בבוקר יום שישי האחרון פרסמתי בעמוד הפייסבוק האישי שלי את המסמך הבא, שקיבלנו מהגן שבו נמצא יותם, ביחד עם ביקורת על תכניותיו של שר החינוך שי פירון להביך הורים שאינם שומרים שבת ולחדור לפרטיותם:

להפתעתי הפרסום הפך לויראלי וזכה לשלל שיתופים, ביקורות ודיונים בפורומים שונים, והוביל אותי גם לראיון בגלי צה"ל בנושא (אם פספסתם לא נורא, שום דבר חשוב או חדש לא נאמר שם). הבנתי שגם בקבוצת הוואטסאפ של הורי הגן היו דיונים ערים בנושא, ולאחר שהורים נוספים ומראיינים מגלי צה"ל דיברו עם מנהלת הגנים היא החליטה לפרסם הבהרה שלפיה לא חייבים להביא צילום של פעילות מסורתית, וניתן להביא כדוגמה כל פעילות משפחתית שנעשית בשבת.

החלטתי לכתוב את הרשומה הזו מכיוון שלדעתי הבעיה כאן איננה ספציפית עם הגן של בני או עם המנהלת הזו. לפי מה שהבנתי מתגובתה של המנהלת לתחקירנית גלי צה"ל לא מדובר ביוזמה פרטית שלה אלא במדיניות, בחלק מהתכנית של שי פירון שפורסמה לאחרונה בכלי התקשורת תחת המיתוג "שבת ישראלית", וסגן השר אכן הגן על היוזמה הזו בראיון בגלי צה"ל. למעשה הבעיה היא רחבה יותר מההתנהגות של גננת מסוימת, ואפילו רחבה יותר מיוזמותיו של שר חינוך מסוים. הבעיה היא עם התפיסה השלטת במערכת החינוך הממלכתית הישראלית בעשורים האחרונים.

 

כור ההיתוך הכושל

מערכת החינוך הממלכתית יועדה להיות כור ההיתוך של החברה הישראלית, אך היא נכשלת בכל הנוגע לייעוד זה כבר שנים רבות. ראשית כל, כבר מתחילת דרכה הופיעו מערכות חינוך מקבילות עבור הערבים, החרדים והדתיים, שלהן מורים אחרים, תכנים אחרים, חוקים אחרים וכפי שלימד אותנו רביב דרוקר לאחרונה גם תקציבים אחרים. לפי המגמות הדמוגרפיות המתוארות במחקרים של מרכז טאוב שיעור התלמידים הלומדים במערכות שאינן מערכת החינוך הממלכתית היהודית הולך וגדל. כיום רק כארבעים אחוזים מתלמידי בתי הספר היסודיים לומדים בה, כך שכל ניסיונות הקונפורמיזם מלכתחילה מופעלים רק על חלק מילדי המדינה שבעתיד אפילו לא יהווה רוב.

 

רואים את הגרף? כך יראה הרכב החברה הישראלית כולה כשהילדים האלו יהיו מבוגרים. זו איננה תחזית דמוגרפית אלא וודאות מוחלטת, הילדים האלו כבר נולדו ולומדים בבית ספר יסודי כיום.

מלבד זאת ישנו כמובן הפער בין ערים שונות, אזורים שונים, נושאים מהעבר כגון החינוך המקצועי לעומת המסלול של בגרות מלאה ועוד. כור ההיתוך פעל בעבר ופועל גם היום, אבל באופן מאוד סלקטיבי וחלקי. הבן שלי פוגש בגן שלו ילדים מזרחיים ואשכנזיים, עולים מברית המועצות לשעבר (כמו אמא שלו) ועולים מאתיופיה, אבל סביר מאוד שהוא לא יפגוש ילדים דתיים עם כיפה סרוגה עד הצבא (מלבד הילדים של בני הדודים שלי שהם דתיים), ויש סיכוי טוב שלעולם לא תהיה לו אינטראקציה עם ילדים חרדים, דרוזים או ערבים. אפילו בקרב העולים מאתיופיה וברית המועצות ישנה נטייה להתכנס באזורי מגורים ומוסדות חינוך מסויימים והפיזור שלהם רחוק מלהיות שווה – וזה בסדר גמור.

בואו נודה בכך: אנחנו חיים בחברה משוסעת ומפולגת מכל כיוון אפשרי. דתיים מול חילוניים, אשכנזים מול מזרחיים, יהודים מול ערבים, ושלל שסעים קטנים יותר בתוך כל הקבוצות האלו. וזה בסדר גמור. באמת. זה לא נורא כל כך לחיות בחברה מפולגת ומשוסעת. יש מדינות הרבה יותר גרועות בעולם שאין בהן שסעים כאלו. יש צרות גרועות יותר.

ברגע שמבינים שאנחנו חיים בחברה מפולגת ומשוסעת ושהדבר לא הולך להשתנות בעתיד הקרוב, עלינו לחשוב על מערכת החינוך כעל מכשיר שיעזור לתלמידים להתמודד עם חיים בחברה כזו, ולא כעל מכשיר שינסה לכפות קונפורמיזם ולהעמיד את כולם סביב אילו שהם ערכים מדומיינים ששר החינוך התורן קבע מלמעלה שהם האידיאל הנכון. אך לפני שנבין מהי הדרך הנכונה, נבין מדוע הדרך הקיימת היא השגויה. 

 

כולם שונים, אבל יש כאלו ששונים יותר

המסמך שהצגתי כאן מנסה ליצור מצג שווא לפיו ישנו איזה שהוא סטנדרט, ויש כאלו שחורגים מהסטנדרט. זה גם מעליב, וגם לא נכון. ישראלים רבים ואני ביניהם לא מקיימים שום טקס דתי של קבלת שבת, ואיננו מרגישים כמי שחורגים מאיזה שהוא סטנדרט דמיוני. יותם משתתף בימי שישי בקבלת שבת אצל ההורים שלי, וביום שבת הוא יושב עם ההורים של אשתי לארוחת צהריים שיכולה בהחלט לכלול גם שרימפס ובשר חזיר. כשהורי נמצאים בחו"ל אני לא קורא קידוש או מנהל טקס דתי כלשהו בימי שישי, ואני לא יוצא דופן בקרב הורי הילדים בגן של יותם.

תכניות מעין אלו שמתוארות במסמך לא נועדו "לקבל את השונה" אלא להביך את השונה – להביך הורים שאינם מתיישרים עם הסטנדרטים של שי פירון ולגרום לילדיהם להרגיש שהם שונים מהכלל, תוך כדי חדירה חמורה מאוד לפרטיות המשפחה. זה לא רק המסמך הספציפי הזה. לפי הכתבה שקישרתי אליה לפני כן בעיתון הארץ, עובד בארגון הפועל בתחום ההתחדשות היהודית טען שאחת הבעיות המרכזיות בתכנית של שי פירון היא "הראייה הפטרנליסטית, המשתקפת במכרז, שלפיה בשבת החילונית אין קרבה או אהבה, ואת אלה אפשר למצוא רק בדגם המסורתי". כחלק מהגדרת התכנית "שבת ישראלית" מודגש אותו דגם משפחתי אידיאלי המתבטא בסעודת השבת, "הנכס הלאומי של העם היהודי" (אגב, היהדות ככל הנראה שאבה את רעיון השבת מהבבלים…).

ומה עם הורים גרושים, כמונו? מה עם משפחות שאינן מקיימות את חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית המתוארת במסמך, לפיה ישנו תפקיד אחד מוגדר לאבות ובניהם ותפקיד אחר מוגדר לאימהות ובנותיהן? בגן הקודם של יותם היה ילד חמוד למדי עם שתי אמהות המקיימות זוגיות לסבית, כיצד הן אמורות להגיב למסמך כזה? לכל מבנה משפחתי אלטרנטיבי אין מקום בחזונו האידיאלי של שי פירון. אנחנו כולנו "שונים" וצריך "לקבל אותנו", ויש לנו את הזכות להיות שונים, אבל לשיטתו של פירון ילדים בני חמש צריכים לדעת שמדובר כאן בחריגה מהסטנדרט, לא בסטנדרט. אני לא יודע עד כמה ילדים יזכרו את מה שהם ילמדו בגן אודות השבת, אבל אני די בטוח שילד זוכר טוב מאוד כיצד זה מרגיש להיות שונה, יוצא דופן.

חשוב להדגיש: אני לא אומר כאן שצריך לזרוק לפח כל סממן דתי או יהודי בבית הספר. ילדים אוהבים נורא את החגים ואת קבלת השבת השבועית, אנחנו חיים במדינה עם רוב יהודי ואין סיבה שהילדים לא ילמדו על התכנים האלו בגן, כמו שילדים ערבים לומדים על חגים ערביים בגן שלהם וכמו שילדים נוצרים בחו"ל לומדים על חג המולד. אך המכתב הזה חורג מכך מכיוון שהוא חודר אל תוך הפרטיות המשפחתית ומציב סטנדרט חמור הרבה יותר לשמירת מצוות, סטנדרט שרבים מאזרחי מדינת ישראל רחוקים מלעמוד בו.

 

המסמך הזה אינו שונה מתוכניות אחרות שהופעלו במהלך השנים במערכת החינוך הממלכתית, הוא רק מעט קיצוני ובולט יותר. הבעיה היא לא בו, אלא בתפיסה של כפיית ערכים מלמעלה.

שרי החינוך בישראל תמיד ניסו לכפות ערכים מלמעלה על המערכת הממלכתית – כל שר והערכים שלו. שרי חינוך חילוניים קידמו תכניות חילוניות, שרי חינוך ציוניים קידמו תכניות ציוניות, ושרי חינוך בעלי זיקה מסורתית קידמו תכניות דתיות. כל שר ביטל את התכניות של קודמיו, מערכת החינוך הממלכתית שינתה את יעודה בכל פעם שהתחלף לו שר החינוך, והתוצאה היא כמובן בלגן אחד גדול של מטרות וערכים שמשאיר מאחוריו מורים, הורים וילדים מבולבלים, והרבה מאוד כסף שנזרק לפח.

וזו עוד נקודה חשובה, אפילו קריטית: הבעיה היא לא רק כפייה דתית.

הבעיה היא כפייה.

אני לא מעוניין לכפות על ילדי מערכת החינוך הדתית והחרדית ערכים חילוניים במובהק. דתיים רבים לא הבינו מה הבעיה במכתב שהצגתי, לשיטתם אנחנו חיים במדינה יהודית וזה לא יזיק שילדים ילמדו קצת על השבת. ובכן, כיצד הם היו מרגישים לו הגננת של ילדיהם הייתה מחליטה להציג תערוכת אופניים של ילדי הגן לפני יום כיפור? דווקא הדתיים הם הראשונים שצריכים להיות רגישים לניסיון ממשלתי לכפיית ערכים מלמעלה, אך בישראל כמו בישראל כל שבט בחברה רואה את העולם רק מנקודת מבט צרה מאוד – כל שבט מתנגד לכפייה כשהיא מופעלת עליו ותומך בה כשהיא מופעלת על אחרים, בדיוק כפי שכל שבט מתנגד לעיקרון הדמוקרטי של שלטון הרוב כשהוא מתנגש עם העדפותיו המדיניות (למשל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני) ותומך בעיקרון הדמוקרטי כשהוא אינו מתנגש עם העדפות אלו.

זו איננה הדרך הנכונה להתנהל בחברה פלורליסטית.

המטרה לא צריכה להיות קידומם וכפייתם של אילו שהם ערכים – חילוניים, דתיים או ציוניים – על כל השאר, אלא קידום פלורליזם והכרה בזכותן של קבוצות אוכלוסיה לבחור לעצמן את המנהגים ואת החינוך שיקבלו ילדיהם.

 

ישנה דרך אחרת

ישנה דרך אחרת שמשיגה את המטרה הזו: התערבות פחותה יותר בתכני הלימוד מצד משרד הלימוד, מתן חופש גדול יותר למנהלי בתי ספר וגני ילדים בבחירת התכנים, ומתן אפשרויות בחירה להורים בין מוסדות לימוד.

ברגע שלמנהלי המוסדות החינוכיים יש השפעה על התכנים והם מקבלים תקציב לפי מספר ההורים שבוחרים בהם, יש להם את התמריץ לבחור תכנים חינוכיים שיתאימו להעדפות ההורים. לשיטה הזו קוראים "שיטת הוואוצ'רים": כל הורה מקבל "וואוצ'ר" מהמדינה ובוחר לאיזה בית ספר או גן ילדים לשלוח את ילדו עם הוואוצ'ר הזה. נכון להיות השיטה מתקיימת בגרסאות שונות בצ'ילה, שבדיה, הולנד, חלקים מארצות הברית ומדינות נוספות. מיליוני תלמידים בכל רחבי העולם המערבי לומדים כיום בבתי ספר שבחרו הוריהם במסגרת תחרותית, והמחקרים של כלכלני חינוך בנושא מעלים השפעה חיובית מאוד על שביעות הרצון של ההורים. תחרות עובדת, גם בחינוך.

בתי הספר וגני הילדים לא חייבים לעבור הפרטה, הם יכולים להישאר מוסדות ציבוריים לחלוטין, אבל תתקיים ביניהם תחרות בריאה על משיכת ילדים. אם בית ספר מסוים יצליח למשוך הרבה ילדים בזכות צוות הוראה טוב יותר, בית ספר אחר יוכל להציע לתלמידים צפיפות פחותה בכיתות ויחס אישי טוב יותר. כל הורה יבחר לפי רצונו, והמדינה תנהל פיקוח מינימאלי מאוד על פעילות ההוראה.

הצעה מעין זו תגרום למרבית פקידי משרד החינוך להתעלף על המקום.

מבחינת משרד החינוך המטרה היא לעצב את דור העתיד לפי חזונו של שר החינוך התורן, וההורים הם האויב. יש להתגבר על התנגדויותיהם, וחס וחלילה לא להתחשב בהעדפותיהם. מי יודע לאן נגיע אם נתחשב בהעדפות ההורים? הם עלולים לבחור בבתי ספר שיכשירו את ילדיהם להשתתפות בתכניות ריאליטי! זה יהיה נוראי! זוהי התפיסה, כך נראית מערכת החינוך הישראלית הממלכתית ושביעות הרצון של ההורים היא בהתאם.

 

האם הצעה ברוח זו לא תיצור שסעים חמורים יותר בחברה הישראלית?

אם הורים יוכלו לבחור את בתי הספר וגני הילדים, ובתי הספר וגני הילדים יוכלו לבחור תכנים, יווצרו בארץ עוד אלפי זרמים ותת-זרמים במערכת החינוך: בתי ספר חילוניים, בתי ספר מסורתיים, בתי ספר אתאיסטיים, בתי ספר טבעוניים, בתי ספר צמחוניים, בתי ספר לאוהדי בית"ר ירושלים, וכך הלאה.

האם מצב כזה לא יגביר את השסעים בחברה הישראלית?

איך בכל זאת ניתן לעצב את מערכת החינוך כמוסד שמכין ילדים לחיים בחברה מפולגת ומשוסעת?

כאן מגיעים לחלק הקשה: כל רפורמה עתידית חייבת לנסות ולייצר מפגשים גם עם ילדים ממערכות החינוך האחרות.

זאת הרי הבעיה האמיתית במדינה שלנו: יהודים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם ערבים, חרדים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם חילוניים, חוסר ההיכרות והמגע האישי הוא כר פורה לצמיחתן של דעות קדומות ותפיסות גזעניות מכל צדדי המתרס. מצב שבו כל נושא הפלורליזם מיושם רק במערכת החינוך הממלכתית, תוך התעלמות מוחלטת ממגזרים שבקרוב יהפכו יחדיו ליותר ממחצית אוכלוסיית מדינת ישראל, הוא מתכון בטוח לסכסוכים אלימים בעתיד.

 

אני כלכלן, וכאשר כלכלנים מתייחסים לאוכלוסיה החרדית והערבית הם לרוב מדברים על שיעורי התעסוקה של גברים חרדיים ונשים ערביות. מדובר בנושא חשוב מאוד, אך לדעתי החלק הכלכלי הוא לא הבעיה העיקרית עם הגידול היחסי של מגזרים אלו. הבעיה המרכזית היא שהגידול היחסי מעצים את חשיבות השסע העמוק שקיים בין שניהם לבין שאר החברה בישראל. מכיוון שהם אינם מתגייסים לצה"ל (וגם לא יתגייסו בעתיד למרות כל רצונו הטוב של שר האוצר), הצבא לא יכול להיות כור ההיתוך שיגשר על הפער הזה. רק מערכת החינוך הציבורית מסוגלת לעשות זאת.

תקציבי מערכת החינוך מגיעים מהממשלה באישור הכנסת. בכנסת ישנו ייצוג לערבים, לחרדים ולשאר קבוצות האוכלוסיה בישראל. חברי הכנסת של הקבוצות השונות יכולים להתאחד יחדיו ולהחליט שלכולם יש אינטרס לנסות להפחית אלימות עתידית, לשמור את הדיון הציבורי ברמת הויכוח הנקי והתחרות הדמוקרטית על קולות הבוחרים. לא ניתן לכפות על בתי ספר חרדים לקיים דיאלוג עם בתי ספר חילוניים, אבל אם חברי הכנסת החרדים ירגישו שזהו האינטרס שלהם לחתור למצב שבו החילוניים לא רואים את כל החרדים בתור מקשה אחת, ים שחור, אחיד ונטול פרצופים שמאיים להטביע את כל הישגי המודרניזציה, הם יוכלו לתמוך בתכנית כזו. כנ"ל מהצד החילוני.

האם באמת יש להם אינטרס כזה?

אני לא בטוח.

פוליטיקאים מעוניינים בסופו של דבר במושבים בכנסת, ולעיתים נראה בארצנו שדווקא הפוליטיקאים המתלהמים ביותר, המגזריים ביותר, מכל צדדי המתרס, הם אלו שמצליחים לסחוף לעברם את קולות המצביעים.

מה שבטוח זה שמערכת החינוך הישראלית היא כבר מפולגת ומשוסעת, ואין שום שמץ של סיכוי לאחד עכשיו את החרדים, הדתיים והערבים לתוך המערכת הממלכתית הלא-דתית. הגיע הזמן להפסיק עם הפנטזיות המסוכנות שמונעות מאיתנו לעשות את הדבר הנכון, זה לא יקרה לעולם. הפתרון הנכון הוא הכרה בפלורליזם, הכרה בכשלונו של כור ההיתוך, וניסיון לחתור למערכת המכינה תלמידים לחיים בארץ פלורליסטית ולא לכפייה של ערכים מסויימים. אני אינני מעוניין לכפות על הורים דתיים את ערכי, אך אני גם לא מעוניין להסביר לבני בן החמש מה ההבדל בין המפץ הגדול שעליו אנחנו קוראים בספרי הפיזיקה לילדים שקנינו לבין סיפור הבריאה שהוא למד בגן. אני לא רוצה שתכני הלימוד שהוא נחשף אליהם יהיו תלויים במפלגה שבדיוק קיבלה כרגע את משרד החינוך במסגרת ההסכם הקואליציוני.

 

סיכום

המסמך שבתחילת הרשומה הוא בסך הכל דוגמה פרובוקטיבית מעט לתפיסה רחבה הרבה יותר, בעייתית הרבה יותר, תפיסה ששמה בראש את הניסיון המזויף ליצור איזו שהיא אחדות בקרב חלק קטן מהאוכלוסיה, להתעלם ולהדחיק את השסעים, להדחיק את המציאות. התפיסה הזו עלולה יום אחד להתפוצץ לנו בפנים.

המצב שבמסגרתו חלק משמעותי מההורים בארץ לא מסוגלים לבחור את תכני החינוך של ילדיהם הוא אבסורד מטורף, שאנחנו לא מבחינים בקיומו רק מכיוון שנולדו אל תוך עולם שפועל באופן הזה. ההכרה בכך היא הצעד הראשון בדרך להבראת מערכת החינוך הישראלית, והבראת החברה הישראלית. החברה שלנו מורכבת משבטים שהם שונים אחד מהשני ומתנגדים לאותו כור היתוך מיתולוגי, והגיע הזמן שנודה בכך במקום לדמיין שאנחנו חיים במקום אחר.

הדרך הנכונה להילחם נגד הכפייה הדתית היא לא לתמוך בכפייה חילונית מהצד השני, גם אם אנחנו נורא מוטרדים מכך שילדי החרדים אינם לומדים אנגלית וחשבון ברמה מספקת, לא יודעים מה קרה במלחמת ששת הימים או לא מתגייסים לצה"ל. אם הם ירצו הם יוכלו להשלים את הפערים החינוכיים אחר כך, והפתרון לגיוס הכפוי של חילוניים בלבד הוא מעבר הדרגתי לצבא מקצועי. הדרך הנכונה להתנהל בישראל היא לקבל את השונה, לקבל את האחר, גם אם יש לו ערכים שונים משלך, להכיר בפלורליזם, לנסות לחיות ביחד ולמנוע את מלחמת האזרחים העתידית שכולנו מידרדרים לאט ובטוח בכיוונה. אך על מנת להגיע לשם עלינו קודם כל להיפרד מהאשליות שלנו ולהכיר במציאות שבה אנחנו חיים – וזה קשה, קשה מאוד.