוזניים והתחלתי להקשיב למה שמתרחש וגם לקלוט בדיחות פה ושם.

שובל ודקוטה ג׳ונסון מ-״50 גוונים של אפור״

עד שמגיעה השעה האחרונה והדפניטיבית אתה מבין שההפסקות הולכות להיות ארוכות יותר ומייגעות יותר אבל איכשהו הכל חגיגי ופלאשי שאתה מסונוור עד לתת הכרתך. בחלק האחרון אני שוב במתח אבל עתה נצחון – המנטור שלי אלחנדרו גונזלס אינאיריטו עושה את מה שנקרא 'סוויפ' ולוקח את הפרסים החשובים של תסריט, בימוי וסרט. אני שמח בשבילו מאד.

הטקס מסתיים וחלק הולכים לנשף המושל המסורתי. אני הולך לשירותים ושם יש תור ארוך אז אני מחפש מוצא אחר ואז אני מגיע למסדרון צר ועל ספסל יושבות להן נעמי ווטס, פליסטי ג'ונס ואמה סטון. בידיהן פסלוני אוסקר מלגו. אני שולף את הנייד שלי כצייד סלפים מיומן, אך זה שבק חיים מזמן. הם מסתכלות אלי ואני אליהן. יש שקט ואז כולם צוחקים. מסתבר שהן שכחו את ההזמנות שלהם לנשף ועכשיו הן צריכות לחכות בצד עד שיכניסו אותם בדלת אחורית. אני אומר להן שאני מופתע לגלות שגם הן לא חסינות את רשת האבטחה ותמה אם הסיבה שהן בחוץ היא העובדה שהמאבטחים עלו על זה שהאוסקרים שביד שלהם הם מלגו, הן מחייכות לעברי בנימוס ומודות לי בחיוכן על בדיחת הקרש. אמה מסתכלת עלי בעיניה הגדולות  ומוסיפה  Don’t you know, it is Hollywood baby, everybody needs a ticket.   

להמשך הפוסט

פסטיבל ירושלים 2013: כל הביקורות והכתבות

נטע אלכסנדר | 23.07.2013 | 00:09

פסטיבל ירושלים הסתיים לפני שבועיים, ובאיחור אופנתי התפניתי לעשות קצת סדר בסקירות השונות שהעלתי בבלוג וב"עכבר העיר אונליין". מכיוון שהסקירות הללו כוללות לא מעט ביקורות לסרטים שכדאי לראות (וניתן למצוא באוזן השלישית, בסינמטקים או ביקום המשונה שנקרא 'האינטרנט'), אני מרכזת אותן כאן בפוסט אחד, למען הדורות הבאים ו/או מנועי החיפוש:

סקירה ראשונה: "לצוד פילים", "ערבאני", "הנוער" ו"דם אפל" (הסרט האחרון של ריבר פיניקס)

סקירה שנייה: "יש ילדים זיגזג" (עיבוד הולנדי מעולה לספר של דוד גרוסמן), "תחנת פרויטוייל", "פנתר לבן" ו-Ain't them Bodies Saints

סקירה שלישית: "הגנן", "פרנסס הא.", "ההיא שחוזרת הביתה" 

סקירה רביעית ומסכמת, כולל טרנדים וסרטים מצטיינים

"פרנסס הא.": כתבת מגזין ל"גלריה" שכוללת סיקור של מסיבת העיתונאים עם נואה באומבאך בניו יורק

אורחי הכבוד:

הסיקור המלא של מסיבת העיתונאים עם מוחסן מחמלבאף

הסיקור המלא של מסיבת העיתונאים עם ריצ'רד לינקלייטר

 ובפינתנו "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים":

להמשך הפוסט

קולנוע דרום: יואב שמיר, מייקל מור ו"הנוער"

נטע אלכסנדר | 06.06.2013 | 18:15

שבתי היום למרכז אחרי חמישה ימים בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות והסרטים שראיתי שם יכולים לפרנס לא מעט פוסטים. מצד שני, אין הרבה טעם בכתיבת ביקורות מלאות על סרטים שהיתה להם רק הקרנה אחת, ולכן הפוסט הזה ינסה לסכם את הפסטיבל עם כמה ביקורות קצרות על הסרטים הישראלים המסקרנים שהוקרנו שם (למי שפספס – לפני כמה ימים פורסמה כאן ביקורת על סרט הזומבים הישראלי הראשון, "בשר תותחים", והסרט הדרוזי "ערבאני").

1. הסרט הישראלי שמייקל מור הפיק    

מה: "10% – מה הופך אדם לגיבור?"
מי: יואב שמיר ("מחסומים", "השמצה") ביים, טניה אייזיקוביץ' הפיקה
רגע  השיא בהקרנה: שמיר נשאל אחרי הסרט האם תמיד היה לו חוש הומור, ולפני שהוא מספיק לענות אמא שלו קופצת מהקהל וצועקת 'בטח שכן. הוא היה ילד ממש מצחיק'
איפה תתקלו בו: הבכורה הרשמית תערך בפסטיבל הקולנוע ירושלים ביולי. בנוסף, הסרט הופק על ידי "יס דוקו", אז הוא יגיע בהמשך גם לטלוויזיה

הסיפור מאחורי סרטו החדש של הבמאי הדוקומנטרי יואב שמיר מעניין לא פחות מהסרט עצמו. ההפקה נמשכה שנים, שמיר ניהל קמפיין מימון-המון (crowd sourcing) מוצלח, והבמאי האמריקאי המצליח מייקל מור ("רוג'ר ואני", "באולינג לקולומביין") החליט לתמוך בסרט כמפיק שותף. למעשה, זוהי הפעם הראשונה בקריירה של מור שבה הוא חתום כמפיק על סרט של מישהו אחר, הישג מרשים למדי עבור שמיר. כששאלתי את שמיר איך נוצר החיבור בינו לבין מור הוא סיפר כי "מור ראה את הסרט הקודם שלי, 'השמצה' ויצר איתי קשר. משם הדברים התגלגלו לכל מיני כיוונים מפתיעים. הוא עזר לי במהלך העבודה על הסרט, ואנחנו מקווים שהמעורבות שלו תסייע לסרט לקבל חשיפה ברחבי העולם". 

הסרט עצמו הוא מסע משועשע וחובק-עולם בניסיון לענות על השאלה "מה הופך אדם לגיבור?". נקודת המוצא היא הניסוי המפורסם של מילגרם, שהוכיח כי מרבית בני האדם יעשו כל מה שאדם סמכותי יצווה עליהם (כולל לחשמל אדם אחר). שמיר מספר כי בניגוד לרוב החוקרים שכתבו על הניסוי, הוא התעניין דווקא באותם עשרה אחוז מהנחקרים שסירבו ללחוץ על המתג – אותם "גיבורים" שפעלו לפי צו מצפונם. כדי לנסות ולקבל תשובה הוא נודד בין ג'ונגלים באפריקה, מכוני מחקר (כולל "המכון ע"ש איין ראנד") ברחבי ארה"ב, עיירות נידחות באירופה ועוד ועוד.

התוצאה היא דיוקן שמורכב מפגישות מעניינות יותר ופחות עם אנשים שונים שסיכנו את חייהם למען אחרים, כמו למשל תושב הארלם שזינק אל פסי הרכבת התחתית כדי להציל צעיר שנפל לשם בעקבות התקף אפילפסיה, הגן עליו בגופו והציל את חייו. בין המרואיינים ניתן למצוא גם חסידת אומות עולם שמנפצת את הנרטיב של "יד ושם" ומספרת לשמיר כי "החבאנו יהודים בעליית הגג, ולאחד מהם היתה גיטרה. כל ערב היינו חוזרים מבית הספר וכולנו היינו יושבים ושרים שירים. זה היה ממש כיף". לקראת סוף המסע הוא מגיע גם ליונתן שפירא, טייס קרב לשעבר שהפך לאקטיביסט שפועל נגד הכיבוש.

שורה תחתונה: סרט תיעודי מעניין למדי, ומעורר השראה לפרקים, שמזכיר לנו כי למדע עדיין אין תשובה לכל שאלה, ולפעמים כדאי להסתפק בשאלות עצמן.

שמיר, מדריך מקומי בג'ונגל וידיד. מסע שמתחיל בקופים ומסתיים בחייזרים

2. הסרט הישראלי שנחשף בפסטיבל ברלין

מה: "הנוער"
מי: תום שובל
רגע השיא בהקרנה:  האולם היה כל כך מלא עד שאנשים נאלצו לשבת בכל מקום – כולל עשרות אנשים שנדחסו על המדרגות. התור האימתני בכניסה לסינמטק שדרות הזכיר לפתע הקרנת בכורה לסרט החדש של ריאן גוסלינג בקאן 
איפה תתקלו בו: סביר להניח שבהקרנות מסחריות, או/ו בסינמטקים

סרט הביכורים של תום שובל מגולל את סיפורם של יקי ושאול קופר (האחים דוד ואיתן קוניו), שני אחים שהוריהם (משה איבגי ושירלי דשא) נמצאים בחובות וחוששים שדירתם תלקח מהם. בניסיון לשנות את רוע הגזרה, האחים מחליטים לחטוף צעירה עשירה ולבקש מאביה כופר, אבל – בהתאם לז'אנר – תוכנית החטיפה מסתבכת ומובילה לתוצאות בלתי צפויות.

ההישג המרכזי של שובל הוא יכולתו לייצר מתח ולהתמודד באופן מורכב עם האמביוולנטיות המוסרית של הסיפור. בניגוד לסרטי "רמבו" האהובים על האחים (שאחד מהם עובד כסדרן ב"סינמה סיטי") ב"הנוער" אין חלוקה ל"טובים" ו"רעים". כולם ברגים קטנים במערכות גדולות מהם. הצילום המעולה של ירון שרף ("הערת שוליים") הופך גם רגעים חלשים יותר מבחינה תסריטאית למעניינים מבחינה אסתטית. יחד עם סרטים אחרים שנעשו לאחרונה על ידי במאים צעירים – ובהם "השוטר" של נדב לפיד (שקשה להתעלם מהדימיון בין חלקו השני לבין העלילה של "הנוער"), "מנתק המים" של עידן הובל ו"חיותה וברל" של עמיר מנור – המיתון הכלכלי והפערים ההולכים ומתרחבים בין העשירונים מסתמנים כמוטיב מרכזי בקולנוע הישראלי העכשווי. נראה שאחרי עשורים של עיסוק בכיבוש, הבמאים החדשים מעדיפים להפנות את המבט פנימה.

שורה תחתונה: למרות חולשותיו ולא מעט בעיות באמינות, "הנוער" הוא סרט ביכורים מרשים שכדאי לראות על המסך הגדול בזכות צילום מעולה, משחק נהדר ואמירות חברתיות נוקבות.

3. הסרט הישראלי שכנראה לא תראו לעולם

מה: "ויזה"
מי: אבישי סיון ("המשוטט")
רגע השיא בהקרנה: כמה מהצופים מתקשים להכיל את העיסוק החזותי בגועל ובהפרשות גוף ומשמיעים "איכס" קולני במיוחד
איפה תתקלו בו: אם לשפוט לפי הצהרותיו של סיון עצמו, ההקרנה ב"קולנוע דרום" היתה ההקרנה הראשונה והאחרונה של הסרט (מצד שני, הוא מתאים ככפפה ליד למסגרת של הקרנות חצות בסינמטק)

אפשר לנסות לסכם את העלילה של "ויזה", אבל אין באמת סיבה. זהו סרט ארט-האוס ניסיוני שבז לנורמות נרטיביות ועושה צחוק מהמילה "סיפור". במקום עלילה הצופים מוזמנים לבהות באופן מדיטטיבי בגיבור (שסיון עצמו מגלם), צעיר ישראלי שעבר מסיבה לא ברורה ללונדון, התחתן עם בחורה עם דרכון בריטי כדי לקבל ויזה, וכעת הוא מבלה את ימיו בשיטוטים חסרי מטרה ברחובותיה המכוערים ביותר של העיר.

אני מודה: "ויזה" עצבן אותי. יש בו רגעים שנראים כמו אוסף קלישאות של קולנוע אמנותי אירופאי, כולל שתיקות ארוכות, צילומי קלוז-אפ של הפרשות גוף וסצנות שמוכיחות שלפעמים מותר להגיד איכס על אוכל. אבל היחס שלי לסרט נהיה סלחני קצת יותר אחרי שסיון נזכר שיש לו קצת חוש הומור, והדגים אותו בסצנה שתכנס לפנתאון המצומצם יחסית של סצנות כריתות איברים בקולנוע הישראלי. לזכותו של סיון ייאמר שהוא הולך עם החזון שלו עד הסוף, ולא מתחשב באף אחד – המפיצים, הצופים או אמא שלו (שמככבת בסצנה המשעשעת ביותר בסרט).

שורה תחתונה: סרט ניסיוני לחלוטין. תשעים אחוז מהצופים לא ישרדו אותו, והעשרה אחוז שכן יתחלקו לשני מחנות – שונאים ומעריצים.    

בונוס לסיום: יאיר רווה מבלוג הקולנוע "סינמסקופ" השיק השבוע את טבלת המבקרים החדשה של ישראל, שכוללת עשרה מבקרי קולנוע שכותבים בעיתונות המודפסת או/ ו באינטרנט ויכולה לספק לכם תשובה מדויקת למדי לשאלה "מה כדאי לראות כרגע בקולנוע?" 

לשם הבהרה: מבחינתי ארבעה כוכבים = "לכו לראות בקולנוע", וחמישה כוכבים = "רוצו לראות בקולנוע". לצערי, בעונת המלפפונים שעוברת על האקרנים בישראל אין כרגע שום סרט שממש חייבים לראות על המסך הגדול. אבל לא נורא, בשביל זה יש לנו את הפסטיבלים של הקיץ – הפסטיבל הגאה בשבוע הבא, פסטיבל סרטי סטודנטים מיד אחריו ופסטיבל הקולנוע ירושלים ביולי. תחזיקו מעמד.

להמשך הפוסט