בשבוע שעבר הצביעו גם בסנאט הסטונדטים של סטנפורד בעד ההצעה לקרוא להנהלת האוניברסיטה להימנע מהשקעות בחברות ש"לוקחות חלק בכיבוש הישראלי”. היה זה סיום מעט מפתיע לקמפיין ה-BDS האנטי-ישראלי, שהתנהל בקמפוס בחודשיים האחרונים. 

בהצבעה המקורית, שנערכה שבוע קודם, לא הצליחו תומכי ה-BDS להשיג את הרוב הנדרש כדי להעביר את החלטה (9 הצביעו בעד, 5 נגד ונמנע אחד). אלא שראשי מועצת הסטונדטים נענו למחאותיהם של מובילי הקמפיין האנטי-ישראלי, שטענו שההצבעה נערכה תחת אווירה עוינת שיצרו מתנגדי ה-BDS, והחליטו לערוך הצבעה חוזרת. הפעם הושג הרוב הנדרש (10 בעד, 4 נגד ונמנע אחד).

תנועת החרם על ישראל מתחזקת באוניברסיטאות בקליפורניה

במחנה הפרו-ישראלי השמיעו כמה קולות של מחאה, אבל מיד חזרו לקו ההסברה המקורי ומיהרו להזכיר שלהצבעה הזאת אין שום משמעות. פורמלית, הם צודקים. הנהלת סטנפורד, בדומה להנהלות של שבע אוניברסיטאות נוספות בקליפורניה בהן הסתיימו הקמפיינים האנטי-ישראלים בהצלחה, לא תקבל את המלצות הסטונדטים ולא תחרים את החברות המדוברות. מעשית, גם הם יודעים שהם טועים. האווירה האנטי-ישראלית שיוצרים הקמפיינים האלה באוניברסיטאות משמעותית הרבה יותר מחרם של כמה חברות. 

הארגון הפרו-ישראלי StandWithUs פרסם השבוע סרטון שמציג ראיון שעברה החודש סטודנטית מאוניברסיטת לוס אנג׳לס (UCLA), שניסתה להתקבל לוועדת השיפוט של הסטודנטים ונפסלה לאחר שהתברר שהיא יהודיה (לאחר התערבותו של אחד מאנשי הסגל שהסביר שלא מדובר בקריטריון ראוי נערכה הצבעה חוזרת והיא קיבלה את התפקיד). בחודש שעבר רוססו צלבי קרס ענקיים על בית האחווה היהודי באוניברסיטת דיוויס שבצפון קליפורניה. אלה עדיין מקרים נקודתיים, אבל הם נהפכים לפחות חריגים. 

יש לי בעיה עם תנועת ה-BDS. לכאורה, הייתי צריך לתמוך בפעולותיה. לסנקציות כלכליות מצד מוסדות וחברות אמריקאים יהיו השפעות מידיות על מדיניות ישראל. במצב העניינים הנוכחי, מדובר במנוף הלחץ היחיד שעשוי להביא להפשרת הקיפאון המדיני ולהוביל להסכם כלשהו. 

אלא שבתנועת ה-BDS כמו מתעקשים שלא לאפשר לי לתמוך בהם. הקמפיינים של התנועה כוללים לא מעט תעמולה אנטי-ישראלית שקרית (כל יהודי שמגיע לישראל מקבל נשק כדי לירות בערבים, חיילי צה״ל משחררים עכברושים לתוך אברי מין של פלסטינאיות), שמעלים תהיות לגבי הרצינות והאמינות של העניין (כאילו שהכיבוש לא מייצר טיעונים אמיתיים משכנעים מספיק). גם הפניית המאבק כלפי סטודנטים יהודים צעירים מוסיפה לתחושת האי נוחות. בתנועת ה-BDS אמנם מקפידים לגנות כל מקרה של אנטישמיות, אבל האווירה שהם מייצרים בקמפוסים היא שמולידה את העניין.  

לא עברתי תהליך פטריוטיזציה, כפי שקורה ללא מעט ישראלים שחיים בארצות הברית (היה מוזר לראות ישראלים שמגדירים עצמם כשמאלנים ומזכירים בכל הזדמנות שהם כאן בגלל ביבי מתייצבים ל״מפגן תמיכה בישראל״ בזמן המלחמה בעזה). אני גם לא חושש מההשלכות החברתיות והמקצועיות של תמיכה בתנועת ה-BDS (סטודנטים ישראלים שלקחו חלק בקמפיין האנטי-ישראלי בסטנפורד העדיפו לא להתראיין בנושא משום שחששו מהתגובות בקהילה הישראלית ומכך שהעניין ייפגע בסיכוייהם לעבוד בחברות ישראליות). אולי אני פשוט לא קהל היעד.

בשבוע שעבר פגשתי במקרה בחור אמריקאי צעיר, פעיל באיפא״ק, השדולה הפרו-ישראלית בקונגרס. מסוג האנשים שתומכים בישראל על אוטומט, פועלים נגד תנועת ה-BDS וסבורים שכל ביקורת היא התערבות שפוגעת בדמוקרטיה הישראלית. ״למה נתניהו מתעקש לנאום בקונגרס?״, הוא הפתיע אותי. ״הפעם אני מרגיש שהוא לא מוציא אצבע משולשת רק לאובמה, אלא גם לי כאמריקאי. היהודים האמריקאים הצעירים, אלה שעוד אכפת להם ממה שקורה לישראל, מאוד לא אוהבים את זה. אם תלך היום למפגשים סגורים של צעירים באיפא״ק תשמע גם ביקורת על ההתעקשות לבנות בהתנחלויות המבודדות ועל מה שקורה בשטחים. זה משהו שעד לא מזמן היה אסור להגיד״. מזל שיש את ביבי.