לאס וגאס: מדריך לעיר החטאים

עומר שוברט | 09.08.2016 | 00:22

לאס וגאס היא יציאה אחת גדולה מפרופורציות. עיר קטנה, באמצע המדבריות של נבאדה, מציגה לראווה את כל היצרים, הכמוסים והכמוסים פחות, של המין האנושי. במבט ראשון, הכל נראה ראוותני, חולה, מופרע, בלתי סביר ונטול כל היגיון או טעם. במבט שני, אתה מבין שבני האדם הם יצורים די דפוקים וזו דרכנו לחוות הנאה חסרת גבולות. אני לא מכור להימורים, גם לא הטיפוס שמוציא ערימות של כסף על מלונות יוקרה מפונפנים, אבל אני אוהב את לאס וגאס. היא מספקת בריחה מכל דבר מוכר, שפוי או סביר. היא מאפשרת הצצה לעולם דמיוני שבו מתועלים כל היצרים לטובת הנאות גרנדיוזיות וסיפוקים מידיים. כשאתה מגיע לשם אחרי ביקור בישראל בזמן המלחמה, אתה כבר לא בטוח שהמציאות שמציעה לאס וגאס היא לא אופציה הרבה יותר שפויה.

1.הזמנת מלונות. הדרך המומלצת להזמנת מלונות בלאס ווגאס היא באמצעות Hotwire, אתר המציע מלונות בתעריפים מוזלים בצורה ״עיוורת״ – כלומר, בלי לדעת איזה מלון בדיוק אתם מזמינים. מה שכן תוכלו לדעת זה כמה כוכבים יש למלון, באיזה חלק של לאס וגאס הוא ממוקם ואיזה אטרקציות עיקריות הוא מציע (כלומר, אם יש קזינו). בדרך כלל הנתונים האלה מספיקים כדי לגלות באיזה מלון מדובר (לא מעט אתרי אינטרנט ופורומים יספקו לכם תשובות די מדויקות), ובכל מקרה, אם אתם לא להוטים לישון במלון מסוים – זה לא באמת משנה. כל המלונות בלאס וגאס, במיוחד אם מדובר במלונות 4 או 5  כוכבים, מציעים חוויה די דומה (ומפנקת למדי). הפעם Hotwire סיפק לנו חדר ב-Venetian (מלון ונציה) ב-168 דולר ללילה בסוף שבוע (המחירים בסופי השבוע עולים דרמטית). אם היינו מזמינים דרך המלון, זה היה עולה כפול. ההיגיון שעומד מאחורי העניין הוא שבעלי המלונות מעדיפים לא להוריד מחירים בצורה רשמית גם כשנותרים להם חדרים פנויים, ומעדיפים להציע אותם בצורה אנונימית שלא תפגע בלקוחות ששילמו מחיר מלא ותאפשר להמשיך לגבות את תעריף הגבוה מאלה שמבקשים ללון במלון מסוים. הבעיה היחידה עם הזמנה ב-Hotwire היא שמדובר בהזמנה שלא ניתן לבטל (אלא אם רוכשים ״ביטוח״, מה שבדרך כלל הופך את העסק להרבה פחות משתלם). אבל אתם בדרך ללאס וגאס, זה הזמן להתחיל להמר.

2.טיפ 20 הדולרים. אני לא אוהב את הרגלי הטיפים האמריקאים, אבל בלאס וגאס הם יכולים להפוך לעניין משתלם. ״טריק 20 הדולרים״ שנהפך לסוג של מוסד, ומוקדשים לו אפילו כמה אתרי אינטנרט, מאפשר לשדרג את החדר הסטנדרטי שהזמנתם לסוויטה מפנקת. זה עובד בצורה פשוטה: בזמן הצ׳ק אין, מגישים לפקיד הקבלה יחד עם הדרכון וכרטיס האשראי גם שטר של 20 דולר (אם אתם רוצים שדרוג גדול עוד יותר, יש הממליצים ללכת על 50 דולר). אם הפקיד יצליח לדאוג לכם לשדרוג, הוא יקח את הכסף. אם לא – הוא ישיב לכם אותו יחד עם הדרכון.
החדר שהזמנו ב-Venetian באמצעות ה-Hotwire היה חדר זוגי רגיל עם מיטה אחת. בגלל שלא התכוונתי לישון באותה מיטה עם דותן, בכל מקרה היינו נאלצים לשדרג. אלא ש-20 הדולרים שהגשנו לפקידת הקבלה עשו את העבודה. במקום להוסיף עוד 45 דולר ללילה כדי לקבל חדר עם שתי מיטות, הטיפ הזה סידר לנו סוויטה מפנקת עם שתי מיטות ענקיות ב-20 דולר בלבד. 

3.MGM. אם אתם רוצים ללכת על בטוח ולא לשלם מחיר מופקע, אני ממליץ על מלון ה-MGM GRAND הוותיק (שעבר שיפוץ די מאסיבי לאחרונה). מדובר במלון ארבעה כוכבים ולא חמישה (לך תמצא את ההבדלים), שבשל גודלו הבלתי סביר תמיד יש בו חדרים פנויים במחירים שפויים, במיוחד אם אתם מגיעים באמצע השבוע. עברנו מה-Venetian ל-MGM ביום ראשון, מה שאיפשר לנו ליהנות גם מאטרקציות סוף השבוע הרבות שהוא מציע. ב-MGM פועלים המועדון המועדון המוביל היום בלאס וגאס ה-Hakkasan (חינם לאורחי המלון עד חצות), וה-Wet Republic, שמציע את מסיבות הבריכה הכי טובות בעיר. שני אלה הופכים אותו למלון הצעירים האולטימטיבי (יחד עם ה-Hard Rock Caffe, שמרוחק מעט ממרכז העיר) ושהייה בו תחסוך לכם לא מעט כסף אם אתם בעניין של מסיבות. חוץ מזה, אפשר להתמכר די בקלות למסלול האבובים המושקע שמקיף את הבריכה (אל תטרחו להביא אבוב מהבית, לא מאפשרים להכניס כאלה. תאלצו לשכור).
ב-MGM שודרגנו לחדר מסדרת ה-Stay Well החדשה של המלון, שמתיימר להציע חווית אירוע בריאה וירוקה (עם כמה שזה נמשך מופרך כשמדובר בלאס וגאס). החדר כלל מערכת טיהור אוויר, פילטר מיוחד שהופך את המים לראויים לשתייה ואת גולת הכותרת – מקלחת עם הזרקה של ויטמין סי. הוצע לנו גם שירות מיוחד הזרקת אינפוזיה למקרה בו נחוש לא טוב כתוצאה מעוד לילה של אלכוהול. אני לא יודע מה בדיוק ההשפעות של הוויטמין סי במקלחת, את שירות האינפוזיה לא ניצלתי, אבל החדר הרגיש מאוורר והמים אכן הרגישו ראויים לשתייה. את היתרון הגדול בשהייה בחדרי ה-Stay Well גילינו עוד לפני שנכנסו לחדר, לאחר שהתברר לנו שאנחנו לא צריכים לעמוד בתור הבלתי נגמר שהשתרך מעמדות הצ׳ק אין הרגילות של המלון והופנינו ללובי נפרד שם חיכה לנו המפתח. 

4.אכול כפי יכולתך. ביקור באחת ממסעדות הבופה היא אחת החוויות האולטימטיביות בלאס וגאס. זהו כנראה המקום המושלם בעולם להתחזרות חסרת גבולות, עם אוכל טוב במחירים סבירים. מסעדת הבופה האהובה עלי (אחרי שבדקתי לא מעט), היא ה-Wicked Spoon שבמלון ה-Cosmopolitan, אליה חזרתי גם בביקור הזה. תמורת 40 דולר לאדם (לארוחת ערב), תקבלו גישה אינסופית לכמות בלתי סבירה של מנות ברמה גבוהה למדי. מציעים כאן כמעט כל סוג אוכל שקיים עלי אדמות: סושי, פירות ים, מבחר בשרים אינסופי, תאילנדי, סיני, איטלקי, בר סלטים מרשים ומה לא. וזה עוד לפני שהגעתם בכלל למתחם הקינוחים המופלא. אל תוותרו על הפסטה בהרכבה אישית, גם לא על התותים בשוקולד. בעצם, פשוט אל תוותרו. וקחו בחשבון שההתאוששות לא תהיה פשוטה.

5.מסעדות שף. מיטב השפים בעולם מפעילים מסעדות יוקרה בלאס וגאס, שמושכות אליהן חובבי קולינריה עילית שלא מהססים להוציא כמה מאות דולרים על ארוחה חד פעמית. אם אתם רוצים חוויית גורמה מבלי לפשוט רגל, מסעדת ה-Sage שפועלת במלון ה-Aria המפואר היא אופציה טובה. תפריט הטעימות שמוצע בכ-100 דולר לאדם, יספק לכם מנות גורמה מוקפדות ומענגות. אל תוותרו על מנת הסקאלופ, גם לא על קציפת הביצה עם הכמהין. 

6.מסעדות יום. כנראה שלא כל יום תאכלו בבופה או במסעדות גורמה והפיתוי לאכול ג׳אנק פוד בלאס וגאס הוא גדול (יעידו על כך התורים במקדונלד׳ס). אבל יש גם אופציות ביניים לא רעות בכלל, ואפילו במחירים שפויים. ה-GRAND LUX CAFÉ שב-Venetian היא אופציה טובה, שמציעה מנות ענקיות וטובות במחירים שפויים למדי (30 דולר לארוחה זוגית). אופציה טובה נוספת, במיוחד לאלה המחפשים חווייה אמריקאית אולטימטיבית, היא ה-Double Barrel שב-Monte Carlo. אם אתם מגיעים לשם, לכו על מגדל המנות הראשונות (35 דולר). זה יספיק. 

7.אלכוהול. שתייה בלאס וגאס היא עניין יקר, במיוחד שתייה חריפה. מומלץ לעצור באחת הרשתות הגדולות שנמצאות מחוץ לאזור המלונות ולהצטייד מראש (זה ישתלם גם בשקלול מחיר המונית). אופציה נוספת היא כמובן לשבת בקזינו, שם יגישו לכם שתייה חינם כל עוד אתם מהמרים. כמובן שלא תמיד זה משתלם, אבל אפשר להיות זהירים ומחושבים (או להמר רק על סכום הכסף שהייתם משלמים עבור המשקה).  

 8.הלכתי על ה-13 השחור, אבל לא קיבלו את ההימור שלי בטענה שעבר הזמן. יצא, בטח יצא.

להמשך הפוסט

האם ביבי משפיע על ההחלטה אם לחזור לארץ?

עומר שוברט | 19.03.2015 | 07:24

בקבוצות הפייסבוק של הישראלים בעמק הסיליקון ובסן פרנסיסקו, קבוצות בהן תמצאו לרוב דיונים בנושאים קיומיים כמו ״איפה אפשר למצוא טחינה גולמית?״, עסקו אתמול בשאלה ״האם תוצאות הבחירות משפיעות על ההחלטה אם לחזור לארץ?״. 

התגובות כללו בעיקר ייאוש ציני (״יש עדיין ארץ לחזור אליה?״, ״רק אם אתם עוברים לגור בהתנחלות״), ייאוש קלישאתי (״כאן הייאוש נעשה יותר נוח״) או סתם ייאוש (״התקווה התפוגגה, מחזק לי את הבחירה לעבור לפה״, ״אם הייתי רוצה לגור באיראן, הייתי עוברת ישר לשם״), אבל היו גם כמה מגיבים בודדים שאמרו שהם עדיין רוצים לחזור (״ממשיכים לעבוד על זה״) או לא מייחסים לעניין משמעות רבה מדי (״לא השפיע על המעבר, לא משפיע על הרצון לחזור״).

מישהו ניסה להעמיק את הדיון והזכיר בצדק שיוקר המחיה והפערים החברתיים חמורים יותר במפרץ סן פרנסיסקו, אלא שכאן הם אפילו לא במרכז סדר היום התקשורתי ואף אחד לא הולך עליהם לבחירות. הדיון הזה לא התפתח. תחת זאת המשיכו להופיע שם סיפורי מיאוס מישראל, בעיקר כאלה שמשלבים עדויות על התנהגויות וולגריות של ישראלים או מפגשים עם שחיתות וסיאוב שילטוני. 

כמו שהעיר אחד המגיבים, זה לא זמן טוב לקיים את הדיון הזה. כמו שאי אפשר ללמוד הרבה מסקר שנערך לפני שביבי מתחיל את הקמפיין, קשה להתרשם מדעות של אנשי שמאל ומרכז כמה שעות אחרי ניצחון מוחץ של הימין. אלא שגם אם מדובר בתחושות ייאוש אותנטיות, היה בהן משהו לא משכנע מספיק. 

לא פגשתי בעמק הסיליקון מישהו שהגיע לכאן בגלל ביבי או החליט להמשיך לחיות פה בגללו. הישראלים בעמק הסיליקון הם בעיקר אנשי היי-טק שהגיעו לכאן בעקבות הזדמנויות מקצועיות או כלכליות או מתוך רצון לחוות תרבות אחרת. יש לא מעט אנשים שעוזבים את ישראל בשל מיאוס מהמצב הביטחוני-חברתי-פוליטי או בשל יוקר המחיה, אבל לרוב הם מגיעים למקומות אחרים. יש לי חברים שניצלו את הדרכון האירופי ועזבו לברלין, בתחילת החודש פגשתי כמה אחרים שנמלטו לקנדה. יכול להיות שיש גם כאלה בעמק הסיליקון, אבל עדיין לא פגשתי אותם ויש לי תחושה שביבי ושרה עדיין לא הצליחו להפוך לחלק משמעותי במערך השיקולים.  

אחר הצהריים ביקרתי במטה של פייסבוק לצורך ראיון. ישבתי לאכול עם שני ישראלים שחיים פה בשנים האחרונות (לא כמו חדר האוכל של גוגל, אבל בהחלט מרשים). השיחה שהם ניהלו המשיכה את אחד הדיונים שהתפתחו בקבוצת הפייסבוק של הישראלים ועסקו בניסיון להבין איך בכלל ייתכן שנתניהו שוב נבחר (״אם כולם כל כך נגד ביבי, איך זה שהוא נבחר? תעלומה״, ״יכול להיות שלכל מי שמצביע ביבי אין פייסבוק?״). 

״הייתי בטוח שבוז׳י מנצח בגדול, ככה זה נראה בפייסבוק שלי״, אמר אחד מהם. ״אצלי היה נראה שזהבה גלאון מקבלת עשרה מנדטים״, צחק השני. בהמשך גם הם האשימו את התקשורת הישראלית שלא שיקפה את המציאות ונטעה תקוות שווא. כששאלתי, הם אמרו שהם צורכים חדשות ישראליות בעיקר ב-Ynet (״וגם קצת ׳הארץ׳״, הוסיף אחד מהם, כנראה מטעמי נימוס). גם הם, כמו רוב הישראלים שחיים בארצות הברית וניזונים מ-Ynet, לא היו מודעים לקמפיין האנטי-ביבי שניהל האתר. 

כששאלתי אותם על המציאות הלא מאוד מציאותית שמשתקפת מעמודי הפייסבוק שלנו, הם הסכימו לענות רק אחרי שהבטחתי שלא אחשוף את שמותיהם. ״זה לא התחום שלנו בחברה, אבל יש כל הזמן דיונים על סוג התוכן שפייסבוק צריכה להציף לגולשים״, הסביר אחד מהם. ״הכוח הגדול של פייסבוק הוא שאתה מקבל בעיקר תוכן שמעניין אותך. האלגוריתם שיודע איזה תוכן יעניין אותך מבוסס לא מעט על תוכן שמעניין את החברים שלך, שבסופו של דבר רובם אנשים שדומים לך״.

״האלגוריתם הזה הופך את פייסבוק לכלי מאוד יעיל למפרסמים כי הוא יודע פחות או יותר מי אתה ומציף לך לא רק תוכן רלוונטי אלא גם פרסומות רלוונטיות״, הוסיף השני, ״אבל אנשים שרוב התוכן שהם צורכים מגיע מפייסבוק, והיום יש די הרבה כאלה, נחשפים בעיקר לתוכן שחברים שלהם מייצרים או משתפים וזה לא תמיד מייצג את המציאות. צריך לזכור שזו רשת חברתית ולא אתר חדשות״.

כששאלתי אם תוצאות הבחירות ישפיעו על ההחלטה אם לחזור לארץ, הם פרצו בצחוק. ״בדיוק דיברנו על זה״, אמר אחד מהם. ״גם אנחנו ראינו את הדיון אתמול בפייסבוק. אני חושב שלבוז׳י יש מנדט אבוד או אפילו שניים בעמק הסיליקון, כמעט כולם פה סוג של שמאלנים, וגם אני מבואס מהתוצאות. אבל יש כל כך הרבה שיקולים אחרים שלא נראה לי שזה באמת משפיע״.

״בלוס אנג׳לס יש לביבי לפחות עוד חמישה מנדטים, אז אולי עדיף שאין לישראלים באמריקה זכות הצבעה״, הוסיף השני. ״בארץ גרתי בתל אביב והייתי מוקף באנשים כמוני וזה לא ישתנה אם אני אחזור. אתה מייצר לעצמך בועה, כמו בפייסבוק. יש דברים מעצבנים כמו הניסיון לסגור עסקים בשבת ומפיגועים וטילים אף אחד לא חסין, אבל זה היה גם כשהשמאל שלט. ביבי לא ישאיר אותי כאן. אני מת לחזור לתל אביב, פה בעשר בלילה כולם ישנים״.

להמשך הפוסט

כך נכשלתי בניסיון להסביר את הבחירות בישראל

עומר שוברט | 14.03.2015 | 19:54

למי אתה מצביע?
לא מצביע, אני בארצות הברית.

לא נותנים לישראלים להצביע בקונסוליה?  
לא.

ואם היית בישראל?
אז מרצ.

לא שמעתי על זה.
זה השמאל.

שמאל זה לא הרצוג?
הרצוג זה יותר מרכז.

בגלל שהוא ביחד עם האשה מהימין?
לא רק.

מי יש במרצ?
זהבה גלאון.

לא שמעתי עליה. יש לה סיכוי לנצח את ביבי? 
לא, היא לא תהיה ראש ממשלה.

אז למה להצביע לה?
כדי שיהיה שמאל.

לא יכול להיות ראש ממשלה מהשמאל? 
אין מספיק שמאלנים, אבל מרצ תומכת בהרצוג.

למה הם תומכים במישהו ממפלגה אחרת?
כי יש הרבה מפלגות וכל מפלגה צריכה להמליץ על מועמד לראשות הממשלה.

למה מרצ לא ממליצים על מישהו מהשמאל?
הם השמאל, אבל הם לא מקבלים מספיק קולות כדי להרכיב ממשלה. הם ממליצים על מי שהכי קרוב לדעות שלהם.

אני לא מבין. ראש הממשלה הוא לא מי שמקבל הכי הרבה קולות בבחירות?
לא תמיד. אחרי הבחירות כל מפלגה שנבחרת ממליצה על אחד המועמדים ומי שממליצים עליו הכי הרבה מרכיב את הממשלה.

כל מפלגה צריכה להמליץ על מישהו ממפלגה אחרת?
בדרך כלל ממליצים על ראשי המפלגות הגדולות, הפעם זה הרצוג או ביבי.
 

אי אפשר להמליץ על מישהו אחר? למה אף אחד לא ממליץ על מרץ?
ממליצים על מי שיש לו סיכוי להקים קואליציה, מישהו מהמפלגות הגדולות. מרץ זו מפלגה קטנה, לפי הסקרים יהיו להם רק 5 מושבים בכנסת.

כמה מושבים יש בכנסת?
120. בקואליציה צריכים להיות לפחות 61 חברי כנסת ובשביל זה צריך לחבר כמה מפלגות ביחד.

כמה מפלגות יש?
אני לא יודע בדיוק, הרבה. אני חושב שבערך עשר מפלגות נכנסות לכנסת.

עשר?!
אולי אפילו יותר.

איזה עוד מפלגות יש חוץ מימין, שמאל ומרכז?
יש ימין יותר קיצוני, מפלגה של ערבים, מפלגות של דתיים ויש כמה מפלגות מרכז.

כמה מפלגות מרכז?
כן, זה המצב הפעם.

הפעם? המפלגות משתנות?
כן, כל פעם יש מפלגות חדשות. עכשיו מרכז זה אופנתי.

ומה זה מפלגות של דתיים? יש מפלגות של כל הדתות?
לא, אלה מפלגות שונות של יהודים. זה כמו בבתי כנסת, ספרדים ואשכנזים.

למה יש מפלגה של דתיים? הם רוצים שהמדינה תהיה אורתודוקסית?
הם דואגים לאינטרסים של הדתיים.

לא הצלחתי להבין איך זה עובד.
זה לא עובד.

אז מי יהיה ראש ממשלה? זה נכון שביבי סוף סוף מפסיד?
עדיין יש סיכוי טוב שהוא ירכיב את הממשלה.

גם אם הרצוג יקבל יותר קולות?
כן, כי יכול להיות שיותר מפלגות יעדיפו את ביבי וימליצו עליו.

מי בעצם מחליט?
כנראה שהדתיים.

אתה בטוח בכל מה שאמרת עכשיו? בדיוק התחלתי להתעניין בישראל עם כל מה שקורה אצלנו באוניברסיטה, אבל לא ידעתי שזה כל כך מסובך.  

(תכננתי לנצל את הזמן בטיסה כדי לכתוב משהו אחר, אבל אז התיישבתי ליד ג׳וש, סטודנט יהודי בן 20 מסטנפורד)  

להמשך הפוסט

למקרה שגם אתם קופצים לסן פרנסיסקו בפסח

עומר שוברט | 10.03.2015 | 22:48

ככל שפסח מתקרב מתרבות הפניות מאנשים שמבקשים המלצות וטיפים לקראת ביקורם הקרוב באזור. מרבית הבקשות נוגעות לסן פרנסיסקו וכוללות שלוש שאלות עיקריות: איפה ישנים, מה אוכלים ומה עושים עם ילדים (אין לי מושג). הרשת אמנם מלאה בהמלצות ומדריכי תיירות לעיר הזאת, אבל כנראה שהמבחר מצליח לבלבל. הנה כמה המלצות ממוקדות. 

לינה. לרוב אני ממליץ אוטומטית על Airbnb, אבל בזמן האחרון שמעתי כמה סיפורי זוועה מקומיים (דירות מרופטות, בעלי בתים מטורפים). AirBnb היא עדיין אופציה טובה, בעיקר משום שבתי המלון בעיר יקרים יחסית ורובם מרוכזים באזור ה-Downtown הלא מאוד אטרקטיבי (כדאי לקרוא היטב את הביקורות באתר כדי להימנע מנפילות). אם אתם מעדיפים מלון ולא רוצים לשלם 300 דולר לילה, ה-Comfort Inn By the Bay הוא אופציה טובה ביותר. לא  מדובר במלון פאר, אבל הוא מציע חדרים גדולים, נעימים ונקיים, במחירים שפויים (באזור 150 דולר באמצע השבוע ו-180 בסופי שבוע) ומיקומו אטרקטיבי יחסית. המלון שוכן בין שכונת Marina המפונפנת לשכונת North Beach מלאת ההיסטוריה ובמרחק הליכה מהאזור התיירותי שעל המפרץ (Fisherman Wharf). המחיר כולל ארוחת בוקר גדולה ולא רעה בכלל (במיוחד אם אתם אוהבים להתעורר עם נקניקיות ובייקון). תבקשו חדר עם נוף ל-Golden Gate Bridge ותרגישו שעשיתם עסקה טובה למדי. 

Presidio. ה-Golden Gate Park מטופח יותר ומציע לא מעט אטרקציות (ממוזיאונים ועד ביזונים), אבל אני מעדיף את ה-Presidio. הפארק הענק הסמוך לגשר הזהב הוא מקום אידיאלי לשוטט בו, ברגל או ברכב. לצד הטבע הפראי, הנופים הייחודיים ומסלולי הטיול, תמצאו שם גם כמה אטרקציות:  פסל היודה, בית הקברות לחיות (שנהפך לאטרקציה מקומית), חוות עזים וגם כמות נאה של מגרשי גולף. זהו גם אתר הקמפינג היחיד בעיר, למקרה שאתם מצוידים בשק שינה חם במיוחד. אם תעלו לרחוב Ocean View הסמוך, תוכלו לבקר את עשירי סן פרנסיסקו וליהנות לרגע מהנוף שנשקף מבתיהם. לחובבי דיסני מומלץ לבקר במוזיאון וולט דיסני הסמוך לפארק. זה מוזיאון לא גדול, אבל עשוי בקפידה, שמוקדש לדיסני האיש ומפעל חייו. תמצאו שם דגם מיניאטורי מרשים של דיסנילנד, אוסף רכבות צעצוע מפואר והמון מזכרות ושרבוטים של עכברים. 

Marina. שכונת היאפים המפונפנת של סן פרנסיסקו היא מושא קבוע ללעג בקרב המקומיים, אבל התדמית הסנובית לא צריכה להטריד אתכם. מדובר באחת השכונות היותר נעימות ומטופחות בעיר, שמציעה מבחר מרשים ומוצלח למדי של בתי קפה, מסעדות, ברים וחנויות (כולל הסניף הכי נעים של Urban Outfiters). Chestnut הוא הרחוב המרכזי בשכונה, ובו מרוכזים מרבית המקומות. Judy’s הוא מקום מומלץ לארוחת בוקר (במיוחד אם אתם בעניין של פנקייקים חזיריים), A16 היא אחת האיטלקיות המוצלחות בעיר. מסעדה מומלצת וקצת פחות מוכרת היא Causwells, שנפתחה לפני כמה חודשים. במסעדה הקטנה והחביבה הזאת מגישים אוכל מצוין וקוקטיילים מצוינים לא פחות (תתחילו עם מנת השרימפס והפולנטה ותמשיכו להמבורגר או לצלעות ואל תשכחו להשאיר מקום לקינוח הדונאט-לחם פודינג).

מסעדות. סן פרנסיסקו מציעה לא מעט מסעדות שף מפונפנות ויקרות, אבל גם לא מעט מלכודות תיירים מיותרות, רובן באזור Fisherman Wharf ולאורך הטיילת. אם אתם בכל זאת מגיעים לאזורים התיירותיים האלה, וכנראה תגיעו, כדאי לנסות שתי מסעדות שנראו כמו מלכודות תיירים, אבל התבררו כמוצלחות ולא יקרות במיוחד. Fog City, ששוכנת במבנה מעניין ששימש סדנא לסירות, מציעה אוכל טעים ביותר במחירים סבירים. אל תוותרו על מנת הביצים הממולאות וגם כאן תדאגו להשאיר מקום לקינוח לחם הפודינג (מהטובים בעיר). מנות הדגים (המתחלפות על בסיס יומי) מומלצות וגם כאן מתהדרים במבחר קוקטיילים מעניינים.  Cioppino’s שב-Fisherman Wharf נראית כמו מסעדת תיירים, מציעה אווירה של מסעדת תיירים, אבל כשזה מגיע בתוספת אוכל טעים במחירים סבירים, לפעמים זה אפילו נחמד. אם אתם כבר כאן, תאכלו Cioppino – מרק דגים איטלקי-מריקאי, שנולד בסן פרנסיסקו. כדאי לבוא רעבים ולא לתכנן לזוז יותר מדי בהמשך הערב (מומלץ לבקש את הסרטן מפורק, אלא אם זה הקטע שלכם).

עוד המלצות תיירותיות לסן פרנסיסקו

אוכל הרחוב הכי טוב בסן פרנסיסקו 

נאפה: מדריך לעמק היין של קליפורניה

 

 

להמשך הפוסט

כשגם מצחצחי הנעליים נהפכו לרשת

עומר שוברט | 07.03.2015 | 02:04

הפעם האחרונה בה צחצחתי נעליים היתה בצבא. אהבתי לצחצח נעליים בצבא.״צחצח נעליים ועלה על א׳״, היה המשפט בעזרתו היו מוציאים אותנו לחופשה. מפקדים צה״ליים מתקשים בהעברת מסרים חיוביים בצורה פשוטה (״צאו לחופשה״) ומעדיפים לתרגם אותם לפקודות הכוללות מטלה כלשהי (צחצוח נעליים). אחרי שבועיים בבסיס, זה לא הפריע לאף אחד. צחצחנו וברחנו. 

מלאכת צחצוח הנעליים עדיין נתפסת אצלי כפעולה צבאית, משהו שמישהו דורש ממך לבצע כתנאי ליציאה הביתה. משהו שיכול להתאפשר רק כשמישהו אחר שולט בזמן שלך. לא צחצחתי את הנעליים הצבאיות אחרי השחרור. כמה שנים אחר כך, כשנאלצתי לנעול אותן שוב, התנפל עלי שוטר צבאי כמוצא שלל רב. את הפרצוף המאוכזב שהוא ניפק כשהתברר לו שמדובר באיש מילואים אני מתקשה לשכוח.

אני מבין שיש נעליים מסוימות שדורשות עבודת תחזוקה כלשהי שכוללת צחצוח או הברקה. בעיקר נעליים של אנשים חשובים או אנשים שחשוב להם שיחשבו שהם חשובים. ובכל זאת, מצחצחי הנעליים נעלמו מהעולם כמעט לחלוטין. אולי זה המעבר לסניקרס, אולי ההתפתחויות הטכנולוגיות בתחום ההנעלה שהפכו את מלאכת התחזוק לקלה יותר ואולי דווקא התחושה שיש כאן אלמנט מסוים של השפלה. מצחצחי הנעליים אמנם עושים זאת תמורת תשלום וכל עבודה מכבדת את בעליה וכו׳, אבל יש משהו מעורר אי נוחות באדם הרוכן על ברכיו ומצחצח את נעליו של אחר. זו סצנה מזמנים אחרים.

הסצנה הזאת ממשיכה להופיע מולי בכל ביקור בשדה תעופה אמריקאי. שדות תעופה נותרו המעוזים האחרונים של מצחצחי הנעליים. אלא שבניגוד לאותם מצחצחי נעליים קשי יום שפעלו בקרנות רחובות והצליחו לעורר אמפתיה מסוימת (וגרמו ליותר מדי אנשים לשחרר את המשפט ״אתה יודע שגם פלה היה מצחצח נעליים?״), כאן לא מתעוררים רגשות דומים. 

את מצחצחי הנעליים קשי היום החליפו בשדות התעופה רשתות צחצוח נעליים עם לוגואים מעוצבים ושמות קליטים (Walter’s). יש גם מחירון קבוע (התעריפים משתנים משדה לשדה) ואופציה לשירות ״דלוקס״ (יותר נקי מנקי?), אבל בעיקר יש מישהו מתכופף ומצחצח לכם את הנעליים ומישהו שלא מתכופף וגוזר קופון. מקדונלד׳ס של מצחצחים. ומה שעוד יותר מפתיע זה שעמדות הצחצוח האלה תמיד מלאות. 

באחד הפרקים בעונה החדשה של ״בית הקלפים״ נראה פרנק אנדרווד, מהדמויות הטלוויזיוניות היותר אנוכיות, כשהוא מבריק את נעליו. ״יש אנשים שיכולים לעשות את זה עבורך״, מזכיר לו עוזרו. בכל זאת, נשיא ארצות הברית. אבל אנדרווד מתעקש לעשות זאת בעצמו. אולי זו תרפיה, אולי סוג של הצטחצחות מטפורית מהקנונייה האחרונה (לאן נעלמו נטילות הידיים?). אולי אפילו פרנק אנדרווד מרגיש לא בנוח כשמישהו מצחצח את נעליו.   

אני מתקשה להבין מדוע אנשים זקוקים לצחצוח נעליים דווקא בשדה התעופה. לפעמים אני תוהה אם מישהו פקד עליהם לצחצח נעליים ולעלות על טיסה. 

להמשך הפוסט

למה אני לא מצליח לתמוך בתנועת ה-BDS

עומר שוברט | 28.02.2015 | 08:08

 בשבוע שעבר הצביעו גם בסנאט הסטונדטים של סטנפורד בעד ההצעה לקרוא להנהלת האוניברסיטה להימנע מהשקעות בחברות ש"לוקחות חלק בכיבוש הישראלי”. היה זה סיום מעט מפתיע לקמפיין ה-BDS האנטי-ישראלי, שהתנהל בקמפוס בחודשיים האחרונים. 

בהצבעה המקורית, שנערכה שבוע קודם, לא הצליחו תומכי ה-BDS להשיג את הרוב הנדרש כדי להעביר את החלטה (9 הצביעו בעד, 5 נגד ונמנע אחד). אלא שראשי מועצת הסטונדטים נענו למחאותיהם של מובילי הקמפיין האנטי-ישראלי, שטענו שההצבעה נערכה תחת אווירה עוינת שיצרו מתנגדי ה-BDS, והחליטו לערוך הצבעה חוזרת. הפעם הושג הרוב הנדרש (10 בעד, 4 נגד ונמנע אחד).

תנועת החרם על ישראל מתחזקת באוניברסיטאות בקליפורניה

במחנה הפרו-ישראלי השמיעו כמה קולות של מחאה, אבל מיד חזרו לקו ההסברה המקורי ומיהרו להזכיר שלהצבעה הזאת אין שום משמעות. פורמלית, הם צודקים. הנהלת סטנפורד, בדומה להנהלות של שבע אוניברסיטאות נוספות בקליפורניה בהן הסתיימו הקמפיינים האנטי-ישראלים בהצלחה, לא תקבל את המלצות הסטונדטים ולא תחרים את החברות המדוברות. מעשית, גם הם יודעים שהם טועים. האווירה האנטי-ישראלית שיוצרים הקמפיינים האלה באוניברסיטאות משמעותית הרבה יותר מחרם של כמה חברות. 

הארגון הפרו-ישראלי StandWithUs פרסם השבוע סרטון שמציג ראיון שעברה החודש סטודנטית מאוניברסיטת לוס אנג׳לס (UCLA), שניסתה להתקבל לוועדת השיפוט של הסטודנטים ונפסלה לאחר שהתברר שהיא יהודיה (לאחר התערבותו של אחד מאנשי הסגל שהסביר שלא מדובר בקריטריון ראוי נערכה הצבעה חוזרת והיא קיבלה את התפקיד). בחודש שעבר רוססו צלבי קרס ענקיים על בית האחווה היהודי באוניברסיטת דיוויס שבצפון קליפורניה. אלה עדיין מקרים נקודתיים, אבל הם נהפכים לפחות חריגים. 

יש לי בעיה עם תנועת ה-BDS. לכאורה, הייתי צריך לתמוך בפעולותיה. לסנקציות כלכליות מצד מוסדות וחברות אמריקאים יהיו השפעות מידיות על מדיניות ישראל. במצב העניינים הנוכחי, מדובר במנוף הלחץ היחיד שעשוי להביא להפשרת הקיפאון המדיני ולהוביל להסכם כלשהו. 

אלא שבתנועת ה-BDS כמו מתעקשים שלא לאפשר לי לתמוך בהם. הקמפיינים של התנועה כוללים לא מעט תעמולה אנטי-ישראלית שקרית (כל יהודי שמגיע לישראל מקבל נשק כדי לירות בערבים, חיילי צה״ל משחררים עכברושים לתוך אברי מין של פלסטינאיות), שמעלים תהיות לגבי הרצינות והאמינות של העניין (כאילו שהכיבוש לא מייצר טיעונים אמיתיים משכנעים מספיק). גם הפניית המאבק כלפי סטודנטים יהודים צעירים מוסיפה לתחושת האי נוחות. בתנועת ה-BDS אמנם מקפידים לגנות כל מקרה של אנטישמיות, אבל האווירה שהם מייצרים בקמפוסים היא שמולידה את העניין.  

לא עברתי תהליך פטריוטיזציה, כפי שקורה ללא מעט ישראלים שחיים בארצות הברית (היה מוזר לראות ישראלים שמגדירים עצמם כשמאלנים ומזכירים בכל הזדמנות שהם כאן בגלל ביבי מתייצבים ל״מפגן תמיכה בישראל״ בזמן המלחמה בעזה). אני גם לא חושש מההשלכות החברתיות והמקצועיות של תמיכה בתנועת ה-BDS (סטודנטים ישראלים שלקחו חלק בקמפיין האנטי-ישראלי בסטנפורד העדיפו לא להתראיין בנושא משום שחששו מהתגובות בקהילה הישראלית ומכך שהעניין ייפגע בסיכוייהם לעבוד בחברות ישראליות). אולי אני פשוט לא קהל היעד.

בשבוע שעבר פגשתי במקרה בחור אמריקאי צעיר, פעיל באיפא״ק, השדולה הפרו-ישראלית בקונגרס. מסוג האנשים שתומכים בישראל על אוטומט, פועלים נגד תנועת ה-BDS וסבורים שכל ביקורת היא התערבות שפוגעת בדמוקרטיה הישראלית. ״למה נתניהו מתעקש לנאום בקונגרס?״, הוא הפתיע אותי. ״הפעם אני מרגיש שהוא לא מוציא אצבע משולשת רק לאובמה, אלא גם לי כאמריקאי. היהודים האמריקאים הצעירים, אלה שעוד אכפת להם ממה שקורה לישראל, מאוד לא אוהבים את זה. אם תלך היום למפגשים סגורים של צעירים באיפא״ק תשמע גם ביקורת על ההתעקשות לבנות בהתנחלויות המבודדות ועל מה שקורה בשטחים. זה משהו שעד לא מזמן היה אסור להגיד״. מזל שיש את ביבי.   

להמשך הפוסט

פסטיבל פורנו החובבים חוזר לסן פרנסיסקו

עומר שוברט | 24.02.2015 | 20:46

אם אתם בסן פרנסיסקו בסוף השבוע הקרוב, לכו לראות פורנו.

בשנה שעברה ראיינתי את דן סבאג׳, עורך ה״סטריינג׳ר״, מגזין התרבות האלטרנטיבית של סיאטל, שלפני עשר שנים פרסם בעיתונו, כסוג של בדיחה, מודעה שהציעה לאנשים לשלוח סרטוני סקס ביתיים ולנסות להתקבל לפסטיבל סרטי פורנו חובבים ראשון מסוגו. כשלהפתעתו החלו להגיע קלטות, לא היתה לו ברירה אלא לייסד פסטיבל. 

עשר שנים אחר כך ולסבאג׳ נשלחים מדי שנה מאות סרטוני פורנו ביתיים, 20 מתוכם נבחרים להופיע בפסטיבל. בשל ההצלחה, יצא בשנים האחרונות הפסטיבל מגבולות סיאטל ומדי שנה יוצא סבאג׳ ל״האמפ טור״, סיבוב הקרנות של הסרטים ברחבי ארצות הברית. 

לאחר פרסום הכתבה בשנה שעברה קיבלתי כמה פניות מקוראים מקומיים, שמחו על כך שהיא הופיעה רק לאחר הפסטיבל והם פספסו את ההזדמנות לצפות בסרטים. כדי לשמור על פרטיות המשתתפים, מושמדים כל הסרטים לאחר ההקרנות ולא ניתן לצפות בהם בשום מקום אחר. 

בשבוע שעבר הודיע לי סבאג׳ שהפסטיבל חוזר לסן פרנסיסקו. הוא צירף גם קישור לצפייה מקדימה בחלק מהסרטונים (קישור שמשמיד עצמו אחר השימוש). גם הפעם תמצאו שם אוסף יצירתי ופרוע במיוחד של סרטוני סקס שממש לא נראים כמו סרטונים ביתיים, אלא עשויים במקצועיות מרשימה. סצנות סקס טריוויאליות לא תמצאו שם. זה סקס ביזארי, פרוורטי, מצויר ובעיקר משעשע ואמנותי. השנה תוכלו לצפות בסרטונים שעוסקים בסקס בתוך המשפחה, בסיטואציות מביכות מחיי המין של זוגות שונים ובסרטון המרגש שמציג את סיפור היכרותם של שני שני הומואים מבוגרים, שמצאו אהבה דווקא ב״גלורי הול״.

למרות שמדובר בצפייה בפורנו באולם קולנוע מלא בזרים, לא מדובר בחוויה סליזית. בשלב מסוים אתה מבין שהסקס כאן הוא לא הדבר המרכזי. הסרטונים הרבה יותר מפתיעים ומשעשעים מאשר מחרמנים. 

בשל הביקוש הרב, ה-Roxie Theater בסן פרנסיסקו יארח לא פחות מ-10 הקרנות של הסרטים בסוף השבוע הקרוב. מומלץ לרכוש כרטיסים מראש, האירוע הזה נוטה להיות ״סולד אאוט״. 

להמשך הפוסט

94027: המיקוד הכי יקר בארצות הברית

עומר שוברט | 19.02.2015 | 03:53

קצת אחרי שקראתי על תלאותיו של החשמלאי של משפחת נתניהו, שנאלץ להגיע לבית המידות בקיסריה בשבתות ובחגים, מצאתי את עצמי בפגישה באתרטון. המארחים, חבורה של סטארטאפיסטים צעירים ששכרו שם וילה לכמה חודשים, בחרו לציין בשיחה המקדימה ש״זה לא באמת אתרטון, יותר מנלו פארק. אתה כבר תראה״. 

סטארטאפיסטים צעירים לא יכולים לגור באתרטון. גם סטארטאפיסטים מבוגרים לא. למעשה, רוב בני האנוש לא יכולים לגור באתרטון, העיירה שכבר שנתיים ברציפות מוכתרת על ידי ״פורבס״ כיקרה ביותר בארצות הברית. 

מדובר בעיירה די קטנה. 7,000 תושבים, 5 מיילים רבועים. מחיר ממוצע של הבתים העומדים כעת למכירה: 10 מיליון דולר. יש בתים ב-20 מיליון דולר, אבל גם כמה מציאות ב-5 מיליון. 

מה הופך את העיירה הזאת ליקרה כל כך? אפשר להיתפס למיקום האטרקטיבי יחסית (40 דקות מסן פרנסיסקו, רבע שעה מהמשרדים של רוב החברות הגדולות בעמק הסיליקון), למזג האוויר המושלם או לעצים המטופחים, אבל מוטב להתעכב דווקא על הרכב האוכלוסייה. באתרטון מתגוררים אנשים כמו יו״ר גוגל אריק שמידט, מנכ״לית HP מג וויטמן, סמנכ״לית פייסבוק שריל סנדברג ומשקיעים כמו צ׳ארל שוואב. כסף, כידוע, אוהב להידבק לכסף. בעיקר כי ככה מייצרים עוד כסף. 

הסביר זאת היטב איש נדל״ן מקומי שצוטט באחד האייטמים שעסקו בעליית המחירים בעיירה: ״אחת הסיבות שאתרטון כל כך חמה עכשיו היא הדירוג של ׳פורבס׳. רבים מהלקוחות שלי, בהם הרבה סינים אמידים, רוצים לגור במקום יוקרתי וזה מה שמניע אותם״.

נסיעה אקראית בין רחובות אתרטון לא חושפת הרבה. שערים ענקיים, חומות מעוצבות יותר או פחות ועצים גבוהים. הבתים הנאים מסתתרים איפשהו מאחוריהם, מוקפים בחצרות רחבות. בשעות הבוקר תיתקלו שם בבעלי מקצוע בכמויות שהיו גורמים אפילו לשרה נתניהו להרגיש לא בנוח. עשרות גננים, אנשי ניקיון ושאר נותני שירותים מציפים את הרחובות בניסיון לתחזק את כל העושר הזה. 

בסוף הגעתי לבית השכור של היזמים הצעירים. עדיין אתרטון, אבל קצה העיירה. בית צנוע, נושק לכביש, ללא חומה מאיימת וחצר אינסופית. בית שמרגיש כמו בית ולא כמו אחוזה מאיימת. ״הבית הזה עומד למכירה״, הסביר לי אחד מהם. ״בעלת הבית עזבה לפני כמה חודשים, היא לא אהבה את התושבים החדשים שהגיעו לפה והחליטה לנצל את עליית המחירים, כמו הרבה אחרים. אנחנו חברים של הבן, אז בינתיים אנחנו שוכרים את הדירה, עד שיהיה קונה. לפי כמות האנשים שבאים לראות את הבית, זה לא ייקח הרבה זמן. בטח יהרסו את הבית הזה וייבנו במקומו עוד אחוזה ענקית. חבל, יש בו הרבה נשמה״.

 

להמשך הפוסט

חור בעלילה: איך צופים בטורניר גולף

עומר שוברט | 14.02.2015 | 02:10

דרך 17 המיילים הסמוכה למונטריי נחשבת לנסיעת חובה עבור תיירים שמגיעים לקליפורניה. מדובר בדיל מפוקפק למדי: אתה משלם 10 דולר עבור הזכות לנסוע בין בתיהם האובר מטופחים של אנשים עם הרבה יותר מדי כסף שהתמקמו על מצוק המשקיף לאוקייאנוס. זה מרשים, אבל גם מעט מזוכיסטי.

ההזמנה לטורניר הגולף השנתי המפורסם של Pebble Beach כללה אישור המקנה מעבר חופשי בשער הכניסה לדרך 17 המיילים. אז נסעתי. גם כדי ליהנות מהנוף, אבל בעיקר כדי לנסות להבין מה העניין הרב שמוצאים פה כולם בגולף.

בקליפורניה יש כמות לא סבירה של מגרשי גולף. יותר מדי שטחים ירוקים שהייתי יכול למצוא להם שימושים מוצלחים בהרבה (מגרשי כדורגל למשל) משמשים כמגרשי גולף. אני לא חושב שמשחק שניתן לשחק בג׳ינס או אפילו במכנס מחויט יכול להיחשב כספורט, אבל מדובר כאן בעניין פופולרי למדי. 

אם את ההנאה המסוימת שניתן להפיק מהשתתפות פעילה במשחק האיטי הזה אני עוד איכשהו יכול להבין, צפייה בתחרות גולף נראתה לי כמו פעולה משוללת כל היגיון. ובכל זאת, היציעים ב-Pebble Beach היו מלאים לחלוטין. אלפי אנשים צבאו על שכונת העשירים הסגורה, שהתברר לי שכל מדשאותיה הן בעצם מגרש גולף ענקי. 

התיישבתי על אחד הכיסאות הפנויים הבודדים שנותרו במעלה היציע וחיכיתי שמשהו יקרה. ברקע נשמע קולו של הכרוז שתיאר בהתלהבות את ההתרחשויות על המגרש, אבל על הדשא שמולי לא ארע דבר (מה שלא הפריע לכל יושבי היציע להריע בצורה מוגזמת אחרי כל קריאה). אחרי כמה דקות התברר לי שמוקד ההתרחשות נמצא כרגע בתחילת המסלול ואני התיישבתי דווקא ביציע המשקיף לנקודת הסיום, זו עם הדגל. 

אחרי כמעט שעה בה הקשבתי בעניין רב לשיחה שניהלו שני הזוגות שישבו מאחורי ועסקה בפרסומות שהוקרנו בסופרבול (לא נרשמה הסכמה סביב סוגיית הפרסומת המוצלחת ביותר בטענה שמדובר בפרסומות מז׳אנרים שונים מדי), הבחנתי סוף סוף בהתרחשות כלשהי על הדשא שמולי. שחקני הגולף, מוקפים בכמות נאה של מלווים, התמקמו סוף סוף בטווח ראייה. את אחת החבטות הצלחתי לראות מבעד להמון, אבל אז הבנתי שלזוג אין עיניים אנושיות אין את היכולות הנדרשות כדי לעקוב אחר מעופו של הכדור. את מקום הנפילה הצלחתי איכשהו לזהות. כדור אחד כמעט טבע באוקייאנוס, כדור אחר נחת קרוב לחור, אבל לא מספיק קרוב. 

״גולף זה הרבה יותר מספורט, זה אורח חיים״, הסביר לי הבחור שישב לצדי וזיהה את חוסר העניין שאני מפתח. ״יש בזה הרבה כסף והרבה סטייל. הרבה אנשים מתחילים לשחק גולף כי זה נחשב לספורט של המעמד הגבוה וזה סוג של כרטיס כניסה למועדון מסוים. אתה יודע כמה עסקאות נסגרות במשחקי גולף? אני משחק גולף מגיל צעיר, לכן זה מרתק אותי. מי שחי את זה מבין כמה המשחק הזה מתוחכם ולא פשוט ויכול ליהנות גם מצפייה בתחרויות, יש לזה לא מעט רייטינג. אבל אל תרגיש רע עם עצמך, הרבה אנשים באו לפה בעיקר בשביל לשתות אלכוהול מול הנוף הזה וכדי לראות את טורניר הסלבס. אנדי גרסיה שחקן לא רע בכלל״.  

להמשך הפוסט

סן פרנסיסקו: המפגינים נעלמו, ההיי-טקיסטים ניצחו

עומר שוברט | 10.02.2015 | 01:12

בסוף השבוע שעבר התקיים בסן פרנסיסקו טקס ה-Crunchies, הגרסה ההייטקיסטית והפחות נוצצת של האוסקר. לצד הפרסים הדי צפויים שמחולקים באירוע (סטארט-אפ השנה: אובר), מדובר בעיקר בסוג של מסיבה אליה מגיעים בכירי התעשייה.

בשנה שעברה, על רקע צמיחתה של תנועת המחאה האנטי-טכנולוגית, החליטו המפגינים לקיים ברחבה שמחוץ לאולם את ה-Crappies – טקס אלטרנטיבי תיאטרלי במיוחד שבו חולקו פרסים לאנשי סצנת שהצטיינו בהריסת סן פרנסיסקו והפיכתה לעיר לעשירים בלבד. 

גם השנה קיימו המפגינים את טקס ה-Crappies, אבל קשה היה שלא להבחין בירידה החדה ברמת העניין שהצליחו לייצר. אם בשנה שעברה משך אליו האירוע עשרות מפגינים וסוקר בכל מהדורת חדשות מקומית, הפעם נצפו שם רק כמה מפגינים בודדים והוא זכה להתעלמות תקשורתית כמעט מוחלטת (מי שזכו למעט סיקור היו נהגי המוניות, שהגיעו גם לטקס ה-Crunchies כדי להפגין נגד אובר).

העניין המועט שהצליח לייצר טקס ה-Crappies והירידה הכללית במספר ההפגנות ופעולות המחאה האנטי-טכנולוגית בסן פרנסיסקו (כולל חסימות האוטובוסים של עובדי גוגל) מתווספים לתוצאות של סקר חדש שפורסם בשבוע שעבר מטעם מטה הבחירות של ראש העיר, אד לי. על פי הסקר, ל-65 אחוז מתושבי העיר יש עמדה חיובית כלפי תעשיית ההיי-טק ואילו רק 20 אחוז מהתושבים אוחזים בדעה שלילית כלפי התעשייה. בנוסף, 68 אחוז חושבים שראש העיר צריך להמשיך לתמוך בתעשיית ההיי-טק ולעזור לה לצמוח.

כל אלה הספיקו לסן פרנסיסקו כרוניקל להכריז השבוע, באופן כמעט סופי, על מותה של תנועת המחאה האנטי-טכנולוגית. בעיתון ציטטו את אחד הפעילים שהודה שתנועת המחאה התפרקה. ״אחרי שזכינו לסיקור בתקשורת, לא הגיעה תמיכה נוספת מאנשים צעירים או מתושבי סן פרנסיסקו״, הסביר. ״האנשים שקיווינו לגייס עובדים במשרה מלאה כדי לשלם שכר דירה, התחילו בעצמם לעבוד בחברות ההיי-טק או נאלצו לעזוב את העיר בגלל עליית המחירים״. 

בכתבה ציינו גם את התרומות הגדולות (והמתוקשרות) של בכירי ההיי-טק למוסדות שונים בעיר (כמו 75 מיליון הדולרים שתרם בשבוע שעבר מרק צוקרברג לבית החולים של סן פרנסיסקו) כאחת הסיבות להתפוגגותה של המחאה וקבעו שנוצר בעיר סטטוס קוו חדש. 

אנחנו התבשרנו השבוע על עלייה נוספת במחיר השכירות.

 

 

ד

להמשך הפוסט