פוסטים בנושא: סרטים מומלצים 2014

מתלבטים מה לראות? הכירו את טבלת המבקרות

נטע אלכסנדר | 07.02.2015 | 23:42

״טבלת המבקרים״ של ״הארץ״ ו״טבלת המבקרים״ של ״סינמסקופ״ מתפרסמות מדי שבוע, אבל כעת פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל החליט להשיק טבלה משלו, המורכבת אך ורק ממבקרות קולנוע. למרות ההסתייגות הכללית שלי מ״שיטת הכוכבים״ שהופכת יצירות אמנות לסוג של מתמטיקה ומשטיחה מלכתחילה את הדיון לשאלת ״אהבת/ לא אהבת?״, אני שמחה וגאה לקחת חלק ביוזמה הזו. נכון, כוכבים הם לא שיטה אידיאלית, אבל בתרבות האינסטנט שאנחנו חיים בה לרוב הקוראים אין אפשרות, זמן או רצון להתחיל לקרוא עשרות ביקורות על סרטים שונים לפני שהם יוצאים מהבית. לכן, האפשרות להציץ בטבלה נוספת, המרכזת תשע מבקרות הכותבות לגופי תקשורת שונים, היא בשורה משמחת עבור סינפילים מקומיים.

הטבלה היא פרי יוזמתן של חוקרת הקולנוע מרלין וניג ומבקרת הקולנוע ליאור אלפנט, והיא תתפרסם מדי שבוע באתר ״פוליטקלי קוראת״ וגם כאן, ב״תפוח המכני״. הטבלה הראשונה מתייחסת לסרטים המופצים בארץ באופן מסחרי במהלך פברואר, החל מ״הגננת״ של נדב לפיד (חביב המבקרות) וכלה ב״עיניים גדולות״ המאכזב של טים ברטון. זהו חודש מעולה עבור סרטים ישראליים – ארבעה מתוך 16 הסרטים החדשים הם ישראליים (״יונה״, ״ערבים רוקדים״, ״הגננת״ ו״את לי לילה״) וכולם ראויים לצפייה.

מבקרות קולנוע – כמו מבקרי קולנוע – הן חלק מעולם הולך ונעלם שבו ניתן היה להתפרנס בכבוד מביקורת תרבות. למעשה, ניתן לספור היום על אצבעות יד אחת את המבקרים והמבקרות בישראל שמצליחים להתפרנס אך ורק מכתיבת ביקורות (גילוי נאות: אני לא אחת מהם). זוהי לא תופעה ייחודית לישראל: מגזינים נחשבים, ובהם ה״ווילג׳ וויס״ הניו יורקי, ויתרו על מבקרי הקולנוע שלהם בשנים האחרונות, ואת הוואקום שנוצר ממלאים אינספור בלוגים, פודקאסטים ואתרים של סינפילים שעושים עבודת קודש ללא תמורה. ובכל זאת, כל מי שקורא בעקביות את מנואלה דרגיס וא״א סקוט ב״ניו יורק טיימס״ מכיר בחשיבות של שני מבקרי קולנוע במשרה מלאה.

ביקורת קולנוע היא לא מתמטיקה. במיטבה, היא מצליחה להמשיך את הדיון שהסרט מעורר, להציע קונטקסט היסטורי ותרבותי רחב יותר ולשים זרקור על סרטים קטנים שלא זוכים לתשומת הלב התקשורתית והיחצנית שמגיעה להם. בעוד שטבלת המבקרות החדשה מתייחסת רק לסרטים המוקרנים באופן מסחרי בבתי הקולנוע, אני מנסה לנצל את הבמה של הבלוג לכתוב בעיקר על סרטים מעולים שלא זכו להפצה מסחרית. ביחד עם שמונה המבקרות האחרות שפועלות כיום בישראל (מספר שיא למיטב ידיעתי), אני מקווה לעזור לכם להחליט מה לראות, וחשוב אף יותר – להרחיב את גבולות השיח.   

 אז מה לראות השבוע?

בירדמן: ריאיון עם אינאירטו, מייקל קיטון ותום שובל

סמנו לעצמכם: 5 סרטים שכדאי לראות ב-2015 

להמשך הפוסט

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2014

נטע אלכסנדר | 24.12.2014 | 07:42

שנת 2014 מסתיימת בסימן הפיאסקו המתמשך של מלחמת ההאקרים ו״סוני״, אבל במבט לאחור זו היתה שנה עשירה ומלאה בסרטים ייחודים ופורצי דרך. לצד סרטים מדוברים שעומדים לככב באוסקר הקרוב וטרם הגיעו לישראל (ובראשם ״בירדמן״ של אלחנרדו אינאריטו ו״סלמה״ של אווה דוברני), לא מעט סרטים נפלאים פסחו השנה על המסכים בישראל מסיבות שונות, או הגיחו רק להקרנה אחת או שתיים במסגרת הפסטיבלים השונים. את חלקם יש עוד סיכוי לראות כאן בהמשך, אבל רובם יזכו לחיי נצח רק בזכות אתרי הסטרימינג וה-VOD – ובמקרה הזה מדובר בתופעה חיובית. דווקא הסרטים הניסיוניים יותר, אלו המכוונים במוצהר לקהל נישתי ומצומצם ולא מנסים לקרוץ לקהל היעד של הוליווד (בעיקר ילדים ומתבגרים) מצליחים להגיע בשנים האחרונות לקהלים רחבים יחסית בזכות הזמינות הדיגיטלית שלהם, ויש לקוות שזה מה שיקרה גם לסרטים ברשימה הנוכחית:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013 

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2012

״ריאיון סוף״: אז איך נראה הסרט שלא תזכו לראות? 

1. Force Majeure

רובן אוסטלונד השוודי הוא ככל הנראה הבמאי האירופאי הכי טוב שמעולם לא שמעתם עליו. הוא החל לביים סרטים עלילתיים לפני כעשור והספיק להוציא מאז ארבעה פיצ׳רים, כולל Play המופתי וכעת Force Majeure, שיהיה ככל הנראה מועמד לאוסקר עבור הסרט הזר הטוב ביותר (אבל יפסיד ל״אידה״ הפולני והקודר אף יותר). סרטו החדש של אוסטלונד הוא המשך ישיר לז׳אנר הקולנועי המהולל שניתן לתאר אותו כ״סרטי ארט-האוס אירופאיים שנועצים את שיניהם בבורגנות הרקובה״. מיכאל האנקה הוא הנציג הבלתי מעורער של הז׳אנר, אבל הוא שואב השראה מריינר ורנר פאסבינדר, אינגמר ברגמן וכמובן – לארס פון טרייר (שסרטו ״נימפומנית״ דווקא זכה השנה להפצה מסחרית בישראל). כיאה לז׳אנר, Force Majeure נפתח במה שנראה כמו אידיליה משפחתית: אווה, תומאס ושני ילדיהם יוצאים לחופשת סקי בעיירה צרפתית באלפים ונתקלים בצלם שמנציח אותם על רקע ההרים המושלגים. אולם, התמונות הפוטוגניות הופכות לזכרון רחוק ברגע שהמשפחה נקלעת למפולת שלגים ותומאס בוחר לרוץ כל עוד נפשו בו במקום לנסות ולהציל את אשתו וילדיו. מרגע זה העלילה מתפתחת למותחן פסיכולוגי עשוי ביד אמן שחוקר את כל הדרכים העקלקלות והבלתי נראות שבה טראומה משפיעה על הנפש האנושית. בזכות צילומי הנוף המרהיבים של אוסטלונד – שהתחיל את הקריירה כבמאי של סרטי סקי – התוצאה היא סרט יפיפה וחכם שיישאר אתכם זמן רב לאחר הצפייה.

2. We Are the Best

עוד הוכחה שזו היתה שנה נהדרת לקולנוע האירופאי – עם סרטים מרתקים כמו ״לוק״, ״אידה״, ״מתחת לעור״ ו״מר טרנר״ – היא We Are the Best של לוקאס מודיסון (״כולם ביחד״). הקריירה של מודיסון השוודי מגוונת למדי: הוא החל כחלק מחבורת ״דוגמה95״ וצילם סרט ביכורים נהדר בשם ״פאקינג אמאל״ שבמרכזו סיפור אהבה לסבי בין שתי מתבגרות שתקועות בקצה העולם שמאלה, ובהמשך נע בין עשייה ניסיונית ("לילה לנצח״ המופתי והמדכא עד אימה ו״חור בליבי״ המופרע) ומסחרית יותר (Mammoth עם מישל וויליאמס וגאל גרסייה ברנאל, הסרט ההוליוודי ביותר של מודיסון, והיחיד שהוא ביים באנגלית). השנה מודיסון חזר לתודעה עם סרט קטן ומקסים שמזכיר את שני סרטיו הראשונים ובעיקר את רוח הנעורים והאנרכיה שנשבה מהם. We Are the Best מגולל את סיפורן של שלוש נערות שהחליטו להקים להקת רוק-פאנק ביחד על אף שלשתיים מהן אין שום ניסיון – או כשרון – מוזיקלי. אומנם לא מדובר ביצירת מופת, אבל בזכות המשחק המעולה של שלוש השחקניות חסרות הניסיון והאהבה שמודיסון רוכש לדמויות שלו מדובר בסרט נעורים כובש ומפתיע.

הפאנק לא מת, הוא חי וקיים בשוודיה:

3. מבט השתיקה (The Look of Silence)

רשימת הסרטים הגנוזים הטובים ביותר של 2013 כללה את ״מעשה בהרג״, יצירת המופת מעוררת המחלוקת של ג׳וש אופנהיימר על הטבח באינדונזיה בשנות השישים. השנה אופנהיימר חשף לראשונה את חלקו השני של הפרויקט התיעודי המונומנטלי שלו, והתוצאה מחרידה ומרתקת אף יותר מהחלק הראשון. אחרי שריאיין את הרוצחים ב״מעשה בהרג״, אופנהיימר מפנה את מצלמתו אל הקורבנות ב״מבט השתיקה״. הסרט מתמקד בעדי, אופטיקאי מכפר אינדונזי קטן שאחיו נרצח באכזריות במסגרת רדיפת הקומוניסטים ב-1965. עדי, שנולד שנתיים לאחר שהוריו איבדו את בנם הבכור, נפגש עם האחראים למעשי הזוועה – שכנים החיים לצידו ולצד הוריו הקשישים – באיצטלה של בדיקה רפואית: הוא מגיע עם סט של משקפי ראייה ושואל אותם שאלות בסגנון "בעין ימין זה חד יותר? איך זה כעת בעין שמאל"? התירוץ הזה מאפשר לעדי לגבות מרוצחי אחיו עדויות מסמרות שיער על עשרות מעשי רצח שאירעו בכפר ולחשוף שיח זוועתי של הכחשה וסדיזם.

מי שיצפה ב"מעשה בהרג" וב"מבט השתיקה" זה אחרי זה ייחשף לאחד מהפרויקטים הדוקומנטריים החשובים של העשור האחרון. כמו "שואה" של קלוד לנצמן – אבל באופן מתוחכם ורפלקסיבי בהרבה – אופנהיימר מאפשר לקורבנות לדבר, אבל מתעניין לא פחות גם במנגנונים הפסיכולוגיים המאפשרים לבני אדם לרצוח עשרות חפים מפשע. במקביל, זהו מסע לחיפוש משמעות בעולם שבו הרוצחים מסתובבים חופשי, ועל הקורבנות נגזר לחיות בפחד מתמיד. אמו של עדי, אשר טוענת שהיא בת 103 אבל בהמשך מסתבר שהיא בשנות השמונים לחייה, שואבת נחמה מכך ש"הם יענשו בעולם הבא". עדי עצמו אומר לאחר הצפייה בשחזור הרצח כי "נראה לי שהם מנותקים מהמעשים שלהם. אני בטוח שהם מרגישים אשמים". 

 "מבט השתיקה". רפלקסיבי, מהפנט וזוועתי

4. הבבדוק

אחד מסרטי האימה המהוללים של השנה הוקרן אומנם בפסטיבל ירושלים אבל לא זכה להפצה מסחרית. מדובר בסרט הביכורים המרשים של ג׳ניפר קנט, אשר מתכתב עם סרטים של רומן פולנסקי ומצליח לייצר מתח לכל אורכו. באופן שמזכיר את ״חייבים לדבר על קווין״ של לין רמזי, גם ״הבבדוק״ מעלה שאלות מעניינות על אמהות, דכאון ורוע. בזכות אסתטיקה מוקפדת ומשחק מעולה, ״הבבדוק״ מגולל סיפור על אם שבנה סובל מהתקפי זעם ואלימות שהולכים ונעשים תכופים וקשים יותר ויותר לאחר שהיא קוראת לו ספר ילדים שנקרא ״הבבדוק״ (מעין גרסה סדיסטית ואפלה של ״פחדרון בארון״). בהתחשב בכך שז׳אנר האימה נשלט לחלוטין על ידי גברים, מרענן לגלות במאית שמצליחה לייצר קול מקורי משלה:

5. A Girl Walks Home Alone at Night

 עוד במאית שכדאי להתחיל לשנן את השם שלה היא אנה לילי אמינפור, שיצרה את סרט הערפדים הפמיניסטי האיראני הראשון בהיסטוריה (ועם קצת מזל, עוד סרטים יצטרפו בעתיד לתת-ז׳אנר הספציפי הזה). באמצעות שימוש בצילום מסוגנן בשחור-לבן ועירוב ז׳אנרים מבריק, אמינפור ביימה סרט ביכורים שהוא מותחן אורבני ואחד מלהיטי האינדי המפתיעים של השנה. הסרט, המוקרן בימים אלו בניו יורק, מוכיח שאפשר להקים לתחייה את ז׳אנר הערפדים השחוק (שכיכב השנה בלא מעט סרטים, המשעשע מביניהם הוא What We Do in the Shadows) ולערבב אותו עם פילם נואר ומערבוני ספגטי. בעוד ש״רק האוהבים שורדים״, סרט הערפדים המדובר של ג׳ים ג׳רמוש, סבל מרצינות יתר, אמינפור מצליחה לדלג בין סצנות מרהיבות לדיאלוגים משעשעים בקלילות שמאפיינת במאים עם שנים רבות של ניסיון. העלילה אומנם מקרטעת בהתחלה, אבל אנחנו כאן בשביל האווירה:

6. Approaching the Elephant 

דוקומנטרי מעולה שעוקב אחרי שנתו הראשונה של בית ספר חדש וניסיוני בניו ג׳רזי, שבו – לפחות על הנייר – הילדים אמורים להחליט מה ללמוד ואיך סדר יומם יראה. בהשראת בית הספר המיתולוגי ב״סאמרוויל״, גם ״בית הספר החופשי״ מבקש לאתגר תפיסות מסורתיות של חינוך ולמידה, והתוצאה מורכבת ומעוררת מחשבה דווקא משום שמבחינות רבות הניסיון הזה נחשב לכשלון.

7. Appropriate Behavior 

עוד במאית איראנית שכדאי להכיר (בעיקר כי תכף, כשהעונה הבאה של ״בנות״ תעלה לשידור, לא תוכלו להימלט ממנה) היא דזירה אקוואן. ״התנהגות הולמת״ הוא סרט הביכורים המשעשע, הכנה והמעולה של אקוואן, אשר כונה באחת הביקורות ״סרט שנראה כמו ׳אנני הול׳, לו רק וודי אלן היה בחורה איראנית ביסקסואלית״. ואכן, הסרט עוקב אחרי שירין (אקוואן), אמריקאית-איראנית שמאמינה שמיניות היא דבר נזיל ומנסה להתגבר על פרידה כואבת מבת הזוג שלה באמצעות סטוצים עם כל מה שזז. אין פלא שלנה דנהאם, שראתה את הסרט בסאנדנס הקודם, התאהבה בה מיד וכתבה דמות במיוחד בשבילה לעונה הרביעית של ״בנות״.

8.  Mommy 

עד עכשיו הבמאי/ שחקן/ תסריטאי חוויאר דולן נחשב לילד הפלא של הקולנוע הקנדי, אבל אחרי החשיפה של סרטו החדש בפסטיבל קאן כולם התחילו להתייחס לבחור בן ה-25 ברצינות. Mommy כמעט זיכה את דולן במועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, והוא מככב בלא מעט סיכומי שנה. הפיצ׳ר החמישי של דולן מגולל את סיפורה של אם חד-הורית הנאלצת לגדל את בנה האלים לבד וכמו תמיד אצל דולן – הוא כולל מנות נדיבות של פרובוקציה, קללות ושחיטת פרות קדושות.

Mommy. לא בדיוק תשדיר לעידוד הילודה 

9. What Now? Remind Me 

קל להבין את המפיצים שמתרחקים מהסרט הזה כמו אש: בכל זאת מדובר בדוקומנטרי באורך כמעט שלוש שעות שבמרכזו התמודדות עם HIV. אבל הביוגרפיה המדהימה של היוצר חואקים פינטו היא הרבה יותר מעוד תיעוד של מחלה. כמו ״התבגרות״ העלילתי, גם סרטו של פינטו צולם במשך שנים ומאפשר לצופיו לחשוב מחדש על מושגים כמו זמן, הזדקנות וחיים אנושיים. זהו שיר הלל לקולנוע, לחיים ולאהבה שייחרט לכם בלב – ובזכרון, דווקא בשל ההתעקשות של פינטו לתעד את ה״שגרה״, אותם רגעים יומיומיים במהלכם הוא הוא עובר טיפולים קליניים.

10. Jauja – פנינה ארגנטינאית מפתיעה במסגרתה ויגו מורטנסן (״היסטוריה של אלימות״) מגלם אב שבתו נחטפת בתקופה היסטוריה לא ברורה. התוצאה היא הזיה קולנועית משונה ואיטית מאוד עם צילום עוצר נשימה ועיצוב אמנותי עם הקפדה אובססיבית על הפרטים הקטנים ביותר. בהחלט לא סרט שמתאים לכל אחד, אבל הוא מספק את חלק מהפריימים הכי יפים שנראו השנה על המסך הגדול: 

האנשים, האירועים והתמונות שעשו את 2014 – מדור סיכום מיוחד

 

 

להמשך הפוסט

שלושה סרטים שאסור לפספס בחיפה

נטע אלכסנדר | 09.10.2014 | 02:54

פסטיבל חיפה נפתח היום (חמישי) עם תוכנייה עשירה ומגוונת של סרטים, וגם מחווה לבמאיות המצטיינות של ״סם שפיגל״. הרצון לראות כמה שיותר מוכר למדי, אבל לרובנו אין זמן (או כסף) לבלות ימים שלמים בקולנוע. לכן, הנה מדריך מקוצר המתמקד בסרטים הטובים ביותר שהספקתי לראות בנתיים (וכנראה לא יזכו להפצה מסחרית בישראל), וגם אזהרה בנוגע לאחד הסרטים המדוברים בפסטיבל:

1. Whiplash

חמישי, ה-17 באוקטובר, 22:30
שישי, ה-18 באוקטובר, 21:45 

רוב הסיכויים שמעולם לא שמעתם על דמיאן שאזל, אבל לא נורא – יהיה לכם מספיק זמן לגלגל את השם הזה על הלשון בשנים הקרובות. הבמאי בן ה-29 גייס את הכוכב העולה מיילס טלר ואת השחקן מוערך ג׳יי קיי סימונס (הזכור לטובה כשליניגר מהסדרה ״אוז״) ויצר דרמת התבגרות סוחפת, מקורית ומפתיעה על סטודנט למוזיקה שחולם להיות המתופף הטוב ביותר בהיסטוריה ונאלץ להתמודד עם מורה שנוקט בדרכים לא מקובלות כדי להוציא מתלמידיו את המיטב. עדיף לדעת כמה שפחות על הדרמה הזו (למעשה, הטריילר חושף יותר מדי פרטים), ולסמוך על היכולת של שאזל ושחקניו להוביל אתכם אל תוך הסיפור, אשר הפך ללהיט הגדול של פסטיבל סאנדנס האחרון (שם הוא זכה לסינופיס הקולע ״׳פול מטאל ג׳קט׳ בג׳וליארד״). ובכלל, זו הזדמנות טובה להתחיל להכיר את טלר, שחקן צעיר עם סיפור חיים דרמטי לא פחות מהדמויות שהוא מגלם: בגיל 20 הוא עבר תאונת דרכים קשה אשר הותירה צלקות על פניו. במשך כמה שנים הוא חשב שהתאונה שמה קץ לקריירת המשחק שלו, אבל אז ג׳ון קמרון מיטשל (״הדוויג והשארית העצבנית״) החליט ללהק אותו לדרמה Rabiit Hole לצד ניקול קידמן, ומאז ההצעות החלו לזרום. לאחרונה הוא כיכב בדרמת ההתבגרות המצוינת The Spectacular Now לצד שיליין וודלי, וגם בהפקת הענק ״מפוצלים״. ממש בקרוב תוכלו לראות אותו בהפקת ענק הוליוודית נוספת – ״ארבעת המופלאים״, אבל בנתיים נראה כי הוא במיטבו דווקא בדרמות אינדי אינטנסיביות כמו וויפלש.

ריאיון עם מיילס טלר מ״הניו יורק טיימס״

וכך נראה הטריילר (זהירות, ספויילרים):

 

2. 20 אלף יום על פני האדמה 

ה-9 באוקטובר, 22:00
ה-17 באוקטובר, 20:00 

סרטם התיעודי של זוג האמנים הבריטי איאן פורסיית׳ וג׳יין פולארד על ניק קייב רחוק מאוד מלהיות רוקומנטרי שגרתי. למעשה, מדובר באחד מסרטי התעודה המשובחים ביותר שראיתי השנה. קצת כמו יהודה לוי ב״איש חשוב מאוד״, ניק קייב מגלם מעין גרסה מוקצנת של עצמו: זמר מצליח שמקליט אלבום חדש בגיל 54 (קייב עצמו בן 57, וזה רק אחד ההבדלים בינו לבין הדמות המציאותית-פיקטיבית שעומד במרכז הסרט). הסרט מלווה את קייב במהלך יממה אחת, החל מהרגע שבו הוא מתעורר לצד אשתו הדוגמנית וכלה מארוחת הערב המשעשעת שלו עם בניו התאומים מול מסך הטלוויזיה. בין לבין הוא משוחח עם פסיכואנליטיקאי, פוגש דמויות מעברו (ובהן קיילי מינוג) ומדריך חבורת ילדים צרפתים. האסתטיקה הייחודית של פורסיית׳ ופולארד הופכת את ״20,000 יום על פני האדמה״ לצפייה חובה גם למי שלא שמע שיר של קייב מימיו.

לריאיון המלא עם פורסיית׳ ופולארד

3. את לי לילה

ה-15 באוקטובר, 20:00
ה-18 באוקטובר, 17:15 

הקולנוע הישראלי נמצא בתקופת פריחה, ואחרי תחרות ישראלית צמודה בפסטיבל ירושלים האחרון כעת גם חיפה מציעים תחרות ישראלית עם תשעה פיצ׳רים. את רובם טרם ראיתי, אבל את ״את לי לילה״ – סרטו הראשון כבמאי של אסף קורמן – ראיתי לפני מספר חודשים ומאז הוא מסרב לצאת לי מהראש. הסרט, שזיכה את דאנה איבגי בפרס אופיר לשחקנית המשנה הטובה ביותר, הוא דיוקן מרתק ומדכא של שתי אחיות. חלי (לירון בן שלוש, אשתו של קורמן שגם כתבה את התסריט), צעירה בת 27, נאלצת לטפל באחותה גבי (איבגי), הסובלת מפיגור עמוק. הקשר המורכב והדינמי בין השתיים משתנה כאשר חלי מתחילה לצאת עם גבר המעוניין לעבור לגור איתה. ״את לי לילה״ הוא לא סרט פשוט לצפייה. למעשה, מדובר בדרמה קודרת ומדכאת במיטב המסורת של סרטי ארט-האוס. אבל התסריט הרגיש כתוב במיומנות והמשחק המעולה של בן שלוש ואיבגי הופך גם את הרגעים הקשים ביותר לאמינים ומעורר אמפתיה.

   ״את לי לילה״. תצוגת משחק מרשימה של איבגי ובן שלוש

ולסיום – אזהרה:

״נעלמת״ של דיוויד פינצ׳ר הוא סרט הנעילה של הפסטיבל, אבל דווקא למענו אין צורך להתאמץ ולהגיע לחיפה. קודם כל, הוא יוצא בהפצה מסחרית ממש באותו יום (ה-16 באוקטובר). בנוסף, על אף שמדובר בדרמה אמריקאית מהוקצעת במיטב המסורת הפינצ׳רית, ״נעלמת״ בעיקר מעורר געגוע ל״זודיאק״ המעולה. העיבוד של פינצ׳ר לרב-המכר של ג׳יליאן פלין מגולל את סיפורו של ניק דאן (בן אפלק), גבר אמריקאי שאשתו איימי (רוזמאנד פייק) נעלמת ביום הנישואים שלהם והוא נחשד ברציחתה. פינצ׳ר, כהרגלו, מספק לא מעט רגעים מבדרים ומותחים, אבל הסיפור עצמו סובל מכל כך הרבה חורים עלילתיים עד שקשה להיענות לו. בנוסף, פייק מספקת כאן את הופעת חייה, אבל אפלק מתקשה לעמוד בקצב והכימיה בין השניים פשוט לא משכנעת.

״נעלמת״ מוכיח פעם נוספת שפינצ׳ר הוא יוצר מתעתע: מצד אחד מדובר באחד המאסטרים האמריקאיים המוערכים ביותר כיום (ובצדק) בזכות האופן שבו הוא פירק לגורמים את החברה האמריקאית והאתוס הקפיטליסטי שעליו היא נשענת ב״מועדון קרב״, ״המשחק״, ״שבעה חטאים״ ו״הרשת החברתית״. מצד שני, מדי פעם יש לפינצ׳ר נפילות מביכות כמו ״המסע המופלא של בנג׳ימין באטן״, או סרטים מבדרים ומותחים אבל שגרתיים למדי כמו ״נערה עם קעקוע דרקון״. מבחינת היומרה שלו, ״נעלמת״ מבקש להתברג בצמרת הפילמוגרפיה של פינצ׳ר (במסיבת העיתונאים בפסטיבל ניו יורק פינצ׳ר הרחיק לכת ואמר ״זה בעצם סרט על מי אנחנו, ועל הקושי שלנו להכיר את עצמנו ואת האחר שנחשף בכל קשר זוגי״), אבל בפועל מדובר בסיפור מלא טוויסטים צפויים שהיחס שלו לנשים מיזוגני ומעורר רתיעה. או במילים אחרות, אפשר בהחלט לחכות עם הסרט הזה לנטפליקס או לשירותי סטרימינג אחרים. ממילא הוא יגיע לשם ממש בקרוב.  

עוד מקרה קלאסי שבו הטריילר יותר טוב מהסרט:

לא יכולים להגיע לפסטיבל? צפו כאן במחווה ל״סם שפיגל״

להמשך הפוסט

"מבט השתיקה": הפרויקט הדוקומנטרי החשוב של השנה

נטע אלכסנדר | 22.09.2014 | 06:13

באחת הסצנות המזוויעות ביותר ב-The Look of Silence ("מבט השתיקה"), סרט ההמשך של ג'ושוע אופנהיימר ל"מעשה בהרג" על הטבח באינדונזיה ב-1965, אופטיקאי בשם עדי שאחיו נרצח באכזריות במסגרת רדיפת הקומוניסטים מתעמת עם אחד מהרוצחים. עדי, שנולד שנתיים לאחר שהוריו איבדו את בנם הבכור, נפגש עם הרוצח – שכן החי לצידו ולצד הוריו הקשישים באותו כפר אינדונזי קטן ופסטורלי – באיצטלה של בדיקה רפואית: הוא מגיע עם סט של משקפי ראייה ושואל אותו שאלות בסגנון "בעין ימין זה חד יותר? איך זה כעת בעין שמאל"? המרואיין, המודע היטב לכך שהמפגש ביניהם מתועד במצלמתו של אופנהיימר, פותח בשיחה עם עדי ואינו מהסס להשיב על שאלותיו הפוליטיות, הנוגעות לטבח של 1965. הוא מתרברב בשיטת ההריגה שלו ובהחלטתו לשתות את דם קורבנותיו "כי אחרת עלולים לאבד את השפיות". אחרי שהוא מספר ביובש איך נהג לכרות את שדיהן של נשים אשר הואשמו בקומוניזם, עדי שואל אותו "אבל יכולת להרוג אותן עם חתך אחד בגרון, למה התעקשת לחתוך להן גם השדיים?". בתשובה לשאלה הזו הוא מישיר אליו מבט ועונה במהירות, "למה לא?"

הדיאלוג המצמרר הזה הוא חלק משיח זוועתי של הכחשה וסדיזם שנחשף גם בסרטו הקודם של אופנהיימר, "מעשה בהרג" אשר היה מועמד לאוסקר ב-2013. ביצירתו הקודמת אופנהיימר ביקש מפוליטיקאים ואנשי עסקים בכירים שלקחו חלק ברציחות ההמוניות לשחזר את מעשיהם מול המצלמה, באמצעות "בימוי" סרטים עלילתיים קצרים בז'אנרים שונים – מערבון, מיוזיקל או מלודרמה. התוצאה - ובעיקר "גרסת הבמאי" שאורכה שלוש שעות - היתה כל כך מהפנטת, מאתגרת וקשה לצפייה עד שהיא הפכה את אופנהיימר לאחד הבמאים התיעודיים החשובים בעולם והולידה אינספור מאמרים, כתבות וריאינות.

"מבט השתיקה". רפלקסיבי, מהפנט וזוועתי

כעת, לאחר שהסערה ש"מעשה בהרג" עורר שככה מעט, אופנהיימר חוזר עם סרט חדש שוורנר הרצוג וארול מוריס חתומים עליו כמפיקים. ההחלטה של שני המאסטרים של הקולנוע התיעודי העולמי לתמוך בחזון של אופנהיימר אינה אמורה להפתיע את כל מי שצפה ב"מעשה בהרג". ואכן, גם "מבט השתיקה" הוא סרט תיעודי בלתי שגרתי, מהסוג שמצלק את צופיו ויישאר איתם שנים רבות. בניגוד ל"מעשה בהרג", שעקב אחרי מספר דמויות והתמקד כאמור במרצחים ולא בקורבנות, "מבט השתיקה" הוא פרויקט המשך המבקש לבחון מה קורה לניצולים שאמורים לחלוק את חייהם עם אותם אנשים שטבחו ביקיריהם. המיליצה הצבאית באינדונזיה הוציאה להורג יותר ממיליון בני אדם במהלך 1965, אבל האחראים לזוועות מעולם לא הועמדו למשפט. להפך, בעשורים שחלפו מאז המרצחים תפסו את עמדות הכוח במדינה ודיכאו באלימות כל ניסיון לקדם דיון ציבורי על עברה המדמם של המדינה.

"מבט השתיקה" עוקב בסבלנות אחרי עדי, אופטיקאי בשנות הארבעים לחייו אשר מגדל את שני ילדיו הקטנים ומטפל באמו הקשישה ובאביו החולה והסנילי. אחיו הבכור של עדי, רמילי, נחשד בקומוניזם והובל – יחד עם מאות חשודים אחרים – אל גדות הנהר הסמוך לכפר, שם הוא נדקר מספר פעמים. למרות הפציעות הקשות, רמילי הצליח להימלט וחזר לבית הוריו, שם אימו טיפלה בו וניסתה להציל את חייו. אולם, למחרת התוקפים חטפו את רמילי מביתו, כרתו את איבריו האינטימיים והוציאו אותו להורג. עדי – והצופים – נחשפים למסכת הזוועות הללו דרך שורה של ריאיונות שאופנהיימר ערך עם רוצחיו של רמילי, אשר התגאו מול מצלמתו במעשיהם והתנדבו לשחזר את מעשיהם על גדות הנהר, מרחק קילומטרים ספורים מבית המשפחה.

צפו בקטע מתוך "מבט השתיקה":

המבנה הרפלקיסיבי של "מבט השתיקה", במסגרתו אנחנו צופים בעדי צופה ברוצחים משחזרים את מעשיהם על גבי מסך טלוויזיה מיושן בביתו, הפך לסימן ההיכר של אופנהיימר. המעקב הדקדקני אחרי הבעות פניו של עדי בעת שהרוצחים מדגימים – באמצעות אולר ("כי שכחתי את המצ'טה בבית") – איך הם עינו את האח שהוא מעולם לא זכה להכיר, מעמת את הצופים עם עוצמות של כאב שנדיר להיתקל בהן בקולנוע תיעודי או עלילתי. בהמשך, עדי נפגש עם שורה של רוצחים מכפרו ומכפרים סמוכים. כל "ריאיון" כזה מתקיים במסגרת נרטיבית זהה: הוא מגיע אליהם כדי לבדוק את ראייתם, מרכיב על עיניהם את משקפי הבדיקה (במחווה המעניקה לסרט את הדימויים הזכורים ביותר שלו), ומתחיל לשאול בעדינות האם הם זוכרים מה התרחש בכפר ב-1965. בכל פעם, התגובה זהה – מה שהתחיל כשיחה ידידותית מתפתח מהר מאוד לדיאלוג טעון ואף מסוכן, במסגרתו הרוצחים מאיימים על עדי כי אם הוא ימשיך "עם הפעילות הקומוניסטית הזו" גורלו לא יהיה שונה מזה של אחיו הבכור.

אולם, "מבט השתיקה" הוא לא אוסף של עימותים ושחזור של מעשי הרצח. כמו "מעשה בהרג", זהו סרט דוקומנטרי עם איכויות ויזואליות נדירות שאינן נופלות מאלו של סרטים עלילתיים שהופקו בתקציבי ענק. התוכן הזוועתי של השיחות הוא אנטיתזה לסביבה הפסטורלית והירוקה שבה הן מתקיימות. במקביל, אופנהיימר השכיל לשלב לא מעט רגעים של חסד בהם עדי משתעשע עם בתו הקטנה, שמוטרדת יותר בשאלה מתי הגולם יבקע סוף סוף ויהפוך לפרפר מאשר בשאלה מה קרה לדוד שאותו היא לא הכירה מעולם. 

עדי (משמאל) מראיין את אחד מהפוליטיקאים שיזמו את רצח אחיו

מי שיצפה ב"מעשה בהרג" וב"מבט השתיקה" זה אחרי זה ייחשף לאחד מהפרויקטים הדוקומנטריים החשובים של העשור האחרון. כמו "שואה" של קלוד לנצמן – אבל באופן מתוחכם ורפלקסיבי בהרבה – אופנהיימר מאפשר לקורבנות לדבר, אבל מתעניין לא פחות גם במנגנונים הפסיכולוגיים המאפשרים לבני אדם לרצוח עשרות חפים מפשע. במקביל, זהו מסע לחיפוש משמעות בעולם שבו הרוצחים מסתובבים חופשי, ועל הקורבנות נגזר לחיות בפחד מתמיד. אמו של עדי, אשר טוענת שהיא בת 103 אבל בהמשך מסתבר שהיא בשנות השמונים לחייה, שואבת נחמה מכך ש"הם יענשו בעולם הבא". עדי עצמו אומר לאחר הצפייה בשחזור הרצח כי "נראה לי שהם מנותקים מהמעשים שלהם. אני בטוח שהם מרגישים אשמים". 

אבל ככל שהריאיונות מצטברים וההכחשה הופכת עיקשת ואלימה יותר, כל מה שלמדנו על המוסר האנושי ועל מנגנונים של אשמה הולך ומאבד תוקף. הזוועה האמיתית שאופנהיימר מתעקש לחשוף בעשייה התיעודית המתמשכת שלו היא לא האופן שבו אנשים "רגילים" הפכו בן לילה לרוצחים שצדים באכזריות את שכניהם – אלא ההבנה המדכאת עד עפר שאפשר להרוס חיים שלמים ולשאוב מכך הנאה סדיסטית מתמשכת. הרוצחים הללו לא יענשו בעולם הבא, וגם לא בעולם הזה. מי שנותר לשאול שאלות ולהתענות בחיפוש אחר תשובות הם הקורבנות. והסרט – כמו החיים עצמם – אינו מתפתה להציע להם או לנו נחמה. 

להמשך הפוסט

סיכום יוני: כתבות, ריאיונות, ביקורות

נטע אלכסנדר | 28.06.2014 | 21:02

רגע לפני פסטיבל ירושלים שיפתח ב-10 ביולי, ורגע לפני שהבלוג יוצא לחופשה של חודש (למטרות התקדמות בדוקטורט), הנה סיכום של הביקורות והכתבות שאולי פספסתם בחודש הקודם, כולל מדריך המלצות מפורט לפסטיבל ירושלים וריאיון עם טליה לביא, הבמאית של ״אפס ביחסי אנוש״ שעלה לאקרנים בסופ״ש האחרון. נתראה כאן שוב באוגוסט:

ביקורות והמלצות:

כל ההמלצות לפסטיבל ירושלים

קצה המחר: טום קרוז נולד מחדש

פאלו אלטו: ג׳יימס פרנקו מאוהב באמה רוברטס (ובג׳יה קופולה)

ריאיונות וכתבות:

טליה לביא: כך ״אפס ביחסי אנוש״ כבש את העולם

כסף, טלוויזיה ומוות: ריאיון עם החוקר נועם יורן

האם ״מליפיסנט״ הוא בעצם סרט על אונס?

למה כולם אוהבים לקטול את ריאן גוסלינג?

קיץ קולנועי נעים לכולכם – צאו מהבית:

 

להמשך הפוסט

מה לראות בפסטיבל ירושלים?

נטע אלכסנדר | 25.06.2014 | 06:27

פסטיבל ירושלים, שייערך השנה בין ה-10 ל-20 ביולי, מנסה להתאושש מהירידה במעמדו בשנים האחרונות (לצד עלייתם של פסטיבלים כמו פסטיבל חיפה וקולנוע דרום בשדרות) עם תוכנית עשירה במיוחד ואורחים כמו ספייק ג׳ונז (שיגיע כדי להעביר סדנה ולציין 15 שנים לסרטו הראשון, ״להיות ג׳ון מלקוביץ׳״) והבמאי הקוריאני פארק צ׳אן ווק (״שבעה צעדים״). הפסטיבל יפתח עם ״ערבים רוקדים״ – עיבוד של ערן ריקליס המבוסס על ספריו של סייד קשוע – ויכלול נוכחות נשית מכובדת בתחרות הישראלית. רגע לפני שמכירת הכרטיסים מתחילה (בשישי הקרוב), הנה המלצות לכמה סרטים שכתבתי עליהם במהלך השנה החולפת – וכעת הם מגיעים לישראל במסגרת הפסטיבל:

1. סטוקר - פארק צ'אן ווק

סרטו האמריקאי (שלא נאמר, הוליוודי) הראשון של הבמאי הקוריאני פארק צ'אן ווק (שביים גם "שבעה צעדים" המופתי, שזכה השנה לרימייק מפוקפק בבימויו של ספייק לי), הוא מחווה מסוגננת למותחנים הפסיכולוגיים של היצ'קוק. העלילה מתמקדת באם (ניקול קידמן) ובתה (מיה וואסיקובסקה המעולה) שנאלצות להתמודד עם מותו של אב המשפחה ועם קרוב משפחה מסתורי שחודר לחייהן. הדברים – כנהוג בז'אנר - אינם כפי שנראים. אומנם "סטוקר" אינו מצליח לשחזר את הגאונות והטירוף של "טרילוגיית הנקמה" של צ'אן ווק, אבל הוא בהחלט מציע חווית צפייה מהנה בזכות שימוש מבריק בסאונד ובפסקול, צילום מעולה ובעיקר הרבה אווירה. בזכות הסגנון הייחודי של צ'אן ווק, כדאי בהחלט לתפוס את הסרט הזה בקולנוע ולא על מסך המחשב:

2. מתחת לעור – ג׳ונתן גלייזר

כתבתי על הסרט בכיכובה של סקרלט ג׳והנסון באפריל, בפוסט שהפך לפופולארי ביותרבהיסטוריה של הבלוג. מדובר בסרט פסטיבלים קלאסי, שמציע חוויית צפייה מאתגרת, מטרידה ומשונה לחלוטין. הפיצ'ר השלישי של גלייזר (אחרי Sexy Beast מ-2000 ו"לידה" עם ניקול קידמן מ-2004) גורם לסרטים ניסיוניים כמו "הולי מוטורס" ("מנועים קדושים") של ליאו קארקאס להראות קוהרנטיים וקומוניקטיביים כמו "סרט לגו". קשה עד בלתי אפשרי לתאר מה בדיוק הולך שם. יותר מש"מתחת לעור" מתכתב עם סרטי ארט-האוס, הוא מתכתב עם קולנוע סוריאליסטי ועם סרטי אוונגרד ניסיוניים, ובהשראתם הוא מציע מסע אסתטי כמעט נטול דיאלוגים שאין לו "עלילה" במובן המקובל של המילה (דמויות, התפתחות דרמטית וכו'). 

חלקו הראשון של הסרט מתבסס על קטעים חצי מאולתרים במסגרתם גלייזר צייד את ג'והנסון בפאה שחורה, רכב ושפתון אדום בוהק ושלח אותה לבקש כיוונים והוראות נסיעה מגברים אקראיים בגלזגו. לפי הריאיון של ג'והנסון ב"ניו יורקר", לא רק שהגברים הללו לא עבדו עם תסריט מוכן מראש – למעשה הם כלל לא ידעו שמצלמים אותם שכן גלזר השתמש במצלמות נסתרות. מרבית הסצנות – כולל סצנה שבה היא הולכת לעשות שופינג בקניון הומה אדם וסצנה אחרת שבה היא מועדת ושוכבת דקות ארוכות על המדרכה עד שעוברי אורח עוזרים לה לקום – צולמו ללא ניצבים וללא תסריט. בהמשך מסתבר שג'והנסון לא סתם מפלרטטת עם גברים, היא משתמשת במיניות שלה כדי לשכנע אותם לבוא לדירה שלה – שם היא רוצחת אותם בדרך יצירתית, מקורית ומעוררת בחילה (הסצנה שבה אחד הקורבנות מתחיל להבין מה עומד לקרות לו היא אחת הסצנות הכי קשות לצפיה שראיתי לאחרונה בקולנוע). כאמור, מדובר בסרט פסטיבלים שלא יתאים לכל אחד, אבל הוא מסמן את גלייזר כאחד הקולות הייחודיים והמעניינים ביותר שפועלים כיום. 

לביקורת המלאה על ״מתחת לעור״ 

ג'והנסון. מסתבר שלא הייתם רוצים להתקל בה בסמטה אפלה

3. בברקלי – פרדריק וייזמן

עוד סרט פסטיבלים מאתגר לצפייה (אבל מסיבות אחרות לחלוטין) הוא האפוס הדוקומנטרי של פרדריק וייזמן, שראיינתי אותו בפסטיבל הקולנוע של ניו יורק. כמו כל סרטיו של וייזמן – אשר מתעד מוסדות שונים (מגן חיות ועד מוסד פסיכיאטרי) – גם ״בברקלי״ הוא תיעוד ארוך ואיטי המשרטט לפנינו דיוקן של מוסד עם היסטוריה עשירה, הקמפוס של אוניברסיטת ברקלי היוקרתית בקליפורניה. במשך ארבע שעות מצלמתו של וייזמן משוטטת בחללים השונים, החל מכיתות הלימוד והמעבדות המאובזרות וכלה במשרדי ההנהלה ובספרייה שבה מפגינים כמה עשרות סטודנטים במחאה על הקיצוץ הרוחבי בתקציב האוניברסיטה. גישת ״הזבוב על הקיר״ של וויזמן שוללת כל שימוש באמצעים דוקומנטריים מסורתיים כמו ריאיונות, קריינות או אפילו כתוביות הסבר עם שמותיהם או תפקידיהם של המתועדים. התוצאה מתישה לפרקים, אבל היא מספקת הצצה מעניינת למדי אל נבכי ההשכלה הגבוהה והאתגרים שניצבים לפניה בתקופת מיתון. בסופו של דבר, מדובר בתוספת מרשימה לקריירה הארוכה של וייזמן בן ה-83, שביים עד היום 39 סרטים תיעודיים (האחרון בהם, שצולם אחרי ש״בברקלי״ יצא, הוקרן לאחרונה בפסטיבל קאן).

לריאיון המלא עם וייזמן על ״בברקלי״  

4. הבבדוק – ג׳ניפר קנט

מותן אימה פסיכולוגי שלא יוצא לי מהראש מאז שראיתי אותו בפסטיבל New Directors/New Films של המומה. זהו סרט הביכורים המרשים של ג׳ניפר קנט שמתכתב עם סרטים של רומן פולנסקי ומצליח לייצר מתח לכל אורכו. באופן שמזכיר את ״חייבים לדבר על קווין״ של לין רמזי, גם ״הבבדוק״ מעלה שאלות מעניינות על אמהות, דכאון ורוע. בזכות אסתטיקה מוקפדת ומשחק מעולה, ״הבבדוק״ מגולל סיפור על אם שבנה סובל מהתקפי זעם ואלימות שהולכים ונעשים תכופים וקשים יותר ויותר לאחר שהיא קוראת לו ספר ילדים שנקרא ״הבבדוק״ (מעין גרסה סדיסטית ואפלה של ״פחדרון בארון״). בהתחשב בכך שז׳אנר האימה נשלט לחלוטין על ידי גברים, מרענן לגלות במאית שמצליחה לייצר קול מקורי משלה:

 

5. מהלכי לילה – קלי רייכהרדט

מהלכי לילה (Night Moves) הוא סרטה האחרון של במאית האינדי המוערכת קלי רייכהרדט (״וונדי ולוסי״), שנחשף בבכורה בפסטיבל טרייבקה האחרון. מדובר בדרמה אפלה ואיטית בכיכובם של ג'סי אייזנברג ("הרשת החברתית"), פיטר סארסגארד ("בנים אינם בוכים") ודקוטה פנינג ("דמדומים 4: שחר מפציע"), שבמרכזה שלושה אקטיביסטיים סביבתיים: ג'וש (אייזנברג), צעיר חדור מטרה שחי בחווה אקולוגית ומתעב את כל מי שחושב "שצריך להרוג דגי סלמון כדי שתהיה לך מספיק אנרגיה להפעיל את האייפון הדפוק שלך 24 שעות ביממה", דיינה (פנינג), בת למשפחה עשירה שנשרה מהקולג' כדי להפוך לאקטיביסטית במשרה מלאה, והרמון (סארסגארד), "המבוגר האחראי" שחי ביער בקרוואן מאולתר ויש לו ידע נרחב בכל הנוגע לחומרי נפץ. תחת ניצוחו של הרמון, השלושה מתכננים לפוצץ סכר באורגון כדי להעביר מסר ל"אילי הנדל"ן והטכנולוגיה של האימפריה הפורטלנדית". באופן לא מפתיע, התוכנית שלהם משתבשת ומכניסה את השלושה לסחרור שמאלץ אותם להתמודד עם הפחדים הכי אפלים שלהם.

כיאה לסרט פסטיבלים, ״מהלכי לילה״ לוקח את הזמן ומתקדם לאיטו. בעוד שהחלק הראשון מתקשה להלהיב, הסרט הולך ומשתפר ככל שהוא מתקדם, והסיום יותיר אתכם עם תחושת מועקה שתתקשו להתנער ממנה.

לריאיון המלא עם קלי רייכהרדט על ״מהלכי לילה״ 

ועוד סרטים שכדאי לסמן:

- דרמת האינדי המשובחת ״טווח קצר 12״
- הדוקומנטרי של HBO, ״בנוגע לסוזן זונטאג״, המשרטט דיוקן מעניין של הסופרת והאינטלקטואלית האמריקאית
- ״שיער רע״ – דרמה נוגעת ללב שעוסקת בהומופוביה ופערים בין-דוריים באופן רגיש ומקורי
-  ״מר לאוס קארקאס״ – סרט תיעודי מופרע העוסק בבמאי הייחודי של ״מנועים קדושים״ וסרט הקאלט Mauvais Sang, שממנו נגנבה אחת הסצנות החביבות עלי ב״פרנסס הא״ של נואה באומבאך:

להמשך הפוסט

קצה המחר: טום קרוז נולד מחדש

נטע אלכסנדר | 15.06.2014 | 02:22

באופן קצת משונה, ״קצה המחר״ הוא הסרט המבריק הכי מטופש שראיתי לאחרונה. מצד אחד, מדובר במוצר הוליוודי מרשים ומהוקצע שמצליח לנפק אמירות מעניינות על הז׳אנר שבתוכו הוא פועל ועל הקריירה המפוארת של הכוכב שלו, טום קרוז. מצד שני, העלילה עוסקת בפעם המיליון בחייזרים מסתוריים שמנסים להשתלט על העולם באמצעות ״אומגה״ מסתורית שמייצרת לולאת זמן, ובכל פעם שאחת הדמויות – ובעיקר המדען המטורף שפיצח את השיטה המתוחכמת של החייזרים – טורחת להסביר את זה לדמויות אחרות או לצופים, קשה שלא לתהות איך הפקה עם תקציב של 225 מיליון דולר לא טרחה לשלם יותר לתסריטאי. נכון, הסרט מבוסס על הרומן היפאני  ״All You Need Is Kill״, אבל זה לא תירוץ לסצנות אומללות שעוררו געגוע נוסטלגי לעונות האחרונות של ״אבודים״. 

צפו בטריילר ל״קצה המחר״:

אם נניח לרגע לעלילה המופרכת, שמשלבת בין ״לקום אתמול בבוקר״ ל-Source Code של דאנקן ג׳ונס, נקבל דרמת אקשן מהפנטת שמזכירה לכל מי ששכח שקרוז הוא עדיין אחד הכוכבים הכי מעניינים בהוליווד. ב״קצה המחר״ הוא מגלם את קייג׳, דובר שאחראי על מערך יחסי הציבור של הצבא אשר נשלח בעל כורחו לשדה הקרב. אחרי שהוא הורג כמעט בטעות את אחד החייזרים (המכונים ״מימיקים״), הוא מתעורר מחדש בבסיס הצבאי ולאט לאט מחיל להבין שהוא תקוע בלולאת זמן במסגרתה הוא נידון לחיות שוב ושוב את אותו יום – וכל פעם שהוא מת היום מתחיל מחדש. המבנה העלילתי הזה, שכאמור הופיע כבר בלא מעט סרטים אחרים, מאפשר לדאג ליימן (״מר וגברת סמית׳״, ״גו״) להקצין את חוקי הז׳אנר עד אבסורד. בכל סצנה יש לנו את כל המרכיבים של ״סרט אקשן״ בצורתם הגולמית ביותר: גיבור בעל-כורחו (שהופך לנגד עיננו לחייל-על), סיפור אהבה (בינו לבין קצינה בשם ריטה, בגילומה של אמילי בלאנט), פיצוצים ויריות ואויב בלתי מנוצח שזומם להשמיד את האנושות. 

אבל בניגוד ל״גודזילה״, ״ספיידרמן 2״ או כל סרט קיץ אחר שמככב בימים אלו על המסכים, ״קצה המחר״ חושף את המרכיבים הללו במערומיהם: החזרה האובססיבית של הסרט על אותה סצנה – קרוז מתעורר כשהוא כבול באזיקים, הולך לחפש את ריטה ויוצא להציל את האנושות – חושפת כמה הנוסחה ההוליוודית שבלונית ופשוטה. זה בולט עוד יותר מכיוון שהצופים נדרשים להשלים בעצמם את מה שמתרחש על המסך. ״סיפור האהבה״ הוא בסך הכל שניים-שלושה דיאלוגים בין שתי הדמויות הראשיות, אבל מבחינתנו זה מספיק לחלוטין. לכן, במובנים רבים ״קצה המחר״ הוא כמו סרטוני הדמו במשחקי וידיאו, אותם סרטונים שמציגים לראווה את השלבים הכי מאתגרים במשחק ומראים לנו איך לעבור אותם. אם נכשלנו ונפלנו לבור, או שחייזר אכל לנו את הראש – לא קרה כלום. פשוט צריך להתאמן ולנסות שוב ושוב.

קרוז ב״קצה המחר״. הסרט שיכול לאתחל מחדש את הקריירה שלו

במקביל, הליהוק של קרוז הוא לא פחות ממבריק. כשצופים בו מבצע שוב ושוב את אותן פעולות קשה שלא לחשוב על הקריירה המרתקת של השחקן, אשר הוכיח מזמן שהוא אחד השחקנים המוכשרים בהוליווד (ע״ע ״מגנוליה״, ״איש הגשם״, ״עיניים עצומות לרווחה״ או ״ג׳רי מגווייר״) אבל סומן בשנים האחרונות כמי שקסמו אבד. סרטי הפעולה בכיכובו – ״דו״ח מיוחד״, סרטי ״משימה בלתי אפשרית״, ״ג׳ק ריצ׳ר״ ולאחרונה גם ״אבדון״ – הפכו אותו לשחקן של טריק אחד. כשצריך גיבור פוטוגני בן יותר מעשרים שאמור להציל את העולם תוך 90 דקות – קרוז נקרא לדגל. במקביל, השערוריות שליוו את חייו הפרטיים – הנישואין לקייטי הומלס, הריאיון האומלל אצל אופרה וינפרי ב-2005 שבו הוא קפץ על הספה והכריז שוב ושוב ״אני מאוהב״, הגירושין והקשר המתמשך עם הסיינטולוגיה – החלו להעיב על חייו המקצועיים. למעשה, ״קצה המחר״ הוא שובר הקופות הראשון של קרוז בשנים האחרונות שזוכה להצלחה ביקורתית מרשימה, בעיקר בהשוואה לקטילות של ״אבדון״ ו״ג׳ק ריצ׳ר״.

נעים להיזכר – קרוז מקפצץ בהתלהבות אצל אופרה:

ליימן והמפיקים של ״קצה המחר״ מודעים היטב למטען שקרוז מביא עימו. לכן, הם יצרו סרט שמגיב להיסטוריה קולנועית עשירה של סרטי אקשן ומלחמה, החל מ״פול מטאל ג׳אקט״ של קובריק (ריטה מככבת על פוסטריםס שעליהם נכתב בענק Full Metal Bitch) וכלה ב״להציל את טוראי ריאן״ של שפילברג. ״קצה המחר״ הוא לא רק סרט שעוסק בלולאת זמן רפטטיבית, הוא גם סרט שעוסק באופן שבו הוליווד ממחזרת ואורזת מחדש את הכוכבים שלה בסרטים שמגוללים שוב ושוב את אותו סיפור, בדיוק כמו משחק מחשב ממכר שאף פעם לא נמאס לשחק אותו. 

אבל אין צורך לטעות, ״קצה המחר״ הוא לא סרט ארט-האוס רפלקסיבי שמפשיט את הכוכב שלו ומרכיב אותו מחדש כמו ״מתחת לעור״ (שיוקרן בפסטיבל ירושלים הקרוב). זהו קודם כל – ולפני הכל – סרט קיץ מהיר ותזיזתי שנועד לתת לצופים תמורה לכספם. ליימן יכול היה לפתח את הפוטנציאל של התסריט ולקחת את הסרט לכיוונים מאתגרים וביקורתיים בהרבה, אבל הוא העדיף ללכת על בטוח ולבחור בסוף מאכזב, צפוי וסכריני. לכן, במקום לנפק אמירה מעניינת באמת על הבחירה המתמשכת של הוליווד להאכיל את צופיה שוב ושוב באותם מטעמים מוכרים, ״קצה המחר״ מעדיף לתפקד כתפאורה שתנעים את זמננו כשהטמפרטורות בחוץ עולות. ההצלחה המפתיעה של הסרט מאפשרת לקרוז, שממחזר את עצמו כבר לא מעט שנים, להתנתק מלולאת הזמן שבה הוא שבוי בעשור האחרון ולפתוח דף חדש. השאלה היא האם יהיה לו האומץ להמציא את עצמו מחדש בגיל 51, או שיבחר לשחק שוב ושוב באותו משחק מחשב מוכר לעייפה. 

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

גודזילה: בסרט הזה כבר היינו
שף: האם זה הסרט הגרוע של 2014? 

נימפומנית: מילון הסטיות המלא של לארס פון טרייר
מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת 
המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות
ההיא שחוזרת הביתה: הרצליה, פינת הגיהנום 

להמשך הפוסט

סיכום מאי: כתבות, ריאיונות וביקורות

נטע אלכסנדר | 03.06.2014 | 05:19

החל מהחודש אני אתחיל לפרסם רשימות סיכום חודשיות שירכזו לא רק את הביקורות והפוסטים הנקראים ביותר בבלוג, אלא גם את הכתבות שלי ל״גלריה״ ול״מוסף הארץ״, לטובת מי שאין לו מנוי בתשלום, או מי שפספס ורוצה להשלים. הסיכום של מאי כולל גם כמה כתבות מאפריל, במסגרת הסיקור של פסטיבל טרייבקה. מה עוד היה לנו החודש? ״נימפומנית״ השערורייתי ומעורר המחלוקת, ״מתחת לעור״ הניסיוני עם סקרלט ג׳והנסון, ריאיונות עם שחקנים ויוצרים כמו פטריק סטיוארט, רורי קלאקין ובמאית האינדי קלי רייכהרדט וכמובן – הסקירה השבועית של העונה השביעית של ״מד מן״. 

הסרטים הטובים:

נימפומנית: פרובוקטיבי, מקורי ומבריק
מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת 
הנסיך הירוק  

הסרטים הרעים:

המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
גודזילה: בסרט הזה כבר היינו 

פסטיבל טרייבקה 2014:

- ריאיון עם קלי רייכהרדט (״ונדי ולוסי״, Night Moves)

- ריאיון עם פטריק סטיוארט (סרטי ״אקס מן״, Match)

- ריאיון עם רורי קלאקין (״גבריאל״)

- מטוני סופרנו עד וולטר ווייט: למה אנחנו אוהבים פסיכופתים? 

- הסיכום המלא של הפסטיבל

"אפס ביחסי אנוש״ של טליה לביא. הזוכה הגדול של פסטיבל טרייבקה

פסטיבל דוקאביב:

- האם אפשר בכלל להפריד בין עלילתי ותיעודי? ריאיון עם שלושה מאוצרי הפסטיבל

כתבות ל״מוסף הארץ״:

לפתח את הקוד הרגשי: על הקולנוע האינטראקטיבי של אלכסיס קירק

הטרנד החדש: רשתות חברתיות אנונימיות

מה באמת אפשר ללמוד ממשחקי מחשב? ריאיון עם המעצב סקוט אוסטרווייל 

מד מן – כל הביקורות של העונה השביעית:

הפינאלה: מוות, פרידה ונחיתה על הירח

פרק שישי: הפרק שישבור לכם את הלב
פרק חמישי: גרסת דון דרייפר ל״דיזינגוף 99״
פרק רביעי: מחשבים את קיצם לאחור
פרק שלישי: הפרק שישמוט לכם את הלסת
פרק שני: שקרים לבנים ופרחים שבורים
פרק ראשון: למה דון מסרב לסקס?

להמשך הפוסט

נימפומנית: פרובוקטיבי, מקורי ומבריק

נטע אלכסנדר | 08.05.2014 | 02:32

*אזהרה: הביקורת הבאה כוללת ספויילרים לשני החלקים של ״נימפומנית״ של לארס פון טרייר (שמומלץ, אם אפשר, לראות אותם ברצף). אם טרם ראיתם את הסרט, עדיף שתקראו את הכתבה הבאה (ונטולת הספויילרים) ותחזרו לכאן לאחר הצפייה

״נימפומנית״, החלק השלישי והאפי של ״טרילוגיית הדכאון״ של לארס פון טרייר (אשר כוללת גם את ״אנטי-כרייסט״ ואת ״מלנכוליה״), הוא רכבת שדים של פרובוקציות הדוהרת במהירות במשך קצת יותר מארבע שעות בגרסה ״המצונזרת״, שעולה היום לאקרנים בישראל (וקצת מעל חמש שעות בגרסת הבמאי המלאה שהוקרנה בפסטיבל ברלין האחרון). כפי שפון טרייר דאג להבהיר ולהדגיש בקמפיין הפרסומי החריג בהיקפו שקידם את ״נימפומנית״, מדובר ביצירה קולנועית שכוללת סצנות מין מפורשות שהיו גורמות לאדל ואמה מ״כחול הוא הצבע החם ביותר״ לצחקק במבוכה. נכון, אפשר בקלות להיחשף לתכנים נועזים לא פחות בחיפוש פשוט של מילים מסוימות ב״גוגל״, אבל נדיר להיתקל בפיצ׳ר המיועד להקרנות מסחריות וכולל נבחרת מכובדת של כוכבים שמעז לעמת את צופיו עם תכנים מיניים בוטים כל כך. לכן, אם אתם מאמינים שכל ייצוג חזותי של סקס הוא למעשה פורונגרפיה, ואם אתם מעדיפים להימנע מצריכת תוכן פורנוגרפי – ייתכן בהחלט ש״נימפומנית״ הוא לא בחירה אידיאלית עבורכם.

"פוסטר האורגזמה״ – ועוד דרכים יצירתיות לקדם סרט מבית היוצר של לארס פון טרייר

אבל ״נימפומנית״ הוא לא סרט פורונוגרפי, ממש כפי ש״כחול הוא הצבע הוא החם ביותר״ הוא לא סרט פונוגרפי (טענה שנימקתי באריכות בביקורת המלאה על סרטו של קשיש). זהו סרט מורכב ורב-שכבתי שמנסה – ומצליח – ללחוץ בעוצמה על כל הכפתורים שאמורים לזעזע את הצופה הבורגני. זהו סרט שגיבורתו, ג׳ו (שרלוט גינסבורג), בוחרת לדבוק במסע חיפושים סיזיפי אחר האורגזמה שאבדה לה במקום לנסות ולשקם את נישואיה ולתפקד כאם לבנה הפעוט; זהו סרט שמתפקד, במידה מסוימת, כמילון ויזואלי של כל התנהגות מינית המוגדרת כלא-נורמטיבית, החל מהומוסקסואליות וכלה בשלישיות ובסאדו-מאזו; זהו סרט שקל לקרוא אותו כמסמך מיזוגני משום שהוא מציב במרכזו אישה שכל קיומה מתמצה באיבר מינה וברצון שלה שגברים – בכל גיל, מבנה גוף או צבע עור – יחדרו אליה באופן שהולך ונעשה יותר ויותר אלים וקשה לצפייה.

״נימפומנית״ הוא כל הדברים הללו, אבל הוא גם הרבה יותר. המבנה הנרטיבי הגאוני בפשטותו – גבר יהודי מזדקן ונטול ניסיון מיני בשם סליגמן (סטלאן סקארסגארד, ששיחק ב"הממלכה" ו"לשבור את הגלים" של פון טרייר) אוסף לביתו צעירה חבולה ושותתת דם אותה הוא מצא בסמטה נטושה (גינסבורג) – מאפשר לפון טרייר לשזור ביחד סצנות סקס בוטות עם דיאלוגים פילוסופיים העוסקים בדיג, הכנסייה הנוצרית, פסיכולוגיה, מגדר, הדרך הנכונה לאכול רוגלאך ושאר ענייני דיומא. לכן, ״נימפומנית״ הוא גרסה מופרעת וחולנית במקצת ל״סיפורי אלף לילה ולילה״, וג׳ו היא שחרזדה המחליטה לספר את סיפוריה האינסופיים באמצעות התמקדות אובססיבית בפרספקטיבה אחת בלבד: התשוקה המינית שלה, והאופן בו היא התפתחה והתממשה לאורך השנים.  

בכל פעם שג׳ו מתארת מפגש מיני בטון יבש, סליגמן קוטע אותה עם שורה של אבחנות, ומותיר את הצופים עם חצי תאוותם בידם. המבנה הזה, שפון טרייר עצמו הכריז עליו כ״ז׳אנר קולנועי חדש שנקרא Digressionism״, הוא מבנה מעניין של ״סטייה מהנושא״. במקרה של ״נימפומנית״, הסטייה מהנושא היא גם סטייה מהסטייה: במקום סרט פורנו שמוביל אותנו לקליימקס (בכל מובן אפשרי) – אנחנו מקבלים סרט שהוא מעין משחק מקדים שנקטע כל שתי דקות בשיחת ״יחסינו לאן״ (או, גרוע מכך, שיחת ״הפיטמה שלך מזכירה לי סיפור קצר וגנוז של נבוקוב העוסק במושג האשמה וחטא באמונה הקתולית״). במשך ארבע שעות פון טרייר מזגזג בין פלאשבקים מלאי זימה של ג׳ו, לבין חדר השינה הקטן בביתו של סליגמן, שבו הוא שוכבת חבולה, מותשת ופגיעה מתמיד. ככל שהזמן עובר, המודעות שלנו לאופן המציצני שבו אנחנו בולעים בשקיקה את סיפוריה של ג׳ו הולכת ועולה. גם ברגעיו המשעממים והחלשים יותר – ואין הרבה רגעים כאלו – אנחנו דבוקים למסך מחמת הסקרנות: מה עוד האישה הזו תעולל לעצמה? מה עוד גברים מסוגלים לעולל לה? ומה עוד פון טרייר מסוגל לעולל לנו?

המבנה הדיאלוגי הזה נע בין תשוקה לאימפוטנטיות, בין סקס אוראלי עם גברים מזדמנים ברכבת לסיפורי דיג עמוסי מטפורות, או בין תיאור של גסיסה מחרידה של אביה של ג׳ו (כריסטיאן סלייטר) לבין שיחה על ההבדל בין אנטישמיות לאנטי-ציונות (״יש נטייה שגויה לבלבל ביניהן״, סליגמן היהודי והאנטי-ציוני מסביר לג׳ו). במובן זה, זהו מבנה החושף לא רק את האופן שבו קולנוע מתפקד כטריגר אינסופי אשר מפעיל אצל כל אחד מאיתנו תגובות שונות בהתאם לניסיון החיים הסובייקטיבי שלנו, אלא גם את האופן שבו אנחנו מתקשרים זה עם זה. הלא כמעט כל שיחה עם אדם אחר מתבצעת בשני אופנים מקבילים: עיבוד והפנמה של המידע שמועבר לנו, לצד ״ערוץ פרשנות״ פנימי שלעיתים כל קשר בינו לבין נושא השיחה מקרי בהחלט. זרם התודעה האנושי מלא ב״סטיות מהנושא״, בדיוק כפי שסליגמן מפרש את סיפוריה נוטפי הזימה של ג׳ו באמצעות ההשכלה הרחבה וניסיון החיים שלו, שכלל אינו כולל סקס (אם נאמין להצהרה שלו שהוא בתול).  

״נימפומנית״ יכול היה להוליך אותנו לסיור מודרך בין שבעת מדורי הגיהנום של התשוקה הנשית (ע״ע סרטיו הקודמים והמדכאים עד עפר של פון טרייר, או כל סרט של קתרין ברייה), אבל פון טרייר מצליח לאזן את התכנים הקודרים עם מידה מפתיעה של הומור, אירוניה ועריכת סאונד מופתית. ובכלל, השימוש של פון טרייר בסאונד הוא שיעור מזורז בעריכה, החל מהשימוש בשיר המטאל ״נימפומנית״ שפותח את הסרט וכלה בפינאלה המפתיעה במסגרתה הסיפור כולו מועבר באמצעות סאונד של יריית אקדח ודלת שנטרקת על רקע פריים שחור. במקביל, הסרט כולל את סצנת החנייה ברוורס המצחיקה ביותר שראיתי בקולנוע – סצנה שהיינו מצפים לראות אצל ווס אנדרסון, ולא אצל פון טרייר – וכן סצנות רבות בהן הרצינות התהומית של הדמויות עוררה לא מעט פרצי צחוק בקהל (למשל, כשאומה ת׳ורמן צורחת על ג׳ו שהיא הרסה את חייהם של ״האנשים הקטנים הללו״, או הסצנה שבה ג׳ו מנסה לגמול את עצמה מאוננות באמצעות הפיכת הבית שלה ל״מרחב ניטרלי ונטול תשוקות״). למעשה, מבחינת הטון הכולל שלו, ״נימפומנית״ מזכיר יותר את עבודותיו המוקדמות של פון טרייר – ובעיקר סדרת הטלוויזיה המצוינת ״הממלכה״ והסרט ״האדיוטים״ – ומאשר את עבודותיו האחרונות אשר טבעו בים של רצינות וחשיבות עצמית. 

השימוש בהומור יכול להסביר מדוע סרט ארוך הכולל לא מעט סצנות קשות לצפייה, ובראשן כל הסצנות בחלק השני בהן ג׳ו חוקרת את הקשר בין כאב לתשוקה בעזרתו האדיבה של קיי (ג׳יימי בל), הוא בכל זאת יצירה מרתקת ואף מבדרת שאין בה אף רגע משעמם. במקביל, המבנה של סיפור-בתוך-סיפור והחלוקה לשמונה פרקים, בדומה לרומן ספרותי (וההשוואה למרקיז דה-סאד היא בלתי נמנעת במקרה הזה), מאפשרים לקרוא את ״נימפומנית״ באינספור צורות. כך למשל, אפשר לקרוא את הסצנה שבה ג׳ו ״מוציאה מהארון״ פדופיל מודחק כמעין סיכום של הסרט: כפי שג׳ו מציגה בפני הקורבן שלה שורה ארוכה של סיפורים שכל אחד מהם מייצג סטייה מינית אחרת על מנת לבדוק את התגובה שלו, כך פון טרייר מעמת את צופיו עם אנציקלופדיה בריטניקה של התנהגויות מינית באופן המאלץ אותם לשאול האם משהו מאוסף ה״סטיות״ הזה מעורר בהם דחפים חבויים. במובן זה הסרט הוא כתם רורשאך שכל צופה מוזמן להשליך עליו את הפנטזיות והפחדים שלו (ואין זה מקרי שלדמות הראשית קוראים סליגמן והוא מבטא את שם משפחתו כ״פרויד״, קרבה לא מקרית ליהודי אחר בשם זיגמונד פרויד). 

ג׳ו הצעירה (סטייסי מרטין) וידיד. אהבה זה לחלשים

לכן, ״נימפומנית״ הוא קודם כל יצירה החוקרת את האופן שבו הקולנוע משמש מרחב בטוח לפנטזיות מודחקות. כפי ש״חדר הטיפולים״ של קיי מאפשר לג׳ו להיפטר מכל עכבה מוסרית או חברתית, ולו באופן זמני, ״נימפומנית״ מאפשר לנו – וליתר דיוק, מכוון לנו אקדח לראש ומאלץ אותנו – לדמיין מחדש כל פנטזיה שאי פעם חלפה לנו בראש ולחשוב ברצינות על מילון הדימויים הויזואלי שלנו בכל הנוגע לתשוקה מינית. ייתכן שזו הסיבה שקל להאשים את הסרט במיזוגניה באמצעות הטענה שהפנטזיות של ג׳ו – הכוללות מזוכיזם, אובדן שליטה, סקס נטול אהבה, בגידות ופרטנרים מרובים – הן קלישאה מקוממת של הפנטזיה הגברית, לפיה כל אישה מפנטזת בסתר שכמה שיותר גברים זרים יחדרו לגופה. 

אבל, במקביל, הסרט מאפשר לנו קריאה מתוחכמת יותר, הקשורה למבנה הנרטיבי שלו כסיפור-בתוך-סיפור. אם בפרקים הראשונים נראה כי הסצנות המתעדות את המפגשים המיניים של ג׳ו הצעירה (סטייסי מרטין המעולה) הן תיעוד מדויק של זכרונות הילדות של ג׳ו המבוגרת, ככל שהסרט מתקדם ההנחה הזו הופכת לבעייתית יותר ויותר. מכיוון שהסיטואציה הבסיסית היא זו שבה אישה מספרת בעל פה על כיבושיה המיניים לגבר, איך בעצם אנחנו יודעים שסצנות ״הפלאשבקים״ הן המחשה ויזואלית של זכרונותיה, ולא המחשה ויזואלית של הפנטזיות מלאות התשוקה של סליגמן? כמובן, באותה עת קיימת אפשרות שלישית: הפלאשבקים הם הפנטזיה של פון טרייר. 

מכיוון שג׳ו היא ״מספרת לא אמינה״ (unreliable narrator), ההנחה כי מה שאנחנו רואים מול עיננו הוא ביטוי ישיר של זכרונותיה היא רק דרך אפשרית אחת לקרוא את הסרט. למעשה, פון טרייר מעודד אותנו לחשוד שהגיבורה שלו משקרת. קודם כל, מכיוון שהסיפור שהיא מגוללת רווי בצירופי מקרים שהסיכוי שהם אכן התרחשו במציאות קלוש עד לא קיים (כך למשל, מה הסיכוי שהיא נתקלה במהלך חייה שוב ושוב בג׳רום, בתקופות שונות ובנסיבות שונות, כולל בסצנה התמוהה שבה היא מהלכת ביער ומוצאת תמונות קרועות של ג׳רום ואהובתו?). בנוסף, ג׳ו מעידה על עצמה כמי ששיקרה לאורך חייה שוב ושוב, וכמי שמורגלת באי-אמירת אמת (למשל, בחיי נישואיה עם ג׳רום, או בבגידות החוזרות ונשנות שלה עם גברים אחרים).  

אדל ואמה היו מסמיקות מבושה

לפיכך, ניתן גם לקרוא את ״נימפומנית״ באופן חתרני יותר, כסיפור על שקרנית פתולוגית הממציאה ביוגרפיה פיקטיבית מסיבה שלא ידועה לנו, או כי היא יודעת כי סיפור כזה יכול לעורר אמפתיה אצל סליגמן ולמנוע ממנו להסגיר אותה למשטרה או לנסות לנצל אותה. אם נניח ש״הפלאשבקים״ של ג׳ו הם בסך הכל סיפורים שהיא המציאה ממוח הקודח, קל יותר להתייחס אליהם כאל שורה של קלישאות בנוגע לדבר החמקמק שנקרא ״תשוקה נשית״. במובן זה, שמונת הפרקים של ״נימפומנית״ הם כמו מילות החיפוש הפופולאריות ביותר בכל אתר פורנו: צעירה וחרמנית, שלישייה רב-גזעית (אישה-לבנה-עם-שני-גברים-שחורים), סאדו-מאזו, לסביות, ואפילו פנטזיות ספציפיות יותר (אבל קלישאתיות לא פחות) כמו ״מציצה ברכבת״. לכן, גם ״ההתנצלות״ של ג׳ו בפני סליגמן שהיא ״התנהגה כמו גבר״ כל חייה היא דרכו של פון טרייר לקרוץ לקהל שלו ולשחק עם קונבנציות של מגדר ועם ההאשמה במיזוגניה שרודפת אותו מאז ״לשבור את הגלים״ ו״רוקדת בחשיכה״.

בסופו של דבר, ג׳ו יוצאת כשידה על העליונה. האקדח שנתקע (אולי) במערכה הראשונה, תפקד היטב במערכה האחרונה. יריית האקדח הבודדת מהדהדת בראשנו זמן רב אחרי כתוביות הסיום, וייתכן שזהו הישגו הגדול של פון טרייר: ״נימפומנית״ הוא לא סרט פשוט, ואין ספק שהוא יקים לפון טרייר שונאים חדשים לצד מעריצים חדשים, אבל האופנים השונים בהם ניתן לקרוא אותו הופכים את הצפייה בו למתגמלת וכדאית. זהו סרט שקורע לגזרים את תרבות התקינות הפוליטית שהשתלטה על הקולנוע המסחרי (וסירסרה אותו לחלוטין, אם נשתמש במטפורה שפון טרייר היה שמח לחתום עליה), וייתכן שמשום כך הוא מענג ומאתגר כל כך. זוהי הוכחה נוספת לכך שפון טרייר הוא קולנוען ללא גבולות, ומכיוון שאנחנו חיים בעידן שקולנועים כאלו הם יחידי סגולה, יצירה כמו ״נימפומנית״ היא אתגר שכדאי להיענות לו.  

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת 

המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות
ההיא שחוזרת הביתה: הרצליה, פינת הגיהנום 
ציידי האוצרות: קומדיית הטעויות של היטלר
היא: אהבה זה מחשב
"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב

 

להמשך הפוסט

יש ילדים זיגזג: עיבוד מוצלח לקאלסיקה מקומית

נטע אלכסנדר | 08.04.2014 | 06:39

״יש ילדים זיגזג״, העיבוד הקולנועי של וינסנט ואל לספרו המצליח של דוד גרוסמן, הוקרן בבכורה בפסטיבל ירושלים בקיץ האחרון, שם ראיתי אותו לראשונה, אבל רק כעת הוא עולה להקרנות מסחריות בתזמון מושלם לחופשת הפסח. אם הילדים שלכם גדולים מדי עבור סרטים מדובבים ויכולים להתמודד עם סרט הולנדי שמערבב לא מעט שפות (ובהן הולנדית, צרפתית ואנגלית), מדובר בחוויה קולנועית שובת לב ומומלצת בהחלט. 

וכך נראה הטריילר:

לכבוד עלייתו לאקרנים, אני מפרסמת כאן את הביקורת המקורית שלי על הסרט, שפורסמה ב״עכבר העיר״ כחלק משורה של ביקורות קצרות על סרטי פסטיבל ירושלים:

על מה מדובר: עיבוד הולנדי סוחף לספר ההתבגרות המצליח של דוד גרוסמן.
קהל יעד: כל מי שגדל על הספר על גרוסמן, ומי שמחפש סרט ילדים אינטיליגנטי ומורכב שלא משתמש באנימציה/ בובות/ אנשי לגו.

סרטו של הבמאי הבלגי וינסנט ואל זכה ביוני 2013 בפרס הצופים הצעירים מטעם האקדמיה האירופאית לקולנוע ובצדק. זהו עיבוד מקסים, סוחף ומלא יצירתיות לספר ההתבגרות המעולה של גרוסמן, שמגולל את הרפקאותיו של נונו (תומאס סימון), ילד בן 12 שנחטף על ידי הפושע המפורסם פליקס גליק (בורגאט קלאובנר) רגע לפני חגיגות בר המצווה שלו. המסע הספרותי שנפתח ברכבת מירושלים לחיפה הפך בעיבוד האירופאי למסע בין הולנד לצרפת. ואכן, יש דיסוננס מסוים בצפייה בדמויות ספרותיות אהובות כמו הדוד שמואל חמור הסבר או הזמרת המצליחה לולה (איזבלה רוסליני) הופכות לדמויות קולנועיות שמדברות הולנדית או אנגלית שוטפת (למרות שלולה עדיין מתעקשת לשיר לנונו את שיר הערש "נומי נום" בעברית).

תומאס סימון בתפקיד נונו. תצוגת משחק כובשת

מי שיצליח להתגבר על הצורך להשוות כל סצנה למקור הספרותי ימצא את עצמו נסחף למסע קולנועי מקסים ומלא דימיון, שמזכיר מבחינה סגנונית את ז'אק טאטי או ז'אן פייר ז'נה ("אמילי"). כך למשל, סצנת הפתיחה התזזיתית מציגה את בר המצווה המשעממת והמדכאת של אחיינו של נונו, ואת האופן שבו אביו, הבלש יעקב פיינברג (פדיה ואן-הוט), מלמד אותו את רזי המקצוע. "יש ילדים זיגזג" (שנקרא בהולנדית "נונו: ילד הזיגזג"), הוא סרט התבגרות נוגע ללב שמספק אלטרנטיבה אינטילגנטית ללהיטי הילדים ההוליוודיים. הוא מצליח לשמור על אהבת האדם והאופטימיות של גרוסמן (אשר מפציע על המסך בסצנה קצרצרה על רקע כתוביות הסיום) ובמקביל לעסוק בנושאים קשים לעיכול כמו יתמות, בדידות וחרדת נטישה.  

שורה תחתונה: במקרה של גרוסמן תמיד עדיף לקרוא את הספר, אבל מומלץ בהחלט גם לראות את הסרט, שהצליח לתרגם את הדימיון והיצירתיות הגרוסמנים לחזון קולנועי באופן מספק בהרבה מעיבודים קודמים לספריו (כמו "ספר הדקדוק הפנימי" או הסרט והסדרה "מישהו לרוץ איתו").

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

מתחת לעור: סקרלט ג׳והנסון מפשיטה ומתפשטת 

המבול: גם אלוהים לא היה מציל את הסרט הזה
מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות
ההיא שחוזרת הביתה: הרצליה, פינת הגיהנום 
ציידי האוצרות: קומדיית הטעויות של היטלר
היא: אהבה זה מחשב
"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
נימפומאניה: אז איך החדש של לארס פון טרייר?
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב
כח משיכה: זה לא הסרט שיציל את הקולנוע

להמשך הפוסט