אנחנו כחברה תופסים את החיילים הלוחמים כאחריות החברתית שלנו, ובצדק רב. אולם, במדינה שבה הצבא תופס מקום חברתי ותרבותי מרכזי, ושהמדיניות הכלכלית מכתיבה צמצום של השירותים החברתיים, מי שאינן לוחמים, נשים, מקבלות פחות שירותי רווחה מהמדינה. כמו כן, במערכת שמבקשת לשמר את עצמה, אלימות כלפי נשים שמבקשות לעסוק בנושאים צבאיים וביטחוניים במסגרות אחרות, כמו בעמותות, מקבלת לגיטימציה. הפתרון הוא כפול: הסדר מדיני ומדינת רווחה.

השבוע הייתי במילואים. אמירה זו לבדה כבר מקנה למה שאני עומדת לומר לגיטימציה חברתית ואזרחית רחבה יותר. אנחנו כחברה אוהבים ומחבקים את חיילי צה"ל. אנחנו תופסים אותם בתור הבנים שלנו, ולכן אנחנו רוצים לדאוג להם ולשמור עליהם. כתוצאה, סיפורים של אפליה, עוני והתנכלות מקבלים משנה תוקף, כאשר הם נעשו לחיילים או למילואימניקים. אנחנו רואים בחומרה יתרה את הניכור של מוסדות המדינה לאנשים שנלחמים למענה, מתוך תפיסה (רפובליקנית) שרק מי שנותנים למדינה זכאים גם לקבל ממנה.

אין בטור זה הטלת ספק בכך שהמדינה צריכה לדאוג לחיילים שלה. אבל, במשוואה שבה החיילים הם הבנים של החברה הישראלית, מי שאינם חיילים הופכים להיות הורים. הורים שומרים על הילדים שלהם, מטפחים אותם, דואגים להם, מוותרים על דברים למענם ובמידה רבה מעצבים את חייהם סביבם. בהינתן והרוב המוחלט של מי שאנחנו תופסים כחיילים שאנחנו רוצים לדאוג להם, הלוחמים, הם גברים, הנשים הופכות להיות אימהות דואגות.* במבנה חברתי כזה, אנחנו כחברה מעצבים את הנורמות החברתיות שלנו סביב הגברים וצרכיהם, בעוד הנשים נותרות בדמות האמא הדואגת והאחות הרחמנייה. כלומר, דה פקטו, האזרחות של הגברים נחשבת יותר. בנקודה זו אני שבה ומזכירה שהשבוע הייתי במילואים, ולכן לדברים שאני כותבת יש לגיטימציה.

רבות כבר נכתב על ההשלכות החברתיות של צה"ל ועל תפיסת הביטחון של ישראל על מעמד האישה במדינה. ניצה ברקוביץ' כתבה שהממשלה מכתיבה מדיניות לפיה התרומה הלאומית והאזרחית של נשים היא הולדת ילדים, כלומר ייצור לוחמים נוספים; דפנה יזרעאל כתבה על ההון החברתי, הנטוורקינג, שגברים מקבלים בצבא לעומת נשים, טיעון עליו מתבסס בג"צ ארן; ואורנה ששון-לוי כתבה על זהויות גבריות ונשיות בצבא. אנחנו חווים את הדברים האלה ביומיום שלנו, בשיח האינסופי על האיום הדמוגרפי, בכתבות חוזרות ונשנות על החיילות הכי יפות בצה"ל ועל דוגמניות שמתגייסות, במקפצה בין הצבא לפוליטיקה, שסגורה בפני נשים, ובנורמות הצבאיות של הכוחניות והלחימה שמשתלטות על מוסדות חברתיים נוספים.

למעשה, המשך הסדר הצבאי הוא המשך הפטריארכיה: הפער בין מפקד שנותן פקודה שחיילים מבצעים, לבין אבא שנותן פקודה שהמשפחה מבצעת, אינו כה גדול. נשים שנמצאות במערכת הזו מצומצמות לכדי פונקציה שמשרתת את מרכז החברה, החייל הלוחם, בין אם כדי ללדת אותו, לטפל בו או להיות יפות בשבילו. גם נשים שנמצאות במערכת ופועלות לפי הקודים שלה, לעולם לא יצליחו להגיע לעמדות הכוח באופן שווה.

לדעתי, קיימת השלכה נוספת של המציאות הזו על מעמדן של נשים בישראל, בדמות הלגיטימציה לפעול כלפיהן באלימות. לפני כחודשיים, הועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, בראשות ח"כ עליזה לביא, קיימה דיון על  תחושת הביטחון של נשים ממוסדות חברתיים, כמו המשטרה וביטוח לאומי, ועל האלימות המופעלת כלפי פעילות פוליטיות. לפי פרוטוקול הועדה, שהציג מחקר שנערך על-ידי שש עמותות: "פרופיל חדש", "אסוות", "קאין", "קואליציה למען שלום", "נשים נגד אלימות" ו"אישה לאישה", לנשים אין תחושת בטחון בבואן לקבל שירותים, כיוון שהן חשות שמתייחסים אליהן בחשדנות. כמו כן, דובר על האלימות המינית הקשה שמופעלת כלפי מפגינות בידי המשטרה.

שוטרים עוצרים מפגינה
צילום: מוטי מילרוד, מתוך אתר "הארץ"

בהינתן ואנחנו חיים בתפיסה אזרחית לפיה מי שתורמים למדינה בצבא זכאים לקבל ממנה שירותים, וגברים נתפסים כאלה שתורמים למדינה לעומת נשים שאינן, לא יהיה זה מוגזם להניח שהרשויות באמת מעניקות לנשים שירותים פחות טובים, כאשר סביר להניח שלא מדובר במדיניות מוצהרת אלא בהשלכות של תפיסה חברתית על ההתנהגות שלהם באופן לא לחלוטין מודע. יתרה מזו, נשים כן עוסקות בסוגיות צבאיות ובביטחון. אולם, הן לא עושות זאת במערכת הצבאית בה ההתקדמות שלהן חסומה, אלא במערכות מקבילות שהן הקימו: עמותות. קיימות גם עמותות שמאל וגם עמותות ימין שפועלות בתחומי ביטחון ושלום, כך שלא מדובר בבחירה פוליטית לפעול במסגרת אחרת. ייתכן, והאלימות המגדרית של מפזרי ההפגנות, נובעת מהצורך של המערכת לשמר את עצמה ולהחזיר את הנשים לתפקידיהן המגדריים, באמצעות דיכוי כל ניצן של פעילות ביטחונית של נשים.

בנקודה זו ברצוני לשוב ולהזכיר שאני לא דוגלת במלחמת מינים. אין בי טרוניה כלפי המין הגברי כולו. אני גם לא מאמינה שקבוצה של גברים יושבת בחדר סודי וזוממת מזימות. אני מאמינה שקיים סדר חברתי שמבקש לשמר את עצמו, והדרך לשנות מעמד חברתי הוא באמצעות שבירת הסדר. המשך קיומה של מדינה שתפיסת הביטחון תופסת בה מקום כמעט בלעדי, משמר את מעמדן של נשים כפחות. שבירת הסדר הזה צריכה להיות כפולה: שלום, כמובן, באופן שייתר את הצבא כמרכיב כה מרכזי, אולם לא פחות חשוב, מדיניות חברתית-כלכלית שדואגת לכלל האזרחים מתוקף היותם אזרחים, ולא לאחר שהוכיחו את אזרחותם בשירותם הצבאי.

 

*הדברים שנאמרים כאן מתאימים, בשינויים קלים, גם לאוכלוסיות מיעוטים שלא משרתות בצבא, כמו ערבים. אולם, המנדט של הטור הוא על נשים, ולכן בזה התמקדתי.

אישה בציבור 

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית. שבוע שעבר היה יום האם/משפחה. לכן, הפעם אני רוצה לדבר על אמא שלי: ד"ר עידית גיל. אמא שלי היא דוקטור במחלקה למדע המדינה ויחב"ל באוניברסיטה הפתוחה. היא חוקרת שואה, תוך התמקדות ביחסי העבודה בגטאות ובמחנות וכן ביחס לניצולים כשעלו לארץ. היא גידלה אותנו כמעט לבדה מאז שעלינו לארץ והיא מהווה סלע של עידוד ותמיכה במשפחה שלנו. כמו כן, באופן העבודה והמחקר שלה, היא מהווה עבורנו דוגמה להתפתחות והשקעה מקצועית בלתי מתפשרת. את שורשי התפיסה הפמיניסטית שלי שאבתי ממנה, בהסתכלות הביקורתית על מדיות תרבותיות כמו סיפורי ילדים, סרטים, קליפים, פרסומות וקריקטורות, וכן מעיון בספרים שהיא דאגה שיהיו בבית.

יש לכם רעיונות לנשים שיכולות להופיע בפינה "אישה בציבור" או רעיונות לטורים? כתבו לי בפייסבוק.