הפריחה הפמיניסטית בישראל בשנים האחרונות בסוגיית ההטרדות המיניות, שבאה לידי ביטוי בשינוי השיח הציבורי ותחילת שינוי מוסדות חברתיים, חווה לאחרונה backlash, מתקפת נגד. השאלות החברתיות-מוסריות ששאלנו את עצמנו בעקבות הפרשות האחרונות, ביניהן עמנואל רוזן ואייל גולן, נדחקו הצידה לטובת שאלות מיזוגניות על אמינותו של המגדר הנשי כולו, בפרשות ירון ברלד וסילבן שלום. את המתקפה האחרונה מובילה התקשורת, שמציירת לנו דימוי שקרי של נשים לא אמינות ונקמניות כאמת טבעית. זאת, בניגוד לעובדות על האחוזים הבודדים של תלונות השווא. הסכנה בבאקלאש אינה רק מתן לגיטימציה להטרדות מיניות, אלא החזרת מעמדן של נשים עשרות שנים אחורה על-ידי ייחוס תכונות והתנהגות שלילית של נשים לביולוגיה שלנו, וכתוצאה הגבלת מקומנו בחברה. מה עושים? לד"ר אורית קמיר יש כמה הצעות וחיזוקים.

בשנת 1991, פרסמה סוזן פלודי את ספרה: "Backlash (מתקפת נגד) – המלחמה הלא מוצהרת נגד נשים אמריקאיות" (תרגום – שלי). בספר, פלודי מתארת מתקפת נגד של מוסדות חברתיים נגד נשים אמריקאיות, לאחר הגל השני של הפמיניזם בשנות ה- 70. מטרת מתקפת הנגד היא להחזיר את הנשים למקומן הקודם – בבית, עם פחות זכויות. מתקפת הנגד הזו באה לידי ביטוי בין השאר בדימויים מדכאים של נשים בתקשורת, התנגדות חברתית חריפה להפלות, בחירתו של רייגן כנשיא וטענות שהפמיניזם גרם לנשים להיות אומללות כי הוא מנע מהן את מה שהן באמת רוצות, גבר ומשפחה. לטענתה, לא מדובר בקונספירציה מתוכננת אלא באירועים ספונטניים של כוחות שמרניים. המסרים האלה, נגד הפמיניזם, הועברו לציבור כולו, כולל לנשים, עד שהם חדרו כמחשבות נורמטיביות וגרמו לנשים להסתכל פנימה לחשוב שהבעיה היא אצלן, ולא בעיה חברתית.

באותה השנה, נעמי וולף פרסמה את ספרה "מיתוס היופי", שמתאר את השליטה על נשים דרך סוכני תרבות, באמצעות האופן שבו מדמים נשים ומראים לחברה, נשים וגברים, כיצד אישה אמורה להיראות ולהתנהג. היא מראה איך בתקופות של פריחה פמיניסטית, כמו לדוגמה בשנות ה- 60 וה- 70 של המאה ה- 19, כאשר נוסדו בארה"ב מוסדות להשכלה גבוהה לנשים, הייתה האצה משמעותית בייצור דימויי יופי נשיים בעיתוני נשים, או איך לאחר מלחמת העולם הראשונה, כאשר הגברים שבו מהחזית אבל הנשים רצו להישאר בשוק העבודה, עיתוני הנשים התמקדו בתפקידה של האישה בבית.

גם בישראל אנחנו חוות פריחה פמיניסטית בשנים האחרונות, בכל הקשור להטרדות מיניות נגד נשים. פרשות מיניות מתוקשרות גרמו לשינוי ולקידום השיח הציבורי. את תחילת הדרך מסמנת ד"ר אורית קמיר, חוקרת משפט, מגדר ותרבות, בהרשעת איציק מרדכי. לטענתה, פרשה זו הכירה לציבור את החוק להטרדה מינית. משה קצב וחיים רמון הורשעו גם הם בבית-משפט כיוון שעברו על החוק. קמיר טוענת שכל המקרים האלה גרמו לציבור להבין מהי הטרדה מינית ולקבל שקיימים מקרים בהם בעלי כוח מנצלים את סמכותם ופוגעים בנשים.

המקרים של השנים האחרונות הם שונים, כיוון שהשיח הציבורי שהם עוררו חרג מעבר לשאלות של מה חוקי ומה מצוי, ונגע בשאלות של מה רצוי. למעשה, החברה הישראלית העלתה שאלות מוסריות על האופן שבו אנחנו רוצים לחיות. תהינו מיהם המודלים לחיקוי שלנו, כמו בפרשות אייל גולן ואורי שגיא, מדוע ניתן בקלות להתנהג לנשים במשך שנים כאילו הן ספקיות מין בלי שייאמר דבר, כמו במקרה של עמנואל רוזן, ומהם גבולות היחסים בין גבר בעל כוח לנשים חלשות ממנו, כמו במקרים של אייל גולן ונתן אשל. את השינוי בשיח וביחס החברתי חיזקו פרסומים רבים על פרשות אונס קבוצתי של קטינים, שגרמו לנו לתהות לתוך איזו חברה הדור הצעיר גדל ואיזו חברה הוא יוצר לעצמו, וכן עמוד הפייסבוק "אחת מתוך אחת", של שלומית הברון וגל שרגיל, שהראה כמה רחבת היקף היא תופעת ההטרדות המיניות, וכיצד היא משתקת נשים.

השיח הציבורי הזה חלחל כל-כך עמוק לתוך החברה, שהוא התחיל תהליך של שינוי מוסדות חברתיים. המשטרה ובית המשפט עמדו לביקורת ציבורית, בעקבות בקשה של שופט למתלוננת להדגים כיצד אנסו אותה, שאלה של שופט למתלוננת אם היא נהנתה ממין ועדויות על יחס מזלזל של המשטרה למתלוננות. התווספה חקיקה נגד הטרדות מיניות, בדמות חוק הסרטונים שאוסר הפצת סרטים בעלי תוכן מיני ללא הסכמה, של ח"כ יפעת קריב. הבנו שהשפה שאנחנו משתמשים בה כדי לתאר יחסים מיניים אינה מספיקה לנו, כמו לדוגמה השיח שעורר ספי רכלבסקי על מהם יחסי מין בהסכמה ומדוע לא אומרים יחסי מין ברצון. לבסוף, החוק למניעת הטרדות מיניות, שורש הפריחה הפמיניסטית העכשיוויות, עומד גם הוא למבחן ומבקשים לשנותו כדי שיתאים יותר למציאות שאנחנו רוצים לחיות בה, כמו הצעה להוריד את סעיף ההתיישנות.

אולם, ההתקדמות בשיח והציפייה לשינוי מעמדן החברתי של נשים, עוררה, כפי שמתארות סוזן פלודי ונעמי וולף, מתקפת נגד, באקלאש. התגובה הציבורית לפרשת ירון ברלד כבר הייתה שונה ולוותה במסרים על נערה מניפולטיבית רודפת בצע, שרוצה בגדים ופרסום ומבקשת לפגוע בשמו הטוב של השחקן כדי לנקום בו. נפתחו עמודי פייסבוק בהם פורסמה תמונתה של הנערה ובה מגיבים העליבו את המראה שלה. הם הסיקו שבגלל המראה שלה, היא משקרת. כלומר, קשרו בין הערך החברתי שלה כאישה לאמינות שלה.

אולם, התגובות בפרשת ברלד היו כאין וכאפס לעומת פרשת סילבן שלום, שמפקפקות במניעים ובאמינות של מגדר שלם ומציירות את כל הנשים כנקמניות שמבקשות לפגוע בגברים. כמו כן, בעוד את ההתנגדות בפרשת ברלד הוביל הציבור ברשתות החברתיות, בפרשת סילבן שלום התקשורת היא כבר זו שמובילה את הבאקלאש.

סילבן שלום
תמונה מתוך הפייסבוק של "הארץ"

כך לדוגמה, גיא מרוז רשם בסטטוס שהנקמה של נשים בגברים על מה שגברים עשו להן במשך שנים היא ארוכה מדי, ו"מחר בבוקר אתם או אני יכולים להיכנס למעלית עם עלמה ולצאת אחרי כמה קומות עם תלונה על הטרדה מינית אפילו שלא עשיתם דבר. סתם כי היא כועסת על משהו מפעם." כלומר, מרוז מקשר בין תלונה על הטרדה מינית להתנהגות שהוא תופס כיומיומית ורגילה של נשים: הרצון להשתמש בתלונה על הטרדה מינית כדי לנקום.

אמיר אורן דימה, בטור דעה בעיתון זה, נשים שמתלוננות על הטרדה מינית לערפדיות מוצצות דם. קו ישיר מחבר בין ציד המכשפות במאה ה- 17, הצגת נשים כמפלצות וכשטניות על-ידי קרימינולוגים במאה ה- 20 ודימוי הערפדיות של אורן. בכל המקרים, מדובר ביצורים לא אנושיים שיש להן מטרה לפגוע בגברים תמימים ממניעים סאדיסטיים.

עודד שחר בתכנית "פוליטיקה" בערוץ 1 שב והזכיר איך תיקים אחרים על הטרדות מיניות נסגרו ולחץ בשאלה: איך אפשר לדעת שהמתלוננת דוברת אמת? כלומר, שחר מניח שכל תיק על הטרדה מינית ייסגר ומפקפק מהיסוד באמינותה של כל מתלוננת.

אורלי וגיא
תמונה מתוך אתר "הארץ"

הדוגמאות האלה, שהן רק חלק מהבאקלאש התקשורתי והציבורי נגד נשים שמתלוננות על הטרדות מיניות, נותנות לגיטימציה לבקר אוטומטית כל תלונה כניסיון נקמה. זאת, כאשר הנתונים מראים שרק 1% – 3% מהתלונות הן תלונות שווא, בדומה לפשעים אחרים. במקרים של תלונות נגד בכירים, האחוזים הם אפילו יותר קטנים. כמו כן, אחוז תלונות השווא כולל נשים שאיימו עליהן ולכן בחרו להסיר את התלונה, ונשים שהתחרטו על הגשת התלונה כיוון שהבינו איזו דרך חתחתים הן צפויות לעבור במשטרה, בבית-המשפט וציבורית. כלומר, מוסדות חברתיים מציירים לנו דימוי שקרי של נשים כאמת טבעית.

בכך, הם מסיטים את השיח, שנגע בשאלות חברתיות-מוסריות על תופעה שפושה בחברה שלנו ופוגעות נשים, לשאלות מיזוגניות על תכונותיהן הטבעיות כביכול של נשים. הנזק שהם עושים הוא לא רק במתן לגיטימציה להטרדות מיניות ובהפחדת נשים מלהתלונן, אלא בהחזרת מעמד האישה כולו אחורה עשרות שנים. ייחוס תכונות והתנהגות שלילית לנשים כתוצאה מהביולוגיה שלנו, נותנת לגיטימציה לחברה להתייחס לכל הנשים כיצורים מסוכנים שאפשר להפעיל אמצעים כדי להתגונן מפניהן. מכאן, סלולה הדרך לעצירת התקדמות מקצועית ופוליטית של נשים, לגיטימציה לשכר נמוך יותר והטייה חברתית נגד שיקול הדעת שלנו.

 אסיים בדבריה של אורית קמיר, שהיא כתבה על באקלאש אחר שהתרחש בחברה הישראלית:

" ראוי להתקומם נגד (התופעה) ולמנוע את התפתחותה. איך?

ראשית, על ידי קריאה צלולה לילד בשמו, וחשיפה פומבית של הגילויים המצטברים של הגל העכור, המכוער, המאיים להציף… אין להגרר לדיונים ה"עניניים" לכאורה… ולא להאלם דום נוכח נכבדים ומקצוענים המשתפים פעולה עם ה- backlash על ידי העלאת טיעונים "מלומדים" לכאן ולכאן.

שנית, על ידי נקיטת עמדה ברורה, גלויה, נחרצת ושוללת ביחס ל- backlash ככלל, וביחס לכל אחד מגילויו בפרט.

שלישית, אין להיבהל, להתחיל לחשוד שמא "אין עשן בלי אש", להצטדק, להתנצל, להתבייש. אין לבזבז אנרגיה על ויכוחים חסרי תוחלת … דיונים כאלה רק משחקים לידי מתקפת הנגד ומלבים את האש. הטענות המתלהמות, השונאות, הן כה מופרכות ונלעגות שאין מקום לכבדן בהתייחסות כלשהי.

ורביעית – אין להניח ל – backlash להתיש, לכלות כוחות ולרפות ידיים, שהרי זו מטרתו. יש להמשיך לעשות, לקדם, לפעול ולצעוד הלאה."

 אישה בציבור

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית שכדאי לעקוב אחריה ולהיות איתה בקשר.  זאת, כדי לתת קונטרה לאופן החד-מימדי שבו בדרך-כלל מציגים נשים: יפות, נוירוטיות או וונדרוומניות. השבוע, אני מציגה את פרופ' מלכה כהן-ערמון. מלכה היא חברת סגל בבית-הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. היא כימאית שמתמקדת בעיקר במחקר בתחום של מדעי-המח, ובפרט בזיכרון לטווח ארוך. לאחרונה אוניברסיטת תל-אביב רשמה פטנט על מחקר שלה, שבו זיהתה מולקולה שהורגת תאים סרטניים בלי לפגוע בתאים בריאים. נדרש מחקר נוסף כדי להביא את הפרוייקט, שנערך היום בשיתוף פעולה עם פרופ' תמר פרץ מהדסה ופרופ' שי יזרעאלי מתל-השומר, לכדי ייצור תרופה נגד סרטן. כרגע מלכה פועלת כדי למצוא לו מימון, כיוון שמכספי האוניברסיטה המוגבלים לא ניתן לפתח את התרופה. בנוסף למגבלת המימון, המחקר נמצא במירוץ נגד הזמן. ככל שהזמן עובר ממועד הגשת פטנט, קטן הסיכוי שחברות תרופות יתעניינו במחקר. זאת, כיוון שבלעדיות הפטנט היא לזמן מוגבל, והרווח העיקרי שלהן מגיע מתקופת הבלעדיות, כאשר אין חברות מתחרות. מלכה התחילה את המחקר שלה תוך התמקדות בסרטן שד מסוג שאין לו תרופה כיום, לאחר שראתה סביבה חברות חולות במחלה. לאחר מכן התברר שהמולקולה תוקפת סוגי סרטן רבים נוספים ביעילות, כיוון שהיא פוגעת בהתרבות תאי סרטן דרך מנגנון שלא זוהה בעבר. כאן ניתן לקרוא כתבה על המחקר של מלכה.

תודה לצפירה שטרן על הסיוע במציאת חומרים.