הצלחתם של יהודה גליק ושל תנועות הר הבית בשנים האחרונות נובעת בין היתר מן השינוי שהוביל גליק בשיח סביב הר הבית. במקום שיח מתלהם ומאיים על פיצוץ המסגדים והקמת בית המקדש, הוביל גליק שיח שבמרכזו זכות הפולחן, כחלק מזכויות האדם. טענתו העיקרית הייתה, שלא יתכן שיהודי לא יוכל לשאת תפילה במקום המקודש ביותר ליהודים, וכי יהודים שמבקרים בהר יחושו בו כאורחים בלתי רצויים, שנבדקים בציציותיהם, תאסר עליהם התנהגות שנתפסת כפרובוקטיבית ובראש ובראשונה לא יותר להם להתפלל. גליק השכיל לחשוף את האבסורד שנוצר בהר הבית, שם נעצרים אנשים בגלל שמלמלו תפילה בין שפתותיהם, התנועעו בקצב תפילה או חלילה כרעו ברך לפני מקום המקדש. השיח הזה וטיעוניו של גליק הציבו אתגר לא פשוט לדוברי השמאל, שנאלצו להגן על מדיניות שמפלה אנשים על פי דתם בהר הבית. המופלים לרעה במקרה זה הם היהודים.

אבל מול הטיעונים הללו אפשר להציג מספר תשובות. הראשונה והפופולארית ביותר היא הסכנה הביטחונית. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב, מאז 1929, דרך 1996 ועד 2000, שהר הבית הוא מוקד נפיץ ביותר וכי מסגד אל אקצא הוא מאחד זרמים חילוניים ודתיים, ימניים ושמאליים בפוליטיקה הפלסטינית, הערבית והכלל מוסלמית. נכון שחלק מהשיח הפלסטיני סביב הר הבית הוא דמגוגי ומסית, אבל זה לא משנה את העובדה שכל ניסיון לשנות את הסטטוס קוו בהר יוביל כמעט בודאות לשפיכות דמים ולקריסה מדינית מול מדינות ערב ומול שאר העולם.

הר הבית, היום בבוקר. צילום: אוליביה פיטוסי

 

הטיעון השני עוסק במהותה  של הציונות. תומר פרסיקו כתב פה בתשובה ליו"ר הקואליציה, ח"כ יריב לוין כי "כל עוד יהודים ישבו בגלות והתפללו לציון ולירושלים הם המשיכו לשבת בגלות ולהתפלל. רק כשהחלו לחלום על תל אביב ועל בניין הכנסת הם קמו ובנו מדינה." אכן, אפשר לטעון כי הצבת הר הבית כמשאת נפשה של הציונות הוא עיוות של ערכיה. מהרצל, שהעדיף את חיפה על פני ירושלים ועד למשה דיין שמסר את מפתחות הר הבית לווקף – ראשי הציונות בחרו להשאיר את הר הבית מחוץ לשאיפה הלאומית.

במקרה הטוב היה הכותל המערבי חלק מחזון לאומי ולמרות השינוי ביחס אל הכותל לעומת הר הבית, על פי סקר שערך מטה ארגוני המקדש, 66 אחוזים מהיהודים בארץ עדיין רואים בכותל המערבי את המקום הקדוש ביותר ליהודים, לעומת 29 אחוזים שרואים בהר הבית את המקום הקדוש ביותר.

הטיעון השלישי  יעסוק במהותה של היהדות. היהדות של ימנו היא דת שהתפתחה במשך 2000 השנים האחרונות, והיא מתבססת על העדרו של בית המקדש. הדבר אינו בבחינת  גזירת גורל שהיהדות למדה להסתדר איתו. העדרו של בית המקדש, במובנים רבים, הוא עמוד השדרה של היהדות הרבנית, שהיא דת שונה לחלוטין מהיהדות הכהנית, מימי בית שני.  צריך לומר את האמת, חידוש הקרבת הקורבנות בהר הבית, כפי שמבקשים פעילי המקדש, היא אולי שאיפה לגיטימית אבל היא גם הולדתה של דת חדשה, פוסט-יהודית.

גדליה סטרומזה הראה בספרו "קץ עידן הקורבנות" כיצד סביב המאה הראשונה לספירה פס מן העולם מנהג הקרבת הקורבנות, לא רק בקרב היהודים, גם בני הדת הרומית וגם בני הדת החדשה, הנוצרים, זנחו את השחיטה על המזבח. שיבה למנהג הזה תהיה בבחינת נסיגה תרבותית ודתית 2000 שנה לאחור – לפני ההלכה, הרבנים, המשנה והתלמוד.

הטיעון הרביעי והחזק ביותר, לדעתי, הוא שיש לשוב ולחבר את הר הבית לסביבתו. בשיח סביב הר הבית ניתן לחשוב שההר הזה נטוע בחלל, או לכל הפחות במערב ירושלים, ושאין חולק על ריבונותה של ישראל עליו. אבל הר הבית הוא מקום ממשי, שנמצא בין נחל קדרון לואדי הטירופיאון, בין הכפר סילוואן לרבעים המוסלמי והיהודי. סיפוח הר הבית ומזרח ירושלים למדינת ישראל כולה אינם עובדה מוגמרת, כפי שאולי ניתן לחשוב מהאזנה לתקשורת הישראלית. ולמרות שיש רבים שמכירים בזיקה היהודית על ההר אין ולו מדינה אחת שמכירה בזכותה הריבונית של מדינת ישראל על המקום. כך גם רוב מוחלט מקרב העולים אל ההר ומהדיירים בשכונות הסמוכות לו. מכאן שכל צעד לשינוי הסטטוס קוו בהר חייב מבחינת החוק הבינלאומי והמוסר להיות חלק מדיאלוג עם הפלסטינים. אותו דיאלוג ממנו מתחמק ראש הממשלה כבר שנים רבות. 

הר הבית, היום בבוקר. צילום: אוליביה פיטוסי