"אין לך מה לדאוג 
אני נזהר ולובש גם סוודר 
אין לך מה לדאוג 
זה מיותר הכל בסדר 
אין לך מה לדאוג כאן נהדר 
מפגיזים כהוגן 
באמת שלא חסר דבר.

שלחי לי תחתונים וגופיות 
כאן כולם כבר כמו חיות 
נלחמים כמו אריות 
מורל ממש גבוה 
ואצלנו בפלוגה 
מבקשים קצת הפוגה 
מותק לא לשלוח לי עוגה."

המציאות שהשיר המקסים והמצמרר של עוזי פוקס מתארת, אולי נדמית מבחוץ כמציאות המלחמתית היחידה שנשים חוות, אבל היא רחוקה מאוד מחיי היומיום של נשים בזמן מלחמה. לצד הדאגה למצב החיילים בחזית, מי שאינן שם מנסות לשמר אורח חיים פחות או יותר שגרתי תחת איומים פיזיים ונפשיים, ופעמים רבות תוך כדי טיפול בנפשות נוספות.

המלחמה משתקת כמעט כל דבר שאינה היא: שגרת היומיום משתבשת, תכניות מתבטלות, רצונות מתגמדים, אין עתיד ודאי שניתן לסמוך עליו כדי לתכנן קדימה והשיח הציבורי מוסט לחלוטין כך שקיימת לגיטימציה לדבר רק על המלחמה.

במלחמה יש שלושה תפקידים חברתיים: הטובים – צה"ל, הרעים – בסבב הזה החמאס, והחלשים – הידועים בתור "העורף". תפקידם של הטובים הוא להגן על החלשים מפני הרעים. על החלשים, בתמורה, להתנהג יפה. כלומר, עליהם לעשות כל מה שאומרים להם, לא לבקר, לא להעיר ולא לדבר על דברים שאינם המלחמה. כמו כן, עליהם להפגין אמפתיה לטובים ולסייע ולתמוך בהם ככל הניתן, בין אם מורלית ובין אם טיפולית.

על-אף ש"העורף" אינו מורכב רק מנשים, ולא כל הגברים הולכים להילחם, קיימת חשיבות בבחינת מצבן של נשים בזמן מלחמה. זאת, כיוון שלחימה נחשבת לדבר "גברי", שלנשים אין בו חלק, ולפיכך היא בהכרח מצמצמת את מקומן החברתי של הנשים כולן כמגדר.

צמצום זה מועצם כאשר אנו רואות את ההאדרה שנעשית לנשים שלוקחות חלק במאמץ המלחמתי "כמו גברים", בין אם מדובר בתצפיתנית הגיבורה שזיהתה את חוליית המחבלים בזיקים ומנעה אסון כבד, ובין אם מדובר בלוחמות שמספרות שהן מקבלות פרגונים רבים מהסביבה על השירות המשמעותי שלהן. נשים אלו מסכנות את חייהן והן גיבורות, אולם הן היוצאות מן הכלל שמעידות על הכלל.

באופן לא מפתיע, הציפייה מנשים בזמן מלחמה אינה שונה מהציפייה מאיתנו שלא בזמן מלחמה, כלומר לנהוג לפי אחד משני תפקידים: הזונה או הקדושה. הזונה באה לידי ביטוי במלחמה כאישה שעדיין צריכה להיראות יפה, בכל מצב. כך, באופן תדיר מתפרסמות כתבות טראש על האופן שבו נשים צריכות להתלבש בזמן אזעקה. מגוחך ככל שזה יישמע, הדרישה הזו היא חלק מהרצף שדורשת מנשים קודם כל להיראות טוב, ורק לאחר-מכן להקדיש תשומת לב לדבר שהן עוסקות בו: עבודה, לימודים, יחסי מין, משפחה, תחביבים וכיו"ב. לפיכך, רק הגיוני שגם הדאגה על חייהן תהא רק שנייה למראה שלהן.

הקדושה באה לידי ביטוי במלחמה כאמא מכילה ורחמנייה, כמו לדוגמה בבחירה להציב את האימהות של שלושת הנערים שנרצחו, גיל-עד שאער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח, בחזית המאבק הציני להשבתם, גם בישראל וגם באו"ם, ולא את אבותיהם. המטרה הייתה להציג את הצער שנעשה לדמויות הרכות, המגוננות והמטפלות, כדי להעצים את הרגש כלפי העוול.

הציפייה מנשים להכיל את הטראומה הלאומית, באה לידי ביטוי גם באי-הקצאת משאבים ותשומת לב לצרכיהן של נשים שנפגעות מהמלחמה. ברור שכל חייל מילואימניק יקבל את הפיצוי הנדרש על ימי העבודה או הלימודים שהוא פספס, אולם לא קיימת מדיניות של פתרון מקיף לנשים שמפספסות גם הן ימי עבודה ולימודים בגלל המלחמה, בין אם בגלל היעדר פתרון לילדיהן, ובין אם כיוון שגם הן פגועות מהמלחמה. מציאות זו כמובן נכונה גם לגברים שאינם במילואים, אולם ברוב המקרים הנשים הן אלו שמטפלות בילדים, ולכן הן נפגעות יותר מהמצב. המלחמה גם פוגעת באופן עקיף בנשים. מחקרים שנערכו מראים שלאחר מלחמות, נשים חשופות יותר לאלימות בבית, שהיא תוצאה של הטראומות של הגברים מהמלחמה.

ציפיית ההכלה באה לידי ביטוי גם בציפייה מנשים לוותר על נושאים ציבוריים אחרים שקשורים אליהן, שממשיכים להתקיים בזמן המלחמה אבל אינם חלק ממנה, כמו לדוגמה השיח על הטרדות מיניות. כך, בשבוע שעבר, ח"כ פייגלין אמר בתגובה להצעת חוק של ח"כ ד"ר עליזה לביא בנושא הטרדות מיניות, ש"אני מרגיש מגוחך שבשעה שהדרום בוער אנחנו דנים בעניניי פרחים ותקיפות מיניות". כלומר, לדידו סבלן של המוטרדות מינית מתגמד, והוא משול לדבר נעים ומשמח. לידיעתו של הח"כ פייגלין, בספרה "טראומה והחלמה", ג'ודית הרמן מראה שהטראומה הנפשית כתוצאה מאונס שווה בחומרתה ובתסמיניה לטראומה של הלם קרב. כמו כן, תמוה שהקריאה על הסטה מהשיח נעשית רק על נושאים "נשיים", ולא, לדוגמה, על המונדיאל.

למרות הדרישה מאיתנו לתמוך ולהיות רכות בעת הזאת, בשבועות האחרונים בלטו שתי נשים שפעלו בצורה שונה. האחת, רחל פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל, שבמלחמה זו החלה את "תפקידה" הציבורי בתור הדמות של האמא הקדושה, ועברה מהר מאוד להיות מובילת דעה בקריאתה לסובלנות ולשוויון, ונגד גזענות. השנייה, אחלמה פרץ, חברת מועצת עיר בשדרות, שבשבוע שעבר התבטאה בעד שלום ונאבקה נגד פעילי ימין קיצוני שהגיעו לשדרות וקראו לרצח ערבים ושמאלנים.

כך, גם בפייסבוק הוצף ביקורת נגד השיח הגזעני, האלים והמאיים, וטוב עשו משרד המשפטים והמשטרה שהם מאפשרים להתלונן בקלות יחסית על איומים גם במדיה הזאת. למרות זאת, עצם קיומו של השיח האלים הזה חותר תחת הלגיטימציה להביע דעה וביקורת בעת מלחמה, וייתכן ואף נעשה דיכוי מוכוון של נשים כדי למנוע שיח ביקורתי כזה. לפיכך, החלק שלנו במלחמה הזו צריך להיות כמו של פרנקל ופרץ: הצפה של שיח ביקורתי וגינוי של גזענות ואלימות, לצד הצפה של הצרכים שלנו כנשים מהמלחמה. בעוד החיילים הלוחמים שומרים על המדינה מבחוץ, עלינו מוטל לשמור עליה מבפנים.

אישה בציבור

בכל שבוע, אני מתארת את פעילותה של אישה בחברה הישראלית שכדאי לעקוב אחריה ולהיות איתה בקשר. זאת, כדי לתת קונטרה לאופן החד-מימדי שבו בדרך-כלל מציגים נשים: יפות, נוירוטיות או וונדרוומניות. השבוע, אני מציגה את רוית שטרן גינת. רוית היא דולה, שהחלה ביוזמה של דולות שמתנדבות למען נשים שיולדות בעת מלחמה. זאת, מתוך הבנה שלידה היא תהליך רגיש שמלווה בחרדות, שמועצמות בעת מלחמה, ולכן יש צורך מוגבר למעטפת של אהבה וחום. רוית גרה באלפי מנשה, לשם היא עברה עם משפחתה ממרכז הארץ כדי לשפר את חייהם. בעברה אשת הייטק ודולה, מזה שנתיים מתפרנסת מלהיות דולה במשרה מלאה, מקצוע שמאפשר לה לשמר חיי משפחה ופנאי לצד הקריירה. היא הגיעה למקצוע הדולה לאחר חווית הלידה שלה עצמה, ממנה הרתיעו אותה מאוד באמירות שלידה זה דבר כאב שעדיף לא לחוות. אולם, היא גילתה שיש דרכים אחרות לחוות את הלידה, ועד כמה מדובר באירוע שמצב את חיי האם, גם מעבר לחיי הבית. רוית רואה את עצמה כפמיניסטית, בין השאר בגלל הבחירה המקצועית שהיא עשתה, ובגלל חיי הזוגיות השיתופיים והשוויוניים שהיא מנהלת עם בן זוגה. ניתן ליצור קשר עם רוית, כאן: https://www.facebook.com/RavitDoula

תודה רבה ל: ד"ר בת אל הלמר, דנה שרון, דולב ארד, נעמה לזימי, סנדה קרשו, איילת כהן, עדי עזוז, סיגל רוזנבליט, עמית דפני, עדי גולדנצוויג, אילון, יובל חץ, אורי קידר, מיכל קסטנבאום, נגה קלינגר, לרה ברודניק, טל כרמי, יוחאי רביב, הללי יבנאי, ניצן לונברג, תמר מייבום, יעל סיני, שלומית הברון, מיכאלה מנדה-ינקו, עמנואל שלמון, נעמה נקי, תמי דינס, צפירה שטרן, יעל גזית, יעל צ'רניאבסקי, עופר ברזילי, מעיין דותן, גילי גופר, רעות גלבלום, איילת נחמיאס-ורבין, שי רמלר, יעל כהן מרדכי, לילי בן-עמי, מאיה אילני, עמרי אדומי, יניב יורקביץ', טניה מץ, אלון שחר, גלית אגמון, יונתן לזר, מורן מימוני, לורה טלינובסקי, איתי נבו, רגי רויטברג, אורית אופק, אביב שלגי, רמי הוד, גלעד נווה ומורן נאור על הסיוע באיסוף ובעיבוד החומרים.