פוסטים בנושא: סרטי מחול

כששנטל אקרמן פגשה את פינה באוש

נטע אלכסנדר | 16.01.2014 | 18:21

מחול וקולנוע זה שילוב חמקמק. יש אינספור רגעי מחול בהיסטוריה של הקולנוע ולא מעט במאים שהתפרסמו בזכות הכוריאוגרפיות המתוחכמות שניצלו את היכולת האסתטית לצלם רקדנים מלמעלה, מלמטה או מזוויות שעין אנושית אינה מסוגלת להגיע אליהן (באסבי ברקלי, שהתחיל את הקריירה בברודויי לפני שעבר לביים להיטים הוליוודיים, עשה שימוש מרהיב ביכולת הזו). אבל בכל הנוגע לתיעוד קולנועי של הופעות מחול אשר נוצרו מלכתחילה כאמנות בימתית (ולא נועדו למסך הגדול) התוצאה נוטה להיות העתק חיוור של המקור ומתקשה לשחזר את האנרגיות הייחודיות שנוצרות בהופעה חיה מול קהל.

פסטיבל הקולנווע הניו יורקי Dance on Camera  שייערך בין ה-31 לינואר ל-4 בפברואר בלינקולן סנטר שבמנהטן מוכיח שיש אינספור דרכים יצירתיות לתעד מחול. אם אתם נמצאים בניו יורק בתאריכים הללו, כדאי לנסות ולתפוס את "יום אחד פינה שאלה…" (One Day Pina Asked), סרט תיעודי בבימויה של שנטל אקרמן ("ז'אן דילמן") על הכוריאוגרפית פינה באוש. אם אהבתם את "פינה" (2011), סרטו התיעודי המצליח של וים ונדרס שהוא מחווה ויזואלית מרשימה לחייה ועבודה של באוש (שמתה ב-2009), סרטה של אקרמן הוא צפיית חובה. זהו סרט המספק דיוקן הרבה יותר מחוספס ואמביוולנטי של באוש ורקדניה מאשר סרטו התלת-ממדי של ונדרס, שנוטה לעשות לה אידיאליזציה ולהתמקד בצדדים הפואטיים והיפיפיים של היצירות שלה.  

"יום אחד פינה שאלה". מתח תמידי בין אלימות ליופי

"יום אחד פינה שאלה…", כמו סרטים תיעודיים אחרים של אקרמן (למשל, "מכתבים מהבית" הנפלא שבה היא מתעדת את המעבר שלה לניו יורק והמכתבים שהיא כותבת לאמה), הוא סרט מדיטטיבי מאוד. אקרמן ליוותה את החזרות ומסע ההופעות של באוש ולהקתה במשך חמישה שבועות ב-1983, ותיעדה את העבודה על יצירות כמו Come Dance with Me, Nelken (Carnations), Waltzer ו-"1980". התוצאה היא מונטאז' בן שעה המורכב מריאיונות קצרים עם הרקדנים, המספרים על שיטת העבודה הייחודית של באוש, והרבה מאוד קטעי ריקוד. למרבה הצער, אקרמן בחרה שלא לראיין את באוש עצמה, וניתן לראות אותה רק לדקות מעטות בתחילת הסרט ובסופו.

בניגוד לסרטו של ונדרס, אקרמן מרותקת לא רק לאסתטיקה שבאוש שכללה ופיתחה במשך עשורים, אלא גם למתח התמידי בין פואטיקה לאלימות וכאב. היא בוחרת להדגיש את הכוריאוגרפיות הכוללות מוטיבים אוטוביוגרפיים, טראומות וכאב. כך למשל, באחת הסצנות קבוצה של רקדנים ממששת ללא הרף את אחת הרקדניות, צובטת את אפה, תוחבת אצבעות לאוזניה, מנשקת את כתפיה ומשכיבה אותה על הרצפה. בסצנה אחרת רקדנית לועסת תפוח ברעבתנות, תוחבת לפיה את החתיכות הלעוסות-למחצה וצועקת על הקהל תוך כדי. ריקודים אחרים כוללים רקדנים שבוהה בחלל ומתחילה לבכות, רקדן שצועק באגרסיביות על שאר הלהקה ורקדנית בשמלה אדומה שמתחננת בפני רקדן אחר "בוא לרקוד איתי" באופן שנעשה יותר יותר אגרסיבי, אלים ומכמיר לב.

בריאיונות הקצרים עם הרקדנים הם מספרים על שיטת העבודה של באוש, אשר משלבת בין תיאטרון למחול וברבות מעבודותיה הרקדנים מדברים זה עם זה או פונים ישירות לקהל. לדברי אחד מהרקדנים (שמותיהם אינם מצוינים בסרט), "יום אחד פינה נכנסה לחזרה ושאלה 'מה זו 'אהבה' עבורכם'?". רקדן אחר מספר כי "באוש ביקשה מאיתנו לספר על משהו שעשינו ומעורר בנו גאווה". כשהוא נשאל מה הוא ענה, הוא אומר כי "לאחרונה חזרתי מטיול לארה"ב, ושם למדתי קצת שפת סימנים והצלחתי ללמוד את הסימנים לשיר The Man I Love". הוא מדגים את הקטע הזה למצלמה, ומאוחר יותר אנחנו רואים כיצד באוש הפכה אותו לריקוד מהפנט.

וכך זה נראה (מתוך היצירה Neklen):

  

באחד הקטעים האחרונים אקרמן מדברת למצלמה ומספרת כי העבודות של באוש מעוררות בה תחושות מנוגדות: "מצד אחד אני לא יכולה להפסיק להסתכל, מצד שני לפעמים אני מרגישה שאני מבטאת דברים שאני לא רוצה להכיר בהם, ואני רק רוצה להסיט את המבט". סרטה של אקרמן לא מספקת תשובות מוחלטות לשאלה מהן הטראומות או האירועים הספציפיים שהיוו השראה ליצירות הללו, אבל הוא בהחלט מספק מבט מורכב שמצליח להסביר טוב יותר מסרטו של ונדרס למה היא נחשבת לאחת הכוריאוגרפיות הגדולות בהיסטוריה של המחול.

הסרט יוקרן בשבת, ה-1 בפברואר, בלינקולן סנטר.  ניתן להזמין אותו ישירות מהאתר של Icarus Films, אבל באופן מצער הוא יקר במיוחד (350 דולר).

לרשימת הסרטים המלאה וכל הפרטים על הפסטיבל

ואם אתם כבר בסביבה, נסו לתפוס גם את הסרטים האחרים שיוקרנו במסגרת Dance on Camera ובהם HÄSTDANS på HOVDALA המעניין המתעד פרויקט מחול ניסיוני במסגרתו רקדנים משתפים פעולה עם סוסים ועם צעירים הסובלים מאוטיזם כדי ליצור עבודה שהועלתה ב-2013 ביער בשוודיה.

וכך זה נראה:

להמשך הפוסט

צפו: השירות הצבאי של אוהד נהרין – ועוד קטעים נדירים

נטע אלכסנדר | 06.12.2013 | 04:34

לפני מספר שבועות תומר הימן, מהבמאים התיעודיים הפוריים ביותר בישראל ("אביב", "בובות של נייר", "בדרך הביתה" ועוד לא מעט סרטים שיצר עם אחיו, ברק הימן), השיק קמפיין קיקסטארטר מושקע בניסיון לגייס תקציב כדי לסיים את הפרויקט השאפתני עליו הוא עובד כבר יותר משבע שנים: תיעוד סיזיפי, מורכב ואינטימי של אוהד נהרין, מהכוריאוגרפים הישראלים המצליחים ביותר בעולם והמנהל האמנותי של להקת "בת שבע". הימן גייס לקמפיין את נטלי פורטמן, והפיק קליפ מושקע ומעורר תיאבון. 

יותר מרגש מ"ברבור שחור":

כדי להבין מדוע יוצר מוכר ומבוסס יחסית כמו הימן פונה למימון-המון ומבקש מכם לסייע לו, כדאי להכיר את שיטת העבודה הייחודית שהוא פיתח במהלך העבודה על "מר גאגא": לצד מחקר ארכיוני מקיף שחשף קטעים נדירים (ששניים מהם נכללים בפוסט הזה), הימן שוחח עם נהרין במשך עשרות שעות. השניים דיברו על כל נושא – מימיו של נהרין בלהקה צבאית ועד המעבר לניו יורק, הרומן המתמשך עם בת שבע והאבהות המאוחרת שלו. אולם, כדי לעשות שימוש בחומרי הארכיון הרבים, הימן זקוק לתקציב שיאפשר לו לרכוש זכויות יוצרים של תמונות סטילס, קטעי וידיאו, קטעים מוזיקליים וקטעי מחול, וכן להשקיע עבודה מרובה בעריכה של מאות שעות של חומר גלם ובפוסט-פרודקשן, ולשם כך הוא מנסה לגייס 74 אלף דולר.

נהרין בילדותו. העניק להימן גישה מלאה לארכיון הפרטי שלו (צילום: צופיה נהרין)

כדי לעשות שימוש בתמונות נדירות של נהרין שצולמו על ידי צלמים כמו יעקב אגור, מולה עשת או צלמים בינלאומיים, הימן חייב לרכוש מהם את זכויות היוצרים. כך למשל, כל התמונות שמופיעות בפוסט הזה לא יוכלו להופיע בסרט אם הסכום המלא של הקמפיין לא יגויס (לפי הכללים של "קיקסטרטאר", הימן יקבל את הכסף רק אם הוא יעמוד במטרה שהציב לעצמו – לגייס את כל הסכום בחודש הקרוב). 

כששאלתי אותו מדוע הוא לא ביקש תמיכה תקציבית מלהקת בת שבע, הימן כתב לי כי "קודם כל, בת שבע היא להקה גדולה ומצליחה, ובהתאם יש לה התמודדות רצינית עם משכורות והוצאות חודשיות. אבל, זו אינה הסיבה האמיתית. מעולם לא ביקשתי מהם או מאוהד תמיכה כספית מכיוון שמדובר בסרט עצמאי שנולד מהפנטזיה והעקשנות והרצון שלי לתעד אותו. למעשה, אוהד עצמו אפילו היה מעדיף שכל הפרויקט הזה יעלם. כדי לשמור על העצמאות של ההפקה הזו, החלטתי לפנות לקהל – ולא לגיבור של הסרט. אוהד הוא כמובן הגיבור, אבל בזה מסתכם תפקידו".

כדי להבין טוב יותר את הפרויקט הזה, ביקשתי מהימן לכתוב פוסט אורח קצר שמסביר מה בעצם הוא מנסה לעשות ב"מר גאגא". במקביל, הוא אפשר לי לשלב קטעי ארכיון נדירים ותמונות סטילס של נהרין בפוסט הזה, כמו למשל התמונה הזו, שבה נהרין רוקד ב-1974 בלהקת המחול של מרתה גרהם:

מתוך היצירה "חלום יעקב", 1974 (צילום: יעקב אגור)

"אני לא יכול לסיים את זה בלעדיכם" – פוסט אורח של תומר הימן 

"לא פשוט לעשות סרט על אוהד נהרין. להרבה אנשים יש דיאלוג עם האיש המורכב הזה, דיאלוג של אהבה גדולה, הערכה ובמקביל גם קנאה ויראה. 'מר גאגא' הוא הפרוייקט הכי שאפתני שעשיתי עד כה, ואחרי שבע שנים של עבודה אינטנסיבית ו-24 שנות היכרות עם אוהד, הגיע הזמן להביא את הסרט הזה לסיומו ואת זה אני יכול לעשות רק אתכם – הקהל הדמיוני שלי.

באוהד יש את כל המרכיבים להיות דמות מרתקת בסרט דוקומנטרי. הוא אישיות כריזמטית ומלאת סתירות פנימיות, ובאופן אישי בן אדם ויוצר שהשפיע עלי בצורה עמוקה בשנים הכי חשובות של ההתבגרות שלי.

נהרין בשנות השבעים (צילום: מולה עשת)

הכל חוזר לאותו ערב שבו ראיתי את אוהד לראשונה. הייתי מלצר בתחילת הדרך בבית קפה "אורנה ואלה". אוהד נהרין, שלא היה לי מושג מי הוא, ישב באותו שולחן קבוע עם אשתו מארי והזמין את מאפה הזיתים שהיה אהוב על שניהם.

נהרין בתקופה בה רקד בלהקת "בת דור", ב-1978 (צילום: מולה עשת)

באותה תקופה, כשהייתי בן 21, התחלתי לראות הופעות מחול של להקת בת שבע. כל עבודה נושאת איתה זיכרון חזק בתוכי. באחת ההופעות הראשונות של אוהד התאהבתי באחד הרקדנים הבולטים בלהקה, יוסי יונגמן, שנחרט בזיכרון של הצופים כמי שרקד עם אוגר ב"מבול". בסוף כל יום הוא חוזר הביתה מהסטודיו אחרי ימים לא קלים וחוויות לא פשוטות אבל עם תחושה מאתגרת ודרכו הכרתי עוד זוית של אוהד.

נהרין בתקופת שירותו הצבאי (צילום: צופיה נהרין)

העבודה על "מר גאגא", נעשתה בשיטה קצת אחרת, חדשה בשבילי. דרך ומעניינת ש"ניסיתי" אותה על אוהד. במקביל לצילום אינטסיבי בסטודיו, שתיעד תהליכי יצירה מהשלבים הראשונים של העבודה ועד לעלייתה על הבמה, קיוויתי כל הזמן למצוא את חומרי הארכיון הסודיים שידעתי על קיומם. סיפור שלם של אוהד שעוד לא סופר ומכיל בתוכו ארבעים שנים מרתקות עד שהגיע לנהל את בת שבע: ילדות בקיבוץ, טראומה של עזיבה, שרות צבאי במהלך מלחמת יום הכיפור בלהקת פיקוד צפון, עבודה כרקדן עם גדולי הכוריאוגרפים של אותם ימים: מוריס באז'ר, מרתה גרהם ועוד, התאהבות במארי – רקדנית מיתולוגית מלהקת "אלווין איילי", פציעה הרסנית במהלך הופעה (הרופאים קיוו בשבילו שאחרי הניתוח יוכל ללכת, אבל אמרו לו שלעולם לא יוכל עוד לרקוד).

נהרין בקיבוץ (צילום: צופיה נהרין)

בנוסף להווה של היצירה והעבר שנגלה לפני בחומרי הארכיון, ישבתי שעות עם אוהד לשיחות ארוכות כמעט בלי לזוז, רק ישבנו ודיברנו.

הסרט רובו בשפה אנגלית וכך גם השיחות עם אוהד והשיחות עם הרקדנים, שמחציתם הגיעו מחוץ לישראל.

כדי שכל הטירוף הזה יהפוך לסרט המלא והשלם על אוהד נהרין ולהקת בת שבע, צריך תמיכה משמעותית ולכן אני פונה אליכם דרך אתר קיקסטארטר ומאמין שבזכותכם נוכל להגיע לעומק, ולרוחב היריעה שהסרט ראוי לו. 

מתוך המחול "אדם וחוה" (צילום: יעקב אגור)

הצורך לגייס כספים נובע למעשה מתוך העבודה השוטפת עם ארכיונים מכל העולם והסדרת זכויות למוזיקאים, צלמים ומתעדים מכל התקופות. אבל הכי חשוב מבחינתי, לספק חוויה עוצמתית שתוכל לתת פרספקטיבה על היצירה של אוהד נהרין ולהקת בת שבע".

רוצים לעזור לסרט הזה להפוך למציאות? הכנסו לדף הפרויקט ב"קיקסטארטר"

צפו בקטע ארכיון נדיר שבו נהרין מדבר על שירותו בלהקה צבאית:

צפו בקטע ארכיון נדיר המתעד את העבודה של נהרין בלהקת המחול של מרתה גרהם:

להמשך הפוסט