האם כלכלה היא מדע?

אורי כץ | 28.09.2014 | 10:30

 תקציר: כן ולא, ובכל אופן זו איננה השאלה הנכונה.

ועכשיו, לחדשות בהרחבה.  

 

מהו "מדע"?

השאלה שבכותרת הרשומה איננה חדשה; מקורה עוד במאה ה-19, בכינוי "The dismal science" שטבע תומאס קרלייל ביחס לכלכלה, ורבים התייחסו אליה מאז. אך המחקר הכלכלי כיום איננו דומה למחקר הכלכלי במאה ה-19 או באמצע המאה ה-20, ותשובות שניתנו בעבר לשאלה אינן בהכרח רלוונטיות כיום.

ההגדרה הנפוצה ביותר ל"מדע" עוסקת בעיקרון ההפרכה של קארל פופר: תחום חקירה שבו החוקרים מעלים תיאוריות שניתן להפריך אותן על ידי תצפיות, ומנסים להפריך או לתמוך בהן. לדעתם של רבים הגדרה זו מפרידה בין "מדעי החברה" למיניהם לבין ביולוגיה, כימיה ופיסיקה, היכן שאנשים חכמים לובשים חלוקים לבנים ומריצים ניסויים בעזרת ציוד וחומרים שעולים הרבה מאוד כסף.

דעה זו שגויה. כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים מעלים מדי פעם תיאוריות שניתן להפריכן על ידי תצפיות, או מפריכים במחקריהם תיאוריות שהעלו כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים אחרים, ובמקביל לכך ביולוגים ופיזיקאים מעלים מעת לעת תיאוריות שקשה מאוד להפריכן על ידי תצפיות, גם אם זה אפשרי באופן תיאורטי. למשל, בספרו The Trouble With Physics מבקר הפיזיקאי לי סמולין את הפיזיקאים העוסקים בתורת המיתרים, מפקפק במידת המדעיות שלה ואפילו משווה אותה לתיאוריית המתכנן האינטליגנטי.

גם הגדרות אחרות למדע לא יצליחו לתפוס הבדל חד. קראו למשל את דבריו של ישעיהו ליבוביץ' בנוגע לפסיכולוגיה. לדעתו של ליבוביץ' פסיכולוגיה איננה מדע מכיוון שהרגשות והכאבים הם "רשות היחיד" ולא שייכים ל"רשות הרבים" של הבחינה, הבדיקה וההכרה (כלומר, הם חוויה סובייקטיבית שלא ניתן למדוד אותה), ומכיוון שלא ניתן לעשות לפסיכולוגיה רדוקציה ליחסים כמותיים. אולי הדבר היה נכון לפני 30 או 40 שנים, אבל כיום עם ההתפתחות של מדעי המוח והניתוחים הסטטיסטיים מסתבר שליבוביץ' פשוט טעה.

כיוון אחר להגדרת "מידת המדעיות" של תחום חקירה מסויים נוגע ליכולת לבצע תחזיות מדויקות, למונח "מדע מדויק". אם נשגר כדור תותח בזווית מסוימת עם מהירות התחלתית מסוימת פיזיקאים יוכלו לחשב את מקום הפגיעה בדיוק גבוה. ככל שההבנה התיאורטית של הפיזיקאים משתפרת, כך מידת הדיוק של תחזיותיהם משתפרת. לעומתם, כלכלנים בקושי מסוגלים לנחש מה יהיה התוצר של המדינה או שיעור האבטלה בעוד חודשיים מהיום, ובכירי החוקרים במדעי המדינה לא חזו את נפילת ברית המועצות חודשים ספורים לפני שזו החלה.

אך לצערנו גם הגדרה זו איננה מאפשרת לבצע הפרדה של ממש בין התחומים המדעיים לתחומים שאינם נחשבים בתור מדעיים. השפעתן של תרופות שונות על גופו של אדם ספציפי, למשל, היא עניין שקשה מאוד לחזות אותו באופן מדויק, ובכל זאת אף אחד לא טוען שהרפואה איננה מדע. גם בנושאים פיזיקאליים ניתן למצוא מערכות מורכבות מספיק (שאינן אקראיות) ובהן קשה לבצע תחזיות, כגון מזג האוויר.

כלכלנים, לעומת זאת, יכולים לעיתים לבצע תחזיות סבירות, אם כי לא מדויקות במיוחד ברמה המספרית. למשל, כאשר שיעורי האינפלציה במדינת ישראל הרקיעו לשחקים בשנת 1985, גיבשו מספר כלכלנים (ביניהם סטנלי פישר) תכנית "טיפול בהלם" שכללה את הפחתת הגרעון התקציבי, והפחתה והקפאה של השכר, המחירים, הסובסידיות, האשראי ושערי החליפין. על סמך תיאוריות כלכליות מקובלות, הכלכלנים חזו שהתכנית תעצור את האינפלציה ותוציא את ישראל מהמשבר הכלכלי, והם צדקו. הם לא חזו את ההשפעות שלה על התוצר ברמה של שמונה ספרות אחרי הנקודה, והם לא חזו את ההשלכות של התכנית שלושים שנים קדימה (למשל, את הישרדותו של חוק ההסדרים עד היום), אבל התפיסה הפופולארית האומרת כי "כלכלנים אינם מסוגלים לחזות כלום" איננה מעוגנת במציאות. בתנאים מסוימים הם מסוגלים לחזות לא רע מה יקרה כתוצאה משינוי חיצוני כלשהו – וזהו הישג אינטלקטואלי מרשים לאור הסיבוכיות של המערכות בהן מטפלים הכלכלנים.

בניגוד לתפיסה המקובלת, כלכלנים בהחלט מסוגלים לחזות משברים כלכליים. הם עשו זאת שוב ושוב במהלך העשורים האחרונים בשלל מדינות בכל רחבי העולם, כאשר הם הוציאו "בשקט" את האוויר מבועות שיכלו להיות מאיימות, עודדו באמצעים שונים כלכלות שעמדו להיכנס למיתון והתכוננו מראש לזעזועים צפויים. איך ייתכן שלא שמעתם על כך? פשוט מאוד, התחזית של הכלכלנים הובילה לצעדי מדיניות שמנעו את המשבר, לא קרה שום דבר ואף אחד לא שם לב. גם כלכלנים נופלים לעיתים בפח הזה של הסתכלות על ההיסטוריה בדיעבד, ולכן הם מעריכים בחסר את יכולת החיזוי של עצמם. כמובן, זה לא אומר שהם תמיד מצליחים בכך.

נסו לדמיין סטטיסטיקות על שוערי כדורגל שכוללות רק את מספר הגולים שהובקעו להם, ללא נתונים אודות מספר הבעיטות הכולל לשער או מספר העצירות; אתם עלולים בטעות לקבל את הרושם שכמה מהשוערים הטובים בעולם הם נוראיים רק משום שיצא להם לשחק יותר משחקים משוערים אחרים ולכן לחטוף יותר גולים. מה שמשנה זה לא מספר הגולים שהם חטפו, אלא השיעור מתוך כלל הבעיטות, או האיכות של הבועטים שהתמודדו מולם. לגבי כלכלנים אין לכם את הנתונים האלו. וכמובן, אין אף אחד אחר שמסוגל לספק תחזיות כלכליות מדויקות יותר מאלו של כלכלנים, למרות שרבים ניסו (ביניהם שלל פיזיקאים ומתמטיקאים).  

 

אז מה ההבדל?

ובכל זאת, לכל מי שהתעמק אי פעם גם בתחום הנחשב מדעי וגם באחד ממדעי החברה ברור שישנם הבדלים משמעותיים בין התחומים. לא במקרה אנשים מגיבים לעיתים לדברים שאני כותב במשפטים שמתחילים ב-"אני אמנם לא כלכלן, אבל אני חושב ש-[הכנס כאן איזו שהיא תיאוריה מופרכת שסותרת את הנתונים]", בעוד שהם לעולם לא יעזו להגיב באותו האופן לרשומה של פיזיקאי העוסקת בתורת הקוואנטים ורובם לא יגיבו כך גם לדבריהם של רופאים.

ראשית כל, ניתן אולי לטעון שבממוצע התחזיות של הכלכלנים או הפסיכולוגים נוטות להיות פחות מדויקות מאלו של הפיזיקאים, ואולי גם מאלו של הביולוגים (אני לא בטוח בנוגע לתחזיות של רופאים או חוקרי אקלים). לא ברור כל כך איך ניתן לכמת ולסכום יחדיו תחזיות משלל תתי-התחומים שבכל אחד מתחומי העל האלו, ונראה לי שההבדל בין פיזיקה וכימיה לבין כל השאר גדול מההבדל הממוצע בין כל הפקולטות למדעי החברה לבין כל הפקולטות למדעים המדויקים, אבל ייתכן שזה נכון באופן כללי. ניתן גם לטעון שבאופן ממוצע התיאוריות של חוקרי מדעי החברה הן יותר קשות להפרכה, אבל צריך לזכור שהטענות לגבי הממוצע מסוות את השונות הקיימת בכל תחום.

הבדל נוסף ומשמעותי יותר לדעתי הוא השתלטותן של "אופנות" על מדעי החברה. על פי ספרו של ג'ון גריבין אודות ההיסטוריה של המדע, מרבית המדענים המפורסמים בהיסטוריה (מלבד ניוטון) היו "ניתנים להחלפה" – אם הם לא היו מגלים את מה שגילו, היו קמים אחרים ומגלים זאת בהפרש של שנים ספורות, ומסלול התפתחותו של התחום כולו לא היה נראה שונה בהרבה. בכלכלה, לעומת זאת, אני מאמין שהתחום היום היה נראה שונה מאוד לולא קיומם של אנשים ספציפיים כגון ג'ון מיינארד קיינס, מילטון פרידמן, אדם סמית' ואחרים. סביר שהחלקים היותר אמפיריים היו נראים דומים, אבל המתודולוגיה ושיטות העבודה יכלו להיות מאוד שונות, וגם אם חלק מהמסקנות שלהן היו דומות סביר שהתיאוריות עצמן היו מנוסחות באופן שונה, והסדר שבו הופיעו התגליות האמפיריות היה שונה. גם בתחומים המדעיים הקשים ישנן אופנות, ולפי הספר שהזכרתי לפני כן ייתכן שתורת המיתרים מהווה דוגמה לאופנה שכזו, אבל יחסית למדעי החברה יותר קל להשתחרר מהן לאור ממצאים מפריכים.

ולבסוף, אי אפשר להתכחש לאבחנה הראשונה המאפיינת כל סטודנט שלומד מדעים מדויקים או הנדסה בתואר הראשון ומגיע לפקולטה למדעי החברה עבור קורס אחד או שניים: בממוצע, היכולות הריאליות של סטודנטים במדעי החברה הן חלשות יותר. רבים מסיקים מהתנסות זו שהחוקרים במדעים המדויקים הם פשוט חכמים יותר, ומסיבה זו הם מצליחים לנפק תיאוריות ותחזיות מרשימות יותר המתאימות יותר ל"אידיאל המדעי". זו שטות, מכיוון שבסופו של דבר מה שחשוב עבור התחום כולו זה לא רמתו של הסטודנט הממוצע בתואר הראשון, גם לא רמתו של הדוקטורנט הממוצע ואפילו לא הרמה של הפרופסור הממוצע. האנשים שדוחפים הלאה את חזית המחקר הם האלפיון העליון של הפרופסורים לכלכלה, סוציולוגיה או פסיכולוגיה בעולם, ושם כבר נמצאים אנשים שיכלו בקלות לסיים דוקטורט בכל תחום שתרצו ובחרו במדעי החברה מתוך עניין טהור.

האם ההבדל טמון בשיטות העבודה של הכלכלנים?

 

האם מודלים מתמטיים הם מדע?

לא, מודלים מתמטיים הם לוגיקה.

מודל מתמטי בכלכלה הוא הפשטה של המציאות: במקום צרכנים, פירמות וממשלות של ממש יש לנו שורה של משוואות (או מבנה מתמטי בסגנון של תורת המשחקים) המתארים בפשטות מה כל אחד מה"סוכנים" הללו רוצה, אילו אפשרויות עומדות בפניו ואילו הגבלות יש עליו, ואנחנו פותרים את כולן יחדיו על מנת להבין מהי תוצאת החתירה הבו-זמנית של כל הסוכנים יחדיו להשגת רצונותיהם, תחת מגבלות כאלו ואחרות על המשאבים או על המידע העומד לרשותם של הסוכנים ושלל הנחות לגבי הסביבה שבה הם פועלים.

השימוש של כלכלנים במודלים מתמטיים מבלבל הרבה מאוד אנשים משום שהוא שונה מהשימוש במודלים בתחומים אחרים. רבים מבלבלים בטעות בין "מדע" לבין אנשים הרושמים משוואות אלגבריות על לוח, ואחרים חושבים שכלכלנים החליטו יום אחד לרשום משוואות אלגבריות על הלוח בתור ניסיון להתחפש למדענים.

מכיוון שבתחומים אחרים (כגון חיזוי מזג אוויר) מטרתם של מודלים מתמטיים היא לרוב חיזוי מדוייק של העתיד, רבים (ובראשם נאסים טאלב) מניחים שזוהי גם מטרתם של מודלים כלכליים. ישנם מודלים כאלו גם בכלכלה, ולפעמים נכנסים אל התחום הזה חוקרים מתחומים אחרים כגון פיזיקה ומדעי המחשב, עם סימולציות ממוחשבות כבדות. ככל הידוע לי הגישה הזו לא קצרה בינתיים הצלחות משמעותיות, ובסך הכל זה חלק קטן וזניח למדי מהמחקר הכלכלי. בנק ישראל, למשל, משתמש במודל DSGE של כלכלת ישראל (שעליו אתם יכולים לקרוא כאן) לצורך תמיכה בהחלטות מדיניות, אך בנקאים מרכזיים אינם עוקבים אחרי המודלים האלו בעיניים עצומות, הם מודעים למגבלותיהם הרבות ולא חוששים לקבל החלטות על סמך אינטואיציה הסותרת את המודל, למשל במצבים שבהם ידוע שהנחות הבסיס של המודל אינן מתקיימות.

בדרך כלל השימוש של כלכלנים במודלים לשם חיזוי לא נועד לחזות את שיעור האבטלה בעוד שנה מהיום בדיוק של שבע ספרות אחרי הנקודה, אלא באופן גס הרבה יותר, למענה על שאלות פשוטות כגון "אם נעלה את שכר המינימום, כיצד ישתנה שיעור האבטלה?", או "באילו תנאים גידול בשכר המורים יעלה את ציוניהם של תלמידים?". על מנת לענות על שאלות אלו לא נדרש לבנות מודל הדומה עד כמה שיותר למציאות, מספיק מודל שמחקה באופן סביר את אותם חלקים של המציאות שרלוונטים לשאלה ולא מניח משהו תלוש לחלוטין לגבי כל השאר. ברגע שאין לך יכולת חיזוי מושלמת אתה לא רוצה רק לראות את התוצאה הסופית של המודל אלא גם להבין כיצד הנחות המודל הובילו אליה, ולשם כך מודל פשוט עדיף על מודל מורכב. כמה מהמודלים הטובים ביותר הם פשוטים למדי, לעיתים ברמה מתמטית של בית ספר יסודי.

כלכלנים רבים בונים מודלים בעיקר על מנת להדגים נקודה מסויימת – למשל, מדוע אי-סימטריה במידע יכולה ליצור שיווי משקל רע גם למוכר ולגם לקונה, מדוע סחר בין לאומי יכול להועיל גם למדינה נחותה מבחינת יכולות הייצור שלה, כיצד נראית צמיחה כלכלית המבוססת על צבירת הון, כיצד היצע הכסף קשור למחירים ולתוצר, ועוד. מודלים כאלו מהווים למעשה את "המשכה של הלוגיקה באמצעים אחרים" אם נשאל את המשפט המפורסם של קלאוזביץ' בנוגע למלחמות ומדיניות. המשמעות שלהם פשוטה: אם נניח X נקבל Y. האם הטענה "אם נניח X נקבל Y" היא טענה מדעית? לא. זו טענה לוגית, שניתנת להפרכה על ידי הצגה של מצב שבו אנו מניחים את X ולא מקבלים את Y. עיקר הדיון סביב מודלים כלכליים הוא סביב ההנחות שהובילו לתוצאה – עד כמה הן מציאותיות, ועד כמה שינוי קל של ההנחות יוביל לתוצאה שונה. יש תחומים שבהם מודלים מעט שונים מובילים לתוצאות מאוד שונות, ויש תחומים שבהם תצטרכו להניח הנחות לא סבירות כדי לקבל תוצאות החורגות מהסטנדרט. בכל אופן, אני לא רואה איך אפשר לקרוא לדיון על הנחות ורובאסטיות של תוצאות "מדע".

מודל מתמטי טוב הוא מודל שבו הנחות סבירות מובילות לתוצאה מעניינת, מפתיעה ולא טריוויאלית, שאיננה מתהפכת ברגע שנשנה קצת את ההנחות, ואם היא נתמכת על ידי נתונים אמפיריים מהמציאות אז זה בכלל מצויין ומתחיל להתקרב יותר לאידיאל המדעי. בניגוד לחוקרים מתחומים אחרים כלכלנים מעולם לא פיתחו "מודל של אדם" או "מודל של מדינה" שהוא מוסכם וברור וניתן להשתמש בו לכל מטרה, ובניגוד למה שנטען לעיתים יש כיום המון מודלים שאינם מסתמכים על המסגרת הניאו-קלאסית, על רציונאליות או על תחרות משוכללת. גם כאשר כן מסתמכים על ההנחות האלו הן במקרים רבים לא הכרחיות וניתן להוכיח זאת, ומשתמשים בהן רק לשם נוחות מתמטית. יש הרבה מאוד מודלים, כל אחד משמש לצרכים אחרים, וכמעט כל מאמר כולל מודל חדש. אין שום התכנסות בכיוונו של מודל יחיד ואין סיבה שתהיה כזו התכנסות, כי המטרה היא לא לחזות כיצד אנשים מתנהגים בכל מצב אפשרי.

מדוע כלכלנים בונים מודלים מתמטיים כאלו ולא פשוט מציגים את הטענות הלוגיות שלהם במילים ברורות?

הסיבה לכך היא הסיבוכיות של המערכת הכלכלית. במערכות פשוטות ניתן לנהל דיון לוגי באופן מילולי, אך במערכות מסובכות קל מאוד "לקשקש באוויר" ולהוכיח דברים "בנפנוף ידיים" כאשר מה שאתה אומר הוא בעצם שגוי מבחינה לוגית או דורש הנחות יסוד מאוד מוזרות לגבי האופן שבו בנויה המערכת. השפה המתמטית היא רק כלי, היא מאפשרת למוח האנושי (של בני אדם שמאומנים בשימוש בשפה הזו) לעקוב אחרי הלוגיקה ואחרי הנחות הבסיס באופן שדיבור בשפה חופשית לא מסוגל לעשות.

האם זה אומר שלמודלים אין שום ערך?

כמובן שלא. בהמשך נתייחס למחקרים אמפיריים העוסקים בנתונים, אבל הנתונים הם מוגבלים מעצם טבעם וישנן שאלות רבות שלא ניתן לענות עליהן בעזרתם. אתם יכולים לומר שהשאלות האלו הן "לא מדעיות" ואין בכלל סיבה להתייחס אליהן, אבל זו שטות – שרי אוצר ונגידי בנקים מרכזיים צריכים לקבל החלטות, אין להם את אפשרות הבחירה שלא להתייחס אל השאלות האלו. עדיף בהרבה שההחלטה תתקבל לפי דיון לוגי המעוגן במודלים מתמטיים מאשר לפי דיון לוגי המעוגן בחשיבה מהבטן.

וזה דבר שחשוב להבין: גם לא-כלכלנים שמדברים על כלכלה בונים מודלים.

הם פשוט לא קוראים להם "מודלים". למשל, בספר שכתבה שלי יחימוביץ' (שכתבתי ביקורת עליו כאן), בפרק העוסק בהיותה של כלכלה אידיאולוגיה ולא מדע, כותבת יחימוביץ' כי "מיהו זה שקבע שיחס חוב תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו? הריר ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים".

לשלי יחימוביץ' יש מודל לוגי בראש, לפיו מדיניות מרחיבה תייצר את כל הדברים האלו. בניגוד לכלכלנים היא לא בנתה מודל מתמטי המאפשר לראות באופן ברור וחד את הנחות הבסיס המובילות לתוצאה הזו, לדון בנוגע לסבירות הנחות הבסיס, לנסות לשנות אותן מעט ולראות אם התוצאה משתנה וכו'. היא פשוט שלפה איזו שהיא לוגיקה מהבטן. כנ"ל גם ליאיר לפיד בנוגע להשפעת תכנית "מע"מ אפס" על מעמד הביניים, כנ"ל לגבי כל מני "כלכלנים אוסטריים" המתנגדים למודלים מתמטיים מסיבות עקרוניות, כנ"ל לגבי אלי ציפורי שקורא לנו לא להאמין לכלכלנים (ומצטט כלכלנים בתור רפרנס), כנ"ל לגבי כל אחד אחר המדבר על כלכלה. כולם בונים מודלים כלכליים בראשם – ההבדל היחיד הוא שכלכלנים רושמים אותם במשוואות מדויקות ואחרים לא.

לכלכלנים המעוניינים לפרסם מאמרים במגזינים מובילים אין את הפריבילגיה של "לשלוף לוגיקות מהבטן" ואז "להוכיח אותן" בנפנופי ידיים ונאומים כריזמטיים, הם צריכים לעמוד בכנסים ולהתווכח עם כלכלנים אחרים על הנחות הבסיס שלהם, שחייבות להיות מוגדרות באופן מדויק במסגרת המודל המתמטי, לשכנע את הקהל שהם צודקים ושנתונים סותרים אינם מספיקים על מנת להפוך את המודל שלהם לשגוי. אז מה אם זה לא מדע? האם זה חסר ערך? בידי מי הייתם נותנים את המפתחות למדיניות הכלכלית של המדינה שלכם, בידי הלוגיקנים הטרחנים עם המשוואות שכל טענה וכל הנחת יסוד שלהם עומדת למבחן מדוקדק של פרופסורים שהיו נורא רוצים להוכיח שעמיתיהם טועים, או בידי השולפים הכריזמטים מהבטן ושלל המתנגדים האופנתיים למשוואות שמעולם לא ראו מודל ברמה של מעבר לתואר ראשון בכלכלה?

כמובן, כלכלנים אינם סתם לוגיקנים טרחנים עם משוואות. הם עושים משהו נוסף שאחרים נמנעים ממנו: הם מסתכלים על נתונים. וככל שחולף הזמן כך המגמה במחקר הכלכלי (כמו גם בשאר מדעי החברה) נוטה לכיוון הסטטיסטי, עד לרמה שבתחומים מסוימים בכלכלה כיום כבר קשה מאוד לפרסם מאמרים שהם לחלוטין תיאורטיים ואינם כוללים שום ניתוח של נתונים.

אז בואו נדבר קצת על סטטיסטיקה.

 

האם מחקרים אמפיריים הם מדע?

טענה נפוצה גורסת כי "אפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה". הלוואי שהיא הייתה נכונה.

כשהתחלתי את מסלול הדוקטורט חשבתי לנסות למדוד את השפעתן של המכללות שצצו בישראל והרחיבו את מעגל ההשכלה על מדדים שונים של התפתחות הפריפרייה. כמו במקרים רבים במדעי החברה ישנה בעיה להסיק על קשרים סיבתיים בניתוח כזה (תסלחו לי על כך שאינני נכנס לפרטים, הם אינם עקרוניים כאן) ולכן החלטתי להשתמש בשיטת משתני העזר, כאשר המרחק הממוצע של היישוב ממוסד לימודים הוא משתנה העזר. אך מדינת ישראל היא קטנה, וההשפעה של המרחקים על הנטייה ללמוד פשוט לא הייתה מספיק חזקה על מנת שהאסטרטגיה שלי תעבוד. אחרי עבודה של שנה נאלצתי לזרוק את הכל לפח ולחפש נושא חדש.

אני לא הכלכלן היחיד שעבר חוויה כזו. על מנת לפרסם במגזינים מובילים כלכלנים חייבים לעמוד בסטנדרטים גבוהים מאוד, הם ממש לא יכולים "להוכיח כל דבר שהם רוצים" על ידי מניפולציות על הנתונים, ולא פעם הם נכשלים. עשרות שנים עברו מאז שרגרסיות ליניאריות מרובות משתנים ייצגו את שיא הקידמה במחקר האמפירי; מהפכת המחשוב אפשרה לכלכלנים להשתמש בשלל כלים מתוחכמים יותר על מנת לעבד נתונים במהירות ולנסות להפיק מהם קשרים סיבתיים, והציפיות מהחוקרים הן בהתאם. לא מעט רעיונות נכשלים בדרך למאמר הסופי, ובדרך כלל יש הבדל משמעותי ב"רמת המדעיות" בין מאמר אמפירי שמתפרסם במגזין מוביל לבין מאמר שמתפרסם באכסניה מעט פחות רצינית.

כתבתי בעבר בהרחבה על החיפוש של כלכלנים אחרי סיבתיות, ועל היעדרם של ניסויים מעבדה במדעי החברה. על מנת להסיק על קשר סיבתי בין שני משתנים נדרש להחזיק את המערכת כולה בתוך מעבדה, לבודד שינויים שקורים במקביל במשתנים אחרים, וכך למדוד רק את ההשפעה של משתנה יחיד. במדעי החברה לרוב בלתי אפשרי לעשות זאת – לצערנו אין לנו את היכולת להפריד תאומים זהים בלידתם ולשלוח אותם למשפחות במעמד סוציו-אקונומי שונה על מנת לנסות ולהכריע את שאלת הסביבה-תורשה, אין לנו את היכולת לבצע ניסויים על בני אדם כפי שמבצעים הביולוגים על חולדות, ובדרך כלל לא מרשים לנו להשתלט על מדינות שלמות ולערוך בהן ניסויים מאקרו-כלכליים כאהבת נפשנו. אך בעיות כאלו ואחרות אינן אומרות שהמחקר הוא חסר ערך. רגרסיה מרובת משתנים בשילוב עם משתני עזר, ניסויים טבעיים, ניסויי שדה, ניתוחי diff-in-diff, הוספת fixed effects, שיטות המבוססות על מטצ'ינג, Quantile regression ועוד שלל כלים שנפוצים במחקר האמפירי בכלכלה מאפשרים לנו לסחוט הרבה מאוד מידע מנתונים גם ללא ניסויי מעבדה מושלמים (הרבה יותר ממה שאני חשבתי שאפשרי לפני שלמדתי להכיר את הכלים האלו), והקישורים הקודמים כוללים לא מעט דוגמאות למחקרים עבור מי שמתעניין. מלבד אלו, גם השימוש בניסויי מעבדה דומים לאלו שעושים פסיכולוגים הולך ומתרחב, בייחוד בתחומים של כלכלה התנהגותית. ורצוי להזכיר שגם במדעים המדוייקים לכאורה לא תמיד ניתן לערוך ניסויי מעבדה, בתחומים כגון אסטרופיזיקה או גיאולוגיה.

גם כאשר כלכלנים לא מצליחים להסיק על סיבתיות באופן מושלם וגם כאשר ישנה בעיה של הכללת תוצאות מחקר ספציפי למדינות אחרות ולתקופות אחרות, למחקריהם עדיין יש ערך נסיבתי כלשהו. למאמר אמפירי יחיד לרוב אין ערך רב, אך לספרות שלמה של מאות מאמרים בנושא ספציפי, המשתמשים בבסיסי נתונים שונים ובשיטות סטטיסטיות שונות ועוסקים במדינות ותקופות שונות, יש ערך. לעיתים המאמרים האלו אינם מגלים חוקיות ברורה וחד משמעית (למשל – השפעת שכר המינימום על האבטלה) ולעיתים הם כן מגלים חוקיות ברורה וקיים קונצנזוס בין מאמרים רבים (למשל – היעדר ההשפעה של פתיחת המשק ליבוא על האבטלה), ובשני המקרים הם חשובים.

המחקר האמפירי בכלכלה שונה מהמחקר התיאורטי במספר מאפיינים הנוגעים ל"רמת מדעיות". מכיוון שהוא עוסק בנתונים יש בו פחות מקום לאופנות, לאידיאולוגיות ולרעיונות גדולים כגון סוציאליזם, קפיטליזם, קיינסיאניזם וכו'. מטרות המחקרים הן צנועות יותר, בד"כ יש חשיבות מעטה יחסית למאמר יחיד וחשיבות רבה יותר לספרות שלמה. מכיוון שהנתונים הולכים ומתרבים נראה שיש עוד הרבה לאן להתקדם כאן, בניגוד למחקר התיאורטי שלדעתם של רבים כבר מיצינו אותו במידה רבה וגילינו את מרבית הדברים החשובים שהיה ניתן לגלות.

נושא שלא התייחסתי אליו כאן הוא מחקרים כלכליים המשלבים נתונים ומודל מתמטי מורכב, כופים את הנתונים על המודל המתמטי על מנת לקבל תוצאות מספריות עבור הפרמטרים שלו ואז משתמשים במודל ובפרמטרים על מנת לבצע תחזיות, אקסטרפולציה של הנתונים. אישית אני פחות מחבב מחקרים מהסוג הזה, אבל אני לא מכיר אותם טוב מספיק על מנת לחוות דעה על מידת המדעיות שלהם. אני מניח שבדומה למודלים הפשוטים ולמחקרים האמפיריים, גם שם יש שונות משמעותית במידת המדעיות של מחקרים שונים.

 

האם כלכלה היא אידיאולוגיה?

לא.

לפי ויקיפדיה " אידיאולוגיה היא אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות, המהווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים." אני מעדיף להגדיר אידיאולוגיה בתור רעיונות הממלאים את החלל באותם אזורים שלא ניתנים להוכחה וודאית על ידי עובדות ונתונים, מכיוון שהגדרה זו נראית לי יותר רלוונטית לנושאים כלכליים. למשל, יכולה להיות לאדם מסוים אידיאולוגיה בנוגע לכוונותיהם העתידיות של הפלסטינים, מכיוון שלא ניתן להוכיח בוודאות שהפלסטינים מעוניינים בשלום או במלחמה עד כיבושה המוחלט של ארץ ישראל. לעומת זאת, פחות הגיוני לפתח אידיאולוגיה בנוגע לעוצמה המדויקת של כוח הכבידה של כדור הארץ, מכיוון שניתן לחשב אותה.

לאנשים רבים יש הנחות בסיס או "אידיאולוגיות" לגבי התחומים שמעניינים אותם, וכך גם לכלכלנים. גם בפיזיקה ובביולוגיה תמצאו מחנות של מדענים שאינם מסכימים אחד עם השני בנושא מסוים שלא ניתן עדיין להכריע לגביו באופן חד משמעי, והמחנות האלו הם אידיאולוגיים בדיוק כמו המחנות האידיאולוגיים בתחום הכלכלי. מכיוון שבכלכלה יש פחות דברים שניתן להוכיח בוודאות לאידיאולוגיות תמיד יהיה תפקיד גדול יותר בכלכלה מאשר במדעים המדויקים, כפי שכתב ג'וזף שומפטר כבר לפני למעלה מחצי מאה.

אך זה שאנשים מחזיקים באידיאולוגיות זה לא אומר שהתחום כולו הוא "אידיאולוגיה". זה פשוט אומר שהם בני אדם. על מנת שהתחום כולו יחשב בתור אידיאולוגיה מרבית החוקרים בו צריכים לאחוז באותה אידיאולוגיה. ייתכן שבעבר היה זה המצב בקרב כלכלנים, אבל כיום זה פשוט לא נכון. על הכלכלנים המפורסמים בעולם בעשורים האחרונים נמנים אישים כגון פול קרוגמן, ג'וזף שטיגליץ, תומס פיקטי, סטנלי פישר, גארי בקר, ג'ון קוקרן, יוג'ין פאמה, תומאס סרג'נט, ג'ורג' אקרלוף, מייקל ספנס, אמרטיה סן, רוברט לוקאס, טיילור קוואן, לארי סאמרס ועוד רבים אחרים, שכל ניסיון לטעון שיש להם אידיאולוגיה משותפת כלשהי הוא פשוט מגוחך לחלוטין. איך ניתן לטעון ש"קונצנזוס וושינגטון" הניאו-ליבראלי (תפיסה נפוצה בכלכלה לגבי "המרשם להצלחה" עבור מדינות עולם שלישי) מהווה דוגמה לכך שכלכלה היא אידיאולוגיה, כאשר כלכלנים שכתבו ספרים נגדו זכו בפרסי נובל ונטועים עמוק מאוד בתוך המיינסטרים?

אפילו במדינה קטנה כמו ישראל יש לנו מצד אחד אנשים שנוטים לצד הקפיטליסטי כגון פרופ' עומר מואב, ומצד שני את פרופ' יוסף זעירא והכלכלנים שייעצו למובילי המחאה החברתית. השוו זאת למשל לחוקרי מגדר, לדעותיהם של סוציולוגים (ישראלים לפחות) בנוגע לכלכלה, או לכתבות על תכניות צנע אירופאית בעיתון כלכליסט. מי כאן לוקה בהטיה אידיאולוגית?

כלכלנים עשויים להסכים על נושאים שלגביהם הספרות המחקרית מספקת תמיכה חד משמעית בטענה כזו או אחרת (סביר שרוב הכלכלנים שהזכרתי יתמכו בסחר חופשי ויתנגדו לתכנית בסגנון של מע"מ אפס, למשל), והם מדברים בשפה משותפת מבחינת מתודולוגיות המחקר, אבל אין להם את אותה האידיאולוגיה. הם פשוט מכירים את הספרות, ואנשים הטוענים שהכלכלנים מסתמכים על אידיאולוגיה לא מכירים אותה.

האם האידיאולוגיה הפרטית של אנשים משפיעה על בחירת המחקרים שלהם? כן, ולא. בתור דוקטורנט הקריירה העתידית שלי תלויה ביכולתי לפרסם מאמרים; הייתי מעדיף לפרסם מאמרים שיתמכו באידיאולוגיה שלי כי זה יותר מעניין, אבל אם אתקל באיזה שהוא רעיון או בסיס נתונים שמאפשר לי להוכיח, למשל, שההשקעה של ממשלת ישראל במחקר ופיתוח הובילה להצלחת תעשיית ההיי-טק המקומית שלנו, אני אנסה לפרסם את זה כמאמר מבלי לחשוב פעמיים – למרות שהאידיאולוגיה האישית שלי היא שבדרך כלל ממשלות לא מסוגלות לתרום במודע לצמיחה של הטווח הארוך. הרבה יותר חשוב לי לקדם את הקריירה האקדמית שלי מאשר לוותר על מחקר שעשוי לתרום תמיכה מסויימת לאידיאולוגיה הנגדית, מכיוון שאני יודע שהמציאות ממילא מסובכת מדי בשביל שאידיאולוגיה מסוימת תהיה נכונה תמיד.

חשוב להבין שזהו התמריץ העיקרי שעומד גם בפני פרופסורים. כלכלנים רוצים קודם כל לפרסם מאמרים במגזינים הנחשבים ביותר ולזכות למספר רב של ציטוטים, ואת זה משיגים על ידי מחקרים שמגלים משהו אמיתי וחדש על המציאות ולא על ידי מחקרים שנועדו לתמוך באידיאולוגיה תוך כדי עיגול פינות. על מנת לפרסם את המאמרים האלו כלכלנים חייבים "לחשוב מחוץ לקופסה", למצוא משהו חדש שאחרים לא חשבו עליו ולהצליח להוכיח שהוא נכון בכלים תיאורטיים או אמפיריים. הכלכלנים שמגיעים לפסגה הם אלו שהצליחו להעלות מספר רב של רעיונות חדשים כאלו, ולא אלו שהצליחו להביע תמיכה באידיאולוגיות מיושנות. ברגע שהתחום מגוון מספיק מבחינת קשת הדעות שנשמעות בו ומעוגן מספיק מבחינת התייחסות לנתונים ולספרות קיימת, הוא לא יהיה אידיאולוגיה. כפי שכתבתי, ייתכן שהתנאים האלו לא בהכרח מתקיימים לגבי תחומים אחרים במדעי החברה.

 

מדוע נראה לכאורה שהמדעים "המדויקים" התקדמו מהר יותר?

בני אדם תמיד התעניינו גם בבעיות פיזיקאליות וגם בבעיות כלכליות וחברתיות. הסיבה לכך שנראה כאילו הבעיות הפיזיקאליות נפתרו מוקדם יותר, כאילו "מדע הכלכלה" נמצא כיום במקום שבו הפיזיקה הייתה נמצאת לפני חמש מאות שנים, היא שהבעיות הפיזיקאליות הן, עם כל הכבוד, קלות יותר. המערכת המורכבת שאותה פענח אייזיק ניוטון במאה ה-17 הייתה פשוטה יותר מהמערכת שאיתה התמודד אדם סמית' במאה ה-18, ועל כן האנושות הגיעה להישגים מרשימים יותר בהתמודדות עם השאלות ששאלו ניוטון וחבריו.

אני לא אומר שהפיזיקאים לא עבדו ועובדים קשה או שההישגים של ניוטון הם לא מרשימים. ההפך, אלו הישגים מרשימים מאוד. אני רק אומר שאדם בעל רמת אינטליגנציה נתונה יוכל להגיע רחוק יותר בעבודה שמטרתה להבין כיצד פועלים מגנטים מאשר בעבודה שמטרתה להבין כיצד נקבע התוצר לנפש במדינה בטווח הארוך. האנושות מפצחת בעיות מהקל אל הקשה. הפיזיקה התקדמה במהירות, עד שנתקעה במחסומים שונים ומשונים שהעמידו אתגרים לא פשוטים בפני המוח האנושי. כך גם הכימיה, הביולוגיה ותחומים אחרים, וכך גם מדעי החברה. אבל מכיוון שמדעי החברה מלכתחילה נתקלו בבעיות קשות מאוד, נראה לנו שהם גם התקדמו הרבה יותר לאט.

מדע הכלכלה הוא לא "צעיר יותר" מפיזיקה. הוא באותו הגיל. אנשים התעניינו בבעיות כלכליות במשך אותו הזמן שבו הם התעניינו בבעיות פיזיקאליות. לא חסרים לכלכלה מתודולוגיות שיש רק לפיזיקאים, וכפי שכתבתי לפני כן לא חסרים גם אנשים חכמים. במהלך מאה השנים האחרונות היו חילופים תכופים של ידע ובני אדם בין המדעים המדוייקים ומתמטיקה לבין מדעי החברה, ובנוגע למתודולוגיות חזית המחקר מתקדמת פחות או יותר ביחד בכל התחומים. אלו פשוט בעיות אחרות, קשות יותר. בני אדם הם לא אטומים. מי שחושב אחרת מוזמן לנסות לעשות דוקטורט בכלכלה ולפרסם מאמר במגזין נחשב, אני בטוח שזו תהיה חוויה פוקחת עיניים עבורו.

 

סיכום

השאלה החשובה היא זו: כאשר אתם שומעים כלכלן נותן עצת מדיניות למדינה ספציפית, איזו מידה של אמינות אתם צריכים להצמיד לדבריו?

בגדול, התשובה שלי היא: "את אותה מידת האמינות שהייתם מייחסים לרופא הנותן עצה רפואית לגבי אדם ספציפי". ברפואה אמנם קל יותר לעשות ניסויי מעבדה מאשר בכלכלה (אם כי לא קל כמו בפיזיקה או זואולוגיה), אבל גם ברפואה וגם בכלכלה יש "אסכולות", יש תחומים שבנוגע אליהם הקונצנזוס גדול יותר או פחות, יש בעיות שקשה לזהות ולפתור, יש לא מעט שרלטנים, וחולים שונים (מדינות שונות) מגיבים באופן שונה לתרופות זהות (לצעדי מדיניות דומים) כתלות בשלל משתנים אחרים כך שהחיזוי רחוק מלהיות מדויק. כמובן, צריך גם לוודא שאותו הכלכלן (או הרופא) מתייחס בדבריו לחזית המחקר הקיימת בתחום. כפי שישנם רופאים טובים יותר ופחות מבחינת יכולת זיהוי נכונה של בעיות והיכרות עם הספרות המחקרית כך ישנם גם כלכלנים טובים יותר ופחות, ותמיד רצוי לחפש חוות דעת נוספת.

 על כן, את השאלה "האם כלכלה היא מדע?" נדרש להחליף בשאלה "האם בנושא הספציפי שעליו הכלכלן הזה מדבר קיים קונצנזוס רחב ומספר רב מספיק של מחקרים אמפיריים או תיאורטיים התומכים בדעותיו?".

הטיעון שלפיו "כלכלה היא לא מדע" נועד בראש ובראשונה להצדיק את בורותם של הטוענים, לפסול מראש את השאלה הנ"ל וכך להעלות טענות התומכות באידיאולוגיה של הדובר מבלי צורך להתמודד עם דעותיהם של כלכלנים בסוגיה. זה פשוט קל יותר מאשר להשקיע ולהתייחס ברצינות. קל יותר לשלוף מהבטן לוגיקות כלכליות מבלי צורך להגן עליהן או לבדוק את הנחות היסוד, קל לקחת את הוויכוח למקומות אידיאולוגיים, היכן שכל אחד יכול לזרוק לאוויר איזו דעה שהוא רוצה, הכל לגיטימי והמנצח בוויכוח הוא האדם הכריזמטי והשנון ביותר שהצליח לפנות לרגשותיהם של המאזינים ולתמרן אותם בהתאם למטרותיו.

אך בניגוד לתחומים "מדעיים יותר", כאשר אנו עוסקים בסוגיות כלכליות זה גם לא כל כך קשה לעשות את המאמץ הנוסף, להתעמק בספרות ולענות על השאלה שהעליתי לגבי מידת הקונצנזוס בנושא ספציפי. אנשים שיודעים אנגלית ברמה סבירה יצליחו להבין רוב מכריע מבין המאמרים הכלכליים, מבחינת מטרות המחקר והמסקנות העיקריות, גם אם הם לא יבינו כל ניתוח סטטיסטי או לא יצליחו לעקוב אחרי המודלים. אם ברצונכם לדעת למשל עד כמה התמיכה של כלכלנים מסויימים במדיניות צנע היא אובייקטיבית ו"מדעית" כל מה שאתם צריכים לעשות זה להפסיק לקרוא מאמרים בכלכליסט או בגלובס, לכתוב בגוגל את מילות החיפוש המתאימות באנגלית ולהתחיל לקרוא (תוך מתן משקל גבוה יותר למקורות "מכובדים" יותר). לא צריך אפילו תואר ראשון בכלכלה. זה קצת יותר קשה מאשר פשוט להגיד "כלכלנים לא יודעים כלום" ואז לשלוף לוגיקה כלשהי מהבטן, אבל זה הרבה יותר קל מלנסות להבין מאמרים בפיזיקה או ביולוגיה.

ככל שחולף הזמן, כך הולכים מדעי החברה ומתקרבים לאידיאל המדעי. מגמה זו נובעת מהגידול במספר החוקרים ובפיזור הגיאוגרפי שלהם המיתרגמים לשונות גבוהה יותר בעמדות האידיאולוגיות, ובעיקר מהגידול העצום בהיקף הנתונים העומדים לרשותם של חוקרים מודרניים, שיש להם כיום מחשבים ותוכנות המסוגלים לעבד את הנתונים האלו באופן שלפני שלושים שנה היה ניתן רק לחלום עליו. ההבנה בנוגע לצורך בניסויי-שטח מתוכננים על מנת לזהות סיבתיות הולכת וחודרת גם לתוך הבירוקרטיה הממשלתית, ועל כן ישנה מגמה של יישום צעדי מדיניות חדשים באופן אקראי המדמה ניסוי מעבדה על מנת שחוקרים יוכלו לבדוק את התוצאות.

אני מאמין שבמאה השנים הקרובות נתונים וניסויי שדה כאלו יוכלו להכריע באופן יחסית מדעי הרבה מחלוקות אידיאולוגיות עתיקות בכלכלה, חינוך, מדעי המדינה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ומגדר. ייתכן שרבים לא יאהבו את התוצאות שיעלו מהניתוח הכמותני, ינסו לפקפק במידת המדעיות שלהן ולהמשיך לתמוך בהשקפת עולם מטושטשת פוסט-מודרניסטית שלפיה "אין ידע אובייקטיבי" ולא ניתן לדעת שום דבר בוודאות. למזלנו, כוחם היחסי של האנשים האלו במדעי החברה הולך ופוחת והאנושות בינתיים ממשיכה לקדם את חזית הידע הלאה, לאט לאט, לעבר הבנה מדעית טובה יותר של התחומים שאינם נחשבים בתור מדע מדויק.

להמשך הפוסט

על דגי טונה, שערי מטבעות וקונספציות שגויות: מדיניות סחר החוץ הישראלית

אורי כץ | 11.09.2014 | 12:28

באחד מערבי חודש יולי האחרון הצטופפו כשלושים איש בחדר ישיבות קטן במרכז הבינתחומי בהרצליה, משוחחים ביניהם באופן טבעי על המבצע הצבאי בעזה, על הלוחמים ההרוגים, מתעדכנים בסמארטפונים ומחליפים שמועות שהגיעו בשעות האחרונות. זאת לא הייתה הסיבה שבגללה הזמנו אותם לשם.

צוות "השולחנות העגולים" של מכון אהרון למדיניות כלכלית, שאני חלק ממנו, הזמין את האנשים הללו מספר חודשים לפני כן על מנת לערוך דיון בנושא מדיניות סחר החוץ של מדינת ישראל. הרשימה הייתה מכובדת למדי: אקדמאים בכירים, מנכ"לים המייצגים את החברות הגדולות בארץ, פקידים בכירים בהווה ובעבר ונציגים של מגזרים כגון התעשיינים, החקלאים ועוד. המטרה הייתה לקיים דיון מקצועי ומקיף במצב הנוכחי ובמדיניות הרצויה, בחדר סגור, ללא נוכחותם של פוליטיקאים (בהווה) ושל עיתונאים. לאחר הדיון סיכמנו את דברי הנוכחים, וניתן להוריד כאן את הסיכום הרשמי שאושר על ידיהם ואת רשימת המשתתפים המלאה.

ברשומה זו אסכם את הדברים העיקריים שעלו במסגרת השולחן העגול ואת דעותי האישיות בנוגע אליהם, שאינן מייצגות כמובן שום עמדה רשמית של מכון אהרון או של המרכז הבינתחומי בהרצליה. במידה מסויימת מדובר ברשומת המשך לרשומת האורח שפרסם כאן אסף צימרינג בעבר בנוגע לסחר חוץ.

 

חסימת יבוא

הדיון החל במצגת שהעביר עומר מואב, פרופסור לכלכלה במרכז הבינתחומי ובאוניברסיטת וורוויק, בה הוא תקף את מבצע "קנה כחול-לבן" של משרד הכלכלה ואת דבריהם של פוליטיקאים שונים בעניין, וטען שאין סיבה לעודד יצוא, למנוע יבוא או להתערב בשער החליפין, מכיוון שהיצוא והיבוא הם בסך הכל שני הצדדים של אותה העיסקה: היצוא מספק מטבע חוץ למשק הישראלי, והיבוא מספק מוצרים למשק הישראלי תמורת אותו מטבע החוץ. על כן, בסופו של דבר היבוא והיצוא נעים יחדיו (כפי שניתן לראות למשל בתרשים הבא הלקוח מהמאמר של אסף) ואין היגיון במדיניות שתנסה לעודד אחד ולדכא את השני – אין שום דבר "רע" ביבוא או "טוב" ביצוא.

 

כמו כן, הזכיר מואב כי הספרות הכלכלית מלמדת אותנו שפתיחת משקים ליבוא לא מובילה לגידול באבטלה אלא רק לשינוי בתמהיל המועסקים. להרחבה בנוגע לטיעונים אלו ניתן לקרוא את מאמרו של אסף צימרינג שקישרתי אליו לפני כן, ועל מנת לקצר לא אחזור על הדברים כאן.

מדברי הנוכחים בדיון עולה כי הנושא של מכסים קיים היום בעיקר בסקטור החקלאי, ובשאר חלקי המשק הוא פחות רלוונטי, אך כפי שנראה בהמשך מכסי היבוא הם לא הבעיה המשמעותית. אבשלום וילן, מזכ"ל התאחדות חקלאי ישראל כיום וח"כ במרצ בעבר, ציין בדיון כי החקלאים מוכנים לקבל תמיכה ישירה מהממשלה, בהתאם למקובל באירופה, במקום תמיכה עקיפה המתבטאת במכסים ואיסורי יבוא. תמיכה ישירה היא עדיפה מכיוון שהיא שקופה יותר, שוויונית יותר מבחינת הנטל על הצרכנים ומעוותת פחות את החלטותיהם של הפרטים במשק (ראו פירוט בנייר העמדה בנידון של מכון ירושלים לחקר שווקים), וארגון ה-OECD מבקר את מדינת ישראל על כך שתמיכתה בחקלאים היא בעיקר עקיפה. היו כבר ניסיונות לקדם חקיקה בכיוון זה, אך הוויכוח הוא כמובן על הסכום שהחקלאים יקבלו וכאן הפער בין האוצר לבינם עדיין גדול.

מלבד זאת העלה אבשלום וילן את שאר הטיעונים המוכרים: במדינות אחרות התמיכה בחקלאים היא גבוהה יותר מאשר בארץ, התמיכה בחקלאים היא תמיכה בפריפרייה, יש בה צורך אסטרטגי, ומחיריהם של מוצרי מזון בישראל מושפעים מהמחסור בתחרות בין רשתות השיווק ולא מסובסידיות לחקלאים.

כפי שכתבתי בעבר, אינני רואה מדוע הממשלה צריכה לקחת כסף מישראלים שאינם עובדים בחקלאות ולתת אותו לישראלים העובדים בחקלאות, גם אם ממשלות מערביות אחרות עושות זאת. הטיעון ה"אסטרטגי" הוא בדיחה: בתרחיש האימה של מצור עולמי (שלא קרה מעולם בשום מדינה) המוצר המיובא שהכי נזדקק לו יהיה נפט, וללא נפט שום מוצר חקלאי לא יגיע לשום מכולת שכונתית. הפריפרייה היא בור ללא תחתית השואב כספים מהערים הגדולות של מרכז הארץ כבר 60 שנה ועדיין אף אחד לא רוצה לגור בה. כל הדיון בנושא סובל מעודף חמור בפופוליזם, מתיאורים ציוריים של עמקים ירוקים וחקלאים חרוצים ומסכנים שרק רוצים להתפרנס, אך התיאורים הללו מסווים את האמת: שטרות של כסף שיוצאים מהכיס של כל אחד מכם ונוחתים בכיסיהם של אנשים אחרים שהם לא עניים, לא מוגבלים, לא חסרי-מזל, לא נכים, לא קשישים ולא ניצולי שואה. סתם אנשים נחמדים וחביבים, מלח הארץ, שאין שום סיבה מיוחדת לסבסד את המקצוע שבו בחרו ולא לסבסד כל מקצוע אחר.

לדעתי קיומה של כלכלה בריאה, דינאמית וצומחת תלוי בכך שסקטורים לא רווחיים ייכחדו, שיישובים שאף אחד לא רוצה לגור בהם יינטשו, ושאנשים יבצעו את בחירותיהם באופן רציונאלי וללא ממשלה המנסה להשפיע עליהם על מנת לקדם אילו שהן מטרות-על אסטרטגיות מרוחקות שהיא אף פעם לא תצליח להשיג. כפי ששאלה בשלב כלשהו בדיון ישראלה מני מאיגוד לשכות המסחר – מדוע יש בישראל תעשיית טונה?

 

כל אזרח ישראלי שמאמין שהפריפרייה חשובה מוזמן לעבור בכוחות עצמו לפריפרייה, וכל אזרח ישראלי שמאמין שתעשיית הטונה הישראלית חשובה מוזמן לאכול טונה תוצרת הארץ (סליחה – טונה תוצרת חו"ל שנארזה בארץ). מהו ההיגיון בלכפות משהו על כלל אזרחי המדינה בנושאים אלו? המכס על הטונה באמת ירד ככל הנראה (באיחור של כמה עשורים), אך יש מוצרים חקלאיים שעדיין נהנים מהגנה מוגזמת, לא רק בנושא היבוא אלא גם דרך אישור חוקי לניהול קרטלים, ורק מעטים תומכים בהסרת כל התמיכה הממשלתית בסקטור החקלאי. בכל אופן, גם מעבר לתמיכה ישירה בחקלאים זהו צעד בכיוון הנכון.  

הדיון בנושא מכסי היבוא היה פשוט יחסית, ונראה שהנוכחים בחדר מתחלקים באופן די ברור: נציגיהם של החקלאים תמכו בהשארת המכסים, ומרבית האחרים התנגדו או נמנעו בנימוס מהבעת עמדה. לעומת זאת, בנושא עידוד הייצוא הקונצנזוס בחדר היה פחות ברור.  

 

עידוד יצוא

הדיון בנוגע לעידוד יצוא עסק בעיקר בניסיונותיו העקביים של בנק ישראל להחזיק את שער השקל על רמה גבוהה ביחס למטבעות אחרים על מנת לתמוך ביצואנים (אשר משלמים משכורות בשקלים ומרוויחים במטבעות אחרים), ובמידה פחותה יותר בחוק עידוד השקעות הון והטבות מס ליצואניות גדולות. אם נאמין לתזה שהציג עומר מואב, אז היצוא והיבוא הם שני צדדים של אותה העסקה ואין שום סיבה לעודד אחד מהם על חשבון השני. האם בבנק ישראל לא מכירים את התיאוריה הזו? בטח שהם מכירים. ההבדל בין פעולותיהם לבין הטיעונים שמציג מואב הוא הבדל בין הטווח הקצר לבין הטווח הארוך.

על פי התיאוריה המוניטארית בנקאים מרכזיים מאמינים שאין להם את היכולת להשפיע באופן ישיר על משתנים ריאליים – אבטלה, שכר ריאלי, צמיחה, שער החליפין הריאלי וכו' – בטווח הארוך. הם יכולים להשפיע עליהם רק בטווח הקצר, ובטווח הארוך כל מה שהם קובעים זה את רמת המחירים. בעבר הייתה התערבות מלאה וקבועה של בנקים מרכזיים בשער החליפין הנומינאלי (משטר שער חליפין קבוע) והיו לכך חסרונות שונים שלא ניכנס אליהם כאן; כיום בכל אופן מרבית המדינות נוקטות בשיטה של שער חליפין נייד עם התערבויות זמניות. אז ישנו שער חליפין ריאלי "של הטווח הארוך" בין השקל לדולר התלוי בפרמטרים הבסיסיים של כלכלת ישראל, ביכולות הייצור שלנו ושל מדינות אחרות בתנאים שאינם תנאי משבר, ועליו לבנק המרכזי אין השפעה.

עכשיו, הבסיס לפעולותיהם של בנקאים מרכזיים הוא הטווח הקצר: האמונה שיש להם את היכולת "להחליק משברים" זמניים על מנת למנוע נזק שאינו רצוי לכלכלה. למשל, אם השקל חזק במיוחד בגלל המשבר הכלכלי הנוכחי בעולם והפרשי הריביות בין השוק הישראלי לשווקים בחו"ל, יצואנים ישראלים עלולים לפשוט את הרגל ולסגור את עסקיהם – והעסקים לא יפתחו מחדש אחרי שהמשבר יסתיים. כך משבר כלכלי זמני יוביל לתוצאות ארוכות טווח. אם הבנק המרכזי יכול להשפיע על משתנים ריאליים בטווח הקצר הוא יכול למנוע מאותם יצואנים לקרוס, וכך לתרום למדינה גם בטווח הארוך באופן עקיף.

כפי שנגידת בנק ישראל מכירה את טיעוניו של מואב, כך מואב מכיר את טיעוני בנק ישראל בנידון. לפי הבנתי הוויכוח בינם הוא פחות וויכוח על עקרונות ויותר וויכוח על מידתיות: עד לאיזו רמה ראוי להוריד את הריבית ולמשך כמה זמן. בסופו של דבר זוהי פעולה של התערבות מלאכותית בשוק שמעוותת את מנגנון המחירים ואת החלטות הפרטים, ויש לה מחיר.

עדי פוזנר, פרופ' לכלכלה במרכז הבינתחומי, העלה במהלך הדיון דוגמה בנושא זה: נניח ששער הדולר שאליו בסופו של דבר נתכנס הוא 3 שקלים לדולר, אך בגלל משבר זמני בנק ישראל שרוצה לעודד את התוצר או למנוע משער החליפין לרדת בחדות מתערב ומשאיר אותו על 4. יזם יכול להקים מפעל ולהכין תכנית עסקית המבוססת על שער דולר של 4, מכיוון שהוא לא יודע עד כמה שער הדולר מושפע מפעילות בנק ישראל. בסופו של דבר נגיע לשער של 3 ותכניתו של היזם תיכשל. זה לא שונה מישראלים הלוקחים משכנתא מוגזמת בתנאי הריבית הנוכחית תוך התעלמות מהאפשרות שהריבית תעלה – עיוות מנגנון המחירים גורם לפרטים לקבל החלטות שגויות, והחלטות שגויות פוגעות במשק. צבי אקשטיין, פרופ' לכלכלה במרכז הבינתחומי והמשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר, חיזק את דבריו של פוזנר וטען שיש מקום להתערבות זמנית רק אם אנחנו באמת מאמינים ששער החליפין כרגע הוא נמוך מהשער ארוך הטווח – ואקשטיין מאמין שזה המצב כרגע.  

התומכים המרכזיים בהתערבותו של בנק ישראל במסגרת השולחן העגול היו כמובן נציגיהם של היצואנים ובראשם דפנה אבירם-ניצן, מנהלת האגף למחקר כלכלי בהתאחדות התעשיינים. לפי מצגת שהעבירה אבירם-ניצן בתחילת הדיון שער המטבע הוא הגורם המרכזי לשחיקתם של יצואנים בישראל בשנים האחרונות, והוא מטריד אותם יותר מכל גורם אחר שלממשלה יש השפעה עליו. אבירם-ניצן הסכימה שהתמיכה צריכה להיות זמנית, בטווח הקצר, אך חלק מהנוכחים בדיון הזכירו כי היצואנים תמיד דוחפים לתמיכה כזו.

באופן אישי אני מתקשה לגבש דעה בנושא זה. לו הייתי נדרש להחליט אני מניח שהייתי מעניק סיוע זמני כלשהו ליצואנים (בכל מקרה נדרשת כיום התערבות של בנק ישראל על מנת למנוע את "המחלה ההולנדית" שיכולה לנבוע מיצוא הגז הטבעי), אך אין לי מספיק ידע על מנת לומר בביטחון ששער הריבית או שער המטבע הנוכחיים הם גבוהים או נמוכים מדי. זהו וויכוח מורכב שנדרש לבצע על ידי שימוש בנתונים ומודלים מתאימים ולא על ידי פיזור סיסמאות בעיתונים. בכל אופן, אינני חושב שסבסוד הייצוא צריך להיות מטרה העומדת בפני עצמה ואני לא רואה צורך בתמיכה קבועה בו.

 

פריון

חלק מהדיון על היצוא נגע בנושא הפריון (פרודוקטיביות). פריון נמוך הוא מחלה קשה של המשק הישראלי: עובד ממוצע בארץ מייצר בשעה פחות מעובד במרבית מדינות המערב (ראו למשל את המחקרים של מכון טאוב בנושא). מבין כלל הסקטורים במשק היצואנים הם בעלי הפריון הגבוה ביותר, הם גם משלמים משכורות בהתאם, ועל כן לפי טיעון נפוץ תמיכה בהם תגדיל את הפריון הממוצע במשק ואת השכר הממוצע. ישראל מקוב, מנכ"ל חברת טבע לשעבר, טען שהדיון בנוגע למדיניות סחר חוץ הוא שולי בהשוואה לדיון על הפריון ושהמדיניות הממשלתית צריכה להיות מכוונת להגדלת הפריון, אך על ידי תמיכה ישירה בנושאים כגון הכשרה מקצועית במקום על ידי התערבות בשער המטבע.

האם ממשלה מסוגלת "לייצר צמיחה" או "לייצר פריון", למשל על ידי תמיכה בחברות כגון אינטל או טבע?

רן כהן, יו"ר מכון התקנים בהווה ושר התמ"ת לשעבר, סיפר במהלך הדיון על התהליך שהוביל לכניסתה של אינטל לארץ בשנות התשעים – תהליך שלא כלל איזו שהיא בחינה אסטרטגית של כדאיות מתן הטבות המס שנדרשו אלא בעיקר פעולה על פי "תחושות בטן" שלו ושל שר האוצר באותה התקופה, בייגה שוחט. הוא טען שמעולם לא נערך בממשלה דיון אסטרטגי בנוגע לעתידה הכלכלי של המדינה. "אף אחד לא יודע מהם היתרונות היחסיים של מדינת ישראל" אמר כהן, אך חלק מהנוכחים השיבו לו: "השוק יודע".

השוק החופשי יכול לחשוף בכוחות עצמו את היתרונות היחסיים של מדינת ישראל אם רק ניתן למערכת המחירים ולהרס היצירתי לפעול. תחרות חופשית היא גורם חשוב לפריון גבוהה, והיא נעדרת מהמשק הישראלי במידה רבה עקב חסמי יבוא וחסמי כניסה. כל עוד ישנה בישראל תעשיית טונה השואבת אליה הון וכוח אדם מסיבות הקשורות בהתערבות ממשלתית, נתקשה לגלות מהם היתרונות היחסיים של המדינה.

ובכלל, הביקורת שלפיה "לא נערך דיון מסודר" בנושא כלשהו תמיד נראתה לי תלושה מהמציאות. שום ממשלה מעולם לא ניהלה "דיון מסודר" בשום נושא, תחזיות כלכליות, מדיניות וצבאיות הן לא מדע מדויק ולכן החלטות אסטרטגיות כבדות משקל תמיד היו ותמיד יהיו תוצאה של תחושות בטן ואינטואיציות – והדבר נכון עוד יותר בנוגע לממשלות דמוקרטיות מודרניות. אני לא חושב שממשלות שנבחרות למספר קצוב של שנים יכולות לערוך דיונים אסטרטגיים ולנהל מדינות כאילו שהן תאגידים הממוקדים במטרה יחידה ופשוטה (רווח) ומנוהלים באופן דיקטטורי מוחלט. מטרותיהן של מדינות הן עמומות מדי ויכולת המשילות שלהן פשוט חלשה מדי.

האם הבאתה של אינטל לארץ הייתה מהלך מוצלח? לא ברור. מספר דוברים, ביניהם מיכאל שראל (לשעבר הכלכלן הראשי במשרד האוצר) ושרון קדמי (לשעבר מנכ"ל משרד התמ"ת), העלו במהלך הדיון את הבעייתיות שבריכוזיות בתחום הייצוא הישראלי. לפי מיכאל שראל, כאשר אנחנו נותנים הטבת מס לאינטל המגדילה את היצוא הגדלת היצוא משפיעה על שער החליפין, מחזקת את השקל, וכך הטבת המס למעשה פוגעת בכל אותם יצואנים קטנים יותר שלא קיבלו אותה. צבי אקשטיין ציין כי גם בתחום היבוא ישנה ריכוזיות ויבואנים עם בלעדיות בחלק מהתחומים.

בתקופה האחרונה משרד הכלכלה מנסה להוביל מהלך של צמצום הריכוזיות בתחום הייצוא, על מנת שמדינת ישראל לא תהיה תלויה במספר קטן מאוד של חברות.

 

זו הקונספציה

מנכ"ל משרד הכלכלה, עמית לנג, דיבר בתחילת השולחן העגול ובסיומו על נסיונותיו של המשרד לפתוח את המשק הישראלי ליבוא. נראה כי חלק משמעותי מהבעיה נובע מהסביבה הבירוקרטית והרגולטורית של משרדי הממשלה: באופן היסטורי במדינת ישראל היו גורמים אחראיים לייצוא שעסקו בעידודו, בזמן שלא היה שום גורם יחיד שאחראי למדיניות היבוא. כל ניסיון לשינוי בתחום היבוא דורש עבודה משותפת של משרדי ממשלה וגופים שונים, עניין מורכב למדי במערכת הציבורית הישראלית.

עמית לנג טוען כי מעבר לעניין שיעורי המכס קיימת בישראל "תפיסה שלמה" אשר מתנגדת ליבוא ומקשה על יבואנים להיכנס לשווקים המקומיים בשלל אופנים, ומשרד הכלכלה מנסה כיום לעקור את אותה התפיסה מהשורש. אך על מנת שהתפיסה הזו תיעלם ממוסדות השלטון הישראלים היא צריכה להיעלם גם בקרב הציבור הישראלי, אותו ציבור שמצד אחד מתרעם בצדק על יוקר המחיה אך מהצד השני שותק בכל פעם שהלובי החקלאי מונע רפורמות בתחום או בכל פעם שהממשלה מצילה מפעל כושל.

לדעתי הבלבול הזה הוצג במהלך הדיון באופן המובהק ביותר על ידי שירלי אברמי, מנהלת מרכז המחקר והמידע של הכנסת, שהתאכזבתי לשמוע את דבריה בנידון. לפי אברמי הלובי החקלאי כיום הוא "במידה רבה מיתוס" וכמובן "לא צריך למדוד כל דבר באופן כלכלי", צריך לחשוב "אילו ערכים צריכה המדינה להקנות לתעשיות שונות", והפריון הוא נושא שהוא "בחלקו תרבותי" ויש לטפל בו על ידי השקעה בחינוך. אני מאמין שתפיסת העולם הזו, כאילו ישנו כאן איזה שהוא נושא ערכי-אידיאולוגי מורכב, היא זו שתוקעת את מדינת ישראל במקום ה-26 בעולם בתוצר לנפש ומשרתת רק את קבוצות הלחץ החזקות. כל דבר בעולם ניתן למדוד במונחים כלכליים, ואין שום דבר אידיאולוגי או ערכי בוויכוח הזה. זה רק כסף – הכסף שלכם.

יוסי ויליגר, איש עסקים וחבר לשכת המסחר, סיפר במהלך הדיון כיצד הורדת המכסים על מוצרי פסטה ושוקולד בתחילת העשור הקודם הובילה להתייעלות בקרב יצרנים ישראלים כגון עלית, שכיום מייצאים ומתחרים גם בארצות זרות. אחרים ציינו את פתיחת המשק ליבוא בתחום הטקסטיל אשר הורידה את המחירים במשק באופן משמעותי – גם בתחומים אלו היו שטענו בעבר שבעלי החברות יגרפו לכיסם את כל הרווחים מהיבוא, שצריך לחשוב על ערכים, ומה יהיה על כל המובטלים שיפלטו מתעשיית הטקסטיל ועל הפריפרייה. שום אסון לא קרה, הציבור הרחב הרוויח והמובטלים מצאו ברובם המכריע עבודות אחרות.

אם הציבור הישראלי מעוניין בתשתיות ושירותים ציבוריים ברמה של מדינות אירופאיות מתקדמות אנחנו חייבים להגדיל את הפריון שלנו בהתאם, וזה לא יקרה ללא הכנסת תחרות בין לאומית למשק, ללא הרס יצירתי, וללא הפחתת השפעתן של קבוצות לחץ חזקות על מדיניות המסחר הישראלית.

 

בתחילת נובמבר מתקיים השולחן העגול הבא של מכון אהרון, הפעם בנושא הגז הטבעי. אני מאמין שהוא יהיה מעניין לא פחות, ואעדכן כאן על מהלך הדיון בהקדם.

להמשך הפוסט

זמן לנכש עשבים

אורי כץ | 24.08.2014 | 10:44

בשבועיים האחרונים העיתונים הכלכליים בישראל מלאים בעצות. ישנם סימני האטה מדאיגים במשק הישראלי, וחלק מהנתונים הם עוד מלפני מבצע "צוק איתן" כך שרבים מאמינים שכרגע אנחנו כבר נמצאים בשלבים חמורים יותר של גלישה למיתון. בנקים מרכזיים בדרך כלל מתמודדים עם מצבים כאלו על ידי הפחתת הריבית, תחת ההנחה שריבית נמוכה יותר תעודד את הפרטים במשק לצרוך, תעודד את הפירמות להשקיע ותעודד את הייצוא, ואכן המועצה המוניטארית של בנק ישראל בחרה להוריד את הריבית לאחרונה, אבל הריבית מלכתחילה הייתה די נמוכה ולא ברור עד כמה זה יעזור. במקביל לכך מתחיל להתחמם הקרב על חלוקת התקציב הבא, ועולה השאלה האם ניתן לחלק אותו באופן שיוכל להתמודד עם סימני ההאטה.

אם נסכם את עצותיהם של כלכלנים שונים כפי שהופיעו בכלי התקשורת, נראה כי כולם מסכימים שיש לצמצם פטורים ממיסים (ובעיקר את תכנית מע"מ אפס של לפיד), לנסות לרסן את תוספות התקציב הנדרשות על ידי מערכת הביטחון ולהגמיש מעט את הכללים הפיסקאליים המגבילים את המידה שבה הממשלה יכולה להגדיל את הוצאותיה, כך שהממשלה תוכל להגדיל את הגירעון מעט יותר מהמתוכנן. מרבית הכלכלנים מדברים על הגדלת הגירעון מתוך מטרה להתמודד עם הוצאות הביטחון בעקבות המבצע מבלי לקצץ במקומות אחרים, אך ישנם גם כלכלנים הטוענים שההוצאה הממשלתית יכולה להוות מנוע צמיחה למשק.

המקור המרכזי לתפיסה שלפיה הגדלת הוצאות הממשלה מסוגלת לעודד צמיחה היא תורתו של ג'ון מיינארד קיינס משנות השלושים של המאה הקודמת. לפי קיינס משק יכול להיקלע בעקבות משבר כלכלי למצב שבו הוא לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו, כאשר פירמות וצרכנים חוששים להוציא את כספם, להשקיע ולצרוך, והאבטלה נשארת גבוהה. במצב זה רכישת שירותים ומוצרים על ידי הממשלה באופן זמני יכולה להפחית את האבטלה ולהוציא את המשק מהמשבר. ישנם גם עיתונאים הנוטים לכיוון ה"קיינסיאני" של הגדלת הוצאה ממשלתית בתור מנוע צמיחה, כפי שכתב למשל סבר פלוצקר באחד מטוריו האחרונים.

האם התפיסה הזו רלוונטית למצבה הנוכחי של מדינת ישראל? על מנת לדון באופן רציני בכל אותם רעיונות, ראשית עלינו לוותר על מספר אשליות בנוגע לאופן שבו ממשלות פועלות ומשפיעות על המערכת הכלכלית.

 

מה הקשר בין הוצאות הממשלה לשירות לאזרח?

מספר כלכלנים בעבר, ביניהם זוכה פרס הנובל ג'יימס ביוקנן, טענו שקיינס לא מתחשב בתמריצים העומדים בפני ממשלות בפועל ובחוסר יכולתן (ורצונן) של ממשלות ליישם מדיניות כלכלית אופטימאלית. המודל של קיינס הוא פשוט מדי, הממשלה איננה משולבת בו באופן ריאליסטי, וכיום כבר אין כלכלנים באקדמיה המאמינים בו באופן נאיבי. למשל, גם פרופ' אבי בן-בסט, התומך בהגדלת הוצאות הממשלה, טוען בראיון לדה-מרקר שנדרש במקביל לייעל את המערכת. בלי התייעלות הגדלת ההוצאות לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. ייתכן שהגדלת ההוצאות תוך כדי התייעלות היא עצה סבירה, אבל באופן מעשי פוליטיקאים יבצעו בהתלהבות רבה רק את חלקה הראשון של העצה, את הגדלת הוצאות הממשלה על חשבון הגירעון, ואת החלק של הייעול יזניחו.

קשה מאוד לייעל מערכות בירוקרטיות גדולות, ולכן כלכלנים רבים (בעיקר בארצות הברית, פחות בישראל) ממליצים "להרעיב" אותן על ידי מגבלות כספיות כאלו ואחרות. זה לא שאותם הכלכלנים, שאני נמנה עליהם, לא חושבים שקיימים "מוצרים ציבוריים" שרק ממשלה יכולה לספק באופן אפקטיבי, ואנחנו גם יודעים למשל שמערכת בריאות ציבורית עדיפה על מערכת בריאות פרטית בגלל כשלי שוק כאלו ואחרים – אנחנו פשוט לא חושבים שקיים קשר חזק בין תקציב המדינה לבין יכולתה למלא את הפונקציות האלו. כאשר מגדילים את התקציב, בהתאם לחוקי פרקינסון שעליהם כתבתי בעבר, פקידים פשוט מייצרים יותר עבודה לפקידים אחרים, מקימים מחלקות חדשות, ועדות היגוי חדשות, גופים בירוקרטיים נוספים, מציעים חוקים חדשים שידרשו את שכירתם של מפקחים נוספים ומפיקים שלל כסת"חים, ללא שום תועלת של ממש לאזרח.

ראו למשל את הכתבה הזו בדה-מרקר, בנוגע לניסיונותיה הנואשים של ממשלת ישראל להעלות את רמת השירותים המוענקת על ידי משרדי הממשלה באינטרנט. כך כותב אמיתי זיו:

"ההצעה החדשה למחשוב הממשלה היא מהסבוכות והביורוקרטיות ביותר שנראו בישראל – מה שמגדיל את החשש שמא היא כלל לא תצא לפועל ותציג תוצרים אמיתיים. קשה לסכם את כמות הגופים שיקומו במסגרת ההצעה. רק בתחום הסייבר יעורבו שלושה גופים: מנהל סיכוני התקשוב, יחידת הסייבר הממשלתי והמטה הקיברנטי הלאומי. יחידת ממשל זמין תעבוד לצד היחידה לשיפור השירות הממשלתי (תחליף למה שמכונה כיום היחידה להפחתת הנטל הביורוקרטי), אך מעליה תהיה ועדה בין־משרדית לאותו הנושא. כל זאת בלי לבטל את יחידת חופש המידע במשרד המשפטים. עדיין לא סיימנו, כי על פי ההחלטה יקום פורום ישראלי לממשל פתוח שבראשו יעמוד שר התקשורת. מצאנו בהצעה חמישה גופים עם מנדט דומה וקרוב. ואיפה מיזם ישראל דיגיטלית בכל זה? נראה כי בהצעה הנוכחית המיזם מקבל שנמוך משמעותי, וסמכויותיו יהיו דומות מאוד לכל מה שנכתב עד כה: "להקים אתר אחוד לכלל משרדי הממשלה, שיפותח מתוך תפישה הממקמת את צורכי המשתמש במרכז וינגיש את המידע הממשלתי לציבור בצורה נוחה ופשוטה, בדומה למודל הבריטי Gov.uk". ואם זו אינה כפילות, אז הנה עוד גוף חדש שיקום: ועדת היגוי למיזם ישראל דיגיטלית. סעיף ד' לעניין ישראל דיגיטלית חושף כי יעד הזמן "להפיכת השירותים הממשלתיים השימושיים ביותר לציבור לדיגיטליים" הוא 2019."

האם לאור הדברים האלו ניתן לצפות שתקציבים נוספים ליחידות המחשוב הממשלתיות באמת יעלימו את כל אותם אתרי האינטרנט של משרדי הממשלה העובדים רק עם הדפדפן הנחות אקספלורר, או את השימוש הנרחב בפקס שהיה אמור להיכחד לפני למעלה מעשור?

 

כל ניסיון ממשלתי לייעול המערכת סופו שיראה כמו סצנה מהסדרה הבריטית המופתית Yes Minister. זה לא במקרה, וזה לא קורה רק בישראל. התייעלות היא פשוט לא משהו שממשלות מצליחות לעשות כל עוד אין גורם חיצוני שכופה עליהן קיצוצים בקנה מידה רחב. זהו הטבע שלהן. גם אם השרים רוצים, לפקידים שעובדים מתחת להם אין שום אינטרס להתייעל. המסקנה הנובעת מכך היא שהגדלת תקציבי המשרדים השונים לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. הגדלת תקציב החינוך לא תתבטא בהכרח בחינוך טוב יותר, הגדלת תקציב הבריאות לא תתבטא בהכרח בבריאות טובה יותר והגדלת תקציב הביטחון לא תתבטא בהכרח בביטחון רב יותר.

הראיות האמפיריות תומכות במסקנות אלו. למשל, מחקרים העלו שאין קורלציה בין הוצאה על חינוך במדינות מערביות לבין הישגי התלמידים באותן המדינות, או בין ההוצאה על בריאות לבין מדדים בריאותיים תוצאתיים כגון תוחלת חיים או תמותת תינוקות. ראו את שני התרשימים הבאים שמצאתי כאן בחיפוש מהיר [1]:


 

 

כפי שניתן לראות, ברמות הנמוכות של ההוצאה עבור מדינות עולם שלישי ישנו קשר חיובי בין הוצאה על בריאות וחינוך לבין ציוני סטודנטים ותוחלת חיים, אבל עבור מדינות מערביות אין קשר כזה. גם ניתוח של ההוצאות בתוך מדינה לאורך זמן לא יעלה קשר ברור.

מידת היעילות והמבנה של המערכות הללו היא הפרמטר החשוב, לא כמות הכסף שנשפך עליהן. ייתכן שבתוך מדינה הוצאה גבוהה יותר על חינוך בבית ספר אחד תשפר את הישגיו לעומת בתי ספר אחרים, מפני שכל בתי הספר האלו פועלים תחת אותה המערכת, אבל בהשוואה בין לאומית גורמים אחרים משפיעים הרבה יותר. על כן, להשוואות בין לאומיות של הוצאות ממשלה על תחומים שונים אין ערך של ממש מלבד לשמש כתירוץ לפוליטיקאים ובירוקרטיים שמעוניינים להגדיל את תקציביהם.

חשוב להדגיש: זה כמובן לא אומר שקיצוץ גדול של תקציב הבריאות לא מסוגל לפגוע ברמת השירותים המסופקת. למעשה, כאשר ננסה להפעיל קיצוצים על מערכות בירוקרטיות מורכבות סביר שהפקידים יטו את הקיצוץ באופן שיפגע פחות בתנאי העבודה שלהם ובשומנים העודפים ויפגע יותר ברמת השירות לאזרח. זו הסיבה שבגללה לפני כל קרב תקציבי הרמטכ"ל מצהיר על סגירת אוגדות טנקים וטייסות ולא על פגיעה בתנאי הפנסיה של אנשי קבע או על סגירת יחידות מיותרות כגון גלי צה"ל וחיל החינוך.

בכל אופן, אף אחד בינתיים לא מדבר על קיצוץ תקציבים – השאלה היא רק בכמה להגדיל אותם. כלל ההוצאה מגביל את ההוצאה ביחס לשנה שעברה, כאשר הרעיון הוא לנסות להגביל את הגידול לפי הגידול באוכלוסייה. זה נשמע הגיוני. פריצת כלל ההוצאה היא הגדלת התקציבים מעבר לכך, רק על מנת שבגרפים הצבעוניים של השוואות בין לאומיות בנוגע להוצאות אזרחיות אנחנו "נצא טוב". את הפקסים היא לא תעלים.

 

האם ממשלות יכולות לתרום לצמיחה?

אז הגדלת תקציבי הממשלה לא תשפר את השירות לאזרחים, אך בנוסף לכך היא גם לא תתרום לצמיחה. תשתיות ציבוריות כגון כבישים, מחלפים ורכבות הם תמיד האחרונים בסדר העדיפויות של הממשלה, מכיוון שהם עולים הרבה כסף בטווח הקצר אך ההשפעה שלהם היא בטווח הארוך, הרבה אחרי שהפוליטיקאים הנוכחיים יספיקו להתחלף, להתפצל ממפלגותיהם הנוכחיות ולהקים עשרות מפלגות מרכז חדשות ומבטיחות בהובלתם של כוכבים עולים כריזמטיים שיתרסקו באותו האופן שבו התרסקו שלל מפלגות המרכז הקודמות. למשל, בסבב הקיצוצים האחרון, מעט לאחר שיאיר לפיד מונה לתפקידו הנוכחי, אחד הנושאים הראשונים שקוצצו היה פרויקט הרכבת הקלה בגוש דן.

חשוב לזכור שאפילו ברמה התיאורטית הטיעון הקיינסיאני תקף רק עבור משק המצוי במשבר הנובע ממחסור בביקושים, מצב שבו כולם חוששים מהעתיד כך שהאזרחים מפחדים להוציא את כספם והפירמות חוששות להשקיע, ואז הממשלה יכולה להיכנס ולהחליף אותם באופן זמני. על מנת שזה יעבוד אנחנו צריכים להיות מלכתחילה במצב שבו המשק לא ממצה את הפוטנציאל שלו. האם זהו המצב במדינת ישראל? למרות החששות מהעתיד האבטלה עדיין נמוכה יחסית בארץ, אנחנו עדיין לא במשבר, וההאטה נובעת במידה רבה מהמשבר העולמי, לא ממחסור בביקושים פנימיים ומאיזו שהיא פסימיות בציבור.

התפיסה הזו שלפיה ממשלות תמיד יכולות לעודד צמיחה ותעסוקה על ידי הגדלת הוצאותיהן על חשבון הגירעון היא שגויה גם באופן תיאורטי וגם באופן אמפירי, והייתה יכולה לגרום גם לקיינס להתהפך בקברו. זה יכול אולי לעבוד תחת צירוף נסיבות נדיר, אך נדרשות ראיות רציניות על מנת לטעון שצירוף נסיבות שכזה מתקיים כרגע במדינת ישראל. פוליטיקאים, כמובן, אוהבים את התפיסה הקיינסיאנית כפי שהם יאהבו כל גישה שמספקת להם תירוץ לבזבז כסף, לבצע מהלכים פופולאריים ולא להילחם נגד קבוצות לחץ.

 

דרוש: גנן, לא מצביא

אז מה כן ניתן לעשות?

ובכן, ברגע שמוותרים על כל הטריקים והקסמים נשארת רק עבודה קשה, אפורה ומייגעת שאף אחד לא רוצה לעשות.

ממשלות אולי לא מסוגלות לעודד צמיחה, אבל הן בהחלט מסוגלות למנוע מהצמיחה להתרחש מעצמה על ידי תקיעת מקלות בגלגלי המשק. הוצאתם של אותם המקלות, ניכוש העשבים השוטים, היא מלאכה קשה הדורשת התמודדות מול פקידים שאין להם שום רצון להתייעל ומול קבוצות לחץ חזקות המרוויחות כסף רב כתוצאה מקיומם של המקלות. זוהי מלאכה שרצוי לעסוק בה תמיד, בכל נקודת זמן, אך היא קריטית במיוחד בתקופת משבר שבה עלינו לנסות ולגרד כל שבריר אחוז צמיחה שניתן למצוא.

ברוב המקרים לא מדובר כאן באיזו שהיא "רפורמה גדולה ומהוללת" שהשר הרלוונטי יכול לקעקע על מצחו בגאווה בסגנון של הרפורמה של כחלון בסלולר, אלא בהרבה מיני-רפורמות קטנות שיזכו את השרים במעט תהילה ותשומת לב תקשורתית ובהרבה מלחמות כנגד קבוצות לחץ: הסרת חסמי יבוא, שיפור התחרותיות בסקטורים שונים במשק, ייעול הרגולציה, רפורמות במערכת המיסוי שימנעו עיוותים כאלו ואחרים, וייעול מערכות ממשלתיות שיאפשרו הפניית כספים רבים יותר להשקעה בתשתיות או יאפשרו הפחתת מיסים.

ישנם כמה "עשבים שמנים" כגון הרפורמה בנמלי הים, במשק החשמל או הזרמת תחרות למערכת הפיננסית, אך מרבית העשבים הם קטנים, רחוקים מתשומת הלב הציבורית ונטועים חזק בקרקע. עקירתם דורשת מאמצים משמעותיים לא רק מצד הפקידים, אלא גם מצדם של השרים האחראיים על המשרדים הכלכליים הגדולים. ניכושם של אותם העשבים יאפשר לחברות מסחריות בריאות וחזקות, בכל הגדלים ומכל המינים, לצמוח ולהצמיח ביחד איתן את המדינה כולה.

הכלכלה הישראלית איננה זקוקה כרגע למצביא בשריון זוהר שיטווה איזו שהיא מטרה אסטרטגית מופלאה ויניף את חרבו באומץ אל עבר האופק, למרות שזו הרוח העולה בקביעות מכלי התקשורת הכלכליים ומנאומיהם של שרים בכירים. הסתערות דון-קישוטית מרהיבה על מטרות אבודות או מיותרות היא לא אומץ אלא טמטום. זה מה שקל לעשות. לשנות את המציאות, לעומת זאת, זה קשה. הכלכלה הישראלית זקוקה לגנן אפור ומשעמם שמוכן להפשיל שרוולים, להיכנס אל תוך הפרטים ולנכש את העשבים העיקשים, בחום של הקיץ הישראלי, עם כל הזבובים והיתושים מסביב, לא מתוך שאיפה לתהילה אלא פשוט מכיוון שזו העבודה שלו.

האם ישנו בממשלה גנן שכזה?

 

 

 

להמשך הפוסט

האם ההיבט הכלכלי הוא קריטי להבנתו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

אורי כץ | 10.08.2014 | 10:02

על פי מאמרו של פרופ' ערן ישיב מאוניברסיטת תל אביב, שהתפרסם באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, התשובה היא חיובית. בעזה גרים 1.76 מיליון תושבים בצפיפות שהיא השלישית בגובהה בעולם, כותב ישיב, ומציין גם כי שיעורי האבטלה ברצועה הם מעל 40% (לעומת כ-26% בגדה המערבית), תחולת העוני היא 39% (לעומת 18% בגדה המערבית) והתוצר לנפש הוא כ-1500 דולר לשנה (לעומת כ-3,100 דולרים בגדה המערבית וכ-36,000 דולרים בישראל). ישיב כותב כי "לעיתים קרובות, מצוקה כלכלית דוחפת אומות לעימות צבאי או לתוקפנות אחרת", ובהמשך בנוגע לפתרון הוא מעיר כי "אם לעזתים יהיה מה להפסיד, תקטן מאד נכונותם לעימות." בהתאם לכך, המלצותיו של ישיב כוללות שיקום ופיתוח תשתיות, סיוע זר, השגת מימון ממדינות ערב העשירות, מעורבות של הבנק העולמי ועוד.

טענות אלו אינן חדשות. הן מזכירות מעט את אותו "מזרח תיכון חדש" שהגה שמעון פרס בזמנו: פרויקטים כלכליים משותפים יובילו את העמים השונים לשלום. ולמה לא באמת? הרי בכל מקום ובכל תקופה האזרח הממוצע בסך הכל רוצה לחיות טוב, בנוחות ובביטחון. כיצד יוכלו הפלסטינים לוותר על מנעמי החיים הטובים ולחזור לחפור מנהרות לשטחנו?

בתור כלכלן אני מאמין שלגורמים כלכליים ישנו תפקיד מאוד חשוב בעיצוב ההיסטוריה האנושית, ובתור אדם שנוטה לרוב לתמוך בפתרונות בצד השמאלי של המפה הפוליטית אני מאמין שרצוי בשלב כזה או אחר להקל את ההגבלות על הפלסטינים ברצועת עזה ובגדה (אבל לא בתגובה לטרור אלא מיוזמתנו) – ובכל זאת, התזה שמציג פרופ' ישיב איננה נכונה לדעתי, משתי סיבות עיקריות.

 

1. הפלסטינים אינם עניים בגלל הכיבוש, והם יישארו עניים למדי גם כשהוא יסתיים

הספרות הכלכלית בנושא צמיחה חוקרת כבר עשורים רבים את השאלה החשובה מכולן: מדוע מדינות מסוימות הן עניות יותר מאחרות.

התשובה הראשונה שנתנו בני אדם לכך, עוד מימי היוונים, הייתה פשוטה מאוד: גזענות. עמים מסויימים הם נחותים מאחרים באופן טבעי. אך תשובה זו סותרת את העדויות ההיסטוריות, את עובדת קיומן של אימפריות מפוארות לפני מאות או אלפי שנים באזורים שכיום הם נחשלים למדי ולהפך, אזורים שהיו נחשלים לפני אלף שנים וכיום הם פורחים ומשגשגים.

הספרות המודרנית בנושא החלה מגורמים "מקורבים" – מדינות עניות הן עניות יותר מכיוון שיש בהן פחות הון, פחות מפעלים, מכונות, עובדים משכילים וכו'. כאשר מסתכלים על העולם באופן הזה, נראה שקל מאוד לפתור את בעיית העוני: כל מה שנדרש זה להעביר למדינות העניות סיוע חוץ בכמות ראשונית כלשהי שתאפשר להן לצבור הון ולהתחיל את תהליך התיעוש, ולאחר מכן הן כבר יסתדרו לבדן ויתחילו במסע הארוך להדבקת התוצר לנפש שקיים במדינות מערביות. זוהי תיאוריה יפיפייה, שנכשלה לחלוטין במבחן התוצאה בחמישים השנים האחרונות. למרות כסף רב שנשפך על סיוע חוץ למדינות עניות, נראה שהן מתעקשות להישאר עניות ורובן אינן קרובות אפילו להדביק את מדינות המערב.

כישלון זה הוביל כלכלנים לחיפוש אחר גורמים "אולטימטיביים" ועמוקים יותר לעוני שאינם סותרים את העדויות ההיסטוריות כמו הגזענות, מגמה שמאפיינת את המחקר של עשרים השנים האחרונות בתחום. אחת התשובות הראשונות שעלו בהקשר זה נוגעת למוסדות, וניתן לקרוא עליה באריכות ברשומה שהקדשתי לספר "Why nations fail" של דארון אסימוגלו וג'יימס רובינסון. "מוסדות" הם שם כללי שנותנים כלכלנים לכל מערכת החוקים, המנהגים והמוסדות הפיזיים שקובעים את חוקי המשחק בכלכלה, כגון זכויות רכוש, מיסים מסוגים שונים, מונופולים בשליטה ממשלתית, תמיכה בתחרות חופשית, מחסומי סחר ועוד. כלכלנים רבים מאמינים כיום שהמוסדות במדינות כושלות שונים באופן מהותי מהמוסדות במדינות מוצלחות: במדינות כושלות המוסדות בנויים מראש על מנת להעביר את העושר של האומה כולה לאליטה מצומצמת, בעוד שבמדינות מוצלחות המוסדות הם פלורליסטיים יותר, מאפשרים שוויון הזדמנויות, מעצימים את האזרחים ומאפשרים להם למצות את הפוטנציאל שלהם ולתרום לכלכלה. מדינות עניות הן לא עניות במקרה או מכיוון שחסר להן ידע או הון ראשוני; הן עניות באופן מכוון, מכוון על ידי אליטות פרזיטיות ששומרות על מעמדן בקנאות ולוקחות לעצמן גם את פירותיו המעטים של סיוע החוץ.

רעיון אחר הובע בעבר על ידי מקס וובר בנוגע להשפעת הדת: מדינות פרוטסטנטיות הן מוצלחות יותר ממדינות קתוליות בגלל שהאמונה הפרוטסטנטית תומכת בעבודה קשה וחסכנות. גם כאן הבסיס הוא תרבותי, ולא פיזי. בספרו "Farewell to alms" (המבוסס על מאמריהם של עומר מואב ועודד גלאור) מתאר הכלכלן גרגורי קלארק כיצד פועלים הודיים במאה ה-19 שעבדו עם אותן המכונות של הפועלים האנגלים, במפעלים שמוקמו בהודו ונוהלו על ידי מנהלים אנגלים תחת פיקוחם של מהנדסים אנגלים, עדיין הפיקו תוצר הרבה יותר נמוך מזה של פועלים אנגלים. ההודים נטו לקחת יותר הפסקות, לעבוד באופן ממושמע פחות, לעשות יותר טעויות וכו'. פרודוקטיביות העבודה שלהם הייתה נמוכה יותר מסיבות תרבותיות, עוד לפני שנכניס לחישוב את עניין המוסדות.

כלכלנים הלכו גם מעבר לנקודה זו, וניסו לברר מהיכן נובעים המוסדות והגורמים התרבותיים מלכתחילה. התשובה לכך קשורה בנסיבות היסטוריות ותרבותיות מורכבות, אך ייתכן שניתן לפענח לפחות את חלקן. למשל, לפי מחקר משותף של עודד גלאור וקאמרול אשראף לגיוון הגנטי של תושבי המדינה יש השפעה על מוסדותיה: מדינות שהגיוון הגנטי של אוכלוסייתן נמוך מאופיינות לרוב בשמרנות והיעדר פלורליזם ומדינות שהגיוון הגנטי של אוכלוסייתן גבוה מאופיינות בסכסוכים אתניים רבים וחוסר אמון, ולכן ישנה רמת אמצע כלשהי של גיוון גנטי שמאפשרת ליצור תרבות ומוסדות שהם אופטימאליים לצמיחה כלכלית (כמובן, זה לא הגורם היחיד שמשפיע).

זהו נושא מרתק וישנן תיאוריות רבות נוספות, אבל הנקודה היא זו: עמים עניים הם לא עניים בגלל שחסרים להם מפעלים, נמלי ים או בנק מרכזי המאויש על ידי כלכלנים זוכי פרס נובל. הם עניים בגלל גורמים פוליטיים ותרבותיים עמוקים יותר שמקשים עליהם מאוד להיחלץ מהעוני הזה. לא במקרה המדרג היחסי של העושר בין מדינות העולם לא השתנה באופן משמעותי בשלוש מאות השנים האחרונות.

 

נחזור לארצנו הקטנטונת. אין ספק שהסכסוך פוגע בכלכלת הגדה ועזה (כמו גם בכלכלת ישראל) אבל האם הפלסטינים היו עשירים הרבה יותר בלעדיו?

ספרו המומלץ של בני מוריס, "1948", מספק השוואה בין החברה היהודית והערבית בארץ ישראל לפני קום המדינה: בשנת 1947 חיו בארץ ישראל כ-650 אלף יהודים לעומת כ-1.3 מיליון ערבים, אך התוצר המקומי הנקי של היהודים על 38.5 מיליון לי"ש לעומת תוצר מקומי של 32.3 מליון לי"ש עבור הערבים, וההפרש ברמת התיעוש בין שתי החברות היה עצום: התוצר התעשייתי של היהודים בשנת 1947 עמד על 31 מיליון לי"ש לעומת פחות מ-7  מיליון לי"ש עבור פי שניים אזרחים ערבים (המספרים מבוססים על ספרו של יעקוב מצר). שיעורי הצמיחה של כלכלת היהודים היו גבוהים הרבה יותר מאלו של הערבים. הישוב היהודי היה יותר מאורגן מבחינה פוליטית, מקושר יותר בחו"ל וגם יותר משכיל: האוניברסיטה העברית הראשונה קמה בשנת 1925, בזמן שאוניברסיטאות בערים פלסטיניות קמו רק בשנות השבעים תחת השלטון הצבאי הישראלי.  

למרות היתרון הכלכלי המשמעותי, ניצחון היהודים במלחמת העצמאות לא היה מובטח מראש מכיוון שהם היו מעטים ומבודדים. לו הפלסטינים היו מנצחים והיהודים היו עוזבים את הארץ עוד ב-1948, האם הפלסטינים היו מקימים כאן מדינה מערבית מתקדמת? כמובן שלא. סביר שרמתם הכלכלית הייתה דומה לזו של ערביי מצרים או ירדן – שם התוצר לנפש כיום עומד על קצת מעל ששת אלפים דולרים בשנה, כשישית מהתוצר לנפש בישראל.

הפלסטינים, בדומה לשאר מדינות ערב, תמיד הונהגו על ידי אליטה צרה, עשירה ומושחתת. אין הבדל עקרוני בין חשבונות המיליארדים שהחזיק יאסר עראפת בבנקים שוויצרים לבין הארמונות המפוארים של סדאם חוסיין בעיראק או מועמר קדאפי בלוב. אליטות ערביות ירשו מוסדות נצלניים עוד מימי האימפריה העות'מאנית והמעצמות הקולוניאליסטיות, ומטרתם של המוסדות האלו היא לא לתמוך בצמיחה כלכלית אלא להעביר את פירות הצמיחה לקבוצה מצומצמת של אנשים. כפי שראינו בשנים האחרונות, האביב הערבי לא שינה ברמה העקרונית את המצב הזה, רק החליף אליטות מסוימות באליטות אחרות. באירופה המצב הזה היה קיים במשך אלפי שנים לפני שהשתנה באזור המאה ה-19. זה בכלל לא פשוט לצאת ממעגל העוני של האליטות המנצלות, בכל תולדות ההיסטוריה האנושית רק מדינות ספורות עשו זאת.

כלכלת הרשות הפלסטינית מבוססת כיום על מענקים זרים, לא על יוזמה פרטית ותחרות. הצעירים המוכשרים ביותר עובדים במגזר הציבורי המנופח והמושחת, או מהגרים לחו"ל. בזכותה של אותה האליטה המושחתת הפלסטינים יישארו עניים גם אם ייחתם הסכם שלום עם מדינת ישראל, ומן הסתם הם יאשימו את מדינת ישראל במצבם הכלכלי שנים רבות אחריו. למעשה, לאליטה הפלסטינית משתלם מאוד שלא ייחתם הסכם כזה, מכיוון שהסכסוך מסיח את דעת ההמונים מהבעיות הכלכליות והשחיתות. לא נכון לתמוך באופן עיוור בהזרמת כספים לרצועה תוך התעלמות מהמנגנונים הפוליטיים והתרבותיים שיגרמו לכך שהזרמת הכספים הזו לא תיתרגם לפיתוח כלכלי.

 

2. סכסוכים אלימים לרוב אינם נובעים מגורמים כלכליים

האם גרמניה הייתה מדינה ענייה בשנת 1914, כאשר נרצח יורש העצר האוסטרי ופרצה מלחמת העולם הראשונה? האם צרפת המהפכנית הייתה ענייה כאשר תפס נפוליאון את השלטון והחל לחמש את צבאו? האם לא היה משתלם יותר לאנגלים, מבחינה כלכלית טהורה, להיכנע להיטלר בשלבים המוקדמים של מלחמת העולם השנייה? האם הצפון וייטנאמיים סבלו מקיפוח כלכלי כשהחליטו לעורר את אחיהם בדרום להתמרד כנגד ממשלת הבובות המושחתת שכפתה שם ארצות הברית? ומדוע נפתלי בנט לא בחר להגר לחו"ל ולהפוך ליזם מצליח בעמק הסיליקון?

איני מומחה גדול להיסטוריה צבאית, אבל קשה לי לחשוב אפילו על דוגמה אחת למקרה שבו מצב כלכלי קשה הניע עם או מדינה לפעילות צבאית משמעותית. אם מישהו מקוראי הבלוג מכיר דוגמה כזו הוא מוזמן להעלות אותה בתגובות.

נכון, בני אדם אוהבים לחיות טוב, ומשבר כלכלי יכול להוביל אותם להגירה למדינות אחרות, להחלפת ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות או להפגנות ברחובות בסגנון של מחאת קיץ 2011 בישראל. אבל פעילויות כאלו רחוקות מאוד מהפעלת אלימות קטלנית בקנה מידה רחב ומהמוכנות למות למען המטרה. הרצון לחיות טוב הוא לא מה שמניע צעירים בני 19 שיוצאים למסע צלב הרחק מארץ מולדתם, מסתערים באומץ על גבעה מבוצרת, צונחים בלב ארץ אויב או נלחמים עד המוות על מנת להגן על מבצר נידח. הרצון לחיות טוב הוא לא מה שמניע אימהות לשלוח את ילדיהן לצבא, הוא לא מה שמונע מיהודים להגר מארץ ישראל והוא לא מה שמניע אומות להילחם. גורמים כגון אמונה דתית, כבוד לאומי, הרגשת ייעוד היסטורי, תחושת חוסר הוגנות, זעם, זהות, פחד משעבוד ושאיפה לחופש הם הרבה יותר משמעותיים כאן מאשר רצון לשפר את רמת החיים על ידי הגדלת התוצר לנפש.

ולפעמים יש גם משהו מעבר לכך. חוקר הדתות תומר פריסקו כתב לאחרונה בנוגע לדאע"ש שמומחים לכתות דתיות ולאסלאם מתקשים להסביר את הקיצוניות של הארגון. הוא כותב כי "נראה שדאע"ש פשוט אכזריים, בלי להיות זקוקים לסיבה. הם לא תחת כיבוש, לא מוחים נגד הקולוניאליזם, לא נאבקים לחופש או לשוויון שחסרים להם". מדבריו משתמע שבדומה לכלכלן ערן ישיב, גם בפקולטות אחרות באקדמיה מתמקדים יותר מדי בניסיונות לרציונליזציה (לרוב בדיעבד) של פעולות אנושיות. אך האמת היא שהדחף לאלימות הוא משהו שכולנו נולדנו איתו, סוג של אינסטינקט. גם פציפיסטים אהבו בילדותם לשחק עם טנקים ולראות סרטים אלימים, וגם פציפיסטיות חשבו בצעירותן שגברים חסונים במדים האוחזים בנשק הם סקסיים. לא כולנו התבגרנו. וכן, כפי שאמר אלפרד, עוזרו הנאמן של באטמן, ישנם גם אנשים שפשוט רוצים לראות את העולם נשרף (ונראה שרבים מהם חיים במזרח התיכון).

על כן, לא נראה לי סביר ששיפור רמת חייו של הפלסטיני הממוצע, גם אם היא אפשרית במידה מסוימת תחת מגבלות הטענה הראשונה שהזכרתי, תשנה באופן משמעותי את רצונו להמשיך ולהילחם במדינת ישראל.

 

סיכום

לדעתי יש להקל את ההגבלות על האוכלוסייה הפלסטינית בעיקר מכיוון שזה ישפר את תדמיתה הבין לאומית של מדינת ישראל, ומכיוון שנראה שלא כל ההגבלות האלו אכן מכוונות והכרחיות למניעת התחמשותם של ארגוני טרור. אם יש אפשרות להפחית את שיעורי המובטלים בעזה מבלי לתרום באופן ישיר או עקיף לכוחו הפוליטי או הצבאי של חמאס, אין סיבה שלא לעשות זאת.

אך למרות שדרישות החמאס הנוכחיות הן בעלות אופי כלכלי, הסכסוך הישראלי-פלסטיני (כמו גם הסכסוך הישראלי-ערבי) הוא לא סכסוך כלכלי במהותו. אפשר להתווכח האם הוא דתי או טריטוריאלי, אבל הוא בוודאי לא כלכלי. הפלסטינים, הערבים וגם אנחנו הישראלים מוכנים לספוג פגיעות לא קלות ברמת החיים שלנו בעבור שיקולים כגון כבוד לאומי, הרגשת ביטחון עתידית, שיקולים דתיים, ולעיתים גם רצונן של אליטות כאלו ואחרות להסיח את דעת ההמונים משחיתות ולשמר את שליטתן בכלכלה. על כן, שיתופי פעולה כלכליים עם מדינות ערביות או הפלסטינים לא יביאו את שלום האמת המיוחל, ואין שום סיבה להתפלא על כך שראש ממשלת טורקיה מוותר על הזדמנויות כלכליות על מנת לשפר את מעמדו בבחירות הקרבות לנשיאות. שלום האמת בין הישראלים לפלסטינים ולשאר הערבים יגיע, אם בכלל, רק כאשר יבשילו בקרב העמים שינויים תרבותיים ופוליטיים שיכולים לקחת מאות שנים.

כלכלה היא נושא חשוב ומרתק, אך חשוב שלא לנתח את המתרחש בעולם מתוך פריזמה צרה מדי. מערכת השיקולים שמפעילים בני אדם ומדינות היא מורכבת יותר מהמתואר במודלים כלכליים, ופעולות שנראות "לא רציונאליות" מנקודת מבט כלכלית צרה יכולות להיות הגיוניות מאוד מנקודת מבט רחבה יותר, נכונה יותר, ובעיקר – אנושית יותר.

 

להמשך הפוסט

אנטי-קריא: אי-המלצה על ספרו של נאסים טאלב "אנטי-שביר"

אורי כץ | 03.08.2014 | 10:09

ברשומה זו אני ממליץ לכם שלא לרכוש את ספרו האחרון של נאסים טאלב, "אנטי-שביר". בדומה לספריו הקודמים מדובר למעשה בשורה של מכתבי אהבה שכותב טאלב לעצמו, והנושא המרכזי שלהם הוא נאסים טאלב: קורות חייו, האישים שהעניקו לו השראה אינטלקטואלית, רוחב היריעה של ידיעותיו בספרות ופילוסופיה קלאסית, אנשים שטאלב חושב שהם טיפשים, כושרו הגופני העילאי, יכולת הקריאה שלו, מגניבותו הרבה וסלידתו האופנתית מדברים שאינם מגניבים כגון לימודים ממוסדים, חנונים, אנשים שלובשים חליפות וכלכלנים.

טאלב אוהב את עצמו וזה בסדר גמור – מותר לאנשים לאהוב את עצמם, בייחוד אם הם הצליחו להעלות לסדר היום הציבורי מספר תובנות מאוד חשובות על העולם וזכו לתהילה והצלחה. אבל קשה לי לסלוח לטאלב על כך שהוא מכריח אותי לחפש את התובנות האלו בין מאות עמודים מיותרים של ספרים המלאים באהבה עצמית הנודפת מכל ציטוט של פילוסוף יווני, מכל אנקדוטה על קיסר רומי ומכל בדיחה בכיכובו של פרופסור למנהל עסקים מהארווארד. וכמובן, קשה לי לסלוח לטאלב על שנאתו האישית, התהומית והבלתי מנומקת לכלכלנים באשר הם, שנובעת בעיקר מבורות בנוגע למתודולוגיות של מחקר כלכלי ולמטרות המחקרים (נרחיב על כך בהמשך).

על כן, אני ממליץ לכם בחום לקרוא על ספריו של נאסים טאלב – לקרוא את הרשומה הזו, לקרוא בוויקיפדיה, לקרוא תקצירים, לקרוא ביקורות – אבל לא לקרוא את הספרים עצמם. בבסיסם, הרעיונות שלו חשובים מאוד לדעתי. אם רק הוא היה יודע לכתוב אותם באופן בהיר, פשוט ונטול קשקשת מיותרת תרומתו לעולם הייתה גדולה הרבה יותר.

 

 

אקראיות וברבורים שחורים

טאלב הוא סוחר ניירות ערך אמריקני ממוצא לבנוני אשר קנה את פרסומו בשלושה ספרים עיקריים: "תעתועי האקראיות", "הברבור השחור" (שבו חזה את המשבר הכלכלי האחרון), ו-"אנטי שביר" שיצא לאחרונה בעברית. בשני הספרים הראשונים מסביר טאלב מדוע רוב הכלכלנים והמומחים העוסקים בכלכלה אינם מבינים את האקראיות העומדת בבסיס המערכת שהם מנתחים, מערכת שהאירועים החשובים ביותר בה הם "ברבורים שחורים" – אירועים בלתי ניתנים לחיזוי, חיוביים או שליליים, שמסוגלים לשנות את הכל. הוא קוטל בצורה אכזרית ודי בצדק כל מתודולגיה קיימת של "ניהול סיכונים" או חיזוי פיננסי ויורד על כלכלנים שעוסקים בניתוח השווקים הפיננסיים מתוך התבססות על הנחות לא מציאותיות.

העולם הוא לא חדר קזינו, מדגיש טאלב. זה לא משחק שאנחנו מכירים את חוקיו, זה לא משהו שנראה כמו הדוגמאות משיעורי סטטיסטיקה, כל מי שטוען שהוא יכול להעריך הסתברויות של אירועים קיצוניים משקר, ואירועים קיצוניים הם פחות או יותר כל מה שחשוב בעולם שאותו חוקרים במדעי החברה.

כתבתי בעבר על דוגמה אחת שמתאר טאלב למשל הברבור השחור ולסיבות שבגללן אנשים נופלים בפח במקרים כאלו. דוגמה אחרת היא סיפורו של תרנגול ההודו חובב הסטטיסטיקה, שמצייר גרף של משקלו כפונקציה של זמן: ככל שמתקרב חג ההודיה האמריקני משקלו של התרנגול הולך ועולה, התרנגול מבצע "אקסטרפולציה ליניארית" פשוטה של הנתונים ומגיע למסקנה שבקרוב הוא הולך להיות עוד יותר גדול וחזק. הוא אינו מבין את העולם שבו הוא חי, עולם שבו החוואי מפטם אותו לצורך הגשתו כמנה עיקרית בחג ההודיה ההולך וקרב. התרנגול לא יכול להשתמש בהיסטוריה על מנת להעריך את ההסתברות לאירוע קיצוני כגון מותו שלו עצמו. וכמו תרנגול ההודו, גם אנחנו איננו מבינים את העולם שבו אנחנו חיים ואיננו מסוגלים להעריך את ההסתברות להתרחשותם של האירועים שישפיעו במידה הרבה ביותר על חיינו, כגון מלחמת האזרחים הלבנונית שבעקבותיה נאלץ טאלב להגר מארץ מולדתו.

הדוגמאות האלו נראות נורא משעשעות מהצד, ואנשים רבים קראו את ספריו של טאלב בהנאה, צחקו ביחד איתו על כל אותם "טיפשים" שהפסידו את כספם במשבר הכלכלי האחרון והמשיכו הלאה. בספרו האחרון, "אנטי-שביר", טאלב מעוניין למנוע מאיתנו להמשיך הלאה. הפעם הספר מיועד להוות צרור של עצות מעשיות לאנשים פרטיים, לפירמות ולממשלות: כיצד לשרוד בעולם שהוא מתאר כ"קיצוניסטן", עולם המושפע מאירועים קיצוניים ובלתי צפויים.

 

אנטי-שביר

להיות "אנטי-שביר" זה לא להיות חזק או עמיד ("רובאסטי" בלועזית). אנטי-שבירות היא תכונה שונה: האנטי-שביר אינו רק חסין בפני זעזועים – הוא מסוגל להרוויח מהם. האנטי-שביר אוהב את הזעזועים, את האקראיות, את הלחץ. הרווחים של האנטי-שביר מאירועים קיצוניים הם לא ליניאריים ויכולים להיות גבוהים מאוד, בעוד שההפסדים שלו (לפחות ברמה סבירה של אקראיות) הם חסומים ברמה לא גבוהה. טאלב מציג בספרו עשרות דוגמאות לקונספט הנ"ל, חלקן מתאימות להגדרה הבסיסית וחלקן נראות יותר כמו ניסיון מאולץ לדחוף נושאים רבים ככל האפשר לתוך אותה התבנית שדרכה הוא מתעקש לראות את העולם, אך בכל מקרה מדובר ברעיון חשוב.

למשל, גוף האדם הוא אנטי-שביר במידה מסוימת: כאשר אנחנו לוחצים עליו באימונים גופניים או שכליים ביצועיו משתפרים. כאשר אנחנו מזריקים לו מנה זעומה של חיידקים, המערכת החיסונית שלו משתפרת. ילדים קטנים שגדלו "בתנאי רחוב" אקראיים ולחוצים יהיו עמידים יותר לקשיים מאשר ילדים שגדלו תחת השגחתם של הורים שעטפו את סביבתם בצמר-גפן. באופן כללי מערכות ביולוגיות שנוצרו במהלך מיליוני שנות אבולוציה נוטות להיות אנטי-שבירות ביחס לאקראיות הנפוצה בעולם, בעוד שמכשירים מכאניים שתוכננו על ידי מהנדסים הם שבירים. צבא שהתעצב באופן דינאמי תוך כדי לחימה יהיה חזק יותר מצבא שתוכנן על פי דגם.

"חתול אינו מכונת כביסה" טוען טאלב. יש הבדל בסיסי בין השניים. אם החתול "מתקלקל" זה לא אומר שצריך "לתקן" אותו – ייתכן שהוא יתחזק עקב הלחץ, ייתכן שהניסיון לתקן אותו יפגע בו מכיוון שאיננו מבינים עד הסוף "כיצד הוא פועל". את מכונת הכביסה אנו חייבים לתקן אם היא מתקלקלת, היא לא תתחזק לבד. את מכונת הכביסה אנחנו מבינים במאה אחוזים. זהו הבדל משמעותי. לדעתו של טאלב הרבה דברים בעולם הכלכלי והחברתי דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה, ואחת הטעויות הבסיסיות של כלכלנים, פוליטיקאים ואנשים פרטיים היא להתייחס אליהם כאל מכונת כביסה. אי אפשר "להנדס" את המשק כפי שאי אפשר "להנדס" חתול – אי אפשר "לתקן אבטלה", "לתקן מיתון" או לכוון את המשק למצב של צמיחה על ידי לחיצה על כפתור. אפשר לנסות לאלף את החתול, ללמד אותו כמה דברים בסיסיים, אבל השליטה שלנו בו תמיד תהיה מוגבלת מאוד. באותו האופן, כל הניסיונות ההיסטוריים "להנדס" את הכלכלה עד כה יצרו בעיקר סבל בקנה מידה עצום והפכו אותה לשבירה הרבה יותר.

כל אותם דברים אנטי-שבירים שציינתי יכולים "למות" עקב אקראיות גבוהה מדי, כאשר מתרחש מקרה קיצון כזה או אחר, אבל אקראיות ברמה נמוכה עוזרת להם להשתפר. טאלב קורא לכך "צמיחה פוסט-טראומטית", בהשוואה לפגיעה פוסט-טראומטית. העניין מזכיר דוגמה אחרת שנתקלתי בה באחד מספריו של ג'ארד דיימונד (וגם טאלב מצטט אותה): עמידותם של יערות לשריפה. שריפות בקנה מידה קטן מכלות את מלאי הענפים והעלים היבשים שיש ביער אך לרוב לא מתפתחות לשריפות גדולות. אם מכבי האש מכבים במהירות את השריפות הקטנות הענפים היבשים מצטברים, וכאשר בסופו של דבר תתרחש שריפה משמעותית היא תהיה בקנה מידה גדול הרבה יותר. כך הניסיון "לשלוט" באקראיות בקנה מידה קטן הופך את המערכת לשבירה יותר ויוצר אקראיות בקנה מידה גדול פי כמה. נראה שלתובנה זו יש מקבילות בלא מעט תחומים באותם חלקים של העולם שהם דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה (האם התערבותם של בנקים מרכזיים בשערי הריבית מונעת משברים קטנים ויוצרת משברי ענק? האם התערבות בין לאומית העוצרת מלחמות קטנות בין ישראל לבין הפלסטינים רק מובילה למלחמה גדולה שתתרחש יום אחד?).

מדוע חשוב לאנשים, לפירמות מסחריות או למדינות להיות אנטי-שבירים? מכיוון שהעולם אקראי מדי, מכיוון שבמהלך חיינו ניתקל בלא מעט ברבורים שחורים, חיוביים או שליליים, ואיננו יכולים לצפות אותם מראש. דברים שבירים צריכים לחזות את העתיד באופן מדויק על מנת לחסן את עצמם מפניו; דברים אנטי-שבירים לא צריכים לחזות שום דבר, לא צריכים להבין את המערכת שבה הם פועלים.

 

הצורך בתחזיות

עוד דוגמה: אחד הוויכוחים היותר נפוצים בקרב צעירי ארצנו בשנים האחרונות נוגע לשאלת ההגירה ממדינת ישראל. מצד אחד טוענים רבים כי אנחנו חיים בעולם אנטישמי, כי אירוע בסגנון של השואה או הפוגרומים שקדמו לה יכול לקרות שנית במדינות אחרות כפי שקרה במהלך ההיסטוריה, וכי בטווח הארוך עדיף ליהודים לבנות את ביתם כאן בארץ. מצד שני טוענים אחרים כי באקלים הפוליטי הנוכחי קשה לדמיין את השואה חוזרת על עצמה בארצות מערביות, וכי דווקא מדינת ישראל עלולה להיות יותר מסוכנת בעתיד עקב המגמות הדמוגרפיות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חוסר היציבות במזרח התיכון או ההקצנה של המערכת הפוליטית.

אם תשאלו את טאלב לדעתו בנידון אני מאמין שהוא יגיד לכם בפשטות שלא ניתן לחזות את העתיד – אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים לעשות שום דבר בנוגע אליו. אתם יכולים לנסות מראש לנתב את עצמכם למקצועות שמאפשרים הגירה בקלות למדינה אחרת, כגון רפואה או סיעוד. אתם יכולים להגדיל את מרחב האפשרויות שלכם מבלי להמר באופן חד משמעי על אפשרות כזו או אחרת – וטאלב משקיע חלק ניכר מספרו בהדגשת הנקודה הזו אודות מרחב האפשרויות. אחד המאפיינים הבסיסיים של דברים אנטי-שבירים הוא מרחב אפשרויות גדול יחסית.

איני יודע היכן יהיה מצבם של היהודים רע יותר בעוד שלושים שנים מהיום, במדינת ישראל או בגולה, אבל אני בטוח שבממוצע מצבם של יהודים שיכולים לעבור מדינות בקלות (ולא מגבילים את עצמם על ידי אידיאולוגיה נוקשה מדי) יהיה טוב יותר. ישראלי המחליט ללמוד משפטים נדרש לחזות את העתיד באופן מדויק ולפי התחזית לבחור היכן ללמוד, מכיוון שבוגרי משפטים בישראל יתקשו להשיג עבודה בחו"ל; ישראלי המחליט ללמוד רפואת שיניים לא נדרש לכך. הוא לא צריך להבין את המערכת, הוא לא צריך לחזות את העתיד. הוא לא יהיה תרנגול הודו, לא בגלל שהוא חכם יותר מאותו סטודנט למשפטים או בגלל שיש לו איזה שהוא מודל חיזוי סטטיסטי גאוני, אלא פשוט מכיוון שיש לו אפשרויות.  

מכיוון שאנשים רבים בטוחים משום מה ביכולתם לחזות את העתיד (או, יותר נכון, מתבלבלים בין מה שנקרא wishful thinking לבין thinking), הם נוטים לפספס את עניין האפשרויות.

 

מדינות אנטי-שבירות

גם מדינות וגם אנשים פרטיים הופכים לשבירים במיוחד כאשר הם חייבים כסף. מי שחייב כסף חייב לחזות את העתיד באופן מאוד מדויק על מנת לכלכל את הוצאותיו. האידיאל המדיני מבחינתו של טאלב היא שוויץ: מדינה מבוזרת, קפיטליסטית ועמידה מבחינה פיננסית, שכולה בנויה מתת-יחידות (קנטונים) המתחרים אחד בשני על מדיניות מיסוי ומשיכת חברות. שוויץ היא מדינה משעממת להפליא, שבה ישנה מעורבות אזרחית גבוהה ומרבית העיסוק הפוליטי סובב סביב נושאים ברמה העירונית או השכונתית, ללא אידיאולוגיות גדולות ותוכניות-על גרנדיוזיות לעתיד פנטסטי, ללא מעורבות ממשלתית משמעותית בכלכלה – בדיוק ההפך מהמתרחש כאן בישראל.

טאלב אינו מאמין במערכות רווחה התומכות באזרח הממוצע ומנסות לשמר פריווילגיות עבור מעמד הביניים, הוא טוען (ובצדק לדעתי) שמערכות כאלו רק מונעות את העזרה מאותם עניים שבאמת זקוקים לה והופכות את מעמד הביניים לשביר יותר. הוא לא שולל לחלוטין את קיומה של מערכת הרווחה הציבורית, רק טוען שהיא צריכה להיות ממוקדת בעזרה לחלשים ביותר שלא יכולים לעזור לעצמם ובאספקת מוצרים ציבוריים. עבור מרבית האזרחים מערכת הרווחה המערבית במצבה הנוכחי מייצרת בעיקר אשליה מאוד מסוכנת של ביטחון, היא הופכת אותם ליותר שבירים ופחות אנטי-שבירים. כתבתי מעט על האשליה הזו בעבר והיא נפוצה למדי בישראל: אנשים כאן ממש מאמינים שמישהו "חייב להם" שירותי רפואה מתקדמים ופנסיה גבוהה, שיש אי שם איזו כספת סודית שבה נערמים כספי המיסים שלהם. אין אחת כזו. כתוצאה מהמגמות הדמוגרפיות ותקציב הביטחון הגבוה מתישהו בעתיד ממשלת ישראל תאלץ לקצץ בזכויות הפנסיוניות של חלק נרחב מאזרחי המדינה, מה שכמובן ינפץ אשליות ויעורר מהומה לא קטנה. טבעם של דברים שבירים הוא להישבר בסופו של דבר, ומדינת ישראל לצערי היא אחת המדינות הכי שבירות בעולם כיום.

אנשים רבים, בעיקר כאלו שלמדו בחוגים לפילוסופיה או למדעי החברה, אוהבים לדבר על מן "חוזה חברתי" בלתי נראה שקיים בין הממשל לבין אזרחי המדינה. אך מדינות לא הוקמו על סמך חוזה כזה, ואין שום פוליטיקאי המחויב אליו בטווח הארוך. פוליטיקאים בסך הכל מנסים לשרוד את הקדנציה שלהם עם פופולאריות סבירה, ורובם המכריע יקריב לשם כך ללא היסוס את העתיד היותר רחוק תחת האמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים. החוזה החברתי הזה הופר בעבר וימשיך להיות מופר בכל דור ודור, ובכל פעם אנשים שנטו לסמוך על המדינה יופתעו מחדש.

 

ביקורת נוספת של טאלב היא על יכולתה של המדינה "לתמוך בצמיחה", למשל על ידי סבסוד מערכת ההשכלה הגבוהה (הוא קורא לכך "לנסות ללמד את הציפורים כיצד לעוף").

טאלב מדגים ממצאים רבים המפריכים כל קשר שיכל להיות בין מדע מסובסד וממומן מלמעלה לבין התפתחויות טכנולוגיות וקידמה כלכלית של מדינות. הדגשת הדוגמאות המעטות ההפוכות בעניין זה, כגון פיתוח האינטרנט או פצצת האטום על ידי הצבא האמריקני, אינה אלא "cherry-picking" -  בחירת דוגמאות יוצאות מהכלל תוך התעלמות מכל הכספים שבוזבזו על ידי ממשלות על מו"פ שלא הוביל לשום מקום מעשי. גם תרופת הקופקסון הישראלית המפורסמת, שפותחה בעבודה משולבת של חברת טבע ומדענים ממכון וויצמן, היא דוגמה שאיננה מייצגת: רוב מכריע של התרופות החדשות מפותחות על ידי חברות תרופות ולא מוסדות אקדמיים.

לממשלות ומוסדות אקדמיים יש הטיה קבועה בכיוון של נושאים מורכבים, מרשימים מבחינה אינטלקטואלית אך לרוב מסובכים ולא מעשיים. בפועל, ההתקדמויות הטכנולוגיות החשובות ביותר בכל דור נעשות על ידי מהנדסים ולעיתים גם חובבנים שלא תכננו מראש את התוצאה, בתהליך של ניסוי וטעייה, ולא על בסיס רקע תיאורטי מסודר והצעות מחקר מפורטות המאושרות על ידי פקיד כלשהו. הדוגמאות המפורסמות ביותר לעניין זה הן ההמצאות מתקופת המהפכה התעשייתית שפותחו על ידי יזמים וחובבנים בריטיים, חסרי השכלה מדעית רשמית אך מבורכים בידע מעשי ושימושי, וגם המחשבים האישיים שפותחו על ידי חנונים אמריקניים במרתף של בית הוריהם. טאלב מטיל ספק באותו "מודל מחקר ליניארי" שלפיו מתחילים עם מדע בסיסי שרק ממשלה יכולה לממן ואחר כך מגיעים ליישומים פרקטיים. בפועל הרבה פעמים המדע מגיע רק אחרי הופעתם של יישומים פרקטיים שמפתחיהם לא היו בטוחים במאה אחוזים מדוע הם עובדים, וטאלב מביא לכך דוגמאות רבות, מהמהפכה התעשייתית ועד מנוע הסילון. הבעיה היא שישנם אנשים שיש להם אינטרס חזק להזכיר לציבור שוב ושוב את אותם מקרים נדירים שבהם סבסוד ממשלתי נדיב הוביל לקדמה, ולכן הציבור מקבל רושם מוטעה לגבי העניין וממשיך לתמוך בסבסוד שרובו המכריע מיותר.

אל תסמכו על המדינה, אומר טאלב. מדינת הרווחה המערבית הסטנדרטית היא שבירה מאוד מעצם הגדרתה, היא לא מסוגלת לתכנן את העתיד, היא לא מסוגלת לצפות את העתיד, היא לא מסוגלת "לייצר צמיחה" והיא נועדה להיכשל שוב ושוב. תסמכו על עצמכם, תהיו אתם אנטי-שבירים. תמצאו עבודה טובה, תחסכו לפנסיה ותתכוננו להגר אם המצב ידרוש זאת. ואם במקרה יצא לכם לנהל מדינה – הפכו אותה לאנטי שבירה על ידי הפחתת חובותיה והגדלת מרחב האפשרויות העומד בפני משקי הבית והמשק כולו, ואז לא תצטרכו לחזות את העתיד או לנסות לייצר צמיחה.

 

טאלב והכלכלנים

לסיום, אני לא יכול כמובן שלא להתייחס לביקורת של טאלב על כלכלנים. בבסיסה, הביקורת של טאלב על כלכלנים מסוימים היא נכונה. החלק הלא נכון הוא הכללת הביקורת לכל הכלכלנים באשר הם.

בספריו הקודמים ביקורתו של טאלב הייתה יותר ממוקדמת ומפורטת, אך בספרו האחרון היא כבר גובלת בפתולוגיה. טאלב פשוט נהנה להפגין בוז גורף בכל משפט שלישי בספר לכלכלנים, מומחי מנהל עסקים ואנשים הלובשים חליפות, לרוב ללא נימוק או קשר כלשהו לשאר הדברים שהוא כותב באותה הפסקה. למשל, באחד הפרקים הוא ממש יוצא מגדרו על מנת לנסות ולהראות שהכלכלן יוזף שומפטר לא הגה בכוחות עצמו את הקונספט של "הרס יצירתי" אלא העתיק אותו ממקורות אחרים (מה שנכון חלקית לגבי שומפטר, אך נכון גם לכל הוגה דעות אחר ולכל התפתחות רעיונית אחרת בהיסטוריה האנושית), מכיוון שלפי דבריו המפורשים של טאלב פשוט לא ייתכן שכלכלן כלשהו הביע אי פעם רעיון מקורי.

בדומה ליאיר לפיד ולחלק ממגיבי הבלוג הזה, מבחינתו של טאלב הכלכלנים כולם הם מקשה אחת, גוף אחיד של שיבוטים זהים, רובוטים מוזרים וסתומים החושבים ומתנהגים באופן אחיד (למשל, אפילו כשאני כותב על נושאים שאין קשר בינם לבין כלכלה כגון הסכסוך הישראלי-פלסטיני חלק מהמגיבים בכל זאת מנסים לשייך את דעותיי לעצם היותי כלכלן).

היתרון של טאלב הוא הימצאותו בעמדה שבה הוא יכול לכתוב מה שהוא חושב. הוא לא צריך להיות מנומס. הבעיה היא שהוא לא מבין שאחרים אינם בלתי-מוגבלים כמוהו. כלכלנים שכותבים ספרים בדרך כלל משתדלים להיות מנומסים ולהעביר את הביקורת שלהם על כלכלנים אחרים באופן מרומז וזהיר. למעשה, בשיחות של אחד-על-אחד הם הרבה פחות מנומסים, ותוקפים כלכלנים אחרים באופן חריף לא פחות מטאלב. אין איזו "אסכולה כלכלית אחת" כפי שרבים מחוץ לעולם הכלכלה האקדמי מדמיינים לעצמם; יש המון קבוצות יריבות שיש ביניהן מחלוקות אידיאולוגיות ומתודולוגיות, כל קבוצה נלחמת ללא הרף על עמדותיה, ובכל תקופה עולים לגדולה כוכבים חדשים ומקימים אסכולות חדשות. כלכלנים הם המבקרים הכי חריפים, בוטים, ואכזריים של כלכלנים אחרים ושל כלכלני העבר, והעולם האקדמי הכלכלי דומה הרבה יותר לתחרות פראית בין זאבים המנסים לטרוף אחד את השני ולהוכיח  שכל האחרים מלבדם טועים מאשר לחבורה של ג'נטלמנים מיוחסים המשבחים אחד את השני בתוך תיבת תהודה מנותקת מהמציאות. 

מהסיבה הזו אני יכול להתחבר בקלות לביקורת של טאלב על כלכלנים – היא פשוט לא רלוונטית לאותן המתודולוגיות שבהן אני משתמש ולתחומי המחקר שלי, כמו גם למרבית הכלכלנים באקדמיה כיום. ספריו של טאלב אינם רלוונטיים לכלכלן המנסה להשתמש ב"ניסוי טבעי" על מנת להבין כיצד מספר הילדים בכיתה משפיע על ציוניהם, לכלכלן המנסה לאמוד את תרומתן של ספינות הקיטור לצמיחה בתחילת המאה העשרים, לכלכלן המנסה לבחון האם המוביליות הכלכלית בארצות הברית בשלושים השנים האחרונות עלתה או ירדה, או לכלכלן שמנסה לבנות מודל תיאורטי של תורת המשחקים העוסק בפירמות המשווקות מנוי ארוך טווח לחדרי כושר תחת תנאים של אי רציונאליות.

טאלב פשוט מניח שכל הכלכלנים מעוניינים לבנות מודלים מתמטיים שיחזו את העתיד וינתחו סיכונים, וזו שטות גמורה. מדובר בחלק קטן מאוד מהכלכלנים. 99% מהמאמרים בכלכלה לא מנסים לחזות שום דבר וגם לא להצמיד הסתברויות לאירועים. הביקורת שלו חשובה מאוד להבנת האופן שבו העולם פועל, אך לא לעבודתם של כלכלנים באקדמיה.

אני לא הכלכלן היחיד שמסוגל להתחבר לביקורתו של טאלב, כמובן. בספרו האחרון הוא מצטט בהרחבה את דבריו של אריאל רובינשטיין, כלכלן ישראלי ואחד החוקרים המובילים בעולם בתחום של תורת המשחקים ומיקרו-כלכלה תיאורטית, הרואה במחקר הכלכלי סוג של תרגיל פילוסופי מרתק שרצוי להיזהר שלא להסיק ממנו מסקנות כלשהן בנוגע לצעדי מדיניות בעולם האמיתי (ראו ספרו – "אגדות הכלכלה"). טאלב מתייחס בספריו גם לדניאל כהנמן (שהוא אמנם פסיכולוג ולא כלכלן, אבל בעשורים האחרונים לא ניתן להבחין בין השניים בתחום שבו הוא עוסק), ליואל מוקיר ולפרדריך הייק.

נראה שלטאלב היו בעברו בעיות אישיות כלשהן עם כלכלנים שסירבו לקבל את רעיונותיו והביכו אותו בטיעונים מתמטיים פתלתלים – זו לא ספקולציה שלי, הוא כותב את זה באופן מפורש באחד הפרקים, ובפרק אחר מציין שארבעה כלכלנים דחו את הספר הראשון שניסה לפרסם בתחילת שנות התשעים – ומאז דעותיו בנידון פשוט התקבעו, וחבל. אין לי ספק שאם הוא היה נפגש בראש פתוח עם כלכלנים נוספים דעותיו היו משתנות. למשל, הוא כותב כי "אם היו עוד שלושה או ארבעה אריאל-רובינשטיינים עולם הכלכלה היה יכול להיראות שונה", אבל האמת היא שיש עוד אלפי כלכלנים שדומים לרובינשטיין בדעותיהם, או מחזיקים בדעות דומות מכיוון מתודולוגי אחר. למשל, קבוצה לא קטנה של כלכלנים אמפיריים מנסה להתמקד ב"ניסויים טבעיים" או מתוכננים (קראו למשל על מחקריה של אסתר דופלו) שמהם ניתן להסיק משהו על סיבתיות, ולזנוח את העיסוק בתיאוריה כלכלית. טאלב פשוט לא מכיר את כל אותם הכלכלנים, ולא רוצה להכיר.

הביקורת שלי מזכירה ביקורות של אחרים על טאלב. למשל, הפרופסור לפיננסים ארון בראון טוען שטאלב לא מכיר חלק ניכר מהכלים שסטטיסטיקאים משתמשים בהם, אך ממליץ לסטטיסטיקאים לנסות להתעלם מעלבונותיו של טאלב ולקרוא את ספרו "הברבור השחור". אחרים מזכירים גם הם את אהבתו העצמית והאגו הבעייתי של טאלב, את העובדה שספריו מנופחים יתר על המידה, או את העיסוק האובססיבי שלו בירידות קטנוניות על כל מי שעלול שלא להסכים איתו.

בסופו של דבר שנאתו של טאלב לכלכלנים, סטטיסטיקאים ופרופסורים למנהל עסקים מעציבה, מכיוון שהיא מונעת חילופי רעיונות והשפעה הדדית בינו לבין אחרים שהיו יכולים להפרות גם את המחקר האקדמי וגם את מחשבותיו של טאלב עצמו. השנאה הזו אולי עוזרת לו למכור יותר עותקים מספריו, ויש שיאמרו שזה כל מה שחשוב, אבל היא מונעת ממנו להשפיע על המציאות, חוסמת אותו מפני תובנות חשובות, ותומכת בנטייתם של פוליטיקאים בישראל ובעולם שלא להקשיב לכלכלנים ולעשות שטויות מוחלטות (באחד מנאומיו האחרונים לפיד הזכיר את משל תרנגול ההודו, האם ייתכן שלטאלב הייתה השפעה על החלטת אפס המע"מ האחרונה שלו?).

 

סיכום

לסיכום, נחזור לצד החיובי: ספריו של טאלב מצביעים על שורה של כשלים בסיסיים וחמורים מאוד באופן שבו מרבית בני אדם מבינים את העולם שבו הם חיים. לעיתים ישנו ניסיון להציג אותם בתור ביקורת על כלכלנים, פרופסורים למנהל עסקים או סוחרי בורסה. זוהי טעות חמורה: כלכלנים וסוחרי בורסה הם בסך הכל בני אדם, גם אנשים אחרים מבצעים את אותן הטעויות בכל תחומי החיים. כולנו עיוורים במידה שווה.

טאלב היה יכול להשיג את מטרותיו ביעילות רבה יותר אם הוא היה מסוגל להתגבר על האגו שלו ולהעסיק עורך שיארגן מחדש את ספריו וימחק את כל החזרות והחלקים המיותרים, או אם הוא היה מסוגל לשכוח מאותם כלכלנים שדחו את ספרו הראשון לפני עשרים שנה ולנסות ללמוד מה חוקרים כלכלנים היום.

בתחילת הקריאה של ספרו האחרון "אנטי-שביר" חשבתי שמדובר בספר עמוק וחשוב, אך ככל שהתקדמתי גברה הרגשת השעמום שלי. משלב מסוים נראה כי הספר מסתובב סביב עצמו במעגלים מבלי להוסיף תובנות מעניינות. כאשר הגעתי לנקודה שבה טאלב מספר כיצד הוא עצמו נמנע מקריאה של ספרים שמשעממים אותו, הגעתי למסקנה שהוא צודק לחלוטין והפסקתי לקרוא את ספרו בערך באמצע (את שני ספריו הקודמים דווקא הצלחתי לסיים).

טאלב מתאר שלל חוקים שלפיהם הוא פוסל הוגים וכותבים אחרים שאינם מתאימים לרמתו העילאית והמתנשאת, אך אני מאמין שהוא שכח חוק נוסף: ישנו הבדל בין הפגנת ידע כללי לבין הצגת תובנות חדשות, וכאשר הכותב מעניק משקל רב מדי להפגנת רוחב ידיעותיו ולמאבקי אגו כאלו ואחרים הוא ככל הנראה עושה זאת על מנת לחפות על תובנות מצומצמות שאינן מסוגלות למלא לבדן ספר שלם.

 

 

להמשך הפוסט

המלחמה והכלכלה

אורי כץ | 27.07.2014 | 09:26

אירועי השבוע האחרון מספקים הצצה חטופה לאחת הסיבות ההיסטוריות המרכזיות לפיגור היחסי של המשק הישראלי בהשוואה למדינות מערביות אחרות. בדרך כלל נהוג לומר שמצב של שלום הוא טוב לכלכלה מכיוון שהוא מוריד את רמת אי הוודאות ומשפר את יחסי המסחר עם מדינות סמוכות, אך ישנו נתיב נוסף שדרכו מזיק המצב הביטחוני לכלכלה: הסטת תשומת הלב הציבורית והפוליטית מהכיוון הכלכלי ומההתנגדות לקבוצות לחץ לכיוון שהוא יותר פטריוטי ורגשי, מה שמאפשר לקבוצות הלחץ לבצר את מעמדן ומגדיל את התמיכה במעורבות ממשלתית בכלכלה מהסוג הלא נכון.

אני לא טוען כאן שנדרש להפסיק כרגע את מבצע צוק איתן או לחתום על הסכם כזה או אחר. אין לי שום כוונה להיכנס לוויכוח הזה, וגם לא לתאר את השפעת המלחמה על ביצועי הבורסה או לספר לכם סיפורים על נפלאות המסחר עם הפלסטינים. בשבוע האחרון עלו בדיון הציבורי שלוש טענות שמדגימות את אותו הנתיב שתיארתי, את הנטייה להיכנע לקבוצות לחץ ולתמוך במדיניות כלכלית המבוססת על רגשות פטריוטיים ולאומיים ולא על שכל ישר. עבור הטענות הללו נדרשת תשובה מיידית, חד משמעית וברורה, על מנת למנוע מהמצב הביטחוני להשפיע לרעה על המשק הישראלי באופן עקיף, השפעה שיכולה למחוק את ההישג העיקרי של המחאה החברתית: העברת המיקוד הפוליטי מנושאים בטחוניים לנושאים כלכליים.  

 

טענה ראשונה: חיילינו מתים בעזה בגלל הקיצוצים בתקציב הביטחון

טענה זו הופיעה מיד לאחר תקרית הנגמ"ש המיושן שנפגע מאש המחבלים, ועל פיה התמיכה בקיצוץ תקציב הביטחון עולה לנו בחיי אדם עקב מחסור בציוד חדיש. למשל, העיתונאי בן כספית כתב במעריב שהוא מתנצל על כך שתקף בעבר את קציני צה"ל בנושא זה, והוא חוזר בו מתמיכה בקיצוץ תקציב הביטחון.

אני לא ארחיב יותר מדי בנוגע לנקודה זו, מכיוון שכבר כתבתי על כך בעמוד הפייסבוק של הבלוג ומכיוון שגם מספר עיתונאים אחרים שאינם מרגישים צורך להתנצל התייחסו לנושא (ביניהם שאול אמסטרדמסקי, גיא רולניק ונחמיה שטרסלר). אם נסכם בקצרה את הדברים שאני ואחרים כתבנו בנידון, ישנן שלוש סיבות עיקריות שבגללן הטענה איננה נכונה:

1. הקשר הסיבתי שגוי:

לצה"ל יש מספיק נגמ"שים ממוגנים, ההחלטה לא להיכנס איתם לעזה הייתה משיקולים אחרים שאינם תקציביים.

2. התנצלותו של כספית נובעת מבלבול מוסרי:

אף אחד לא טוען שאלופי המטה הכללי וראשי מערכת הביטחון הישראלית הם אנשים רעים וציניים. הם לא. הם אנשים טובים ואמיצים שהתגייסו לצה"ל על מנת להילחם, ולא על מנת להחליט כיצד לקצץ תקציבים. הם צמחו בתוך המערכת ובאופן טבעי לחלוטין הם מזדהים עם האינטרסים של המערכת, שהם זהים עבור כל מערכת בירוקרטית: שימור עצמי והרחבת תקציבים. רובנו היינו מתנהגים באותו האופן לו היינו במקומם. מפקדי צה"ל יכולים בו זמנית להתנהג גם כחיילים אמיצים וגם כמוביליה של קבוצת לחץ, ואנחנו יכולים בו זמנית גם להעניק להם עיטורי גבורה וגם לבקש מהם יפה לוותר על מתן הטבות פנסיוניות מוגזמות לחבריהם או לסגור יחידות מיותרות. אין טובים או רעים בעולם האמיתי, הכל אפור.

3. הנחת הקיצוץ האופטימאלי:

אפילו אם הטענה לקשר הסיבתי בין הקיצוץ לנגמ"שים הייתה נכונה, הטענה הכללית יותר שלפיה אסור להגביל את תקציב הביטחון הייתה נשארת שגויה מכיוון שהמערכת איננה מקצצת במקומות הנכונים. כאשר ארגון שאינו חברה הפועלת בשוק תחרותי נדרש לקצץ תקציבים (או להרחיבם) הקיצוץ אף פעם לא נעשה באופן אופטימאלי לפי המטרות המוצהרות של הארגון, אלא לפי כיפופי ידיים ומלחמות פוליטיות פנימיות בין מנהלי המחלקות השונות. רק פיקוח חיצוני חזק על חלוקת התקציב בתוך מערכת הביטחון יכול להוביל לכך שקיצוצים יעשו בשומנים ולא בבשר החי. כל עוד אין פיקוח כזה, למרות כל רצונו הטוב של הרמטכ"ל מרבית הקיצוצים ייעשו היכן שנוח לקצץ ולא היכן שצריך. במילים מפורשות יותר: כל עוד גלי צה"ל וחיל החינוך קיימים, הרמטכ"ל לא יכול לטעון שאין לו ברירה אלא לקצץ בשריון של נגמ"שים או לסגור טייסות קרב.

 

טענה שנייה: "המצור האווירי" על ישראל מצדיק תמיכה בחקלאות המקומית

מעניין להשוות את דבריהם של שני אישים שונים המצוטטים בעיתון דה-מרקר בנידון. הראשון הוא אבשלום וילן, נשיא התאחדות החקלאים, שאומר אמנם כי "סגירת השמים היא עליית מדרגה" אך מזכיר שהיצוא והיבוא החקלאיים בישראל מתבצעים ברובם דרך הים והיצוא האווירי מתבצע גם על ידי חברות ישראליות, כך שזו לא בעיה משמעותית. אמנם אבשלום וילן הוא לוביסט וותיק של החקלאים, אבל הוא מספיק הגון על מנת שלא לסלף את המציאות בעת מלחמה למען רווח כספי.

לעומתו דובי אמיתי, נשיא התאחדות האיכרים, אומר דברים אחרים לגמרי:

"עכשיו כולם מבינים את החשיבות של ביטחון במזון. כדי לספק תוצרת חקלאית טרייה נדרשות אחריות ומקצועיות. המדינה צריכה להבין שהיא לא יכולה לשחק דרך החור של הגרוש והיבוא. לפעמים בייצור כלכלי עצמי יש תועלות. אולי מישהו יתפכח ויבין שפתיחת יבוא והורדת מכסים אינם הדבר הנכון כיום. גם אם לתוצרת עצית יש מחיר שהוא מעט יותר גבוה מיבוא, שווה לעיתים לשלם אותו בצורה מפוכחת וללא חזירות מצד החקלאי. צריך לשמר את העצמאות החקלאית הכלכלית. אם המבצע יימשך, והוא אמור להימשך עוד 10-14 ימים, ייתכן שיופעלו עלינו עוד סנקציות כלכליות, שיגידלו את חשיבות הייצור העצמי של המזון."

ובכן, אין שום מצור על ישראל שמצדיק "עצמאות חקלאית", אפילו לא משהו קרוב לזה. אפילו על צפון קוריאה אין מצור שמצדיק זאת. אני לא חושב שישנה דוגמה כלשהי מאז מלחמת העולם השנייה למדינה שחוותה מצור כזה, וגם במסגרת מלחמת העולם השנייה מדינות התקשו מאוד להטיל מצור כזה על יריבותיהן והוא אף פעם לא היה מושלם והרמטי. אותו איום אפוקליפטי במצור הוא ככל הנראה השקר הכי ציני ועלוב שהפריחה קבוצת לחץ ישראלית כלשהי אי פעם.

מעבר לסיכויי ההתרחשות של מצור כזה, חשוב להזכיר שיש דברים שאנחנו חייבים לייבא מחו"ל, ואחד מהם הוא נפט. אין "יצור עצמי" של נפט בארץ. ובלי נפט, כפי שכתב כאן בבלוג אסף צימרינג בעבר, גם ריצוף מוחלט של הנגב כולו בשדות חיטה פורחים וציוניים למהדרין לא יעזור בשום דבר. בלי נפט אין חקלאות תעשייתית, ואין הובלה של מוצרים חקלאיים עד לסופרמרקט הקרוב לביתכם, ואין חשמל, ואין שאיבת מים מהכינרת, ואין עוד הרבה דברים אחרים. בלי נפט אין חיים. ואם יש נפט, וממשיכים לייבא אותו, אז אפשר גם להמשיך לייבא מוצרי מזון.

קאט דה בולשיט. מכסי יבוא על מוצרי מזון היו ונשארו העברת כסף מכלל הציבור לקבוצת אוכלוסייה מצומצמת, לאו דווקא ענייה במיוחד, ואין שום דבר שמצדיק אותם בשום מדינה בעולם.

 

טענה שלישית: תמחור כרטיסי הטיסה על ידי אל-על מצדיק מעורבות ממשלתית בתחום ובכלל

טענה זו הועלתה על ידי מספר רב של אנשים בשבוע שעבר, מימין ומשמאל. את הדגל נשאה כמובן בגאווה שלי יחימוביץ', המדברת על הזנקה "חזירית" של המחירים, על הטעות שבהפרטת אל-על, על הירתמותם של גופים לא מופרטים לעזרה בזמן מלחמה (כאילו שחברות פרטיות לא נרתמות לשליחת מזון וביגוד לחיילים) ועל "אובססיית ההפרטה" באופן כללי יותר.

כרטיסי טיסה דחופים, מהיום למחר, תמיד עולים יותר מאשר כרטיסי טיסה שהוזמנו מראש. לא ברור האם אל על באמת ביצעה שינוי במדיניות התמחור שלה בתגובה לנטישתן של חברות התעופה האחרות. בכל מקרה, גם אם כן, הטיעון הזה שגוי ממספר סיבות

1. יחימוביץ' איננה מציעה פתרון הגיוני לבעיה:

אל-על לא יכולה להגדיל מהיום למחר את מספר הטיסות בכמות הנדרשת, ועל כן נוצר מצב שבו הביקוש לטיסות גדול מהיצע הטיסות. במצב כזה נדרש לקבל החלטה פשוטה: מי יזכה בכרטיסי הטיסה המעטים שישנם. אפשר להחליט שהאשכנזים יזכו בכרטיסי הטיסה, שהמבוגרים יזכו בהם, הצעירים, הנשים, הגברים, הג'ינג'ים, בעלי המשפחות או לפי כל קריטריון אחר שתבחרו. אפשר גם להחליט שמי שהזמין קודם יזכה, ואז מדובר למעשה בהקצאה אקראית של הכרטיסים לפי קריטריון שרירותי שאין שום סיבה להאמין שהוא הוגן. לשוק החופשי יש קריטריון אחר: מי שמוכן לשלם מחיר גבוה מספיק הוא שיזכה בכרטיסים. יחימוביץ' וחבריה שונאים את הקריטריון הזה, מכיוון שהם חושבים שבמצב כזה רק העשירים יזכו בכרטיסים. הם טועים. למעשה, הקריטריון הזה מאפשר לציבור הנוסעים להביע את העדפותיהם.

ברמות המחיר המדוברות, לפחות 80% מאזרחי מדינת ישראל מסוגלים לממן כרטיס חד פעמי שכזה בלי שום בעיה. מרבית הישראלים שבחו"ל הם ישראלים שאינם עניים או עשירים במיוחד, והם די שווים מבחינת יכולת המימון שלהם, אבל הם נבדלים אחד מהשני בהעדפותיהם: ישנם כאלו שממש רוצים לחזור במהרה לארץ, וישנם אחרים שלא אכפת להם לחכות עוד כמה ימים בחו"ל. בתנאי השוק מי שיזכה בכרטיסים הם לא העשירים ביותר, אלא מי שהכי רוצים את הכרטיסים – הבחור הצעיר שקיבל צו שמונה ורוצה להתייצב למילואים, האישה שצריכה להגיע להלוויה של קרוב משפחה, הילד שמתגעגע אל הוריו. יחימוביץ' מציעה בסופו של דבר לחלק את הכרטיסים באקראי, ולמנוע מהאנשים שהכי זקוקים להם להביע את העדפותיהם ולקבל אותם.

2. אין שום סיבה לצפות מחברה מסחרית להתנהג באופן "מוסרי":

חברות מסחריות הן לא בני אדם. הן מתחרות בשוק. הן יכולות להתנהג באופן מוסרי מטעמים שיווקיים (לפי מחקרים אמפיריים רבות מהן אכן עושות כך, למשל בתי מלון לא מעלים מחירים בתקופות השיא כפי שהיו יכולים), אבל אם הן יתנהגו באופן מוסרי מעבר לכך, תוך פגיעה ברווחים שלהן, אז בטווח הארוך הן יפסידו בתחרות ויוחלפו על ידי חברה פחות מוסרית. אם מנהל של חברה בשוק תחרותי יחליט לנהוג באופן מוסרי, בעלי המניות יחליפו אותו באחר. החובה היחידה של חברות היא להישמע לחוק. בניגוד לחברות, בני אדם פרטיים כן יכולים להיות מוסריים מעבר למה שנקבע בחוק. רובנו באמת כאלו. בני אדם פרטיים לא מתחרים אחד עם השני בג'ונגל תחרותי שבו המוסרי נאכל על ידי הפחות-מוסרי. חברות מסחריות כן מתחרות אחת עם השנייה בג'ונגל כזה. זהו הבדל משמעותי.

על כן, ענייני המוסר הם תפקידם של המחוקקים, של הממשלה, ולא של חברות מסחריות. המחוקקים יכולים להחליט על כללי המשחק של הג'ונגל ולכפות על כל החברות כלל מוסרי כזה או אחר, ורק אז הציות לכלל המוסרי אינו פוגע ביכולת התחרותית של חברה ספציפית, מכיוון שכל החברות חייבות לציית לחוקי המדינה. כל עוד אין חוק שמונע זאת חברות מסחריות ינסו למקסם רווחים בכל מצב, וכל מי שמצפה מהן למשהו אחר אינו מבין את האופן שבו העולם עובד. אני לא טוען ש"כך זה צריך להיות", אני פשוט טוען שזה המצב וזה תמיד יהיה המצב, וכך חברות מסחריות מתנהגות גם בשבדיה, בשוויץ, בצרפת ובפינלנד. אין שיטה כלכלית אחרת (מלבד קומוניזם), ומי שאומר לכם אחרת משקר.

3. הלאמה איננה הפתרון:

הלאמת אל-על ומניעת התחרות הייתה מבטיחה מחירי כרטיסי טיסה גבוהים במשך כל השנה, ולא רק בעת מבצעים צבאיים, תוך כדי תמיכה בדורות חדשים של פרזיטים בסגנון של נמל אשדוד. "אובססיית ההפרטה", כפי שקוראת לה יחימוביץ', קיימת לא רק בישראל אלא גם במדינות הנורדיות הסוציאל-דמוקרטיות, במערב אירופה ובמזרח אירופה ובכל רחבי העולם המערבי. יחימוביץ' לא מייצגת תפיסה סוציאל-דמוקרטית אירופאית, אלא משהו אחר לגמרי. רק במדינות הנחשלות ביותר של דרום אמריקה הלאמה נשארה פופולארית, בשאר העולם המפותח הבינו כבר מזמן שהדרך היחידה להבטיח לציבור מחירים נמוכים ואיכות גבוהה היא תחרות חופשית והפרטת חברות שאין סיבה שינוהלו על ידי הממשל המרכזי.

 

סיכום

שלוש הטענות שהצגתי מהוות צעד לאחור מבחינת ההישגים של השנים האחרונות: התמיכה הציבורית ההולכת וגדלה בקיצוץ תקציב הביטחון, פעילותם של נפתלי בנט ופקידים במשרד האוצר כנגד קבוצות לחץ חזקות ובעד יבוא חופשי, והתמיכה בתחרות וההתנגדות למעורבות ממשלתית מוגזמת בכלכלה.

זה לא מקרי ששלוש הטענות הללו הולכות ומתחזקות דווקא כשאנו במצב של לחימה ומקבלות תמיכה מימין ומשמאל. מצבי לחימה מעבירים את הציבור הישראלי למוד רגשי, פטריוטי וקולקטיביסטי, במסגרתו טיעונים כגון "חשוב לתמוך ב-[גוף ישראלי כזה או אחר]" נשמעים לנו חזקים וחשובים הרבה יותר. באווירה כזו קבוצות לחץ משגשגות ופורחות, דורסות את המתנגדים המעטים מלכתחילה על ידי פנייה לרגשותיו הפטריוטיים של הציבור, ופוליטיקאים מעדיפים להגדיל את מעורבותם ושליטתם על הכלכלה. כל תפקודו של המשק נשפט אך ורק דרך הפריזמה הצבאית, על פי יכולתו לתמוך במכונת המלחמה, ונושאים כגון יוקר המחייה נדחקים הצידה. החקלאים הם "משלנו", איך אפשר לפגוע בהם? ועוד בזמן כזה? חלקם גרים בדרום!

עכשיו, אתם כמובן יכולים לבוא ולומר: בסדר גמור. אז זו האווירה כאן. אנחנו עם בעל רגשות פטריוטיים וקולקטיביים חמים. אנחנו לא אמריקאים. מה רע בקצת סולידריות? מדוע זה מפריע לך כל כך? אין שום דבר רע בסולידריות, אבל מעבר לגבול מסוים היא מזמינה ניצול על ידי קבוצות לחץ ופוליטיקאים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית קיצונית.

ישנה סיבה שבגללה ארצות הברית היא המדינה העשירה ביותר בעולם: האינדבידואליזם האמריקני, הקפיטליזם האמריקני, הדגש על חופש הפרט. כאשר אנשים מתעניינים במחירי הקפה יותר מאשר בקורותיהן של יחידות קומנדו מיוחדות מחירי הקפה יורדים, הממשלה תומכת בתחרות, בתי הקפה נעשים יעילים יותר, המפעלים נעשים יעילים ותחרותיים יותר, הטובים ביותר הולכים לעסקים, גם הייצוא נעשה תחרותי יותר, המשכורות עולות והכלכלה כולה צומחת כלפי מעלה. כאשר אנשים מתעניינים יותר בקורותיהן של יחידות קומנדו מיוחדות מחירי הקפה נשארים גבוהים, קבוצות לחץ מונעות מהממשלה ליצור שוק תחרותי, הטובים ביותר נשארים בצבא והכלכלה איננה מממשת את מלוא הפוטנציאל שלה.

זהו הסיפור ההיסטורי של מדינת ישראל: פוליטיקה הסובבת סביב נושאי ביטחון ושלום, קבוצות לחץ החוסות תחת דגלי הפטריוטיות והסולידריות וציבור שהוא ברובו בור מוחלט בנושאים כלכליים. המחאה החברתית של 2011 עזרה לשנות את הפוקוס של הציבור והפוליטיקאים, אך המבצע הנוכחי מחזיר אותנו אחורה. איני יודע מהו המהלך הצבאי או המדיני האופטימאלי בשלב זה, אך ברגע שהמבצע יסתיים עלינו לפעול ככל יכולתנו על מנת לחזור ולמקד את הציבור ואת הפוליטיקאים במחירים, בתחרותיות ובקדמה כלכלית – במקום בהצהרות חסרות כיסוי אודות "מיטוט החמאס" מצד אחד או גן העדן הנפלא שהיה יכול להיות פה אם רק היינו חותמים על איזה שהוא הסכם שלום מהצד השני. מיקוד הדיון הציבורי בתחום המדיני-בטחוני הורס את בסיס הכלכלה שלנו, וההיסטוריה של העשורים האחרונים מלמדת אותנו שהדיון הזה לא תורם דבר לסיכויי השלום או לביטחון אזרחי מדינת ישראל.

 

 

להמשך הפוסט

להיכן נעלמו האנשים השפויים?

אורי כץ | 14.07.2014 | 09:20

לא רואים הרבה אנשים שפויים בימים האחרונים. אני מטייל בארץ רחוקה, קורא חדשות מישראל, עובר על המאמרים, מתעדכן ברשתות החברתיות, מחפש אותם ולא מוצא.

איפה האנשים האלו שמסוגלים להבין מדוע רשתות תקשורת זרות מסקרות את המצב בעזה – היכן שאזרחים מתים בהמוניהם – באינטנסיביות רבה יותר מאשר את המצב בישראל, ובכל זאת חושבים שטוב שיש לנו את מערכת כיפת ברזל? היכן נמצאים כל האנשים שמסוגלים להרגיש עצב כאשר ילדים נהרגים ונפצעים ללא קשר למוצאם האתני של אותם הילדים, ולא מרגישים צורך עז ומיידי לדחוף את המשפט "אבל זה באשמת החמאס"? היכן מתחבאים כל הישראלים שיודעים שצה"ל הוא צבא מוסרי ושחייליו לא טובחים בפלסטינים להנאתם, ובכל זאת לא מאמינים לכל מילה שמוציא דובר צה"ל מפיו? איפה כל האנשים שמאמינים שגם הפלסטינים אשמים במצבם במידה רבה, ובכל זאת לא תומכים בסגירת אספקת החשמל לרצועת עזה כולה? היכן הם כל האנשים שלא בטוחים שניתן להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום, אבל אינם חושבים שהאופציה החלופית היא מדינה שבה למיליוני אזרחים אין זכות הצבעה לרשות המחוקקת האחראית לחייהם? לאן נעלמו כל הגברים והנשים שמסוגלים להתעצבן באותה המידה גם על חנין זועבי וגם על דני דנון כשהם מדגימים בשידור חי עד כמה נמוך הרף התחתון לאינטיליגנציה בכנסת ישראל כיום?

האם נכחדו כל הישראלים שאינם בטוחים בעצמם? שלא חושבים שיש ברשותם פתרון יחיד ומושלם למצב שאליו נקלענו? שאינם מאמינים באמונה שלמה וודאית כמו ברזל מלובן באש שהם ורק הם צודקים וראש הממשלה והשרים והאלופים והפרשנים והמומחים וכל שאר אזרחי המדינה פשוט חלשים, טיפשים או לא החלטיים מספיק על מנת לעשות את הדבר היחיד הנכון? כל האנשים האלו שלא חיים בתוך תיבת תהודה אטומה לרעשים מבחוץ, שכל מה שניתן לשמוע בתוכה זה את אותם ההדים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב?

האם הם כבר ירדו מהארץ?

 

כי אני זוכר אז, כשעליתי על המטוס, בסך הכל לפני שבוע וחצי, שהיו די הרבה ישראלים שפויים. אני לא יודע בוודאות, אבל הייתי מעריך את מספרם בשישה או שבעה מיליון איש, אולי יותר. למשל, אני זוכר את נהג המונית שהסיע אותי לשדה התעופה. דיברנו על הנער הערבי שנרצח והנהג אמר שזה לא בסדר, והסכמתי, ושתקנו – כי לאנשים שפויים אין עוד מה לומר במקרה שכזה. להיכן נעלם נהג המונית הזה? אנשים לא שפויים היו אומרים לכם שכל הימניים כאלו, או שכל הדתיים כאלו, או שזה בכלל בסדר גמור ומגיע לכל הערבים למות, ומה אנחנו מתעסקים עם זה, ולמה אף אחד לא מדבר על סוריה, ובכל מקרה, כך או אחרת, זה מוכיח את זה שהם צדקו לאורך כל הדרך. האנשים השפויים לא חושבים שכל דבר שקורה מוכיח את צדקתם. בדרך ככלל הם פשוט שותקים בעצב.

אני לא בארץ עכשיו לצערי אז אני לא יכול לראות אותם, אבל אני מנחש שזה מה שהאנשים השפויים עושים כרגע – יושבים להם אי שם במרחק לא גדול מחדר מוגן, ושותקים בעצב. לפעמים אני רואה שהם מעלים איזה שהוא משהו לא קשור לפייסבוק, מנסים להסיח את דעתם מהמצב. מקשקשים על המונדיאל. אין להם משהו חשוב או חזק במיוחד לומר. הם לא נכנסים אל הויכוחים הפוליטיים כי הם לא בטוחים מהו הדבר הנכון לעשות. הם לא מתנגדים למבצע, אבל הם חוששים מתוצאותיה של כניסה קרקעית. הם מקווים שאלופי צה"ל יודעים מה הם עושים. הם היו רוצים להפיל את החמאס, אבל הם לא בטוחים שזה אפשרי או שהמצב ישתפר לאחר מכן. אולי הם אפילו מרוצים מההססנות של בנימין נתניהו. הם בעיקר עצובים, ושותקים.

 

הלוואי שזה לא היה כך.

הלוואי שהאנשים השפויים לא היו שותקים. הלוואי שהם היו קמים, ביחד, ויוצאים מהבית, ועומדים כגוף אחד, מיליונים רבים רבים של אנשים, מכל שכבות האוכלוסיה ובכל הגילאים, כנגד הקיצוניים מימין ומשמאל, ופשוט אומרים להם שיסתמו כבר את הפה כי נמאס לשמוע אותם חוזרים על אותן השטויות שוב ושוב, ואז הקיצוניים היו מבינים שהם בעצם מיעוט זניח, שהם אלו שלבד, ואז אולי הם היו קצת פחות בטוחים בעצמם, קצת פחות יהירים, קצת יותר צנועים… האם הקיצוניים בכלל מסוגלים להשתנות? אינני יודע, אולי חלקם היו שפויים פעם, אולי חלקם היו שפויים לפני שבוע וחצי.

הלוואי.

זה ככל הנראה לא יקרה. יש שיאמרו שהרוב השפוי בישראל בכלל איננו רלוונטי – כפי שהרוב השפוי בעולם הערבי לא היה רלוונטי בפיגועים במגדלי התאומים, כפי שהרוב השפוי בגרמניה הנאצית, ברוסיה הסטאלניסטית או ביפן האימפריאליסטית לא היה רלוונטי, וכך לגבי כל תקופה אחרת שבה קבוצה קטנה ונחושה של אנשים בטוחים בעצמם דרדרה מדינות שלמות לעבר התהום. גם אז הרוב השפוי והלא-בטוח בעצמו ישב ושתק בעצב.

 

יותם לא נראה לי עצוב בשיחות הסקייפ שניהלתי איתו ועם אמא שלו. הוא מסתגל. ילדים בני ארבע מסתגלים לכל דבר, הם לא זקוקים לכל הפסיכולוגים האלו שמנסים לדחוף להם. הם אופטימיים מטבעם.

לפעמים נראה לי שדווקא אנחנו, המבוגרים השפויים, זקוקים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים, שירשמו לנו איזה כדור שיהפוך אותנו לאופטימיים ושמחים ובטוחים בעצמנו כמו כל אותם אנשים לא שפויים שזועקים בקולי קולות את דעתם. אנחנו זקוקים למישהו שישכנע אותנו שלא השתגענו, שימנע מאיתנו להשתגע, שיגיד לנו שישנם עוד אנשים שפויים כמונו שפשוט שותקים בעצב ולכן לא שומעים אותם. מישהו שיבטיח לנו – כנגד כל הסיכויים – שיום אחד הילדים שלנו יוכלו לגדול במציאות שפויה יותר.

הלוואי.

 

 

 

להמשך הפוסט

נפלאות הסטטיסטיקה של העוני: מה משותף לסרביה, קזחסטן, תאילנד ואזרבייג'ן?

אורי כץ | 23.06.2014 | 09:52

"המאבק בעוני הוא מטרה לאומית שאין נעלה ממנה", כותב אלי אלאלוף, ראש הוועדה למלחמה בעוני בתחילת הדוח שמסכם את עבודת הועדה ומתפרסם בימים אלו, "הוצאתו של אדם מתהומות העוני והמצוקה היא ערך עליון". לפי נתוני הביטוח הלאומי יותר מ- 1.75 מיליון מאזרחי ישראל הוגדרו עניים בשנת 2012, מהם 817 אלף ילדים עניים. בדיון הציבורי בישראל, כאשר עוסקים בעוני הכוונה היא לעוני יחסי: קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה לנפש, ועומד על כ-7,219 ₪ בחודש למשפחה בת ארבע נפשות. 19.4% מהמשפחות בישראל הוגדרו כעניות בשנת 2012 – שיעור גבוה יותר כמעט מכל מדינות המערב. מדינת ה-OECD הקרובה ביותר לישראל בעניין זה היא מקסיקו, עם שיעור של 20.9% מהמשפחות המוגדרות כעניות. ישראל ומקסיקו, שתי ארצות כל כך שונות אחת מהשנייה, ובכל זאת, שיעור כמעט זהה של עניים. מהו המספר הזה? מיהם האנשים העומדים מאחוריו?

ישראל

עיתונאים רבים כותבים על שיעורי העוני בישראל בשנים האחרונות אך רק כתבות ספורות עסקו באנשים העומדים מאחורי המספרים – בעניים. אחת מהן פורסמה בשנה שעברה באתר Ynet.

הכתבה מתחילה עם סוזן פרץ, בת 80, אלמנה מזה 11 שנים ללא ילדים, המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ועוד 1,200 ₪ מקרן ביטוח על שם בעלה. היא מתגוררת בבאר שבע, בדירת עמידר בקומה השלישית ללא מעלית, ומשלמת עליה כחמש מאות ₪ בחודש. לאחר מכן אנחנו עוברים ליחזקאל ורחל קפויה בני ה-34 ולשמונת ילדיהם. משפחת קפויה מתגוררת בדיור ציבורי בתל אביב, בדירת 2.5 חדרים, ומתקיימת מהכנסותיו של הבעל (4,500 ₪ בחודש) והבטחת הכנסה לאישה במקום דמי מזונות שבעלה לשעבר אינו משלם לה (2,700 ₪ בחודש). אחריהם אנו חוזרים לבאר שבע, לדירת עמידר נוספת שבה מתגורר אוטו גולדמן, בן 80, אלמן שאין לו קשר עם ילדיו. גולדמן מתקיים מקצבת זקנה ומרנטת ניצולי שואה. האדם הרביעי בכתבה אינו מוזכר בשמו המלא, בדומה לאוטו גולדמן ולסוזן פרץ גם הוא אלמן ללא ילדים (בן 87), המתקיים מקצבת זקנה ורנטת ניצולי שואה ומתגורר בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב. המשפחה האחרונה שנסקרת בכתבה היא משפחת כהן: נורית ויאיר כהן הם זוג בגילאי השישים המכניסים ביחד כ-9,000 ₪ המורכבים מקצבת הנכות של הבעל וממשכורת האישה, ויש להם שלוש בנות מאומצות ועוד ארבעה בנים שאינם מתגוררים בבית. הם גרים בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב.

חייהם של כל האנשים הללו ואחרים הדומים להם בהכנסותיהם אינם קלים. הם נדרשים לחשוב פעמיים לפני כל הוצאה, לקצץ בצריכת מזון או תרופות יקרות, ולגור בדירות קטנות בשכונות מוזנחות יחסית. אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלת האחריות האישית, לשאול מדוע הורים המרוויחים כל כך מעט מתעקשים להביא ילדים רבים לעולם, או מדוע ילדיהם של אנשים זקנים ובודדים אינם תומכים בהוריהם. זו לא המטרה של הרשומה הזו. במקום זאת, אני רוצה להציג בפניכם את עניי מקסיקו – אותה מדינה-תאומה לישראל ששיעורי העוני שלה כל כך דומים לשלנו.

 

מקסיקו

מקסיקו היא לא המדינה הכי ענייה בעולם (למעשה היא המדינה השנייה הכי עשירה בדרום אמריקה). רק 2% מתוך 120 מיליון תושביה מרוויחים פחות מ-"קו העוני הבין לאומי", העומד על כדולר ורבע ליום, כמאה ושלושים שקלים לחודש. במדינות אפריקאיות השיעור הזה גבוה בהרבה. ובכל זאת, במקסיקו ישנם עניים.

 מאמר בעיתון "האפינגטון פוסט" מתאר את חייה של החקלאית בת ה-45 אוליבה זוניג'ה, המתקיימת מהכנסה של 117 דולרים (כ-390 ₪) לחודש ומגדלת תירס בחצר קטנה. ילדיה עזבו את הבית, בעלה עובד במרחק של שעתיים נסיעה במקסיקו-סיטי וחוזר הביתה פעם בשבועיים. שלושים אחוזים מהתושבים בעיר שבו היא גרה חיים ב"עוני קיצוני", המוגדר באזור ה-300 ₪ בחודש עבור אזורים עירוניים. מרבית התושבים מובטלים. סרטון קצר שמצאתי מתאר את חייו של חואן, ילד קטן המתגורר עם משפחתו במזבלה. חואן, הוריו ואחיו עובדים 12 שעות ביממה באיסוף בקבוקים ופחיות למחזור ברחבי המזבלה על מנת למכור אותם תמורת גרושים. לעיתים הם מוצאים אוכל רקוב שנזרק ומוסיפים אותו לארוחת הערב היומית, אותה הם אוכלים בצריף רעוע העשוי מחומרים שנמצאו במזבלה. חואן ככל הנראה יהיה הראשון במשפחתו שילמד קריאה וכתיבה. קל למצוא סרטונים נוספים דומים לזה. כמעט בכל מדינה בעולם ניתן למצוא משפחות עניות אבל במקסיקו 9% מהאוכלוסייה חיים ב"עוני קיצוני", ו-42% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני הלאומי.

כיצד נראית ההשוואה בין ישראל למקסיקו לפי מדדים אחרים מלבד שיעורי עוני? על פי נתוני ה-OECD לשנת 2011, תמותת התינוקות במקסיקו הייתה 13.6 מיתות לכל אלף לידות, לעומת 3.5 בישראל. מספר המיטות בבתי חולים היה 1.7 לכל אלף תושבים, לעומת 3.3 בישראל. תוחלת החיים הממוצעת במקסיקו הייתה 74.2 שנים, לעומת 81.8 בישראל. נכון לשנת 2012 שיעור האזרחים שמרגישים בטוח ללכת בלילה לבד באזור מגוריהם היה 55% במקסיקו, לעומת 64% בישראל. שיעור מעשי הרצח פר 100,000 איש בשנת 2012 היה 1.8 בישראל לעומת 21.5 במקסיקו. שיעור מעשי השוד פר 100,000 איש בשנת 2010 היה 40 בישראל לעומת 607 במקסיקו. במדדי שחיתות בין לאומיים ישראל הגיעה בשנת 2013 למקום 36, אחרי מדינות מפותחות רבות, אך מקסיקו במקום 106. בעיר הבירה מקסיקו-סיטי ישנם כ-13,000 "ילדי רחוב", מתוכם 95% חוו לפחות מפגש מיני אחד עם מבוגר במסגרת זנות, וההערכה היא כי במדינה כולה ישנם כ-16,000 ילדים המועסקים בזנות דרך קבע. 14% מהילדים מתחת לגיל 5 במקסיקו סובלים מבעיות התפתחות עקב תזונה לקויה. ואפשר להמשיך עוד ועוד.

נעזוב לרגע את המספרים – בואו נביט בתמונות. כנסו למאמר ב-Ynet שהזכרתי, עברו על התמונות שם, שימו לב לבתים שבהם מתגוררים האנשים, לחפצים המקיפים אותם. ועכשיו ראו את התמונות הבאות ממקסיקו שמצאתי בחיפוש מהיר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. האם יש בכלל מקום להשוואה בין שתי המדינות? אולי רק אם נבקר את יישובי הפזורה הבדואית בנגב (המהווים שיעור קטן מאזרחי ישראל) נבחין בתמונות דומות – וגם הבדואים זכאים למערכת רווחה סוציאלית ומערכת בריאות שרוב מכריע מבין המקסיקנים יכולים רק לחלום עליהן.

אבל שיעורי העוני בישראל בשנת 2011 היו גבוהים יותר מאשר במקסיקו, ובשנת 2012, כאמור, דומים מאוד. ולא רק מקסיקו. לפי "ספר העובדות העולמי" של ה-CIA שיעורי העוני בישראל גבוהים יותר משיעורי העוני בפקיסטן, מצרים, איראן והגדה המערבית. ומדינת ישראל איננה היחידה שנמצאת בבעיה. זוכרים את השאלה שבכותרת הרשומה הזו? אז הנה התשובה: בהולנד, דנמרק וקנדה, כמו גם בארצות מערביות רבות אחרות, שיעורי העוני גבוהים יותר מאשר בסרביה, קזחסטן, תאילנד ואזרבייג'ן. מדובר בארבע ארצות עולם שלישי עם שיעורי עוני יחסי נמוכים במיוחד. גם במדד ג'יני המודד אי-שוויון המערב לא נראה טוב – לפי נתוני הבנק העולמי מצרים, פקיסטן, אתיופיה, קזחסטן ואוקראינה הן יותר שוויוניות מצרפת, קנדה, הולנד ומדינות מערביות נוספות. נפלאות הסטטיסטיקה היחסית. אם היו מציגים בהשוואות בין לאומיות את המדד הזה עבור כלל מדינות העולם, לא רק עבור מדינות ה-OECD, התוצאות היו נראות מגוחכות וחסרות משמעות ואף אחד לא היה מתייחס אליו ברצינות.

 

האנשים הטובים

לאור ההבדלים הברורים בעוני בין מקסיקו לישראל ובין קזחסטן להולנד קשה להבין את משמעותו של המספר הזה שבו מדינת ישראל נבדלת לרעה, את המשמעות של שיעור העוני היחסי. מדוע מדדי עוני יחסי ואי שוויון תופסים מקום בולט כל כך בדיון הציבורי במדינת ישראל? מדוע אנחנו מוכנים לשעבד את מדיניות הממשלה ואת המערכת הכלכלית שלנו למספרים האלו, להקים עבורם וועדות-ענק מתוקשרות ולהשקיע מיליארדים בהפחתתם?

התשובה פשוטה: ישנם אנשים טובים רבים במדינת ישראל.

האנשים הטובים רוצים לעשות מעשים טובים. עשיית מעשים טובים גורמת לאנשים הטובים להרגיש טוב עם עצמם. האנשים הטובים אינם רוצים להסתבך: הם לא רוצים להילחם נגד קבוצות כוח חזקות, הם לא רוצים להתעמק בנושאים מורכבים כגון הריכוזיות במשק, והם לא מעוניינים להיות שנויים במחלוקת. הם רק רוצים לעשות מעשים טובים, ומה יכול להיות טוב יותר מאשר לעזור לאוכלוסיות החלשות ביותר בחברה הישראלית?

חייהם של עניי ישראל שהזכרתי בתחילת הרשומה אינם קלים. לא תזיק להם עזרה. לגבי הצעירים מבינם ניתן עוד לטעון שקצבאות פוגעות בנטייה לצאת ולעבוד, אבל לגבי מבוגרים חסרי ילדים? מה יכול להיות טהור ונכון יותר מאשר להגדיל את קצבאות הזקנה ולסבסד דיור ציבורי עבורם? איך ייתכן שאנשים כמוני או כמו פקידי משרד האוצר מעיזים בכלל לטעון שיש נושאים חשובים יותר? האנשים הטובים אינם מבינים זאת. הם בסך הכל רוצים להפחית את מנת הסבל, להפיץ אושר בעולם. 

הלוואי שהיה ניתן לפתור בכסף את הבעיות המבניות החמורות ביותר בכלכלת ישראל, הלוואי שהרחבת תקציבי הרווחה הייתה מסוגלת להפוך אותנו לשבדיה. אבל היא לא. התוצר לנפש בשבדיה יישאר גבוה יותר בכ-40% מהתוצר לנפש בישראל גם אם נכפיל את תקציבי הרווחה, גם אם נכפיל את המיסים וגם אם נכפיל את כמות הדירות הציבוריות. פרודוקטיביות העבודה בישראל תישאר נמוכה, התשתיות יישארו מפגרות, המחירים יישארו גבוהים, השירות הציבורי יישאר רקוב ומושחת, וממשלת ישראל תמשיך לתפקד כוועדה של קבוצות לחץ המחלקות למקורביהן את נתחי הכלכלה.

העיסוק בעוני ובאי שוויון הוא לא יותר ממסך ערפל המאפשר לעוסקים בו להרגיש טוב עם עצמם ובו זמנית להתרחק מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, לברוח מנתונים בעלי משמעות, ממלחמות אמיתיות ומקשיים של ממש. להתווכח עם האוצר על כסף זה קל – מה שלא תהיה תוצאת הוויכוח, האנשים הטובים יישארו טהורים וטובים וירגישו נפלא עם עצמם. התקשורת והציבור יעריצו אותם, הם הרי עושים עבודת קודש. הם האנשים הטובים. אבל דווקא ביום כזה, כשמתפרסם דוח שכזה, מישהו צריך גם לשחק את תפקיד האיש הרע ולומר את האמת: אנחנו לא מקסיקו, אנחנו לא קרובים למקסיקו, לעולם לא נהיה קרובים למקסיקו, ובמדינת ישראל אין 1.75 מיליון עניים לפי שום הגדרה סבירה, הגיונית ורציונאלית של "עוני".

 

 

להמשך הפוסט

המלצה לשבוע הספר: האופטימיסט הרציונאלי / מאט רידלי

אורי כץ | 10.06.2014 | 11:48

אם ברצונכם להתפרנס בעושר ואושר מכתיבה פופולארית על כלכלה, חברה וסביבה השלבים להצלחה פשוטים עד מאוד: ראשית כל השיגו לעצמכם תואר דוקטור ממוסד מכובד יותר או פחות, ולאחר מכן כתבו ספר שמסביר לציבור הרחב מדוע דופקים אותו, מדוע עתידו יהיה נוראי, מדוע כל המומחים האחרים אינם מבינים דבר, וסיימו בתחזית אודות מהפכה אלימה ומהוללת שתשנה את הכל. בתמורה לכך מובטח לכם מעמד של כוכב על בעיתונות הכלכלית המקומית והעולמית, ציטוטים מאת פוליטיקאים בכירים ומכירות בכמות שלא תבייש מותחני ריגול זולים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך מהתקופה האחרונה הוא עלייתו של תומאס פיקטי, "הכלכלן החשוב ביותר בעולם כיום" לפי כתבים כלכליים בישראל ופוליטיקאים שמעולם לא שמעו את שמו לפני כן (לאחרונה זוהרו הועם מעט לאחר שעלתה אפשרות לטעות בחישוביו), אך דוגמאות קודמות כוללות גם כלכלנים אחרים מפורסמים יותר או פחות, עיתונאים, מכוני מחקר שמפיקים מדי שנה דוחות פסימיים זהים לאלו שהופקו על ידיהם בשנה הקודמת, ארגונים סביבתיים ואקולוגים ועוד. כפי שנראה בהמשך הרשומה, זו איננה תופעה חדשה.   

אני כמובן לא טוען שחסרות בעיות בעולם. הגידול באי השוויון הוא אמיתי, המשבר הכלכלי של 2008 היה אמיתי, קבוצות הלחץ שסוחטות אתכם הן אמיתיות, הזדקנות האוכלוסייה היא אמיתית, סביר שההתחממות הגלובאלית אמיתית ויאיר לפיד הוא באמת שר האוצר של מדינת ישראל. אבל ישנו הבדל משמעותי בין הבעה דעה על הרמה האבסולוטית של מדד כזה או אחר – לטעון כי העולם יכול להיראות טוב יותר מכפי שהוא כיום – לבין הבעת דעה בנוגע למגמה, הטענה כי בעבר היה טוב יותר ובעתיד יהיה טוב פחות. ספרים ומאמרים בעיתונים יוצרים רושם שגוי למדי, לפיו מצבם של חלקים נרחבים מהציבור בישראל ובמדינות מערביות אחרות הידרדר בעשורים האחרונים. זוהי שטות גמורה שסותרת כל נתון אפשרי שתחפשו בנידון – מהשכר הריאלי (בניכוי עליית המחירים), דרך האבטלה, הצריכה, ההשכלה, הבריאות, מה שלא תרצו. אם נשווה בין האדם הממוצע, החציוני, העשיר, העני, המעמד ביניימי, הלבן, השחור, הבלונדיני, הברונטי, והג'ינג'י מכל ארבעת המינים היום לבין מצבו של המקביל לו או לה בשנת 1900, 1950, 1970, או 1990 בכל מדינה מפותחת ובמרבית המדינות האחרות, לא נראה שום מגמת הרעה. מדי פעם יש קפיצות למעלה או למטה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אין דבר מלבד שיפור עקבי.

אזרחי העולם כיום חיים יותר זמן, מתים פחות בינקותם, מתגוררים בדירות גדולות יותר, רעבים פחות, אוכלים מזון מגוון יותר, בעלי כוח קנייה רב יותר, אנחנו יותר משכילים, צורכים תרבות בהיקפים גדולים יותר, יש לנו טכנולוגיה מתקדמת יותר, יותר מכוניות לנפש, יותר בגדים לנפש, יותר מחשבים לנפש,  יותר זמן פנוי לנפש, יותר נופש לנפש ויותר מזגנים כדי לצנן את הנפש בקיץ הישראלי הלוהט. אי השוויון במשכורות אולי עלה, אבל אי השוויון בבריאות ובחינוך דווקא ירד. תתקשו מאוד למצוא ולו גרף יחיד שיעיד על הרעה כלשהי ברמת החיים האבסולוטית של שכבת אוכלוסייה כלשהי במדינה מערבית על פני שלושים השנים האחרונות (ואם בכל זאת תצליחו למצוא גרף כזה – שלחו אותו לכלכליסט והם בוודאי ישמחו לפרסם אותו בעמוד הראשון בתור "הגרף החשוב ביותר בעולם כיום").

נכון, מחירי הדירות בארץ הם גבוהים בהשוואה בין לאומית (בסוף הרשומה אתייחס בפירוט למדינת ישראל). ויש יותר פקקים. ובסין יש יותר זיהום אוויר. ובספרד ויוון האבטלה גבוהה כרגע. ובברזיל יש אולי בועת נדל"ן. כל תקופה והבעיות שלה. אך אנשים לא עוצרים כאן, הם רצים הלאה: השיטה נכשלה. הקפיטליזם נכשל. העתיד יהיה רק יותר גרוע. ואחרי שהם רצים הלאה, הם רצים אחורה: פעם היה פה יותר טוב. הלוואי שיכולתי לשלוח את כל הלומי הנוסטלגיה לאחור במכונת זמן – שינסו לעבור טיפול שיניים בשנת 1960, להזמין קו טלפון חדש מבזק בשנת 1985 או להוריד פורנו למחשב האישי בשנת 1998. 

תפקחו את העיניים ותראו: איבדנו את הפרופורציות. הבעיות הזמניות מונעות מאיתנו לראות את התמונה הגדולה. הזיכרון שלנו קצר מדי, הניסיון שלנו מועט מדי. אנחנו מעדיפים תחושת בטן על פני נתונים. והסופרים והכתבים הכלכליים שגילו שפסימיזם מוכר מעצימים את התחושה הזו מפיצים בורות ודיסאינפורמציה ומעוורים את ציבור הקוראים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית מעולם לא התקיים דור של צעירים שהיה גם עשיר כל כך וגם עיוור כל כך בנוגע למצבו היחסי ולמקורות העושר שלו.

כנגד שיטפון הפסימיזם העצום הזה מתייצב באומץ ספר אחד: "האופטימיסט הרציונאלי" של מאט רידלי, זואולוג במקצועו שספריו הקודמים עסקו בעיקר בביולוגיה. אולי אין זה מקרה שהספר הזה נכתב דווקא על ידי אדם שאיננו כלכלן – עבור כלכלנים התובנות של רידלי מובנות מאליהם, והמרוץ אחרי פרסומים אקדמיים מעודד כלכלנים לכתוב רק על נושאים "מפתיעים" או "חדשניים" ולהזניח תובנות שהן עמוק בתוך הקונצנזוס. בכך מזניחים מרבית הכלכלנים את המלחמה על השכלת הציבור הרחב, שנחשף בעיקר לספרים של "כלכלנים חתרניים" (למשל "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם") ומקבל רושם עקום למדי על העולם שבו הוא חי.

החשיבות של ספרו של רידלי איננה טמונה בהצגתה של תיאוריה חדשנית לגבי העולם או נתונים שלא היו ידועים עד כה. החשיבות היא בתיאור היסטורי בהיר וקריא של מקורות העושר שלנו והסיבות לאופטימיות לגבי העתיד. במדינה כמו מדינת ישראל, שבה התקשורת הכלכלית היא חד צדדית כמעט לחלוטין, חשוב מאוד לומר את המובן מאליו: אנחנו חיים בעידן של שפע שלא היה כמוהו בתולדות האנושית, השפע הזה הוא תוצאה של המסחר, הקפיטליזם והגלובליזציה, ויש סיבות טובות מאוד להאמין שהוא ימשיך ויגדל בעתיד הקרוב – אפילו כאן בארצנו המסוכסכת – אם רק הפוליטיקאים שלנו לא יפריעו לתהליך יותר מדי. חשוב להבין ולהפנים את הנקודה הזו לפני שניגשים להתמודדות עם הבעיות הקיימות.

הגורם המרכזי לאופטימיות של רידלי הוא תובנה כלכלית בת אלפי שנים שאיכשהו מצליחה שוב ושוב לחמוק מהשגתם של "אינטלקטואלים" מחוץ למקצוע הכלכלה: מסחר, חילופים, התמחות הדדית וחלוקת עבודה מייצרים עושר, לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני והתרבותי. מכיוון שהמסחר, החילופים וחלוקת העבודה רק מתגברים בשנים האחרונות, אין סיבה לחשוב שהם לא ימשיכו לייצר עושר ואושר בקצב גובר והולך.

 

פעלול הקסם של ריקארדו: כיצד מסחר מייצר עושר?

אחת הדרכים היותר חביבות להדגמת הרעיון הנ"ל פותחה על ידי הכלכלן דיוויד ריקארדו במאה ה-19, ונקראת עיקרון היתרון היחסי. נציג את העיקרון בעזרת דוגמה מספרית פשוטה.

נניח שישנם שני שבטים, אפרים ומנשה, המסוגלים לייצר תפוחים ובננות באופן הבא:

  • אדם משבט אפרים מסוגל לייצר בחודש תפוח אחד או בננה אחת
  • אדם משבט מנשה מסוגל לייצר בחודש 3 תפוחים או 2 בננות

לבני שבט מנשה יש יתרון מוחלט גם בייצור תפוחים וגם בייצור בננות. טכנולוגיה טובה יותר, אדמות טובות יותר, פועלים חרוצים יותר, איכשהו הם פשוט טובים יותר. היגיון בריא יוביל אותנו למסקנה לפיה לשבט מנשה לא משתלם לסחור עם שבט אפרים מכיוון שהוא כל כך יעיל בייצור מוצרים בעצמו – אך המסקנה הזו שגויה לחלוטין.

נניח שבכל שבט ישנם 100 עובדים, ונניח שחברי השבטים מעוניינים תמיד בכמות שווה של בננות ותפוחים. אם שני השבטים לא סוחרים אחד עם השני, כמה בננות ותפוחים כל שבט יבחר לייצר?

בשבט אפרים ישנם 100 עובדים, כל אחד מייצר בחודש בננה אחת או תפוח אחד, הם רוצים כמות שווה של בננות ותפוחים, ולכן הם פשוט יחלקו את עובדיהם באופן שווה: 50 עובדים ייצרו 50 תפוחים בחודש, ו-50 עובדים אחרים ייצרו 50 בננות בחודש. בשבט מנשה החלוקה מעט יותר מסובכת, אך אם תשחקו עם המספרים תראו שהם מסוגלים לייצר 120 תפוחים בחודש בעזרת 40 עובדים ו-120 בננות בחודש בעזרת 60 העובדים הנותרים, וכך להגיע למספר השווה הגדול ביותר של בננות ותפוחים. אז הנקודות הטובות ביותר שקיבלנו הן (50, 50) עבור שבט אפרים ו-(120, 120) עבור שבט מנשה, שהוא בעל טכנולוגיה עדיפה ולכן עשיר יותר. מה יקרה אם נאפשר מסחר בין השבטים?

יכולים לקרות המון דברים. למשל, השבטים יכולים להגיע ביניהם להסכם הבא:

  • בני שבט אפרים ייצרו 100 בננות בחודש בעזרת כל העובדים שלהם
  • בני שבט מנשה ישתמשו ב-60 עובדים כדי לייצר 180 תפוחים, וב-40 עובדים על מנת לייצר 80 בננות
  • בני שבט מנשה ימכרו לבני שבט אפרים 55 תפוחים בתמורה ל-45 בננות

עכשיו קיבלנו נקודה טובה יותר, שבה לשבט אפרים יש 55 תפוחים ו-55 בננות ולשבט מנשה יש 125 תפוחים ו-125 בננות. קסם! שני הצדדים הרוויחו ממסחר, העושר הכולל בכלכלה גדל – בדיוק ההפך ממה שמספרים לסטודנטים בפקולטות מסוימות באוניברסיטה המתייחסות לכל פעילות כלכלית כאל משחק סכום אפס.

"פעלול הקסם של ריקרדו", כפי שמכנה אותו מאט רידלי, הוא כל כך מפתיע ולא אינטואיטיבי עד שגם היום אנשים רבים העוסקים במדיניות מסחר בין לאומית אינם מבינים אותו, או דוחים את המסקנות שלו מכיוון שהן מתנגשות עם הרגשת הבטן שלהם. "מה הטעם בלייבא את מדי חיילי צה"ל ממתפרות בסין?", הם שואלים, "הרי יש לנו כאן בארצנו הקטנטונת מתפרות מצוינות ופועלים חרוצים!". זה אולי נכון, אבל יש לנו כאן גם מגזר היי-טק חזק שאיננו קיים בסין, ואם ההון וכוח האדם המושקע במתפרות היה מושקע בהיי-טק מצבה של מדינת ישראל היה משתפר.

חשבו על זה כך: נניח שלברון ג'יימס, אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם, הוא גם צבע הבתים הטוב ביותר בארצות הברית. האם משתלם לו, כספית, לצבוע את הבית שלו בכוחות עצמו?  ברור שלא. עדיף לו לשלם למישהו אחר, פחות טוב, שיצבע את ביתו בזמן שהוא משחק כדורסל ומרוויח מיליונים. כך עדיף לשבט מנשה להתמקד יותר בתחום הייצור שבו יש להם יתרון יחסי ולא יתרון מוחלט – תפוחים – ולהשאיר לשבט אפרים את ייצור מרבית הבננות. מדוע? מכיוון ששבט אפרים מוותר רק על תפוח אחד בכל פעם שהוא מייצר בננה, ושבט מנשה מוותר על תפוח וחצי בכל פעם שהוא מייצר בננה. ובאותו האופן, בכל פעם שבעל הון ישראלי משקיע מיליון שקלים במפעל לואו-טק מקרטע המוגן על ידי סובסידיות ומכסים אנחנו מוותרים על מיליון שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים במפעל היי-טק מתקדם שאינו זקוק להגנתם של פוליטיקאים על מנת לשלם לעובדיו משכורות גבוהות.

 

מקורותיה של הקדמה

הדוגמה הפשוטה הזו מייצגת עיקרון כללי יותר, שתקף גם לחילופים בין אנשים פרטיים או לתיאוריות מתקדמות יותר של מסחר בין לאומי שאינן מסתמכות על יתרון יחסי של מדינות אלא על גורמים אחרים: עצם האפשרות למסחר בין גורמים מסוגלת לייצר עושר עבור שני הצדדים. מסחר אינו משחק סכום אפס.

רידלי פותח את ספרו בתיאור היסטורי מרתק של התפתחות המסחר בקרב המין האנושי, מהאדם הקדמון, דרך תרבויות חקלאיות קדומות, הציוויליזציות הגדולות הראשונות והמאוחרות ועד ימינו. בכל נקודה ונקודה בזמן הוא מראה כיצד המסחר היה הגורם שדחף את הציוויליזציה האנושית קדימה, הגורם שהוביל את השינויים הטכנולוגיים – לפחות עד שהגיעו כוהנים, מלכים, פוליטיקאים, בעלי הון או טפילים מסוג אחר כלשהו והצליחו לעצור אותו בניסיונותיהם לסחוט את כל העושר לעצמם. תולדות האנושות לפי רידלי הן מאבקו של האדם העובד והסוחר כנגד כל אותם טפילים שמנסים לדכא את היצירתיות שלו ולחתוך לעצמם נתח מהתוצר שהוא מפיק תחת תירוץ כזה או אחר.

יש כאן נקודה עדינה. לרבים ישנו בראש מודל התפתחות היסטורית שנראה כך: בהתחלה היה האדם הקדמון, ואז הוא המציא כל מני דברים וביניהם את החקלאות, ואז התרחשה המהפכה החקלאית, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו עוד דברים כמו ביות בעלי חיים, טחנות רוח או שיטות לבנות אמות מים ענקיות, ואז התרחשה עוד התקדמות, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו ספינות חדשות ומנועי קיטור וכך הלאה. על פי "תיאוריה" זו כל התקדמות אנושית היא תוצאה של ממציאים, של התקדמות מדעית או הנדסית, של גאונים אקראיים שצצו להם פה ושם ודחפו את המין האנושי קדימה. התפיסה הזו לא מסבירה הרבה מאוד עובדות היסטוריות: מדוע הרבה מאותם "גאונים אקראיים" היו תמיד מרוכזים באזור גיאוגרפי קטן מאוד בכל תקופה נתונה? מדוע חלקים מסויימים בעולם התפתחו מהר הרבה יותר מחלקים אחרים?

האמת היא שהמסחר הוא התמריץ להתקדמות טכנולוגית. ללא מסחר ההשקעה הנדרשת בהמצאות חדשות פשוט לא שווה את התמורה, וללא העושר שנוצר כתוצאה ממסחר לא יהיה מי שישקיע מלכתחילה. והדבר נכון לא רק לגבי התקדמות טכנולוגית או מדעית, אלא גם לגבי התקדמות ספרותית, פילוסופית, דתית. האנשים המובילים בעולם בכל מדד של תרבות או ידע תמיד הופיעו במדינות הכי "ממוסחרות", בין אם מדובר בארצות הברית של המאה העשרים, בריטניה של המאה ה-19 או בגדד של המאה העשירית. זה לא מקרי, וזו לא איזו שהיא יכולת גנטית עדיפה שמופיעה לה באקראי פה ושם. זה המסחר. עושר חומרי, רוחני ותרבותי נוצר, כפי שטוען רידלי, כאשר "רעיונות עושים סקס", ובשביל שהם יעשו סקס נדרש מסחר וחילופים.

כל התקדמות אנושית בכל תחום שהוא התרחשה רק כאשר נוצר מצב גיאו-פוליטי יציב שאפשר מסחר חופשי של מוצרים, אידיאולוגיות, טכנולוגיות ורעיונות באזור גיאוגרפי גדול מספיק ובקרב קבוצה גדולה מספיק של בני אדם, ללא מעמד חזק מספיק של "טפילים" שינסו להשתלט על העושר. העושר הזה נעלם כאשר אליטה כלשהי עוצרת את המעבר החופשי של רעיונות ומוצרים ומטביעה את החדשנות תחת גלים של בירוקרטיה ומונופולים המוגנים על ידי ממשל מרכזי. "רשימת החידושים שהושגו בידי הפרעונים", כותב רידלי, "מצומצמת ממש כמו רשימת החידושים שהשיגו חברת הרכבות הבריטית (כשהייתה בבעלות המדינה) או הדואר של ארצות הברית". בהתאם לכך גיבוריו של רידלי הם הפניקים שפרשו רשתות מסחר לאורך הים התיכון בתקופות קדומות או היהודים שפרשו רשתות דומות ברחבי אירופה של ימי הביניים, ולא מצביאים מפורסמים וקיסרים שהקימו לעצמם אנדרטאות מרשימות.

מכאן נובעת גם האופטימיות של רידלי לגבי המאה הקרובה. נראה כי בהשוואה לעבר אנחנו חיים כיום בעולם בורגני יותר, ממוסחר יותר, קפיטליסטי יותר, מרושת יותר, שבו לאליטות וותיקות יש פחות כוח לסחוט את העושר ולעצור את המסחר והחילופים. האינטרנט משטח את מגרש המשחקים. המונופולים הוותיקים ששלטו על זרימת המידע קורסים אחד אחרי השני, ובמקומם צצים גורמים חדשים. כמה מהאנשים העשירים ביותר בעולם היום נולדו למשפחות עניות או ממעמד הביניים. זה לא משהו שהיה קיים בעבר, והמגמה הזו צפויה להתעצם. הסטארט-אפיסטים של העתיד, הסופרים של העתיד, המשוררים של העתיד, האמנים של העתיד והפילוסופים של העתיד יצמחו מתוך האתרים המסחריים, הרשתות החברתיות, הפורומים, אתרי התרומות ההמוניות והבלוגים, ולא בדרך המסורתית של תארים מתקדמים באקדמיה, חנופה לבוסים או חיזור אחרי מו"לים ומשקיעים. זה יקרה הרבה יותר מהר: המשוררת החשובה הבאה תנהל בלוג מצליח כבר בגיל שש עשרה, היזם הגדול הבא ימכור מוצרים באי-ביי במקביל לשירותו הצבאי, וראש הממשלה של העתיד יפרסם סטאטוסים פוליטיים שיסחפו אחריו מאות אלפים כבר בגילאי העשרים – ואולי אף אחד לא ידע מהו גילם, מינם או מוצאם האתני בהתחלה מכיוון שעיקר פעילותם תתרחש תחת זהות בדויה. פחות מכשולים תרבותיים, גיאוגרפיים ופיזיים יעמדו בדרכם. רובנו נרוויח מכך. באופן אישי בעולם שלפני הרשתות החברתיות והפורומים היה לי קשה הרבה יותר למצוא חברים בעלי תחומי עניין דומים לשלי, אנשים שאני יכול להחליף איתם רעיונות, מחשבות וידע. הייתי מוגבל יותר ובור יותר. הרשומות שלי בבלוג הן יותר תוצר של חילופי ידע ודעות אינטנסיביים עם אנשים אחרים מאשר תוצר של התבוננות עצמאית, אינדיבידואלית ובלתי תלויה על העולם, וכך אותה "השטחה" של העולם מייצרת עבורי עושר שאיננו פיזי.

ניתן להתבונן בתרשים של התוצר העולמי לנפש, לראות כי הוא עלה דרמטית במאה האחרונה ולהניח עקב כך שהוא ימשיך לעלות באותו אופן בעתיד, אך רידלי עושה יותר מכך: הוא מתבונן בגורמי היסוד לאותה עלייה דרמטית וטוען שהם רק הולכים ומתגברים. הוא לא מכחיש את האפשרות שייתכן שיהיה רע יותר, אך טוען שבעולם מקושר ומרושת יותר יהיה קשה יותר "לכבות את שלהבת החדשנות", כפי שקרה בעבר במקומות שונים. יש סיבות טובות להאמין שהוא צודק, ואחת מהן היא הכישלון העקבי של הפסימיסטים במאות השנים האחרונות.

 

כישלונותיו של הפסימיזים

הפסימיזם מוכר ספרים מזה זמן רב, הרבה לפני הפריחה של העשור האחרון. כבר בתחילת המהפכה התעשייתית כתב אדם סמית': "רק לעיתים רחוקות קורה שיחלפו חמש שנים בלי שיתפרסמו ספר או חוברת כלשהם המתיימרים להראות בעליל שעושר האומה מצטמק במהירות, שאוכלוסיית הארץ מידלדלת, שהחקלאות נזנחת, שהייצור דועך ושהמסחר מתחסל". הדוגמה הקלאסית לכך היא טענותיו של תומאס מלתוס בנוגע לפיצוץ אוכלוסין ורעב המוני, אך ישנן דוגמאות רבות נוספות המופיעות בספרו של רידלי.

בשנת 1830, בשלהי המהפכה התעשייתית, כאשר המין האנושי החל להתרומם כלפי מעלה לתקופה חסרת תקדים של צמיחה, עושר, בריאות וחינוך להמונים, אזרחים בריטיים חיבלו במכונות חדישות שאיפשרו לייעל את העבודה, התנגדו למסילות הברזל החדשות בטענה שרעש הרכבות יגרום לסוסות להפיל את עובריהן, ודרשו מהפרלמנט הבריטי להגביל את מהירות הנסיעה ברכבות ל-14 קמ"ש. משורר הכתר רוברט סאותי חזה עתיד של אומללות, רעב ודבר – בדיוק באותה התקופה שבה תמותת ילדים החלה לצנוח במהירות, שנים ספורות לפני שנחקקו החוקים הראשונים נגד עבודת ילדים. האינטלקטואלים הבריטים לא ידעו כיצד נראים חייהם של האיכרים בכפרים נידחים, הם מעולם לא טיילו באותם הכפרים, ולכן רמת חייהם של העניים בערים נראתה להם נמוכה. הם נכשלו בלהבין מדוע עזבו צעירים בריטיים את כפריהם ועברו לעבוד במפעלים שבערים, בדיוק כפי שכיום אנשים במערב נכשלים בלהבין מדוע עוזבים צעירים סיניים ואינדונזיים את כפריהם ועוברים לעבוד במפעלים גדולים (רמז: החיים בכפר הרבה יותר גרועים מכפי שנראה בסרטי וולט-דיסני).

גם המעטים שהתנגדו באותה תקופה לתחזיות הפסימיות, כגון המשורר תומס בבינגטון מקולי, הפיקו תחזיות אופטימיות לכאורה שהחטיאו את המציאות העתידית בסדרי גודל שלמים. "איננו יכולים להוכיח באופן מוחלט", אמר מקולי בשנת 1830, "ששוגים אלה האומרים לנו שהחברה הגיעה לנקודת מפנה ושכבר ראינו ימים טובים יותר, אבל כך אמרו כל מי שקדמו לנו ומאותן הסיבות". וכך הם המשיכו לומר, והם ממשיכים עד היום, מאותן הסיבות, ובאופן היסטורי הם כולם – ללא יוצא מן הכלל – טעו.

ואלו אותם האנשים שמדברים כך היום: אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ופרופסורים שחדורים בלהט דתי להוכיח שהחברה שבה הם חיים היא מנוונת, מושחתת ונמצאת על סף קריסה. רב המכר המצליח ביותר בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה הספר "ניוון" מאת מקס נורדאו (ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית ומנסח תוכנית בזל), המצייר תמונה של חברה המצויה בהתמוטטות מוסרית בגלל פשיעה, הגירה ועיור. רב מכר אחר משנת 1901 בשם "החיים הפשוטים" טען כי בני האדם מאסו בחומרנות ושואפים לחזור לחוות החקלאיות. רבים האמינו, בהתאם לטענותיה של תנועה האאוגניקה, שעתידו של המין האנושי בסכנה עקב התרבות יתר של העניים והפחות אינטליגנטים (ציוני IQ של תלמידים נמצאים בעלייה מתמדת כבר עשרות שנים). בשנת 1918 חזה הנרי אדמס בספרו "החינוך של הנרי אדמס" את התמוטטות הציוויליזציה, בשנת 1923 חזה אוסוולד שפנגלר את דעיכת העולם המערבי ברב המכר שלו "שקיעת המערב", בשנות השלושים והארבעים הפציע ג'ורג' אורוול עם ספריו הדיכאוניים בנוגע לעתיד טוטאליטרי והריקנות של העידן הטכנולוגי, וכך הלאה בכל עשור ועשור, בכל פעם המציאו איומים חדשים על עתיד האנושות.

"במשך מאתיים שנה", כותב רידלי, "זכו הפסימיסטים בכל הכותרות, למרות שהאופטימיסטים צדקו לעיתים קרובות הרבה יותר". והדוגמאות ממשיכות. רידלי מדבר בספרו על תחזיותיה של רייצ'ל קורסון בספרה "אביב דומם" (1962) לסרטן המוני (שכיחות מקרי הסרטן והתמותה מהם פחתו מאז באופן משמעותי), על האיומים בגשם חומצי ועוד. כמה פעמים שמעתם על דאגות בנוגע לכמות המזון שהעולם מסוגל לייצר? מלתוס לא היה היחיד שהוטרד מהעניין. בשנת 1967 פורסם רב המכר "רעב, 1975!" מאת ויליאם ופול פדוק, שבו נטען כי מצרים, האיטי והודו מצויות כבר מעבר לסף ההצלה ויש להניח להן לגווע ברעב. בשנת 1968 יצא לאור רב המכר "פצצת האוכלוסייה", במסגרתו טען פול ארליך (זוכה פרס מקארתור) כי בשנות השבעים והשמונים מאות מיליוני בני אדם ירעבו למוות והאנושות תצטמצם לשני מיליארד איש. אלו לא אנשים קיצוניים שכתבו ספרים זניחים. בשנת 1974 קבע מומחה הסביבה לסטר בראון שהגענו לנקודת מפנה, וחזה שהחקלאים "לא יוכלו לעמוד עוד בביקוש הגובר". זה לא קרה. בשנת 1981 הוא טען ש"חוסר הביטחון התזונתי הגלובלי נמצא בעלייה". הוא לא היה בעלייה. ב-1984 לסטר בראון הכריז כי "המרווח הצר בין ייצור המזון וגידול האוכלוסייה ממשיך להתכווץ". גם זו הייתה טעות, כמו גם שתי הכרזות נוספות שלו בסגנון משנת 1989 ושנת 1994. הייתם מצפים שבשלב מסוים הוא יפנים את העניין ויפסיק לחזות תחזיות… אבל לא, ב-2007 הוא שוב פעם זינק עם אותה התחזית הוותיקה. וב-2008 חזר פול ארליך וחזה שוב עלייה בשיעורי התמותה בעתיד הקרוב. ובינתיים, בעולם האמיתי, הרעב הולך ונכחד.

בשנת 1992 חתמו מנהיגי העולם בועידת האום בריו דה ז'נירו על "אג'נדה 21": "האנושות עומדת בפני רגע מכריע בתולדותיה. אנו ניצבים נוכח הנצחה של הפערים בין אומות ובתוכן. נוכח החמרת העוני, הרעב, המחלות והבורות, והידרדרות נמשכת של המערכות האקולוגיות שרווחתנו תלויה בהן". בעשור שלאחר מכן הייתה הירידה החדה ביותר בהיסטוריה בעוני, ברעב, בתחלואה ובבורות. בשנת 1995 אחד הסופרים האהובים עלי, ג'ארד דיימונד, טען כי "עד שבני הצעירים יגיעו לגיל הפרישה, מחצית המינים הביולוגיים בעולם ייכחדו, האוויר יהיה רדיואקטיבי והימים יהיו מזוהמים בנפט". בפועל התחזיות האלו לא קרובות להתגשם: קצב הכחדת המינים הביולוגיים מחטיא אותן במרווח גדול, תאונות גרעיניות וניסויים גרעיניים הצטמצמו במידה ניכרת, וגם כמות הנפט שנשפכת לים נמצאת בירידה מתמדת.

גם בנושא משאבי הטבע עולות דרך קבע תחזיות אפוקליפטיות, למרות שכידוע תקופת האבן לא הסתיימה בגלל מחסור באבנים, וסביר מאותה הסיבה שתקופת הנפט לא תסתיים בגלל מחסור בנפט. בתחילת שנות השבעים פותח מודל ממוחשב מורכב בשם "world3" שניסה לחזות את כושר הנשיאה של משאבי כוכב הלכת שלנו והגיע למסקנות פסימיות למדי. בדו"ח "גבולות הצמיחה" שנכתב בעקבות ניסוי זה נטען כי עד 1992 יחוסלו המאגרים הידועים של אבץ, זהב, בדיל, נפט וגז טבעי. במציאות אנחנו אפילו לא קרובים לשם. בשנת 1990 זכה הכלכלן ג'וליאן סיימון ב 576 דולרים בהתערבות עם פול ארליך (שהזכרתי לפני כן) על מגמות מחירי חמישה סוגים של מתכות שארליך טען שהן הולכות לאזול. תחום נפוץ נוסף הוא התחום האקולוגי, וכאן סוקר רידלי נושאים רבים כגון זיהום אוויר ומים, גשם חומצי ועוד. בחלק מהמקרים התופעות המדאיגות היו אמיתיות והתגובה עבורן הייתה חשובה (למשל החור באוזון), אבל בדרך כלל הייתה הגזמה פראית בתחזיות לכיוון הפסימי, וכנ"ל לגבי החשש ממגיפות ענק ונושאים נוספים.

ומה יש לנו היום? ובכן, רידלי מתייחס גם לשני נושאים עכשוויים באופן ספציפי – לשינויי האקלים הצפויים ולמצבה של אפריקה – אבל אני אעצור כאן על מנת להשאיר לכם סיבות לרכוש את הספר. בהחלט ייתכן שתחזית פסימית כזו או אחרת היא מוצדקת, בהחלט ייתכן שיום אחד האנושות תהרוס את המערכת האקולוגית שמקיימת אותנו, אבל מדובר בנושאים מסובכים שאנחנו לא מבינים עד הסוף והניסיון ההיסטורי המועט שיש לנו מצביע על כך שהמומחים נוטים להיות פסימיים באופן מוגזם. רידלי איננו טוען שאסור להתריע בפני סכנות ולפעול על מנת לעצור אותן ובהחלט ייתכן שחלק מהתחזיות הפסימיות לא התגשמו פשוט מכיוון שאנשים קמו ופעלו בהתאם, אבל במקרים רבים ההתרעות מוגזמות ובהתאם לכך אנשים ומדינות משקיעים זמן, כסף ואנרגיות שיכלו להיות מנותבים באופן חכם יותר.

 

ישראל

מגמת השיפור המתמיד שעברה על כל העולם המערבי ומרבית העולם הלא-מערבי מאז סוף מלחמת העולם השנייה לא פסחה על מדינת ישראל. החיים כאן, על פי כל מדד אובייקטיבי, הולכים ומשתפרים בעקביות מדי עשור (אם כי בין השנים 2000-2010 באמת היה דשדוש מסוים בשכר). בגדול המגמות דומות למגמות במדינות אחרות, גם בנושאים כגון שיעור המשכילים, מדדי בריאות, ביטחון תזונתי, ואחוזי הבעלות על מחשבים אישיים או רכבים. רצוי גם לזכור שמדדים כגון שכר ריאלי או תוצר לנפש לא תמיד משקללים באופן מלא שיפורים טכנולוגיים שהופכים את חיינו לטובים הרבה יותר.

נכון, עליית מחירי הדיור של השנים האחרונות פגעה באותו פלח של אזרחי מדינת ישראל שיצא להם להגיע בדיוק בשנים האלו לגיל שבו רוכשים דירה ראשונה (אם כי היא עזרה לחלק מהוריהם), אבל מגמה מדאיגה זו לא סותרת את זה שהחיים של אנשים בני 30 היום בישראל – אפילו אם הם מתגוררים בדירה שכורה – טובים הרבה יותר מחייהם של אנשים בני 30 בישראל של שנת 1990: הם מרוויחים יותר ביחס למחיריהם של פחות או יותר כל המוצרים שאינם הדירה שדפני ליף רצתה לשכור מעל שדרות רוטשילד, הם טסים יותר לחו"ל, רואים יותר סרטים, הולכים יותר למסעדות, קונים מכונית ראשונה בגיל מוקדם יותר, משלמים הרבה פחות על מוצרי אלקטרוניקה הרבה יותר טובים, נהנים ממגוון רחב יותר של מוצרים בסופרמרקט, מקבלים שירותי בריאות טובים יותר, ורובם כבר לא מסתובבים ברחוב עם פאוצ'ים מכוערים או איפור מגוחך.

אך מה בנוגע לעתיד?

הטיעונים של מאט רידלי יחסית משכנעים כאשר הם מתייחסים לכדור הארץ בכללותו, אך קשה יותר להחיל אותם בנפרד על כל מדינה ומדינה בעולם. למשל לגבי הזדקנות האוכלוסייה רידלי מעודד מהגידול בילודה בשנים האחרונות בארצות הברית ובמספר מדינות אחרות, אך אין לו משהו אופטימי לומר על מדינות שממשיכות להזדקן באופן דרמטי כגון יפן או גרמניה. ישנן מדינות אפריקאיות שהמדדים הכלכליים עבורן נמצאות במגמת הידרדרות בעשורים האחרונים. ומה בנוגע למגמות הדמוגרפיות המתבטאות בגידול במשקלן של אוכלוסיות עניות ובעלות נטייה לקיצוניות דתית במדינת ישראל? לעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לחוסר היציבות הפוליטי ההולך וגדל בשנים האחרונות?

היקפו ומורכבותו של הדיון בנוגע לעתידה של מדינת ישראל חורגים מהנושא של הרשומה הנוכחית, אך רצוי לזכור שגם הטיעונים החיוביים של רידלי תקפים לגבי ארצנו הקטנטונת. תחזיות עבר פסימיות לגבי עתידה של מדינת ישראל, כגון טענתו של פרופ' ארנון סופר משנת 1987 כי בשנת 2000 יהיה רוב ערבי במדינה, התגלו בדיעבד כמופרכות בגלל תופעות בלתי צפויות בהיקפן כגון הירידה בשיעורי הילודה באוכלוסייה הערבית והעלייה מברית המועצות. פרשיות שחיתות הממלאות את עמודי העיתונים בשנים האחרונות (ובימים האחרונים) מעידות יותר על גידול בחשיפה ובטיפול המשטרתי מאשר על גידול בשחיתות. וכמובן, האינטרנט נמצא גם כאן, וביחד איתו הגידול בחילופים, בידע, ברעיונות ובאפשרויות ההצלחה של יזמים ממדינות קטנות ושוליות יחסית.

יש גם כאלו שיפסידו מהעידן החדש. בעלי מקצוע שרווחיהם נבעו ממונופול כלשהו על ידע – עיתונאים, מתווכים, מומחים למיניהם – יפגעו באופן קשה. רבים מהם כבר על סף קריסה. רידלי חוזה כי ארגונים בירוקרטיים גדולים כגון מדינות ותאגידים רב-לאומיים לא יעמדו בתחרות, יקרסו וייעלמו. זרימה חופשית של ידע לא תאפשר למשטרים דיקטטוריים לעבוד על אזרחיהם לאורך זמן, ולא תאפשר גם למשטרים דמוקרטיים לנסות להשתמש בפערי מידע על מנת – סתם דוגמה היפותטית – לשכנע את אזרחי מדינת ישראל שהעולם אנטישמי, שהחיים כאן מושלמים ושלא כדאי להם לשקול חס וחלילה להגר לברלין. עצם עיקרון הלאומיות יפגע. צעירים בישראל היום לרוב יודעים אנגלית טוב יותר מהמבוגרים וחשופים לתרבות זרה במינונים גבוהים יותר, בהחלט ייתכן שמגמות שיתרמו לאיכות החיים שלנו כפרטים יפגעו במדינת ישראל וביכולותיה לשמור על תרבות ושפה ייחודית.

וייתכן שלא. מדינת ישראל הוקמה על ידי אופטימיסטים-רציונאליים שקראו את ספריו שופעי האופטימיות של בנימין זאב הרצל וחלמו על עולם טוב יותר. מאז סוף שנות התשעים נראה כי הלך הרוח הנפוץ כאן הוא פסימי, אבל האם הפסימיות הזו מוצדקת? החברה הישראלית כיום היא צעירה ודינאמית באופן יוצא דופן. למרות כל הפרסומים השליליים ההגירה למדינות אחרות עדיין נמוכה יחסית – הצעירים רוצים להישאר כאן, ורבים מהעוזבים רואים בהגירה עניין זמני ומעוניינים לחזור. מצבם של המגזרים החלשים בחברה, בעיקר החרדים והערבים, הולך ומשתפר. שיעורי ההשכלה שלהם בעלייה, שיעורי הילודה בירידה, שיעורי העוני האבסולוטי בירידה. מאז האינתיפאדה השנייה ובניית הגדר מספר ההרוגים כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני הולך ופוחת. האינדיקאטורים הכלכליים בסך הכל חיוביים למדי, בטח שביחס למדינות אירופה. הסוציאליזם המפא"ינקי המושחת שהיה מלווה ב"קפיטליזם של מקורבים" הולך ומפנה את מקומו למשטר כלכלי שפוי וחופשי יותר. מאז המחאה החברתית הציבור הפך למעורב יותר, והשיח הפוליטי נוטה סוף סוף לכיוון הכלכלי על חשבון הקשקשת האינסופית בנוגע לשלום וביטחון (שלא הביאה עד כה לא שלום ולא ביטחון). נו, אולי.

אני כותב את הדברים האלו ומתקשה לשכנע את עצמי. קשה לפתח נקודת מבט אובייקטיבית על העולם, להפריד בין עובדות לרגשות. קשה להתעלם מהתעמולה הפסימית השופעת שמספקים לנו עיתונאים וסופרים. גם אני פרסמתי בעבר רשומות פסימיות בנוגע לעתיד (למשל כאן). ולכן ספרו של מאט רידלי חשוב גם אם הוא מוטעה לחלוטין: הוא מאפשר לנו לצאת לרגע מאותו הלך רוח מדוכדך ולנסות ולהסתכל על הדברים מנקודת מבט חדשה. ונקודת מבט חדשה, לדעתי, היא הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לרכוש לעצמכם לשבוע הספר, או בכלל.

להמשך הפוסט

הגבינה עם הפגודה

אורי כץ | 23.05.2014 | 10:14

הגלובליזציה היא ים. ייתכן שישנם שחיינים טובים ממך בסביבה, מותר לך להתעצבן על המים שמקיפים אותך, מותר לך להתלונן על הגלים הגבוהים או על הטמפרטורה – אבל הים נמצא שם, הוא מקיף אותך, הוא לא הולך להיעלם לשום מקום, והאמת היא שיש לך בסך הכל שתי ברירות: לשחות או לטבוע. ואם אתה טובע, אז זה לא באשמת המים אלא באשמתך בלבד.

ישנם כוחות במדינת ישראל הפועלים בעקביות על מנת להטביע אותה, על מנת לסגור אותה בפני הגלובליזציה: מכסים גבוהים יותר, ביקורת על השקעות זרות במשק, ניסיונות למנוע יבוא. הכוחות האלו אינם פועלים לטובת הציבור, אלא לטובתן של קבוצות אינטרסים צרות. פוליטיקאים המקדמים מהלכים כאלו אינם אלא "אידיוטים שימושיים", כלי משחק בידי קבוצות לחץ מקומיות. טענותיהם על פגיעה בתעסוקה המקומית כתוצאה מהסחר הבין לאומי מוטעות מכל בחינה תיאורטית או אמפירית, כפי שכתב ד"ר אסף צימרינג בבלוג הזה בעבר. מניעת יבוא או השקעות זרות היא פעולה המעבירה כסף – הרבה מאוד כסף – מהכיס שלכם, מכלל הציבור, לכיסם של בעלי הון ועובדים מעטים.

 

נסביר כיצד המנגנון עובד על פי הדוגמה הנוכחית: מכירת השליטה בתנובה לחברה סינית. נזניח לרגע את העובדה שתנובה כבר הייתה לפני כן בבעלות גורם זר (לבריטים אין עיניים מלוכסנות, אז האנשים הנאורים בישראל נוטים פחות להאשים אותם בכוונות אולטרא-ניאו-ליברליות-מרושעות). נשווה את הדוגמה הזו לאלטרנטיבה שבה תקנות ממשלתיות כלשהן אוסרות על מכירת חברת תנובה לגורמים זרים. מה תהיה התוצאה של האלטרנטיבה?

התוצאה המיידית היא שבעלי הון ישראלים יהיו מסוגלים לרכוש את תנובה בזול – התחרות על הרכישה תהיה קטנה יותר. כבר נתתם לבעלי ההון המקומיים האהובים עלינו מתנה נפלאה, באדיבותה של יחימוביץ' הלוחמת-לכאורה-בטייקונים ושלל אוהדיה שאוהבים להפגין בעד אינטרסים של אחרים. מכיוון שיהיה להם קשה יותר למכור את תנובה בעתיד, לבעלי ההון ישראלים יהיה תמריץ קטן יותר לנסות להשביח את החברה ולפתח אותה. מכיוון שהם בעלי הון מקומיים יש להם אינטרס בחברות אחרות במשק, כך שהריכוזיות הכוללת גבוהה יותר עכשיו – הצלחתם לפגוע בעצמם גם מהכיוון הזה, כבדרך אגב. ישנו סיכון גבוה יותר שהריכוזיות הזו תיתרגם לכוח מונופוליסטי שיאפשר לבעלי תנובה החדשים להשיג הלוואות ותספורות בתנאים נוחים מהמערכת הפיננסית המקומית, או לאיים על פקידי אוצר צעירים בסגירת האופק התעסוקתי שמחכה להם בעתיד. ישנן גם תוצאות עקיפות: המשק הישראלי לא ישלב ידע זר, טכנולוגיות זרות, לא ייווצרו קשרים שיכולים לפתוח שווקים חדשים ותחומים חדשים. ההשקעות במשק יהיו נמוכות יותר מאשר במצב הנוכחי, יהיו פחות מפעלים, פחות מקומות עבודה והשכר שלכם יהיה נמוך יותר. אבל העיקר שתנובה בידיים ישראליות!

יש כאלו שאומרים שבעלי הון מקומיים יהיו נחמדים יותר, יפחדו יותר לפטר עובדים או להעלות מחירים, תהיה להם יותר אחריות כלפי המשק המקומי. אך אלו שאומרים זאת הם בדרך כלל הראשונים שקופצים עם הקלשונים והלפידים ביד בכל פעם שיצחק תשובה מתעטש באופן שנראה להם חשוד. פתאום בעלי ההון המקומיים הם נדיבים, נחמדים וחברתיים לדעתכם? טוב, בוודאי שהם יהיו נדיבים וחברתיים ויעסיקו עוד איזה שלושה עובדים מיותרים אם אתם נותנים להם את תנובה בחצי-מחיר. נו באמת.

מדינת ישראל היא קטנה ותמיד יהיו כאן יחסית מעט בעלי הון, ההיכרות ביניהם תהיה אינטנסיבית יותר מאשר במדינות גדולות והסכנה שבריכוזיות תהיה גדולה יותר. לא קיימים אצלנו הרבה אנשים עשירים שיפתחו בנקים חדשים, סופרמרקטים חדשים או מחלבות חדשות. השקעות זרות הן הדרך הטובה ביותר לשבור את הדפוס הזה ולהזריק תחרות של ממש למשק הישראלי. אם אתם חושבים שהריכוזיות היא בעיה, אם אינכם בוטחים בבעלי ההון, ואם אתם חושדים בקשריהם עם פוליטיקאים העמדה שלכם צריכה להיות תמיכה חד משמעית בהשקעות זרות. בעלי הון בריטיים וסינים הם אולי מושחתים בדרכם שלהם, אבל הם לא שירתו עם סגן שר האוצר בצבא, לא משתתפים בחתונות של חברי מרכז ליכוד, לא הולכים לחדר כושר מדי יום עם מנכ"ל הבנק הגדול במדינה ואין להם קשרים משפחתיים עם אף אחד אחר במדינת ישראל. זהו הבדל משמעותי.

 

סין נמצאת בעשור האחרון בתנופת צמיחה אדירה שמייצרת המון עושר, והממשל הסיני מנסה לנתב לפחות חלק מהעושר הזה להשקעות מחוץ למדינה על מנת לפזר סיכונים ולמנוע היווצרות בועות מקומיות. בשנת 2010 חברות סיניות השקיעו 69 מיליארדי דולרים ברחבי העולם. ההשקעות האלו, הנעשות מטעמי רדיפה אנוכית אחרי רווחים ופיזור סיכונים, מחלקות בפועל את פירות הצמיחה הסינית בין כל שאר מדינות העולם (ומפחיתות אגב כך את הסיכויים למלחמת עולם שלישית).

השקעות זרות סיניות במדינות אחרות (במיליארדי דולרים)

            מקור: כאן

כאשר חברה סינית מקימה מפעל בגרמניה או בארצות הברית היא לא "קונה את הגרמנים" או את האמריקנים אלא מספקת להם מקומות עבודה. על כן זה לא מפתיע שמדינות בארצות הברית מתחרות ביניהן על משיכת השקעות סיניות ומציעות לסינים הנחות מס שונות, או שהצרפתים והבריטים מציעים למשקיעים סינים הקלות בהשגת ויזה. הגרמנים מבינים את זה, הקנדים מבינים את זה, הקרואטים מבינים את זה, הדנים מבינים את זה, האוסטרלים מודאגים מהתחרות על משיכת השקעות סיניות… מדוע רק אנחנו הישראלים כל כך מתקשים? על פי מדדים של משיכת השקעות זרות ישראל משתרכת מאחורי מרבית מדינות המערב, זוהי תחרות שאנחנו מפסידים בה ואיכות החיים שלכם נפגעת מכך!

אזרחי מדינת ישראל לא צריכים לקדם השקעות כאלו בחששות לא מבוססים והצהרות לאומניות, אלא בניסיון למשוך השקעות בתחומים נוספים, להרחיב את קשרי המסחר, את חילופי הידע, את שיתופי הפעולה. תרומת הענק שהעביר מיליארדר סיני לטכניון בשנה שעברה היא חלק מאותה מערכת היחסים, צד נוסף של אותו המטבע. הסינים לא רוכשים את תנובה על מנת לנסות להשפיע על הפוליטיקה המקומית בישראל; אנחנו ארץ זניחה וחסרת חשיבות במארג הכוחות העולמי ומעצמות זרות משתמשות בסכסוך הישראלי-פלסטיני רק על מנת לנגח אחת את השנייה או להסיח את דעת ההמונים מבעיות מקומיות (זה לא עובד כל כך לברק אובמה בשנים האחרונות). הסינים רוכשים את תנובה מכיוון שהם חושבים שזה ישתלם להם, מכיוון שהם חושבים שזו חברה טובה עם יכולות טכנולוגיות מעניינות וכוח שוק משמעותי, מכיוון שהם מתעניינים במשק הישראלי. בניגוד ליהודים עשירים מחו"ל המשקיעים בארץ אין כאן פעולת נדבה אלא אמון של ממש בחברה ישראלית, בשדרת ניהול ישראלית, בטכנולוגיה ישראלית ובעובדים ישראלים.

 

כל פעולה הפוגמת בסחר הבין לאומי מתבטאת בדרך כזו או אחרת במחירים גבוהים יותר לציבור הרחב, בחוסר יעילות ובהתנוונות. מדינת ישראל איננה יוצאת דופן בהקשר זה: גם במדינות מפותחות אחרות קיימות קבוצות אינטרסים שלוחצות על ממשלות מקומיות להקים מחסומי סחר ולמנוע השקעות זרות. מחסומי הסחר רווחיים מאוד לחקלאים האמריקנים, ליצרני הגבינות הצרפתים ולמגדלי הדבורים הישראלים, ולצערי הכלכלנים נכשלים לא פעם בניסיונותיהם לשכנע את הציבור שמישהו מרמה אותו כאן. כאשר מדובר בעלות אלטרנטיבית, בהפסד ש"לא רואים" אותו, קל לעבוד על אנשים ולהשתמש בנטיות לאומניות על מנת לשמר את המחסומים.

אך הכוחות של הגלובליזציה חזקים מדי, והמתנגדים פשוט נשחקים עם הזמן. חברות שנהנות מהגנה ממשלתית קבועה הופכות למנוונות ולא רלוונטיות עד שהן נקנות על ידי גורמים זרים. אנשים שעובדים בסקטורים "מוגנים" לכאורה מוצאים את עצמם בלשכות האבטלה ברגע שמגיע משבר כלכלי. בעולם החדש שאנחנו נכנסים אליו אבד הכלח על החברה החד-לאומית, שכל שרשרת הייצור, שדרת הניהול ומרבית המפעלים שלה מרוכזים במדינה אחת. העתיד שייך לחברות, מדינות ובני אדם שמסוגלים להפגין גמישות ודינאמיות, להתגבר על גבולות לאומיים של שפה ופוליטיקה קטנונית. הגלובליזציה מעניקה עושר למרבית אזרחי העולם, אבל היא מייצרת גם מפסידים וגם מנצחים. על מנת שיהיה לנו עתיד כאן, מדינת ישראל חייבת להיות בצד המנצח.

 

 

 

להמשך הפוסט