הועידה הכלכלית בדאבוס משמשת בכל שנה מוקד לביקורת על ניתוקם של העשירים והמקושרים משאר תושבי כדור הארץ, ונתוני אי-שוויון עומדים במרכזה של ביקורת זו. בימים האחרונים עוסקת התקשורת בדוח חדש של ארגון אוקספם, שפורסם לכבוד הועידה הכלכלית בדאבוס, ובו טענות מרחיקות לכת לגבי אי-השוויון העולמי והדרכים לטפל בו. אבל מה אנחנו באמת יודעים לגבי אי-שוויון בהכנסות? ממה הוא נובע? על מה הוא משפיע?

ברשומה זו נעסוק במספר מיתוסים נפוצים בנוגע לאי שוויון, המתוחזקים על ידי ארגונים המקדמים אג'נדה מסוימת כגון ארגון אוקספם והפוליטיקאים והעיתונאים המצטטים אותם. 

 

מיתוס ראשון: העלייה באי השוויון נובעת ממדיניות ממשלתית

תיאור המיתוס: אי השוויון גדל בעשורים האחרונים במדינות רבות כתוצאה מהפעלת מדיניות קפיטליסטית (או "ניאו-ליברלית", מה שזה לא אומר), מכוחם של בעלי ההון ומקשרים ביניהם לבין גורמי ממשל.

 נתונים: את אי השוויון בהכנסות מקובל למדוד בעזרת מדד ג'יני – ככל שהמדד נמוך יותר, כך המדינה יותר שוויונית. הנתונים הם ברורים – אי השוויון גדל במרבית מדינות העולם במהלך העשורים האחרונים. להלן תרשים עבור מספר מדינות מייצגות, המבוסס על נתוני ה-OECD שניתן להוריד כאן:

 

מסקנות: כפי שניתן לראות, אי השוויון נמצא בעלייה בכל המדינות בתרשים (וכמעט בכל מדינה אחרת שתבחרו), כולל מדינות סוציאל-דמוקרטיות למהדרין כגון שבדיה ודנמרק. מגמות אלו מלמדות אותנו שאין כאן בעיה הקשורה לשיטה כלכלית מסוימת, הנהוגה אך ורק במדינות מסוימות: אי השוויון נמצא בעליה במדינות שבהן שיעור נכבד מהעובדים הם חברים בועדים כגון שבדיה וגרמניה ובמדינות שבהן העבודה המאורגנת פחות נפוצה כגון ארצות הברית ובריטניה, אי השוויון נמצא בעליה במדינות שבהן מיסים גבוהים ובמדינות שבהן מיסים נמוכים, במדינות בעלות שיעורי אבטלה גבוהים או נמוכים, במדינות עשירות יותר או עניות יותר, דמוקרטיות ודיקטטוריות, במדינות עם הרבה טייקונים ובמדינות עם מעט טייקונים, במדינות גדולות וקטנות, אירופאיות ואמריקאיות ואסייתיות ולפי כל חלוקה אחרת שתרצו. על כן לא יתכן שהמגמה נובעת מכוחם היחסי של טייקונים, מפגיעה בועדי עובדים, מערכת חינוך ציבורית חלשה או מיסוי נמוך מדי.

 

אז ממה ממגמת הגידול באי השוויון כן נובעת? משני גורמים עיקריים, הנוכחים בכל מדינות העולם.

הראשון הוא ההתקדמות הטכנולוגית. בספרו Average is over מסביר הכלכלן טיילור קוואן כיצד העולם כיום מתחלק לאנשים שמחשבים לא יכולים בלעדיהם, ולאנשים שהמחשבים עושים עבודה יותר טובה מהם: אם פעם פקידים היו נדרשים לקבוע פגישות, להקליד מסמכים, לבצע רישומים במאגרי מלאי או לנהל חישובים מורכבים, כיום תוכנות אוטומטיות מקלות על פעולות אלו ומאפשרות לפקיד יחיד לעשות עבודה שבעבר עשו חמישה פקידים. אז דרושים פחות פקידים, ואלו שמוצאים עבודה נאלצים להתפשר על שכר נמוך יותר. העבודות בדרג הנמוך והבינוני של הכישורים הולכות ונעלמות, והאבטלה בקרב צעירים גדלה במדינות רבות עוד לפני המשבר הנוכחי. במקביל לכך, אם בעבר מהנדסים ומתכנתים היו מרוויחים קצת יותר מאשר השכר הממוצע במשק, היום במדינות רבות הם מרוויחים פי 2 או יותר ממנו – והם שווים את מה שהם מרוויחים.

הגורם השני הוא הגלובליזציה. אם בעבר ארגוני עובדים יכלו לשמור על שכר גבוה כתוצאה מהיעדר תחרות בין לאומית, היום המפעל שלהם יקרוס אם עלויות היצור יהיו גדולות מהעלויות בסין. ארגוני העובדים היחידים שיכולים לשמור על כוחם הם אלו שבמגזר הציבורי, אך קריסת מערכות הפנסיה עקב הזדקנות האוכלוסיה מאיימת גם על התנאים שהם השיגו לעצמם. למעשה יש כאן עוד מיתוס, שלפיו המרוויחים היחידים מהגלובליזציה הם העשירים ביותר. ראו למשל את הגרף הבא, הלקוח ממחקר חדש של הבנק העולמי:

 

התרשים מתאר את השינוי בהכנסות בין השנים 1988 ו-2008 עבור אחוזונים שונים מאוכלוסיית העולם, כאשר האחוזונים מסודרים על ציר ה-X (לא להתבלבל – זה לא ציר זמן). ניתן לראות שעבור 5% התחתונים, רובם אפריקאים, ההכנסות לא השתנו. אחרי כן אנחנו רואים שינוי דרמטי לחיוב עבור בעלי הכנסות ממוצעות ברמה העולמית – מיליארדי סינים, הודים אינדונזים וכו' שהכנסתם השתפרה דרמטית בעשורים האחרונים. אחרי כן ישנה ירידה נוספת, כאשר לפי המאמר האנשים באחוזונים 75-85 חיים ברובם במזרח אירופה ואמריקה הלטינית. לבסוף רואים את העשירים ביותר שחוו גם הם צמיחה, וכוללים את מרבית אזרחי מערב ומרכז אירופה, ארצות הברית ויפן, וכן גם את מרבית אזרחי מדינת ישראל. ניתן לראות שאת עיקר פירות הגלובליזציה קטפו "אנשי האמצע" ולא רק העשירים. על פי המאמר המפסידים העיקריים מהגלובליזציה היו אנשים באפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות קומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה. 

ארגון אוקספם מנסה לקדם בהמלצותיו את הלחימה במקלטי מס ובהתחמקויות מס של חברות גלובאליות, אך אם מהלכים כאלו ינקטו רק על ידי חלק ממדינות העולם אותן מדינות פשוט יצטרפו לרשימת המפסידים מתהליך הגלובליזציה, כאשר החברות יעברו למדינות אחרות (וזה דווקא לא מיתוס, כפי שכתבתי בעבר). לא ניתן לתאם כאלו ברמה העולמית, מכיוון שתמיד יהיה שווה למדינות רבות לסטות מהקרטל.

 

אי השוויון הוא תוצאה של מערכת כלכלית ההולכת ומתייעלת. אלו הגורמים המרכזיים, וזהו גם המחיר שמדינה המעוניינת לעצור את המגמה נדרשת לשלם: עצירת ההתפתחות הטכנולוגית, עצירת הצמיחה, והטלת חסמים על סחר בין לאומי שיפגעו באופן דרמטי ברמת החיים של התושבים. מכיוון שאף מדינה לא באמת רוצה לשלם מחיר כזה, ובצדק, אי השוויון ככל הנראה ימשיך לעלות בעשורים הבאים, גם בשבדיה.

אבל מה עם הרמה האבסולוטית של אי השוויון? בכל זאת, שבדיה ודנמרק נמצאות מתחת לארצות הברית וישראל. מדוע אי-השוויון בשבדיה נמוך יותר? שאלות אלו מעבירות אותנו אל המיתוס השני.

 

מיתוס שני: פרמטרים של שוק העבודה ומערכת ההשכלה משפיעים על אי השוויון

תיאור המיתוס: על מנת להילחם באי השוויון בהכנסות מדינות צריכות לשפר את מערכות החינוך שלהן, לקדם את העבודה המאורגנת, לקדם זכויות עובדים, לפקח על שכר מנהלים בחברות גדולות וכו'.

 נתונים: את התרשים הבא, המבוסס גם הוא על נתוני ה- OECD, כבר הצגתי בבלוג בעבר:

 

התרשים מתאר שני מדדי ג'יני שונים: הראשון הוא לפי הכנסות ברוטו, לפני תשלום מיסים וקבלת קצבאות מהממשלה (קצבאות אבטלה, נכות וכו'), והשני הוא לפי הכנסות נטו, אחרי תשלום מיסים וקבלת קצבאות. התרשים הקודם של המגמות שהצגתי היה לפי הכנסות נטו, אחרי מיסים וקצבאות.

 מסקנות: כפי שניתן לראות, על פי מדד הג'יני של הכנסות ברוטו אין הבדלים משמעותיים בין המדינות. פינלנד וגרמניה מאוד קרובות לישראל וארה"ב, ובריטניה וצרפת הן המדינות הכי פחות שוויוניות. הגורם להבדלים בין מדינות באי השוויון לפי הכנסות נטו הוא בעיקר המיסים שנלקחים מהעשירים והקצבאות המועברות לעניים – לא מערכת החינוך המהוללת של פינלנד, לא איגודי העובדים, ולא שכר המנהלים הגבוה בחברות אמריקאיות. כל אותם נושאים אחרים פשוט לא משפיעים כל כך. על כן, השקעה במערכת החינוך או הגבלת שכר מנהלים לא תשפיע על אי השוויון. גם מקלטי המס המשמשים חברות בין לאומיות אינם משפיעים כל כך. כפי שניתן לראות בתרשים שפרסמתי בעבר במסגרת רשומה על חוק עידוד השקעות הון, הקורלציה בין מיסי חברות לאי-השוויון היא למעשה הפוכה ממה שהייתם מצפים.

 מדינות שהמיסים והקצבאות אצלן נמוכים יכולות, אולי, לשנות את מגמת העלייה באי השוויון על ידי הגדלת המיסים והקצבאות. אינני בטוח עד כמה אפשרות זו רלוונטית למדינת ישראל, מכיוון שהמיסים בארץ גבוהים, הקצבאות אינן נמוכות כל כך והעלמת מס היא נוהג נפוץ. אבל אם כן, השאלה הבאה שנשאל היא זו: למה שנעשה את זה? וכך אנו עוברים אל המיתוסים השלישי והרביעי.

 

מיתוס שלישי: אי השוויון פוגע באיכות חייהם של אזרחי העולם

תיאור המיתוס: אי השוויון בהכנסות פוגע באושר האישי של בני אדם רבים, מגדיל את השחיתות, מערער את יסודות הדמוקרטיה, פוגע בכלכלה וכו'.

 נתונים: סקירה של מחקרים בתחומים הללו מעלה תמונה שהיא בעיקר מורכבת. מצאתי מחקר בודד שהראה כי אי שוויון מגדיל את השחיתות, אך מחקרים אחרים מראים שלא, מחקרים מסוימים על ארצות מסוימות מצאו שאי שוויון ברמת המדינה או האזור משפיע לשלילה על האושר האישי של אנשים, מחקרים אחרים מצאו השפעה חיובית, ויש כאלו שמצאו שאין השפעה בכלל או שיש השפעה שונה בארצות שונות ותקופות שונות, וכך הלאה גם לגבי נושאים אחרים. עיתונים כמובן יצטטו רק את אותם החוקרים והמחקרים התומכים באג'נדה שלהם ויתעלמו מהאחרים, אך בעולם של היום לכל אחד מכם יש אפשרות לחפש מאמרים ב- Google scholar לפי מילות מפתח ולקרוא לפחות את התקצירים. קשה לבודד את השפעות אי השוויון על משתנים שונים, מכיוון שחלקם משפיעים בעצמם על רמת אי השוויון (כלומר, ישנה סיבתיות בכיוון ההפוך), וקשה להכריע לגבי השאלו הללו. אני לא יכול לטעון בביטחון שאין לאי השוויון בהכנסות שום השפעות, אולי בעוד עשור או שניים התמונה תהיה ברורה יותר ואולי לא. כיום, בכל אופן, אנחנו עדיין לא יודעים מספיק.

 מסקנות: השוו זאת למשל לאבטלה. ההשפעות של אבטלה הן ברורות לחלוטין: שלל מחקרים מראים פגיעה קשה וברורה באושר האישי ובהערכה העצמית של המובטלים שתשפיע על הקריירה שלהם עשרות שנים קדימה גם אם הם יחזרו לשוק העבודה, עלויות גבוהות למערכות הרווחה הקורסות, ערעור יציבות המשטר במדינות עולם שלישי ועוד.

כנ"ל לגבי עוני אבסולוטי – עוני הנמדד לא כתלות בהכנסה החציונית (עוני יחסי) אלא על פי מדדים אבסולוטיים של צריכה ורמת חיים, שיעור האנשים במדינה שבאמת לא יכולים לממן לעצמם ארוחות סדירות וקורת גג. על פי עצם הגדרתו עוני אבסולוטי מהווה בעיה, לא היינו רוצים לגור בארץ עם מספר גבוה של חסרי בית. אבל אם עוני הוא מה שמעניין אותנו, למה לא למדוד אותו במקום את אי השוויון בהכנסות? האם אנשים היו בכלל שמים לב לאי השוויון בהכנסות ברמת המדינה אם הנתון לא היה מפורסם בעיתונים? האם הגידול באי השוויון בשבדיה באמת פגע באיכות חיי התושבים שם, שנהנים מכלכלה משגשגת ומערכת רווחה חזקה?

 

            צילום: אלכס ליבק

 אם אבטלה ועוני אבסולוטי הם נושאים שהשפעותיהם ברורות וחד משמעיות הרבה יותר מאשר אי-שוויון, או אם מלכתחילה עוני הוא הדבר שמטריד אותנו, אז למה בכלל להתעסק בסטטיסטיקות של אי-שוויון? מדוע המספר הזה חשוב לנו?

הסיבה לכך פשוטה: נתוני אי השוויון מוצלחים יותר מבחינת יכולתם לתמוך באג'נדה פוליטית מסוימת. כאשר מדברים על אבטלה כלכלנים רבים מתייחסים לגמישות שוק התעסוקה, מונח הכולל בתוכו רפורמות עם גוון קפיטליסטי שנועדו להקל על שכירת ופיטורי עובדים. כאשר מדברים על עוני אבסולוטי קל להראות שהוא נמצא בירידה עקבית פחות או יותר בכל העולם ובמדינות מערביות הוא כמעט שלא קיים – בזכותם של הקפיטליזם והגלובליזציה. קשה יותר לתרץ את האג'נדה, את הצורך בהרחבת תפקידיה של הממשלה.

 

מיתוס רביעי: אי השוויון בהכנסות יוצר אי שוויון בתחומים אחרים

תיאור המיתוס: זה מתחיל עם אי שוויון בהכנסות שמוביל לאי שוויון בצריכה, ומאוד מהר אנחנו מגיעים למצב שבו יש רפואה נפרדת לעשירים, חינוך נפרד לעשירים, ובעתיד הלא-רחוק – תחנות חלל יפיפיות שבהן יתגוררו העשירים לבדם, בזמן שכולנו נישאר כאן להינמק בתנאי מדינת עולם שלישי, לעבוד בסדנאות יזע ולהילחם על שאריות.

 נתונים: על פי מאמר שפורסם בשנת 2009 אי השוויון בתוחלת החיים, בתמותת תינוקות, בשיעור השתתפות במערכת ההשכלה, באוריינות, בשנות השכלה, ובזמן פנוי נמצא דווקא בירידה בארצות הברית במהלך מאה השנים האחרונות. לגבי בריאות החוקרים מעירים כי:

"It is puzzling that this progress toward equality in length of life receives so little notice in discussions of equality. One would think that life itself would represent a central dimension of material well-being. Yet, much more attention has been of directed toward inequality of income and wealth."

החוקרים בדקו גם אי-שוויון בצריכה, ומצאו כי אפילו שם ישנה מגמה חלשה של ירידה באי השוויון, כאשר העניים צורכים כיום יותר ביחס לעשירים. מדדים כגון מספר מכוניות לנפש, מספר טלוויזיות לנפש וכו' מראים כולם עולם שהולך ונעשה יותר שוויוני. כמה כבר מכוניות משפחה עם חמש נפשות צריכה? החוקרים מסיקים לסיום כי:

"…a picture does emerge and does suggest that the distribution of well-being is clearly more egalitarian than it was at the beginning of the industrial revolution… The last quarter millennium has produced remarkable equality in the developed world and there is good reason to believe these egalitarian benefits will be extended to the developing world as incomes grow."  

מסקנות: לאור ממצאים אלו, לא מפתיע לגלות שהשפעת אי השוויון בהכנסות על האושר ברמה האישית היא איננה ברורה. נתונים כגון צריכה, בריאות והשכלה הם פשוט חשובים יותר עבור מרבית הפרטים.  

בסופו של הדוח שהזכרתי בתחילת הרשומה ממליץ ארגון אוקספאם להגדיל את ההשקעות במערכות החינוך והבריאות הציבוריות על מנת להילחם באי-השוויון. הנתונים אודות גידול בשוויון בחינוך ובבריאות מעמידים את המלצותיו של הארגון באור מעט מגוחך. אינני יודע אם נדרש להגדיל את ההשקעות, אבל ברור שאין כאן כשל דרמטי אלא דווקא הצלחה אדירה.

 

סיכום: חשוב להקטין את אי השוויון מפני שחשוב להקטין את אי השוויון?

הגורמים המרכזיים לגידול באי השוויון הם ככל הנראה ההתקדמות הטכנולוגית והגלובליזציה, ולא קונספירציה כלשהי של בעלי ההון. הגורמים המרכזיים להבדלים בין מדינות הם מערכת המיסוי והקצבאות, ולא מערכת החינוך, תפוצתם של ועדי עובדים או כוחם של טייקונים. והשפעות? עדיין לא ברור אם לאי שוויון ישנן השפעות של ממש מלבד תרומתן הרגילה של כותרות אפוקליפטיות לנתוני המכירות של עיתונים.

נתוני אי שוויון לא מספקים תמיכה באידיאולוגיה הדוגלת במעורבות ממשלתית רבה יותר או במיסוי גבוה יותר, מכיוון שלא ברור אם יש להם השפעה על משתנים חיצוניים כגון רמת האושר או משתנים מאקרו-כלכליים שיכולים לעניין את מי שאינו תומך באותה האידיאולוגיה מלכתחילה. אם אי שוויון לא משפיע על כלום ובעצם הנתונים החשובים לנו הם עוני אבסולוטי או אבטלה, אז כדאי לנו להוריד את אי השוויון בגלל ש… מה? בגלל שאכפת לנו מהמספר הזה, מאי השוויון בהכנסות? לי זה נשמע כמו טיעון מעגלי.

מפגינות מול הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 2012. צילום: אי-פי

 

———————–

עדכון לרשומה

בעקבות כמה מהתגובות הגעתי למסקנה שהמיתוס השלישי אינו מפורט מספיק. ראשית כל, חשוב לומר מספר דברים:

  1. ברגע שישנן השפעות סיבתיות בשני הכיוונים, קשה מאוד להבין מהיכן נובעת הקורלציה שאנחנו רואים. לכן במחקרים שאפרט בהמשך כללתי מחקרים שמראים סיבתיות בשני הכיוונים.
  2. הרבה יותר קשה לפרסם מאמר אם מצאת שאין קשר בין שני משתנים. לכן סביר מלכתחילה שיהיו יותר מאמרים שבהם החוקרים טוענים שיש קשר בין שני משתנים מאשר מאמרים שבהם החוקרים טוענים שאין קשר, גם אם מרבית הניסיונות למצוא קשרים נכשלו.
  3. חלק מהמגיבים ציינו הרצאות בטד או הפניות לכתבות שלכאורה מוכיחות השפעות של אי שוויון. כפי שכתבתי ברשומה, אין דבר יותר קל מ- cherry picking – לקחת רק את המאמרים שתומכים באידיאולוגיה שלך ולהתעלם מאחרים. גם אני יכולתי לעשות זאת, אבל אני באמת משתדל שלא. אז תסלחו לי שהרצאה יחידה ב-TED עם כמה גרפים יפים איננה מספיקה על מנת לשכנע אותי.

הנה מעט פירוט לגבי הספרות בנוגע להשפעות אי השוויון על משתנים אחרים. הפירוט הזה כמובן אינו מהווה סקירת ספרות רצינית ומקיפה ואינני משווה בין המהימנות של המחקרים הנידונים. בנושאים הנידונים ישנם עוד מחקרים רבים שלא כיסיתי, ויתכן שישנם נושאים חשובים נוספים בספרות. הכוונה היא רק להבהיר את הנקודה.  

  • מחקרים שלפיהם אי שוויון מגדיל את השחיתות: אחד
  • מחקרים שלפיהם השחיתות מגדילה את אי השוויון: אחד, שניים
  • מחקרים הדנים בסיבות המרכזיות לשחיתות ולא מזכירים בכלל אי שוויון, לפחות בתקציר: אחד, שניים, שלוש
  • מחקרים שלפיהם דווקא הגדלת הממשלה תגדיל את השחיתות, כך שההמלצות של אוקספם ושל יחימוביץ' בעניין זה הן די מגוחכות: אחד, שניים, שלוש, וגם כאן יש מחקרים שמעלים תמונה מורכבת יותר.
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון פוגע בדמוקרטיה: לא מצאתי.
  • מחקרים שלפיהם דמוקרטיה משפיעה על אי השוויון: אחד, שניים, שלוש
  • מחקרים המעלים קשרים מורכבים בין אי שוויון לדמוקרטיה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון הופך אנשים למאושרים פחות: אחד, שניים (קובץ PDF)
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון הופך אנשים דווקא למאושרים יותר: אחד, שניים (קובץ PDF)
  • מחקרים שלפיהם השפעת אי השוויון על אושר לפעמים חיובית או לא קיימת ולפעמים שלילית כתלות במדינות או בתקופה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי השוויון פוגע בצמיחה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי השוויון דווקא תורם לצמיחה: אחד
  • מחקרים המעלים קשרים מורכבים בין אי שוויון לצמיחה: אחד, שניים, שלוש. באופן כללי למתעניינים מומלץ לקרוא על עקומת קוזנץ, ישנם ויכוחים רבים לגבי קיומה במציאות, וכמובן שגם הצמיחה משפיעה על אי השוויון.

אני מקווה שהרעיון הכללי ברור.

אני לא טוען שאי השוויון בהכרח לא משפיע על כלום, אני כן טוען שיש בעיות הרבה יותר חמורות וברורות כגון אבטלת צעירים ועוני אבסולוטי, והשיח על אי שוויון מתעלם מהם מכיוון שהמטרה האמיתית העומדת מאחוריו היא הצדקתה של אידיאולוגיה מסוימת – ולא קידומה של האנושות למקום טוב יותר. כל אזרח שאינו מעוניין להפגין בעד אינטרסים של מישהו אחר חייב להקדיש את המאמץ המינימאלי הנדרש על מנת להפריד בין תעמולה פוליטית לבין בעיות אמיתיות.