משהו קורה.

באגף הליברלי של הפוליטיקה והציבוריות הירושלמית ישנם שני מעגלים של אקטיביסטים. נכנה אותם לצורך הדיון – הפלורליסטיים והשמאלנים. בפלורסליטים אפשר למנות את כל הארגונים וההתארגנויות ששמו לנגד עיניהם את רווחתו של הציבור הלא חרדי בעיר – התעוררות, ירושלמים, רוח חדשה, התנועה הירושלמית, הישיבה החילונית, המנהלים הקהילתיים החזקים של מערב העיר ועוד. במעגל השמאלני פועלים: עיר עמים, הסניף המקומי של שלום עכשיו, האגודה לזכויות האזרח, עמותת במקום, ארגון עמק שווה, ומספר קבוצות אקטיביסטים שאמם ההיסטורית המשותפת היא ההפגנה השבועית בשיח ג'ראח נגד המתנחלים. את מרצ אפשר למנות בשני המעגלים. יסלחו לי מי שנפקד מהרשימה.

המעגל הראשון, הפלורליסטי, נהנה מהצלחה רבה בירושלים בעידן ניר ברקת. נהוג לייחס לפעיליו את הניצחון בנושא הדרת הנשים, את העובדה שיש לנו ראש עיר חילוני וקריית יובל חופשית וגם את העובדה שירושלים הפכה להיות שמורת טבע לזנים מעניינים של יהדות מתחדשת ואינטלקטואלית. המעגל השני, השמאלני, נהנה פחות מקונצנזוס ציוני, ההצלחות שלהם ספורות יותר ודחוקות יותר (בלימת הגן הלאומי מורדות הר הצופים היא אחת מהן). אבל לזכותם יאמר שהם בחרו לעצמם אויבים חזקים בהרבה.

אבל שני המעגלים האלו לא נפגשו (טוב, חוץ ממרצ). זה כמובן לא מקרי שהם לא נפגשו. ראשי המעגל הפלורליסטי בחרו לברוח ממזרח ירושלים. השיח שלהם הורכב מנשים, צעירים, מרחב ציבורי וקהילה. לא מכיבוש, מעצרי קטינים וקיפוח. הייתה זו החלטה מודעת וככל הנראה נכונה מהזווית הציבורית והאלקטורלית. הכיבוש לא מביא קולות או אוהדים, בטח שלא בירושלים. מזרח ירושלים היא ללא ספק מחוץ לאזור הנוחות של הארגונים האלו (כפי כתב שלום בוגוסלבסקי) וממילא נתפסת כבעיה שגדולה על החברה האזרחית בירושלים בכמה סדרי גודל. לכן עדיף להשאיר אותה לאחרים.

אבל כמו שאמרתי, משהו קורה.

צילם: נעם פיינר

 

אולי אלה האירועים האלימים של הקיץ האחרון, או תחושת הכוח של הפעילים הפולרליסטים שחשים ביטחון גדול יותר, או שזו ההבנה שחלחלה שיש לנו בעיה. והיא כנראה לא קטנה יותר ודחופה פחות מאשר קיומה או אי קיומה של אישה במודעות המרתון הקרוב. 

כך או כך, ביום חמישי האחרון נערך במרכז העיר כנס ראשון מסוגו,  "מזרחה מכאן" שמו, בו דנו פעילי רוח חדשה, התנועה הירושלמית והישיבה החילונית (בקהל נצפו גם פעילי התעוררות) בבעיות מזרח ירושלים. הכנס נערך תחת ההצהרה שהגיעה הזמן להבין מה קורה שם ואולי לפעול בנושא והובילו אותו אנשי עמותת עיר עמים, המזוהה עם השמאל ולאו דווקא שותפה טבעית של הארגונים שבקהל. 

"אני אדם מעורב ואני פועלת בירושלים הרבה שנים אבל בטלפון שלי יש 2500 זיכרונות ואף אדם ערבי", מודה בכנות אלישבע מזי"א, מנכ"לית ארגון "רוח חדשה". "תמיד שנשאלתי על מזרח ירושלים עניתי שאי אפשר לפתור את הבעיה, מי שאומר את זה מחרטט ואם אתה תופס צד פוליטי אתה לא יכול להגיע לממסד. אבל בחודשים האחרונים עברנו כמה ארגונים את אותו התהליך. יכול להיות שיש תחושה שהציבור שלנו כבר התבסס, יש עוד הרבה מה לעשות אבל המגזר הציוני מרגיש יותר דומיננטי וכמובן כל מה שקרה פה בקיץ".

במהלך הכנס הציגו כמה פעילים (רובם מהמעגל השמאלני) את הניסיונות המוצלחים יותר או פחות לשתף פעולה עם תושבי מזרח ירושלים ולסייע להם. כמה מהיוזמות הן מהדברים המעניינים ביותר שמתרחשים בירושלים. אחת מהן, למשל, היא יוזמת "פשוט שרים" – קבוצה של צעירים פלסטינים ויהודים שנפגשים מפעם לפעם לשיר ולנגן ביחד. הם עושים את זה כבר ארבע  שנים. לאירוע האחרון, בנובמבר, שבוע אחרי ההתנקשות ביהודה גליק ושבועיים לפני הפיגוע בבית הכנסת בהר נוף, הגיעו למסיבת רחוב של "פשוט שרים" במרכז העיר 2000 איש, כשליש מהם פלסטינים.

 יזמה אחרת היא ניסיון לשיתוף פעולה בין פעילים מהגבעה הצרפתית לפעילים מעיסוויה. "הרעיון היה שככל שלהם יהיה פחות רע לנו יהיה יותר טוב", הסביר תושב הגבעה, איתי ליטמן. היו כמה ישיבות, היו הבטחות של העירייה לסייע. כביש חדש נסלל, אותר שטח לגן ציבורי ושטח למרכז מסחרי חדש בין שתי השכונות. אבל גל האלימות של הקיץ שטף את המבנה העדין הזה. חלק מהפעילים הפלסטינים נעצרו, אחרים משכו ידם משיתוף פעולה עם יהודים בעת הזו. בצד היהודי נשמעה הדרישה לסגור את הכביש המחבר בין השכונות עם התגברות מעשי האלימות מצד הפלסטינים. "לסיכום, הניתוח הצליח והחולה בקומה", אמר ליטמן. יוזמה אמיצה נוספת היא "ירושלים לא שותקת לאלימות", אקטיביסטים שמגיעים לכיכר ציון כדי ל"כבוש מחדש" את הרחוב ואת הכיכר מידי גזעני להב"ה וחבריהם.

אפשר לומר שזה רק כנס. אולי. אבל מי שמכיר את הדי.אנ.איי של הארגונים האלו יודע כמה זה לא היה פשוט עבורם לחצות את הרוביקון הזה. עם זאת, לא נראה לי שפעילי השמאל צריכים למהר ולפנות מקום בהפגנות בשיח ג'ראח או בא-טור למצטרפים החדשים. הם מדברים על פעילות אחרת, פחות פוליטית, יותר ממסדית. הם עדיין אינם דנים בבעיות מזרח ירושלים, לא עוסקים בנושאים מדיניים ואפילו לא בזכויות אדם ובכל זאת, הם גילו את החצי השני של העיר ונכונים ללמוד עליו. מזי"א למשל, עוסקת בתקופה האחרונה באיתורו של המעמד היצירתי בירושלים (מונח שתבע פרופ' ריצ'רד פלורידה שביקר לאחרונה בירושלים לקראת תוכנית אסטרטגית חדשה שמוביל ראש העיר לאיתור וחיזוק המעמד הזה – אבל על כך בפוסט נפרד אינשאללה). היא אינה מבקשת לפתור את בעיות מזרח ירושלים ואפילו לא לפעול לדו קיום, בשלב זה היא מאמינה שניתן למצוא ולשתף פעולה עם המעמד היצירתי בחברה הפלסטינית בעיר – שכבה דקה של רופאים, אמנים ומוזיקאים שמחפשים אפיק לשיתוף פעולה והשתלבות במעמד היצרתי של העיר. "דיוורסיטי (שונות תרבותית) אינה בהכרח בעיה זו יכולה להיות גם מקור להזדמנות", היא אומרת (בעקבות פלורידה). אני, כרגלי, סקפטי. אבל אמן.