פוסטים בנושא: מת'יו מקונוהי

שיחה אינטימית עם מקונוהיי – ועוד המלצות ניו יורקיות

נטע אלכסנדר | 20.02.2014 | 04:57

יש כל כך הרבה בתי קולנוע בניו יורק, שבאמת קשה לעקוב אחרי כולם. החורף המזעזע שתקף את החוף המזרחי, ובמסגרתו תושבי התפוח הגדול מתאוששים כעת מעוד סופת שלג, הופך כל יציאה מהבית לאתגר דמוי אולימפיאדת סוצ׳י, ואולי זו הסיבה שבגללה יש לאחרונה כל כך הרבה אירועים מפתים בעיר. אין מה לעשות – במינוס 11 צריך להתאמץ יותר כדי לשכנע אנשים להתנתק מהנטפליקס. בחמישי שעבר אלפונסו קוארון הגיע ללינקולן סנטר לדבר על הקריירה הנוסקת-לחלל שלו, ובדיוק באותו זמן – שלושים רחובות דרומית משם – ליאונרדו דיקפריו הגיע לזיגפריד כדי לדבר על שלל שיתופי הפעולה שלו עם מרטין סקורסזי (כולל כמובן ״הזאב מוול סטריט״). פספסתם את זה? לא נורא. הנה אופציות מלבבות אחרות בשבועות הקרובים בתפוח הגדול:

1. שיחה אינטימית עם מת׳יו מקונוהיי

עם מועמדות לאוסקר על ״מועדון הלקוחות של דאלאס״ ובכורה טלוויזיונית מדוברת ב״בלש אמיתי״ של HBO, מת׳יו מקונוהיי הוא אחד השמות החמים בהוליווד. אחרי שהצליח להתנער מתדמית היפיוף שדבקה בו, הוא כיכב בשנים האחרונות בשורה של תפקידי אופי (תירוץ מצוין להמליץ על ״קילר ג׳ו״ הלא-מספיק מוערך, סרט אלים ומופרע שמאפשר למקונוהיי להדגים עד לאן הטירוף שלו יכול להגיע). מחר (שישי) מקונוהיי יגיע ללינקולן סנטר באפר ווסט סייד לשיחה בת שעה עם מעריצים, ויענה לשאלות בנוגע לאוסקר, ״מועדון הלקוחות של דאלאס״ והקריירה הפורחת שלו. איך משתתפים? כמו כל האירועים בסדרת השיחות Free Talks, מדובר באירוע חינמי במסגרתו יחולקו כרטיסים ללא תשלום על בסיס כל הקודם זוכה. השיחה מתחילה בחמש וחצי, חלוקת הכרטיסים מתחילה שעה לפני, אבל אם אתם באמת רוצים להיכנס כדאי ללכת על בטוח ולהתייצב בתור מוקדם ככל הניתן (כמה מוקדם? שלוש או אפילו שתיים. אמור להיות יום חם יחסית, כך שתמיד אפשר להביא ספר ובקבוק יין ולהקים התנחלות קטנה ליד הקופות). אגב, במסגרת הסדרה יתארחו גם אלייג׳ה ווד שידבר על סרטו החדש, Grand Piano וסטיב קוגן וסטיבן פרירס שידברו על ״פילומנה״.  

לכל הפרטים לחצו כאן.

וכך נראה הטריילר ל״קילר ג׳ו״ המעולה מ-2012, שאיכשהו עבר לרוב מעריצי מקונוהיי מתחת לראדר, וחבל:

2. 57 סרטים של היצ׳קוק בפחות מחודש

בית הקולנוע העצמאי Film Forum הממוקם בווילג׳ יערוך החל משישי הקרוב (ה-21 בפברואר) רטרוספקטיבה מקיפה לבמאי הבריטי, אשר תכלול עותקים משוחזרים והקרנות נדירות של 57 מסרטיו, ובהם תשעה סרטים אילמים שיוקרנו בליווי מוזיקה חיה (תשעת הסרטים הללו יוקרנו, החל מהערב, גם בסינמטקים בישראל כחלק מיוזמה של המכון הבריטי). נוסף לעותקים חדשים של קלאסיקות כמו ״חלון אחורי״, ״פסיכו״, ״ורטיגו״, ״הציפורים״ ועוד, הרטרוספקטיבה (שתמשך עד ה-27 במרץ) תכלול גם אירועים מיוחדים כמו הקרנה של Dial M for Murder בתלת מימד ב-1 במרץ, הקרנה של עותק 35 מ״מ של The Skin Game מ-1931 וכן Jamaica Inn השחור-לבן מ-1939, ועוד שלל סרטים שרוב הסיכויים שלא שמעתם עליהם מעולם.   

לכל הפרטים והזמנת כרטיסים לחצו כאן.

57 סרטים לא מספיקים לכם? בסוף מרץ Paley Center for Media יערוך – כהמשך ישיר לרטרוספקטיבה של פילם פורום – מרתון שכולל את כל הפרויקטים שהמאסטר הבריטי ביים לטלוויזיה, כולל סרטים תיעודיים וריאיונות נדירים עם היצ׳קוק. 

לכל הפרטים לחצו כאן.

מתוך The Ring, סרט האגרוף היפיפה שהיצ׳קוק ביים ב-1927

3. נבחרת החלומות של הקולנוע הדוקומנטרי

דמיינו לעצמכם אירוע שבו חמישה במאים תיעודיים אמריקאיים מובילים מדורות שונים מתכנסים לשיחה חופשית על ההבדלים בין קולנוע עלילתי לתיעודי, האתגרים העומדים בפני יוצרים צעירים, המעבר לקולנוע דיגיטלי ושלל נושאים אחרים – ולכם מותר לשאול שאלות. ובכן, זה בדיוק מה שהולך לקרות ביום שני, ה-24 בפברואר, בחנות הספרים Strand ברחוב 12 וברודוויי (ליד יוניון סקוור). האירוע הוא למעשה השקה חגיגית של ספר הריאיונות החדש Tell Me Something: Documentary Masters on Their Craft של ג׳סיקה אדוארדס. מי ומי בחוגגים? במאים מיתולוגיים כמו אל מייזלס (Grey Gardens) וד״א פנבייקר (שביים, בין השאר, את הסרט התיעודי הנהדר Don't Look Back על בוב דילן), וכן סם גרין (The Weather Underground), גארי הוסטוויט (שביים את Helvetica המעולה וגם את Urbanized), ורייצ׳ל גרדי שאחראית ללהיטים התיעודיים Jesus Camp ו-Freakonomics. בקיצור, מדובר באוסף מכובד ביותר של יוצרים בני גילאים שונים. כדי להיכנס לאירוע צריך לרכוש את הספר במחיר מבצע של 20 דולר (ולבקש חתימות מכולם), או לקנות כרטיס מתנה לספרים אחרים ב״סטרנד״ באותו סכום.

לכל הפרטים לחצו כאן

צפו בבוב דילן ״האנרכיסט״ בקלאסיקה של פנבייקר:

צפו ב"רולינג סטונס״ מקשיבים ל-Wild Horses בסרטם של האחים מייזלס מ-1970, Gimme Shelther:

4. זמן איכות עם הבמאי של ״מעשה בהרג״

בית הקולנוע הברוקלינאי UnionDocs יארח ביום ראשון, ה-9 במרץ את ג׳ושוע אופנהיימר, שסרטו ״מעשה בהרג״ מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר (לאופנהיימר יש סיכוי טוב לצאת מהטקס, שייערך ב-2 במרץ, עם פסלון, כך שיש לקוות שהוא יגיע במצב רוח מרומם). כתבתי כבר לא מעט על ״מעשה בהרג״ והמלצתי עליו באמצעות כל סופרלטיב אפשרי. האירוע החגיגי בוויליאמסבורג יתפרש על פני לא מעט שעות, ויכלול הקרנה של חמש עבודות מוקדמות של אופנהיימר (שלוש עבודות קצרצרות ושתיים באורך מלא), שיחה עם אופנהיימר והקרנה של ״גרסת הבמאי״ הארוכה, המטרידה והמהפנטת של ״מעשה בהרג״ ב-19:30. בהתחשב במשיכה של אופנהיימר לנושאים כמו רצח עם או הנזק שהקפיטליזם האמריקאי מחולל ברחבי העולם (ובעיקר באינדונזיה), לא מדובר באירוע לבעלי לב חלש. הסרטים של אופנהיימר תובעניים, מדכאים ולא קלים לעיכול – אבל דווקא משום כך כדאי לצפות בהם.  

לכל הפרטים לחצו כאן

״מעשה בהרג״. מטריד, מאתגר ומעורר-מחשבה

ואם אתם כבר בסביבה:

- לכו לראות את בריאן קרנסטון (וולטר ווייט מ״שובר שורות״) מגלם את הנשיא לינדון ג׳ונסון בברודוויי במחזה All the Way

-  שריינו לכם כרטיסים לעיבוד הבימתי של ״הדוויג והשארית העצבנית״ בכיכובו של ניל פטריק האריס בברודוויי, שעולה במרץ

- תחליטו בעצמכם האם סטיבן סודברג (״אושן 11״, ״חיי עם ליברצ׳ה״) עשה בשכל כשהוא החליט לנטוש את הקריירה הקולנועית שלו, ולכו לראות את ״הספרייה״, המחזה החדש בבימויו, ב-Public Theater, החל מה-25 במרץ 

המדריך המלא לבתי הקולנוע בניו יורק

להמשך הפוסט

סקורסזי מתנבא, "בנות" חוזרת – ועוד תענוגות לסופ"ש

נטע אלכסנדר | 09.01.2014 | 08:07

אנחנו בעיצומה של עונת הפרסים, וזה אומר שבמאים, שחקנים ושאר בכירים בהוליווד מתראיינים מתחת לכל עץ רענן. הנה כמה לינקים, כתבות והמלצות שצצו בחיינו בשבוע החולף:

ואם פספסתם את פוסט ההמלצות לינואר, הנה המדריך המלא (כולל "המקוללים" ו"היא" של ספייק ג'ונז)

1. מרטין סקורסזי מככב בימים האחרונים בלא מעט ריאיונות, ברבים מהם הוא מתבקש לגונן על סרטו מעורר המחלוקת "הזאב מוול סטריט", לאחר שהואשם כי הסרט מהלל את הנוכל ג'ורדן בלפורט (בגילומו של ליאונרדו דיקפריו) ומתעלם לחלוטין מהכאב של קורבנותיו. כך למשל, בתו של אחד מאנשי העסקים שנפלו למלכודת של בלפורט פרסמה מכתב פתוח במסגרתו היא קוראת להחרים את הסרט בטענה שהוא "בלתי מוסרי", ושלמעשה הוא מקדם את כל הערכים המפוקפקים שכרישי וול סטריט חרטו על דגלם, ובראשם הערצה עיוורת לכסף ולכוח. 

מנסה להיות חתרני, אבל התוצאה ריקנית. הסצנה היחידה שאהבתי בשלוש השעות של "הזאב מוול סטריט":

בנתיים, סקורסזי החליט לפרסם במגזין האיטלקי L'Espresso מכתב המיועד לבתו הצעירה, פרנצ'סקה, ועוסק בעתיד הקולנוע. מכיוון שמדובר בטור דעה (או מניפסט), ולא בדיוק במכתב שאב כותב לבתו, אין כאן גילוי לב אינטימי אלא הסבר מפורט של תפיסת עולמו של סקורסזי. לפי הבמאי ההוליוודי, האפשרות לביים ולצלם סרטים בתקציבים נמוכים מאי-פעם בזכות ההתפתחות הטכנולוגית מבשרת על עתיד ורוד לתעשיית הקולנוע. סקורסזי מסביר כי הקולנוע שהוא גדל על ברכיו – חוויה קולקטיבית של הליכה לבתי קולנוע – עומד לפשוט את הרגל. אך הקולנוע כאמנות, כתוכן ויזואלי שנועד לקהל רחב של צופים, רחוק מאוד מלהעלם ולמעשה הוא נמצא בתקופה של פריחה והתרחבות, גם אם המשמעות היא שיותר ויותר אנשים יראו סרטים על מסכים אישיים, "או בדרכים אחרות שאני כלל לא מסוגל לדמיין".

"אז למה העתיד ורוד כל כך?", סקורסזי שואל, "כי לראשונה בהיסטוריה של אמנות הקולנוע, ניתן לעשות סרטים עבור מעט מאוד כסף. בצעירותי אי אפשר היה לדמיין מציאות כזו, וסרטים בתקציבים נמוכים תמיד היו היוצא מן הכלל, ולא הכלל. אבל עכשיו – המצב התהפך. אפשר ליצור דימויים יפיפיים במצלמות שכל אחד יכול לרכוש. אפשר להקליט סאונד בקלות. אפשר לערוך ולעשות תיקוני צבע על המחשב הביתי". אבל, הוא מדגיש, "כל האמצעים שבהם אתה משתמש הם לא מה שעושה את הסרט; אתה הוא מה שעושה את הסרט".  

סקורסזי גם מפרגן לבמאים עכשווים שיוצאים נגד טרנד הצילום הדיגיטלי ומתעקשים לצלם בפילם, ובהם ווס אנדרסון, פול תומאס אנדרסון ואלכסנדר פיין (למרות שמדובר במכתב המיועד, לכאורה, לבתו, הוא לא טורח להזכיר אף במאית בתור מודל שיש לשאוף אליו). למרות הזמינות הטכנולוגית, הוא מתעקש, "אין קיצורי דרך": המחויבות לסרט ולרעיונות שהוא מייצג היא שהופכת את הקולנוע לאמנות. 

לקריאת המכתב המלא של סקורסזי לחצו כאן

"הזאב מוול סטריט". בתי, יום יבוא וגם את תוכלי לככב בסרטים הוליוודיים על תקן חשפנית (או זונה)

2. חובבי מת'יו מקונוהוי ישמחו לראות אותו ביום ראשון הקרוב, בפרק הבכורה של הסדרה החדשה בכיכובו, True Detective של HBO. ה"ניו יורק טיימס" ראיינו השבוע את יוצר הסדרה, ניק פיזולאטו, ודיברו אותו על כוח המשיכה של סדרות אלימות העוסקות ברוצחים סדרתיים (ע"ע "דקסטר" זכרונה לברכה).  מקונוהוי ו-וודי הרלסון, שמככבים בסדרה כצמד בלשים מלואיזיאנה, התראיינו גם הם השבוע. השניים נשמעים מחויכים במיוחד לנוכח הגדרתם כ"לורל והארדי, גרסת הייאוש הקיומי" על ידי המרואיין. למרות האינפלציה של סדרות אפלות וסדרות משטרה דומות, הביקורות המוקדמות משבחות את הכימיה המופלאה בין שני השחקנים ההוליוודיים ומהללות את הסיפור המתוחכם והרב-שכבתי שהוא תוצאה של שיתוף הפעולה הפורה בין פיזולאטו לבמאי קארי פוקונאגה ("ללא שם" המצוין, "ג'יין אייר").

וכך זה נראה:

הסדרה החדשה של מקונוהי והרלסון תושק בתשע בערב, רגע לפני פרק הפתיחה הכפול של העונה השלישית של "גירלז" שישודר בעשר. אחרי פריימיירה נוצצת שנערכה השבוע בלינקולן סנטר בניו יורק (כן, יש מצגת תמונות – אתם מוזמנים לראות אותה כאן), לנה דנהאם התפנתה לקשקש קצת על גורל הבנות בעונה הבאה, וכהרגלה לא חשפה כמעט כלום. אולם, ה"ניו יורק טיימס" היו נדיבים קצת יותר בפרטים: בביקורת על הפרמיירה (שמשכה סלבס ניו יורקיים כמו אנה וינטור, ספייק ג'ונז, סטיב בושמי והמפיק של "גירלז", ג'אד אפאטו) נכתב כי הפרקים הראשונים כוללים לא מעט עירום, וכן סצנה שבה דנהאם רוכבת על אופניים בביקיני ואוכלת גלידה בהתקף בולמי. בשבוע הבא תצטרף לסדרות הללו סדרה מדוברת לא פחות, Looking, המוגדרת כגרסה ההומוסקסואלית ל"גירלז" שמתרחשת בסן פרנסיסקו במקום בניו יורק. אגב, "יום ראשון הגדול" של HBO מתחרה ראש בראש בטקס גלובוס הזהב שייערך ממש באותה שעה (הטקס מתחיל בשמונה), אבל בדיוק בשביל זה אלוהים המציא את ה-VOD. 

גירלז. עדיין מחפשות את עצמן בתפוח הגדול

3. ג'יימס שיימוס, המפיק והתסריטאי ההוליוודי ("סופת קרח" ו"תשוקה, זהירות" של אנג לי), אשר פוטר לאחרונה באופן שערורייתי למדי מאולפני "פוקוס פיצ'רז", כתב טור אורח ל"וורייאטי" ובו הוא מסביר את המנגון המסובך למדי של בחירת הסרט הטוב ביותר באוסקר. אם אתם לא מתמטיקאים או סטטיסטיקאים, סביר להניח שחלק מזה יישמע כמו סינית עבורכם, אבל בכל זאת מדובר במאמר מעניין שמציג מודל שכל מטרתו היא לאפשר תהליך הצבעה הוגן ככל הניתן. החלוקה המספרית מאפשרת לחברי האקדמיה לבחור בשנים האחרונות בין חמישה לעשרה סרטים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר (שהורחבה בניסיון להפוך את המירוץ למעניין יותר, ולכלול בו יותר אנדרדוגים). בנוסף, שיימוס מדגיש כמה נתונים מעניינים: מכיוון שיש 6,000 חברי אקדמיה, כדי להיכלל בקטגוריה היוקרתית כל סרט חייב לזכות בקולותיהם של לפחות 546 חברים.

קראו את המאמר המלא של שיימוס

והנה עוד הסבר, מפורט אף יותר, של התהליך המתיש הזה 

4. ג'וזף גורדן-לוויט, שביים לאחרונה את "דון ג'ון" שבו הוא מגלם גבר מכור לפורנו, חשף השבוע את הבייבי שלו: פרויקט קולקטיבי שבו מאות יוצרים חובבים תורמים קטעי טקסט, וידאו וסאונד. התוצאה היא תוכנית תזיזית והיפראקטיבית בסגנון MTV של שנות התשעים, שבה גורדון-לוויט מקשר בין קטעים שונים. הפרק הראשון, שעלה השבוע במלואו לרשת, מוקדש לנושא "מס' 1" וכולל קטעים שהגיעו מ-426 יוצרים שונים מרחבי העולם (ובהן סרט קצר בכיכובה של השחקנית הצעירה אל פאנינג). הרעיון, שמתבסס על אתר האינטרנט שגורדון-לוויט ואחיו הקימו לפני מספר שנים, HitRecord, הוא להעלות לרשת משימות שונות ומשונות, ולערוך את הקטעים שהגולשים שלחו לכדי סרטון קוהרנטי, יצירתי ומקורי שהוא פרי עבודתם המשותפת של אינספור אנשים שלא מכירים זה את זה. אם לשפוט לפי הפרק הראשון, הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות: למרות הרצון לקדם עשייה קולקטיבית ולאתגר מודלים מסורתיים של עשייה קולנועית, התוצאה היא קקפוניה משעממת למדי, ואסופה של קטעים שאף אחד מהם לא עומד בפני עצמו. בכל מקרה, אם יש לכם עשרים דקות פנויות אתם מוזמנים לשפוט בעצמכם:

 

5. הפרק האחרון של "משפחת סימפסון" (פרק 9 בעונה ה-25), ששודר ביום ראשון בארה"ב, עוסק בהורדות בלתי חוקיות. הומר, שמגלה את נפלאות ההורדה הפיראטית באדיבות בארט, פותח "סינמה פרדיסו" משלו בחצר הבית ומזמין את כל ספרינגפילד לצפות בחינם בלהיטים הוליוודיים על מסך מאולתר. זהו אחד הפרקים הכי משעשעים של המשפחה הצהובה זה זמן רב, והוא ראוי לצפייה בזכות הלעג ל-FBI, שממהרים לעצור אותו. זה יהיה אירוני מדי לצרף כאן טורנט לפרק, אבל אני מניחה שתוכלו למצוא אותו לבד אם תתאמצו מספיק.

וכמו תמיד, סאות' פארק עשו את זה קודם (וגם ירדו על בריטני ספירס בדרך):

 

6. ובנתיים בניו יורק:

בימים אלו מתקיים בניו יורק פסטיבל הקולנוע היהודי בלינקולן סנטר, שכולל 49 סרטים עלילתיים ותיעודיים מרחבי העולם (עם ייצוג בולט לקולנוע ישראלי, שכולל למשל את "בית לחם", "כנס העתידנים", "אנה ערבייה", "בננות", "החלוצות" התיעודי ועוד סרטים כחול-לבן). בנוסף יוקרנו בשבוע הקרוב לא מעט סרטים מעניינים, כמו למשל דוקומנטרי חדש על הופעה אקוסטית ואינטימית של איימי ויינהאוס בעיירה שכוחת-האל דינגל, ונקרא  Amy Winehouse: The Day She Came to Dingle. אם אתם בסביבה, כתבתי סקירה מקיפה (שכוללת גם רשימת המלצות קצרה בתחתית) למהדורה האנגלית של "הארץ", ותוכלו למצוא אותה כאן.  

וכך נראית הפתיחה של "איימי ויינהאוס בדינגל":

7. ונסיים בקלאסיקה: ב-1921 הבמאים פול סטרנד וצ'ארלס שילר תיעדו את רחובות מנהטן ב-Manhatta, סרט שנחשב לאחד מהסרטים התיעודיים הראשונים בהיסטוריה שעסקו בחוויה האורבנית. הסרט נטול-דיאלוגים, אבל הוא עושה שימוש בקומפוזיציות מרהיבות ומקוריות שמתמקדות בזרם החיים הבלתי פוסק של העיר המודרנית: עוברי אורח המצולמים ממעוף הציפור, עובדים שבונים גורדי שחקים, ספינות מטען עמוסות, רכבות דוהרות ועוד מטפורות למודרניות. הסרט, שאורכו עשר דקות בלבד, הועלה במלואו ליו-טיוב וניתן לצפות בו כאן. שבת שלום:

 

להמשך הפוסט

אלטרנטיבה לאוסקר: סרטים טובים באמת

נטע אלכסנדר | 21.02.2013 | 21:13

ביום ראשון ייבחר "הסרט הבינוני-ביותר-של-השנה-שלא-מעצבן-אף-אחד-וטופח-לאמריקה-על-השכם" (או בשמו הרשמי "הסרט הטוב ביותר") בטקס האוסקר. כפי שאורי קליין כבר סיכם, הבחירות של האקדמיה בעשור האחרון היו שמרניות להחריד ("קראש" ניצח את "הר ברוקבק", "נאום המלך" ו"נער החידות ממומביי" הבינוניים את כל השאר, ו"ואלס עם באשיר" פורץ המוסכמות והז'אנרים הפסיד לקיטש הבלתי נסבל שנקרא "פרידות"). במילים אחרות, כל קשר בין האוסקר לאיכות קולנועית מקרי בהחלט. רשימה שכוללת את "עלובי החיים" המביך ואת "אופטימיות היא שם המשחק" הסתמי – ולא את "המאסטר" הבעייתי אך מבריק בדרכו, או את "עלייתו של האביר האפל" (שמסיים את אחת הטרילוגיות הטובות ביותר בהיסטוריה של הוליווד) – היא רשימה שלאוהבי קולנוע אמתיים אין הרבה מה לעשות אתה.

מצד שני, הפרומואים המשעשעים בכיכובו של מנחה האוסקר סת' מקפרלן דווקא מבשרים טובות לגבי הטקס:

אז לפני שדרמת טלוויזיה תקופתית שנמתחת כמו מסטיק (או בשמה הרשמי: "ארגו") לוקחת את הפרס הגדול, קיבצתי עבורכם כמה אלטרנטיבות ראויות – סרטים מז'אנרים או סגנון קולנועי דומים, אבל טובים בהרבה מהמיינסטרים ההוליוודי:

במקום "ג'אנגו ללא מעצורים" – "קילר ג'ו". הסרט האחרון של טרנטינו היה אחד החלשים בקריירה שלו, בין השאר כי את רוב הקטעים כבר ראינו בסרט זה או אחר של טרנטינו. נכון, הדיאלוגים בין כריסטופר וולץ וג'יימי פוקס היו שנונים כתמיד, והחלק הראשון היה סוחף ומהנה – אבל אז הגיע החלק השני (ואיתו סצנת הסיום הראשונה, והשניה, והשלישית – ואז האפילוג) ומשהו פשוט לא עבד. מצד שני, אם אתם מחבבים אלימות קולנועית חסרת מעצורים וסרטים שמבקשים לפרק את האתוס האמריקאי לגורמים, "קילר ג'ו" בבימויו של וויליאם פרידקין (שביים את "מגרש השדים" ב-1973) ובכיכובו של מת'יו מקונוהי יעשה את העבודה בצורה הרבה יותר מקורית וטורדת מנוחה מ"ג'אנגו". הסרט (המבוסס על מחזה מצליח מאת טרייסי לטס) מגולל את סיפורו של ג'ו קופר, רוצח שכיר שמתבקש לעזור למשפחה במצוקה. חסכו מעצמכם ספויילרים ופשוט לכו לראות את זה. יש כאן סצנה אחת בלתי נשכחת שאחריה לא תוכלו לאכול יותר עוף מטוגן לעולם.

וכך זה נראה:

 במקום "כוננות עם שחר" ו"ארגו" – "שומרי הסף". את מה שיש לי לומר על "כוננות עם השחר" – סרט סוחף ואפקטיבי אך בעייתי ושטחי מאוד – כבר כתבתי בפוסט קודם. מעניין לציין ש"כוננות", "ארגו" ו"לינקולן" הם שלושה סרטים שונים מאוד, אבל הסאב-טקסט שלהם דומה: המטרה מקדשת את האמצעים, אי אפשר לעשות משהו טוב בלי לעשות כמה דברים רעים בדרך, ואמריקה – למרות הכל – היא האומה המוסרית והדמוקרטית ביותר בעולם (כן, גם כשהיא מחסלת את אויביה באישון לילה ללא משפט, עוברת על החוק או מענה עצירים). אגב, בגלל החיבה האמריקאית למסר הפטריוטי הזה אני מוכנה לאכול את הכובע אם אחד משלושתם לא יזכה (אני מהמרת על "ארגו", אבל גם ל"לינקולן" יש סיכוי טוב). במקומם שלושתם עדיף לראות את הדוקומנטרי הישראלי "שומרי הסף" (שמועמד גם הוא לאוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי, הקטגוריה המעניינת ביותר השנה). בניגוד לשטחיות ההיסטורית של "ארגו" ו"וכוננות" (שנותנים לצופיהם קונטקסט היסטורי מוגבל למדי – אם בכלל), "שומרי הסף" מבקש לצייר תמונה מורכבת של סכסוך בין שתי מדינות. זוהי תמונה שאין בה "רעים" ו"טובים" בדומה להוליווד, רק שני עמים שמזינים שוב ושוב מעגל בלתי פוסק של אלימות, וכיבוש מתמשך ובלתי אנושי שמשחית לא רק את הצבא – אלא את החברה כולה.

צפיית חובה לכל ישראלי:

במקום "אופטימיות היא שם המשחק" – Sleepwalk with Me. מסיבה לא ברורה לא מעט מבקרים קשרו כתרים לראשה של הקומדיה הרומנטית בבימויו של דיוויד או. ראסל בטיעון שהיא "חתרנית" ו"מקורית". ובכן – היא לא. כמו בכל סרט שמנסה להעמיד פנים שהוא פרוע ושובר מוסכמות בשעה שהוא מיינסטרימי לחלוטין, גם "אופטימיות" היא ניסיון לקחת את הנוסחה המשומשת ביותר בהיסטוריה של הקולנוע (בחור פוגש בחורה. יש מכשול. הם מתגברים על המכשול. האהבה מנצחת) ולטעון אותה במשמעות חדשה באמצעות שימוש בגיבור שסובל ממחלה נפשית. כמו ב"ג'אנגו", גם "אופטימיות" מתחיל מעולה – ומדרדר לתהומות הקלישאה הקולנועית. ההפרעה הנפשית, שמתוארת באופן מורכב ואמין בחצי השעה הראשונה של הסרט, נשכחת לחלוטין לקראת הסוף, ובעשרים הדקות האחרונות שוב אנחנו מגלים שאהבה פותרת כל בעיה.

לעומת זאת, מי שחושק בתיאור אמין ומורכב יותר של מערכות יחסים מוזמן לצפות בקומדיה הרומנטית הנהדרת Sleepwalk with Me. אומנם אין כאן פרצופים מוכרים כמו ג'ניפר לורנס או ברדלי קופר, אבל הקומיקאי האמריקאי מייק בירביגליה (Mike Birbiglia), שכתב, ביים ומככב בסרט הביכורים הזה מוכיח שהוא מספר סיפורים מוכשר ואמיץ. זהו סיפור חצי-ביוגרפי על צעיר שחולם להיות סטנד אפיסט, אבל נאלץ לעבוד בעבודות מזדמנות, ובמקביל הוא מגלה שהוא הולך בשנתו (בעיה רפואית נדירה וקשה לריפוי). בלי ספויילרים – לא תמצאו כאן סוף הוליוודי, תודה לאל, אלא רק תיאור כנה של מערכת יחסים, עם כל רגעי האושר והשפל שלה:  

במקום "עלובי החיים" – "אנה קרנינה". הנה עוד החלטה תמוהה של האקדמיה: לכלול ברשימת המועמדים את "עלובי החיים" (שלוש שעות מהחיים שלי שאף אחד לא יחזיר לי), ולא את העיבוד של ג'ו רייט ("כפרה") ל"אנה קרנינה", הרומן הרוסי המפורסם שמסתיים – זהירות, ספויילר בן 136 שנים – באופן לא ממש אופטימי. הרבה מבקרים קטלו את העיבוד של רייט בטענה שהוא "תיאטרלי מדי" או "שטחי", אבל בעיני מדובר בפספוס. רייט הבין שאין שום סיבה לספר סיפור שכבר סופר עשרות פעמים קודם לכן באופן קורקטי וישיר. במילים אחרות, אם כבר מעבדים את "אנה קרנינה" למסך פעם נוספת (אחרי לא מעט גרסאות קולנועיות וגם סדרת טלוויזיה) – חייבים לגשת לחומרים הללו בצורה מקורית יותר. ואכן, רייט הפך את הרומן של טולסטוי לאלגוריה על הקשר בין אמנות לחיים. הסרט, שסצנות רבות ממנו מצולמות בתוך סט גלוי לעין, כאילו מדובר בהצגת תיאטרון, הוא יצירה רפלקסיבית מאוד שמנסה לנתח את המשפט "כל העולם במה". בהתאם, רייט מציג את הדילמה הרומנטית של אנה, שקרועה בין בעלה המשמים למאהבה המסעיר, כדילמה חברתית ולא פסיכולוגית: היא מתלבטת האם למלא את הציפיות של החברה הרוסית השמרנית, או למרוד בהן ולפלס לה נתיב משלה. הקריאה הזו הופכת את הסיפור לרלוונטי במיוחד עבור צופים עכשוויים, שכן המאבק בין הפנטזיות והתשוקות שלנו לציפיות החברתיות הוא אחד מהאספקטים המורכבים ביותר של הקיום האנושי (תשאלו את דון דרייפר). ואם כל זה לא מספיק – התלבושות, הסטים וסצנת הנשף הבלתי נשכחת הן סיבה מספקת להעדיף את "אנה קרנינה" על פני "עלובי החיים" (שאגב, יש בו נקודת אור אחת: סשה ברון כהן):

במקום "לינקולן" – "לינקולן צייד הערפדים" (או – אם אתם בכל זאת מתעניינים בתככים ובמזימות של הפוליטיקה האמריקאית, הסדרה של דיוויד פינצ'ר, House of Cards).  

מחפשים עוד סרטים נהדרים מ-2012? אין בעיה, בשביל זה הקדשתי פוסט שלם לסרטים המצטיינים של השנה (שרוב הסיכויים שלא שמעתם עליהם כלום).

להמשך הפוסט