אין לי תשובה טובה לשאלה למה לא העלתי פוסטים בחודשים וחצי האחרונים. דווקא היה הרבה על מה לכתוב – מאינפאדת הילדים ועד לכניסת המתנחלים לבתים בסילוואן. התירוץ היחידי שיש לי הוא שרצף ועומס האירועים לא הותירו זמן לטובת הבלוג. אז בינתיים שמח להעלות טקסט שכתב חגי אגמון-שניר, מנהלו הנמרץ של המרכז הבינתרבותי, על מדיניות הברכות של ראש העיר. הטקסט פורסם בשרשור בפייסבוק שעסק בכך שבניגוד לערים אחרות באתר (בעברית) של העירייה לא פורסמה מודעת ברכה לתושבים המוסלמים לרגל חג קרבן, שחל במקביל לכיפור. תצרפו את זה לסגירת הכבישים הראשיים (דרך חברון וחלקים מכביש מספר 1) למעבר של רכבים פלסטינים וקיבלתם עוד סימן מחשיד שאולי העיר הזו לא כל כך מאוחדת, אחרי הכל. (ניר חסון) 
 
מכאן, חגי: 
 
 
(דקות לפני יום הכיפורים): 

בכל הארץ, כפי שאתם רואים בשרשור הזה (צרפתי מסמכים באחת ההערות בשרשור), עיריות ומנהיגים דתיים בעכו, רמלה, לוד וחיפה, התייחסו ספציפית לקיום שני החגים יחדיו. זה הוצג כאתגר בגלל הצרכים השונים של שתי הקהילות (צום מול סעודות דשנות וריחניות; רחובות ללא תנועת מכוניות מול ביקורי משפחה, ידידים ובתי קברות). בנוסף זה הוצג כהזדמנות להדגמת חיים משותפים (אפילו היו מי שהצביעו על כך שהקורבן בחג הקורבן הוא לזכר אותו אירוע עקדה שעליו אנו קוראים בתורה ביום הכיפורים). בקיצור, עיריות נערכו מראש להפגין רגישות, כבוד ואהבת אדם.

בירושלים, בניגוד לתפיסת "העיר הלא מחולקת", היא חולקה. הדרך לפתרון הבעיה הפרקטית היתה לחסום את תושבי מזרח העיר מלהגיע למערבה. זה היה יכול להיות פתרון סביר מאד (אם נתעלם מהאמירה הפוליטית שבכך), לולא קווי החלוקה שהותירו את מזרח ירושלים בלי ציר תנועה מרכזי שמשרת אותם לתנועה בתוך מזרח העיר – ציר צומת הגבעה הצרפתית דרומה על כביש 1 לדרך חברון. החלופות (כמו ציר בית לחם הישן) הן באיכות נמוכה, איטיות ולא מתאימות להקף תנועה ראוי. וזאת ביום חג מרכזי לתושבים אלו. שכונות כמו בית צפאפא ועיסוויה נותרו ללא יציאות בכלל או כמעט בכלל ונסגרו ביום חגם. תושבים מבית צפאפא שרצו לנסוע למשפחתם במשולש לא יכלו לעשות זאת (אם כי יש עדויות שהחסימה לכיוון בגין אולי הוסרה בחלק מהיום). לא ברור כרגע מה היה לגבי מתפללים שרצו להגיע לאל אקצה. ביום כיפורים רגיל ההגעה מאד מוגבלת כדי להגן על היהודים המגיעים לעיר העתיקה, ולא ברור מה היתה מידת ההתחשבות בכך שהשנה (ושנה הבאה) מדובר בחג מרכזי שנחוג באל אקצה.

בכל זה, העיריה לא היתה משמעותית בהגנה על שליש מתושביה בפני שרירות ההחלטות המשטרתיות. 

אבל בשדה אחד שבו העיריה יכלה לפעול היטב, שהוא השדה הסימלי שמפגין מסרים של עיר פתוחה, סובלנית ומכבדת את כל תושביה, היא נכשלה, למרות שלא היה צורך בכל הוצאה תקציבית לצורך זה. 

לא רק שלא פורסמה קריאה דומה לקריאה בערים המעורבות האחרות לסובלנות מיוחדת השנה, גם הברכות לחג נעשו באופן שבו אין עידוד לסובלנות. כמה יפה זה היה יכול להיות אם ראש העיר, בעברית, בדף הפייסבוק העירוני וכן בדף האישי שלו, היה מתייחס לעיד אל אדחא ומברך את התושבים המוסלמים לחגם, כמסר חינוכי ליהודים הקוראים את הברכה. ומה היה קורה אם בדף הפייסבוק של העיריה, שבתיאורו הרשמי בשלוש השפות טוען לייצג את כל תושבי העיר, היה מופיע פוסט בערבית? וכן, באתר האינטרנט העירוני בערבית, יכול היה ראש העיר לברך את תושבי העיר המוסלמים בערבית ולהזכיר גם את יום הכיפורים כמסר הדדי. 

בכך שכל זה לא קרה, הבהירה העיריה שגם היא מבינה שהיא אינה כמו עכו, רמלה, חיפה ולוד, אלא היא כפי שטוענים רבים, בעצם שתי ערים שיש להן עיריה משותפת. המציאות היא אמנם עיר מחולקת שהסובלנות ההדדית בשני הצדדים אינה במיטבה. דווקא לכן, יכלה העיריה לעשות את המעט כדי ליצור מסר אחר, שאינו רק שיקוף של השנאה ההדדית שיש בעיר.

כל זה לא נעשה ממחדל – אני יודע שהיו שיחות רבות בעיריה בשבועות האחרונים בנושא. זה אומר שמשהו כאן לא קרה במקרה. חברי מועצה שכמוני חוששים שיש כאן יותר מ"טעות מצערת" מוזמנים לנסות ולברר, ואולי למצוא דרך להעביר מסר אחר בשלושת הימים שנותרו לחג המוסלמי. לטווח זמן אחר, אולי כדאי לנסות לשנות את התפיסה העירונית בנושא זה. 

אני כותב כל זה מתוך הערכה רבה לדברים טובים רבים שקורים בעיריה בכל חלקי העיר (ואני מתכוון לכך) ומציע לראות את דברי בהקשר זה. אני לא עוסק בניגוח עיריית ירושלים, או העומד בראשה, אלא במאמץ לראות כיצד כל תושבי העיר, מכל הקבוצות והזהויות יכולים להרגיש שהעיר מנסה לתת להם את כל מה שעיר צריכה לתת לתושביה בצד המעשי והסימלי. וכן בתקווה שכל תושבי העיר ירגישו שותפים למאמץ לקדם את העיר. זאת בלי קשר לדיון הפוליטי-מדיני החשוב העוסק בעתיד העיר.