לא רואים הרבה אנשים שפויים בימים האחרונים. אני מטייל בארץ רחוקה, קורא חדשות מישראל, עובר על המאמרים, מתעדכן ברשתות החברתיות, מחפש אותם ולא מוצא.

איפה האנשים האלו שמסוגלים להבין מדוע רשתות תקשורת זרות מסקרות את המצב בעזה – היכן שאזרחים מתים בהמוניהם – באינטנסיביות רבה יותר מאשר את המצב בישראל, ובכל זאת חושבים שטוב שיש לנו את מערכת כיפת ברזל? היכן נמצאים כל האנשים שמסוגלים להרגיש עצב כאשר ילדים נהרגים ונפצעים ללא קשר למוצאם האתני של אותם הילדים, ולא מרגישים צורך עז ומיידי לדחוף את המשפט "אבל זה באשמת החמאס"? היכן מתחבאים כל הישראלים שיודעים שצה"ל הוא צבא מוסרי ושחייליו לא טובחים בפלסטינים להנאתם, ובכל זאת לא מאמינים לכל מילה שמוציא דובר צה"ל מפיו? איפה כל האנשים שמאמינים שגם הפלסטינים אשמים במצבם במידה רבה, ובכל זאת לא תומכים בסגירת אספקת החשמל לרצועת עזה כולה? היכן הם כל האנשים שלא בטוחים שניתן להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום, אבל אינם חושבים שהאופציה החלופית היא מדינה שבה למיליוני אזרחים אין זכות הצבעה לרשות המחוקקת האחראית לחייהם? לאן נעלמו כל הגברים והנשים שמסוגלים להתעצבן באותה המידה גם על חנין זועבי וגם על דני דנון כשהם מדגימים בשידור חי עד כמה נמוך הרף התחתון לאינטיליגנציה בכנסת ישראל כיום?

האם נכחדו כל הישראלים שאינם בטוחים בעצמם? שלא חושבים שיש ברשותם פתרון יחיד ומושלם למצב שאליו נקלענו? שאינם מאמינים באמונה שלמה וודאית כמו ברזל מלובן באש שהם ורק הם צודקים וראש הממשלה והשרים והאלופים והפרשנים והמומחים וכל שאר אזרחי המדינה פשוט חלשים, טיפשים או לא החלטיים מספיק על מנת לעשות את הדבר היחיד הנכון? כל האנשים האלו שלא חיים בתוך תיבת תהודה אטומה לרעשים מבחוץ, שכל מה שניתן לשמוע בתוכה זה את אותם ההדים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב?

האם הם כבר ירדו מהארץ?

 

כי אני זוכר אז, כשעליתי על המטוס, בסך הכל לפני שבוע וחצי, שהיו די הרבה ישראלים שפויים. אני לא יודע בוודאות, אבל הייתי מעריך את מספרם בשישה או שבעה מיליון איש, אולי יותר. למשל, אני זוכר את נהג המונית שהסיע אותי לשדה התעופה. דיברנו על הנער הערבי שנרצח והנהג אמר שזה לא בסדר, והסכמתי, ושתקנו – כי לאנשים שפויים אין עוד מה לומר במקרה שכזה. להיכן נעלם נהג המונית הזה? אנשים לא שפויים היו אומרים לכם שכל הימניים כאלו, או שכל הדתיים כאלו, או שזה בכלל בסדר גמור ומגיע לכל הערבים למות, ומה אנחנו מתעסקים עם זה, ולמה אף אחד לא מדבר על סוריה, ובכל מקרה, כך או אחרת, זה מוכיח את זה שהם צדקו לאורך כל הדרך. האנשים השפויים לא חושבים שכל דבר שקורה מוכיח את צדקתם. בדרך ככלל הם פשוט שותקים בעצב.

אני לא בארץ עכשיו לצערי אז אני לא יכול לראות אותם, אבל אני מנחש שזה מה שהאנשים השפויים עושים כרגע – יושבים להם אי שם במרחק לא גדול מחדר מוגן, ושותקים בעצב. לפעמים אני רואה שהם מעלים איזה שהוא משהו לא קשור לפייסבוק, מנסים להסיח את דעתם מהמצב. מקשקשים על המונדיאל. אין להם משהו חשוב או חזק במיוחד לומר. הם לא נכנסים אל הויכוחים הפוליטיים כי הם לא בטוחים מהו הדבר הנכון לעשות. הם לא מתנגדים למבצע, אבל הם חוששים מתוצאותיה של כניסה קרקעית. הם מקווים שאלופי צה"ל יודעים מה הם עושים. הם היו רוצים להפיל את החמאס, אבל הם לא בטוחים שזה אפשרי או שהמצב ישתפר לאחר מכן. אולי הם אפילו מרוצים מההססנות של בנימין נתניהו. הם בעיקר עצובים, ושותקים.

 

הלוואי שזה לא היה כך.

הלוואי שהאנשים השפויים לא היו שותקים. הלוואי שהם היו קמים, ביחד, ויוצאים מהבית, ועומדים כגוף אחד, מיליונים רבים רבים של אנשים, מכל שכבות האוכלוסיה ובכל הגילאים, כנגד הקיצוניים מימין ומשמאל, ופשוט אומרים להם שיסתמו כבר את הפה כי נמאס לשמוע אותם חוזרים על אותן השטויות שוב ושוב, ואז הקיצוניים היו מבינים שהם בעצם מיעוט זניח, שהם אלו שלבד, ואז אולי הם היו קצת פחות בטוחים בעצמם, קצת פחות יהירים, קצת יותר צנועים… האם הקיצוניים בכלל מסוגלים להשתנות? אינני יודע, אולי חלקם היו שפויים פעם, אולי חלקם היו שפויים לפני שבוע וחצי.

הלוואי.

זה ככל הנראה לא יקרה. יש שיאמרו שהרוב השפוי בישראל בכלל איננו רלוונטי – כפי שהרוב השפוי בעולם הערבי לא היה רלוונטי בפיגועים במגדלי התאומים, כפי שהרוב השפוי בגרמניה הנאצית, ברוסיה הסטאלניסטית או ביפן האימפריאליסטית לא היה רלוונטי, וכך לגבי כל תקופה אחרת שבה קבוצה קטנה ונחושה של אנשים בטוחים בעצמם דרדרה מדינות שלמות לעבר התהום. גם אז הרוב השפוי והלא-בטוח בעצמו ישב ושתק בעצב.

 

יותם לא נראה לי עצוב בשיחות הסקייפ שניהלתי איתו ועם אמא שלו. הוא מסתגל. ילדים בני ארבע מסתגלים לכל דבר, הם לא זקוקים לכל הפסיכולוגים האלו שמנסים לדחוף להם. הם אופטימיים מטבעם.

לפעמים נראה לי שדווקא אנחנו, המבוגרים השפויים, זקוקים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים, שירשמו לנו איזה כדור שיהפוך אותנו לאופטימיים ושמחים ובטוחים בעצמנו כמו כל אותם אנשים לא שפויים שזועקים בקולי קולות את דעתם. אנחנו זקוקים למישהו שישכנע אותנו שלא השתגענו, שימנע מאיתנו להשתגע, שיגיד לנו שישנם עוד אנשים שפויים כמונו שפשוט שותקים בעצב ולכן לא שומעים אותם. מישהו שיבטיח לנו – כנגד כל הסיכויים – שיום אחד הילדים שלנו יוכלו לגדול במציאות שפויה יותר.

הלוואי.