נמצא האשם במצבו של הדיור הציבורי!

ניב חכלילי | 14.06.2013 | 01:43

הספין של האוצר מצליח * יש כבר מי שמשוכנעים שחוק הדיור הציבורי, שמעולם לא נכנס לתוקף, הוא האשם בכל חוליי המערכת * זה כנראה מה שקורה כשנותנים למי שאחראים לריסוקו של הדיור הציבורי לספר את הסיפור *

[הפוסט הנוכחי מוקדש ללילי ואיציק מנשה האמיצים שנאבקים בצו הפינוי הגמיש שהוצא להם ולעשרות הפעילים שמלווים אותם].  

ביום שישי שעבר התפרסמה כתבה בדהמארקר על חוק הדיור הציבורי בו נטען שלחוק השלכות הרסניות מכיוון שהוא מצמצם את מאגר הדירות והופך את הדיור הציבורי ללא רלוונטי. הכתבה הזו הייתה עוד חלק ממתקפה תקשורתית רחבה יותר שמתנהלת בשבועות האחרונים, בהובלת סגן הממונה על התקציבים באוצר, ראובן קוגן, בנסיון לבטל לחלוטין את החוק, שעד כה הוקפא על ידי חוק ההסדרים.

למרות ששר האוצר החליט שלא לבטל את החוק כביכול, אני מרגיש מחוייב להעמיד את העובדות על דיוקן. רגע לפני שאני נטפל למספרים, חשוב להבהיר שהתמה המרכזית של הכתבה מטעה את הקורא. "ערב העברת חוק הדיור הציבורי בכנסת, החזיקו החברות המשכנות בכ-110 אלף דירות, שהיו אז 6.6% מכלל הדירות במדינה. מאז שהוחל החוק, מ-1999 ועד 2011, נפלה כמות הדירות בדיור הציבורי ב-30%", נכתב בכתבה. אלא שהחוק כלל לא הוחל, הוא הוקפא בחוק ההסדרים ובפועל מעולם לא יושם. 

שורה של מבצעי מכר שאין קשר בינם לבין חוק הדיור הציבורי

מה שכן התרחש היה שורה של "מבצעי מכר" שיזם האוצר לאחר הקפאת החוק כדי לצמצם את מלאי הדיור הציבורי שמחזיקה המדינה. בין מבצעי המכר והחוק לא היה קשר. לא רק בגלל העובדה הפשוטה שעל פי החוק, הכנסות הדיור הציבורי היו אמורות לשמש להגדלת המאגר, אלא גם בגלל שלכל אחד ממבצעי המכר האלו נקבעו תנאים אחרים מהמצוין בחוק.

המבצעים הללו היו נתונים לגחמותיו של האוצר ולאורך השנים שונו תנאי הרכישה וההנחות ללא שום הסברים. בכתבה גם הוסבר שהטיעון שההכנסות מהמכירות היו עוזרות להגדיל את המאגר הוא "מנותק מהמציאות". "סכום של 2.5 מיליארד שקל עשוי היה להספיק כיום לרכישת 3,000-3,500 דירות בלבד – מה שהיה מכסה בקושי 10% מכמות הדירות שנמכרה, ובוודאי שלא מספיק כדי לחדש את המלאי", הסביר הכתב.

אבל מה לעשות שהסכום היה אמור לשמש מיד לרכישת דירות ולכן אין שום סיבה לחשב אותו בערכי השוק כפי שהם "כיום". באותה מידה היה אפשר לחשב לדוגמא על פי ההערכה הבאה. מנתוני משרד האוצר, עולה כי מחיר דירה חציוני לרכישה בבאר שבע עמד בשנת 2007 על 342 אלף שקלים ובאזור טבריה על 228 אלף. כך שבפועל, אם היו לוקחים את הכנסות החברות וכ-2 מיליארד השקלים מהמכירות שהתקבלו כבר לפני שש שנים, היו יכולים לרכוש, בהערכה זהירה ועל פי מחיר שוק לרוכש פרטי, מעל 6,000 דירות. 

והאמת היא, שעוד לפני קניית דירות במחיר רוכש פרטי, בפני משרד השיכון עמדו כמה אפשרויות ראויות שהכתבה מתעלמת מהן לחלוטין. אופציה אחת היא זו שיוזם החוק, חבר הכנסת לשעבר רן כהן, מזכיר שוב ושוב, סגירה של קומות העמודים בשיכונים ותוספת קומות הייתה יוצרת דירות נוספות בעלות נמוכה בהרבה, שמובילה גם לחיזוק הבניינים הרעועים ושיפוצם. ככה היו מרוויחים כל הדיירים לצד תוספת של עוד אלפי דירות למאגר.

אופציה נוספת לדוגמא, היא מה שעושות מדינות אחרות בעולם כשהן בונות דיור חברתי. הממשלות מפעילות יוזמות בנייה ציבוריות ומממנות את העלות, שנמוכה בהרבה ממחיר השוק לרוכש פרטי, מתשלומי השכירות של הדיירים. בישראל כבר פועלות שנים יוזמות בנייה מסובסדות שהפכו את מחירי הדירות לרכישה לזולים במיוחד, היכן? בעיקר בשטחים הכבושים.

ומה עם הכספים שמשלמים הדיירים ?

האופציה הזו מובילה אותנו לעוד נקודה חשובה שאינה נוכחת בויכוח על כספי הדיור הציבורי. לא מדובר רק בהכנסות מכספי מכירת הדירות אלא גם בהכנסות מתשלומי השכירות, הפקדונות, הריביות והקנסות של הדיירים החיים בדיור הציבורי.

גם כאן אפשר רק להתבסס על הערכות מכיוון שהמידע מוסתר מהציבור. אבל בניכוי תשלומי הניהול לחברות המשכנות, שגם עליהם יש מחלוקת, מדובר עדיין כנראה בכמה מאות מיליוני שקלים בשנה. זאת אומרת, שאם כל כספי הדיור הציבורי היו מושקעים בו בחזרה, היינו יכולים להיות היום עם תוספת של עשרות אלפי דירות חדשות.

אבל במשרד האוצר והשיכון היו תוכניות אחרות לדיור הציבורי. מבצעי מכר מנותקים מהמציאות, השתלטות על הכספים ורווחים של מיליארדים על גבם של החלשים ביותר, העלמת אלפי דירות, הפיכת המאגר לפריפריאלי והזנחה שיטתית של הדירות, דבר שפוגע ישירות לא רק בדיירים, אלא גם בשווי הנכסים של המדינה.

לכן מרתיח במיוחד לשמוע את סגן הממונה על התקציבים משתמש באותן הסיבות שהאגף שלו גרם להן (בשיתוף מלא של משרד השיכון) כדי להסביר למה אסור להתיר את רכישת הדירות במסגרת חוק הדיור הציבורי. 

המנכ"ל שמאשים את החוק במקום את המדיניות

גם מנכ"ל משרד השיכון לשעבר, ד"ר חיים פיאלקוף, מתראיין בכתבה ויוצא נגד חוק הדיור הציבורי. יצא לי לשמוע את ד"ר פיאלקוף מרצה כמה פעמים והוא איש חביב בעל חזות נעימה, אבל קשה להתעלם מהעובדה שבמשך יותר מ-25 השנים שעבד במשרד השיכון התדרדר הדיור הציבורי למצבו הנוכחי. שנתונים בנושא הדיור הציבורי הוסתרו שוב שוב, שאלפי דירות נמכרו במחירים מגוחכים בשוק החופשי, ושהוא היה בין האנשים שיש להם חלק במכירת הדירות שלא במסגרת חוק הדיור הציבורי.

כמו כן, בתקופת כהונתו כמנכ"ל המשרד פורסם אחד הדוחות החריפים ביותר של מבקר המדינה, שמצא בין היתר כי "תנאי הדיור של הדיירים בדיור הציבורי חמורים וגורמים לפגיעה בכבוד האדם. משרד הבינוי והשיכון… אמור להנחות את החברות כיצד לטפל בממצאי ביקורי הבית ולפקח על ביצועם. אולם למעט פיקוח שהתמקד בבדיקת זהות הדיירים, לא נמצא כי הוא עשה פיקוח כמתבקש…משרד הבינוי והשיכון לא מילא כראוי את חובותיו השלטוניות, ובהן חובתו לנהל בנאמנות ובאופן יעיל את הרכוש שבידיו".

דוח מבקר המדינה חושף את הציניות בטענות של אנשי האוצר והשיכון שהם דואגים למלאי הדיור הציבורי. העובדות הן שכיום דירות הדיור הציבורי כמעט כולן בפריפריה, רבות מהן מוזנחות ברמה מסכנת חיים, הדיירים אינם מקבלים מענה ראוי ואלפי דירות קיימות כלל לא משמשות לדיור ציבורי, כשמשרד השיכון לא עושה דבר כדי להשמיש אותן.

משחקים במספרים

ועכשיו, אם תרשו לי, כמו תמיד, אני בכל זאת מתעקש על המספרים. בכתבה מצויין כי ב-1999 היו 110 אלף דירות בדיור הציבורי, עד כה נמכרו 33,400 דירות ונותרו 67.5 אלף דירות במלאי. חישוב פשוט מעלה כי נעלמו 10,000 דירות. גם כאן, האמת העצובה היא שעד היום אי אפשר לדעת כמה דירות דיור ציבורי יש באמת בישראל.

זו הסיבה שהמצב הופך לממש מגוחך כשמנסים להבין כמה דירות נמכרו וכמה כסף התקבל מהמכירות. בכתבה מצויין כי נמכרו 33,400 דירות, אלא שעל פי נתוני משרד השיכון, כבר באוגוסט 2011 נמכרו "כ-37,500 דירות", כשעל פי נתוני חמש החברות המשכנות, נכון לאוגוסט 2011 "נמכרו 34,610 דירות". 

אלו רק דוגמאות קטנות משלל הדוגמאות הרב שאני מציג בנושא שוב, ושוב, ושוב ושוב, לכן אציין רק עוד אחת שרלוונטית מאוד כרגע. על פי משרד השיכון יש כ-2,500 משפחות ותיקות הממתינות בתור ונזקקות לפתרון דיור מיידי.

בדצמבר 2012 העבירו מעמידר תשובות חלקיות ביותר לשאלות שנשלחו להם על ידי התנועה לחופש המידע. באחד הסעיפים צוין כי לחברה "41 אלף דירות למגורי זכאים, כ-13 אלף בשימוש מועמד ציבורי". זאת אומרת, 13 אלף דירות שלא משמשות למגורים. מאוחר יותר טענה החברה כי זו הייתה טעות ועדיין, עד היום, לא חושף משרד השיכון את מספרי הדירות שאינן משמשות למגורים, למרות שכבר שנים ברור שמדובר באלפים.

לאפשר חיים בכבוד

ואחרי כל הדוגמאות הללו, אלה האנשים שרוצים שנסמוך עליהם כשהם טוענים שהם דואגים לדיור הציבורי ושהם יודעים על מה הם מדברים.

האמת היא שחוק הדיור הציבורי מתקן עוול ארוך שנים שנגרם לדיירים, זאת בניגוד גמור לטענה של מנכ"ל משרד השיכון לשעבר, והגיע הזמן לסיים את הפארסה הזו, לפרק את המערכת הרקובה הנוכחית ולאפשר לאנשים שנזנחו על ידי המדינה לרכוש את הדירה שלהם בהנחה שמגיעה להם.

וגם שם לא תסתיים אחריות המדינה. כדי להעניק לדיירים ויורשיהם את כל מה שנמנע מהם לאורך השנים, את ההכנסות מכל מכירה שכזו על משרד השיכון להשקיע בשיפוץ מיידי של כל דירה שנמכרת, כדי שהדיירים יקבלו דירה דירה ראויה למגורים ולא כזו שמסכנת את חייהם.

במקביל, במידה והמדינה תחליט ליישם מדיניות אמיתית של דיור חברתי, יהיה עליה להשקיע את המיליארדים שלקחה לצרכיה כדי להקים מערך חדש וראוי, שלא יהיה מורכב רק ממקבצי דירות מתפרקות בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של מדינת ישראל ויעלים מיליארדי שקלים בנבכי המערכת. אלא כזה שיספק מוצא לחיים בכבוד עבור האזרחים להם היא מחוייבת.

 

להמשך הפוסט

איפה הכסף? לא יודעים

ניב חכלילי | 16.05.2013 | 04:53

למה אנחנו לא יכולים לסמוך על הקביעה שהקיצוצים עליהם הוחלט הם "צודקים"? * כוחו של אגף התקציבים ביישום תקציב המדינה הוא הגבוה ביותר מכל מדינות אירופה * ראש האגף לא רואה סיבה להעביר את כל הנתונים למקבלי ההחלטות  * שר האוצר חושב שהליך תכנון התקציב מתוכנן באחריות, מבקר המדינה דווקא חושב אחרת * הציבור ימשיך לחכות לשקיפות תקציבית אמיתית גם בפוליטיקה החדשה * 

1. ביום שלישי בחמש בבוקר אושרו תקציב המדינה וחוק ההסדרים על ידי הממשלה. בימים האחרונים נדרש שר האוצר לנהל קמפיין הסברתי לטובת הגזירות הכלכליות שהנחית על הציבור. כדי למנוע מאיתנו את מה שמגיע לנו, מידע אמיתי, הוא בחר לאמץ את גישת האוצר. הפחדה, הפחדה ועוד הפחדה.
2. במהלך מסיבת העיתונאים שערך עם עופר עיני אמר לפיד כי "כולנו מבינים שצריך לסגור את הגירעון, אבל רוצים שמישהו אחר ישלם במקומם. לא אחלק כסף שאין במדינה, כמו ביוון. מה שקרה שם יכול לקרות גם פה, אבל לא במשמרת שלי".

"פער מטריד מאוד"

3. לפני כחודש וחצי דווח שמספר כלכלנים מייעצים לשר האוצר הטרי בביתו. ביניהם הוזכר גם פרופ' אבי בן בסט. מעניין מאוד לדעת האם לפיד טרח לקרוא את ספרם של בן בסט ומומי דהן, "מאזן הכוחות בהליך התקצוב". למרות שהספר יצא כבר בשנת 2006, הוא חובת קריאה עבור כל מי שרוצה לדעת כיצד מתנהלת המערכת הכלכלית ששולטת בחיינו.
4. כמובן שאין מה להשוות את מצב המשק המקומי למשבר הנוראי שעובר על המשק היווני, אבל מי שיקרא את הספר יגלה שחלק ממה ש"קרה שם" מתרחש פה במשך שנים. גם כעת, במשמרת של שר האוצר החדש.
5. בפרק שבדק את מדדי הריכוזיות בתהליך התקצוב מצאו החוקרים כי במדד הריכוזיות הכללי ישראל דורגה שנייה (אחרי אירלנד) עם ממוצע של 8.3, לעומת 5.6 בממוצע לכל מדינות המדגם.
6. החוקרים ציינו כי "…בכל מדינות ה-OECD, למעט ניו-זילנד, מתקיים דיון מוקדם עם משרדי ההוצאה על חלק מכריע מתקציבם. כ-15% בלבד מהוצאות המשרדים אינם עומדים לדיון, ואילו בישראל יותר מ-50% מהתקציב לא נדון עם משרדי ההוצאה. זהו פער גדול ביותר בהשוואה לנורמה המקובלת בעולם המערבי ומטריד מאוד".
7. לא מעט נתונים 'מטרידים' מופיעים במחקר מאיר העיניים הזה. נתון נוסף מסביר כי "באגף התקציבים של משרד האוצר בישראל מועסקים חמישים עובדים מקצועיים, ואילו באגפי התקציבים במדינות אחרות מספר העובדים גדול בהרבה. גם במדינות קטנות יחסית כמו הולנד ובלגיה, מספר העובדים עולה על מאה".

"רציתי להבטיח שגם בלי תקציב ישראל תעמוד ביעד הגרעון"

8. על פי המחקר גם ביוון, כמו בישראל, אגף התקציבים מורכב מלא יותר מ-50 עובדים מקצועיים וגם שם, כמו פה, כוחו של האגף ביישום תקציב המדינה הוא הגבוה ביותר מכל מדינות אירופה.
9. כדי להבין מי הם האנשים ששולטים בחיינו הכלכליים כמעט לבדם וכמה נסיון מקצועי באמת יש להם, הנה תזכורת חלקית מההווה ועוד אחת קטנה שמזכירה כיצד מעוצב עתידם.
10. אחת הסיבות המרכזיות לקריסתה הכואבת של הכלכלה היוונית הייתה העובדה ש'אנשי המקצוע' במשרד האוצר היווני הסתירו את החובות והגרעון האמיתיים של יוון. הם בנו בעזרת 'יועצים חיצוניים' שכבות על שכבות של נתונים מזוייפים והסתכבו בהלוואות "חשאיות" ועסקות "החלף" בנסיון להשפיע באופן מלאכותי על הגרעונות.
11. בישראל של 2012 קבע אגף התקציבים את יעד הגרעון על 2%. ביולי אותה שנה אישרה הממשלה את הגדלת יעד הגרעון ל-3% וחודש לאחר מכן אמר שטייניץ כי "… בדיוק בגלל זה ספרד נפלה. קבעו שם יעד גירעון חדש… האג"ח נסקו והכלכלה קרסה… כשהעולם סוער, לא יכולנו להרשות לעצמנו חוסר ודאות. רציתי להבטיח שגם בלי תקציב ישראל תעמוד ביעד הגירעון".
12. בינואר 2013 התבררה האמת כשהתפרסם הנתון שהפתיע (כמעט) את כולם. הממשלה סיימה את השנה בגירעון ענק של 4.2%, כפול מהיעד המקורי.
13. בישראל, כמו גם ביוון, מרכיבים פקידי האוצר את התקציב לבדם ומסתירים את המידע, לא רק מהאזרחים, אלא גם ממה שמכנים בן בסט ודהן "יתר המחליטים", זאת אומרת שאר משרדי הממשלה ונבחרי הציבור שלנו.
14. בן בסט ודהן מסבירים כי "לשקיפות תהליך התקצוב ונתוני התקציב חשיבות רבה במשטר דמוקרטי. השקיפות מבטיחה את תקינות התהליך, מחזקת את המשמעת התקציבית, משפרת את יעילות הקצאת המקורות ומאפשרת בחינה של הביצועים וחלוקה של האחריות בין הגורמים הקובעים".

תהליכים מרכזיים מתבצעים ללא תיעוד ישיבות ותהליך קבלת ההחלטות

15. אם שר האוצר החדש היה מעוניין שמה ש"קרה שם" לא ימשיך לקרות במשמרת שלו, הוא היה צריך לעשות שינוי אמיתי. אם באמת היה רוצה להראות לנו איפה הכסף, היה פועל לשקיפות מלאה של כל הליכי התקצוב ומסמכי אגף התקציבים. זו הייתה יכולה להיות הצהרת כוונות מרשימה עם כניסתו לתפקיד.
16. אלא שהוא החליט להתעלם מכך לחלוטין, אימץ את הצעת התקציב הקודמת של האוצר, בחר לתפקידים הרגישים ביותר אנשים המייצגים את המדיניות שהובילה אותנו למצב הכלכלי הנוכחי, תיגמל את אלה שכשלו, והמשיך את הקו הדוגל בהסתרת המידע מהציבור.
17. מי שהחליט כבר לפני שלושה חודשים לא להתעלם הוא (כנראה) מבקר המדינה שמתכוון לבחון את הליך בניית תקציב המדינה. כעת נזכרים גם חברי הכנסת לדרוש את זה ממנו.
18. זו לא הפעם הראשונה שמבקר המדינה נדרש לבחון את פעולות אגף התקציבים. רק לפני שנה (מאי 2012) פרסם המבקר ממצאים חמורים בנושא. הוא מצא שבספר תכניות העבודה של משרדי הממשלה לשנת 2011 "לא מפורטים התקציבים הנדרשים או המאושרים לשם השגת מטרות המשרדים, והדבר פוגע באפשרות הפיקוח והבקרה על ביצוע התקציב ותוצאותיו".
19. המבקר הדגיש כי "בלשכת שר האוצר, בלשכת מנכ"ל המשרד ובאגף התקציבים לא נמצאו מסמכי מטה, ניירות עמדה, סיכומי דיון ופרוטוקולים של ישיבות העוסקות בהכנת התקציב השנתי ולא נמצאו סיכומי דיונים שעסקו בענייני תקציב וכלכלה מהותיים ושבהם התקבלו החלטות בנושא. מתברר כי תהליכים מרכזיים של השלטון – כגון תהליך הכנת תקציב המדינה בידי משרד האוצר – מתבצעים ללא רישום של פרוטוקולים וללא תיעוד של ישיבות העבודה ושל תהליך קבלת ההחלטות".
20. הדוח הזה מהווה גם דוח מעקב לבדיקת המבקר הקודמת (דוח 55ב' לשנת 2004) שכבר בו הדגישה הביקורת בין היתר כי "אין באגף התקציבים כללים מוסדרים לשיתוף משרדי הממשלה…והמשרדים אינם מקבלים מאגף התקציבים את פרטי החישוב של דפי המעבר די זמן לפני הדיון בממשלה על מסגרות התקציב".
21. יש מי שיכולים למצוא הומור בעובדה שאנשי האוצר מדברים על כך שחובה לשמור על "אמינות הממשלה והמערכת הפיננסית" וממשיכים לעסוק בהפחדה (ספרד ויוון פושטות רגל!). אבל אין בזה דבר מצחיק, זוהי טרימינולוגיה מסוכנת המבקשת לשכנע שהקיצוצים התקציביים שהוחלט עליהם היו ה"נכונים", מבלי לחשוף את העובדות המלאות.
22. עם תפיסת עולם כזו אין בעיה לטעון שכדי לשמור על "אמון" המשק אי אפשר לעשות פעולות "קיצוניות" מדי, כמו להעלות את מס החברות בכמה אחוזים בבת אחת, אבל כן אפשר להשית בן לילה מיסים חדשים על הציבור. זוהי תפיסה שבוחרת להציג מראית עין של קבלת החלטות מקצועיות המתבססות על עובדות, אבל בפועל מתגמלת את בעלי הממון על חשבון עיוות הנתונים והסתרת האמת מהאזרחים.

יותר מדי נתונים יקשו על מקבלי ההחלטות

23. מיותר לציין כי כל הציטוטים שהובאו כאן מתוך דוחות מבקר המדינה לא שינו דבר. איש מהאחראים לא שילם את המחיר ומיליארדי שקלים 'נעלמים' בכל שנה מהכיס הציבורי שלנו. לא נורא, העיקר שאנחנו שומרים על אמון המערכת הפיננסית.
24. חזרה לשר האוצר שלנו. בראיון לחדשות 2 שקיים ביום שישי אמר לפיד "אני מכיר את התיאוריה שאומרת בוא ניקח מהעשירים. אני גם רואה…זה לא הצליח. אין שום מקום בעולם שזה הצליח".
25. נניח לרגע שהטענה השטחית הזו נכונה ובעולם של לפיד לא נאבקים לקחת כסף מהעשירים ומס הירושה לא קיים. אולי השאלה שהשר צריך לשאול את עצמו זה לא איך לקחת מהעשירים, אלא איך לנהל תקציב אחראי ושקוף באמת, כדי שכולנו נוכל, אחת ולתמיד, לדעת איפה הכסף.
26. במסגרת הקונטקסט הזה עצוב לגלות כמה מרחיקת לכת הציניות של אנשי האוצר בכל הנוגע לשקיפות. "צריך להיזהר שלא להציף את מקבלי ההחלטות ביותר מדי נתונים שבסופו של דבר יקשו על קבלת ההחלטות ויסתירו את התמונה המלאה", הסביר ראש אגף התקציבים רק לפני חודשיים לעיתונאי שאול אמסטרדמסקי ב'כלכליסט' וחשף בכך מה דעתו על חברי הכנסת והשרים שלנו.

מקצצים באופן שווה לכולם?

27. כשזו דעתו של ראש האגף לא מפתיע לגלות שבאחד מסעיפי התקציב שאושר השבוע מופיע למשל רק התיאור העלום הבא, "בסיס תקציב החטיבה להתיישבות עומד על 60 מיליוני ש"ח. במהלך השנה מקבלת החטיבה מאות מיליוני ש"ח נוספים היות ומדובר בזרוע ביצוע איכותית של הממשלה. מוצע לפיכך להקטין את תקציב הפרויקטים של החטיבה להתיישבות ב-30 מיליוני ש"ח".
28. לא מעט נכתב כבר על תרגילי ההסתרה התקציביים בכל הנוגע להתנחלויות. אבל כאן מוצגת דוגמא נהדרת ליצירת מראית עין שמבקשת לחזק את הטענה ש"אנחנו מקצצים מכולם". בסעיף אחר למשל מצויין כי יופחתו 30 מיליוני שקלים מתקציב הפיתוח של היישובים הדרוזים והצ'רקסים ו-6 מיליון מהבדואים. סך הכל כ-36 מיליון שקלים. על פניו יכול להבין הקורא שהנה מקצצים באופן שווה גם מאלה וגם מאלה.
29. אלא שבניגוד לסעיף שמסביר כי סך כל התקצוב התוספתי של יישובי הדרוזים והצ'רקסים עומד על 84 מיליון שקל בשנה ושל הבדואים על 35 מיליון, במקרה של החטיבה להתיישבות מוזכר רק כי "מדובר במאות מיליונים".
30. קשה לדעת מהו התקציב הנוכחי השנתי המלא של החטיבה להתיישבות (שמזרימה גם היא "תוספת תקצובית" שנוספת על המיליארדים שמועברים לשטחים מסעיפים תקציביים אחרים), אבל בשנת 2011 עמד תקציב הברוטו שלה על 373.3 מיליון שקלים.
31. למה קשה כל כך לדעת מה התקציב של החטיבה? כי במסגרת השינויים בתקציב בסוף שנה שעברה, רגע לפני הבחירות, הועברו בוועדת הכספים מאות מיליוני שקלים נוספים ללא שום דיון או אפשרות לעקוב אחריהם.
32. כך למשל הועבר ב-4 לדצמבר סכום לא ידוע מתקציב משרד החקלאות –
       מעין נשר, אגף התקציבים: "הפניה נועדה לביצוע שינויים פנימיים בתקציב משרד החקלאות".
       יו"ר ועדת הכספים משה גפני: "כמה כסף?"
       מעין נשר: "זה בתקציב החטיבה להתיישבות, זה נמצא בתוך הסעיף של חקלאות".
       היו"ר משה גפני: "מי בעד אישור הפניה ירים את ידו. הפניה אושרה".
33. ב-18 לדצמבר אושרו בוועדה 7.5 מיליון שקלים נוספים לביצוע פרויקט שיקום תשתיות ביישוב הכפרי בידי החטיבה להתיישבות וב-25 לדצמבר, כשרק יו"ר הוועדה והח"כית קירשנבאום נמצאים בדיון, הועברו 203 מיליוני שקלים נוספים לחטיבה להתיישבות.
34. איך נערך הדיון המקיף על העברת 203 המיליונים? קריאה (קצרה) מהנה –
יוגב גרדוס, אגף התקציבים: "הפניה נועדה לתקצב הרשאה של 203 מיליון שקלים לחטיבה להתיישבות. למעשה, במהלך השנה אנחנו תקצבנו את החטיבה במזומנים שלא הספיקו לצאת. לכן לקחנו את הכסף…"
היו"ר משה גפני:"מי בעד אישור הפניות? מי נגד? מי נמנע? הפניה אושרה".

בלי שקיפות מלאה אי אפשר לדעת כיצד באמת מחולק התקציב

35. זוהי כמובן הצצה לחלקיק קטן בלבד מכלל המשחקים התקציביים שנערכים מעל לראשם של האזרחים. אבל מכיוון שאין לנו מושג כיצד באמת מחולק התקציב, אנחנו לא יכולים לקיים דיון ציבורי אמיתי שיעזור לנו להחליט האם הקיצוצים המפורטים בהצעות התקציב הם דווקא ההכרחיים והראויים ביותר. רוצים עוד כמה דוגמאות קטנות? בבקשה.
36. התקציב הנוכחי מקצץ בתשלומי נפגעי הגזזת ועל פי האוצר יביא "לחיסכון של 47 מיליון שקלים בשנה". הוא גם מבטל את הרחבת המימון לטיפולי שיניים משמרים לילדים וכך חוסך 40 מיליון שקלים נוספים. העלאת תשלומי ההשתתפות של האזרחים בשירותי הבריאות ב-200 מיליון שקלים תאפשר לאוצר להפחית "כ-100 מיליון שקל" השנה מהסכום המועבר לקופות החולים. סך הכל חיסכון תקציבי של כ-200 מיליון שקל השנה.
37. בדצמבר האחרון כתבתי על תכנית תגלית. סך מימון המדינה של התכנית עומד ב-2013 על 142 מיליון שקלים (כששאר התקציב, כ-270 מיליון שקל, ממומן מתרומות). תקציב פרויקט "מסע" עומד על כ-48 מיליון דולר בשנה. 50% ממומנים על ידי משלם המסים הישראלי. כ-230 מיליון שקל נשלם השנה עבור הטיול השנתי של ילדי יהודים מהעולם בישראל ואיש לא חשב שאולי עדיף לקצץ את הכסף הזה ולא להעלות את תשלומי ההשתתפות שלנו בתרופות.
38. עוד כמה העברות תקציביות מהירות שנעשו בדצמבר האחרון, רגע לפני שהתפזרה הכנסת כללו מאה מיליון שקלים "לפיתוח מוצרים תיירותיים באגן העיר העתיקה" ועוד מיליארדים נוספים באישור הרשאות התחייבות לרשות למאגר הביומטרי, לשיפוי עלויות סולר למקוואות, לתגבור תקציב השכר בבית הנשיא, בחברי הממשלה, במטה לביטחון לאומי ובמשרד האוצר, לתגבור תקציב "נתיב", להקמת בתי כנסת במתקנים של משרד הבטחון, לתקציב משרד הבטחון ועוד ועוד.
39. אז בפעם הבאה שאתם מתכתבים עם שר האוצר בפייסבוק, אולי כדאי לבקש ממנו, רגע לפני שהוא מספר לנו בעוד פוסט ציורי איך הקיצוצים שנעשו בתקציב הם הכי צודקים והכי נכונים והכי שיוויוניים, שיחשוף את כל מסמכי האוצר בנוגע לתכנון התקציב, כדי שנוכל להחליט לבד האם מה שהוא טוען נכון או לא.

קריאה נוספת מומלצת:

1. הספר "מאזן הכוחות בתהליך התקצוב" מוצע להורדה בחינם בגרסת PDF

2. "חסמי תרבות ארגונית בהטמעת מדיניות ממשל פתוח". גם הוא מוצע להורדה חינם בגרסת PDF

3. דוח מבקר המדינה המלא לשנת 2011 (הפרק השני עוסק באגף התקציבים ומוצע בגרסת WORD או PDF)

לכל מי שמעוניין להתעדכן, לבלוג יש עכשיו גם דף פייסבוק.

להמשך הפוסט

לתת גז לדמוקרטיה

ניב חכלילי | 10.05.2013 | 11:01

ההחלטות בנושא המלצות ועדת צמח צפויות בשבוע הקרוב, אבל הפרוטוקולים של הדיונים מוסתרים מהציבור * גם משרד המשפטים מקיים בדיקה ביחס לפרסום הפרוטוקולים של ועדות ממשלתיות * בינתיים האזרחים מוזמנים להמשיך להתבלבל ממתקפת המידע שמתבססת על מעט מאוד עובדות * 

האביב הגיע והבלוג חוזר מחופשה שהתארכה יותר מהמתוכנן וצולל ישר אל מעמקי קידוחי הגז הטבעי. על המאבק סביב השימוש במאגרי הגז הטבעי, שעלותו למשק מגיעה למאות מיליארדי שקלים, נכתב כבר רבות ולכן אני אשתדל לא לחזור על הדברים החשובים והמעניינים שפורסמו בנושא אלא להתייחס דווקא לנקודה כביכול שולית, שאני חוזר ועוסק בה שוב ושוב.

באוגוסט שנה שעברה התרחש אירוע די נדיר שלא עורר עניין ציבורי רב. במהלך הצגת מסקנות ועדת צמח ("הוועדה הבין משרדית לבחינת משק הגז בישראל") במשרד האנרגיה, נחשפו לכמה רגעים מאבקי הכוחות התת קרקעיים שנוטים לרוב להיות נסתרים מהציבור.

"שכל אחד יידע מה תפקידו"

מנכ"ל משרד האנרגיה ומי שעמד בראש הוועדה, שאול צמח, לא התאפק ואמר לעיתונאים כי "היה מישהו מחברי הוועדה שבחר מסיבות ששמורות עמו להדליף ניירות ולהביע עמדתו בתקשורת".

גם בלי לומר את שמה, למאזינים היה ברור שצמח מכוון את דבריו למנכ"לית המשרד להגנת הסביבה, אלונה שפר- קארו, שפרסמה מסמך המבקר בחריפות את החלטות הוועדה.

"מי שעושה זאת פועל באופן שלא קוליגאלי, מטעה את הציבור ומפריע לוועדה", האשים צמח. גם שר האנרגיה לנדאו (היום שר התיירות) שהרגיש שמישהו מנסה להרוס לו את החגיגה, נקט בלשון חריפה. "זו בעיה של תקינות שלטונית ודמוקרטיה. שכל אחד יידע מה תפקידו", אמר, "משיחות שהיו לי עם רה"מ אנחנו רואים את דגשי הוועדה עין בעין".

מה היה הדבר שהרגיז את שני הגברים הללו עד כדי האשמה שמנכ"לית משרד ממשלתי אינה יודעת מה תפקידה?

"מעלימים מידע חשוב וחיוני באופן מגמתי"

המנכ"לית דווקא עשתה בדיוק מה שמצופה מפקיד ציבור בדמוקרטיה המכבדת את עצמה. היא בחרה לייצג דעת מיעוט בוועדה, להביע את דעתה המקצועית ולהתנגד להמלצות לאפשר ייצוא של אחוז נכבד מהגז.

במסמך "עמדת המשרד להגנת הסביבה" (שלבסוף הופיע כנספח ד' בדוח הוועדה הסופי) כתבה ש"הדו"ח הסופי אינו מקובל עלי כחברת הוועדה והוא אינו מביא לידי ביטוי כלל את העמדות שהוצגו לוועדה במהלך השימוע הציבורי והנתונים החדשים שהוצגו בפניה מאז פרסום דו"ח הביניים".

גרעין המאבק כבר היה ידוע לכל מי שהתעניין אפילו מעט בנושא והוא מתרכז גם כעת סביב הויכוח האם יש לאפשר ייצוא של הגז הטבעי או להעניק עדיפות מוחלטת לשוק המקומי.

צמח ביקש להבהיר לעיתונאים כי "הגבלנו את הייצוא. אולי יש חלק שקראו את זה אחרת ואיזה אינטרסים נכנסים מאחורי הבלבול הזה, אני לא אכנס לכך אבל הנוסח ברור – קודם כל אספקה למשק ורק היתרה תצא החוצה".

במשרד להגנת הסביבה החליטו להשיב מלחמה, "ברור שמשרד האנרגיה והמים היה מעדיף להסתיר את דיוני הוועדה מעין הציבור ולהדליף רק את מה שנוח לו, כפי שבאמת עשה", נמסר אז מדוברות המשרד, "הרבה יותר קל לבצע מכירת חיסול ולמנוע מהציבור נגישות לאנרגיה זולה וירוקה כאשר מעלימים מידע חשוב וחיוני באופן מגמתי".

מי באמת מטעה את הציבור

אחרי שקראתי את הדברים של מנכ"ל ושר האנרגיה החלטתי שהדבר הנכון לעשות הוא להרים את הכפפה שזרק המשרד להגנת הסביבה ולנסות לפתור את "הבלבול הזה". ביקשתי לקרוא את דיוני הוועדה, לסכם אותם, לשוחח עם מומחים בתחום ולפרסם סדרה של פוסטים בנושא, רגע לפני שההמלצות מאושרות על ידי הממשלה (על פי שר האנרגיה והמים החדש, ההכרעה בנושא צפויה בימים הקרובים).

זהו בדיוק המקום בו עיתונאי, (או כל אזרח שחפצה נפשו) יכול לנסות ולתרום את חלקו ל"תקינות השלטונית והדמוקרטיה".

כמובן שאני לא הייתי היחידי שחשבתי על כך. עיתונאים נוספים, ארגונים סביבתיים וכלכליים, חברי כנסת ואנשי אקדמיה ביקשו לקבל לידיהם את הפרוטוקולים של דיוני הוועדה. אבל כפי שמתברר שוב ושוב, גם לדמוקרטיה יש לפעמים גבולות מפתיעים.

אלו חילופי ההתכתבויות שלי עם משרד האנרגיה (עם קיצורים הכרחיים). "ניב שלום", כתבה דוברת משרד האנרגיה והמים בתגובה לבקשתי לקבל את הפרוטוקולים, "נושא פרסום פרוטוקולי הוועדה לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי בישראל נבחן בימים אלו על היבטיו השונים. החלטות בנידון צפויות להתקבל בקרוב".

"הבנתי שהפרוטוקולים האלה כבר היו אמורים להתפרסם באתר המשרד לפני כחודש", כתבתי חזרה לדוברת, "אני אשמח לעוד פירוט, מה זה אומר שנושא הפרסום נבחן בימים אלה?… בפני איזה החלטות אתם עומדים? האם אתם שוקלים לא לפרסם את הפרוטוקולים כלל? וכמה זמן ייקח לקבל את ההחלטות הללו? האם ישנה איזושהי הערכת זמן?"

"אנחנו בוחנים את הנושא. ברגע שיהיה מה לעדכן –אעדכן", ענתה הדוברת. אלא שכבר ביום שני הקרוב מתקיים דיון בנושא בוועדת הכלכלה ומיד לאחריו, כפי שאמר השר, הממשלה אמורה לקבל החלטות בנושא.

לשרש את הבלבול, למנוע מהאזרחים לגבש עמדה 

בימים האחרונים ניסתה גם חברת הכנסת זהבה גלאון לקבל את הפרוטוקולים. היא כתבה למנכ"ל משרד האנרגיה כי "חובת פרסום הדיונים נובעת מעקרון פומביות ומזכותו של הציבור לקבל מידע על אופן פעולתן של רשויות ציבוריות, זאת על-מנת שיוכל לבקר ולפקח על פעולתן" אבל עד כה לא זכתה לתשובה.

חבר הכנסת דב חנין, שמוביל את מאבק השדולה הסביבתית-חברתית בכנסת ביקש גם הוא את הפרוטוקולים. הוא קיבל תשובה קצת יותר מפתיעה, "המשנה ליועץ המשפטי עומדת לקיים ישיבה, ככל הנראה בשבוע הבא על מנת לבחון את סוגיית פרסום פרוטוקולים של ועדות כגון זו של צמח", נמסר ממשרד האנרגיה.

למה פרסום הפרוטוקולים לציבור של ועדות "כגון זו של צמח" כלכך חשוב ולמה יש מי שרוצה שבמשרד המשפטים ימנעו פרסומים כאלה? כדי שיוכלו להמשיך להציף אותנו במידע המערבב הנחות והערכות, חצאי אמיתות ומספרים גדולים שיבלבלו אותנו וימנעו מאיתנו לגבש עמדה ברורה. 

במקרה הספציפי הזה, ברגע שהנושא הופך ל"שנוי במחלוקת", כל עוד לא חושפים את כל המידע, אפשר להציג את הויכוח בין הצדדים כמאבק בין תפיסות עולם כלכליות המתבסס על עובדות מוצקות שבסופו, בהסתמך על החלטה מקצועית, תפיסה אחת מתקבלת על פני האחרת. דבר לגיטימי לחלוטין.

חלק מהמומחים למשל, מיהרו לקבוע שמקריאת הדוח הסופי ונספחיו הרבים אפשר ללמוד שהוועדה עשתה עבודה טובה. אלא שכדי לדעת באמת האם נעשתה עבודה טובה ולנסות להבין את הפערים בין דוח הביניים לדוח הסופי יש לקרוא גם את מה שנאמר בכל דיוני הוועדה ולעקוב אחרי מה שהתרחש מאחורי הקלעים.

אבל לא זה המצב. בפועל, הגישה למידע המקצועי המלא נמנעת מאיתנו ואת מקומו ממלא זרם בלתי פוסק של ספינים שמורכב מהערכות, תחזיות, פרסומים של בעלי אינטרסים, הפחדות ופרשנויות.

מסתירים ומונעים ביקורת ציבורית

ח"כ חנין מסביר כי "כשמסתירים ממני משהו אני תמיד שואל האם יש מה להסתיר… לא נכון להסתיר מאיתנו את המורכבויות, את ההתלבטויות ואת החלופות שעמדו בפני ועדת צמח. הניסיון להביא בפני הכנסת רק חבילה סגורה של מעשה מוגמר הוא גם פסול וגם חמור".

ד"ר איתי פישהנדלר, ראש התוכנית למדיניות סביבתית באוניברסיטה העברית, שמנסה גם הוא מזה כמה שבועות להשיג את הפרוטוקולים ללא הצלחה, מציין ש"במקום לקדם דיון ציבורי ושקיפות בנושא מהותי למשק הישראלי מתנהגים כמו רגולטור שיש לו מה להסתיר ומתחבא מביקורת ציבורית. בשום מקום בקרב מדינות ה-OECD זה לא היה קביל משפטית ובעיקר ציבורית".

חבר הכנסת חנין מבהיר שהוא לא מוותר וימשיך לדרוש את כל החומרים, "אם הממשלה חוסמת את דרכן של ההתלבטויות המקצועיות להגיע אל הכנסת", הוא מעלה נקודה נוספת, "היא בעצם אומרת שהמערכות המקצועיות לא שייכות למדינה ולאזרחיה אלא הן רכושה של הממשלה בלבד".

קריאה מומלצת נוספת -

1. עידן לנדו על הגז, הון שלטון ובטחון

2. מרכז המחקר והמידע של הכנסת – המדיניות בנוגע לשימוש במשאבי הגז הטבעי.

3. שישים ואחת מסבירים מי נגד מי.

4. המכון הישראלי לתכנון כלכלי – טובת הציבור והגז הטבעי הישראלי.

5. דף ועדת צמח באתר משרד האנרגיה והמים.

6. מדיניות ניהול משאבי הגז של ישראל – חוות דעת של המדען הראשי במשרד האנרגיה והמדענית הראשית במשרד להגנת הסביבה.

7. אתר המחאה החברתית על ההכרעה המתקרבת והפייסבוק של שר האנרגיה והמים סילבן שלום.

8. המכון הישראלי לתכנון כלכלי – ביטחון האנרגיה של ישראל – הפריזמה כלכלית.

 

להמשך הפוסט

כשאומרים לאמא שלך ללכת לחפש

ניב חכלילי | 27.03.2013 | 13:58

 במקום להתנהל בשקיפות ולספק לנו מידע אמיתי, מנהלים המנגנונים סביבנו מתקפה של ספינים תקשורתיים על התודעה שלנו * עכשיו גם מתעקשת המדינה להסתיר מידע ציבורי שנוגע לחברה פרטית * מה קרה כשאמא שלי ניסתה לברר למה היא משלמת אלפי שקלים על תרופה שכלולה בסל הבריאות*

הבוקר בשער כלכליסט, מופיעה כתבה חשובה של שאול אמסטרדמסקי העוסקת בשקיפות התקציב בישראל בהשוואה לעולם. נושא השקיפות וחופש המידע מעסיק אותי באופן קבוע בכל תחום שאני חוקר במהלך השנים. עם הזמן, כתגובת נגד לחוק חופש המידע, השתרשה תרבות ארגונית רחבת היקף שלא פוסחת על שום מנגנון. סירוב במתן מידע, איומים, נסיונות השתקה והסתרה במקרה של חברות פרטיות, וריקון מתוכן או 'עקיפת' לשון החוק בדרכים מגוונות במקרה של גופים ממשלתיים וציבוריים.

התופעה הזו, גם אם אינה ייחודית לישראל, צריכה להדאיג מאוד את הציבור. הבסיס לכל אחד מהמונחים שממלאים את השיח הציבורי – לא משנה אם מדובר ברצון לחברה "דמוקרטית", "צודקת", "שיוויונית", או "קפיטליסטית ותחרותית" – טמון ביכולת שלנו לקבל מידע המבוסס על עובדות, שמאפשר לנו לא רק לעבד אותן ולדון בהן, אלא גם אמור לגונן עלינו ולסייע לנו לקבל החלטות מושכלות.

בפועל מתרחשת מתקפה חסרת תקדים על התודעה שלנו, המורכבת מתערובת של ספינים תקשורתיים בלתי פוסקים והצפה של מידע לקוי, חלקי, בלתי ניתן לפענוח, מוטעה או מוטה מראש. במלחמה הזו מסתמן נצחון ברור של המנגנונים על פני האזרחים. לאורך זמן, המסר הנקלט הוא שתרבות השקר וההסתרה היא לגיטימית וכל תפיסה אחרת, ערכית מוסרית, הולכת ונשחקת.

לכל מי שחופר קצת בנושא לא יחסרו דוגמאות. אבל ישנם גם רגעים נדירים בהם אפשר להיחשף לעומק הבעיה מנקודת המבט של מי שהיו שם. בינואר השנה למשל, סיפר בגילוי לב מי שעמד בראש הלמ"ס על המניפולציות והמחסור בנתונים אמינים.

לאחרונה, במסגרת אחד התחקירים שאני עובד עליהם, אני מנסה לקבל מידע שנאסף על ידי משרד ממשלתי הנוגע לאחת החברות הפרטיות הגדולות בישראל. המידע אינו אמור להיות סודי וחלקים ממנו פורסמו בעבר, אבל הוא כולל ממצאים שפרסומם ביחד עם גילויים נוספים, יכול להוביל להשלכות מרחיקות לכת. לכן, לא רק שהמשרד מסרב לענות לשאלות שלי, אלא שהוא מנהל מאבק משפטי עיקש כדי למנוע את חשיפת המידע. לצערי, המקרה שלי הוא ממש לא ייחודי וישנם גם לא מעט ארגונים ועורכי דין שמנהלים קרבות מאסף בנושא.

אבל זוהי מגמה מטרידה שחשוב לשים אליה לב, במיוחד כשבוחנים את הקשרים בין המגזר הציבורי לפרטי. מדובר במשרדים ממשלתיים שמפעילים את כל כובד משקלם כדי להסתיר מאיתנו מידע ציבורי על חברות פרטיות.

במשחק הזה, ההפסד צורב במיוחד. לא רק שאנחנו האזרחים לא מקבלים את המידע, אנחנו גם אלה שנדרשים לשלם את שכר הפקידים, הצוותים המשפטיים, אנשי הדוברות ומערך בתי המשפט עבור אלפי שעות העבודה שהם משקיעים במצטבר כדי למנוע אותו מאיתנו.

לתרבות רחבת ההיקף הזו, יש נגיעה בכל תחום בחיינו, אישי ככל שיהיה. כולנו מכירים היטב את סיפורי חשבונות הבנק, הביטוח הלאומי, או הסלולר למשל. בחודשים הקרובים אנסה להביא דוגמאות רבות ככל האפשר בנושא. לכבוד החג אני פותח את הפרויקט בסיפור משפחתי.

לשלם ביוקר ולשמוח

ההורים שלי, אנשים לא כל כך צעירים ובריאים, נאלצים להוציא עשרות אלפי שקלים בשנה על ביטוחי בריאות, תרופות וטיפולים רפואיים. למזלם, בניגוד לרבים כמותם, הם לא מוכרחים לוותר לגמרי על קניית התרופות, אבל ההוצאה הגבוהה עדיין מכבידה מאוד.

אחת מהתרופות שאמי חייבת לקחת עולה לה אלפי שקלים בשנה. לפני כמה חודשים הבינה שהתרופה כלולה בסל הבריאות, דבר שיאפשר לה אולי להפחית מעט בהוצאות. היא ניגשה לסניף קופת החולים מכבי, בה כל בני המשפחה מבוטחים, לברר מדוע ממשיכים לחייב אותה במחיר מלא.

על פניו לא אמור להיות דבר פשוט מזה. למרות זאת, ארבע פעמים עלתה אמי על אוטובוס ונסעה לסניף במרכז ירושלים וכל פעם חזרה בידיים ריקות. אף אחד מהפקידים במקום לא היה מוכן לתת לה שום אינפורמציה. מבחינתם, שתלך לחפש את המידע בעצמה.

גם אבא שלי ניסה להתערב ולברר את הנושא, אבל לא הצליח לקבל שום תשובות. רק לפני חודשיים, אחרי כמה שבועות של נסיונות כושלים, סיפר לי על כך במעט מבוכה. הורי מתמצאים היטב בנבכי הבירוקרטיה ובדרכים להתמודד איתה, אבל הפעם לא הצליחו לפצח את המנגנון.

ביקשתי מאבי לגשת פעם נוספת לסניף ולדרוש מהפקיד המטפל לספק מסמך המפרט את הקריטריונים של סל הבריאות הנוגעים לתרופה. הנחיתי אותו שאם הפקיד יסרב לתת לו, שיבקש את הסירוב בכתב.

בתחילת פברואר התייצב אבי בסניף וישב כחצי שעה עם אחד הפקידים. הוא ביקש, התעקש, התווכח ודרש, אבל הפקיד, שהודה שהתרופה אמנם נכללת בסל, אמר שאמי אינה עומדת בקריטריונים שאותם סירב לספק, בטענה שאינו מוסמך לכך.

למרות שחזר וטען שהוא אינו מוסמך למסור "שום תשובה בכתב. רק בעל פה", החליט הפקיד לאבחן רפואית את מצבה של אמא שלי והסביר ש"אתה צריך לשמוח שאשתך לא עומדת בקריטריונים, בגלל שזה היה אומר שהמצב שלה הרבה יותר גרוע".

בעקבות הכשלון בסניף שלח אבי פקס למנהלת הסניף, בו פירט את השתלשלות העניינים וביקש את התערבותה. הוא גם פנה לנציבות פניות הציבור של מכבי וביקש מהם את המידע הנוגע לקריטריונים ולתשלום על התרופה.

שבועיים עברו. מנהלת הסניף לא מצאה לנכון להגיב, אבל מפניות הציבור של הקופה התקבלה סוף סוף תשובה לקונית קצרה, עליה חתם הרופא מנהל המחוז שכתב כי "התרופה כלולה בסל הבריאות בכפוף לקריטריונים מסוימים" ושעל פי "המידע הרפואי שהועבר לגורמים המאשרים, המבוטחת אינה עומדת בקריטריוני סל הבריאות". מהם הקריטריונים הנעלמים הללו ? גם מנהל המחוז לא חשב שכדאי לספק לנו אותם.

שלחנו לו מייל תגובה שהבהיר שהתשובה שלו לא מקובלת עלינו ושאנחנו דורשים את הקריטריונים. שבוע חלף ושום מייל לא נחת בתיבה של אבא שלי. במקביל, לא התעצלתי ועברתי על רשימות סל הבריאות בין השנים 2011 ל-2013, עדכוני הסל וכל חוזרי מנכ"ל משרד הבריאות. אחרי כמה שעות של נבירה הרכבתי סיכום קצר והעברתי אותו להורי.

מצויידת בקריטריונים, ניגשה אמי לרופאת המשפחה וגילינו את מה שהערכנו כבר מראש. היא צריכה לקבל את התרופה במסגרת הסל וללא תשלום. לבקשת אמי, שלחה הרופאה מכתב לקופה שמבהיר זאת.

"לצערנו נפלו תקלות"

ארבעה ימים מאוחר יותר נשלחה לנו התשובה מפניות הציבור שציינה כי מכתב הרופאה התקבל בקופה ואמי אכן זכאית לכיסוי מלא. באורח פלא צורפו הפעם לתשובה גם הקריטריונים הספציפיים ששלפתי מתוך מסמכי משרד הבריאות.
ביום חמישי שעבר פניתי לדוברות מכבי וביקשתי את תגובתם. בין היתר ביקשתי גם תשובות לשאלות הבאות:
1. האם המדיניות של קופת חולים מכבי היא להורות לנציגיה לא לספק שום אישורים בכתב למבוטחים בנוגע לשאלות ובירורים שהם מנהלים מול הקופה ?
2. מדוע נציגי מכבי אינם מוסמכים לספק פרטים מלאים בנוגע לקריטריונים הנכללים בסל הבריאות ?
3. מדוע פניות הציבור במכבי לא מספקים מיד במענה למבוטח, את הקריטריונים המלאים באופן מפורט וברור ?
4. האם מדיניות הקופה הרשמית היא לא לספק את המידע מתוך סל הבריאות למבוטחיה ?

וזו תגובת מכבי המלאה כפי שהתקבלה הבוקר, אתם מוזמנים לשפוט אותה בעצמכם -
"לצערנו נפלו כמה תקלות בשירות שניתן לחברה ובמענה שהיא קיבלה מהסניף ומפניות הציבור, ואנו מפיקים את הלקחים הנדרשים ומתנצלים בפני המטופלת ומשפחתה. המדיניות שלנו היא לנהוג בשקיפות מלאה בוודאי לגבי השיקולים הרפואיים לאישור תרופות. את הגדרות סל הבריאות הממלכתי קובעת ועדה ממלכתית מטעם המדינה ואנחנו פועלים בהתאם לכך. בכל סניף ישנו מנהל רפואי, שהינו רופא ואחד מתפקידיו הוא לסייע בהסברים למטופלים ומתאמי השירות בסניפים מונחים להפנות אליו שאלות מסוג זה. צר לנו כי במקרה זה, הדבר לא נעשה. בזמן שפנתה החברה לבקש לראשונה את התרופה, הן מצבה הרפואי והן הקריטריונים של סל הבריאות הממלכתי כפי שהיו באותה עת, לא אפשרו את מתן התרופה דרך הסל, ולכן ניתן לה אישור דרך "מגן זהב". בתחילת 2012 השתנה מצבה הרפואי וכן השתנו הגדרות הסל, ומאותה עת היא זכאית לקבל את התרופה מתוקף סל הבריאות הממלכתי, לכן תקבל החברה החזר רטרואקטיבי מאז".

קוראים המנסים להשיג מידע מהרשויות ונתקלים בקשיים מוזמנים לפנות אלי במייל –

nivhachlili@gmail.com

 

 

להמשך הפוסט

על מאגרי מידע עיתונאיים ושקיפות

ניב חכלילי | 22.03.2013 | 14:01

פוסט שני בסדרה על עיתונות חוקרת * חוק "אור השמש" האמריקאי המחייב דיווח של רופאים על תשלומים שהם מקבלים מחברות התרופות, מתעכב * עיתונאי פרו-פאבליקה מחליטים לא לחכות ומנצלים פרצת מידע כדי לייצר מאגר מידע ייחודי בשיתוף עם הגולשים * הוושינגטון פוסט בודק מי באמת שולט בתוצאות המחקרים הרפואיים * מנהלת המרכז לעיתונות חוקרת באוניברסיטת קולומביה מספרת שרוב העיתונאים החוקרים הם גברים לבנים*

תחום הבריאות בארה"ב הוא אחד הנושאים המרכזיים המעסיקים את הציבור האמריקאי, גם בגלל ההשלכות הכלכליות העצומות שלו וגם בגלל הקשיים בהבנת המערכת ואופי ואיכות השירותים הניתנים על ידה.

עבור העיתונאים המכסים את התחום, המורכבות וחוסר השקיפות של המערכת הופכים את הסיקור לקשה יותר ויותר. במיוחד כעת, כשמשאבי כלי התקשורת הולכים ומצטמצמים והם נדרשים לכסות עוד נושאים במסגרת עבודתם.

במרץ 2010, במסגרת הנסיון להגביר את שקיפות המערכת, נחקקו תקנות חדשות בארה"ב שחייבו דיווח של רופאים ובתי חולים על כל תרומה שהם מקבלים מחברת תרופות או יצרן מכשירים רפואיים. התקנה שנקראה "תקנת אור השמש על תשלומים לרופאים" נכללה תחת חוק "הגנת המטופל" והיתה אמורה להיכנס לתוקף בתחילת שנת 2012. 

 מטרת התקנה היא הגברת השקיפות וחשיפת הקשרים הכלכליים שבין הרופאים לחברות התרופות. כל הרופאים ובתי החולים בארה"ב נדרשים להעביר מידע מלא ומפורט לרשות המפקחת על כל תשלום או מתנה שוות ערך לתשלום שקיבלו מחברת התרופות ולאיזו מטרה הוא שימש. במקור, המידע אמור היה להתחיל להיות מועבר החל מינואר 2012 ולהתפרסם לציבור החל ממרץ 2013. אלא שהזמנים נדחו שוב ושוב וכעת המידע צפוי להתפרסם, במידה ולא יהיו שינויים נוספים, רק במרץ 2014.

לנצל את המידע שנחשף לטובת הציבור ובעזרתו

אל הואקום שנוצר בעקבות היחלשות התקשורת המסורתית, נכנסו יוזמות מעקב וחשיפה חדשות שמנסות להתמודד עם הקושי להשיג מידע מעמיק על המתרחש במערכת הבריאות האמריקאית.

אחד הפרויקטים הבולטים שהצליח לעורר עניין רב (לצד ויכוח ער וביקורתי בנוגע למידע שהוא מספק) הוא פרויקט "דולרים עבור רופאים" של אתר התחקירים פרו-פאבליקה. אחרי העיכובים החוזרים ונשנים ביישום תקנת "אור השמש", החליטו תחקירני האתר לא להמתין עוד ולנסות לספק לציבור ולעיתונאים מאגר מידע שיתעדכן באופן שוטף ויאפשר להם לאתר את הקשרים הכלכליים בין הרופאים לחברות התרופות. כרגע כולל המידע תשלומים המסתכמים בסך של כ-2 מיליארד דולר.

תחקירני פרו-פאבליקה ניצלו את העובדה ש-15 חברות התרופות הגדולות (המחזיקות בנתח שוק של כ-47%) נאלצו לפרסם מידע על תשלומים לרופאים במסגרת הסדרים משפטיים עם ממשלת ארה"ב. אלא שהחברות פיזרו את הנתונים ברשת בצורה כזו שהבנה, חיפוש או ניתוח המידע הפכו לכמעט בלתי אפשריים עבור המשתמש הממוצע.

בפרו-פאבליקה החלו 'לכרות' (מלשון כרייה) את כל הנתונים ולהקים מאגר מידע ידידותי למשתמש, שמאפשר לכל מי שמעוניין בכך לאתר את הרופאים המופיעים בהצהרות החברות ואת התשלומים שניתנו להם. המאגר גם משמש כבסיס לעוד ועוד כתבות, לא רק של תחקירני האתר אלא של גופי תקשורת רבים ברחבי המדינה.

באתר מבהירים כי המידע חלקי ביותר, מאחר והוא מתבסס על דיווחי החברות שלא ניתנים באופן אחיד, כך שלא תמיד אפשר לזהות את הרופא (מכיוון שישנם רופאים בעלי אותו שם למשל), או עבור מה שולם הכסף. ועדיין, זהו המאגר היחידי היום ברשת שמספק מידע שכזה.

תפיסת העבודה של אתר פרו-פאבליקה מתבססת לא רק על עבודת התחקירנים שלהם אלא על הרחבה בלתי פוסקת של מעגלי ספקי המידע עד כמה שאפשר. לכן כל פרויקט שלהם נוצר מתוך הבנה שיש לאפשר לגולשים לסייע להם לאסוף מידע נוסף בצורה פשוטה ומזמינה.

גם במקרה של "דולרים עבור רופאים" פונים התחקירנים אל הגולשים ומבקשים מהם להצטרף לבניית המאגר אלא שהם לא מסתפקים רק בפנייה ולכן יצרו מדריך קצר המסביר כיצד מטופלים יכולים להשתמש במידע או לברר האם הרופא שלהם מקבל כסף מחברות התרופות.

פרויקט מידע מתעדכן נוסף של האתר מספק כלי חיפוש מרשים שמאפשר איתור בעיות בבתי אבות ברחבי ארה"ב ומתבסס על יותר מ-60 אלף דוחות ביקורת וקנסות שהוטלו עליהם בעקבות ליקויים בטיפול. כך מתאפשר לגולשים לבחון את טיב בית האבות ואת מצבו.

חופרים בבריאות

למעוניינים, הנה לינקים לעוד כמה כתבות תחקיר שעסקו בנושאי הבריאות בארה"ב בשנה החולפת, עוררו עניין רב וחלקן זכו בפרסים על דיווח עיתונאי בתחום הבריאות.

סדרה של הוושינגטון פוסט שחשפה את השיטות שמפעילות יצרניות התרופות כדי לשנות החלטות של רופאים על ידי 'תמריצים כלכליים' ושיטות מחקר מפוקפקות שמתפרסמות בכתבי העת הנחשבים ביותר בתחום וכתבת תחקיר נוספת של העיתון המתמקדת בתוצאות המחקרים של מעבדת המחקר הרפואית הנחשבת של אוניברסיטת ג'ונס הופקינס.

סדרת התחקירים של יו.אס.איי טודיי על זיהומים בבתי החולים. סדרת התחקירים המטלטלת של הדלאס מורנינג ניוז, "מצב כרוני", על האירועים החמורים שהתרחשו מאחורי הקלעים ב"פארקלנד ממוריאל", בית החולים הגדול ביותר במדינה. תחקיר מקיף של הלוס אנג'לס טיימס על הבעיות בפיקוח על תרופות מרשם ומקרי המוות שנגרמים כתוצאה מכך.

פינת העיתונאית החוקרת –

שילה קורונל, שעומדת בראש המרכז לעיתונות חוקרת באוניברסיטת קולומביה בניו יורק פרסמה לפני כשבועיים פוסט בבלוג שלה שכותרתו "האם העיתונות החוקרת נשלטת על ידי גברים?".

בין היתר היא כותבת כי למרות שישנן יותר נשים מגברים בלימודי העיתונות באוניברסיטאות, על פי מחקר על מצב הנשים בתקשורת ב-2012. נשים היוו רק 37% מהעיתונאים. קורונל מציינת כי גם בקרב הגופים החברים ברשת העיתונות החוקרת (INN) וארגוני הפיקוח שלא למטרות רווח (nonprofit watchdogs) העיתונאיים ישנו רוב מוחלט של גברים לבנים, אפילו בארגונים שהוקמו על ידי נשים. רק בשני ארגונים בארה"ב (אחד מהם הוא פרו-פאבליקה) מועסקות יותר נשים עיתונאיות מגברים. על פי קורונל, עיתונאים חוקרים גברים מהווים רוב גם בקרב הארגונים השונים ברחבי העולם.

בפרקים הקודמים:

1. על עיתונות חוקרת ובריאות הציבור

__

 ליצירת קשר : nivhachlili@gmail.com

למעקב בטוויטר אחרי עדכונים.

להמשך הפוסט

על עיתונות חוקרת ובריאות הציבור

ניב חכלילי | 19.03.2013 | 00:18

פוסט ראשון בסדרה על עיתונות חוקרת, המאבק על חופש המידע ועל שקיפות * לפעמים, תחקירים ארוכים ומעמיקים עדיין מוכרים עיתונים * איך יוצאים לתחקיר ולמה לא צריך להתבייש לשאול שאלות מטופשות * מה תפקידו של העיתונאי החוקר ומהו דיווח ראוי * העיתונאית החוקרת חאדיג'ה איסמאילובה ממשיכה לעבוד למרות האיומים והסכנות *

כבר יותר מעשר שנים שאני עוסק בתחקירים עיתונאיים. בשנים האחרונות זהו מקצוע הולך ונכחד. הסיבות להיעלמות התחקיר העיתונאי מהתקשורת הממוסדת הן בראש ובראשונה כלכליות, אבל הן גם משקפות את השינויים בתפיסת תפקידה של העיתונות בקרב המו"לים והעורכים הבכירים.

אתמול פורסם הדוח השנתי על מצב התקשורת בארה"ב של מכון פיו (PEW) שמראה איך הקיצוצים הקיצוניים בגופי החדשות לא מאפשרים לעיתונאים לחקור סיפורים לעומק, לחשוף שחיתויות ולבקר את המידע הניתן להם. התוצאה היא שכשליש מהאמריקאים הפסיקו לצרוך חדשות מגופי חדשות מכיוון שהם לא מספקים להם את רמת הדיווחים שהורגלו לקבל בעבר. במחקר נוסף של המכון, שפורסם כבר לפני כשלוש שנים נמצא כי 80% מכלל הידיעות המופיעות באמצעי תקשורת – ממוחזרות.

בשבועות הקרובים, בין שאר הנושאים שהבלוג עוסק בהם, אשתדל להביא מידע על פרויקטים ואנשים מרחבי העולם שמנסים לשנות את המצב, עוסקים בעיתונות חוקרת ונאבקים על חופש ושקיפות המידע.

 המלחמה על הבריאות 

ב-20 לפברואר התפרסמה בטיים מגזין כתבת שער יוצאת דופן באורכה, 26,000 מילה. כתבת התחקיר שכותרתה "הגלולה המרה: מדוע החשבונות הרפואיים הורגים אותנו" – נכתבה על ידי סטיבן בריל, עיתונאי עצמאי ותיק, עסקה בנושא העלויות של מגזר הבריאות בארה"ב וחשפה את אחורי הקלעים של תעשיית תמחורי התרופות והשירותים הרפואיים.

התחקיר מצא כי בעשורים האחרונים בארה"ב, חברות התרופות, מעבדות המחקר, יצרני וספקי המכשירים הרפואיים ומנהלי בתי החולים התעשרו בצורה קיצונית בזמן שהרופאים שלא מחזיקים בקליניקות משלהם, שאינם משמשים כיועצים לחברות התרופות או משתפים פעולה במשחק, נדחקים החוצה. מי שמשלם את המחיר הם כמובן אלה שנתקעים עם החשבונות.

הכתבה זכתה לאלפי שיתופים ואזכורים ברשתות החברתיות ועוררה עניין כה גדול שכל מהדורות הדפוס של הגליון נמכרו, דבר נדיר מאוד עבור הטיים. גם מחלקת המנויים הדיגיטיליים של העיתון הופתעה כשמכרה באותו השבוע פי שש מנויים לאפליקציית האייפד של המגזין מאשר בכל חודש בעבר.

שבועיים אחרי הפרסום הזמין צוות אתר התחקירים העצמאי 'פרו-פאבליקה' את בריל כדי לשוחח איתו על התחקיר שערך. את הקלטת השיחה ותמלול מלא שלה העלה האתר לרשת. זהו מסמך מרתק במיוחד עבור עיתונאים, אבל כל מי שסקרן בנוגע לעשייה עיתונאית ומערכת היחסים השבירה שבין העיתונאי לגוף התקשורת מולו הוא עובד, ימצא בה עניין.

בין היתר מספר בריל (בלא מעט הומור) איך התחקיר נוצר במקור עבור ה"ניו רפבליק" שנרכש על ידי משקיע חדש וצעיר (כריס יוז ממייסדי פייסבוק) שטען שהוא מעוניין בסוג חדש של עיתונות מעמיקה. אלא שכמה חודשים מאוחר יותר הוא גילה כי המו"ל והעורך לא ממש מעוניינים לפרסם את התחקיר למרות שהסביר להם שוב ושוב שזה סיפור ענק. בריל יצא לחפש בית חדש שיפרסם את הכתבה, הוא פנה לכמה עיתונים ולבסוף עורכי טיים מגזין, שהחליטו להקדיש לה גיליון שלם ולפרסם אותה במלואה, קנו אותה.

לא מפחד לשאול שאלות מטופשות

"הכתבה הזאת היא לא איזה מקרה של גאונות צרופה, אלא תוצאה של סבלנות, לקחת חשבונות רפואיים ולעבור עליהם שורה שורה ולהשתמש בהם כדי להבין את הדברים. זו בעצם הייתה עבודה שחורה של דיווח עיתונאי…" סיפר בריל לתחקירני 'פרו-פאבליקה'.

בריל נשאל איך הוא מתחיל תחקיר שכזה והסביר כי "אתה פשוט מתחיל עם הדברים הקלים. אתה קורא חומרים בסיסיים בנושא ואז אתה צולל קצת יותר לעומק…הדפסתי דוחות שנתיים עצומים (של חברות ביטוח בריאות) ואז קראתי את האנליסטים ואת הפרזנטציות והקשבתי לכמה מהם. אותו דבר עשיתי עם תעשיית התרופות. עשיתי מה שכל אחד היה עושה, שהוא לבחור אנשים שאתה מכיר ולשאול אותם מי מבין בנושא הזה… אחד האנשים היה רופא, אחד אחר חבר בדירקטוריון של בית חולים גדול אז ביקשתי ממנו שיסביר לי את הדוחות ושאלתי אותו איך הוא היה ניגש למחקר. התגובה הראשונה שלהם הייתה – אתה לא תקבל בחיים את החישובים החשבונאיים"….

"החוק הראשון שלי בעיתונות הוא שאם יש עשרה או עשרים איש שיודעים משהו, אתה יכול לדעת אותו…ופה הקללה שלי הייתה החשבונות הרפואיים. אמרתי לעצמי כמה קשה יהיה להשיג את זה, כן, יש את כל הנושא של פרטיות, אבל יש 200 מיליון אמריקאים עם חשבונות, אני בטוח יכול להשיג כמה מהם.. שלחתי מיילים לכמה חברים וגיליתי גם מבדיקה באינטרנט שישנם פרקליטים שמנסים לנהל משא ומתן על חשבונות של מטופלים, אז זה הפך ליותר קל. אבל אתה פשוט צריך להתחיל בתהליך".

"…כל התעשייה הזו, הבריאות, הורשתה להמשיך ולהיסחף אל המצב הזה…כשבעשר השנים האחרונות יש לה את הלובי הכבד ביותר שאפשר לדמיין כדי לאפשר לה להמשיך עם המצב…תעשיית הבריאות מוציאה פי שלוש יותר כסף מחברות האנרגיה, הגז והנפט ביחד, על לובינג.. . ויש להן גם יתרון פוליטי על חברות האנרגיה מכיוון שבתי החולים הם המוסדות הכי פופולריים בעיר…."

על שיטת העבודה שלו אומר בריל כי "…חלק מזה נבע מהסיבה שלא ידעתי כמעט כלום בנושא, אם יש לי מעלה אחת זה העובדה שאני לא נרתע מצלילה אל תוך נושאים שאני לא מבין בהם. אני לא מפחד לשאול שאלות באמת מטופשות בהתחלה. כשאני מראיין אנשים והם משתמשים בראשי תיבות או קיצורים, אני תמיד עוצר אותם ושואל מה זה אומר, אפילו אם זה מונח שאמור להיות מובן מאליו וברור שהם משתמשים בו יום יום…."

כשנשאל מה התוצאות להן הוא מצפה כשהוא כותב תחקיר שכזה אומר בריל, "תמיד האמנתי שויכוחים (ודיונים) על מדיניות לא ממש משנים אם אין אנשים כמו בחדר הזה, שממלאים את השיח בעובדות הנוגעות לויכוחים הללו. תמיד חשבתי כך. כעורך, הייתי נוהג כך, לא שהיו לי הרבה הזדמנויות, אבל מעולם לא רציתי שמישהי שעובד עבורי ילך למסיבת עיתונאים בבית הלבן, לא יוצא לך כלום מזה…"

"אני אוהב את סוג הדיווח שלוקח מדיניות מסוימת שמישהו מדבר עליה ורואה איך והאם היא עובדת ברמת השטח…תמיד הייתי מבולבל מהדיונים סביב ביטוחי הבריאות שתמיד התחילו עם הפרמיס שהכל עולה זיליון דולר וזה סופר יקר. אם יש לך סרטן זה מיליון דולר, אם אתה מחליק ונופל והולך לחדר מיון זה 25,000 דולר. הדיון היה תמיד סביב מי אמור לשלם את זה במקום לשאול "למה זה עולה 25,000 דולר?"

עוד קצת על הפרויקטים של פרו-פאבליקה בפוסט הבא.

פינת העיתונאית החוקרת –

חאדיג'ה איסמאילובה היא עיתונאית חוקרת יוצאת דופן באומץ הלב שלה שפועלת באזרבייג'אן, מדינה שמדכאת באלימות את אזרחיה. למרות זאת, כבר שנים שהיא מדווחת על שחיתות השלטונות. בתחילת החודש פרסם אנשיל פפר כתבה ב'הארץ ' על המדינה ושוחח גם עם איסמאילובה שאמרה דברים ששווה מאוד להקשיב להם.

איסמאילובה, עיתונאית שזכתה בפרסים בינלאומיים, לא נרתעת וממשיכה בעבודתה למרות שקולגה שלה כבר נרצח. היא סובלת ממעקב באופן קבוע, עברה נסיון סחיטה מכוער וצילומים אינטימיים שלה פורסמו כדי להביך אותה ולפגוע במעמדה. בתחילת השנה איסמאילובה גם נעצרה בהפגנה. הוידאו הבא, שהוא חלק מסרט דוקומנטרי על מצב זכויות האדם באזרבייג'אן ובו היא אחת מהמרואינות, ומספרת מה עובר עליה, מומלץ ביותר.

___ 

ליצירת קשר: nivhachlili@gmail.com

לעקוב בטוויטר אחרי עדכונים לבלוג ועוד.

 

להמשך הפוסט

תמימות זוכה באוסקר

ניב חכלילי | 25.02.2013 | 12:45

אתמול בלילה בטקס האוסקר, פרס הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר ניתן לסרט יוצא דופן שלא זכה לתשומת לב רבה. 

"אינוסנטה" (Inocente – בתרגום: "תום/תמים/תמימה" – שהוא גם שם הגיבורה) מלווה נערה, בת למהגרים שחיה ברחובות סן דייגו. אינוסנטה הוא סיפור אישי, אבל הוא גם עוסק במצבם של מאות אלפי חסרי הבית בארה"ב.

אינוסנטה בת ה-15, בת לאב אלים ואמא אלכוהוליסטית, חיה במשך 9 שנים ללא קורת גג קבועה. אינוסנטה היא אחת מ-1.8 מיליון ילדים למהגרים לא חוקיים שחיים בארה"ב.

הבמאים, שון ואנדריאה פיין, התכוונו לעשות סרט שיעסוק באופן רחב בנושא דרי הרחוב, אבל אז פגשו את אינוסנטה במרכז של ARTS: A Reason To Survive ("אומנות: סיבה לשרוד"), ארגון לא למטרת רווח שמפעיל סדנאות אומנות לדרי רחוב בסן דייגו, והתכניות שלהם השתנו.

גייסו כסף מהגולשים

זהו סרט מיוחד לא רק בגלל גיבורת הסרט וסיפורה, אלא גם בגלל הדרך בה הוא נעשה. חברת ההפקה שמימנה את הסרט, "שיין גלובל" היא חברת הפקה שלא למטרות רווח המתרכזת בהפקת סרטים שעוסקים במצבם של ילדים ברחבי העולם, מתוך רצון להעלות את המודעות לנושאים הללו, לעודד עשייה בנושא ולהוביל לשינוי.

החברה הפיקה גם את סרטם הקודם של הבמאים “war Dance” ("ריקוד המלחמה") שסיפר על שלושה ילדים במחנה בצפון אוגנדה קרועת המלחמות, המשתתפים בתחרות מוזיקה ארצית.

היבט מעניין נוסף, שמסמן את האפשרויות החדשות העומדות כיום בפני יוצרי סרטים עצמאיים, הוא שאת 52 אלף הדולר שחסרו ליוצרים כדי לייצר עותקים דיגיטליים לסרט ולהקים אתר אינטרנט, מימנו גולשים מכל העולם על ידי גיוס הכסף באתר "קיקסטארטר".

עכשיו, בעקבות הזכייה של הסרט באוסקר, נושא חסרי הבית ודרי הרחוב בארה"ב יזכה אולי לקצת יותר חשיפה.

50 אלף ילדים ברחוב שישה חודשים או יותר

בכל שנה, במהלך לילה אחד בחודש ינואר, עורך משרד השיכון והפיתוח האמריקאי סקר מקיף בו הוא סופר את מספר דרי הרחוב ללא קורת גג קבועה, נכון לאותו רגע (“Point-in-time counts”).

בסקר האחרון שפורסם, נכון לינואר 2012, כ-633 אלף איש הוגדרו כדרי רחוב. 38% מהם (239 אלף) היו משפחות. 62,619 מדרי הרחוב הם חיילים לשעבר בצבא ארה"ב. זוהי עלייה של 17.2% במספר החיילים לשעבר דרי רחוב מ-2009.

99,894 מדרי הרחוב הם חסרי בית כרוניים. מאז 2007 גדל מספר דרי הרחוב בפלורידה ב-14%, בניו יורק ב-11%, במיזורי ב-63.9% ובאוהיו ב-24.1%.

בנקודת הזמן הנתונה בה נערכה הספירה, כ-390 אלף מדרי הרחוב ישנו במקלטי חירום או בפרויקטים של דיור זמני. כ-243 אלף נוספים ישנו ברחוב, ללא הגנה. 50 אלף ילדים חיו ברחוב 6 חודשים או יותר.

ומה קורה אצלנו? בישראל אין מידע מקיף בנושא חסרי בית ודרי רחוב, ובניגוד לרוב מדינות המערב, לא נבנתה תכנית אסטרטגית ארוכת טווח לטיפול בנושא. במשרד הרווחה ישנם נתונים רק בנוגע לדרי הרחוב המקבלים שירותים מיחידות המשרד.

מי שמעוניין להרחיב את ידיעותיו בנוגע לחסרי בית בישראל, מוזמן לקרוא (פורמט PDF) את המסמך "מדיניות כלפי אנשים חסרי בית בישראל" של שמוליק שיינטוך, נייר העמדה של האגודה לזכויות האזרח מ-2009 ואת דוח מרכז המידע והכנסת משנת 2011.

להמשך הפוסט

סיבת המוות: צפיפות ומחסור בכוח אדם

ניב חכלילי | 24.02.2013 | 00:25

למה מיטת אשפוז היא לא רק מיטה * איך מגיעים ל-150% תפוסה בבתי החולים * מבקר המדינה מוצא שמצוקת האשפוז נוראה ומזמן אליו את ראש הממשלה *  הצפיפות בבתי החולים גורמת למותם של אלפי מאושפזים מזיהומים * הרופאים מדברים על אסון לאומי ומערכת בקריסה *

"אני לא מבין מה הבעיה", עלול לחשוב הקורא של הפוסט הראשון שעוסק במצוקת מיטות האשפוז, "על מה כל המאבק הסוער הזה בין האוצר לבריאות, מה כל כך קשה לשחרר עוד תקנים למיטות אשפוז"? כדי לענות על השאלה צריך להבין מה כוללת ההגדרה "מיטת אשפוז".

על מנת לקבל תקן להפעלה של מיטת אשפוז, בית החולים נדרש לתשתית מתאימה, למקום בשביל המיטות, לתוספת רופאים בכל מחלקה ולהרחבת תקני האחיות שיטפלו במאושפזים שישכבו בהן. בסופו של דבר, העלויות השנתיות של "מיטת אשפוז" נאמדים במאות אלפי שקלים בשנה.

אלא שבעקבות המצוקה בתי החולים לא יכולים להמתין והם 'מפעילים' מיטות "מעבר לתקן". המיטות הללו אינן מופיעות בדיווחים. דוח מבקר המדינה מ-2011 שעסק במצוקת האשפוז במחלקות הפנימיות מצא כי "בפועל בתי החולים חורגים תקופות ממושכות ממספר המיטות הפנימיות שנקבע בתעודות הרישום שלהם בלי שמנכ"ל המשרד נתן את אישורו לכך. מדובר בתופעה חמורה, ולמעשה תעודות הרישום של בתי החולים הפכו לנייר חסר משמעות".

"אין די בכך לטיפול בכלל החולים"

זהו גם ההסבר לכותרות ה'מוזרות' החוזרות על עצמן, של מחלקות שהתפוסה בהן מגיעה ל-150% ויותר. ההשלכות של הגדלת מספר המיטות בצורה כזו, ללא תכנון ראוי, עלולות להיות קטלניות. ברגע שנפתחות מיטות "מעבר לתקן" נוצר עומס נוסף על הצוות הרפואי שגם כך מתקשה לתפקד ובתי החולים נאלצים לצופף חולים ומיטות, להפעיל מיטות רבות ללא תשתיות רפואיות תומכות ולנייד אחיות בין המחלקות בהתאם לעומס שנוצר.

זוהי נקודה מהותית שחשוב לעמוד עליה. בדוח שפורסם באנגליה בעקבות המחדל שהוביל למותם של מאות חולים מוזכר שלמחסור בכח אדם וניוד של אחיות אל המחלקות הפנימיות ללא שעברו הכשרה מתאימה היה חלק נכבד במצב שנוצר. הוא חשף כי שתי אחיות במשמרת הלילה לא מסוגלות לספק טיפול ראוי למחלקה באכלוס מלא.

בישראל זהו המצב הנתון במחלקות הפנימיות. במשמרות הלילה באחד מבתי החולים, שתי אחיות אחראיות על מחלקה של 44 מיטות, מתוכן 8 מיטות פנימית "מוגבר" – מיטות עם חולים 'מורכבים' (מונשמים למשל) שתקן כוח האדם שלהן אמור להיות גדול יותר. 

גם מבקר המדינה עמד על כך. "כאשר יש אחיות מעטות מדי במחלקה עלול הדבר לסכן את החולים", נכתב בדוח, "…לעתים קרובות יש רק שתי אחיות במשמרת לילה במחלקה של עשרות חולים, ולדעת אנשי מקצוע אין די בכך לטיפול בכלל החולים במחלקה".

אין שינוי

הממצאים אליהם נחשף המבקר היו כה חמורים עד שהוא החליט לנקוט במעשה יוצא דופן והזמין את שר האוצר, סגן שר הבריאות וראש הממשלה, והציג בפניהם את הדברים עוד לפני פרסומו של הדוח.

התיאורים והצילומים בדוח מטלטלים. עומס עבודה בלתי אפשרי, מנגנון תקינה לא מעודכן, רופאים שקורסים תחת הנטל, אשפוז חולים במחלקות שאינן מתאימות, מחסור חמור באחיות, אי-שוויון בין פריפריה למרכז. הכל שם.

בדברי הסיכום שלו מצא לנכון להזהיר כי "מאחר שמצוקת האשפוז בישראל נוראה והגיעה לשיאים שלא נודעו בה קודם לכן, אם מדינת ישראל לא תעלה נושא זה לראש סדר העדיפויות שלה, ולא תפעל לאלתר להקלת המצוקה במחלקות הפנימיות, ראשית כל באמצעות תגבור של רופאים ואחיות, יידרדר המצב ותגבר התמותה".

אבל בניגוד לבריטניה, שם הגילויים על המתרחש הובילו לדיון סוער על מצבה של מערכת הבריאות, לוועדת חקירה ציבורית, ולהתרחבות של החקירה בנוגע להתנהלות בתי החולים, הרי שבארץ האזהרות של מבקר המדינה לא העלו את הנושא אל סדר היום הציבורי.

האם הדברים השתפרו מאז? מהשיחות עם אחיות ורופאים שאני מנהל בשלושת החודשים האחרונים, אחרי אישור תוספת תקני המיטות של הממשלה, אחרי שביתות הרופאים והאחיות ושנה וחצי אחרי פרסום דוח המבקר, עולה כי מבחינת תקני כוח אדם עדיין אין שינוי בשטח.

"אנחנו מדברים על אסון לאומי"

פתיחת מיטות נוספות בלא תגבור ראוי של כוח אדם מובילה לצפיפות בלתי נסבלת, להעברת זיהומים ולפגיעה אקוטית ביכולת של הצוותים הרפואיים לתת להם מענה. רופא באחת המחלקות אמר לי שבמשרד הבריאות מודעים לכך שבשנים האחרונות ישנה שוב עלייה במספרי המאושפזים הנדבקים בזיהום. אחות בפנימית הסבירה שמדובר ב"הדבקה צולבת – החיידקים בבית חולים הפכו לעמידים".

פרופ' ארדון רובינשטין שהיה מנהל המחלקה הפנימית באיכלוב התייצב ביוני 2011 בדיון בוועדה לביקורת המדינה שעסקה בדוח המבקר. הוא חלק עם הנוכחים את המידע שבידי משרד הבריאות, "בשנה האחרונה מתו לפי דו"ח משרד הבריאות 1,500 איש מזיהומים צהובים בבתי החולים", הסביר, "אני לא מדבר על תאונות דרכים ולא על שריפות, כי זה יותר משניהם".

יושב ראש הוועדה, ח"כ יואל חסון היה בטוח שלא שמע טוב, "כמה?", הוא שאל. "1,500 מזיהומים צהובים". חזר פרופ' רובינשטיין על המספר, "זיהומים צהובים זה פונקציה ישירה בכל ספר לימוד של צפיפות אשפוז, אז אני מניח שגם אין לי קבוצת בקרה של זה…אבל אין לי ספק שהמספר הזה היה יורד משמעותית במידה וצפיפות האשפוז לא היתה כמו שהיתה".

אני כמובן לא הראשון שמפרסם את הדברים, ידיעות קטנות התפרסמו בעקבות הדיון. במדינה אחרת מה שנאמר שם אולי היה הופך לכותרות ראשיות. בישראל יש דברים חשובים יותר לעסוק בהם. אבל שווה היה להקשיב לד"ר דרור דיקר, יו"ר האיגוד לרפואה פנימית שדיבר בפני סגן שר הבריאות ושלושת חברי הכנסת שטרחו להגיע לדיון, "אני רוצה להגיד לכם ללא כחל וסרק שאנחנו מדברים על אסון לאומי…" אמר, "למה? משום שאין מי שיאייש את עמדות הרפואה…". 

המחלה האמיתית: קריסה של מערכת הבריאות

כשנה מאוחר יותר, ביוני 2012, התפרסם תחקיר מאלף של ליאת שלזינגר במעריב, שחשף את ממדי התמותה מזיהומים בבתי החולים. הרופאים שהתראיינו הסבירו את הקשר הישיר. "זיהומים הם רק הסימפטום של המחלה האמיתית: קריסה של מערכת הבריאות. זו תוצאה של צמצום התקציב הציבורי לבריאות, מה שמביא למחסור בתקנים ובמיטות מול אוכלוסייה שהולכת וגדלה", אמר בכתבה ד"ר נדב דוידוביץ', רופא מומחה לאפידמיולוגיה ובריאות הציבור.

ד"ר יהודה כרמלי, ראש היחידה הארצית למניעת זיהומים במשרד הבריאות אמר לשליזנגר כי "אני לא חושב שהאוכלוסייה באמת מבינה עד כמה מערכת הבריאות האשפוזית מתוחה ועד כמה חסר כוח אדם…"

אז בכל הנוגע למקרי מוות מזיהומים משרד הבריאות כבר מצא שחלק נכבד מהם נובע כתוצאה מהצפיפות והמחסור בתקנים. מה בנוגע למקרי מוות מסיבות אחרות, או פגיעות כפי שהתגלו בחקירה בבריטניה, כאלה שלא גרמו למוות אבל תרמו להידרדרות בריאותם של המטופלים, פגיעות בכבוד המטופל, אי מתן תרופות ושחרורים מוקדמים? על כל אלה אין ממש מידע גלוי.

בחלק השלישי: ממשיכים לשחק במספרים – תפוסות, מיטות ותקנים * מה הסיפור של האשפוזים החוזרים * 

בפרקים הקודמים:

המערכה על מערכת הבריאות

הסיפור הבריטי שלא שמעתם עליו והבריאות שלנו

ליצירת קשר: nivhachlili@gmail.com

 

להמשך הפוסט

המערכה על מערכת הבריאות

ניב חכלילי | 21.02.2013 | 10:38

בממשלה ובאוצר ממשיכים לקדם מדיניות שאינה מייחסת חשיבות להמלצות אנשי המקצוע ולצרכי הציבור * חוסר השקיפות של המערכת ומחסור בנתונים אמינים מאפשרים יצירת מניפולציות * בישראל עוד לא הוחלט איך סופרים את מיטות האשפוז הכלליות * אי השוויון בבריאות הוא כבר לא רק בין הפריפריה הגיאוגרפית למרכז *

 לפני שלושה שבועות, בשיא מגיפת החורף שיוצרת עומס בלתי נסבל על בתי החולים, פרסמה רוני לינדר-גנץ, כתבת הבריאות של דהמארקר טור שעסק במצוקה ובמחסור הקשה במיטות אשפוז. בטור היא הזכירה את ה"משפט השגור" במסדרונות האוצר כי "בשביל כמה ימים קשים בחורף לא בונים מאות מיטות חדשות".

אבל האמת היא שלא מדובר רק בכמה ימים קשים בחורף. המחסור האקוטי במיטות אשפוז ידוע היטב ומצוקת מערך האשפוז הולכת ומחריפה לאורך השנים והיא אינה קשורה כלל לעונות השנה. על פי משרד הבריאות, שיעור התפוסה הממוצע במיטות האשפוז הכלליות עמד בשנת 2010 על 98.8% והוא הגבוה ביותר מכל מדינות ה-OECD.

כשאלה האמירות שמשתמשים בהן שוב ושוב פקידים בכירים קשה להחליט מה עצוב יותר, רמת השיח הרדודה של מי שאמורים להיות אנשי מקצוע או העובדה שהדברים הללו חולפים מעל לראשו של הציבור בלא שמתקיים דיון אמיתי שמציג ומבהיר את המצב לאשורו.

המשפט המזלזל הזה מייצג את תפיסת העולם שהשתלטה בעשורים האחרונים על משרדי הממשלה שמחוייבים לדאוג לנו הציבור. התנהלות שממהרת לבטל במחי משפט מצב חירום אמיתי, בזמן שהעובדות ידועות ומתפרסמות שוב ושוב, צריכה לעורר דאגה אמיתית מכיוון שהיא מבהירה עד כמה במשרד האוצר ובממשלה ממשיכים לקדם מדיניות על סמך החלטות שרירותיות שאינן מייחסות חשיבות, לא להמלצותיהם ואזהרותיהם של אנשי המקצוע, לא למתרחש בשטח ולא לצרכי הציבור.

בפייסבוק של ראש הממשלה המציאות קצת אחרת

בנוגע לנתונים, חשוב לומר שכמו בנושאים רבים אחרים, ברגע שבוחנים את המספרים לעומק, ישנן סתירות מהותיות בנתונים המוצגים על ידי הגופים הרשמיים השונים. הסיבות לכך שונות ומגוונות. חלקן קשורות לאופן האיסוף ואחרות לאי הסכמה בין האוצר לבריאות בנוגע לשיטת מדידה אחידה, מה נכלל בה, מה לא ועל פי איזה הגדרות.

כמו כן, חוסר השקיפות של המערכת ומחסור בתשתיות שתפקידן לאסוף את הנתונים ולרכז אותן במאגר נגיש אחד תורמים לפערים. עבור פקידי הממשלה החסרון הופך ליתרון ולכן ישנו גם רצון של המערכת לשמר אותו.

כך אפשר לייצר מניפולציות, לשחק עם הנתונים ולייצר תמונה משתנה שתתאים את עצמה לסיטואציות שונות, ולא פחות חשוב, יכולים לשמש כדי לתקוף את המבקרים במידת הצורך, או לבטל טענות של מתנגדים על ידי ערעור ה'נתונים' והצגת נתונים סותרים.

היתרונות האלה חשובים במיוחד במצב שנוצר בקדנציה האחרונה של הממשלה. למרות מצבה הקשה של מערכת הבריאות לא מצא לנכון ראש הממשלה למנות שר למשרד מאז 2009, הוא איפשר לפקידי האוצר להשתלח ברופאים במהלך שביתת הרופאים הסוערת ב-2011 ולפזר דיסאינפורמציה במהלך שביתת האחיות בשנה שעברה.

אבל ראש הממשלה לא השאיר את הזירה רק לאנשי האוצר. ב-24 לספטמבר 2012, כשבועיים לפני שהודיע על הקדמת הבחירות התפרסמה הודעה בדף הפייסבוק הרשמי של נתניהו, כי "לאחר שלא נוספה מיטה אחת בעשור שלפני הקמת הממשלה, אנו מוסיפים כעת 1,000 מיטות לבתי החולים".

ההצהרה, שנבדקה על ידי אתר "פוליטווטש" העלתה שהאמירה אינה נכונה. מיטות אשפוז דווקא נוספו בעשור שלפני, התוספת היא לא של 1,000 מיטות והיא לא מתבצעת "כעת", אלא על פני שש שנים, כשבכל שנה, עד ל-2016 אמורות להתווסף 160 מיטות.

הבעיה היא לא רק בכך שפרסום כזה אינו נכון, אלא בהתעלמות שלו מהעובדות. קריאות המצוקה, הפרסומים והאזהרות נשמעים כבר שנים, אבל ההשלכות מרחיקות הלכת שלהן על האזרחים כמעט ולא נוכחות בשיח הציבורי. בפועל, אפילו אם תתממש התוכנית במלואה, לא רק שהיא לא מתייחסת לגידול הטבעי באוכלוסיה ולהזדקנותה, היא אפילו לא עונה על המחסור הקיים כיום, שעל פי הערכות שונות עומד על בין 1,500- 2,500 ועד לכ-3,600 מיטות.

אי השוויון הוא כבר לא רק פריפריה גאוגרפית

למה הערכות שונות ולא מספרים מדוייקים? כי כבר שנים מתנהל ויכוח בין משרד האוצר לבריאות איזה סוגי מיטות יכללו בספירת התקנים. חוסר היכולת של שני הצדדים להגיע להסכמות על שיטת מדידת מיטות האשפוז הכלליות בישראל, על אחוז התפוסה השנתי המרבי הרצוי במחלקות בית החולים ועל יעד המיטות הרצוי ל-1,000 נפש בישראל הוא אחד הגורמים המונעים פעולה שתחייב את המדינה לשנות את המצב.

מבקר המדינה, שפרסם ב-2011 דוח על מצוקת האשפוז הקשה במחלקות הפנימיות הדגיש כי "לנוכח המחלוקת המהותית בין שני המשרדים עליהם להגיע להסכמה בנושאים אלה, ואם הם לא יגיעו להסכמה, יש להביאם להכרעת שרי הבריאות והאוצר או אף להכרעת הממשלה".

אבל השרים והממשלה לא הכריעו ויחד עם חוסר היכולת של משרד הבריאות להקים גוף תכנוני שינתב את המשאבים על פי הצרכים האמיתיים של המערכת, התוצאה שעלולה להתקבל היא שלמרות שנקבע בהחלטת הממשלה בה נתניהו מתגאה כי "הקצאת תוספת המיטות תיעשה תוך מתן עדיפות לבתי חולים באזורי הפריפריה", ישנה סכנה שתקני המיטות לא יגיעו דווקא למקומות בהם הן נדרשות ביותר.

בדיון שנערך בוועדה לביקורת המדינה בעקבות דוח המבקר הסבירה ח"כ ד"ר רחל אדטו (שכיהנה בעברה כסמנכ"לית בית החולים שערי צדק) "…מי שיקבע להיכן תלכנה המיטות יהיה משרד הבריאות, בלי התיעצות, וזה נאמר בישיבה וזה כתוב בפרוטוקול שלא יתייעצו במנהלי המחלקות הפנימיות או באגפים הפנימיים, לא יתייעצו לגבי איך תלכנה המיטות. כלומר זו החלטה שרירותית שהמשרד יקבע וזה יכול ללכת…זאת אומרת שגם ה-160 מיטות האלה הן לא נותנות מענה לדו"ח הזה".

מי שיוצאים נגד הטענה שפעולות הממשלה אינן מספיקות ואינן מיטיבות את המצב מביאים כדוגמא את תנופת הבנייה של מתקני האשפוז החדשים, בניית בית החולים החדש באשדוד (על ידי "אסותא") ואת תוספת מיטות האשפוז שאושרה. אבל האמת היא שהדוגמאות הללו הן העדות להתרחבות הרפואה הפרטית ואובדן השליטה של משרד הבריאות והממשלה.

בתי החולים הציבוריים שנאלצים כעת להילחם בבתי החולים הפרטיים נדרשים להשתנות ולקדם מהלכי "שיפור" כדי להציע תנאים שאינם נופלים מאלה שבבתי החולים הפרטיים. הם פונים לתורמים חיצוניים (פרטיים או ציבוריים) כדי לגייס כסף שיאפשר להם להקים מחלקות חדשות, "מלוניות" ולהעסיק עוד כוח אדם.

התוצאה היא פגיעה עמוקה בשירותי הרפואה בפריפריה שאינם מסוגלים למשוך תורמים ורופאים מומחים וגלישה של אי השוויון במערכת הבריאות הציבורית מעבר לפריפריה הגיאוגרפית.

ההשקעה בתיירות המרפא ובשירותים רפואיים שמכניסים יותר כסף וההסתמכות הגוברת על כספים פרטיים באה על חשבון המחלקות הכלליות בכל בתי החולים בארץ ונוצר מצב בו לא רק שתושבי הפריפריה מסבסדים את המרכז, אלא שגם בבתי החולים הציבוריים במרכז יתקשו 'האזרחים הפשוטים' לקבל טיפול רפואי ראוי בזמן שבעלי השפעה וממון יזכו לשירות טוב יותר ממאושפזים אחרים.

 בחלק השני: "מצוקת האשפוז" ככותרת למשל * סיבת המוות: צפיפות * אין מי שיאייש את העמדות

nivhachlili@gmail.com

כעת אפשר גם לקבל ממני ציוצים ועדכונים בטוויטר או ב-RSS (בכפתור למעלה משמאל)

 

להמשך הפוסט

הסיפור הבריטי שלא שמעתם עליו והבריאות שלנו

ניב חכלילי | 12.02.2013 | 10:25

ביום רביעי האחרון התייצב הפרקליט רוברט פרנסיס בפני העיתונאים בלונדון והציג את דוח וועדת החקירה הבריטית הציבורית שבראשה עמד. "זהו סיפור על סבל מחריד ומיותר של מאות אנשים. הם הופקרו על ידי מערכת שהתעלמה מכל סימני האזהרה והעמידה אינטרסים פרטיים של תאגידים וצמצום הוצאות לפני המטופלים ובטיחותם", אמר יו"ר ועדת החקירה הציבורית לעיתונאים.

הסיפור של בית החולים 'סטפורד' והעמותה שניהלה אותו הוא אחד הסיפורים החשובים ביותר בתחום הרפואה במערב ולמרות זאת הוא לא זכה לשום כיסוי תקשורתי בישראל. הדוח עוסק במותם בעקבות הזנחה, של בין 400 ל-1,200 מטופלים בבית החולים המחוזי של סטפורדשייר, בין ינואר 2005 למרץ 2009.

קשה להגזים בחומרת הממצאים והמסקנות שבדוח, שסיכם חקירה של שנים, בניית מאגר מסמכים של יותר ממיליון דפים ועדויות של יותר מ-900 איש. בלתי אפשרי לסכם בכמה משפטים את 1,778 עמודי הדוח, אבל אפשר לומר בוודאות שראוי שכל מי שעוסק בתחום הבריאות בישראל יקרא אותו.

מערכת הבריאות הבריטית היא ציבורית, כמו בישראל, אבל בשנים האחרונות חלקים ממנה עברו תהליכי הפרטה מסויימים. בליבה של הפרשה עמדו החלטות דירקטוריון העמותה, שקיבלה אישור לפעול בעצמאות ממשרד הבריאות. ההחלטה שהתחילה לגלגל את כדור השלג האכזרי התקבלה ב-2006 כשהוחלט על קיצוץ במשרות כדי לחסוך 10 מיליון פאונד. זאת ללא בדיקה מקצועית ראויה ובניגוד לדעת הצוות הרפואי שכבר סבל ממחסור חמור בכוח אדם עוד לפני כן.

290 המלצות לשינוי

התוצאה הייתה הרסנית. "חלק מהחוויות היו מזעזעות באמת לשמוע", העיד היו"ר. הזכות הבסיסית לטיפול בכבוד לא התקיימה והסטנדרטים הבסיסיים ביותר לטיפול לא פעלו. חולים מבוגרים ופגיעים נותרו ללא אוכל ונוזלים ולא נרחצו. חולים אחרים לא זכו לעזרה להגיע לשירותים ונאלצו להתפנות במיטות. אחרים הושארו עם המצעים והבגדים המטונפים.

הטיפול של אנשי הצוות היה חסר רגישות והמחלקות היו מזוהמות. מרשמי תרופות תועדו אבל התרופות עצמן לא ניתנו. חולים שלא יכלו לאכול או לשתות לבדם פשוט לא אכלו ומטופלים שוחררו בלי התייחסות למצבם. מאות מטופלים מתו כתוצאה מהזנחה וטיפול לקוי.

במהלך השנים הללו כל מערכות הפיקוח שהיו אמורות לזהות את המצוקה, התעלמו. אלו שכן הגיעו אליהם דיווחים פעלו להשתיק את הרופאים והאחיות שניסו להתריע.

זהו מסמך שממחיש בצורה זוועתית מה מתרחש כשתרבות בה שורת הרווח היא המדד היחידי. תרבות המזלזלת בתפיסות המקצועיות, מעדיפה את התדמית על פני המהות ודוחקת את מנגנוני הפיקוח שאמורים להגן על אינטרס האזרחים.

בסופו של הדוח מצא היו"ר לנכון להגיש לא פחות מ-290 המלצות בנוגע לשינויים שחייבים להתבצע במערכת הבריאות. הוא גם הדגיש זאת מול העיתונאים, "אנחנו צריכים תרבות שבה המטופלים נמצאים במרכז", הסביר כבר בפתח דבריו, "חוסר סובלנות כלפי אי העמידה בסטנדרטים בסיסיים, פתיחות ושקיפות, הגינות כלפי המטופלים, הנהגה חזקה וטיפול רחום וראוי".

ההמלצות נוגעות גם לצורך בקביעת מספר אנשי צוות רפואי מינימלי שיבטיח את שלומם של המטופלים ובאיכות הכשרתו, ועשרות מהן (כולל פרק שלם מיוחד) עוסקות ישירות במצבן של האחיות. הסיבה לכך היא שכבר בדוח הראשון שפרסם פרנסיס, לפני וועדת החקירה הציבורית הוא מצא כי "מחסור כרוני באנשי צוות, בייחוד בצוות האחיות, היה הגורם המכריע בטיפול הירוד".

על חשבונם של המטופלים

באחת הדוגמאות בדוח מובאים מסמכי סיכום משמרת של האחיות במחלקות, שמציינים כי היו שתי אחיות בלבד במשמרת לילה למחלקה והן לא הצליחו להתמודד עם העומס. האחות האחראית כתבה שהייתה צריכה לרחוץ במשמרת לילה 11 חולים, להחליף 4 עירויים, לטפל ב-3 שחרורים, בחולה שעובר כימותרפיה ובשני חולים עם רמות המוגלובין נמוכות. "לא הייתי מסוגלת לספק טיפול הכרחי לחולים", היא סיכמה.

מי שמכיר את המצב במערכת הבריאות בארץ ימצא קשר ישיר למתואר בדוח. "משמרת לילה זה החלק המאוד קשה", סיפרה לי אחות מחלקה פנימית ששוחחתי איתה כשהתחלתי את התחקיר לסדרת הפוסטים על האחיות, "ספציפית משמרת הלילה כוללת גם מילוי ציוד ורחיצת חולים מונשמים. היא מאוד אינטנסיבית".

כמה אחיות יש במשמרת כזו, שאלתי. "שתי אחיות וסטודנט או שלוש אחיות", ענתה, "על 6 חדרים עם 6 מטופלים בחדר, בלי חדרי השמירה (שני חדרים בהם עוד שמונה חולים מורכבים – נ.ח.). בדרך כלל אחראית משמרת תיקח את ששת החדרים ותצוות את האחות השניה לחדרי השמירה".

"צריך להבין את המשמעות של המצב הנוכחי", הסבירה לי אחות מחלקה כירורגית, "החלטה שלי לטפל במטופל מסוים בלילה תמיד תבוא על חשבונו של מטופל אחר, שמצבו אולי פחות חמור, אבל שעדיין נזקק לטיפול". זוהי עדות שכמעט כל אחות שדיברתי איתה חזרה עליה. אחת מהן הוסיפה כי " במדינה מתוקנת צריך להיות מספיק כוח אדם שיוכל לטפל בכל המטופלים ולא רק באלה שאין מנוס מלטפל בהם".

נקודה נוספת שבולטת בדוח הבריטי ועולה שוב ושוב בשיחות עם האחיות בארץ היא איכות כוח האדם. "זו טעות להסתכל רק על מספר האנשים בצוות ולא על טיבם", הן מזהירות. "הבאת כוח עבודה פחות איכותי לטובת האשליה שיש מספיק צוות, שגויה מהיסוד".

בבריטניה כבר למדו מה המחיר על התנהלות שכזו, אצלנו עדיין מתקשים להפנים. בזמן שבבריטניה ממליצה וועדת החקירה הציבורית ליצור סטנדרטים לאומיים להכשרת אחיות איכותית ארוכת טווח, בישראל הפתרון למחסור באחיות הוא הורדת הרף במסגרות הלימודיות. "משרד הבריאות", אומרת אחת האחיות, "מבקש להחזיר אותנו אחורה בדרך של הפחתת הסטנדרטים הנדרשים מאחות".

לצפייה וקריאה נוספת:

דברי יו"ר הוועדה, רוברט פרנסיס, במסיבת העיתונאים 

בעקבות המחדל, 14 בתי חולים נוספים נחקרים כעת בבריטניה

הסיקור המקיף של הגארדיאן:
המדריך לשערוריית בית החולים

תקציר המנהלים של הדוח 

ההמלצות מרכזיות

"נדרשים שינויים מיידים לשיפור בטיחותם של המטופלים"

הגופים האחראים למחדלים

"האחיות העמוסות בעבודה הן לא האשמות"

הפרקים הקודמים בסדרה:

1. האחים והאחיות גרסת המציאות

2. פינלנד – ארץ האחיות הבלתי מוגבלות

3. המדיניות התכנונית של אי התכנון

4. אבא שלי, האיש מהמסדרון

5. אגרוף לפנים של האחיות

להמשך הפוסט