פוסטים בנושא: סרטים מומלצים

מתלבטים מה לראות? הכירו את טבלת המבקרות

נטע אלכסנדר | 07.02.2015 | 23:42

״טבלת המבקרים״ של ״הארץ״ ו״טבלת המבקרים״ של ״סינמסקופ״ מתפרסמות מדי שבוע, אבל כעת פורום הקולנועניות ויוצרות הטלוויזיה בישראל החליט להשיק טבלה משלו, המורכבת אך ורק ממבקרות קולנוע. למרות ההסתייגות הכללית שלי מ״שיטת הכוכבים״ שהופכת יצירות אמנות לסוג של מתמטיקה ומשטיחה מלכתחילה את הדיון לשאלת ״אהבת/ לא אהבת?״, אני שמחה וגאה לקחת חלק ביוזמה הזו. נכון, כוכבים הם לא שיטה אידיאלית, אבל בתרבות האינסטנט שאנחנו חיים בה לרוב הקוראים אין אפשרות, זמן או רצון להתחיל לקרוא עשרות ביקורות על סרטים שונים לפני שהם יוצאים מהבית. לכן, האפשרות להציץ בטבלה נוספת, המרכזת תשע מבקרות הכותבות לגופי תקשורת שונים, היא בשורה משמחת עבור סינפילים מקומיים.

הטבלה היא פרי יוזמתן של חוקרת הקולנוע מרלין וניג ומבקרת הקולנוע ליאור אלפנט, והיא תתפרסם מדי שבוע באתר ״פוליטקלי קוראת״ וגם כאן, ב״תפוח המכני״. הטבלה הראשונה מתייחסת לסרטים המופצים בארץ באופן מסחרי במהלך פברואר, החל מ״הגננת״ של נדב לפיד (חביב המבקרות) וכלה ב״עיניים גדולות״ המאכזב של טים ברטון. זהו חודש מעולה עבור סרטים ישראליים – ארבעה מתוך 16 הסרטים החדשים הם ישראליים (״יונה״, ״ערבים רוקדים״, ״הגננת״ ו״את לי לילה״) וכולם ראויים לצפייה.

מבקרות קולנוע – כמו מבקרי קולנוע – הן חלק מעולם הולך ונעלם שבו ניתן היה להתפרנס בכבוד מביקורת תרבות. למעשה, ניתן לספור היום על אצבעות יד אחת את המבקרים והמבקרות בישראל שמצליחים להתפרנס אך ורק מכתיבת ביקורות (גילוי נאות: אני לא אחת מהם). זוהי לא תופעה ייחודית לישראל: מגזינים נחשבים, ובהם ה״ווילג׳ וויס״ הניו יורקי, ויתרו על מבקרי הקולנוע שלהם בשנים האחרונות, ואת הוואקום שנוצר ממלאים אינספור בלוגים, פודקאסטים ואתרים של סינפילים שעושים עבודת קודש ללא תמורה. ובכל זאת, כל מי שקורא בעקביות את מנואלה דרגיס וא״א סקוט ב״ניו יורק טיימס״ מכיר בחשיבות של שני מבקרי קולנוע במשרה מלאה.

ביקורת קולנוע היא לא מתמטיקה. במיטבה, היא מצליחה להמשיך את הדיון שהסרט מעורר, להציע קונטקסט היסטורי ותרבותי רחב יותר ולשים זרקור על סרטים קטנים שלא זוכים לתשומת הלב התקשורתית והיחצנית שמגיעה להם. בעוד שטבלת המבקרות החדשה מתייחסת רק לסרטים המוקרנים באופן מסחרי בבתי הקולנוע, אני מנסה לנצל את הבמה של הבלוג לכתוב בעיקר על סרטים מעולים שלא זכו להפצה מסחרית. ביחד עם שמונה המבקרות האחרות שפועלות כיום בישראל (מספר שיא למיטב ידיעתי), אני מקווה לעזור לכם להחליט מה לראות, וחשוב אף יותר – להרחיב את גבולות השיח.   

 אז מה לראות השבוע?

בירדמן: ריאיון עם אינאירטו, מייקל קיטון ותום שובל

סמנו לעצמכם: 5 סרטים שכדאי לראות ב-2015 

להמשך הפוסט

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2014

נטע אלכסנדר | 24.12.2014 | 07:42

שנת 2014 מסתיימת בסימן הפיאסקו המתמשך של מלחמת ההאקרים ו״סוני״, אבל במבט לאחור זו היתה שנה עשירה ומלאה בסרטים ייחודים ופורצי דרך. לצד סרטים מדוברים שעומדים לככב באוסקר הקרוב וטרם הגיעו לישראל (ובראשם ״בירדמן״ של אלחנרדו אינאריטו ו״סלמה״ של אווה דוברני), לא מעט סרטים נפלאים פסחו השנה על המסכים בישראל מסיבות שונות, או הגיחו רק להקרנה אחת או שתיים במסגרת הפסטיבלים השונים. את חלקם יש עוד סיכוי לראות כאן בהמשך, אבל רובם יזכו לחיי נצח רק בזכות אתרי הסטרימינג וה-VOD – ובמקרה הזה מדובר בתופעה חיובית. דווקא הסרטים הניסיוניים יותר, אלו המכוונים במוצהר לקהל נישתי ומצומצם ולא מנסים לקרוץ לקהל היעד של הוליווד (בעיקר ילדים ומתבגרים) מצליחים להגיע בשנים האחרונות לקהלים רחבים יחסית בזכות הזמינות הדיגיטלית שלהם, ויש לקוות שזה מה שיקרה גם לסרטים ברשימה הנוכחית:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013 

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2012

״ריאיון סוף״: אז איך נראה הסרט שלא תזכו לראות? 

1. Force Majeure

רובן אוסטלונד השוודי הוא ככל הנראה הבמאי האירופאי הכי טוב שמעולם לא שמעתם עליו. הוא החל לביים סרטים עלילתיים לפני כעשור והספיק להוציא מאז ארבעה פיצ׳רים, כולל Play המופתי וכעת Force Majeure, שיהיה ככל הנראה מועמד לאוסקר עבור הסרט הזר הטוב ביותר (אבל יפסיד ל״אידה״ הפולני והקודר אף יותר). סרטו החדש של אוסטלונד הוא המשך ישיר לז׳אנר הקולנועי המהולל שניתן לתאר אותו כ״סרטי ארט-האוס אירופאיים שנועצים את שיניהם בבורגנות הרקובה״. מיכאל האנקה הוא הנציג הבלתי מעורער של הז׳אנר, אבל הוא שואב השראה מריינר ורנר פאסבינדר, אינגמר ברגמן וכמובן – לארס פון טרייר (שסרטו ״נימפומנית״ דווקא זכה השנה להפצה מסחרית בישראל). כיאה לז׳אנר, Force Majeure נפתח במה שנראה כמו אידיליה משפחתית: אווה, תומאס ושני ילדיהם יוצאים לחופשת סקי בעיירה צרפתית באלפים ונתקלים בצלם שמנציח אותם על רקע ההרים המושלגים. אולם, התמונות הפוטוגניות הופכות לזכרון רחוק ברגע שהמשפחה נקלעת למפולת שלגים ותומאס בוחר לרוץ כל עוד נפשו בו במקום לנסות ולהציל את אשתו וילדיו. מרגע זה העלילה מתפתחת למותחן פסיכולוגי עשוי ביד אמן שחוקר את כל הדרכים העקלקלות והבלתי נראות שבה טראומה משפיעה על הנפש האנושית. בזכות צילומי הנוף המרהיבים של אוסטלונד – שהתחיל את הקריירה כבמאי של סרטי סקי – התוצאה היא סרט יפיפה וחכם שיישאר אתכם זמן רב לאחר הצפייה.

2. We Are the Best

עוד הוכחה שזו היתה שנה נהדרת לקולנוע האירופאי – עם סרטים מרתקים כמו ״לוק״, ״אידה״, ״מתחת לעור״ ו״מר טרנר״ – היא We Are the Best של לוקאס מודיסון (״כולם ביחד״). הקריירה של מודיסון השוודי מגוונת למדי: הוא החל כחלק מחבורת ״דוגמה95״ וצילם סרט ביכורים נהדר בשם ״פאקינג אמאל״ שבמרכזו סיפור אהבה לסבי בין שתי מתבגרות שתקועות בקצה העולם שמאלה, ובהמשך נע בין עשייה ניסיונית ("לילה לנצח״ המופתי והמדכא עד אימה ו״חור בליבי״ המופרע) ומסחרית יותר (Mammoth עם מישל וויליאמס וגאל גרסייה ברנאל, הסרט ההוליוודי ביותר של מודיסון, והיחיד שהוא ביים באנגלית). השנה מודיסון חזר לתודעה עם סרט קטן ומקסים שמזכיר את שני סרטיו הראשונים ובעיקר את רוח הנעורים והאנרכיה שנשבה מהם. We Are the Best מגולל את סיפורן של שלוש נערות שהחליטו להקים להקת רוק-פאנק ביחד על אף שלשתיים מהן אין שום ניסיון – או כשרון – מוזיקלי. אומנם לא מדובר ביצירת מופת, אבל בזכות המשחק המעולה של שלוש השחקניות חסרות הניסיון והאהבה שמודיסון רוכש לדמויות שלו מדובר בסרט נעורים כובש ומפתיע.

הפאנק לא מת, הוא חי וקיים בשוודיה:

3. מבט השתיקה (The Look of Silence)

רשימת הסרטים הגנוזים הטובים ביותר של 2013 כללה את ״מעשה בהרג״, יצירת המופת מעוררת המחלוקת של ג׳וש אופנהיימר על הטבח באינדונזיה בשנות השישים. השנה אופנהיימר חשף לראשונה את חלקו השני של הפרויקט התיעודי המונומנטלי שלו, והתוצאה מחרידה ומרתקת אף יותר מהחלק הראשון. אחרי שריאיין את הרוצחים ב״מעשה בהרג״, אופנהיימר מפנה את מצלמתו אל הקורבנות ב״מבט השתיקה״. הסרט מתמקד בעדי, אופטיקאי מכפר אינדונזי קטן שאחיו נרצח באכזריות במסגרת רדיפת הקומוניסטים ב-1965. עדי, שנולד שנתיים לאחר שהוריו איבדו את בנם הבכור, נפגש עם האחראים למעשי הזוועה – שכנים החיים לצידו ולצד הוריו הקשישים – באיצטלה של בדיקה רפואית: הוא מגיע עם סט של משקפי ראייה ושואל אותם שאלות בסגנון "בעין ימין זה חד יותר? איך זה כעת בעין שמאל"? התירוץ הזה מאפשר לעדי לגבות מרוצחי אחיו עדויות מסמרות שיער על עשרות מעשי רצח שאירעו בכפר ולחשוף שיח זוועתי של הכחשה וסדיזם.

מי שיצפה ב"מעשה בהרג" וב"מבט השתיקה" זה אחרי זה ייחשף לאחד מהפרויקטים הדוקומנטריים החשובים של העשור האחרון. כמו "שואה" של קלוד לנצמן – אבל באופן מתוחכם ורפלקסיבי בהרבה – אופנהיימר מאפשר לקורבנות לדבר, אבל מתעניין לא פחות גם במנגנונים הפסיכולוגיים המאפשרים לבני אדם לרצוח עשרות חפים מפשע. במקביל, זהו מסע לחיפוש משמעות בעולם שבו הרוצחים מסתובבים חופשי, ועל הקורבנות נגזר לחיות בפחד מתמיד. אמו של עדי, אשר טוענת שהיא בת 103 אבל בהמשך מסתבר שהיא בשנות השמונים לחייה, שואבת נחמה מכך ש"הם יענשו בעולם הבא". עדי עצמו אומר לאחר הצפייה בשחזור הרצח כי "נראה לי שהם מנותקים מהמעשים שלהם. אני בטוח שהם מרגישים אשמים". 

 "מבט השתיקה". רפלקסיבי, מהפנט וזוועתי

4. הבבדוק

אחד מסרטי האימה המהוללים של השנה הוקרן אומנם בפסטיבל ירושלים אבל לא זכה להפצה מסחרית. מדובר בסרט הביכורים המרשים של ג׳ניפר קנט, אשר מתכתב עם סרטים של רומן פולנסקי ומצליח לייצר מתח לכל אורכו. באופן שמזכיר את ״חייבים לדבר על קווין״ של לין רמזי, גם ״הבבדוק״ מעלה שאלות מעניינות על אמהות, דכאון ורוע. בזכות אסתטיקה מוקפדת ומשחק מעולה, ״הבבדוק״ מגולל סיפור על אם שבנה סובל מהתקפי זעם ואלימות שהולכים ונעשים תכופים וקשים יותר ויותר לאחר שהיא קוראת לו ספר ילדים שנקרא ״הבבדוק״ (מעין גרסה סדיסטית ואפלה של ״פחדרון בארון״). בהתחשב בכך שז׳אנר האימה נשלט לחלוטין על ידי גברים, מרענן לגלות במאית שמצליחה לייצר קול מקורי משלה:

5. A Girl Walks Home Alone at Night

 עוד במאית שכדאי להתחיל לשנן את השם שלה היא אנה לילי אמינפור, שיצרה את סרט הערפדים הפמיניסטי האיראני הראשון בהיסטוריה (ועם קצת מזל, עוד סרטים יצטרפו בעתיד לתת-ז׳אנר הספציפי הזה). באמצעות שימוש בצילום מסוגנן בשחור-לבן ועירוב ז׳אנרים מבריק, אמינפור ביימה סרט ביכורים שהוא מותחן אורבני ואחד מלהיטי האינדי המפתיעים של השנה. הסרט, המוקרן בימים אלו בניו יורק, מוכיח שאפשר להקים לתחייה את ז׳אנר הערפדים השחוק (שכיכב השנה בלא מעט סרטים, המשעשע מביניהם הוא What We Do in the Shadows) ולערבב אותו עם פילם נואר ומערבוני ספגטי. בעוד ש״רק האוהבים שורדים״, סרט הערפדים המדובר של ג׳ים ג׳רמוש, סבל מרצינות יתר, אמינפור מצליחה לדלג בין סצנות מרהיבות לדיאלוגים משעשעים בקלילות שמאפיינת במאים עם שנים רבות של ניסיון. העלילה אומנם מקרטעת בהתחלה, אבל אנחנו כאן בשביל האווירה:

6. Approaching the Elephant 

דוקומנטרי מעולה שעוקב אחרי שנתו הראשונה של בית ספר חדש וניסיוני בניו ג׳רזי, שבו – לפחות על הנייר – הילדים אמורים להחליט מה ללמוד ואיך סדר יומם יראה. בהשראת בית הספר המיתולוגי ב״סאמרוויל״, גם ״בית הספר החופשי״ מבקש לאתגר תפיסות מסורתיות של חינוך ולמידה, והתוצאה מורכבת ומעוררת מחשבה דווקא משום שמבחינות רבות הניסיון הזה נחשב לכשלון.

7. Appropriate Behavior 

עוד במאית איראנית שכדאי להכיר (בעיקר כי תכף, כשהעונה הבאה של ״בנות״ תעלה לשידור, לא תוכלו להימלט ממנה) היא דזירה אקוואן. ״התנהגות הולמת״ הוא סרט הביכורים המשעשע, הכנה והמעולה של אקוואן, אשר כונה באחת הביקורות ״סרט שנראה כמו ׳אנני הול׳, לו רק וודי אלן היה בחורה איראנית ביסקסואלית״. ואכן, הסרט עוקב אחרי שירין (אקוואן), אמריקאית-איראנית שמאמינה שמיניות היא דבר נזיל ומנסה להתגבר על פרידה כואבת מבת הזוג שלה באמצעות סטוצים עם כל מה שזז. אין פלא שלנה דנהאם, שראתה את הסרט בסאנדנס הקודם, התאהבה בה מיד וכתבה דמות במיוחד בשבילה לעונה הרביעית של ״בנות״.

8.  Mommy 

עד עכשיו הבמאי/ שחקן/ תסריטאי חוויאר דולן נחשב לילד הפלא של הקולנוע הקנדי, אבל אחרי החשיפה של סרטו החדש בפסטיבל קאן כולם התחילו להתייחס לבחור בן ה-25 ברצינות. Mommy כמעט זיכה את דולן במועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הטוב ביותר, והוא מככב בלא מעט סיכומי שנה. הפיצ׳ר החמישי של דולן מגולל את סיפורה של אם חד-הורית הנאלצת לגדל את בנה האלים לבד וכמו תמיד אצל דולן – הוא כולל מנות נדיבות של פרובוקציה, קללות ושחיטת פרות קדושות.

Mommy. לא בדיוק תשדיר לעידוד הילודה 

9. What Now? Remind Me 

קל להבין את המפיצים שמתרחקים מהסרט הזה כמו אש: בכל זאת מדובר בדוקומנטרי באורך כמעט שלוש שעות שבמרכזו התמודדות עם HIV. אבל הביוגרפיה המדהימה של היוצר חואקים פינטו היא הרבה יותר מעוד תיעוד של מחלה. כמו ״התבגרות״ העלילתי, גם סרטו של פינטו צולם במשך שנים ומאפשר לצופיו לחשוב מחדש על מושגים כמו זמן, הזדקנות וחיים אנושיים. זהו שיר הלל לקולנוע, לחיים ולאהבה שייחרט לכם בלב – ובזכרון, דווקא בשל ההתעקשות של פינטו לתעד את ה״שגרה״, אותם רגעים יומיומיים במהלכם הוא הוא עובר טיפולים קליניים.

10. Jauja – פנינה ארגנטינאית מפתיעה במסגרתה ויגו מורטנסן (״היסטוריה של אלימות״) מגלם אב שבתו נחטפת בתקופה היסטוריה לא ברורה. התוצאה היא הזיה קולנועית משונה ואיטית מאוד עם צילום עוצר נשימה ועיצוב אמנותי עם הקפדה אובססיבית על הפרטים הקטנים ביותר. בהחלט לא סרט שמתאים לכל אחד, אבל הוא מספק את חלק מהפריימים הכי יפים שנראו השנה על המסך הגדול: 

האנשים, האירועים והתמונות שעשו את 2014 – מדור סיכום מיוחד

 

 

להמשך הפוסט

הטראומה של ״הרולינג סטונס״ – ועוד דוקומנטרי בחינם

נטע אלכסנדר | 12.06.2014 | 03:40

סרטים קצרים הם ז׳אנר בעייתי: הם לא זוכים להקרנות מסחריות, ורוב הצופים נוטים לראות בהם תרגילים או טיוטות בדרך לפיצ׳ר, ולא יצירות אמנות העומדות בפני עצמן. כשזה נוגע לסרטים דוקומנטרים קצרים, הנושא בעייתי ומורכב עוד יותר. בעוד שיש לא מעט פסטיבלים המוקדשים לסרט העלילתי הקצר, סרטים דוקומנטריים של פחות מחצי שעה מוצאים את דרכם – במקרה הטוב – למארזים מיוחדים, יו-טיוב או אתרי סטרימינג. המצב הזה מצער לא רק משום שהתפיסה ש״סרט קולנוע״ חייב להיות באורך 60 עד 120 דקות היא קונבנציה כובלת ובעייתית, אלא גם משום שהסרטים הדוקומנטריים הקצרים כמעט לא זוכים לחשיפה. 

לכן, בחודשים הקרובים אני אעלה כאן מדי פעם סרטי דוקו קצרים ומעוררי השראה, שמהווים שיעור לאופן שבו ניתן לספר סיפור בפחות מחצי שעה. והפעם בחרתי בשני סרטים מקוריים וזוכי פרסים שיגזלו כמה דקות מזמנכם – ויעניקו לכם בתמורה הרבה חומר למחשבה. 

הסרט הראשון הוא Lot 63, Grave C אשר חוזר לאחת מהופעות הרוק המושמצות בהיסטוריה – הקונצרט הענק של ״הרולינג סטונס״ בפסטיבל אלטמונט הידוע-לשמצה, אשר נערך ב-1969 במרתון הופעות שאמור היה לספק את הגרסה של החוף המערבי לפסטיבל וודסטוק שנערך בניו יורק כמה חודשים קודם לכן. למרות הכוונות הטובות, קבוצה של אופנוענים השייכים ל״מלאכי הגיהנום״ השליטה טרור בקרב הקהל, ובסופו של דבר הרגה במכות את מרדית׳ האנטר, צעיר אפרו-אמריקאי בן 18. הסרט המבריק של סם גרין מנסה להבין מדוע האנטר – שנרצח אל מול המצלמות והמוות שלו תועד בדוקומנטרי המפורסם Gimme Shelter של האחים מייזלס – נשכח כמעט לחלוטין מדפי ההיסטוריה, וכיום אין אפילו מצבה לקבר שלו.

מיק ג׳אגר בפסטיבל אלטומנט ב-1969. הבין שמעריץ נרצח מול עיניו רק בדיעבד

צפו ב-Lot 63, Grave C, שעושה שימוש מתוחכם בצילום שחור-לבן של ההווה, ותיעוד בצבע של העבר:

הסרט השני הוא The Moon and the Son של האנימטור ג׳ון קיינמייקר. הסרט הזה, אשר מוגדר בתחילתו כ״שיחה מדומיינת״, הוא ניסיון להרחיב את גבולות המושג ״דוקומנטרי״. זוהי אכן שיחה מדומיינת בין הבמאי לאביו, שמת כמה שנים לפני שהסרט נעשה. באמצעות שימוש באנימציה, קיינמייקר מנסה להבין מדוע אביו – אדם קודר, כועס ואלים שעינה פיזית ונפשית את ילדיו ואת אשתו – חווה חיים קשים כל כך, ומדוע הוא מעולם לא הצליח להשלים איתו או לסלוח לו כל עוד הוא היה בחיים. התוצאה היא דיוקן כנה עד כאב של מערכת יחסים קשה ומורכבת בין הורה לילד, והאופן שבו היא עיצבה את חייו של הילד, שגדל והפך ליוצר מוכשר. בנוסף, זוהי דוגמה מופתית לאופן שבו קולנוע יכול לשמש ככלי תרפיוטי ולהוות מעין ״תיקון״ להיסטוריה טראומטית. 

צפו ב-The Moon and the Son מ-2005:

להמשך הפוסט

מלון גרנד בודפשט: ההיסטוריה כיצירת אמנות

נטע אלכסנדר | 12.03.2014 | 00:17

קרל מרקס כתב ש"ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים. פעם כטרגדיה ופעם כפארסה". אבל הוליווד אוהבת להוכיח שההיסטוריה יכולה לחזור על עצמה גם שלוש, ארבע או אפילו חמש פעמים, תלוי בפוטנציאל הקופתי שלה. אחרי "ציידי האוצרות" המביך של ג'ורג' קלוני, סרט תקופתי המתרחש באירופה של מלחמת העולם השנייה, מגיע ווס אנדרסון ("משפחת טננבאום", "ממלכת אור הירח") ומראה איך הופכים את ההיסטוריה המדממת והטראומית של המאה ה-20 לכר פורה לקומדיה יצירתית, סוחפת ואינטילגנטית. בדומה לקלוני, שגולל את סיפורם של חבורת אמנים והיסטוריונים המנסה להציל יצירות אמנות גנובות מידי הנאצים, גם אנדרסון מתעניין בתפקידה של יצירת האמנות בעידן של ברבריות ושפיכות דמים. אבל, לשמחתנו, במקום להאכיל את הצופים במונולוגים דידקטיים שאין בהם שום מקום לסאב-טקסט, אנדרסון משאיר הרבה מקום לדימיון של הצופה.

)

"מלון גרנד בודפשט" הוא יצירה מטא-נרטיבית: זהו סיפור-בתוך-סיפור-בתוך-סיפור, במסגרתו סופר מזדקן (טום וילקינסון) נזכר בפגישה הרת-גורל שהיתה לו עם בעל מלון מסתורי בשם מר מוסטפה, אשר גולל לפניו את סיפורו רב-התהפוכות. המסגרת הנרטיבית הזו מוקפת בסיפור מסגרת נוסף – נערה צעירה שמגיעה בסצנת הפתיחה של הסרט לבית קברות אפרורי ומניחה צרור מפתחות על אחד הקברים, רגע לפני שהיא מתיישבת על ספסל ומתחילה לקרוא את הרומן עב-הכרס "מלון גרנד בודפסט", אשר נכתב על ידי הסופר המהולל.

מה ניתן למצוא בספר הזה? כמעט כל הרפתקאה שתוכלו להעלות בדימיונכם: פרשיית רצח, תיאוריות קונספירציה, מרדף אחרי יצירת האמנות הנדירה "ילד עם תפוח", מנזרים מושלגים, נסיעות רכבת, מלחמת עולם שמאיימת לקרוע את היבשת, ניסיון בריחה נועז מהכלא השמור ביותר באירופה. על רקע רכבת השדים העלילתית הזו מתפתחת ידידות מופלאה בין מר גוסטב ה. (רייף פיינס), קונסיירז' מהולל שהפך את מלון גרנד בודפסט להיכל התענוגות של עשירי המדינה הפיקטיבית המזרח-אירופאית זוברובקה, וזירו מוסטפה (טוני רבולורי האנונימי והמעולה), נער לובי שנסחף אחריו למסע בים, ביבשה וגם – כשאין ברירה – בתעלות הביוב. בין לבין השניים נתקלים בידידים ואויבים, אותם מגלמים בחן רב תשעים אחוז משחקניו הקבועים של אנדרסון ובהם ביל מוריי, אדריאן ברודי, ג'ייסון שוורצמן, טילדה סווינטון, אוון וילסון, ווילם דפו ועוד ועוד פרצופים, חלקם מגיחים להופעות אורח של דקות בודדות.

"מלון גרנד בודפשט". הסרט שגורם למישל גונדרי להיראות מינימליסט 

כמו כל סרטיו של אנדרסון, "מלון גרנד בודפשט" הוא קודם כל יצירה ויזואלית עם עודפות כמעט משתקת. הסטים עוצרי הנשימה, השימוש בצבעים (ובעיקר ורוד וכחול), הארכיטקטורה – כל אלו הופכים את "מלון גרנד בודפשט" לילד הממזר של "מארי אנטואנט" של סופיה קופולה ו"צל הימים" של מישל גונדרי. אנדרסון, הידוע במחויבות האובססיבית שלו לפרטים, לא הסתפק במיניאטורות מפורטות של כל אחד מהסטים, אלא התעקש לצלם את הסרט כולו באנימציה. זה אולי נשמע קצת מופרע, אבל אחרי שרואים (רצוי על מסך גדול ככל הניתן) את התוצאה הסופית, אפשר להבין מדוע אנדרסון והצוות שלו היו צריכים לעבוד קשה כל כך. במובן מסוים, צפייה ב"מלון גרנד בודפשט" היא כמו סיור במטרופוליטן: כל חלל מציג בפנינו אוסף אחר של יצירות אמנות, ורוב הפריימים דומים יותר לציורים מאשר לתמונות סטילס. אנדרסון, שכבר שנים מנסה להפוך למשורר הגדול של הקולנוע האמריקאי העכשווי, מצליח לשלב בין איכויות פואטיות לבידור מיינסטרימי, המתבסס על עריכה תזיזית, דיאלוגים קומיים וגלריה משעשעת של דמויות מתחלפות.

בהתחשב בעודפות ובגודש הויזואלי של "מלון גרנד בודפשט", אי אפשר שלא לשאול האם מאחורי כל זה יש גם תוכן. ואכן, במקרים רבים הסגנון של אנדרסון היה בעוכריו, ומבקרים נוטים להתייחס אליו כבמאי מנייריסטי שסרטיו נטולי כל עומק אינטלקטואלי או רגשי. ואכן, אפשר בהחלט לטעון שאנדרסון הוא נציג מודרני של "התנועה האסתטית", אשר כונתה בצרפת "אמנות לשם אמנות" (l'art pour l'art). התנועה, שצמחה בסוף המאה ה-19, היתה מעין תגובת-נגד לתהליכי המודרניזציה, התיעוש והשעתוק, וביקשה – כפי שוולטר בנימין טוען ב"יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" – להשיב ליצירה את ה"הילה" החד-פעמית שלה באמצעות שימת דגש על היפה, הנשגב והמרגש. כיום, לעומת זאת, יש נטיה לחפש באמנות קולנועית קודם כל את "התוכן" (או המסר), ורק לאחר מכן את הצורה. התפיסה היא שהצורה אמורה לשרת את התוכן, ולא להפך. אבל מי שמסתכל על סרטיו של אנדרסון דרך הפריזמה הצרה הזו עלול להפסיד פעמיים: ראשית, מכיוון שהוא לא יצליח להתענג על ההישגים הוויזואלים יוצאי הדופן של סרטיו, ושנית, מכיוון שהניסיון לבודד "אמירה", "דמויות" או אפילו "עלילה" עלול להוביל למבוי סתום.

מתחת לקונפטי המאורגן היטב של כל סצנה ב"מלון גרנד בודפסט" מסתתר שיר הלל לדימיון האנושי, ולקולנוע ככלי האמנותי שמסוגל להעניק לו את הביטוי המלא והשלם ביותר (בהתאם, הסרט מלא בהומאזים קולונועיים, בין היתר ל"האשליה הגדולה" של ז'אן רנואר מ-1937 ולסרטיו של בילי וויילדר). אבל קולנוע הוא רק מדיום אמנותי אחד מני רבים: גם כשהם בורחים מהמשטרה או נתקלים בחיילי ה-ZZ (המקבילה האנדרסונית למפלגה הנאצית, או לכל מפלגה פשיסטית באשר היא), גוסטב וזירו מוצאים זמן לדקלם שירה, להתענג על היופי של "ילד עם תפוח" ולהזכיר לעצמם – ולצופים – שכדי לדבוק בחיים בכל מחיר, רצוי לברוא עולם שכדאי לחיות בו.

במקביל, רוח הרפאים שאנו נוהגים לכנות "היסטוריה" מתגנבת לחייהם בדרכים לא צפויות. ההיסטוריה – עם מלחמותיה וסכסוכי הגבולות שלה – משמשת כתפאורה לחיים האנושיים. למרות ההערכה העצומה שקשישות זוברובסקה חשות כלפיו, מר גוסטב הוא בסופו של דבר "האיש הקטן", זה שאין לו שום שליטה על האירועים ההיסטוריים והוא מרגיש לעיתים כמו פיון על לוח שחמט. אבל ההכרה באפסות ובחוסר האונים שלנו מול כוחות גדולים מאיתנו לא מובילה לפסימיות. להפך. הבחירה של אנדרסון להמטיר על גיבוריו (בעיקר לקראת הסוף) אסונות וטרגדיות – ולא רק נסים ופלאות, מצליחה להדגיש דווקא את כוחו העצום של האינדיבידואל.

שטפן צווייג, הסופר שאנדרסון עצמו מזכיר כמקור השפעה מרכזי על סרטו, התאבד ב-1942, לאחר שראה איך התרבות האירופאית שאותה אהב עלולה לרדת לטמיון בעקבות עליית הפשיזם. אבל "מלון גרנד בודפשט" הוא סרט שצולם ב-2013, עשורים רבים לאחר שמלחמת העולם השנייה הסתיימה בתבוסתם של הנאצים, ויותר מעשרים שנה לאחר שהגוש הסובייטי התפרק. אנדרסון, לפיכך, כותב את ההיסטוריה הפיקטיבית-ממשית שלו מנקודת מבטם של המנצחים. בניגוד לצווייג, שחווה על בשרו את זוועות המלחמה, לאנדרסון יש נשק שקשה לזלזל בעוצמתו: זמן ופרספקטיבה. אחרי שענני הקונפטי יתפזרו, "מלון גרנד בודפסט" ייחרט בזכרון כיצירה על הצורך להיות איש דווקא במקום שבו אין אנשים. בפעם השלישית שההיסטוריה הזו תחזור, אם בכלל, היא תהיה לא טרגדיה ולא פארסה, אלא יצירת אמנות. כמו רב המכר "מלון גרנד בודפשט" שצעירה יפה קוראת בבית קברות, או כמו הסרט "מלון גרנד בודפשט", שמשוכפל שוב ושוב מול מיליוני צופים ברחבי העולם.         

עוד ביקורות סרטים:

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

ציידי האוצרות: קומדיית הטעויות של היטלר
היא: אהבה זה מחשב
"חלום אמריקאי": מחשופים, חשיפות ואיימי אדמס 
נימפומאניה: אז איך החדש של לארס פון טרייר?
כחול הוא הצבע החם ביותר: יצירת המופת שתשבור לכם את הלב
כח משיכה: זה לא הסרט שיציל את הקולנוע

להמשך הפוסט

5 המלצות צפייה לינואר

נטע אלכסנדר | 02.01.2014 | 23:16

אם 2014 תהיה מלאת צפיות חובה כמו ינואר – זו הולכת להיות שנה משובחת בהחלט. להיטי אוסקרים כמו "12 שנים של עבדות" ו"היא" מגיעים למסכים, הדרמה התקופתית המעניינת "הרוג את יקירייך" מצטרפת לטרנד המבורך של סרטים על סופרי דור "הביט" וסדרת המופת החדשה של חגי לוי, "המקוללים", מגיעה לערוץ 8. בקיצור, פנו לעצמכם זמן, כי ינואר הולך להיות חודש חם במיוחד בגזרה התרבותית:

1. המקוללים – חגי לוי

החל מה-12 בינואר בערוץ 8 (בנוסף, יערכו החודש הקרנות שונות בסינמטקים, כולל בכורה ביום שישי, ה-10 בינואר, בסינמטק ת"א

יש לי הרבה דברים להגיד על הסדרה של חגי לוי, אבל אני אחכה איתם עד ש"אפילוג", הפרק החמישי והאחרון בסדרה, ישודר בערוץ 8 בפברואר. בנתיים, מבלי לחשוף יותר מדי, אפשר לספר שמדובר בסדרה בת ארבעה פרקים (ואפילוג), שכל אחד מהם משרטט דיוקן אינטימי של דמות מפתח בתרבות הישראלית: הסופר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הפילוסוף משה קרוי והציירת אביבה אורי. כל היוצרים הללו זכו להערכה בחייהם, אבל לוי טוען, ובצדק, שהם מעולם לא הצליחו להינות מפירות הצלחתם. כל אחד מהם קיים מערכת יחסים אמביוולנטית וסבוכה עם החברה הישראלית, החל משדה ותיעובו ל"בוהמה התל אביבית" וכל מה שהיא מייצגת ("אני מעדיף להתרועע עם נאצים מאשר עם תל אביבי שקופץ ממסעדה למסעדה" – זוהי רוח הדברים של הריאיונות עימו), וכלה באביבה אורי והשנאה שלה לפתיחות מוזיאליות ושלל אירועים חברתיים מעיקים. כל אחד מהפרקים הללו עוסק בסוגיות קיומיות ופילוסופיות, ובהן המחיר שאמנים צריכים לשלם על הטוטאליות שלהם (וכל אחד מהארבעה מתייחס לעצמו במונחים של אדם טוטאלי), השאלה האם יוצר גדול יכול גם להיות הורה והמתח התמידי בין הרצון להישאר נאמן לעצמך לבין כוחות כמו אינרציה, התברגנות והרצון להקים משפחה. 

לו לוי היה מספק לצופיו ארבעה פרקים בני שעה שכל אחד מהם מציג באופן חי, מורכב ומרתק דמות תרבותית אחרת – דיינו. אבל הוא עשה הרבה יותר מזה, וכדי להבין עד תום את גודל ההישג יש צורך לראות את הסדרה במלואה, כולל פרק האפילוג. לכל מי שרוצה להבין באופן עמוק יותר מהם הערכים שעיצבו את החברה הישראלית, ומיהן הדמויות שהעזו לצאת נגדם (ושילמו על כך מחיר אישי כבד), "המקוללים" היא צפיית חובה. בנוסף, היצירה הזו היא המשך ישיר לגל החדש של סרטים תיעודיים המתעקשים לחקור באופן רפלקסיבי את שאלת הגבולות בין עלילתי לתיעודי, ובין בדיון לממשות, ובהם יצירות מעולות כמו "שתיקת הארכיון" של יעל חרסונסקי (שלקחה חלק בפרויקט של לוי), "מעשה בהרג" של ג'ושוע אופנהיימר, "התמונה החסרה" של ריתי פאן ו"סיפורים שאנו מספרים" של שרה פולי.

צפו בקטע מתוך הפרק על יונה וולך:

2. היא – ספייק ג'ונז

החל מה-9 בינואר

הזכרתי את סרטו החדש והמדובר של ספייק ג'ונז ("להיות ג'ון מלקוביץ'", "ארץ יצורי הפרא"), ואפילו כתבתי מדריך היכרות מזורז למי שלא מכיר את עבודותיו הקודמות. "היא" (Her), סרטו הפיוטי, המרגש והחכם של ג'ונז, מגולל את סיפורו של רווק אמריקאי בשם תיאודור (חואקין פיניקס המופלא) אשר עובד בחברה שכותבת מכתבים רומנטיים עבור לקוחותיה. זמן קצר לאחר שהוא ואשתו מחליטים להתרגש, תיאודור רוכש תוכנת הפעלה חדשה ומשוכללת למחשב, המזדהה בשם סמנת'ה (סקרלט ג'והנסון). זה לא בדיוק סרט מדע בדיוני, על אף שהוא מתרחש בעתיד לא ידוע. מרבית ההמצאות שג'ונז מציג בסרט – כולל מערכת הפעלה עם בינה מלאכותית – קיימות כיום בצורה זו או אחרת, אם כי לא באופן שבו הן מוצגות ב"היא". התוצאה היא מתח תמידי בין המוכר לזר: המציאות של "היא" דומה למציאות שלנו, אבל היא בכל זאת אחרת, מוקצנת ומנוכרת יותר. זוהי מציאות שבה אין כמעט קשר עין בין בני אדם, והמגע האנושי הצטמצם למינימום. בני אדם מהלכים בעולם עם אוזניות המחוברות למערכות הפעלה שעושות בשבילן הכל: קריאת וכתיבת מיילים, השמעת מוזיקה, הגהה, הזמנת אוכל ועוד ועוד.

"היא" הוא למעשה סיפור אהבה מאוד לא שגרתי בסגנון "בחור-פוגש-מכונה". תיאודור מתחיל להתאהב בסמנת'ה נטולת הגוף, ומכאן העניינים הולכים ומסתבכים. על אף שהסרט ארוך מדי, הוא מצליח לספק הצצה לעתיד הממש-לא-רחוק שכולנו צועדים אליו בבטחה. כפי שמנואלה דרגיס, מבקרת הקולנוע של "הניו יורק טיימס", כתבה בביקורת שלה: "השאלה היא לא האם מכונות מסוגלות לחשוב – השאלה היא האם בני אדם עדיין מסוגלים להרגיש":

 3. 12 שנים של עבדות – סטיב מקווין

החל מה-16 בינואר

אני מודה: בניגוד לחלק מהמבקרים האמריקאיים, אני לא חושבת ש"12 שנים של עבדות" הוא יצירת מופת חפה מפגמים, או הסרט המשמעותי ביותר שנעשה אי פעם על מוסד העבדות. אבל, למרות שיש לי לא מעט הסתייגויות מהפסקול הבומבסטי של הנס צימר, הנטייה לקיטש (בעיקר לקראת הסוף) וההפיכה של הגיבור לקדוש ישועי, סרטו החדש של סטיב מקווין ("רעב", "בושה") הוא עדיין יצירה מרשימה מאוד, עם צילום מופתי ומהפנט וסיפור היסטורי בלתי ייאמן. הסרט, המבוסס על ספרו האוטוביוגרפי של סלומון נורת'ופ (צ'יווטל אגיופור), מגולל את סיפורו של איש משפחה שחור שנחטף לעבדות ושוחרר לאחר 12 שנה של עינויים והתעללות. באמצעות שורה של תצוגות משחק מרשימות (ובראשן ההופעה המרשימה של אגיופור) והופעות אורח מדויקות (בראד פיט, שהפיק את הסרט, מגיח בתפקיד משנה קטן), מקווין מכריח את צופיו להישיר מבט אל הזוועות של מוסד העבדות. הוא עושה שימוש באלימות גרפית, עלילה סוחפת וגיבור אינטיליגנטי ומעורר הזדהות כדי לייצר דיוקן מאוד לא מחמיא של החברה האמריקאית. התוצאה היא סרט מרתק שמתרחק מהמחוזות הניסיוניים של "רעב" ו"בושה" לטובת יצירה קומונוקטיבית הרבה יותר שיש לה סיכוי מצוין לזכות השנה באוסקר.  

וכך נראה הטריילר:

4. הרוג את יקיריך – ג'ון קרוקידס

החל מה-16 בינואר

אחרי "יללה", "בדרכים" ועוד סרטים מהשנים האחרונות שעסקו ב"דור הביט" האמריקאי מגיע אלינו "הרוג את יקיריך" (Kill Your Darlings). הדרמה התקופתית של ג'ון קרוקידס מבוססת על פרשת רצח סבוכה מ-1944, כאשר אלן גינסברג הצעיר (דניאל רדקליף) היה סטודנט מרדן באוניברסיטת קולומביה בניו יורק. חברו הטוב ביותר באותה תקופה היה סטודנט ומשורר מבריק בשם לוסיין קר (דיין דהאן), שעודד אותו לצאת למסע יצירתי הכולל סמים, קריאה אובססיבית, ניסוח מניפסטים ותשוקה הומו-אירוטית. הסרט מצייר דיוקן מורכב של גינסברג הצעיר, שאמו סבלה מהתמוטטות עצבים ודכאון שגרם לאביו לאשפז אותה במוסד לחולי נפש. בזכות המשחק המעולה של רדקליף, שמנסה בשנים האחרונות להשתחרר מצילו של הארי פוטר, ושל דיין דהאן – השחקן הצעיר הכי מעניין שפועל כיום בהוליווד (כפי שהוכיח התפקיד שלו ב"מקום בתוך יער" של דרק סיאנפרנס), "הרוג את יקיריך" היא דרמה סוחפת וראויה לצפייה, גם אם לעיתים יש תחושה שהתסריט לוקה בנטייה לצהוב ולסנסציוני.

וכך זה נראה:

 

5. שלגיה - פבלו ברגר

החל מה-4 בינואר בסינמטקים

 על שלגיה (Blancanieves), סרטו האילם והשחור-לבן של פבלו ברגר כתבתי בהרחבה באפריל האחרון, כשהוא הגיע להקרנות בניו יורק. הסרט, שקטף עשרות פרסים (ובהם לא פחות מעשרה פרסי "גויה", האוסקר הספרדי), מעניק פרשנות מרעננת ומקורית למעשייה השחוקה של האחים גרים: בגרסה הנוכחית אביה של שלגיה הוא לוחם שוורים שהפך למשותק, אמה היתה רקדנית פלמנקו מפורסמת שמתה בלידתה, ואמה החורגת היא אחות בית חולים אכזרית ונטולת לב שכולאת את שלגיה במרתף טחוב ומחניק בטירה שלה. הטוויסט המוצלח ביותר הוא ההחלטה לשאוב השראה מקלאסיקות קולנועיות כמו "פריקס" של טוד בראונינג מ-1932, ולהפוך את שבעת הגמדים לחבורה של לוחמי שוורים שנודדים בדרכים. הסרט לא אחיד ברמתו, ולפעמים ניתן להרגיש שברגר ניסה לפצות על המחסור בדיאלוגים באמצעות שימוש מופרז בעריכה תזזיתית, אבל הוא בהחלט מדגים כיצד אפשר להפוך סיפור מוכר ושחוק לנרטיב מקורי ומרענן (או במילים אחרות, איך לא לעשות סרטים כמו "ג'ק קוטל הענקים" או "שלגיה והציד" ההוליוודיים). בנוסף, יש כאן כמה פריימים שיחרטו לכם בזיכרון, כמו למשל הסצנה שבה שלגיה וסבתה האהובה רוקדות לצלילי שיר הפלמנקו שאמה הקליטה לפני מותה:

להמשך הפוסט

הסרטים הכי טובים שלא ראיתם ב-2013

נטע אלכסנדר | 15.12.2013 | 01:48

חוץ מהצניחה בטמפרטורות, חודש דצמבר ידוע לשמצה גם במתקפת סיכומי השנה שמשתלטת על חיינו. מכיוון שאת סרטי השנה שלי כבר בחרתי (ביחד עם אורון שמיר ואור סיגולי מבלוג הקולנוע המשובח "סריטה") עבור המצעד השנתי של "עכבר העיר", אני מעדיפה להקדיש פוסט דווקא לסרטים הפחות-מדוברים של השנה, אלו שאולי עברו לכם מתחת לראדר וכעת אפשר לנצל את מזג האוויר החורפי כדי להשלים אותם בבית.

חלק מהסרטים המעניינים ביותר שראיתי השנה עומדים להגיע לישראל בחודשים הקרובים, ואתם עוד תשמעו עליהם כל כך הרבה שאני מעדיפה פשוט להזכיר אותם בקצרה: "חלום אמריקאי" (American Hustle) של דיוויד או. ראסל (אחד הסרטים היותר מבדרים/ מלאי סטייל/ מבריקים שראיתי לאחרונה), "12 שנים של עבדות" של סטיב מקווין (הראוי לתואר "הסרט המטריד ביותר של השנה"), "חייו הסודיים של וולטר מיטי" המפתיע לטובה של בן סטילר, "לואין דיוויס", החדש והחינני של האחים כהן, "נברסקה" המלנכולי והשחור-לבן של אלכסנדר פיין וכמובן – גולת הכותרת של 2013 – Her המופתי של ספייק ג'ונז.

אבל בנתיים, כאמור, נתמקד בסרטים שלא זכו – וכנראה גם לא יזכו – להפצה מסחרית בישראל. כדאי להזכיר שרשימת "הגנוזים" של 2012 כללה לא מעט סרטים שהפכו יותר מאוחר לסרטים המדוברים של השנה – את "פרנסס הא.", שעלה רק השבוע למסכים בישראל באיחור אופנתי של כמעט שנה, כללתי ברשימת סרטי השנה שלי ב-2012 (וגם כתבתי ל"גלריה" על מסיבת העיתונאים עם נואה באומבך וגרטה גרוויג מפסטיבל ניו יורק), "מנועים קדושים", שכיכב השנה בלא מעט רשימות סיכום, היה סרט השנה שלי ב-2012, "גן עדן" של רן טל כיכב ברשימת "הסרטים התיעודיים הטובים ביותר של 2012". בקיצור, כדאי לשמור את הרשימה הזו, יכול מאוד להיות שחלק מהסרטים כאן יצוצו בסיכומי השנה של 2014.

ולפני שניגש למלאכת הקודש, כמה לינקים שימושיים:

-        הסרטים הטובים ביותר של 2013

-        הסרטים הישראליים הטובים ביותר של 2013

1. מעשה בהרג

הסרט התיעודי של ג'ושוע אופנהיימר התברג גבוה בלא מעט סיכומי שנה של מבקרים מחו"ל – ובצדק. בעבודה מעוררת השתאות שארכה שנים, אופנהיימר והצוות שאיתו הוא עבד עקבו אחרי שורה של רוצחים אשר לקחו חלק פעיל בהפיכה הצבאית באינדונזיה ב-1965. במקום לדרוש מהם התנצלות, אופנהיימר ביקש מהם לשחזר את הזוועה מול המצלמה, וליצור שורה של סרטים עלילתיים קצרים במסגרתם הם "מגלמים" את עצמם. התוצאה – ובעיקר גרסת הבמאי הארוכה אך המתגמלת – היא אחד הסרטים התיעודיים הייחודים והמטרידים ביותר שראיתי מימיי. זהו לא סרט על "הבנאליות של הרוע", אלא על המורכבות האדירה של הרוע. זה סרט שחושף את הסתירות הפנימיות של המין האנושי: רוצח המונים שהוא גם סבא חביב ואוהב, מי שטבח בשכניו וחבריו אבל מתגלה כשחקן מחונן וקומיקאי בעל חוש הומור ייחודי. במקביל, כוחו של "מעשה בהרג" נובע מכך שרוחות הרפאים של העבר עדיין רודפות את אינדונזיה, מדינה שנשלטת כיום על ידי אותם פוליטקאים מושחתים שנתנו יד למרצחים.

איפה תראו: הסרט טרם זמין לסטרימינג, אבל בינואר תצא מהודרת די.וי.די מושקעת במיוחד שתכלול ערוץ קומונטרי של אופנהיימר והבמאי התיעודי ורנר הרצוג, וכן סצנות שירדו בעריכה.

   

2. Concussion

אהבתם את "כחול הוא הצבע החם ביותר"? רוצים לראות את סצנות סקס לסביות באמת נראות? ובכן, "זעזוע מח" של סטייסי פאסון יכול לספק את מבוקשכם. זהו סרט עצמאי דל-תקציב המגולל את סיפורה של אבי (רובין וייגרט המעולה), לסבית נשואה ואם לשניים אשר חיי הבורגנות השלווים והמנומנמים שהיא מנהלת עם בת זוגה מתחילים להתערער לאחר שהיא סובלת מזעזוע מח. בעקבות הפגיעה, אבי מתחילה לעבור תהליך עמוק של שינוי, שמוביל אותה למקומות מפתיעים – ובהם עבודה כנערת ליווי ששוכבת עם לסביות אחרות תמורת כסף. זה אולי נשמע כמו פרובוקציה זולה, אבל "זעזוע מח" מצליח להימנע מפרובוקציה ולספק דיוקן ריאליסטי ומורכב של זוגיות במשבר. בדרך פאסון מצליחה לנפץ לא מעט קלישאות בנוגע למיניות נשית, לסביות ומין בתשלום.  

איפה תראו: הסרט זמין לסטרימינג באמזון, כך שאפשר לראות אותו בלי לצאת מהבית (בהנחה שאתם מוכנים לשלם 6 דולר להשכרה של 48 שעות).

ועוד השלמת חסכים – הכתבה שלי ל"מוסף" על ההיסטוריה של הקולנוע הקווירי

3. The Spectacular Now

עוד סרט עצמאי מצוין שעוסק בזוגיות הוא דרמת ההתבגרות הרגישה הזו, בבימויו של ג'יימס פונסולד ובכיכובו של מיילס טלר, כוכב עולה בשמי הקולנוע האמריקאי (הוא הופיע ב"מאורת הארנב" המשובח של ג'ון קמרון מיטשל מ-2010). כיאה לסרטי התבגרות, The Spectacular Now עוסק בסיפור אהבה בין שני תיכוניסטים: סאטר (טלר) המוחצן והמקובל ואיימי (שיילין וודלי) הביישנית והחנונית. ככל שמערכת היחסים ביניהם מתקדמת, הצלקות הנפשיות שהשניים סוחבים איתם מתחילות לצוץ, והסיפור הולך ומתרחק מהז'אנר המוכר לעייפה של "בחור-פוגש-בחורה". ג'ניפר ג'ייסון לי מגיחה כאן בתפקיד משנה כאימו הלא מתפקדת של סאטר, אבל הכוכבים הצעירים והאנונימיים יחסית הם אלו שגונבים את ההצגה.

איפה תראו: החל מיום שלישי הקרוב, הסרט יהיה זמין לצפייה באייטונס.

4. Short Term 12

ועוד נציג בקטגוריית "סרטי אינדי מעניינים בהרבה מכל להיט הוליווידי" הוא Short Term 12 של דסטין דניאל צ'רסטון (תתחילו לשנן את השם הזה). את צ'רסטון הכרתי לראשונה לפני שנה וחצי, כשהוא הגיע להציג את סרט הביכורים המקסים שלו, I am Not a Hipster בלינקולן סנטר. "היפסטר", שעקב אחרי מוזיקאי שסובל מדכאון קליני, היה מקסים אבל בוסרי וארוך מדי. לעומתו, סרטו השני, Short Term 12" הוא יצירה מגובשת ומספקת בהרבה. הוא עוקב אחר צעירה בשם גרייס (ברי לרסון), אשר עובדת בפנימייה לילדים ומתבגרים בעיתיים, ומתחילה לפתח מערכת יחסים מורכבת עם אחד מהם. זהו סרט מטלטל, מרגש ואינטימי שעוסק באופן שבו טראומות ושדים מהעבר מעצבים את ההווה של כל אחת מהדמויות.

איפה תראו: הסרט טרם זמין בסטרימינג, אבל בינואר יוצאת מהדורת די.וי.די שניתן להזמין כבר כעת דרך האתר הרשמי.  

5. Blackfish

אחד הסרטים התיעודיים המדוברים ביותר של 2013 (ושוב, לא ברור לי מדוע המפיצים בישראל מפחדים כל כך מסרטי תעודה, שזוכים להכנסות יפות בבתי קולנוע בארה"ב). "בלאקפיש" עוקב אחרי טיליקום, לוויתן מסוג אורקה, אשר הרג שלושה אנשים בעודו בשבי. התוצאה היא תחקיר מעמיק של עולם הבידור שבו לוויתינים וחיות ימיות אחרות מוחזקות בשבי ומוצגות לראווה בניסיון למקסם רווחים של גני חיות ומקומות כמו "עולם המים" ששייך לאולפני דיסני. חלק מהמבקרים כינו את הסרט "הגרסה התיעודית של 'לשחרר את ווילי'", אבל בניגוד ללהיט ההוליוודי, "בלאקפיש" לא עושה רומנטיזציה ויזואלית של תנאי השבי של הלוויתינים. הסרט עורר הדים נרחבים, ובין השאר יצר גל של ביטולים בקרב להקות ומפורסמים שהודיעו שהם מסרבים להופיע ב"עולם המים" במחאה על תנאיהם של בעלי החיים.

איפה תראו: הסרט ישודר ב"יס דוקו" ביום שלישי הקרוב בעשר בערב (שידור נוסף במוצ"ש ב-23:00). בנוסף, הוא זמין לסטרימינג ב-Google Play תמורת 4 דולר (להשכרה) או 25 דולר (לקניה). 

6. Abuse of Weakness

סרטה האחרון של הבמאית הצרפתיה קתרין ברייה גורם ל"אהבה" של מיכאל האנקה להראות כמו סרט של דיסני. למעשה, "ניצול של חולשה" מזכיר מאוד את "אהבה", אבל בלי החמלה והאנושיות. זהו סרט המבוסס על סיפורה האמיתי של ברייה, שסבלה מנכות פיזית ונפשית בעקבות שבץ מוחי שהיא עברה ב-2004, בגיל 56. בזמן שהתאוששה מאשפוז ארוך, נוכל צרפתי שהציג את עצמו כשחקן שכנע אותה להעביר לו מאות אלפי יורו ולחתום עבורו על צ'קים וערבויות. הסרט מתמקד במפגש בין בריה (בגילומה של איזבל הופר) לנוכל המתוחכם והמניפולטיבי שמנצל בציניות את מצבה המעורער. זהו סרט קשה לצפייה ומדכא עד אימה, אשר גרם ללא מעט עיתונאים בהקרנת הבכורה שלו בפסטיבל ניו יורק האחרון לעזוב את ההקרנה באמצע. ובכל זאת, מי שמוכן ללכת עד הסוף עם החזון המלנכולי שבריה בוראת, ימצא את עצמו חושב על הסרט הזה זמן רב לאחר הצפייה. היכולת הרפלקסיבית של בריה להפוך טראומה קשה וטרייה כל כך יצירת אמנות מספקת את שביב האופטימיות והתקווה שהיצירה עצמה מסרבה להעניק לצופיה.

איפה תראו: כרגע הסרט אינו זמין לסטרימינג. הוא ייצא להקרנות מסחריות בצרפת ובבלגיה בפברואר הקרוב, ואני מניחה שמהדורת הדי.וי.די תשוחרר במהלך 2014.

7. בלונדינים

כבר כתבתי על הסרט הזה (אשר הוקרן בפסטיבל לסרטי נשים ברחובות אבל לא יצא להקרנות מסחריות בישראל), ולכן לא אכביר מילים: פיצ'ר הביכורים המקסים, החינני והמורכב של שאנון פלאמב מספק מבט אחר ומקורי על אמהות והורות בחיים האורבניים של המאה ה-21. פנינה קולנועית מומלצת מאוד.

כאן תמצאו את הריאיון שלי עם פלאמב.   

 8. The Great Beauty 

 קצת כמו "מנועים קדושים" של ליאו קארקאס, סרטו החדש של הבמאי האיטלקי פאולו סורנטינו (שאחראי, בין השאר, על "זה בוודאי המקום" הסוריאליסטי בכיכובו של שון פן) הוא הזיה קולנועית מענגת מאוד. הפעם סורנטינו מתמקד ברודף שמלות איטלקי הסובל ממשבר גיל העמידה, עובד כעיתונאי ומנסה לכתוב את הרומן השני שלו. בכל אופן, העלילה לא באמת משנה. הסרט הוא חגיגה ויזואלית שקופצת מסצנות פיוטיות של נזירות המטיילות ברחובות רומא לסצנות מסיבה פרועות שנראות כמו הגרסה האיטלקית ל"ספרינג ברייקרס". התוצאה לא אחידה ברמתה – ויש כאן לא מעט רגעים רפטטיביים – אבל יש בה משהו מקורי, מהפנט ומבדר מאוד. בנוסף, העיסוק האובססיבי של הסרט במיניות, השראה – והקשר ביניהם, מזכיר יצירות כמו "הטנגו האחרון בפריז" ואפילו "כחול הוא הצבע החם ביותר".  תוסיפו לקלחת הזו קריצות ל"שמונה וחצי" של פליני, הומואזים לרגעיו הגדולים של הקולנוע האיטלקי ואנסמבל שחקנים שעושה את עבודתו נאמנה – ותקבלו את אחת הפנינים של 2013. 

איפה תראו: בניגוד לשאר הסרטים ברשימה, במקרה של סורינטינו יש עוד סיכוי שהוא יזכה להפצה מסחרית בישראל במהלך 2014, בין השאר בזכות העובדה שהסרט מככב בלא מעט רשימות סיכום שנה של האתרים המובילים. 

 בכל אופן, בנתיים תוכלו להתנחם בטריילר:

להמשך הפוסט

ג'ודית באטלר, 27 מועמדים לאוסקר – ועוד סרטים בחינם לסופ"ש

נטע אלכסנדר | 04.10.2013 | 07:06

מנפלאות האינטרנט: השבוע פורסם באתר Critical Theory מאמר על סרט דוקומנטרי באורך מלא על ג'ודית באטלר. הסרט הופק על ידי הערוץ הצרפתי ארטה ב-2008 ונמצא במלואו ביוטיוב. הוא אומנם כולל קריינות קצרה בצרפתית, אבל רובו המוחלט מורכב מריאיונות עם באטלר באנגלית, וקטעי ארכיון המתעדים את משפחתה וילדותה בקליבלנד. זהו סרט מעניין למדי, שכולל התייחסות ישירה של באטלר לאופן שבו החינוך היהודי שהיא קיבלה השפיע על התיאוריה המגדרית שפירסמה אותה (ובעיקר על ספרה המשפיע Gender Trouble).  

באטלר מגדירה את עצמה כ"ילדה בעייתית" שהתקשתה למצוא את עצמה בבית ספר ובבית הכנסת, והתנגדה לכל סוג של סמכות. המרדנות של באטלר הצעירה גרמה למנהל של בית הספר היהודי שבו היא למדה לזמן את אימה לשיחה דחופה שבה היא הוזהרה כי הבת שלה "תגדל להיות פושעת". העונש החינוכי היה שיעורים פרטיים עם הרב דניאל סילבר, שחשף את באטלר בת ה-14 לתכנים מאתגרים כמו כתבי שפינוזה ותיאוריות של פילוסופיה אקזיסטנציאליסטית.

ג'ודית באטלר. "ילדה בעייתית"

צפו בחלק הראשון (מתוך שישה) של הסרט:

 

בהמשך באטלר מספרת כי משפחתה מצד אמה ניהלה רשת קטנה של בתי קולנוע בקליבלנד. לדבריה, "גדלתי בתוך דור של יהודים אמריקאים שעבורם השתלבות חברתית היתה כרוכה בהפנמה מלאה של נורמות מגדריות. אמא שלי היתה ג'ואן קרופורד, וסבא שלי רצה להיות קלארק גייבל. גדלתי עם אנשים שהיו שייכים לקהילה היהודית, אבל במקביל הם רצו להתערות בחברה האמריקאית. במקביל גדלתי על נורמות מגדריות שהגיעו מסרטים הוליוודים, אשר החברה היהודית ניסתה לחקות בניסיון להשתלב".

צפו בחלק השני:

 

באטלר מחלקת כיום את זמנה בין אוניברסיטת ברקלי בקליפורניה לאוניברסיטת קולומביה בניו יורק. לצד ספריה החשובים שעסקו, בין השאר, בהבחנה בין מין למגדר, באטלר כותבת ועוסקת בסוגיות של אלימות, פילוסופיה גרמנית וספרות. בשנים האחרונות היא הפכה לאחת הנציגות הבולטות של תנועת ה-BDS הקוראת לחרם על ישראל במחאה על הכיבוש. מי שעוקב אחרי הקריירה של באטלר לא יופתע מההתבטאויות שלה בסרט, אבל למי שרוצה להכיר באופן מורכב יותר את הרעיונות שעיצבו את תחומי העניין והמחקר שלה כדאי לראות את הסרט במלואו ביוטיוב.  

ועוד המלצות מנבכי הרשת לסופ"ש:

- יש לכם זמן פנוי בסופ"ש וסיימתם להשלים את כל העונות של "שובר שורות"? הידד, בדיוק בשביל זה "אינדיווייר" קיבצו עבורכם 27 סרטים קצרים שהיו מועמדים לאוסקר - וניתן לראות אותם בחינם. ממש כך – מקסמי האינטרנט. מדובר בשורה מכובדת מאוד של סרטים נהדרים, החל משנות השלושים המוקדמות ועד ליצירות עכשוויות כמו Wasp, הסרט הקצר המצוין של אנדראה ארנולד ("דרך אדומה", Fish Tank).

 לחצו כאן לרשימת הסרטים (והלינקים) המלאה

- השבוע פורסם כי ג'יימס שיימוס, המייסד והמנכ"ל של חברת ההפצה "פוקוס פיצ'רס" (ומי שכתב את התסריט ל"סופת קרח" של אנג לי), יעזוב את החברה אחרי 11 שנים בעקבות שינויים בחברת האם של "פוקוס", אולפני יוניברסל. לא מדובר ברכילות שאמורה לעניין רק את אנשי התעשייה: שיימוס היה דמות דומיננטית בזכות האמונה שלו בסרטי איכות "בינוניים" – קטגוריה הולכת ונעלמת של סרטים שתקציבם נע בין 10 ל-30 מיליון דולר, ועל כן הם לא קטנים מספיק כדי להיחשב כסרטי פסטיבלים או "ארט-האוס", אבל לא גדולים מספיק כדי להיחשב "הוליוודיים". שיימוס טען שיש שוק לסרטים כאלו, ומימש את החזון שלו בשורה מרשימה של סרטים ש"פוקוס" הפיקה והפיצה, ובהם "אבודים בטוקיו", "שמש נצחית בראש צלול", "הר ברוקבק", "מילק" ו"הילדים בסדר" – רשימה חלקית ביותר של סרטים שזכו להצלחה קופתית וביקורתית. באתר של Filmmaker Magazine מיהרו לפרסם מעין הספד לפוקוס בניהולו של שיימוס, והמאמר המצוין הזה מבהיר מדוע מדובר בטלטלה של ממש עבור הקולנוע העצמאי האמריקאי.

- כמו רבים וטובים לפניו, גיירמו דל טורו ("ההוביט", "פסיפיק רים") זכה לכבוד ששמור לבמאים מפורסמים במיוחד: לביים פתיח חגיגי ל"סימפסונס". ולא סתם פתיח, אלא פתיח ארוך יחסית לפרק המיוחד לקראת ליל כל הקדושים שישודר ביום ראשון הקרוב בארה"ב. הפתיח המתוחכם הזה כולל מחוות ללא מעט קלאסיקות אימה, ובהן "הציפורים" של היצ'קוק, "הניצוץ" של קובריק וגם "המבוך של פאן" של דל טורו עצמו (בכיכובו של מר ברנז). וכך זה נראה:

  

- ביום ראשון, אחרי שהפינאלה של "שובר שורות" תשודר בישראל, יחכה לכם כאן פוסט חגיגי שיסייע לכם להתגבר על שברון הלב. בינתיים, תוכלו להסתפק בטריילר לסרט החדש בכיכובו של אהרון פול (ג'סי בשבילכם), The Need for Speed, שבו פול בן ה-34 מנסה להוכיח שהוא היורש של ריאן גוסלינג. הסרט יעלה לאקרנים בארה"ב רק במרץ 2014, אבל זה לא הפריע לאולפנים לשדר אותו בכל הפסקת פרסומות במהלך פרק הסיום של "שובר שורות". וכך זה נראה:

להמשך הפוסט

פסטיבלים, אנימציה ודוקו: 5 המלצות צפייה לחג

נטע אלכסנדר | 19.09.2013 | 06:37

חג סוכות הגיע, ואיתו מבול של פסטיבלי קולנוע משובחים: בישראל יש את פסטיבל חיפה ואת "אוטופיה", ובניו יורק החלו השבוע הקרנות העיתונאים של פסטיבל ניו יורק (רשמים ראשונים: "12 שנים עבד" הולך לקחת את האוסקר, כפי שהמבקרים חוזים, והסרט של פרדריק וייזמן על אוניברסיטת ברקלי מספק ארבע שעות מטרידות ומרתקות על נבכי האקדמיה האמריקאית על רקע המשבר הכלכלי). למרבה השמחה, יש הרבה מה לראות בימי החג, והנה חמש המלצות חמות:

1. כנס העתידנים - ארי פולמן

רגע לפני שהוא יוצא להקרנות מסחריות (בסוף השבוע הבא), סרטו של פולמן מגיע להקרנות בכורה חגיגיות במסגרת פסטיבל חיפה ופסטיבל אוטופיה התל אביבי. כתבו על הסרט הזה כל כך הרבה (כולל כאן בבלוג), כך שאסתפק בתקציר: פולמן מגייס שורה של כוכבים הוליוודים (ובראשם רובין רייט) לאפוס מדע בדיוני המבוסס (באופן רופף למדי) על ספרו של סטניסלב לם. כמו "ואלס עם באשיר", גם "כנס העתידנים" עושה שימוש חדשני בטכניקות של אנימציה (חלקו הראשון מצולם וחלקו השני מצויר), ומצליח לערבב בין ז'אנרים שונים.  למרות משא הציפיות שעלול להכביד על חווית הצפייה, כדאי להתעלם מכל מה שקראתם את הסרט ופשוט ללכת לראות אותו. במקרה הזה מדובר באירוע קולנועי של ממש, ולא רק בסרט חדש:

כך פונטז וצויר "כנס העתידנים" – כתבה של נירית אנדרמן

2. הסיפורים שאנחנו מספרים – שרה פולי

במסגרת החיבה שלי לבמאיות, אני שמחה להמליץ על אחד הסרטים התיעודיים המדוברים של השנה (כמה הסרט הזה מדובר? מספיק כדי שהוא יזכה ככל הנראה במועמדות לאוסקר). הסרט יוקרן במסגרת פסטיבל חיפה ביום שישי הקרוב (ה-20 בספטמבר), וכדאי מאוד לנסות ולתפוס אותו על המסך הגדול, למרות שמבחינות רבות הוא סרט ארט-האוס מהסוג המכונה "מינורי" או "אינטימי". לכאורה מדובר בדיוקן משפחתי, אבל למעשה זהו מסע בעקבות זכרון והאובססיה האנושית (או הצורך הטבעי?) בנרטיבים שיעשו סדר בעולם הכאוטי שבו אנו חיים. פולי מוכרת לקהל הישראלי בעיקר מסרטה העלילתי Take this Waltz  עם מישל וויליאמס וסת' רוגן, אבל סרטה התיעודי הראשון מוכיח שהיא במאית מוכשרת ורגישה לניואנסים גם כאשר היא מפנה את המצלמה אל משפחתה שלה:

כל ההמלצות לפסטיבל חיפה – המדריך המלא של פבלו אוטין

3. סטוקר - פארק צ'אן ווק

סרטו האמריקאי (שלא נאמר, הוליוודי) הראשון של הבמאי הקוריאני פארק צ'אן ווק (שביים גם "שבעה צעדים" המופתי, שיוקרן גם הוא במסגרת פסיבל אוטופיה השנה), הוא מחווה מסוגננת למותחנים הפסיכולוגיים של היצ'קוק. העלילה מתמקדת באם (ניקול קידמן) ובתה (מיה וואסיקובסקה המעולה) שנאלצות להתמודד עם מותו של אב המשפחה ועם קרוב משפחה מסתורי שחודר לחייהן. הדברים – כנהוג בז'אנר - אינם כפי שנראים. אומנם "סטוקר" אינו מצליח לשחזר את הגאונות והטירוף של "טרילוגיית הנקמה" של צ'אן ווק, אבל הוא בהחלט מציע חווית צפייה מהנה בזכות שימוש מבריק בסאונד ובפסקול, צילום מעולה ובעיקר הרבה אווירה. בזכות הסגנון הייחודי של צ'אן ווק, כדאי בהחלט לתפוס את הסרט הזה בקולנוע ולא על מסך המחשב, ופסטיבל אוטופיה הוא הזדמנות מעולה לעשות את זה:

4. ילדי גן העדן - מרסל קרנה

ובפינתנו "קלאסיקות שחייבים לראות על המסך הגדול", זהו תענוג של ממש להמליץ על ההקרנה החגיגית של "ילדי גן העדן" (1945), הקלאסיקה הצרפתית של מרסל קרנה שתוקרן במסגרת פסטיבל חיפה בעותק חדש ומשוחזר. אל תתנו לאורך (קצת יותר משלוש שעות) להרתיע אתכם: מדובר באחת מיצירות המופת של הקולנוע הצרפתי לדורותיו, ובמרכזה סיפורה של אישה בשם גאראנס וארבעת הגברים המאוהבים בה. התוצאה היא דיוקן פיוטי וסוחף של החברה הצרפתית במאה ה-19. הסרט צולם בצרפת תחת הכיבוש הנאצי, ורבים מאנשי הצוות (כולל ניצבים) היו יהודים.

5. החבר הערבי שלי – נגה נצר

ועוד הזדמנות פז להמליץ על סרט של במאית: "החבר הערבי שלי", שמוקרן בימים אלו בסינמטקים הוא סרט תיעודי קצר יחסית (52 דקות) המתעד את מסעה של הבמאית בעקבות חברותה עם שוהה בלתי חוקי בשם פארס. בניסיון להתחקות אחר עקבותיו של פארס, שנעלם יום אחד מתל אביב, נצר מוצאת את עצמה בלב סיטואציות סוריאליסטיות למדי בתוך הקו הירוק ומחוצה לו. למרות שהוא עוסק בנושאים פוליטיים כבדי משקל, "החבר הערבי שלי" כולל לא מעט רגעים הומוריסטיים (מסוג ההומור שקפקא היה נהנה ממנו). ובכל זאת, בסופו של דבר מדובר בדיוקן עצוב למדי של המציאות המטורפת שבה אנחנו חיים:

 

ועוד המלצות צפייה לסוכות ובכלל

להמשך הפוסט

לא רק קתרין ביגלו: הבמאיות שחייבים להכיר

נטע אלכסנדר | 15.08.2013 | 07:52

בניסיון לקדם את קמפיין הקיקסטארטר המקרטע שלו, ספייק לי חשף בחודש שעבר את רשימת הסרטים האהובים עליו. מבין 87 "יצירות המופת", כהגדרתו של לי, שנכללו ברשימה המפוארת הזו, לא ניתן למצוא אף סרט שנעשה על ידי במאית. בשבועות האחרונים ניהלתי לא מעט שיחות על הרשימה הזו – ורשימות אחרות מזן "הסרטים הטובים בהיסטוריה"/ "100 הסרטים שאתם חייבים לראות לפני שתמותו" – ונתקלתי לא פעם בתגובה "ברור שאין בהן נשים – אין יצירות מופת של במאיות".

התגובה הזו משקפת בורות רווחת למדי בכל הקשור לנשים וקולנוע. נכון, בגלל מכלול של סיבות כלכליות וחברתיות מרבית הבמאים הם אכן גברים, אבל תרומתן של נשים לקולנוע היא אדירה: למעשה, בשנותיה הראשונות תעשיית הקולנוע נשלטה על ידי נשים, ששלטו ביד רמה בתחומי הכתיבה וההפקה (50 אחוז מהתסריטים בהוליווד לפני 1930 נכתבו על ידי תסריטאיות). בנוסף, במאיות מבריקות כמו אליס ג'י בלאשה ולואיס וובר היו הראשונות לזהות את הפוטנציאל של הקולנוע כמדיום נרטיבי, ולא רק כמכשיר תיעודי המשמש להצגת מקומות רחוקים או סצנות קטנות מחיי היום-יום כמו פועלים שעוזבים את המפעל או זוג מתנשק. באופן מעניין, היו אלו דווקא נשים שזיהו את יכולתן של התמונות הנעות לרגש, להצחיק ולספר סיפור – ולא רק לתעד אפיזודות נטולות הקשר. 

ובכל זאת, וובר ובלאשה הן היוצאות מן הכלל שמעידות על הכלל: בכל הקשור לבימוי נשים תמיד השתרכו מאחור (רק ארבע נשים היו מועמדות לפרס הבימוי באוסקר, ורק אחת מהן – קתרין ביגלו – גם זכתה). נשים שבכל זאת רצו לביים נתקלו לאורך ההיסטוריה לא רק במכשולים טכניים ויצירתיים – אלא בעיקר בבעלי הסמכות באולפנים הגדולים, שרבים מהם היו שובניסטים לא קטנים (בהקשר הזה כדאי מאוד לקרוא את הספר Without Lying Down, שמגולל את סיפורה של התסריטאית המועמדת לאוסקר פרנסס מריון ותסריטאיות אחרות שפעלו בשנות העשרים והשלושים ונתקלו ביחס משפיל מצד מנהלי האולפנים. יש גם סרט דוקומנטרי מ-2003 עם אותו שם שנעשה בהשראת הספר).  

יותר ממאה שנים חלפו מאז שאליס גי בלאשה ביימה את סרטה הפיוטי Falling Leaves ב-1912, וכיום אפשר למנות עשרות במאיות שתרמו יצירות מופת משלהן להיסטוריה הקולנועית. לכן, לטובת רשימות עתידיות ומי שסתם מחפש קולנוע משובח – הנה רשימה סובייקטיבית וחלקית בהחלט של יצירות מופת שבוימו על ידי נשים (וגם – מכיוון שרשימות כאלו נוטות לכלול תמיד את אותם שמות – קלייר דני, סופיה קופולה, קתרין ביגלו, ג'ולי טיימור וכו' – התמקדתי דווקא בשמות מוכרים פחות או בסרטים פחות מוכרים של יוצרות משפיעות):

1. אליס גי בלאשה – (Falling Leaves (1912

אליס גי בלאשה, שנחשבת לבמאית הראשונה בתולדות הקולנוע, ביימה, כתבה והפיקה יותר מ-700 סרטים, ואף עבדה כראש מחלקת ההפקה של חברת "גומון". מבין הסרטים האילמים שבלאשה ביימה, הסרט האהוב עלי הוא Falling Leaves הקצר, המספר על ילדה ששמעה במקרה שאחותה הגוססת אמורה למות "כאשר כל העלים ינשרו מהעצים". בניסיון לדחוק את הקץ, היא מדביקה עלים לעצים בסצנה עוצרת נשימה בשחור לבן. הסרט בן 12 הדקות הועלה ליו טיוב, ואתם יכולים לראות אותו כאן:

והנה כתבה מצוינת של אורי קליין שמסבירה למה בלאשה מעולם לא זכתה להכרה שהגיעה לה

2. ג'יין קמפיון – "הפסנתר" ו-Sweetie

על "הפסנתר", שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, אין צורך להרחיב את הדיבור: אם לא ראיתם – פשוט תראו. שימוש מופתי בסאונד, תסריט מבריק ומשחק מדהים של הולי האנטר ושל אנה פאקווין הצעירה. Sweetie, לעומת זאת, הוא סרט מוכר פחות מ-1989: מדובר בפיצ'ר הביכורים של קמפיון, שבו היא הפגינה סגנון קולנועי ייחודי, מקורי ובועט. זהו סרט שעוסק במערכת היחסים הבעייתית, בלשון המעטה, בין שתי אחיות, שאחת מהן סובלת מהפרעה נפשית לא ברורה. התוצאה היא דיוקן משפחתי מדכא ומפתיע שמזכיר את סרטיו המוקדמים של מייק לי (ב-1990 לי הוציא את Life is Sweet, מלודרמה משפחתית שמזכירה בסגנון ובתכנים את סרטה של קמפיון. מומלץ במיוחד לראות את שני הסרטים הללו ברצף, בהנחה שאין לכם לב חלש או/ו נטיות אובדניות).

וכך נראה הטריילר ל-Sweetie:

3. הטרילוגיה ההודית של דיפה מהטה ("אש", "אדמה", "מים")

בגיל 41 מהטה ביימה את הפיצ'ר הראשון שלה, "אש" (1996), שעסק במערכת יחסים לסבית על רקע תרבות הקסטות וחוקי הנישואים המחמירים בהודו, אבל יצירת המופת הגדולה שלה הגיעה רק ב-2006:  "מים" (שייצג את קנדה באוסקר למרות שהוא צולם בהודו). זהו סרט מדכא וקורע לב על ילדה בת שמונה שהתאלמנה מבעלה (כן, בהודו מחתנים ילדות בגילאים האלו) ועל כן היא נשלחת לבית מחסה לאלמנות. מהטה, שצילמה את הסרט במשך חמש שנים במהלכן היא וצוותה סבלו מהתנכלויות חוזרות ונשנות מצד פונדמנטליסטים (שאפילו הרסו את הסט כמה פעמים), מצליחה לספר סיפור מרתק וסוחף רגשית ובמקביל להעביר ביקורת חברתית נוקבת על השובניזם המובנה של החברה ההודית. ויש גם פסקול הודי מעולה, כפי שאפשר להתרשם בטריילר:    

 

4. סמירה מחמלבאף – "הלוח" ו"בחמש אחר הצהריים"

שלוש במאיות יצאו ממשפחת מחמלבאף האיראנית וברוכת הכשרונות: סמירה מחמלבאף, שביימה את סרטה הראשון בגיל 17; אחותה חנה מחמלבאף, שב-2007 ביימה את "המחברת", סרט על ילדה אפגאנית שרוצה ללמוד בבית הספר כמו הבנים במשפחתה; ואשתו השנייה של מוחסן מחמלבאף, מרזייה משקיני, שביימה סרט על נשים שהחברה האיראנית מצפה מהן להקריב את החופש שלהן על מזבח הדת. מתוך המשפחה המפוארת הזו, "הלוח" (2000) ו"בחמש אחר הצהריים" (2003) – שני סרטים שקטפו את פרס חבר השופטים בקאן – הם הסרטים החביבים עלי: מופת של קולנוע דל-תקציב שמצליח לגולל באמצעות התבוננות מדוקדקת ועקבית את סיפוריהן של דמויות מעוררות השראה, ובהם מורים הנושאים לוחות על גבם ומחפשים תלמידים באזור שבע הקרבות ליד גבול האיראני עם עיראק (ב"הלוח") או נשים אפגאניות שנאבקות למען עצמאותן (ב"חמש אחר הצהריים"). 

 "בחמש אחר הצהריים". ביקורת חברתית נוקבת

5. קתרין ברייה – "אחותי"

הבמאית הצרפתייה קתרין ברייה היא אחת הבמאיות הפרובוקטיביות ביותר שפועלות בקולנוע העכשווי. "אחותי" (2000) – שתורגם לאנגלית כ-Fat Girl –  מדגים היטב את הסגנון הייחודי שלה: עיסוק חסר פשרות במיניות, התבגרות, סקס, אלימות והקשר ביניהם. הסרט מגולל את סיפורן של שתי אחיות שנוסעות לחופשת קיץ בעיירת קיט קטנה. כאשר האחות היפה והגדולה מתאהבת בגבר צעיר אחותה הקטנה הופכת לגלגל שלישי. יש כאן לא מעט סצנות חזקות, אבל חכו לסצנת הסיום המטורפת – היא תשאיר אתכם פעורי פה.

הריאיון המלא עם קתרין ברייה לרגל הגעתה לישראל

6. שנטל אקרמן – Je, Tu, Ill ,Elle

כל סטודנט לקולנוע בשנתו הראשונה נאלץ להתמודד עם שלוש וחצי השעות של "ז'אן דילמן", סרטה המשפיע והמהפכני של אקרמן מ-1975. כל מי שרוצה לדעת משהו על קולנוע, פמיניזם והקשר ביניהם חייב לראות את "ז'אן דילמן" בקולנוע לפחות פעם אחת בחיים. אבל בכל זאת בחרתי להמליץ על סרט מוכר פחות – Je, Tu, Ill, Ell ("אני, אתה, הוא, היא") מ-1974. זה סרט מסע מינימליסטי וניסיוני שבו אקרמן עצמה מגלמת את הדמות הראשית, צעירה בשם ג'ולי שיוצאת לתפוס טרמפים בדרכה ליעד לא ברור. התוצאה היא הזיה קולנועית משונה מאוד. ספויילר שיעזור לכם להחזיק מעמד ברגעים הקשים: בסוף מסתתרת אחת מסצנות הסקס הלסבי הארוכות ביותר בתולדות הקולנוע הנשי, וזו דוגמה נהדרת לאופן העדין, הסבלני והמרגש שבו אישה מתבוננת וחוקרת מיניות נשית. 


מתוך Je, Tu. Ill. Elle. חוויית צפייה מאתגרת אך מתגמלת

7. לוקרציה מרטל – הביצה (The Swamp)

לוקרציה מרטל היא במאית ארגנטינאית שכדאי מאוד להכיר. ב-2001 היא פרצה לתודעה לאחר שסרט הביכורים שלה, "הביצה" (La ciénaga), היה מועמד לפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין. ואכן, "הביצה" חשף קול קולנועי ייחודי ומאתגר. זהו סרט שעוקב אחר שתי משפחות שמבלות את הקיץ בעיירה קטנה בארגנטינה. החום, המחנק והחללים הקלסטרופובים מטעינים את הסרט במתח ובאלימות שמאיימת להתפרץ בכל רגע. זהו דיוקן בלתי שגרתי של משפחתיות, התבגרות ופערי דורות, עם סצנת סיום מפתיעה ובלתי נשכחת. שלוש שנים לאחר מכן מרטל הגיעה לפסטיבל קאן עם "נערה קדושה", סרט מעולה בזכות עצמו (שפדרו אלמודובר חתום עליו כמפיק).

וכך נראה הטריילר:

 

8. אנדריאה ארנולד – Fish Tank

עוד דרמת התבגרות שמתמקדת בנשים צעירות היא "מחוץ למים" (Fish Tank), סרטה השני של הבמאית הבריטית אנדריאה ארנולד (שמומלץ מאוד לראות גם את סרט הביכורים שלה, "דרך אדומה"). ארנולד ליהקה את קייטי ג'רוויס האנונימית לתפקיד הראשי – נערה בת 15 בשם מיה המסולקת מבית הספר ומפתחת מערכת יחסים מורכבת עם החבר של אמא שלה (מייקל פאסבינדר המעולה). ארנולד יוצרת סרטים שבמרכזם דמויות נשיות מורכבות ומעוררות הזדהות, והיא מצליחה לגולל את סיפורה של מיה באופן אמין, כנה וחף מסנטימנטליות. בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט שצולם בתוך פחות מחודש ובתקציב של שני מיליון ליש"ט בלבד, מדובר בהישג מרשים.

   

9. לנה דנהאם – רהיטים זעירים

ובכן, התלבטות: "רהיטים זעירים", הפיצ'ר דל התקציב של לנה דנהאם, רחוק מלהיות יצירת מופת. אולם, הוא נכלל ברשימה הזו מכיוון שניסיתי לכלול כאן סרטים שיש להם חשיבות היסטורית מסוימת או/ו השפעה משמעותית על יוצרים ויוצרות אחרים. לטוב ולרע, קשה להתעלם מ"רהיטים זעירים", שבו דנהאם בת ה-24 הוכיחה שבעידן הדיגיטלי גם נשים יכולות לקחת מצלמה, ללהק את עצמן לתפקיד הראשי ולעשות פיצ'ר בתקציב מגוחך. ההצלחה האדירה של הסרט הובילה את דנהאם לחתום על חוזה פיתוח לסדרה עבור HBO  והתוצאה היתה "גירלז". השאר – כמו שאומרים – היסטוריה.  

וכך הכל התחיל:

10. שאנון פלאמב – Towheads

ואחרון חביב – סרט שבנתיים לא יצא להפצה מסחרית, ומדובר במחדל של ממש. זהו פיצ'ר הביכורים של אמנית הוידיאו ארט שאנון פאלמב (אשתו של הבמאי דרק סיאנפרס, שביים את "בלו וולנטיין" ו"מקום בתוך היער"). פאלמב מהלכת במחוזות שמירנדה ג'ולי ("אני, אתה וכל השאר", "העתיד") עשתה מהם קריירה, אבל למרבה השמחה היא הרבה יותר מורכבת ומוכשרת מג'ולי. Towheads (כינוי סלנג ל"בלונדיני"), הוא סרט אוטוביוגרפי שעוסק בחייה של אם צעירה (בגילומה של פלאמב) שמנסה לאזן בין קריירה יצירתית כבמאית וידיאו ארט לגידול שני ילדים קטנים וניהול משק בית. זוהי יצירת מופת דלת-תקציב שמצליחה להצחיק, לרגש ולספק דיוקן מורכב וכנה מאוד של אמהות. יש לקוות שבקרוב הסרט ייצא במהדורת די.וי.די.

ועוד חמישה סרטי במאיות מעולים ומומלצים:

- וונדי ולוסי של קלי רייכרדט (עם מישל וויליאמס)
- פרידה של ג'ולי טיימור (על הציירת פרידה קאלו)
- Talk to Me של קייסי למונס 
-  תופס העכברושים של לין רמזי (שעשתה גם את "חייבים לדבר על קווין" המאתגר והמטריד)
-  נער משום מקום של סם טיילור-ווד (סיפור ההתבגרות של ג'ון לנון)

רוצים עוד?

פוסט המשך: מצעד הבמאיות – חלק ב'

הנה רשימה מעולה של עשר במאיות צעירות שפועלות כיום
והנה רשימה מעוררת השראה של נשים שהחלו לביים אחרי גיל 40

 

להמשך הפוסט

סרטים מומלצים לעונת המלפפונים

נטע אלכסנדר | 10.03.2013 | 20:01

אם מצאתם את עצמכם מתלבטים בין "אקס-פטריוט" ל"היחידה" – אל תדאגו. אתם לא לבד. אנחנו נמצאים בעיצומה של עונת המלפפונים של הקולנוע האמריקאי: עונת הפרסים הסתיימה ברגע ש"ארגו" זכה באוסקר, סרטי הקיץ הגדולים (ע"ע "סופרמן: איש הפלדה") טרם הגיעו למסכים, ובנתיים האולפנים משחררים סרטים בינוניים ומטה. כדי לסייע לכם לצלוח את השבועות הקרובים, הנה כמה סרטים שראיתי בזמן האחרון ונהניתי מהם במיוחד. אין חשיבות מיוחדת לסדר, והרשיתי לעצמי להמליץ גם על סרטים ישנים. תהנו.

טרילוגיית הנקמה של פארק צ'אן ווק

קהל יעד: חובבי מותחנים פסיכולוגיים, קולנוע דרום-קוריאני ומי שאינו נרתע מאלימות קולנועית

איפה תמצאו: באתר הסרטים האמריקאי "נטפליקס", וגם על מדפי "האוזן השלישית"

למה: השבוע ראיתי את Stoker, סרטו ההוליוודי הראשון של הבמאי הדרום קוריאני פארק צ'אן-ווק, בכיכובן של ניקול קידמן ומיה וסיקובסקה. זהו סרטו דובר האנגלית הראשון של ווק, ובאופן מצער המעבר להוליווד לא עשה חסד עם הסגנון הקולנועי המוקפד והבלתי מתפשר שלו. Stoker הוא אומנם סרט ראוי לצפייה בזכות החזון האסתטי המדהים של ווק, אבל הוא בעיקר עורר בי געגועים ל-Oldboy (שנקרא בעברית "שבעה צעדים"), הסרט השני ב"טרילוגיית הנקמה" המופתית שלו, שכללה גם את "סימפטיה למר נקמה" ו"סימפטיה למרת נקמה" (שיצאו לאקרנים בין 2002 ל-2005). מדובר בשלוש יצירות מופת שמגוללת סיפורי נקמה שונים ואלימים מאוד. בניגוד ל-Stoker, שהטוויסטים העלילתיים שלו לא יפתיעו אף אחד, הסרטים הקודמים של ווק כוללים הפתעות שקשה מאוד לחזות אותן מראש, ולכן, עדיף לגשת אליהם בלי לדעת כלום על העלילה. בימים אלו ספייק לי עובד על רימייק אמריקאי ל-Oldboy, בכיכובו של ג'וש ברולין, אבל קשה להאמין שהוא יצליח להתעלות על המקור:

Gut Renovation ו-My Brooklyn

קהל יעד: חובבי דוקו, אדריכלות, תכנון עירוני וג'נטריפיקציה

איפה תמצאו: שני הסרטים התיעודיים האלו מוקרנים בימים אלו בהפצה מצומצת בניו יורק. כרגע לא ניתן להשיג אותם בארץ

בשבועות האחרונים עלו לאקרנים בניו יורק שני סרטים דוקומנטריים שמתעדים את הצד האפל של הג'נטריפיקציה של ברוקלין – תהליך שבמסגרתו אוכלוסיות עשירות וחזקות עוברות לשכונות עניות יחסית ומשנות בהדרגה את אופיין באופן שגורם לדחיקתם של התושבים המקוריים. התהליך הזה קורה היום כמעט בכל מקום – ביפו למשל, או בשכונות תל אביביות כמו פלורנטין – ולכן מדובר בצפיית חובה גם למי שכף רגלו לא דרכה בברוקלין מעולם. בנוסף, בשני המקרים מדובר בסרטים עצמאיים שנעשו באפס תקציב על ידי יוצרות עם מודעות חברתית ואקטיביסטית – Gut Renovation הוא סרטה החדש של היוצרת התיעודית המצוינת סו פרידריך (שזו הזדמנות מעולה להמליץ על סרטה הראשון, Sink or Swim), ואילו My Brooklyn נעשה על ידי קלי אנדרסון. שתיהן גרו בברוקלין במשך שנים וחוו על בשרן את תהליך הג'נטריפיקציה המואץ שעבר על שכונותיהן. מכיוון שמדובר בסרטים עצמאיים הם סובלים מעריכה לא מספיק מהודקת ומאיכות צילום נמוכה יחסית, אבל למרות מגרעותיהם כל אחד מהם יכול לשמש כנקודת פתיחה לדיון מרתק בשאלות של תכנון עירוני, קהילה ויוקר המחיה בערים גדולות, שאלות רלוונטיות עד כאב עבור רובנו.

 

LEVIATHAN

קהל יעד: חובבי קולנוע ניסיוני ודוקומנטרי (במילים אחרות, מי שמסוגל להינות גם מסרטים נטולי עלילה) – וגם דייגים

איפה תמצאו: הסרט מוקרן בימים אלו ב-IFC Center בניו יורק

למה: עוד סרט דוקומנטרי חדש ומומלץ הוא הניסוי הקולנועי היומרני של לוסיאן קסטינג-טיילור וורנה פראוול. מדובר בסרט מדיטטיבי ונטול דיאלוגים, שעוקב אחרי תעשיית הדיג המסחרית באופן לא קובנציונלי: במקום לראיין דייגים, בעלי ספינות ויבואנים, הבמאים החליטו להצמיד מצלמות חסינות למים לדפניהן של ספינות וכלי שיט, ולתעד מסע דיג לצד חופיה של ניו בדפורד (באזור שבו מתרחשים אירועי הספר "מובי דיק"). התוצאה היא סרט בלתי שגרתי ומאתגר לצפייה שקטף ביקורות נלהבות בפסטיבלי קולנוע:

לאחותי

קהל יעד: חובבי קולנוע מאתגר ותכנים קשים לצפייה, מעריצי קתרין ברייה

איפה תמצאו: ב"אוזן השלישית" נתן למצוא את מהדורת הקריטריון של הסרט, שכוללת גם סוף אלטרנטיבי

למה: "לאחותי" (סרט צרפתי שנקרא באנגלית Fat Girl) הוא סרטה של במאית הקולנוע הצרפתיה והפרובוקטיבית קתרין ברייה מ-2001. זהו סיפור התבגרות על שתי אחיות: אחת יפיפיה מושלמת שמתחילה לגלות את המיניות שלה ומתאהבת לראשונה בגבר צעיר בזמן חופשת הקיץ של המשפחה, והשניה נערה שמנמנה וגמלונית שעוקבת אחרי אחותה הגדולה בתערובת של הערצה ושנאה. ברייה לא מרחמת על שחקניה הצעירים, וגם לא הצופים: "לאחותי" הוא כמו אגרוף היישר בבטן, והוא כולל את אחד הסופים הכי קשים לעיכול שנתקלתי בהם בקולנוע. זוהי אינה צפייה פשוטה, אבל בסופו של דבר מדובר בסרט מורכב, חכם ומתגמל שיישאר אתכם זמן רב אחרי הצפייה.

ועוד כמה סרטים מומלצים שיצאו לאחרונה:

"הפלנטה הבודדה ביותר" בכיכובם של חני פירסטנברג וגאל גרסיה ברנאל יצא סוף סוף במהדורת די.וי.די, וכדאי מאוד לראות אותו. זהו סרט מצוין בבימויה של ג'וליה לוקטב, שמספר על זוג צעיר שיוצר לטיול תרמילאים בהרי גיאורגיה.

Neighboring Sounds – סרט ביכורים עוצמתי ומשובח של הבמאי הברזילאי קלבר מנדוזה פילו, שעוסק בדיירים ברחוב אחד בברזיל, ובמתחים השונים שצצים ועולים מתחת לפני השטח. מבקר הקולנוע של הניו יורק טיימס, א"א סקוט, כלל אותו ברשימת "סרטי השנה" שלו ל-2012, בין השאר בזכות המשחק המשובח.

"מנועים קדושים" (הולי מוטורס) – כבר המלצתי על הסרט הזה כל כך הרבה פעמים, אז אני מבטיחה שזו הפעם האחרונה. ניסוי קולנועי נועז, יומרני ומרתק שבו ליאו קאקרס הצרפתי מפרק את כל מה שנדמה לנו שאנחנו יודעים על קולנוע.

ואם אתם ממש בעניין של השלמת פערים בעונה השחונה, הנה רשימה של 50 סרטים מהעשור האחרון שלא זכו להערכה מספקת. צפיה מהנה.

להמשך הפוסט