פוסטים בנושא: שנטל אקרמן

כששנטל אקרמן פגשה את פינה באוש

נטע אלכסנדר | 16.01.2014 | 18:21

מחול וקולנוע זה שילוב חמקמק. יש אינספור רגעי מחול בהיסטוריה של הקולנוע ולא מעט במאים שהתפרסמו בזכות הכוריאוגרפיות המתוחכמות שניצלו את היכולת האסתטית לצלם רקדנים מלמעלה, מלמטה או מזוויות שעין אנושית אינה מסוגלת להגיע אליהן (באסבי ברקלי, שהתחיל את הקריירה בברודויי לפני שעבר לביים להיטים הוליוודיים, עשה שימוש מרהיב ביכולת הזו). אבל בכל הנוגע לתיעוד קולנועי של הופעות מחול אשר נוצרו מלכתחילה כאמנות בימתית (ולא נועדו למסך הגדול) התוצאה נוטה להיות העתק חיוור של המקור ומתקשה לשחזר את האנרגיות הייחודיות שנוצרות בהופעה חיה מול קהל.

פסטיבל הקולנווע הניו יורקי Dance on Camera  שייערך בין ה-31 לינואר ל-4 בפברואר בלינקולן סנטר שבמנהטן מוכיח שיש אינספור דרכים יצירתיות לתעד מחול. אם אתם נמצאים בניו יורק בתאריכים הללו, כדאי לנסות ולתפוס את "יום אחד פינה שאלה…" (One Day Pina Asked), סרט תיעודי בבימויה של שנטל אקרמן ("ז'אן דילמן") על הכוריאוגרפית פינה באוש. אם אהבתם את "פינה" (2011), סרטו התיעודי המצליח של וים ונדרס שהוא מחווה ויזואלית מרשימה לחייה ועבודה של באוש (שמתה ב-2009), סרטה של אקרמן הוא צפיית חובה. זהו סרט המספק דיוקן הרבה יותר מחוספס ואמביוולנטי של באוש ורקדניה מאשר סרטו התלת-ממדי של ונדרס, שנוטה לעשות לה אידיאליזציה ולהתמקד בצדדים הפואטיים והיפיפיים של היצירות שלה.  

"יום אחד פינה שאלה". מתח תמידי בין אלימות ליופי

"יום אחד פינה שאלה…", כמו סרטים תיעודיים אחרים של אקרמן (למשל, "מכתבים מהבית" הנפלא שבה היא מתעדת את המעבר שלה לניו יורק והמכתבים שהיא כותבת לאמה), הוא סרט מדיטטיבי מאוד. אקרמן ליוותה את החזרות ומסע ההופעות של באוש ולהקתה במשך חמישה שבועות ב-1983, ותיעדה את העבודה על יצירות כמו Come Dance with Me, Nelken (Carnations), Waltzer ו-"1980". התוצאה היא מונטאז' בן שעה המורכב מריאיונות קצרים עם הרקדנים, המספרים על שיטת העבודה הייחודית של באוש, והרבה מאוד קטעי ריקוד. למרבה הצער, אקרמן בחרה שלא לראיין את באוש עצמה, וניתן לראות אותה רק לדקות מעטות בתחילת הסרט ובסופו.

בניגוד לסרטו של ונדרס, אקרמן מרותקת לא רק לאסתטיקה שבאוש שכללה ופיתחה במשך עשורים, אלא גם למתח התמידי בין פואטיקה לאלימות וכאב. היא בוחרת להדגיש את הכוריאוגרפיות הכוללות מוטיבים אוטוביוגרפיים, טראומות וכאב. כך למשל, באחת הסצנות קבוצה של רקדנים ממששת ללא הרף את אחת הרקדניות, צובטת את אפה, תוחבת אצבעות לאוזניה, מנשקת את כתפיה ומשכיבה אותה על הרצפה. בסצנה אחרת רקדנית לועסת תפוח ברעבתנות, תוחבת לפיה את החתיכות הלעוסות-למחצה וצועקת על הקהל תוך כדי. ריקודים אחרים כוללים רקדנים שבוהה בחלל ומתחילה לבכות, רקדן שצועק באגרסיביות על שאר הלהקה ורקדנית בשמלה אדומה שמתחננת בפני רקדן אחר "בוא לרקוד איתי" באופן שנעשה יותר יותר אגרסיבי, אלים ומכמיר לב.

בריאיונות הקצרים עם הרקדנים הם מספרים על שיטת העבודה של באוש, אשר משלבת בין תיאטרון למחול וברבות מעבודותיה הרקדנים מדברים זה עם זה או פונים ישירות לקהל. לדברי אחד מהרקדנים (שמותיהם אינם מצוינים בסרט), "יום אחד פינה נכנסה לחזרה ושאלה 'מה זו 'אהבה' עבורכם'?". רקדן אחר מספר כי "באוש ביקשה מאיתנו לספר על משהו שעשינו ומעורר בנו גאווה". כשהוא נשאל מה הוא ענה, הוא אומר כי "לאחרונה חזרתי מטיול לארה"ב, ושם למדתי קצת שפת סימנים והצלחתי ללמוד את הסימנים לשיר The Man I Love". הוא מדגים את הקטע הזה למצלמה, ומאוחר יותר אנחנו רואים כיצד באוש הפכה אותו לריקוד מהפנט.

וכך זה נראה (מתוך היצירה Neklen):

  

באחד הקטעים האחרונים אקרמן מדברת למצלמה ומספרת כי העבודות של באוש מעוררות בה תחושות מנוגדות: "מצד אחד אני לא יכולה להפסיק להסתכל, מצד שני לפעמים אני מרגישה שאני מבטאת דברים שאני לא רוצה להכיר בהם, ואני רק רוצה להסיט את המבט". סרטה של אקרמן לא מספקת תשובות מוחלטות לשאלה מהן הטראומות או האירועים הספציפיים שהיוו השראה ליצירות הללו, אבל הוא בהחלט מספק מבט מורכב שמצליח להסביר טוב יותר מסרטו של ונדרס למה היא נחשבת לאחת הכוריאוגרפיות הגדולות בהיסטוריה של המחול.

הסרט יוקרן בשבת, ה-1 בפברואר, בלינקולן סנטר.  ניתן להזמין אותו ישירות מהאתר של Icarus Films, אבל באופן מצער הוא יקר במיוחד (350 דולר).

לרשימת הסרטים המלאה וכל הפרטים על הפסטיבל

ואם אתם כבר בסביבה, נסו לתפוס גם את הסרטים האחרים שיוקרנו במסגרת Dance on Camera ובהם HÄSTDANS på HOVDALA המעניין המתעד פרויקט מחול ניסיוני במסגרתו רקדנים משתפים פעולה עם סוסים ועם צעירים הסובלים מאוטיזם כדי ליצור עבודה שהועלתה ב-2013 ביער בשוודיה.

וכך זה נראה:

להמשך הפוסט

לא רק קתרין ביגלו: הבמאיות שחייבים להכיר

נטע אלכסנדר | 15.08.2013 | 07:52

בניסיון לקדם את קמפיין הקיקסטארטר המקרטע שלו, ספייק לי חשף בחודש שעבר את רשימת הסרטים האהובים עליו. מבין 87 "יצירות המופת", כהגדרתו של לי, שנכללו ברשימה המפוארת הזו, לא ניתן למצוא אף סרט שנעשה על ידי במאית. בשבועות האחרונים ניהלתי לא מעט שיחות על הרשימה הזו – ורשימות אחרות מזן "הסרטים הטובים בהיסטוריה"/ "100 הסרטים שאתם חייבים לראות לפני שתמותו" – ונתקלתי לא פעם בתגובה "ברור שאין בהן נשים – אין יצירות מופת של במאיות".

התגובה הזו משקפת בורות רווחת למדי בכל הקשור לנשים וקולנוע. נכון, בגלל מכלול של סיבות כלכליות וחברתיות מרבית הבמאים הם אכן גברים, אבל תרומתן של נשים לקולנוע היא אדירה: למעשה, בשנותיה הראשונות תעשיית הקולנוע נשלטה על ידי נשים, ששלטו ביד רמה בתחומי הכתיבה וההפקה (50 אחוז מהתסריטים בהוליווד לפני 1930 נכתבו על ידי תסריטאיות). בנוסף, במאיות מבריקות כמו אליס ג'י בלאשה ולואיס וובר היו הראשונות לזהות את הפוטנציאל של הקולנוע כמדיום נרטיבי, ולא רק כמכשיר תיעודי המשמש להצגת מקומות רחוקים או סצנות קטנות מחיי היום-יום כמו פועלים שעוזבים את המפעל או זוג מתנשק. באופן מעניין, היו אלו דווקא נשים שזיהו את יכולתן של התמונות הנעות לרגש, להצחיק ולספר סיפור – ולא רק לתעד אפיזודות נטולות הקשר. 

ובכל זאת, וובר ובלאשה הן היוצאות מן הכלל שמעידות על הכלל: בכל הקשור לבימוי נשים תמיד השתרכו מאחור (רק ארבע נשים היו מועמדות לפרס הבימוי באוסקר, ורק אחת מהן – קתרין ביגלו – גם זכתה). נשים שבכל זאת רצו לביים נתקלו לאורך ההיסטוריה לא רק במכשולים טכניים ויצירתיים – אלא בעיקר בבעלי הסמכות באולפנים הגדולים, שרבים מהם היו שובניסטים לא קטנים (בהקשר הזה כדאי מאוד לקרוא את הספר Without Lying Down, שמגולל את סיפורה של התסריטאית המועמדת לאוסקר פרנסס מריון ותסריטאיות אחרות שפעלו בשנות העשרים והשלושים ונתקלו ביחס משפיל מצד מנהלי האולפנים. יש גם סרט דוקומנטרי מ-2003 עם אותו שם שנעשה בהשראת הספר).  

יותר ממאה שנים חלפו מאז שאליס גי בלאשה ביימה את סרטה הפיוטי Falling Leaves ב-1912, וכיום אפשר למנות עשרות במאיות שתרמו יצירות מופת משלהן להיסטוריה הקולנועית. לכן, לטובת רשימות עתידיות ומי שסתם מחפש קולנוע משובח – הנה רשימה סובייקטיבית וחלקית בהחלט של יצירות מופת שבוימו על ידי נשים (וגם – מכיוון שרשימות כאלו נוטות לכלול תמיד את אותם שמות – קלייר דני, סופיה קופולה, קתרין ביגלו, ג'ולי טיימור וכו' – התמקדתי דווקא בשמות מוכרים פחות או בסרטים פחות מוכרים של יוצרות משפיעות):

1. אליס גי בלאשה – (Falling Leaves (1912

אליס גי בלאשה, שנחשבת לבמאית הראשונה בתולדות הקולנוע, ביימה, כתבה והפיקה יותר מ-700 סרטים, ואף עבדה כראש מחלקת ההפקה של חברת "גומון". מבין הסרטים האילמים שבלאשה ביימה, הסרט האהוב עלי הוא Falling Leaves הקצר, המספר על ילדה ששמעה במקרה שאחותה הגוססת אמורה למות "כאשר כל העלים ינשרו מהעצים". בניסיון לדחוק את הקץ, היא מדביקה עלים לעצים בסצנה עוצרת נשימה בשחור לבן. הסרט בן 12 הדקות הועלה ליו טיוב, ואתם יכולים לראות אותו כאן:

והנה כתבה מצוינת של אורי קליין שמסבירה למה בלאשה מעולם לא זכתה להכרה שהגיעה לה

2. ג'יין קמפיון – "הפסנתר" ו-Sweetie

על "הפסנתר", שהיה מועמד לשמונה פרסי אוסקר, אין צורך להרחיב את הדיבור: אם לא ראיתם – פשוט תראו. שימוש מופתי בסאונד, תסריט מבריק ומשחק מדהים של הולי האנטר ושל אנה פאקווין הצעירה. Sweetie, לעומת זאת, הוא סרט מוכר פחות מ-1989: מדובר בפיצ'ר הביכורים של קמפיון, שבו היא הפגינה סגנון קולנועי ייחודי, מקורי ובועט. זהו סרט שעוסק במערכת היחסים הבעייתית, בלשון המעטה, בין שתי אחיות, שאחת מהן סובלת מהפרעה נפשית לא ברורה. התוצאה היא דיוקן משפחתי מדכא ומפתיע שמזכיר את סרטיו המוקדמים של מייק לי (ב-1990 לי הוציא את Life is Sweet, מלודרמה משפחתית שמזכירה בסגנון ובתכנים את סרטה של קמפיון. מומלץ במיוחד לראות את שני הסרטים הללו ברצף, בהנחה שאין לכם לב חלש או/ו נטיות אובדניות).

וכך נראה הטריילר ל-Sweetie:

3. הטרילוגיה ההודית של דיפה מהטה ("אש", "אדמה", "מים")

בגיל 41 מהטה ביימה את הפיצ'ר הראשון שלה, "אש" (1996), שעסק במערכת יחסים לסבית על רקע תרבות הקסטות וחוקי הנישואים המחמירים בהודו, אבל יצירת המופת הגדולה שלה הגיעה רק ב-2006:  "מים" (שייצג את קנדה באוסקר למרות שהוא צולם בהודו). זהו סרט מדכא וקורע לב על ילדה בת שמונה שהתאלמנה מבעלה (כן, בהודו מחתנים ילדות בגילאים האלו) ועל כן היא נשלחת לבית מחסה לאלמנות. מהטה, שצילמה את הסרט במשך חמש שנים במהלכן היא וצוותה סבלו מהתנכלויות חוזרות ונשנות מצד פונדמנטליסטים (שאפילו הרסו את הסט כמה פעמים), מצליחה לספר סיפור מרתק וסוחף רגשית ובמקביל להעביר ביקורת חברתית נוקבת על השובניזם המובנה של החברה ההודית. ויש גם פסקול הודי מעולה, כפי שאפשר להתרשם בטריילר:    

 

4. סמירה מחמלבאף – "הלוח" ו"בחמש אחר הצהריים"

שלוש במאיות יצאו ממשפחת מחמלבאף האיראנית וברוכת הכשרונות: סמירה מחמלבאף, שביימה את סרטה הראשון בגיל 17; אחותה חנה מחמלבאף, שב-2007 ביימה את "המחברת", סרט על ילדה אפגאנית שרוצה ללמוד בבית הספר כמו הבנים במשפחתה; ואשתו השנייה של מוחסן מחמלבאף, מרזייה משקיני, שביימה סרט על נשים שהחברה האיראנית מצפה מהן להקריב את החופש שלהן על מזבח הדת. מתוך המשפחה המפוארת הזו, "הלוח" (2000) ו"בחמש אחר הצהריים" (2003) – שני סרטים שקטפו את פרס חבר השופטים בקאן – הם הסרטים החביבים עלי: מופת של קולנוע דל-תקציב שמצליח לגולל באמצעות התבוננות מדוקדקת ועקבית את סיפוריהן של דמויות מעוררות השראה, ובהם מורים הנושאים לוחות על גבם ומחפשים תלמידים באזור שבע הקרבות ליד גבול האיראני עם עיראק (ב"הלוח") או נשים אפגאניות שנאבקות למען עצמאותן (ב"חמש אחר הצהריים"). 

 "בחמש אחר הצהריים". ביקורת חברתית נוקבת

5. קתרין ברייה – "אחותי"

הבמאית הצרפתייה קתרין ברייה היא אחת הבמאיות הפרובוקטיביות ביותר שפועלות בקולנוע העכשווי. "אחותי" (2000) – שתורגם לאנגלית כ-Fat Girl –  מדגים היטב את הסגנון הייחודי שלה: עיסוק חסר פשרות במיניות, התבגרות, סקס, אלימות והקשר ביניהם. הסרט מגולל את סיפורן של שתי אחיות שנוסעות לחופשת קיץ בעיירת קיט קטנה. כאשר האחות היפה והגדולה מתאהבת בגבר צעיר אחותה הקטנה הופכת לגלגל שלישי. יש כאן לא מעט סצנות חזקות, אבל חכו לסצנת הסיום המטורפת – היא תשאיר אתכם פעורי פה.

הריאיון המלא עם קתרין ברייה לרגל הגעתה לישראל

6. שנטל אקרמן – Je, Tu, Ill ,Elle

כל סטודנט לקולנוע בשנתו הראשונה נאלץ להתמודד עם שלוש וחצי השעות של "ז'אן דילמן", סרטה המשפיע והמהפכני של אקרמן מ-1975. כל מי שרוצה לדעת משהו על קולנוע, פמיניזם והקשר ביניהם חייב לראות את "ז'אן דילמן" בקולנוע לפחות פעם אחת בחיים. אבל בכל זאת בחרתי להמליץ על סרט מוכר פחות – Je, Tu, Ill, Ell ("אני, אתה, הוא, היא") מ-1974. זה סרט מסע מינימליסטי וניסיוני שבו אקרמן עצמה מגלמת את הדמות הראשית, צעירה בשם ג'ולי שיוצאת לתפוס טרמפים בדרכה ליעד לא ברור. התוצאה היא הזיה קולנועית משונה מאוד. ספויילר שיעזור לכם להחזיק מעמד ברגעים הקשים: בסוף מסתתרת אחת מסצנות הסקס הלסבי הארוכות ביותר בתולדות הקולנוע הנשי, וזו דוגמה נהדרת לאופן העדין, הסבלני והמרגש שבו אישה מתבוננת וחוקרת מיניות נשית. 


מתוך Je, Tu. Ill. Elle. חוויית צפייה מאתגרת אך מתגמלת

7. לוקרציה מרטל – הביצה (The Swamp)

לוקרציה מרטל היא במאית ארגנטינאית שכדאי מאוד להכיר. ב-2001 היא פרצה לתודעה לאחר שסרט הביכורים שלה, "הביצה" (La ciénaga), היה מועמד לפרס "דב הזהב" בפסטיבל ברלין. ואכן, "הביצה" חשף קול קולנועי ייחודי ומאתגר. זהו סרט שעוקב אחר שתי משפחות שמבלות את הקיץ בעיירה קטנה בארגנטינה. החום, המחנק והחללים הקלסטרופובים מטעינים את הסרט במתח ובאלימות שמאיימת להתפרץ בכל רגע. זהו דיוקן בלתי שגרתי של משפחתיות, התבגרות ופערי דורות, עם סצנת סיום מפתיעה ובלתי נשכחת. שלוש שנים לאחר מכן מרטל הגיעה לפסטיבל קאן עם "נערה קדושה", סרט מעולה בזכות עצמו (שפדרו אלמודובר חתום עליו כמפיק).

וכך נראה הטריילר:

 

8. אנדריאה ארנולד – Fish Tank

עוד דרמת התבגרות שמתמקדת בנשים צעירות היא "מחוץ למים" (Fish Tank), סרטה השני של הבמאית הבריטית אנדריאה ארנולד (שמומלץ מאוד לראות גם את סרט הביכורים שלה, "דרך אדומה"). ארנולד ליהקה את קייטי ג'רוויס האנונימית לתפקיד הראשי – נערה בת 15 בשם מיה המסולקת מבית הספר ומפתחת מערכת יחסים מורכבת עם החבר של אמא שלה (מייקל פאסבינדר המעולה). ארנולד יוצרת סרטים שבמרכזם דמויות נשיות מורכבות ומעוררות הזדהות, והיא מצליחה לגולל את סיפורה של מיה באופן אמין, כנה וחף מסנטימנטליות. בהתחשב בעובדה שמדובר בסרט שצולם בתוך פחות מחודש ובתקציב של שני מיליון ליש"ט בלבד, מדובר בהישג מרשים.

   

9. לנה דנהאם – רהיטים זעירים

ובכן, התלבטות: "רהיטים זעירים", הפיצ'ר דל התקציב של לנה דנהאם, רחוק מלהיות יצירת מופת. אולם, הוא נכלל ברשימה הזו מכיוון שניסיתי לכלול כאן סרטים שיש להם חשיבות היסטורית מסוימת או/ו השפעה משמעותית על יוצרים ויוצרות אחרים. לטוב ולרע, קשה להתעלם מ"רהיטים זעירים", שבו דנהאם בת ה-24 הוכיחה שבעידן הדיגיטלי גם נשים יכולות לקחת מצלמה, ללהק את עצמן לתפקיד הראשי ולעשות פיצ'ר בתקציב מגוחך. ההצלחה האדירה של הסרט הובילה את דנהאם לחתום על חוזה פיתוח לסדרה עבור HBO  והתוצאה היתה "גירלז". השאר – כמו שאומרים – היסטוריה.  

וכך הכל התחיל:

10. שאנון פלאמב – Towheads

ואחרון חביב – סרט שבנתיים לא יצא להפצה מסחרית, ומדובר במחדל של ממש. זהו פיצ'ר הביכורים של אמנית הוידיאו ארט שאנון פאלמב (אשתו של הבמאי דרק סיאנפרס, שביים את "בלו וולנטיין" ו"מקום בתוך היער"). פאלמב מהלכת במחוזות שמירנדה ג'ולי ("אני, אתה וכל השאר", "העתיד") עשתה מהם קריירה, אבל למרבה השמחה היא הרבה יותר מורכבת ומוכשרת מג'ולי. Towheads (כינוי סלנג ל"בלונדיני"), הוא סרט אוטוביוגרפי שעוסק בחייה של אם צעירה (בגילומה של פלאמב) שמנסה לאזן בין קריירה יצירתית כבמאית וידיאו ארט לגידול שני ילדים קטנים וניהול משק בית. זוהי יצירת מופת דלת-תקציב שמצליחה להצחיק, לרגש ולספק דיוקן מורכב וכנה מאוד של אמהות. יש לקוות שבקרוב הסרט ייצא במהדורת די.וי.די.

ועוד חמישה סרטי במאיות מעולים ומומלצים:

- וונדי ולוסי של קלי רייכרדט (עם מישל וויליאמס)
- פרידה של ג'ולי טיימור (על הציירת פרידה קאלו)
- Talk to Me של קייסי למונס 
-  תופס העכברושים של לין רמזי (שעשתה גם את "חייבים לדבר על קווין" המאתגר והמטריד)
-  נער משום מקום של סם טיילור-ווד (סיפור ההתבגרות של ג'ון לנון)

רוצים עוד?

פוסט המשך: מצעד הבמאיות – חלק ב'

הנה רשימה מעולה של עשר במאיות צעירות שפועלות כיום
והנה רשימה מעוררת השראה של נשים שהחלו לביים אחרי גיל 40

 

להמשך הפוסט