בטיסה חזרה מניו יורק התיישבה לידי בחורה שמנה. 

ממדי גופיה לא איפשרו לה לסגור את חגורת הבטיחות והיא נאלצה לבקש מהדיילת חגורה נוספת, ששימשה כמאריך לחגורה. בנוסף, לא ניתן היה להוריד את משענת היד שמפרידה בין המושבים.

למעשה, שכנתי לטיסה לא עשתה שימוש רק בשטח המושב שלה, אלא גם בלפחות 30 אחוז משטח המושב שלי (וגם זה רק כשהיא דחקה עצמה ככל האפשר לכיוון המעבר). 

הצפיפות הפיזית שנכפתה עלי לא הפריעה לי. הנערה הצעירה שישבה לימיני הפגינה לויאליות, הרימה את משענת הכסא שהפרידה בינינו והזמינה אותי לפלוש מעט לשטחה. שנינו הסתדרנו היטב עם שטח משותף של קצת יותר מכיסא וחצי.

ובכל זאת, זו היתה הטיסה הנוראית בחיי. 

לא בגלל המחסור במקום, גם לא בגלל הסערה שתפסה אותנו מעל Salt Lake City וטילטלה את המטוס במשך דקות ארוכות.

זו היתה הטיסה הנוראית בחיי כי הלב לא הפסיק להישבר.

הוא נשבר כשהיא עשתה ניסיון נוסף, חסר סיכוי, להוריד בכל זאת את משענת המושב. הוא נשבר כשהיא שאלה את הדיילת אם יש לה עדיין אפשרות לשדרג את הכרטיס למחלקה יותר מרווחת. הוא נשבר עם כל מבט שהופנה לעברינו ועם כל ניסיון של הדיילים לעבור לידינו עם עגלת השירות. הוא נשבר כשהבנתי שעבורה כל טיסה היא מאבק וכשתהיתי על כמה טיסות היא לא עלתה כדי להימנע מהריטואל הנוראי הזה. 

הוא נשבר כשהסכלתי עליה וראיתי מבוכה אינסופית ובושה אדירה ורצון גדול להיעלם, להסתתר מפני הרגע. רגע שנמשך חיים שלמים. זו היתה התבוננות במאבק חסר סיכוי, וזה היה קורע.

כשהדיילת בישרה לה בצער שהמטוס מלא ואין אפשרות לשדרוג, דווקא שמחתי. לא צריך להוסיף על סבלה גם תשלום נוסף. 

חברות התעופה, כך מתברר, לא ממש יודעות איך להתמודד עם נוסעים בעלי משקל עודף. חלקן דורשות מנוסעים רחבי מידות לרכוש כרטיס טיסה נוסף, אחרות מאפשרות להם לטוס רק על בסיס מקום פנוי במידה ויש שני מושבים ריקים. קראתי גם על יוזמה מזעזעת הקוראת לקבוע את מחירי הכרטיסים בהתאם למשקל הנוסעים (ובהתאם לכך להקצות מקום).

אנשים עם משקל עודף לא צריכים לשלם יותר. מישהו צריך לאלץ את חברות התעופה להקצות עבורם מושבים קצת יותר גדולים. לא כדי לשפר את הנוחות הפיזית שלהם או של שכניהם למושב, אלא כדי שאנשים כל כך גדולים יפסיקו לשבת מכווצים בכיסאותיהם ולחשוב הרבה יותר מפעמיים לפני שהם מזמינים כרטיס טיסה.  

״אני ממש מצטערת״, היא אמרה לי בצער אחרי שהדיילת בישרה לה שאין עבורה מקום אחר.

הייתי צריך לתת לה חיבוק, אבל הלב כבר לא תיפקד.

כשחזרתי הביתה, נזכרתי בקטע הטלוויזיוני הטוב של השנה: