"המאבק בעוני הוא מטרה לאומית שאין נעלה ממנה", כותב אלי אלאלוף, ראש הוועדה למלחמה בעוני בתחילת הדוח שמסכם את עבודת הועדה ומתפרסם בימים אלו, "הוצאתו של אדם מתהומות העוני והמצוקה היא ערך עליון". לפי נתוני הביטוח הלאומי יותר מ- 1.75 מיליון מאזרחי ישראל הוגדרו עניים בשנת 2012, מהם 817 אלף ילדים עניים. בדיון הציבורי בישראל, כאשר עוסקים בעוני הכוונה היא לעוני יחסי: קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה לנפש, ועומד על כ-7,219 ₪ בחודש למשפחה בת ארבע נפשות. 19.4% מהמשפחות בישראל הוגדרו כעניות בשנת 2012 – שיעור גבוה יותר כמעט מכל מדינות המערב. מדינת ה-OECD הקרובה ביותר לישראל בעניין זה היא מקסיקו, עם שיעור של 20.9% מהמשפחות המוגדרות כעניות. ישראל ומקסיקו, שתי ארצות כל כך שונות אחת מהשנייה, ובכל זאת, שיעור כמעט זהה של עניים. מהו המספר הזה? מיהם האנשים העומדים מאחוריו?

ישראל

עיתונאים רבים כותבים על שיעורי העוני בישראל בשנים האחרונות אך רק כתבות ספורות עסקו באנשים העומדים מאחורי המספרים – בעניים. אחת מהן פורסמה בשנה שעברה באתר Ynet.

הכתבה מתחילה עם סוזן פרץ, בת 80, אלמנה מזה 11 שנים ללא ילדים, המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ועוד 1,200 ₪ מקרן ביטוח על שם בעלה. היא מתגוררת בבאר שבע, בדירת עמידר בקומה השלישית ללא מעלית, ומשלמת עליה כחמש מאות ₪ בחודש. לאחר מכן אנחנו עוברים ליחזקאל ורחל קפויה בני ה-34 ולשמונת ילדיהם. משפחת קפויה מתגוררת בדיור ציבורי בתל אביב, בדירת 2.5 חדרים, ומתקיימת מהכנסותיו של הבעל (4,500 ₪ בחודש) והבטחת הכנסה לאישה במקום דמי מזונות שבעלה לשעבר אינו משלם לה (2,700 ₪ בחודש). אחריהם אנו חוזרים לבאר שבע, לדירת עמידר נוספת שבה מתגורר אוטו גולדמן, בן 80, אלמן שאין לו קשר עם ילדיו. גולדמן מתקיים מקצבת זקנה ומרנטת ניצולי שואה. האדם הרביעי בכתבה אינו מוזכר בשמו המלא, בדומה לאוטו גולדמן ולסוזן פרץ גם הוא אלמן ללא ילדים (בן 87), המתקיים מקצבת זקנה ורנטת ניצולי שואה ומתגורר בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב. המשפחה האחרונה שנסקרת בכתבה היא משפחת כהן: נורית ויאיר כהן הם זוג בגילאי השישים המכניסים ביחד כ-9,000 ₪ המורכבים מקצבת הנכות של הבעל וממשכורת האישה, ויש להם שלוש בנות מאומצות ועוד ארבעה בנים שאינם מתגוררים בבית. הם גרים בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב.

חייהם של כל האנשים הללו ואחרים הדומים להם בהכנסותיהם אינם קלים. הם נדרשים לחשוב פעמיים לפני כל הוצאה, לקצץ בצריכת מזון או תרופות יקרות, ולגור בדירות קטנות בשכונות מוזנחות יחסית. אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלת האחריות האישית, לשאול מדוע הורים המרוויחים כל כך מעט מתעקשים להביא ילדים רבים לעולם, או מדוע ילדיהם של אנשים זקנים ובודדים אינם תומכים בהוריהם. זו לא המטרה של הרשומה הזו. במקום זאת, אני רוצה להציג בפניכם את עניי מקסיקו – אותה מדינה-תאומה לישראל ששיעורי העוני שלה כל כך דומים לשלנו.

 

מקסיקו

מקסיקו היא לא המדינה הכי ענייה בעולם (למעשה היא המדינה השנייה הכי עשירה בדרום אמריקה). רק 2% מתוך 120 מיליון תושביה מרוויחים פחות מ-"קו העוני הבין לאומי", העומד על כדולר ורבע ליום, כמאה ושלושים שקלים לחודש. במדינות אפריקאיות השיעור הזה גבוה בהרבה. ובכל זאת, במקסיקו ישנם עניים.

 מאמר בעיתון "האפינגטון פוסט" מתאר את חייה של החקלאית בת ה-45 אוליבה זוניג'ה, המתקיימת מהכנסה של 117 דולרים (כ-390 ₪) לחודש ומגדלת תירס בחצר קטנה. ילדיה עזבו את הבית, בעלה עובד במרחק של שעתיים נסיעה במקסיקו-סיטי וחוזר הביתה פעם בשבועיים. שלושים אחוזים מהתושבים בעיר שבו היא גרה חיים ב"עוני קיצוני", המוגדר באזור ה-300 ₪ בחודש עבור אזורים עירוניים. מרבית התושבים מובטלים. סרטון קצר שמצאתי מתאר את חייו של חואן, ילד קטן המתגורר עם משפחתו במזבלה. חואן, הוריו ואחיו עובדים 12 שעות ביממה באיסוף בקבוקים ופחיות למחזור ברחבי המזבלה על מנת למכור אותם תמורת גרושים. לעיתים הם מוצאים אוכל רקוב שנזרק ומוסיפים אותו לארוחת הערב היומית, אותה הם אוכלים בצריף רעוע העשוי מחומרים שנמצאו במזבלה. חואן ככל הנראה יהיה הראשון במשפחתו שילמד קריאה וכתיבה. קל למצוא סרטונים נוספים דומים לזה. כמעט בכל מדינה בעולם ניתן למצוא משפחות עניות אבל במקסיקו 9% מהאוכלוסייה חיים ב"עוני קיצוני", ו-42% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני הלאומי.

כיצד נראית ההשוואה בין ישראל למקסיקו לפי מדדים אחרים מלבד שיעורי עוני? על פי נתוני ה-OECD לשנת 2011, תמותת התינוקות במקסיקו הייתה 13.6 מיתות לכל אלף לידות, לעומת 3.5 בישראל. מספר המיטות בבתי חולים היה 1.7 לכל אלף תושבים, לעומת 3.3 בישראל. תוחלת החיים הממוצעת במקסיקו הייתה 74.2 שנים, לעומת 81.8 בישראל. נכון לשנת 2012 שיעור האזרחים שמרגישים בטוח ללכת בלילה לבד באזור מגוריהם היה 55% במקסיקו, לעומת 64% בישראל. שיעור מעשי הרצח פר 100,000 איש בשנת 2012 היה 1.8 בישראל לעומת 21.5 במקסיקו. שיעור מעשי השוד פר 100,000 איש בשנת 2010 היה 40 בישראל לעומת 607 במקסיקו. במדדי שחיתות בין לאומיים ישראל הגיעה בשנת 2013 למקום 36, אחרי מדינות מפותחות רבות, אך מקסיקו במקום 106. בעיר הבירה מקסיקו-סיטי ישנם כ-13,000 "ילדי רחוב", מתוכם 95% חוו לפחות מפגש מיני אחד עם מבוגר במסגרת זנות, וההערכה היא כי במדינה כולה ישנם כ-16,000 ילדים המועסקים בזנות דרך קבע. 14% מהילדים מתחת לגיל 5 במקסיקו סובלים מבעיות התפתחות עקב תזונה לקויה. ואפשר להמשיך עוד ועוד.

נעזוב לרגע את המספרים – בואו נביט בתמונות. כנסו למאמר ב-Ynet שהזכרתי, עברו על התמונות שם, שימו לב לבתים שבהם מתגוררים האנשים, לחפצים המקיפים אותם. ועכשיו ראו את התמונות הבאות ממקסיקו שמצאתי בחיפוש מהיר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. האם יש בכלל מקום להשוואה בין שתי המדינות? אולי רק אם נבקר את יישובי הפזורה הבדואית בנגב (המהווים שיעור קטן מאזרחי ישראל) נבחין בתמונות דומות – וגם הבדואים זכאים למערכת רווחה סוציאלית ומערכת בריאות שרוב מכריע מבין המקסיקנים יכולים רק לחלום עליהן.

אבל שיעורי העוני בישראל בשנת 2011 היו גבוהים יותר מאשר במקסיקו, ובשנת 2012, כאמור, דומים מאוד. ולא רק מקסיקו. לפי "ספר העובדות העולמי" של ה-CIA שיעורי העוני בישראל גבוהים יותר משיעורי העוני בפקיסטן, מצרים, איראן והגדה המערבית. ומדינת ישראל איננה היחידה שנמצאת בבעיה. זוכרים את השאלה שבכותרת הרשומה הזו? אז הנה התשובה: בהולנד, דנמרק וקנדה, כמו גם בארצות מערביות רבות אחרות, שיעורי העוני גבוהים יותר מאשר בסרביה, קזחסטן, תאילנד ואזרבייג'ן. מדובר בארבע ארצות עולם שלישי עם שיעורי עוני יחסי נמוכים במיוחד. גם במדד ג'יני המודד אי-שוויון המערב לא נראה טוב – לפי נתוני הבנק העולמי מצרים, פקיסטן, אתיופיה, קזחסטן ואוקראינה הן יותר שוויוניות מצרפת, קנדה, הולנד ומדינות מערביות נוספות. נפלאות הסטטיסטיקה היחסית. אם היו מציגים בהשוואות בין לאומיות את המדד הזה עבור כלל מדינות העולם, לא רק עבור מדינות ה-OECD, התוצאות היו נראות מגוחכות וחסרות משמעות ואף אחד לא היה מתייחס אליו ברצינות.

 

האנשים הטובים

לאור ההבדלים הברורים בעוני בין מקסיקו לישראל ובין קזחסטן להולנד קשה להבין את משמעותו של המספר הזה שבו מדינת ישראל נבדלת לרעה, את המשמעות של שיעור העוני היחסי. מדוע מדדי עוני יחסי ואי שוויון תופסים מקום בולט כל כך בדיון הציבורי במדינת ישראל? מדוע אנחנו מוכנים לשעבד את מדיניות הממשלה ואת המערכת הכלכלית שלנו למספרים האלו, להקים עבורם וועדות-ענק מתוקשרות ולהשקיע מיליארדים בהפחתתם?

התשובה פשוטה: ישנם אנשים טובים רבים במדינת ישראל.

האנשים הטובים רוצים לעשות מעשים טובים. עשיית מעשים טובים גורמת לאנשים הטובים להרגיש טוב עם עצמם. האנשים הטובים אינם רוצים להסתבך: הם לא רוצים להילחם נגד קבוצות כוח חזקות, הם לא רוצים להתעמק בנושאים מורכבים כגון הריכוזיות במשק, והם לא מעוניינים להיות שנויים במחלוקת. הם רק רוצים לעשות מעשים טובים, ומה יכול להיות טוב יותר מאשר לעזור לאוכלוסיות החלשות ביותר בחברה הישראלית?

חייהם של עניי ישראל שהזכרתי בתחילת הרשומה אינם קלים. לא תזיק להם עזרה. לגבי הצעירים מבינם ניתן עוד לטעון שקצבאות פוגעות בנטייה לצאת ולעבוד, אבל לגבי מבוגרים חסרי ילדים? מה יכול להיות טהור ונכון יותר מאשר להגדיל את קצבאות הזקנה ולסבסד דיור ציבורי עבורם? איך ייתכן שאנשים כמוני או כמו פקידי משרד האוצר מעיזים בכלל לטעון שיש נושאים חשובים יותר? האנשים הטובים אינם מבינים זאת. הם בסך הכל רוצים להפחית את מנת הסבל, להפיץ אושר בעולם. 

הלוואי שהיה ניתן לפתור בכסף את הבעיות המבניות החמורות ביותר בכלכלת ישראל, הלוואי שהרחבת תקציבי הרווחה הייתה מסוגלת להפוך אותנו לשבדיה. אבל היא לא. התוצר לנפש בשבדיה יישאר גבוה יותר בכ-40% מהתוצר לנפש בישראל גם אם נכפיל את תקציבי הרווחה, גם אם נכפיל את המיסים וגם אם נכפיל את כמות הדירות הציבוריות. פרודוקטיביות העבודה בישראל תישאר נמוכה, התשתיות יישארו מפגרות, המחירים יישארו גבוהים, השירות הציבורי יישאר רקוב ומושחת, וממשלת ישראל תמשיך לתפקד כוועדה של קבוצות לחץ המחלקות למקורביהן את נתחי הכלכלה.

העיסוק בעוני ובאי שוויון הוא לא יותר ממסך ערפל המאפשר לעוסקים בו להרגיש טוב עם עצמם ובו זמנית להתרחק מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, לברוח מנתונים בעלי משמעות, ממלחמות אמיתיות ומקשיים של ממש. להתווכח עם האוצר על כסף זה קל – מה שלא תהיה תוצאת הוויכוח, האנשים הטובים יישארו טהורים וטובים וירגישו נפלא עם עצמם. התקשורת והציבור יעריצו אותם, הם הרי עושים עבודת קודש. הם האנשים הטובים. אבל דווקא ביום כזה, כשמתפרסם דוח שכזה, מישהו צריך גם לשחק את תפקיד האיש הרע ולומר את האמת: אנחנו לא מקסיקו, אנחנו לא קרובים למקסיקו, לעולם לא נהיה קרובים למקסיקו, ובמדינת ישראל אין 1.75 מיליון עניים לפי שום הגדרה סבירה, הגיונית ורציונאלית של "עוני".