פוסטים בנושא: תום שובל

פלאשים, מאבטחים ואמה סטון: תום שובל מסכם את האוסקר

נטע אלכסנדר | 24.02.2015 | 19:28

״התפוח המכני״ גאה לארח את הבמאי והתסריטאי הישראלי תום שובל (״הנוער״), שהגיע ללוס אנג׳לס כדי להשתתף בטקס האוסקר. שובל היה מועמד לפרס ״הסרט הקצר הטוב ביותר״ על ״איה״, שאותו ביימו מיכל ברזיס ועודד בן-נון.

במסוק הפרטי עם אינאירטו: לקראת השטיח האדום  

בשבת בבוקר נסעתי לסנטה מוניקה בהמלצת האסיסטנטית של אלחנדרו אינאירטו (״בירדמן״), לחנות בשם ״מר טוקסידו״. האמת שהייתי בטוח שאגיע לחנות יוקרתית שמציעה מגוון חליפות טוקסידו מהאופנה האחרונה. הוט קוטור. אבל החנות נראתה לי כמו חנות קניון די סטנדרטית וגם מגוון הטוקסידו לא היה גדול, למעשה היה דגם אחד בכל המידות, שעליו היה אפשר לעשות שינויים קטנים כמו צורת הכפתורים וצבע המפית שמבצבצת מהכיס. הלכתי על הקלאסי. שעתיים אחר כך אני מוצא את עצמי בחדר המלון של יעל אבקסיס, מפיקת הסרט הקצר ״איה״, שהייתי שותף לכתיבת התסריט שלו. כל צוות "איה" בראשות הבמאים מיכל ברזיס ועודד בן-נון מתכונן ליציאה כאילו היה זה מבצע צבאי שבו ננצח את אויבנו בנשק הקטלני שהוא החליפות ובגדי הערב שלנו. האמת ובלי גרם של ציניות היה מרגש מאד לראות את כולם חנוטים בחליפות בדרכם לנשף גדול ובלתי נשכח. העובדה שהסרט הביא אותנו עד לכאן, הייתה מרגשת יותר מהכל.

על השטיח האדום. 15 דקות של תהילה

לוס אנג'לס חסומה לחלוטין, יש דרך אחת אל האוסקרים שנערכים בתאטרון הדולבי ואנחנו נוסעים בה. כשמגיעים אל הסף אנחנו נבדקים על ידי מאבטחים בכל דרך אפשרית ואז נכנסים אל מין מאהל, רגע לפני המאהל עוד הספקנו לראות את ההמון שמתכנס בצדדי הדרך ומריע לכולם – לא משנה מי הם. במאהל נבדקים הכרטיסים שלנו ושוב אבטחה ואז מתחילים לצעוד על השטיח האדום. אני מסתכל סביבי ונדמה לי שכולם שכרו את הטוקסידו שלהם ב״מר טוקסידו״ וכולם כמוני הלכו על המראה הקלאסי. זה מטריד אותי בערך לשנייה, כי מה שקורה סביב הרבה יותר מטורף. כל האנשים הצועדים בסך על השטיח האדום לוקחים את הזמן, גוררים רגליים, נעצרים אפילו, הכל כדי לתת ל-15 דקות התהילה האלו עוד תוקף. על השטיח עומדים מאבטחים שצועקים על כולם להתקדם אבל אף אחד לא נשמע להוראות ולכן על פניהם של האנשים נרקם מבט מוזר ומצחיק של חשיבות ובהלה בו זמנית.

״בהוליווד רצו לאשפז אותי״: ריאיון עם אלחנרדו אינאריטו

תור נוצר בדרך אל הצלמים. אנשי הצוות על השטיח האדום מכניסים כל אדם אל אזור הצילום ושם הוא משתזף על הפלאשים איזה חמש דקות. המאבטחים מנסים להסית את תשומת הלב של ההולכים ולפתות אתם בשמפניה חינם במבואה אבל כולם עומדים בתור ובאופן אבסורדי מוותרים על הנוחות שמציעה האכסדרה ומקדישים את התור למצלמות. גם צוות "איה" מגיע אל הפוטו-קול. אין מה לעשות, זה די מרגש שנורים אליך ברקי האור של המצלמות וכל מיני צלמים שואגים עליך להסתכל לכיוונם. העובדה שהיינו שמה כולנו וחווינו את הרגע הזה ביחד הוסיפה איזו שכבה של רגש למיזסצינה המוזרה הזו והמיסה את הציניות כליל.

שובל והוק. מסתבר שכולם קנו את החליפות ב״מר טוקסידו״

אחרי בערך שעה הגענו לאכסדרה שלפני הכניסה לאולם. מרחק ההליכה הוא בערך חמש דקות אבל באוסקרים קצב ההתקדמות מסנוכרן עם קצב ההתאבנות. באכסדרה אתה פוגש את שותפיך העתידיים לאירוע. פה נוחתת ההבנה שנשבר איזה מחסום, מסביבנו כל סלבריטאי העולם ומשפחותיהם והם נינוחים ומתרגשים בדיוק כמוך וככה מתחילות שיחות סלון עם כל האנשים שעד עתה ראית אותם רק בגודל סינמסקופי. אני, שרה ומיכל מנהלים שיחה עם פאבל פבליקובסקי, הבמאי של ״אידה״ והמפיקה של הסרט ״אווה״ (שיזכו אחר כך באוסקר) ואז כל מיני פגישות מקריות – אית׳ן הוק המועמד על ״התבגרות״, קומון שיזכה הלילה בפרס השיר הטוב ביותר על ״גלורי״ שהוא חיבר לסרט ״סלמה״. אני מבחין במריון קוטיאר וניגש להביע את הערכתי ל"מהגר" של ג'יימס גרי ולסרט של הדארדנים ומברך אותה על המשחק שלה. היא מודה לי בחינניות אופיינית ואנחנו מדברים איזה עשר דקות על קולנוע בעוד היא מאפרת את האפר של הסיגריה הדקה שלה לכף ידה.

אני עוד מספיק לעמוד בתור לשירותים מאחורי אדוארד נורטון ואז נכנסים לאולם. הצוות של "איה" מתיישב במקומותיו המסומנים והטקס מתחיל. פה אין צורך בתיאורים, כי הרוב בטח צפו. הטקס נע בין המרשים למשמים אבל לנו לא כל כך אכפת, יש תחושה של מתח וציפייה.

כשצופי המשדר רואים פרסומות, אנחנו בוהים בבמה ריקה. חלק נשברים מהבהייה ומטפטפים החוצה בהפסקות, החוצה אל האכסדרה, לשתות משהו או אולי להימלט מהישיבה האינסופית. אם הם מבוששים להגיע והטקס ממשיך, מתיישב לידך איש זר שממלא את מקום חברך עד שזה יועיל בטובו לחזור את מקומו. "ממלאי הכסאות" עושים את עבודתם נאמנה ואם המצלמה משייטת מעליהם, הם לא שוכחים להגניב לך חיוך פמליאירי.

מגיעה ההכרזה על הסרט הקצר, ההתרגשות בשיאה, אנחנו לא פייברוטים – את זה כבר ידענו, אבל האמנו. זה לא קורה. הסרט הבריטי ״שיחת טלפון״ זוכה. אנחנו מוחאים להם כפיים והבמאי מלהג וצוהל על הבמה. מאותו הרגע, המתח שנבנה התפוגג ועתה נשארו רק עוד שלוש שעות של טקס, בקטנה. האמת שאז מבחינתי גם נפתחו האוזניים והתחלתי להקשיב למה שמתרחש וגם לקלוט בדיחות פה ושם.

שובל ודקוטה ג׳ונסון מ-״50 גוונים של אפור״

עד שמגיעה השעה האחרונה והדפניטיבית אתה מבין שההפסקות הולכות להיות ארוכות יותר ומייגעות יותר אבל איכשהו הכל חגיגי ופלאשי שאתה מסונוור עד לתת הכרתך. בחלק האחרון אני שוב במתח אבל עתה נצחון – המנטור שלי אלחנדרו גונזלס אינאיריטו עושה את מה שנקרא 'סוויפ' ולוקח את הפרסים החשובים של תסריט, בימוי וסרט. אני שמח בשבילו מאד.

הטקס מסתיים וחלק הולכים לנשף המושל המסורתי. אני הולך לשירותים ושם יש תור ארוך אז אני מחפש מוצא אחר ואז אני מגיע למסדרון צר ועל ספסל יושבות להן נעמי ווטס, פליסטי ג'ונס ואמה סטון. בידיהן פסלוני אוסקר מלגו. אני שולף את הנייד שלי כצייד סלפים מיומן, אך זה שבק חיים מזמן. הם מסתכלות אלי ואני אליהן. יש שקט ואז כולם צוחקים. מסתבר שהן שכחו את ההזמנות שלהם לנשף ועכשיו הן צריכות לחכות בצד עד שיכניסו אותם בדלת אחורית. אני אומר להן שאני מופתע לגלות שגם הן לא חסינות את רשת האבטחה ותמה אם הסיבה שהן בחוץ היא העובדה שהמאבטחים עלו על זה שהאוסקרים שביד שלהם הם מלגו, הן מחייכות לעברי בנימוס ומודות לי בחיוכן על בדיחת הקרש. אמה מסתכלת עלי בעיניה הגדולות  ומוסיפה  Don’t you know, it is Hollywood baby, everybody needs a ticket.   

להמשך הפוסט

פוסט אורח: תום שובל בדרך לאוסקר

נטע אלכסנדר | 22.02.2015 | 05:35

״התפוח המכני״ גאה לארח את הבמאי והתסריטאי הישראלי תום שובל (״הנוער״), שהגיע שלשום ללוס אנג׳לס לקראת טקס האוסקר שייערך הלילה (ראשון). שובל מועמד לפרס ״הסרט הקצר הטוב ביותר״ על ״איה״, שאותו ביימו מיכל ברזיס ועודד בן-נון. כך הדברים נראים רגע לפני השטיח האדום:  

היום (ראשון) בלילה ייערך בלוס אנג׳לס טקס פרסי האוסקר. הסרט הקצר "איה" שהייתי שותף לכתיבה שלו יחד עם מיכל ברזיס ועודד בן-נון שגם ביימו, הוא בין חמשת המועמדים לפרס בקטגוריית הסרט הקצר. זה עדין משפט בלתי נתפס עבורי וקשה לי לכתוב אותו בלי לבדוק שוב שמה שכתבתי אמיתי. זה מעמד מרגש מכל הבחינות, גם כי הסרט הקטן והאינטימי מצליח לדבר לכל כך הרבה אנשים בארץ ובעולם וגם כי במובן מסוים הוא הגיע כל כך רחוק, לאיזושהי פסגה של אהדה קולקטיבית שרק מעטים כובשים. אני מאד מתרגש וגם אם אני מנסה "להיכנס לפרופורציות", ההמולה והבאז סביב הפרס הזה מבהירים לי שבאוסקר אין דבר כזה פרופורציות.

כך עשינו את ״איה״: ריאיון עם מיכל ברזיס ובן-נון 

השבוע האחרון שלי נדמה כפרק התלוש מרומן כריכה דקה שאתה קונה לפני עלייה למטוס. בלי קשר לאוסקר, אבל באיזו סמיכות אירונית נבחרתי על ידי אלחנדרו גונזלס איניאריטו - שסרטו "בירדמן" מועמד השנה למספר שיא של פרסים – להיות הפרוטג'ה שלו כחלק ממיזם יוקרתי של חברת "רולקס", המחברת בין אמנים מנוסים ליוצרים בתחילת דרכם במטרה לפתח ולהרחיב את הדיאלוג בין הדורות. איניאריטו ראה את סרטי הראשון, "הנוער" התלהב וביקש לפגוש אותי ומאז אנחנו בקשר רצוף כשאני נוסע לבקר אותו בעבודתו, בעיקר בצילומי הסרט החדש שלו בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וטום הרדי. במקביל, הוא עובד איתי על סרטי החדש.

אז לפני 'עיר המלאכים' מצאתי את עצמי על פסגה לא מדומיינת וקפואה של אחד מהרי הרוקי, שם מצטלם בימים אלו סרטו הבא של איניאריטו. כבר ביקרתי בסט כמה פעמים וזה לא דומה לשום דבר שחוויתי בעבודתי כבמאי. מדובר באינספור ימי צילום המתפרשים על פני שנה שלמה (כדי שיהיה אפשר לתפוס את עונות השנה חולפות), שחקנים שמשחקים בתוך טבע עוצר נשימה ומתמודדים עם יופיו ועם הקשיים שהוא מעלה, שוטים ארוכים ומסובכים עם ניצבים רבים וסצינות קרב בלתי אפשריות. לקינוח – מדובר בסרט תקופתי שמתרחש ב-1816, אמריקה שלפני המערב הפרוע. לצלם את הסרט הזה נדמה כמו מלחמה ואת הקרב מנהל איניאריטו יחד עם שותפו הצלם עמנואל לובצקי (המועמד לפסלון על הצילום של ״בירדמן״), ללא פשרות. תהליך העבודה כולל חזרות רבות וצילומים מורכבים של שוט או שניים ביום. בנוסף לאתגרים שכל צלם חייב להתמודד איתם, לובצקי קיבל מחברת ״אררי״ מצלמה שטרם יצאה לשוק ומאפשרת לראשונה לצלם דיגיטלית ב-65 מ"מ. מהמעט שראיתי על הסט, התוצאה מרהיבה.

שובל. מקום טוב באמצע בין לובצקי (מימין, עם כובע) לאיניאריטו 

אז כן אני על הסט ההוליוודי הזה, פעור פה וקפוא לחלוטין. איניאריטו ולובצקי משתפים אותי בכל התהליך של עשיית הסרט ואני שואל את עצמי האם זה לא הפרס הגדול ביותר שיוצר יכול לאחל לעצמו – לקבל את האפשרות לעשות את הסרט כמו שאתה רוצה, ללא פשרות. לצאת למלחמה ולנצח. למרבה האירוניה, איניאריטו לא היה זוכה לפריבילגיה ולחופש האמנותי הזה אם לא היה זוכה במועמדויות לאוסקר. הפסלון הזהוב יכול להזיז הרים ותקציבים ולקבוע גורלות.

״בהוליווד רצו לאשפז אותי״: ריאיון עם אלחנרדו אינאריטו

וכך נראה הטריילר ל״בירדמן״:

יומיים לפני הטקס, איניאריטו מזמין אותי להצטרף אליו לטיסה ללוס אנג׳לס. ככה אני מוצא את עצמי במטוס פרטי עם לובצקי, איניאריטו ו״טרמפיסט״ נוסף – השחקן לוקאס האס, ואני מתייעץ איתם על חנויות טובות להשכרת טוקסידו. בלי קשר לעובדה שאני במטוס, אני מרגיש בעננים. איך אפשר לדמיין דבר כזה בכלל? אנחנו נוחתים ואני נותן את הפספורט שלי לבדיקה אבל משום מה הבדיקה מתארכת ואני מתחיל להגיד לעצמי שהנה המציאות עומדת לטפוח על פניי ואני אראה את האוסקר, כהרגלי, בטלוויזיה. מבקשים ממני לחכות בצד ולוקחים את הפספורט של איניאריטו לבדיקה, גם אצלו יש בעיה ואני כבר מדמיין איך שנינו יושבים על הספה בבית של ההורים שלי בפתח תקווה, השעה תהיה ארבע בבוקר נחלוק שמיכת פוך ונצחק מהבדיחות של אבא שלי. בתכל׳ס לא רע. כמובן שהכל נפתר ואני מגיע אל ביתו של חברי הטוב אורן שי. אורן, גם הוא במאי והוא בעצמו חי בחלום משלו, כי בימים אלה הוא סיים את העבודה על סרט אמריקאי באורך מלא, The Frontier שהולך להיות מוקרן בקרוב בהקרנת בכורה בפסטיבל SXSW היוקרתי אשר באוסטין. פעם היינו עושים סרטי ז'אנר חובבניים במצלמות סופר VHS .

שובל, ברזיס ובן-נון. בדרך לפסלון?

בנתיים, בעולם מקביל בן-נון וברזיס כבר שבועיים בלוס אנג'לס. הם משתתפים בטקסים, מצטלמים ונותנים ראיונות, יחד עם יעל אבקסיס והלל רוזמן, מפיקי הסרט, והשחקנים המופלאים שרה אדלר ואורליך תומפסון. אני בדרך להצטרף אליהם ואני שוב נזכר איך באמצע לילה נטול שינה במסדרונות סם שפיגל בן-נון וברזיס הזמינו אותי לחדר העריכה לצפות בגרסת עריכה של סרט הגמר שלהם "עונג שבת" וכמה הוא המם אותי. ״בלר״ ניסחו את התחושות שלי כרגע באופן הכי מדויק אני חושב, זה כמו לצפות בכדור הארץ מסתובב בעדינות אל מחוץ לזמן.

להמשך הפוסט

לא רק קשלס ופפושדו: הוליווד מגלה את ישראל

נטע אלכסנדר | 19.10.2014 | 03:44

הידיעה על כך שהבמאים הישראלים נבות פפושדו ואהרון קשלס (״מי מפחד מהזאב הרע״) נבחרו לכתוב ולביים את הרימייק האמריקאי למותחן ״נקמה״ של ג׳וני טו היא עדות נוספת לכך שהקולנוע הישראלי נמצא על הכוונת של הוליווד. אחרי ש״מי מפחד מהזאב הרע״ הוכתר על ידי טרנטינו לסרט הטוב ביותר של 2013 וזכה באינספור פרסים בפסטיבלי אימה ופנטזיה מסביב לעולם, שיתוף הפעולה של פפושדו וקשלס עם ״אולפני סוני״ הוא נקודת פתיחה אידיאלית לרומן עם הוליווד (או לכל הפחות סטוץ).

וכך נראית היסטוריה מקוצרת של יחסי ישראל-הוליווד בעשור האחרון: בראשית הגיע ״הגל הישראלי החדש״, שכלל את סרטי המלחמה עטורי הפרסים ״בופור״ (2007), ״ואלס עם באשיר״ (2008) ו״לבנון״ (2009); בשנים שחלפו מאז מגוון רחב של סרטים ישראלים הוצגו בקאן, ונציה, טורונטו ופסטיבל ניו יורק (ובהם ״השוטר״ ו״הגננת״ של נדב לפיד, ״הנוער״ של תום שובל, ״גט״ של רונית ושלומי אלקבץ ועוד רבים וטובים); וממש לאחרונה הקולנוע המקומי קפץ מדרגה נוספת בזכות במאים שמביימים פרויקטים דוברי-אנגלית עם קאסט הוליוודי כמו ארי פולמן, אורן מוברמן ובקרוב גם יוסף סידר.

4 קלישאות שכדאי לנפץ על הקולנוע הישראלי

נבות פפושדו, ליאור אשכנזי ואהרון קשלס (עם מעדר ביד). הנוקמים 

וכך נראה הטריילר ל״נקמה״ מ-2009. האם אפשר יהיה להתעלות על זה? ימים יגידו:

אבל הצמד שביים את ״כלבת״ ו״מי מפחד מהזאב הרע״ לא לבד. פולמן עבר לאחרונה לליגה של הגדולים עם ״כנס העתידנים״ (2013), הפקת ענק עם קאסט הוליוודי שכולל את רובין רייט, הארווי קייטל וג׳ון האם (בגרסתו המצוירת) ובימים אלו הוא עובד על עיבוד אנימציה ליומנה של אנה פרנק. הבמאי הישראלי עידו פלוק, שביים ב-2010 את הדרמה העצמאית ״אף פעם לא מאוחר מדי״, סיים לאחרונה לצלם את הפיצ׳ר האמריקאי הראשון שלו, The Ticket בכיכובו של דן סטיבנס (״הרשות החמישית״), המספר על אדם עיוור שראייתו חזרה אליו. סידר, שסרטיו ״בופור״ ו״הערת שוליים״ היו מועמדים לאוסקר, יביים השנה את ״אופנהיימר״ בכיכובם של ריצ׳רד גיר וליאור אשכנזי. אומנם לא מדובר בהפקה הוליוודית, אבל אין ספק שהליהוק של גיר מעלה משמעותית את הפרופיל של הפרויקט, אשר יצולם בירושלים ובניו יורק. אותו גיר מככב בימים אלו בדרמה Time Out of Mind שבוימה ונכתבה על ידי אורן מוברמן, במאי ישראלי-אמריקאי שחתום גם על ״השליח״ ועל התסריט של ״אני לא שם״.

לריאיון המלא עם גיר ומוברמן על Time Out of Mind

את סרטו של סידר יפיק רם ברגמן, ישראלי נוסף שפיתח קריירה הוליוודית ושיתף פעולה עם הבמאי ריאן ג׳ונסון בשלושת סרטיו, ״בריק״, ״האחים בלום״ ו״לופר״ – הפקת ענק הוליוודית בכיכובם של ברוס ויליס וג׳וזף גורדון-לוויט. ברגמן ומוברמן מצטרפים לישראלים נוספים שהשתלבו בתעשיית הקולנוע האמריקאית. כך למשל, בימים אלו ניתן לראות בבתי קולנוע בארה״ב ובישראל את ״וויפלאש״, דרמה מהוללת שזכתה לשבחים בפסטיבל סאנדנס על מתופף צעיר (מיילס טלר המעולה) שמוכן לעשות הכל – אבל ממש הכל – כדי להפוך למתופף הטוב בעולם. על הבימוי חתום הבמאי האמריקאי הצעיר דמיאן שאזל, והצילום הופקד בידיו של שרון מאיר, צלם ישראלי בוגר ״סם שפיגל״. במקביל, המעצבת הישראלית ענבל וינברג (״בלו ולנטיין״, ״כמה טוב להיות פרח קיר״) חתומה על שתי דרמות קומיות שעלו לאחרונה לאקרנים בניו יורק – Life of Crime בכיכובם של ג׳ניפר אניסטון וטים רובינס, ו״וינסנט הקדוש״ בכיכובם של ביל מארי ומליסה מק׳ארתי (שיגיע לארץ בנובמבר).

וכך נראה הטריילר ל״וויפלאש״ המעולה, שצולם על ידי שרון מאיר הישראלי:

במאי ישראלי נוסף שעשוי למצוא את עצמו בהוליווד הוא תום שובל (״הנוער״), הישראלי הראשון אשר נבחר לקחת חלק בפרויקט ייחודי של ״רולקס״ המפגיש בין במאים צעירים למאסטרים מנוסים. במסגרת פרויקט החונכות הזה שובל נמצא בימים אלו בקנדה, על הסט של סרטו החדש של הבמאי המקסיקאי אלחנדרו איניאריטו שסרטו החדש ״בירדמן״ נחשב למועמד מוביל לאוסקר. בתשובה לשאלה מדוע דווקא כעת נראה כי יש יותר עניין ביוצרים ישראלים, שובל עונה כי "הקולנוע הישראלי התבגר גם מבחינה טכנית וגם מבחינת שפת הקולנוע. הדור החדש של הקולנוע הישראלי הוא דור ׳האוזן השלישית׳ – זה דור שראה ׳הצגה שנייה׳ והוציא סרטים מהאוזן ונחשף לקולנוע באופן הרבה יותר עקבי. לכן, הגל החדש הוא הרבה יותר ז׳אנריסטי. יש הבנה של המוסכמות של ז׳אנרים שונם ואיך מעבדים אותן ליום-יום הישראלי. הרבה זמן הקולנוע הישראלי נכנס בארה״ב באופן אוטומטי לקטגוריה של ״קולנוע זר״ או ״קולנוע עולמי״, כמו סרטים מרומניה, טורקיה או ארצות אחרות שהסגנון הקולנועי שלהם שונה מהותית מהסגנון ההוליוודי. יוסף סידר ואבי נשר הביאו הושפעו מאוד מהשפה הקולנועית האמריקאית ובמובן זה הם פילסו את הדרך לדור שבא אחריהם״.

תום שובל. על הסט עם אלחנדרו איניאירטו ועמנואל לובצקי

לדברי שובל, The Revenant, מערבון בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וטום הרדי, יצולם במשך מאה ימים בקלגרי הקנדית. בריאיון ל״תפוח המכני״ הוא מסביר כי ״מה שקורה היום לקולנוע הישראלי מזכיר את מה שקרה לקולנוע המקסיקאי – הוא נחשב ל׳קולנוע זר׳ ואז הגיעו יוצרים מוכשרים כמו אלפונסו קוארון (׳כח משיכה׳), גיירמו דל טורו (׳המבוך של פאן׳) ואיניאריטו (׳בבל׳, ׳21 גרם׳) והוליווד זיהתה שהם מביאים ערך נוסף והם מצליחים לשכלל את השפה האמריקאית. היום איניאירטו מקבל יד חופשית מהוליווד ותקציבי ענק, בעיקר אחרי ההצלחה של ׳בירדמן׳״.

אתה רואה את עצמך מביים סרט הוליוודי?

״בשלב זה קשה לי להגיד. אני נמצא כרגע בחברתם של אנשי קולנוע מהמעלה הראשונה. הצלם הוא עמנואל לובצקי שזכה באוסקר על ׳כח משיכה׳ וצילם את ׳העולם החדש׳ ו׳עץ החיים׳ של טרנס מאליק, והמפיק הוא סטיב גולין שחתום על ׳שמש נצחית בראש צלול׳ והסדרה ׳בלש אמיתי׳. לפני כמה ימים גולין אמר לי שאלחנדרו החמיא לסרט שלי והוא רוצה לראות אותו. שלחתי לו לינק והוא ראה אותו. במובן הזה השהות שלי כאן מכניסה אותי לאוצר הדימויים של האנשים האלו. מצד שני, אין לי פרויקט אמריקאי שאני מנסה לקדם וכרגע אני עובד על רימייק ישראלי ל׳וירידיאנה׳ של לואיס בונואל. בכנות, אני לא יודע אם הייתי רוצה לביים בסקאלה כזו. הייתי רוצה שיהיו לי את האפשרויות שיש לאינאיריטו, אבל מצד שני ככל שההפקה גדולה יותר יש לך יותר אחריות כבמאי. לפני כמה ימים ישבתי איתו אחרי יום צילום ואינאיריטו אמר לי, ״תקשיב תום, אני נחנק. יש לחץ, אין כסף״. אמרתי לו ״אבל יש לך את כל הכסף בעולם״. כנראה שאנחנו תמיד מרגישים שאין לנו מספיק כסף, וזה לא משנה אם אנחנו מצלמים בתל אביב או בהוליווד״.

להמשך הפוסט

קולנוע דרום: יואב שמיר, מייקל מור ו"הנוער"

נטע אלכסנדר | 06.06.2013 | 18:15

שבתי היום למרכז אחרי חמישה ימים בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות והסרטים שראיתי שם יכולים לפרנס לא מעט פוסטים. מצד שני, אין הרבה טעם בכתיבת ביקורות מלאות על סרטים שהיתה להם רק הקרנה אחת, ולכן הפוסט הזה ינסה לסכם את הפסטיבל עם כמה ביקורות קצרות על הסרטים הישראלים המסקרנים שהוקרנו שם (למי שפספס – לפני כמה ימים פורסמה כאן ביקורת על סרט הזומבים הישראלי הראשון, "בשר תותחים", והסרט הדרוזי "ערבאני").

1. הסרט הישראלי שמייקל מור הפיק    

מה: "10% – מה הופך אדם לגיבור?"
מי: יואב שמיר ("מחסומים", "השמצה") ביים, טניה אייזיקוביץ' הפיקה
רגע  השיא בהקרנה: שמיר נשאל אחרי הסרט האם תמיד היה לו חוש הומור, ולפני שהוא מספיק לענות אמא שלו קופצת מהקהל וצועקת 'בטח שכן. הוא היה ילד ממש מצחיק'
איפה תתקלו בו: הבכורה הרשמית תערך בפסטיבל הקולנוע ירושלים ביולי. בנוסף, הסרט הופק על ידי "יס דוקו", אז הוא יגיע בהמשך גם לטלוויזיה

הסיפור מאחורי סרטו החדש של הבמאי הדוקומנטרי יואב שמיר מעניין לא פחות מהסרט עצמו. ההפקה נמשכה שנים, שמיר ניהל קמפיין מימון-המון (crowd sourcing) מוצלח, והבמאי האמריקאי המצליח מייקל מור ("רוג'ר ואני", "באולינג לקולומביין") החליט לתמוך בסרט כמפיק שותף. למעשה, זוהי הפעם הראשונה בקריירה של מור שבה הוא חתום כמפיק על סרט של מישהו אחר, הישג מרשים למדי עבור שמיר. כששאלתי את שמיר איך נוצר החיבור בינו לבין מור הוא סיפר כי "מור ראה את הסרט הקודם שלי, 'השמצה' ויצר איתי קשר. משם הדברים התגלגלו לכל מיני כיוונים מפתיעים. הוא עזר לי במהלך העבודה על הסרט, ואנחנו מקווים שהמעורבות שלו תסייע לסרט לקבל חשיפה ברחבי העולם". 

הסרט עצמו הוא מסע משועשע וחובק-עולם בניסיון לענות על השאלה "מה הופך אדם לגיבור?". נקודת המוצא היא הניסוי המפורסם של מילגרם, שהוכיח כי מרבית בני האדם יעשו כל מה שאדם סמכותי יצווה עליהם (כולל לחשמל אדם אחר). שמיר מספר כי בניגוד לרוב החוקרים שכתבו על הניסוי, הוא התעניין דווקא באותם עשרה אחוז מהנחקרים שסירבו ללחוץ על המתג – אותם "גיבורים" שפעלו לפי צו מצפונם. כדי לנסות ולקבל תשובה הוא נודד בין ג'ונגלים באפריקה, מכוני מחקר (כולל "המכון ע"ש איין ראנד") ברחבי ארה"ב, עיירות נידחות באירופה ועוד ועוד.

התוצאה היא דיוקן שמורכב מפגישות מעניינות יותר ופחות עם אנשים שונים שסיכנו את חייהם למען אחרים, כמו למשל תושב הארלם שזינק אל פסי הרכבת התחתית כדי להציל צעיר שנפל לשם בעקבות התקף אפילפסיה, הגן עליו בגופו והציל את חייו. בין המרואיינים ניתן למצוא גם חסידת אומות עולם שמנפצת את הנרטיב של "יד ושם" ומספרת לשמיר כי "החבאנו יהודים בעליית הגג, ולאחד מהם היתה גיטרה. כל ערב היינו חוזרים מבית הספר וכולנו היינו יושבים ושרים שירים. זה היה ממש כיף". לקראת סוף המסע הוא מגיע גם ליונתן שפירא, טייס קרב לשעבר שהפך לאקטיביסט שפועל נגד הכיבוש.

שורה תחתונה: סרט תיעודי מעניין למדי, ומעורר השראה לפרקים, שמזכיר לנו כי למדע עדיין אין תשובה לכל שאלה, ולפעמים כדאי להסתפק בשאלות עצמן.

שמיר, מדריך מקומי בג'ונגל וידיד. מסע שמתחיל בקופים ומסתיים בחייזרים

2. הסרט הישראלי שנחשף בפסטיבל ברלין

מה: "הנוער"
מי: תום שובל
רגע השיא בהקרנה:  האולם היה כל כך מלא עד שאנשים נאלצו לשבת בכל מקום – כולל עשרות אנשים שנדחסו על המדרגות. התור האימתני בכניסה לסינמטק שדרות הזכיר לפתע הקרנת בכורה לסרט החדש של ריאן גוסלינג בקאן 
איפה תתקלו בו: סביר להניח שבהקרנות מסחריות, או/ו בסינמטקים

סרט הביכורים של תום שובל מגולל את סיפורם של יקי ושאול קופר (האחים דוד ואיתן קוניו), שני אחים שהוריהם (משה איבגי ושירלי דשא) נמצאים בחובות וחוששים שדירתם תלקח מהם. בניסיון לשנות את רוע הגזרה, האחים מחליטים לחטוף צעירה עשירה ולבקש מאביה כופר, אבל – בהתאם לז'אנר – תוכנית החטיפה מסתבכת ומובילה לתוצאות בלתי צפויות.

ההישג המרכזי של שובל הוא יכולתו לייצר מתח ולהתמודד באופן מורכב עם האמביוולנטיות המוסרית של הסיפור. בניגוד לסרטי "רמבו" האהובים על האחים (שאחד מהם עובד כסדרן ב"סינמה סיטי") ב"הנוער" אין חלוקה ל"טובים" ו"רעים". כולם ברגים קטנים במערכות גדולות מהם. הצילום המעולה של ירון שרף ("הערת שוליים") הופך גם רגעים חלשים יותר מבחינה תסריטאית למעניינים מבחינה אסתטית. יחד עם סרטים אחרים שנעשו לאחרונה על ידי במאים צעירים – ובהם "השוטר" של נדב לפיד (שקשה להתעלם מהדימיון בין חלקו השני לבין העלילה של "הנוער"), "מנתק המים" של עידן הובל ו"חיותה וברל" של עמיר מנור – המיתון הכלכלי והפערים ההולכים ומתרחבים בין העשירונים מסתמנים כמוטיב מרכזי בקולנוע הישראלי העכשווי. נראה שאחרי עשורים של עיסוק בכיבוש, הבמאים החדשים מעדיפים להפנות את המבט פנימה.

שורה תחתונה: למרות חולשותיו ולא מעט בעיות באמינות, "הנוער" הוא סרט ביכורים מרשים שכדאי לראות על המסך הגדול בזכות צילום מעולה, משחק נהדר ואמירות חברתיות נוקבות.

3. הסרט הישראלי שכנראה לא תראו לעולם

מה: "ויזה"
מי: אבישי סיון ("המשוטט")
רגע השיא בהקרנה: כמה מהצופים מתקשים להכיל את העיסוק החזותי בגועל ובהפרשות גוף ומשמיעים "איכס" קולני במיוחד
איפה תתקלו בו: אם לשפוט לפי הצהרותיו של סיון עצמו, ההקרנה ב"קולנוע דרום" היתה ההקרנה הראשונה והאחרונה של הסרט (מצד שני, הוא מתאים ככפפה ליד למסגרת של הקרנות חצות בסינמטק)

אפשר לנסות לסכם את העלילה של "ויזה", אבל אין באמת סיבה. זהו סרט ארט-האוס ניסיוני שבז לנורמות נרטיביות ועושה צחוק מהמילה "סיפור". במקום עלילה הצופים מוזמנים לבהות באופן מדיטטיבי בגיבור (שסיון עצמו מגלם), צעיר ישראלי שעבר מסיבה לא ברורה ללונדון, התחתן עם בחורה עם דרכון בריטי כדי לקבל ויזה, וכעת הוא מבלה את ימיו בשיטוטים חסרי מטרה ברחובותיה המכוערים ביותר של העיר.

אני מודה: "ויזה" עצבן אותי. יש בו רגעים שנראים כמו אוסף קלישאות של קולנוע אמנותי אירופאי, כולל שתיקות ארוכות, צילומי קלוז-אפ של הפרשות גוף וסצנות שמוכיחות שלפעמים מותר להגיד איכס על אוכל. אבל היחס שלי לסרט נהיה סלחני קצת יותר אחרי שסיון נזכר שיש לו קצת חוש הומור, והדגים אותו בסצנה שתכנס לפנתאון המצומצם יחסית של סצנות כריתות איברים בקולנוע הישראלי. לזכותו של סיון ייאמר שהוא הולך עם החזון שלו עד הסוף, ולא מתחשב באף אחד – המפיצים, הצופים או אמא שלו (שמככבת בסצנה המשעשעת ביותר בסרט).

שורה תחתונה: סרט ניסיוני לחלוטין. תשעים אחוז מהצופים לא ישרדו אותו, והעשרה אחוז שכן יתחלקו לשני מחנות – שונאים ומעריצים.    

בונוס לסיום: יאיר רווה מבלוג הקולנוע "סינמסקופ" השיק השבוע את טבלת המבקרים החדשה של ישראל, שכוללת עשרה מבקרי קולנוע שכותבים בעיתונות המודפסת או/ ו באינטרנט ויכולה לספק לכם תשובה מדויקת למדי לשאלה "מה כדאי לראות כרגע בקולנוע?" 

לשם הבהרה: מבחינתי ארבעה כוכבים = "לכו לראות בקולנוע", וחמישה כוכבים = "רוצו לראות בקולנוע". לצערי, בעונת המלפפונים שעוברת על האקרנים בישראל אין כרגע שום סרט שממש חייבים לראות על המסך הגדול. אבל לא נורא, בשביל זה יש לנו את הפסטיבלים של הקיץ – הפסטיבל הגאה בשבוע הבא, פסטיבל סרטי סטודנטים מיד אחריו ופסטיבל הקולנוע ירושלים ביולי. תחזיקו מעמד.

להמשך הפוסט