המתח בין האינדיבידואל לבין החברה הוא אחד מהנושאים המגדירים את הקיום האנושי, ברמה הבסיסית ביותר, כבר אלפי שנים. אנחנו לא נמרים החיים בבדידות בטריטוריה שלהם, אנחנו יצורים חברתיים הזקוקים לחברי השבט שלנו, אך אנחנו גם לא נמלים החולקות אחת עם השנייה גנים משותפים ומוכנות להקרבה טוטאלית ואוטומטית של הפרט למען הכלל.

המתח הזה ככל הנראה היווה את אחד הגורמים להופעתן של הדתות הממוסדות והאידיאולוגיות הטוטליטריות. בעולם של שבטי ציידים לקטים היה קל יחסית לייצר נאמנות לשבט הקטן, שבו יש קשרים משפחתיים בין רבים מהחברים וכולם גדלים יחד מילדות. אך בעולם של ציוויליזציות גדולות נדרשו מיתוסים מלאי דמיון ועוצמה על מנת לחבר בין מצרים, אשורים או בני אינקה שמעולם לא פגשו אחד את השני ולגרום להם להילחם ולמות למען הממסד השליט. המאבק בין הפרט לבין החברה שזור בכל תקופה ותקופה, והמאה העשרים עמדה בסימן המאבק בין חברות קולקטיביסטיות לבין חברות אינדיבידואליסטיות (מלחמת העולם השנייה הוכרעה רק לאחר שמדינה קולקטיביסטית אחרת הטילה את מלוא כובד משקלה כנגד גרמניה הנאצית). לאור סופה של המאה העשרים נראה שבינתיים האינדיבידואליזם יצא כשידו על העליונה, אך בוודאי יהיו סיבובים נוספים בעתיד.

מדינת ישראל הייתה תמיד על הסף בעניין זה. יסודותיה של המדינה הם קולקטיביסטיים, ויש שיאמרו שהיה זה מחויב המציאות לאור האתגרים הביטחוניים שעמדו בפנינו בעבר. קשה לנצח במלחמות ולקיים קליטת הגירה מסיבית וכור היתוך עם אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית. אך מצד שני מדינת ישראל אף פעם לא התקרבה למודל טוטליטרי או קומוניסטי של ממש. מאז שנות השמונים נראה היה שהאינדיבידואליזם הולך וגובר, בדומה למגמה העולמית, אך בשנות האלפיים ובייחוד בשנים האחרונות הכיוון הפך להיות מטושטש למדי.

 

הקולקטיביזם הישראלי כולל שלוש זרועות מרכזיות.

הראשונה היא הקולקטיביזם הצבאי – אנשים שעיקר עניינם הוא בצה"ל ובמצבה הביטחוני של מדינת ישראל. הקולקטיביזם הצבאי מונע על ידי האתוס של מגש הכסף, על ידי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", על ידי קידוש השירות הצבאי בתור גורם מאחד ומלכד, על ידי טובים ורעים וגיבורים ומעשי גבורה. מיליטריזם לא יכול לבוא ביחד עם אינדיבידואליזם, מכיוון שאינדיבידואליסטים לא נוטים להסתער במעלה גבעה מבוצרת עם כדורים השורקים סביבם בעקבות פקודה. על כן, למרות שפה ושם אנשי צבא עושים קולות של תומכי חופש כשהם מדברים על נושאים כלכליים או אחרים, בסופו של דבר עצם הקונספט הוא זר ומוזר עבורם. כשהם נתקלים בבעיות הם תמיד יחזרו לטריטוריה הקולקטיביסטית המוכרת.

הזרוע השנייה היא הקולקטיביזם הכלכלי, אותה התרפקות נוסטלגית על העבר המפא"יניקי, היכן שכל מה שהיית צריך זה להיות גבר אשכנזי עם כרטיס חבר בארגון העובדים הנכון ויכולת הצבעה אוטומטית עבור המפלגה הנכונה על מנת לקבל משכורת גבוהה וקביעות לכל החיים. גם הישראלים שאינם לוקים בנוסטלגיה חונכו על ידי מערכת שרואה התערבות ממשלתית בתור תופעה חיובית בעיקרה ומייחלת לפיקוח ממשלתי בתור פתרון קסם לבעיות חברתיות וכלכליות. השילוב של החינוך הסוציאליסטי ואבדן השלטון לטובת הימין יצר סוג של סכיזופרניה בשמאל הישראלי: מצד אחד רמת האמון של השמאל במוסדות המדינה נמוכה מאוד, ומצד שני הוא עדיין רואה במוסדות אלו את הכלי הבסיסי לפתרון בעיות חברתיות. למעשה, אפילו פוליטיקאים שתויגו על ידי התקשורת בתור "ניאו-ליבראליים", כגון בנימין נתניהו או יאיר לפיד, מפעילים מדיניות של התערבות בכלכלה שבארצות הברית ובאירופה הייתה מסווגת בתור שמאל מובהק.

הזרוע השלישית היא הקולקטיביזם הדתי, אך בניגוד לאחרות היא שנויה במחלוקת. ארצות הברית, למשל, הוקמה על ידי אנשים דתיים מאוד ואינדיבידואליסטים מאוד, וגם בישראל ישנם דתיים רבים בין תומכי החופש ונציגם המובהק ביותר בכנסת הוא משה פייגלין. הדת הממוסדת בישראל פועלת באופן קולקטיביסטי כשהיא מכריחה את תושבי המדינה להשתמש בשירותי הרבנות בשלבים שונים בחיים (חתונה, גירושים, מוות) וכופה בחוק נושאים שונים, אך רבים מהדתיים מבינים שאותה המדינה שכופה עלי לרכוש רכב כדי לנסוע לפארק הירקון בשבת יכולה לכפות עליהם לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבו יש לימודי ליבה חילוניים, ולכן הם עצמם חלוקים בעניין זה.

מכיוון שהימין בישראל נוטה בכיוון הדתי-מיליטריסטי והשמאל והתקשורת נוטים בכיוון הנוסטלגיה המפא"יניקית, מעולם לא התקיים במדינה כוח משמעותי שחתר למען אינדיבידואליזם. שני הצדדים אולי מזכירים את המילה "חופש" פה ושם בנאומיהם (בייחוד כשהם באופוזיציה), אך הם אינם חוששים להשתמש בכפייה בתור מדיניות לגיטימית שנועדה להשיג את מטרותיהם. המתנחלים רוצים לקבוע עובדות בשטח על מנת לכפות על כולנו עתיד של מדינה דו-לאומית, השמאלנים מעוניינים להשתמש בלחצן של מדינות זרות על מנת לכפות על אזרחי ישראל הסכמי שלום עם הפלסטינים בניגוד לרצונם, והדתיים רוצים לשמר את הסטאטוס-קוו הקדוש. אפילו יאיר לפיד, נושא דגל החופש מהדת, בחר בכפיית שירות צבאי על החרדים בתור קו המדיניות המרכזי של מפלגתו. זהו לא אינדיבידואליזם אלא סוג של קולקטיביזם חילוני.

קשה מאוד להיאבק כנגד הזרועות הללו. הדעות הקדומות מושרשות היטב אל תוך ההוויה הישראלית, אל תוך הילדות שלנו, החינוך שלנו, התרבות שלנו. ישראלים אינם מבקשים חופש בטבעיות, אלא רק כאשר אוסרים להם לצרוך משהו שהם רוצים. מנקודה זו צמח בשנים האחרונות מאבק חדש ויוצא דופן, שהוא המאבק החברתי הראשון בישראל שאינו מיועד לסחוט עוד תקציבים מהקופה הציבורית או לכפות משהו על מישהו שחושב באופן שונה מאיתנו: המאבק ללגליזציה של קנאביס, שהפגנת "ליל הבאנגים הגדול" שנערכה במוצאי שבת הייתה אחד משיאיו (כפי שקוראי הבלוג הקבועים יודעים, בעבר הייתי שותף למאבק זה כאשר כתבתי את המצע הכלכלי עבור מפלגת עלה ירוק במסגרת מערכת הבחירות האחרונה).

 

רבים טוענים, בצדק מסוים, שלגליזציה היא נושא שולי. חסרות בעיות בוערות יותר במדינת ישראל? באופן אישי הייתי מעמיד בראש רשימת הנושאים ששווה להפגין עבורם נושאים אחרים, כגון מעבר לצבא מקצועי או הפרדת דת ומדינה, אבל מעולם לא התקיימה בישראל קבוצה מספיק גדולה של אנשים שהייתה מוכנה לצאת ולהפגין בעד הנושאים האלו או דומים להם. מאבקים ציבוריים בישראל בעבר עסקו בנושאים כגון החלפתן של ממשלות לאחר מלחמות כושלות, תהליך השלום, ההתנחלויות ועוד. במקרים רבים הנאבקים רצו לכפות את עמדתם על אחרים בדרכים שאינן דמוקרטיות. הלגליזציה שונה מכל אלו.

למרבה האבסורד, המאבק הציבורי הדומה ביותר למאבקם של תומכי הלגליזציה הוא ככל הנראה מאבקם של החרדים. כאשר הציבור החרדי יוצא להפגין מתוך הרגשה שהמדינה מנסה לפגוע באורח החיים שלו, מתוך הרגשה שהמדינה פוגעת בזכותם של הורים חרדים לגדל את ילדיהם לפי ראות עיניהם, מתוך הרגשה שיאיר לפיד וחבריו רוצים בעצם להחזיר את החרדים בשאלה, החרדים פועלים ממניעים דומים לאלו של מפגיני הקנאביס. ההשוואה איננה מדויקת מכיוון שהחרדים זוכים לקצבאות שהן על חשבון שאר אזרחי מדינת ישראל ומהוות סוג של כפייה, אך למרות השוני הרב באופי האוכלוסיות המפגינות זוהי הדוגמה הדומה ביותר.

המאבק למען הלגליזציה מציב מראה ביקורתית אל מול המחאה החברתית של קיץ 2011, הפגנת הכוח הגדולה ביותר של הציבור החילוני הצעיר במדינת ישראל אי פעם. המחאה החברתית העלתה על נס רעיונות עמומים כגון "צדק חברתי", עסקה בדרישות לא מציאותיות כגון הורדה דרמטית ומהירה במחירי הדיור בתל-אביב, כללה סתירות לוגיות כגון הדרישה להוריד מיסים ולהגדיל הוצאות ממשלה בו זמנית, והסתיימה בשורה של אכזבות – מדוח טרכטנברג שרובו לא ייושם ועד עלייתו של יאיר לפיד. המאבק למען הלגליזציה, לעומת זאת, מעלה על נס דרישה אחת, ברורה ופשוטה: תנו לנו חופש לצרוך קנאביס, חופש הקיים במדינות רבות אחרות. אין סתירות, אין עמימות, ואין פגיעה באוכלוסיות אחרות.

לפי סקר של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא כ-15% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל הודו כי הם השתמשו בקנאביס לפחות פעם אחת, ו-26% מהנסקרים תומכים בלגליזציה (בהשוואה ל-52% מהאמריקנים). חוקרי המכון טוענים כי לגליזציה של קנאביס תביא לגידול בהכנסות המדינה ממע"מ בהיקף של כ-950 מיליון ₪ בשנה, ולחיסכון של מאות מיליוני שקלים נוספים הנובע מההשקעה הקיימת באכיפת החוקים. התוצאות של מדיניות לגליזציה או אי-הפללה במדינות אחרות, על פי הספרות המחקרית, הן חיוביות. שיעורי המשתמשים אינם משתנים, אין מדרון חלקלק המוביל לסמים קשים, אין חסרונות לרפורמות.

 

איני לוקה באשליות; רבים ממפגיני הלגליזציה לא באמת תומכים בחופש באופן כללי יותר. לפי הסקר של מכון ירושלים לחקר שווקים מרבית התמיכה בלגליזציה היא בקרב מצביעי מפלגות השמאל בישראל; סביר להניח שחלק ניכר מהמפגינים יתמכו בלי היסוס בהרחבת המעורבות, הפיקוח והכפייה הממשלתית בתחומים אחרים. ככל הנראה אין כאן מגמה חדשה של ישראלים צעירים שמסוגלים להעמיד את החופש האינדיבידואלי מעל לרצונם לשלוט בחייהם של שאר תושבי מדינת ישראל, להכניס את ידם לכיסי ולקחת משם כסף עבור תיאטרון הבימה, ערוץ אחד, דיור ציבורי לעניים או כל נושא אחר המעניין אותם באופן אישי.

ובכל זאת, יש משהו מרענן ושונה במאבק חברתי שאינו עוסק בכפייה אלא רק בביטול מדיניות ממשלתית שמרנית, שרירותית ומטופשת שעולה כסף ופוגעת בחופש, מאבק שכבר הביך ראשי מפלגות חילוניות וליברליות לכאורה כגון יאיר לפיד. אולי יום אחד יתעוררו אזרחי מדינת ישראל ויבינו שבמדינה מרובת שסעים כמו שלנו, המחולקת ל"שבטים" שונים שאין ביניהם כמעט קשר, חופש הפרט הוא לא סתם עוד עיקרון שולי, אלא הדרך היחידה שיכולה להוביל לעתיד של שלום ושגשוג.