מגש הכסף

אורי כץ | 07.05.2014 | 14:39

ועכשיו, לאחר שבוע של זיכרון ואבל, יש לומר זאת באופן מפורש: אנחנו חיים. אנחנו לא מתים. אני, אתם, האנשים שהולכים ברחוב, אנחנו כאן ואנחנו בחיים. אנחנו זוכרים את הנופלים, אנחנו מתגעגעים אליהם, אבל הם טמונים שם עמוק מתחת לאדמה בחשיכה הדוממת והשלווה, ואנחנו כאן למעלה, מעל האדמה, באור השמש, נאבקים עם החיים. במותם הם לא ציוו לנו את הצער והבכי ולא את החשיכה הדוממת, במותם הם ציוו לנו את אור השמש. מדינת ישראל לא נוסדה על מנת להילחם, על מנת להוות פס ייצור לגיבורים או על מנת להאדיר מכונות מלחמה משוכללות, אלא על מנת להוות בית לעם היהודי שבו הוא יוכל לחיות. אם תמצית נקמתנו ברוצחים הנאצים היא מטוס אף-16 החולף מעל אושוויץ אז עדיף שנסגור את העסק כבר עכשיו, נפרק את מדינת ישראל ונחזור לגלות. אם שיאו של יום העצמאות הוא בטקס צבאי, אז סימן שמשהו חשוב אבד לעם היהודי ב-66 השנים האחרונות: הפרופורציות. מטוס אף-16 הוא לא אומה משגשגת עם עתיד מבטיח, אלא חתיכת מתכת שעולה כמה מיליונים עם טייס בפנים. צבא הוא לא מדינה. צה"ל הוא לא ישראל.

זו הסיבה שבגללה החלטתי לפרסם רשומה כזו דווקא היום. ההתנגדות לרוח המיליטריסטית הכבדה השורה על מדינתנו לא צריכה להיות אקט מרדני-חתרני של אנשים שמחפשים תשומת לב, לא פונקציה של דעותיכם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא אקט אידיאולוגי עמוק המחייב שבירת כלים והשתמטות משירות צבאי. ההתנגדות הזו צריכה להוות את הבסיס לחברה אזרחית במדינת ישראל: חברה המקדשת את איכות החיים ולא את איכות המתים, חברה שבה אנשים נערצים הם אנשים שיצרו משהו, חברה שבה ילדים בגיל שמונה-עשרה עסוקים בפלייסטיישן, בתכניות טלוויזיה ובבני / בנות המין השני ולא מתאמנים במטווח. חברה שבה ביום העצמאות חוגגים את קיומה של המדינה ולא את קיומו של צה"ל. חברה שבה צבא הגנה לישראל הוא בסך הכל אחד מתוך שורה של גופים ממשלתיים עם מטרות מוגדרות שנדרש להשיגן בעלות סבירה, ולא הציר המרכזי שסביבו סובב כל דבר אחר.

ההתנגדות למיליטריזם היא חובתו של כל ישראלי הגון שאוהב את מדינת ישראל, שמעוניין בהמשך קיומה ושגשוגה. בימים אלו מתקיים המעבר בין שגרת המוות לשגרת החיים, שגרה שבמסגרתה אנחנו חייבים לפקוח את עינינו ולראות את מדינת ישראל כפי שהיא, ולראות גם את צה"ל כפי שהוא ולא כפי שמנסים למכור לנו אותו.

 

צילום: אלון רון

 

צבא ההגנה לישראל וצבא השוויון בנטל

בישראל ישנם שני צבאות: הראשון הוא צבא הגנה לישראל, והשני הוא צבא השוויון בנטל.

הראשון עוסק בהגנה על מדינת ישראל, ואילו השני מעסיק את חייליו במשימות מיותרות על מנת שחיילי הצבא הראשון לא ירגישו "פראיירים". הראשון כולל לוחמים קרביים, ג'ובניקים, חיילים סדירים, קצינים ונגדים משלל יחידות שהם באמת נדרשים על מנת להגן על המדינה, והשני כולל בעיקר ג'ובניקים ותומכי לחימה שעוסקים בייצור עבודה האחד עבור השני ואת הקצינים והנגדים שעסוקים בלנהל אותם ולטפל בהם. בצבא הראשון אנשים ברמה גבוהה מאוד עושים עבודת קודש קשה ותובענית, במקרים רבים ללא פרופורציה לתגמול שהם מקבלים, בזמן שהצבא השני כולל בעיקר אנשים (ברמה גבוהה או נמוכה) שמבזבזים את זמנם, וכל תגמול גדול מאפס עבורם הוא מיותר. בצבא הראשון חיילים סדירים מרגישים שהם תורמים תרומה אמיתית למדינת ישראל, בצבא השני הם רק סופרים ימים עד השחרור. הצבא הראשון הכרחי לשם הבטחת המשך קיומנו במזרח התיכון האלים; הצבא השני הוא בזבוז כספי ציבור בקנה מידה בלתי נתפס המיועד כולו לשמר בכוח את אשליית צבא העם. חומת סין הישראלית, אם תרצו, המפרידה בין איזו פנטזיה שיש לרובנו בראש לבין המציאות שבה אין שוויון בנטל, אין אחדות ואין סולידריות, מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה.

ישנם ישראלים שכל ניסיונם הצבאי התרחש במסגרת הצבא הראשון, אין להם הרבה מכרים ששירתו בצבא השני ולכן הם חושבים שהוא זניח. הם ככל הנראה טועים. במהלך שירותי הצבאי יצא לי לטייל הרבה, לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה ולבקר במגוון רחב של בסיסים השייכים לחיילות שונים, ודעתי האישית המבוססת אך ורק על ניסיון מצומצם ולא מייצג זה היא שהצבא השני גדול לפחות כמו הראשון, אם לא יותר. האם דעתי הסובייקטיבית נכונה? אי אפשר לדעת. הצבא לא נותן לשום גורם חיצוני לגשת אל הנתונים הרלוונטיים, לחקור, לשאול שאלות. הכל חסוי, בשמם של הסולידריות והפחד משינוי.

יאיר לפיד, לצערי, רוצה דווקא להגדיל את הצבא השני. לא רק לשמר את האשליה, אלא אפילו להרחיב אותה בשמן של סיסמאות תלושות. נו, אז אם כבר מגדילים, למה שלא נהפוך את הצבא השני לגוף רשמי ונפרד מצה"ל?

נקרא לו בראשי תיבות "צש"ב", נכין עבורו סמל משלו, נמנה רמטכ"ל ואלופים שיהיו אחראיים על השגת השוויון בנטל, נקים עבורם מטה משלהם, בסיסים משלהם. מדי יום עצמאות יערכו טקסים מרהיבים בהם יוענקו עיטורי הצטיינות ליחידות שהצליחו לאמלל במידה יוצאת דופן את חייליהן וכך להגביר את מידת השוויון בנטל אל מול יחידות צה"ל שבאמת עובדות קשה. ככל שיגדל צה"ל – הצבא הראשון שעוסק בשמירה על בטחון המדינה – כך נצטרך להגדיל באופן פרופורציוני גם את צש"ב על מנת לשמור על השוויון בנטל, ולהשוות את תנאי השירות בו לתנאי השירות בצה"ל. למשל, לא תהיה ברירה אלא לפקח על יכולתם של חיילי צש"ב לקיים יחסים רומנטיים עם הג'ובניקיות בקריה, זה הרי לא הוגן להפלות לרעה את חיילי צה"ל שלהם הרבה פחות זמן פנוי ומגע עם חיילות בנות המין הנשי. ואם כבר, אז למה לאפשר לחיילי צש"ב לצאת הביתה כל יום? שיישנו בבסיס, באוהלים מוזנחים על איזו מדשאה. שיתעוררו עם הממטרות בבוקר. וכמובן, אם חס וחלילה תתרחש מלחמה עם הרוגים רבים לא תהיה ברירה אלא להתחיל להוציא להורג באקראי את חיילי צש"ב על מנת שהשוויון הקדוש בנטל יישמר…

העיקרון ברור, אני מניח. אין שוויון בנטל כיום ולא יהיה שום שוויון בנטל בעתיד. צבא השוויון בנטל נועד להיכשל, והדרך האפשרית היחידה להשגת שוויון בנטל היא הגדלת התגמול למשרתים שבאמת נדרשים – נגיע לזה בהמשך.

בניגוד לכמה מהפוליטיקאים שלנו אלופי צה"ל לא בנו את הקריירה שלהם על כתיבת טורים משעשעים לעיתון או על קשרים במרכזי המפלגות, ולא ייתכן שהם אינם מודעים לקיומו של צש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא היה באינטראקציה עם הבירוקרטיה של צש"ב, עם האנשים המשרתים בצש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא נאלץ לבזבז זמן וכסף על מנת לשלב ביחידות שתחת פיקודו חיילי צש"ב שהביאו לו יותר כאב ראש מאשר תועלת. הם מודעים, אבל הם לא עושים דבר מכיוון שלמרות ההתעסקות ההכרחית צש"ב לא עולה להם הרבה. זה על חשבון המדינה. מי יודע, אולי יום אחד תתרחש מלחמה כל כך נוראית שתדרוש גם את העסקת חיילי הצבא השני בקו החזית בתור בשר תותחים שקל לוותר עליו? איזה אינטרס יש לראשי מערכת הביטחון להיכנע לתכתיבי משרד האוצר, לוותר על משהו שכבר שייך להם? צש"ב שם, הוא כבר קיים, ולהם הוא לא מאוד מפריע.

אבל לנו צש"ב מפריע.

 

מדוע מדינת ישראל איננה נראית כמו מדינה אירופאית מתקדמת?

אני לא שייך לעדר המתלהם הזועק מכל פינה את זעקתו של מעמד הביניים ה"קורס" לכאורה. מעמד הביניים הישראלי לא קורס, הוא חי די טוב ביחס למצבו בעבר, וגם מדינות אחרות הן לא גן-עדן. ובכל זאת, התחושה שלפיה התשתיות הציבוריות במדינת ישראל מפגרות בהרבה אחרי מדינות מתקדמות אחרות היא לא תלושה מהיסוד, ומעוגנת בהשוואות בין לאומיות שנעשו לאחרונה (ראו כאן את הטבלה האחרונה ברשומה).

על פי נתוני קרן המטבע הבין לאומית עבור שנת 2013, התוצר לנפש בישראל, כשהוא מותאם לפי כוח קנייה, עמד על 34,770 דולרים לאדם. אנחנו במקום ה-25 בעולם לפי מדד זה. במקום ה-24 ניצבת פינלנד עם 35,617 דולרים, ומעליה צרפת (35,784) ויפן (36,899). במקום ה-26 ניצבת בחריין (34,584) ומתחתיה דרום קוריאה (33,189). למרות כל הדיבורים על בירוקרטיה, חוסר יעילות ופרודוקטיביות נמוכה, הפרשים די קטנים בסך הכל.

אבל בפינלנד אין שכר לימוד בהשכלה הגבוהה ויש פחות מעשרים תלמידים בכיתה בממוצע בבתי הספר התיכוניים, בצרפת יש ככל הנראה את מערכת הבריאות הטובה ביותר בעולם, ובטוקיו יש אולי את הרכבת התחתית הטובה ביותר בעולם. בסיאול יש את הרכבת התחתית השנייה באורכה בעולם שמתחרה עם טוקיו על תואר הטובה ביותר בעולם, ועד 2015 תהיה בה רשת WIFI חינמית שתכסה את כל העיר. על בחריין לא מצאתי שום דבר מעניין, אבל אני בטוח שגם להם יש דברים נחמדים. בישראל, לעומת זאת… ובכן, כולנו יודעים מה יש ומה אין במדינת ישראל.

ישראל מובילה על כל המדינות האלו במדדים כגון שיעור ההוצאה הממשלתית על ביטחון, ההוצאה על ביטחון לנפש וכו'. המדינה היחידה בעולם המערבי שמתקרבת למספרים הישראלים ועולה עליהם בחלק מהמדדים היא ארצות הברית, היכן שמלכתחילה התוצר לנפש גבוה הרבה יותר כך שהמדינה "יכולה להרשות לעצמה" לבזבז יותר על ביטחון מבלי לפגוע ברמת החיים היחסית. בנוסף לכל המדדים של ההוצאה הביטחונית, בישראל ישנו גם ההפסד הכלכלי הנובע משירות חובה שלא קיים בשום מדינה אחרת, כאשר מרבית צעירי ארצנו מבזבזים את זמנם ואת כספי הציבור במקום להתקדם בלימודים, לצבור ניסיון תעסוקתי ולשלם מיסים. הערכות של גופים שונים לגבי ההפסד הנובע מעניין זה נעות סביב העשרה מיליארד דולרים בשנה, כ-1.7% מהתוצר (ראו נייר עמדה של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא), ואלו ככל הנראה הערכות שמרניות.

על מנת להיות הוגנים ראוי להזכיר שאנחנו גם מובילים את העולם בפרמטרים שונים של חדשנות, כגון מספרי פטנטים או מאמרים מדעיים לנפש ומדדים אחרים בסגנון, אבל האם נושאים כאלו תורמים לאיכות החיים של כלל אזרחי מדינת ישראל? מה עם תשתיות ציבוריות? כבישים? רכבות? פארקים? WIFI בחינם? האם אתם זוכרים מהו הדבר הראשון שפקידי האוצר קיצצו בתחילת המשמרת של שר האוצר הנוכחי שלנו, כשהתגלה הגירעון התקציבי?

יש כאלו שתגובתם לנתונים היא "לביבי לא אכפת", או "זה בגלל שהממשלה משקיעה הכל בהתנחלויות". עניין של סדרי עדיפויות, זה הכל. מקריאה של טוקבקיסטים אקראיים ניתן לפעמים לקבל את הרושם שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלת ישראל בחמישים השנים האחרונות. כל עוד הציבור הישראלי ימשיך להאשים אנשים ספציפיים במקום לבחון את מערכת האילוצים שבתוכה הם פועלים, שום דבר חשוב לא ישתנה. תקציב הממשלה הוא משחק סכום אפס: כל דבר בא על חשבון משהו אחר. צבא השוויון בנטל הוא על חשבונכם, והקטנתו תאפשר הפניית כספים למטרות אחרות, בלי שום קשר לזהותו של ראש הממשלה המכהן, למידת ההשקעה בכבישים להתנחלויות או לתמיכה בתיאטרון הבימה.

ישנן סיבות אחרות רבות שבגללן החיים כאן גרועים יותר (או לפחות נדמה לנו שהם גרועים יותר), מאשר החיים בפינלנד, צרפת, גרמניה או בריטניה, אבל עיון בנתונים מעלה כי תקציב הביטחון הגבוה ובזבוז הכספים הנובע מהשירות הסדיר מהווים את אחת הסיבות המרכזיות לכך – ולא ברור עד כמה הם נדרשים ביחס לאיומים הביטחוניים על מדינת ישראל. צבא השוויון בנטל תקוע לכלכלת ישראל כמו עצם בגרון כבר שנים רבות, והגיע הזמן להשתחרר ממנו.

 

צעדים קטנים

בואו נדבר תכלס. איך מעלימים את צבא השוויון בנטל? האם זה בכלל אפשרי?

זה לא עניין פשוט. בשביל להעלים את צש"ב אנחנו צריכים לזהות אותו באופן מדויק. אם סתם נסגור חילות ויחידות אנחנו עלולים לפגוע בצה"ל, באותו חלק של הצבא שבאמת תורם לביטחון המדינה. האנשים המתאימים ביותר על מנת לזהות את צש"ב באופן מדויק הם מפקדי צה"ל, אך כפי שכתבתי אין להם שום תמריץ לעשות זאת. אז ניתן להם תמריץ.

השלב הראשון יעלה כסף אבל יהווה תרומה משמעותית לשוויון בנטל: הגדלה הדרגתית של משכורות של החיילים בסדיר, בכיוון שכר המינימום. השלב השני יחסוך כוח אדם שיתפנה לעבודה יצרנית, גם אם הוא לא יחסוך כסף באופן ישיר: הכללת המשכורות הללו בתקציב הביטחון, ומתן האפשרות החוקית לצה"ל להחליט שלא לגייס חיילים לסדיר. המהלך דומה למהלך שנעשה בעבר, כשהעבירו את עלות ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצה"ל ולפתע הפסיק הצבא לגייס אנשי מילואים לחודש שמירות בשנה (מה שפגע קשות ביכולת השש-בש הלאומית). אלופי צה"ל עכשיו יאלצו לקבל החלטה האם להקצות משאבים יקרים ליחידות כאלו או אחרות, ומכיוון שבסופו של דבר כן אכפת להם ממצבה הביטחוני של מדינת ישראל יהיה להם תמריץ להפנות את הכספים לצה"ל ולא לצש"ב ולהתחיל לשחרר חיילים מיותרים.

צילום: רויטרס

אין שום צורך ברפורמות דרמטיות. הרפורמות יכולות להיות הדרגתיות, איטיות, להימשך על פני עשור או יותר. מה שחשוב זה העקביות. משכורות הסדירניקים יצמחו לאט, והשינויים המבניים של צה"ל ייעשו בהדרגה, על פי האיומים בשטח. שום תכניות חומש גדולות, שום הצהרות פופוליסטיות, שום "בום-וגמרנו", ללא מלחמות בין-משרדיות וללא שרי אוצר שקוטפים את התהילה. פשוט לנוע ביחד, בשותפות עם ראשי מערכת הביטחון, בהדרגה, בכיוון הנכון, ולתת לפתרונות לצמוח מלמטה, מהשטח, תוך כדי העבודה. לא בגלל שזה יקנה למישהו רווח פוליטי בטווח הקצר, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו. ורצוי לעשות את זה עכשיו, כשמדינת ישראל נמצאת במצב מאקרו-כלכלי וביטחוני יציב יחסית, ולא במסגרת משבר כלכלי או צבאי עתידי שיחייב קבלת החלטות מהירה והיסטרית.

 

ההתנגדויות למעבר לצבא מקצועי

לפני שנצליח לגרום לקבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל לוותר על כוחה נדרש לשכנע את הציבור שהמהלך הזה הוא אכן הכרחי. כיום הציבור עדיין איננו משוכנע ברובו. לפי סקר שנערך על ידי מכון ירושלים לחקר שווקים בשנת 2010, כאשר נתבקש הציבור להביא עמדה ביחס לטענה כי "ישראל צריכה לשאוף למעבר לצבא של מתנדבים כמו בארה"ב ולהפסיק את גיוס החובה", 74% מהעונים לשאלה התנגדו לטענה.

ההתנגדות לעניין כוללת מספר טיעונים מרכזיים שראוי להתייחס אליהם.

1. צבא מקצועי יהיה קטן מדי

טיעון זה משתמש בטריק הרטורי של הליכה לקיצוניות. זו כמובן שטות, אין שום חוק טבע שאומר שבצבא מקצועי יהיו פחות טנקים, מטוסים או חיילי רגלים מאשר בצה"ל הנוכחי. זה עניין של החלטה. תקציב הביטחון הישראלי בכל מקרה יישאר גבוה בהשוואות בין לאומיות, והצבא הישראלי יישאר גדול ביחס למספר תושבי המדינה. צבא מקצועי לא חייב להיות קטן בכלל, ואפשר להמשיך לקיים את עתודות המילואים לשעת חירום בדרך שבה עושות זאת מדינות אחרות, כאשר חיילים סדירים יעברו רק טירונות בסיסית שאחריה רובם ישוחררו. רצוי להדגיש שוב שגם אם המהלך לא יוביל בסופו של דבר לקיצוץ בתקציב הביטחון הוא עדיין יתרום רבות למשק, מכיוון שצעירים רבים יוכלו ללמוד ולעבוד מוקדם יותר, לשלם מיסים ולתרום לכלכלת המדינה. המטרה היא לא בהכרח להקטין את צה"ל אלא לייעל אותו. כמובן שחלק מהותי מהתהליך הוא לאפשר בקרה חיצונית שתבחן דרך קבע מהו סדר הכוחות הדרוש לצה"ל לנוכח האיומים הקיימים והעתידיים, אבל איננו יכולים לדעת מראש מה יהיו תוצאותיה של בקרה שכזו.

 

2. צה"ל תורם לאחדות בעם, לשוויון בהזדמנויות וכו'

תופעות לוואי חיוביות לא יכולות להוות הצדקה מרכזית לקיומו של ארגון כלשהו – אין בכך שום היגיון. אם תופעות הלוואי מהוות את ההצדקה המרכזית, אז למה לא להקים ארגון חדש שעבורו הן לא יהיו תופעות לוואי אלא המטרה היחידה והמרכזית? מן הסתם ארגון כזה יוכל להשיג את אותן המטרות באופן יעיל יותר, הוא יהיה בנוי מראש על מנת להשיג אותן.

אבל האם התופעות האלו בכלל אמיתיות? האם ישנה אחדות במדינת ישראל? רק לפני שני עשורים רצחו פה ראש ממשלה, להזכירכם. חייל צה"ל לשעבר ששירת לצד חיילים חילוניים ושמאליים הוא זה שרצח אותו. האם מדינת ישראל יותר מאוחדת מאשר מדינות אחרות שאצלן אין צבא חובה? האם ישנה בכלל הטרוגניות משמעותית ביחידות של צה"ל? האם לא יהיה נכון לומר שביחידות מסוימות יש אחוז גבוה מאוד של דתיים, אחוז גבוה מאוד של עניים, אחוז גבוה מאוד של תל-אביבים או אחוז גבוה מאוד של קיבוצניקים? ומה עם החרדים והערבים? גם במצב הנוכחי חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה כלל אינו מתגייס לצה"ל, ואחוזים בודדים משרתים במילואים בהיקף משמעותי.

ואם נניח שתרומה כלשהי לאחדות הלאומית קיימת, כמה עולה לנו התרומה הזו? האם היא שווה את המחיר? האם היא שווה כל מחיר? האם, לאור המחיר היקר, לא נדרש לפחות להראות באופן משכנע שהתרומה לאחדות אכן קיימת? האם מערכת החינוך הבסיסית איננה מספיקה על מנת להשיג את אותו האפקט? האם לא ניתן להשיג את האחדות בעם באמצעים זולים יותר? האם לא ניתן להשיג שוויון בהזדמנויות באופן יעיל וממוקד יותר על ידי סבסוד השכלה גבוהה או מורים פרטיים לעניים? האם הענקת קורס נהגי משאיות בחינם במהלך השירות הסדיר לעניים משפרת את השוויון בהזדמנויות, או שמא מדובר בהסללה של אוכלוסיות חלשות למקצוע אזרחי שאיננו מתגמל?

ואולי ההתנגדות הזו כלל איננה נובעת ממקום רציונאלי אלא ממקום רגשי, סוג של דיסוננס קוגניטיבי, הרצון להאמין שהסבל שאנחנו עברנו במהלך השירות הצבאי היה הכרחי וחשוב, הרצון שילדינו יחלקו איתנו את אותה החוויה, או פשוט מעצם כוחו של ההרגל.

 

3. העניים ילחמו עבור העשירים, לא נוכל להחזיק אנשים איכותיים בתפקיד

עניתי על הטיעון הזה באופן חלקי ברשומה הקודמת שכתבתי בנושא. מהסתכלות על צבאות מקצועיים אחרים בעולם, אין סיבה להאמין שהמצב ישתנה ביחס להיום. למשל, בניגוד לסטיגמה, בצבא האמריקאי לא משרתים צעירים עניים ולא משכילים מאזורים נידחים אלא צעירים שהפרופיל שלהם זהה לפרופיל של צעיר אמריקני ממוצע (ראו כאן).

במצב שבו צה"ל מציע שכר גבוה לחיילים קרביים ואפשרות לשחרור למי שאינו מעוניין בכך הצעירים שיבחרו בקריירה צבאית יהיו קודם כל צעירים שמאמינים שהם יהיו טובים בכך, בעלי כושר גופני גבוה, קור רוח תחת אש, צעירים שיתאימו למערכת ושהמערכת תתאים להם. והצעירים האלו יכולים לשרת בצה"ל גם חמש או שש שנים בתור לוחמים שאינם קצינים, למה רק שלוש? אם במקומו של גלעד שליט הייתם מציבים לוחם שבחר בלחימה בתור מקצוע עם ניסיון של ארבע שנים, האם לא ייתכן שהתוצאה של מתקפת המחבלים ביוני 2006 הייתה נראית אחרת? לא הייתם רוצים להחליף את דוד הנחלאווי בשוטר מקצועי בן שלושים שיודע איך להגיב לפרובוקציות של ילדים ועיתונאים? 

החיילים המקצועיים יכולים להיות עשירים, עניים, קיבוצניקים, עירוניים, חילוניים ודתיים. צעירים שזקוקים כרגע לכסף על מנת לתמוך במשפחותיהם יעדיפו לחפש עבודה רגילה, מאותה סיבה שבגללה כיום רבים מהם עורקים מצה"ל או מנסים להשתחרר (וחלקם מוצאים את עצמם בבתי הכלא הצבאיים). הצבא המקצועי יאפשר להם להשתחרר מבלי לטרטר אותם. התאבדויות של חיילים סדירים, תופעה נרחבת ביותר שלא מקבלת את ההתייחסות הראויה לה בתקשורת, ייעלמו כמעט לחלוטין.

במקרה שתתרחש מלחמה "רצינית" נגד צבאות סדירים של מדינות זרות ממילא יהיה גיוס כללי של כל שכבות הגיל הרלוונטיות. כל עוד אין מלחמה כזו, השירות בצה"ל הוא לא באמת מסוכן ברמה שהופכת את החיילים הקרביים ל"בשר תותחים". מרבית החללים מהשנים האחרונות שנכללים במספרים המוצגים בימי הזיכרון נהרגו בתאונות דרכים, התאבדו או נפטרו ממחלות. צבא מקצועי לא יאפשר לעשירים להשתמש בעניים בתור בשר תותחים זול, אלא יאפשר לאנשים שמתאימים לתפקידי לחימה לקבל שכר הוגן על יכולותיהם ועל הסיכון שהם לוקחים על עצמם, ולאנשים שלא מתאימים לתפקידי לחימה לעשות דברים אחרים ומועילים יותר עם חייהם. בהחלט סביר להניח שמספר החללים יפחת משמעותית כתוצאה מרמה מקצועית גבוהה יותר.

למרות הטיעונים הנגדיים, מרבית הועדות שהוקמו בשנים האחרונות המליצו בדרך כזו או אחרת על הליכה בכיוון של צבא מקצועי וצמצום השירות הסדיר, ביניהן ועדת שפר מתחילת העשור הקודם, ועדת בן בסט (2006) וועדת ברודט (2007). המילים "צבא מקצועי" עדיין אינן נאמרות באופן מפורש בדוחות ובקרב מקבלי ההחלטות, אבל לפחות הכיוון הנכון ידוע להם.

 

צילום: ירון קמינסקי

 

צבא מקצועי איננו מספיק

הציבור עוד רחוק מלהיות משוכנע, אבל האמת היא שההתקדמות בכיוונו של צבא מקצועי איננה מספקת. על מנת למצות את פוטנציאל החיסכון נדרש ללכת צעד אחד קדימה: שקיפות בתקציב הביטחון ופיקוח אמיתי על המערכת. נדרשים אנשים חיצוניים לצבא שיוכלו להעריך האם התקציב באמת נדרש, ועדה בכנסת שיש לה אנשים משלה שאינם אנשי מערכת הביטחון עם גישה לכל הנתונים הנדרשים, עם יכולת ותמיכה ציבורית ורצון לשאול שאלות קשות, בדומה למוסדות הקיימים בכל מדינה מתוקנת אחרת.

כיום הלובי הביטחוני לא ירשה את קיומו של מנגנון כזה, והממשלה איננה חזקה ונחושה מספיק על מנת לכפות עליו את המנגנון. נדרש משהו נוסף. נדרשת תנועה שהמקור שלה יהיה פנימי, מתוך המערכת הביטחונית, ולא מחוצה לה.

נדרשת הקרבה.

 

מגש הכסף

חום יולי-אוגוסט 2006 היה כבד מאוד, כאשר כוחות גולני והצנחנים נכנסו לעיירה הלבנונית בינת ג'בייל במטרה להציל את כבודם האבוד של צה"ל וממשלת ישראל. כוחות החיזבאללה בעיירה היו גדולים, מאורגנים ונחושים יותר מכפי שציפו במטכ"ל. רב סרן רועי קליין, סמג"ד בגדוד 51 של חטיבת גולני, הוביל את חייליו באומץ בשטח קשה, בלחימה נגד אויב שהתמקם בעמדות עדיפות. כאשר נחת לצדו רימון שהשליכו אנשי החיזבאללה הוא לא היסס וזינק עליו, מקריב את חייו על מנת להציל את חייליו הסמוכים. שורה של מעשי גבורה נוספים, שהיתרגמו מאוחר יותר לשבעה עשר עיטורים, הובילה בסופו של דבר לניצחון צה"ל בקרב.

מעשהו של קליין היה ההתגשמות הפיזית של אתוס ההקרבה: האדם הבודד שבלהט הקרב מוסר את חייו באופן מודע ורצוני בתמורה להצלת חבריו למחלקה, משפחתו, מדינתו. זהו איננו מעשה מובן מאליו. הוא מנוגד באופן עמוק ליצר ההישרדות העומד בבסיס הפסיכולוגיה האנושית. נדרשים עבורו אימונים, משמעת עצמית, ומעל הכל – אמונה אמיתית בצדקת הדרך. המוכנות להקרבה עצמית היא אחד הגורמים שנתנו לצה"ל יתרון משמעותי על צבאות ערב כבר בשנת 1948, זהו "מגש הכסף" המיתולוגי שעליו נוסדה מדינת היהודים החדשה. לולא נכונותם הלא-רציונאלית של בודדים להקרבה עצמית לא היינו יכולים לקיים מדינה משגשגת בלב המזרח התיכון, או בשום מקום אחר לצורך העניין.

למעשה, הקרבת החיים היא רק מקרה פרטי וקיצוני של קטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מקרה של הקרבת האינטרס האינדיווידואלי העצמי למען שגשוגה של יחידה גדולה יותר. אלו יכולים להיות גם אזרחים התורמים כספים ומתגייסים למען המאמץ המלחמתי, עובדים המוכנים לירידה זמנית בשכרם על מנת לעזור למקום העבודה שלהם לצלוח בשלום משבר כלכלי, או חבר בארגון פשיעה השותק בחקירת המשטרה והולך בראש מורם לכלא על מנת שלא להפליל את שותפיו. אך בניגוד לסיכון חיים בעת קרב, סוגים אחרים של הקרבה לא זוכים בדרך כלל להערכה מיוחדת, עיטורי עוז ותהילת עולם. בדרך כלל מצפים מהמעורבים לקיים את ההקרבה בתור ברירת המחדל, כחלק מהחיים בחברת אנושית שבה כולנו משפיעים אחד על השני, והלחץ הוא על מי שסוטה מהנורמה. אך מה קורה כאשר ההקרבה נדרשת אך לא קיימת נורמה ולא קיים לחץ ציבורי משמעותי?

הקרב על תקציב הביטחון לשנה הקרובה כבר החל, ומאז פסח עיתונאי המחמד של צה"ל מפמפמים מאמרים מלאי עוז ותהילה על יחידות מיוחדות, כלי נשק מגניבים, קרבות היסטוריים וקצינים יפי בלורית ותואר המזהירים מפני קיצוץ התקציב. בינתיים לא נראה כל שינוי בהתנהגותם של הצדדים המעורבים. לא נראית שום נכונות מצדם של בכירי מערכת הביטחון, כולם קצינים קרביים שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה, לבצע סוג אחר של הקרבה – להקריב את העצמאות התקציבית שלהם, להקריב שלל משרדים וחיילות מיותרים, ציוד, מבנים ואנשים – על מנת שלממשלה יהיה יותר כסף פנוי להשקיע בתשתיות, בריאות או חינוך.

אפשר להבין אותם.

אין שום תהילה בסוג השני של ההקרבה. אף אחד לא יכתוב עליך שירים, אף אחד לא יחלק לך עיטורים. חבריך הקרובים ישנאו אותך. אולי גם משפחתך הקרובה. העיתונאים והפרשנים יתארו את מעשיך ככניעה לפקידי האוצר, כחולשה. מאחורי גבך ידברו על בגידה, על סיכון עתידה הקיומי של מדינת ישראל. כאשר תסיים את תפקידך אף אחד לא יזכור אותך ואף אחד לא יבקש ממך להדליק משואה ביום העצמאות. בוויקיפדיה יופיעו אולי כמה שורות. יגידו שהיית שנוי במחלוקת. לך תדע, אולי באמת תפרוץ איזו מלחמה עוד כמה שנים, ולרמטכ"ל ולשר הביטחון יהיה נוח לנסות ולהפיל עליך את המחדלים העתידיים שלהם. אף אחד לא יגן עליך, אתה תהיה שם לבדך.

כאשר חדרו הרסיסים לגופו של רועי קליין וקרעו את איבריו הפנימיים גם הוא היה שם לבדו. זה היה הגוף שלו. אנחנו יכולים לחלק עיטורים ולמחוא כפיים מהצד, אבל בסופו של דבר גבורה אמיתית היא גבורתו של האדם הבודד, ואת המחיר הוא משלם לבד, הוא ומשפחתו הקרובה. אך עדיין, זו הקרבה שונה מאשר ויתור מרצון על כוחה של קבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל. רועי קליין אולי שילם את המחיר לבדו, אך הזיכרון שלו הוא טהור. ילדיו יגדלו בידיעה שאביהם היה גיבור. רועי קליין איננו שנוי במחלוקת.

מבין כל סוגי הגבורה, האומץ וההקרבה, הנדירה והקשה ביותר היא הגבורה השנויה במחלוקת: לעשות את הדבר הנכון למרות שאתה יודע שאחרים לא יבינו, שתהיה שם לבדך, שאפילו ההיסטוריה לא בהכרח תזכור אותך בחיוב. ביוני 1948, כאשר מנחם בגין סירב להיגרר למלחמת אחים בעקבות פרשת אלטלנה, הוא לא זכה לתהילה מיידית. רבים מחבריו פירשו זאת כחולשה, כניעה לבן גוריון ולממסד. הוא היה שנוי במחלוקת, אם כי נראה שההיסטוריה שפטה אותו לחיוב. שר הביטחון או הרמטכ"ל שירשה לכנסת להקים מערך פיקוח רציני וחיצוני על תקציב הביטחון, כפי שקיים בכל מדינה מסודרת, ככל הנראה לא יזכה אפילו לזה.

אך גבורה אמיתית איננה נובעת מהצורך באישור חיצוני או מרדיפה אחרי תהילת נצח, אלא משכנוע פנימי ועמוק שזהו תפקידך וזוהי אחריותך לעשות את הדבר הנכון אך ורק משום שהוא הדבר הנכון, ולהתעלם מהמחיר האישי שתשלם על כך. גבורה אמיתית נובעת מבני אדם שאינם מסוגלים לשקר לעצמם כשהם מביטים במראה. אין רבים כאלו.

קשה לי להאמין שמפקדי צה"ל אינם מודעים לקיומו של צש"ב ולכספים שניתן לחסוך על ידי חיסולו. אך האם הם יהיו מוכנים לוותר על כוחם הפוליטי לשם כך? על מעמדו של צה"ל כ"צבא העם"? האם הם יהיו מסוגלים להבין שצה"ל הוא כלי ולא מטרה העומדת בפני עצמה, ושהמטרה היא איכות החיים במדינת ישראל? ואם זו המטרה, האם לא ייתכן שצה"ל צריך להציב חסכון בתקציב הביטחון בתור יעד מרכזי, חשוב לא פחות מאשר שמירה על יתרון צבאי ביחס לאיומים העומדים בפני המדינה? ואם אכן זהו יעד מרכזי, האם מפקדי צה"ל באמת מסוגלים להביט במראה ולהגיד לעצמם שניתן להשיג את מלוא החיסכון האפשרי ללא פיקוח חיצוני וללא מעבר לצבא מקצועי? האם מערכת הביטחון הישראלית היא בסך הכל עוד קבוצת לחץ שנלחמת כנגד שאר קבוצות הלחץ על הקופה הציבורית על מנת לשמר את מעמדם ותנאיהם של חבריה, או שהיא מסוגלת להתעלות מעבר לכך?

שינוי אמיתי לא מתחיל בהפגנות ברחוב, בנאומים חוצבי להבות של פוליטיקאים או באנשים מחוץ למערכת שאין להם מספיק כוח וידע על מנת להשפיע עליה. שינוי אמיתי מתחיל עם אדם יחיד מתוך המערכת שמביט במראה שבביתו באחד הבקרים, מבין שהזמנים השתנו ושזו אחריותו לפעול בהתאם, ומחליט לעשות משהו בנידון מבלי לחשוב על המחיר האישי שישלם.

אחרי 66 שנות קיום, מדינת ישראל עדיין מחכה לגיבור מסוג כזה.

 

להמשך הפוסט

בני חורין

אורי כץ | 22.04.2014 | 08:25

המתח בין האינדיבידואל לבין החברה הוא אחד מהנושאים המגדירים את הקיום האנושי, ברמה הבסיסית ביותר, כבר אלפי שנים. אנחנו לא נמרים החיים בבדידות בטריטוריה שלהם, אנחנו יצורים חברתיים הזקוקים לחברי השבט שלנו, אך אנחנו גם לא נמלים החולקות אחת עם השנייה גנים משותפים ומוכנות להקרבה טוטאלית ואוטומטית של הפרט למען הכלל.

המתח הזה ככל הנראה היווה את אחד הגורמים להופעתן של הדתות הממוסדות והאידיאולוגיות הטוטליטריות. בעולם של שבטי ציידים לקטים היה קל יחסית לייצר נאמנות לשבט הקטן, שבו יש קשרים משפחתיים בין רבים מהחברים וכולם גדלים יחד מילדות. אך בעולם של ציוויליזציות גדולות נדרשו מיתוסים מלאי דמיון ועוצמה על מנת לחבר בין מצרים, אשורים או בני אינקה שמעולם לא פגשו אחד את השני ולגרום להם להילחם ולמות למען הממסד השליט. המאבק בין הפרט לבין החברה שזור בכל תקופה ותקופה, והמאה העשרים עמדה בסימן המאבק בין חברות קולקטיביסטיות לבין חברות אינדיבידואליסטיות (מלחמת העולם השנייה הוכרעה רק לאחר שמדינה קולקטיביסטית אחרת הטילה את מלוא כובד משקלה כנגד גרמניה הנאצית). לאור סופה של המאה העשרים נראה שבינתיים האינדיבידואליזם יצא כשידו על העליונה, אך בוודאי יהיו סיבובים נוספים בעתיד.

מדינת ישראל הייתה תמיד על הסף בעניין זה. יסודותיה של המדינה הם קולקטיביסטיים, ויש שיאמרו שהיה זה מחויב המציאות לאור האתגרים הביטחוניים שעמדו בפנינו בעבר. קשה לנצח במלחמות ולקיים קליטת הגירה מסיבית וכור היתוך עם אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית. אך מצד שני מדינת ישראל אף פעם לא התקרבה למודל טוטליטרי או קומוניסטי של ממש. מאז שנות השמונים נראה היה שהאינדיבידואליזם הולך וגובר, בדומה למגמה העולמית, אך בשנות האלפיים ובייחוד בשנים האחרונות הכיוון הפך להיות מטושטש למדי.

 

הקולקטיביזם הישראלי כולל שלוש זרועות מרכזיות.

הראשונה היא הקולקטיביזם הצבאי – אנשים שעיקר עניינם הוא בצה"ל ובמצבה הביטחוני של מדינת ישראל. הקולקטיביזם הצבאי מונע על ידי האתוס של מגש הכסף, על ידי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", על ידי קידוש השירות הצבאי בתור גורם מאחד ומלכד, על ידי טובים ורעים וגיבורים ומעשי גבורה. מיליטריזם לא יכול לבוא ביחד עם אינדיבידואליזם, מכיוון שאינדיבידואליסטים לא נוטים להסתער במעלה גבעה מבוצרת עם כדורים השורקים סביבם בעקבות פקודה. על כן, למרות שפה ושם אנשי צבא עושים קולות של תומכי חופש כשהם מדברים על נושאים כלכליים או אחרים, בסופו של דבר עצם הקונספט הוא זר ומוזר עבורם. כשהם נתקלים בבעיות הם תמיד יחזרו לטריטוריה הקולקטיביסטית המוכרת.

הזרוע השנייה היא הקולקטיביזם הכלכלי, אותה התרפקות נוסטלגית על העבר המפא"יניקי, היכן שכל מה שהיית צריך זה להיות גבר אשכנזי עם כרטיס חבר בארגון העובדים הנכון ויכולת הצבעה אוטומטית עבור המפלגה הנכונה על מנת לקבל משכורת גבוהה וקביעות לכל החיים. גם הישראלים שאינם לוקים בנוסטלגיה חונכו על ידי מערכת שרואה התערבות ממשלתית בתור תופעה חיובית בעיקרה ומייחלת לפיקוח ממשלתי בתור פתרון קסם לבעיות חברתיות וכלכליות. השילוב של החינוך הסוציאליסטי ואבדן השלטון לטובת הימין יצר סוג של סכיזופרניה בשמאל הישראלי: מצד אחד רמת האמון של השמאל במוסדות המדינה נמוכה מאוד, ומצד שני הוא עדיין רואה במוסדות אלו את הכלי הבסיסי לפתרון בעיות חברתיות. למעשה, אפילו פוליטיקאים שתויגו על ידי התקשורת בתור "ניאו-ליבראליים", כגון בנימין נתניהו או יאיר לפיד, מפעילים מדיניות של התערבות בכלכלה שבארצות הברית ובאירופה הייתה מסווגת בתור שמאל מובהק.

הזרוע השלישית היא הקולקטיביזם הדתי, אך בניגוד לאחרות היא שנויה במחלוקת. ארצות הברית, למשל, הוקמה על ידי אנשים דתיים מאוד ואינדיבידואליסטים מאוד, וגם בישראל ישנם דתיים רבים בין תומכי החופש ונציגם המובהק ביותר בכנסת הוא משה פייגלין. הדת הממוסדת בישראל פועלת באופן קולקטיביסטי כשהיא מכריחה את תושבי המדינה להשתמש בשירותי הרבנות בשלבים שונים בחיים (חתונה, גירושים, מוות) וכופה בחוק נושאים שונים, אך רבים מהדתיים מבינים שאותה המדינה שכופה עלי לרכוש רכב כדי לנסוע לפארק הירקון בשבת יכולה לכפות עליהם לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבו יש לימודי ליבה חילוניים, ולכן הם עצמם חלוקים בעניין זה.

מכיוון שהימין בישראל נוטה בכיוון הדתי-מיליטריסטי והשמאל והתקשורת נוטים בכיוון הנוסטלגיה המפא"יניקית, מעולם לא התקיים במדינה כוח משמעותי שחתר למען אינדיבידואליזם. שני הצדדים אולי מזכירים את המילה "חופש" פה ושם בנאומיהם (בייחוד כשהם באופוזיציה), אך הם אינם חוששים להשתמש בכפייה בתור מדיניות לגיטימית שנועדה להשיג את מטרותיהם. המתנחלים רוצים לקבוע עובדות בשטח על מנת לכפות על כולנו עתיד של מדינה דו-לאומית, השמאלנים מעוניינים להשתמש בלחצן של מדינות זרות על מנת לכפות על אזרחי ישראל הסכמי שלום עם הפלסטינים בניגוד לרצונם, והדתיים רוצים לשמר את הסטאטוס-קוו הקדוש. אפילו יאיר לפיד, נושא דגל החופש מהדת, בחר בכפיית שירות צבאי על החרדים בתור קו המדיניות המרכזי של מפלגתו. זהו לא אינדיבידואליזם אלא סוג של קולקטיביזם חילוני.

קשה מאוד להיאבק כנגד הזרועות הללו. הדעות הקדומות מושרשות היטב אל תוך ההוויה הישראלית, אל תוך הילדות שלנו, החינוך שלנו, התרבות שלנו. ישראלים אינם מבקשים חופש בטבעיות, אלא רק כאשר אוסרים להם לצרוך משהו שהם רוצים. מנקודה זו צמח בשנים האחרונות מאבק חדש ויוצא דופן, שהוא המאבק החברתי הראשון בישראל שאינו מיועד לסחוט עוד תקציבים מהקופה הציבורית או לכפות משהו על מישהו שחושב באופן שונה מאיתנו: המאבק ללגליזציה של קנאביס, שהפגנת "ליל הבאנגים הגדול" שנערכה במוצאי שבת הייתה אחד משיאיו (כפי שקוראי הבלוג הקבועים יודעים, בעבר הייתי שותף למאבק זה כאשר כתבתי את המצע הכלכלי עבור מפלגת עלה ירוק במסגרת מערכת הבחירות האחרונה).

 

רבים טוענים, בצדק מסוים, שלגליזציה היא נושא שולי. חסרות בעיות בוערות יותר במדינת ישראל? באופן אישי הייתי מעמיד בראש רשימת הנושאים ששווה להפגין עבורם נושאים אחרים, כגון מעבר לצבא מקצועי או הפרדת דת ומדינה, אבל מעולם לא התקיימה בישראל קבוצה מספיק גדולה של אנשים שהייתה מוכנה לצאת ולהפגין בעד הנושאים האלו או דומים להם. מאבקים ציבוריים בישראל בעבר עסקו בנושאים כגון החלפתן של ממשלות לאחר מלחמות כושלות, תהליך השלום, ההתנחלויות ועוד. במקרים רבים הנאבקים רצו לכפות את עמדתם על אחרים בדרכים שאינן דמוקרטיות. הלגליזציה שונה מכל אלו.

למרבה האבסורד, המאבק הציבורי הדומה ביותר למאבקם של תומכי הלגליזציה הוא ככל הנראה מאבקם של החרדים. כאשר הציבור החרדי יוצא להפגין מתוך הרגשה שהמדינה מנסה לפגוע באורח החיים שלו, מתוך הרגשה שהמדינה פוגעת בזכותם של הורים חרדים לגדל את ילדיהם לפי ראות עיניהם, מתוך הרגשה שיאיר לפיד וחבריו רוצים בעצם להחזיר את החרדים בשאלה, החרדים פועלים ממניעים דומים לאלו של מפגיני הקנאביס. ההשוואה איננה מדויקת מכיוון שהחרדים זוכים לקצבאות שהן על חשבון שאר אזרחי מדינת ישראל ומהוות סוג של כפייה, אך למרות השוני הרב באופי האוכלוסיות המפגינות זוהי הדוגמה הדומה ביותר.

המאבק למען הלגליזציה מציב מראה ביקורתית אל מול המחאה החברתית של קיץ 2011, הפגנת הכוח הגדולה ביותר של הציבור החילוני הצעיר במדינת ישראל אי פעם. המחאה החברתית העלתה על נס רעיונות עמומים כגון "צדק חברתי", עסקה בדרישות לא מציאותיות כגון הורדה דרמטית ומהירה במחירי הדיור בתל-אביב, כללה סתירות לוגיות כגון הדרישה להוריד מיסים ולהגדיל הוצאות ממשלה בו זמנית, והסתיימה בשורה של אכזבות – מדוח טרכטנברג שרובו לא ייושם ועד עלייתו של יאיר לפיד. המאבק למען הלגליזציה, לעומת זאת, מעלה על נס דרישה אחת, ברורה ופשוטה: תנו לנו חופש לצרוך קנאביס, חופש הקיים במדינות רבות אחרות. אין סתירות, אין עמימות, ואין פגיעה באוכלוסיות אחרות.

לפי סקר של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא כ-15% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל הודו כי הם השתמשו בקנאביס לפחות פעם אחת, ו-26% מהנסקרים תומכים בלגליזציה (בהשוואה ל-52% מהאמריקנים). חוקרי המכון טוענים כי לגליזציה של קנאביס תביא לגידול בהכנסות המדינה ממע"מ בהיקף של כ-950 מיליון ₪ בשנה, ולחיסכון של מאות מיליוני שקלים נוספים הנובע מההשקעה הקיימת באכיפת החוקים. התוצאות של מדיניות לגליזציה או אי-הפללה במדינות אחרות, על פי הספרות המחקרית, הן חיוביות. שיעורי המשתמשים אינם משתנים, אין מדרון חלקלק המוביל לסמים קשים, אין חסרונות לרפורמות.

 

איני לוקה באשליות; רבים ממפגיני הלגליזציה לא באמת תומכים בחופש באופן כללי יותר. לפי הסקר של מכון ירושלים לחקר שווקים מרבית התמיכה בלגליזציה היא בקרב מצביעי מפלגות השמאל בישראל; סביר להניח שחלק ניכר מהמפגינים יתמכו בלי היסוס בהרחבת המעורבות, הפיקוח והכפייה הממשלתית בתחומים אחרים. ככל הנראה אין כאן מגמה חדשה של ישראלים צעירים שמסוגלים להעמיד את החופש האינדיבידואלי מעל לרצונם לשלוט בחייהם של שאר תושבי מדינת ישראל, להכניס את ידם לכיסי ולקחת משם כסף עבור תיאטרון הבימה, ערוץ אחד, דיור ציבורי לעניים או כל נושא אחר המעניין אותם באופן אישי.

ובכל זאת, יש משהו מרענן ושונה במאבק חברתי שאינו עוסק בכפייה אלא רק בביטול מדיניות ממשלתית שמרנית, שרירותית ומטופשת שעולה כסף ופוגעת בחופש, מאבק שכבר הביך ראשי מפלגות חילוניות וליברליות לכאורה כגון יאיר לפיד. אולי יום אחד יתעוררו אזרחי מדינת ישראל ויבינו שבמדינה מרובת שסעים כמו שלנו, המחולקת ל"שבטים" שונים שאין ביניהם כמעט קשר, חופש הפרט הוא לא סתם עוד עיקרון שולי, אלא הדרך היחידה שיכולה להוביל לעתיד של שלום ושגשוג.

 

להמשך הפוסט

רשומת אורח: תנו לרפואה הציבורית לנשום

אורי כץ | 10.04.2014 | 12:37

ד"ר רונית סגל הירשברג היא מנכ"לית תאגיד הבריאות הפועל ליד בית החולים רמב"ם. ההתכתבות בינינו החלה בעקבות רשומות שפרסמתי בעבר בנוגע לשר"פ, ובהמשך הזמנתי אותה לכתוב רשומת אורח לבלוג שתתאר את הזווית שלה לגבי הנושאים הנידונים במסגרת ועדת גרמן – זווית שאיננה מיוצגת בכלי התקשורת האמורים להיות מאוזנים וניטרליים.  

להלן הדברים שהיא כותבת.

———————————————————–

 

מהו תאגיד בריאות ("קרן מחקרים") ומה הוא עושה למען מערכת הבריאות הציבורית?

תאגידי הבריאות הם גופים ללא כוונת רווח שהוקמו במטרה לאפשר לבתי החולים לספק מגוון שירותים, כולל שירותים מחוץ לסל ולהפעיל את ביה"ח בשעות אחר הצהריים – שעות שבעבר עמדו בהן בתי החולים הממשלתיים ריקים. הכנסות התאגידים מגיעות בעיקר מפעילויות רפואיות כגון ניתוחים ובדיקות שונות בשעות אחר הצהריים, וכן תיירות רפואית.  ההכנסות משמשות למימון העסקת עובדים (רובם עובדי בית החולים בשעות הבוקר), לרכישת ציוד וחומרים עבור הפעילות ולבניית תשתיות ותמיכה כללית בבתי החולים.

תאגידי הבריאות הם רכיב משמעותי בפעילות מערכת הבריאות הממשלתית: מתוך מחזור הפעילות של אחד עשר בתי החולים הממשלתיים, אשר הגיע בשנת 2012 לכ – 9.8  מיליארד ₪, עמד מחזור הפעילות של התאגידים על כ – 2.3 מיליארד ₪ (כמעט רבע!).

התאגידים מייצרים מקורות מימון המשמשים לתמיכה בתפעול השוטף ובפיתוח ושיפור תשתיות המרכזים הרפואיים על ידי העסקת אלפי עובדים והשקעה בבינוי, ציוד ומחשוב. לצורך המחשה, תאגיד הבריאות של רמב"ם העסיק בשנת 2012 למעלה מאלף עובדי בוקר בעלות של מעל למאה מיליון שקלים, השקיע בבינוי ציוד ומחשוב סכום של 27.5 מיליון שקלים, והעביר לבית החולים תקורות בסכום של 44.5 מיליון שקלים. בשורה התחתונה, מתוך הכנסות של 366 מיליון שקלים העביר התאגיד לביה"ח 176 מיליון שקלים – כמעט מחצית (השאר נועד בעיקר למימון הפעלת שירותים לציבור בשעות אחה"צ לצורך קיצור תורים ושירותים מחוץ לסל). ללא התאגיד: אין בינוי, אין מחשוב, ותחלופת הציוד תהיה מאוד… מאוד… איטית.

כל שקל שתאגידי הבריאות מצליחים להרוויח זורם חזרה לתפעול בית החולים, ובכך מתאפשרת למנהלים גמישות רבה יותר. לדוגמא, אם התקן הממשלתי לצוות הבידוק הבטחוני בכניסה לביה"ח הוא שני בודקים במשמרת, בזכות התאגיד יכול מנהל בית החולים להחליט שהוא מעוניין לממן חמישה בודקים כאשר שלושה יועסקו על ידי התאגיד ומתוך הכנסותיו. רוב העובדים המועסקים באמצעות תאגידי הבריאות עובדים במחלקות השונות של בתי החולים במשמרות הבוקר (בשעות 7:00-15:00) מצב זה נובע למעשה מכך שהתקינה שהוגדרה ע"י המדינה (ולא השתנתה מזה עשורים רבים) אינה מאפשרת להעניק שירותי בריאות בזמינות ובאיכות ראויה. בחלק מהמחלקות ברמב"ם קיים מצב בו שליש או אפילו מחצית מהעובדים בהן מועסק על ידי התאגיד. לדוגמא – מכון הלב, מכון הדימות (רנטגן), מחלקת נפרולוגיה, אונקולוגית ילדים, בית-המרקחת ועוד. מדובר הן ברופאים והן באחיות ובצוות הפרא רפואי והמינהלי. במרכז המידע של רמב"ם הנותן מענה טלפוני לציבור המטופלים ("שירות הלקוחות" שלנו) אין אפילו תקן אחד של המדינה. כל העובדים במרכז חשוב זה עובדים על חשבון התאגיד.

אם תיקחו בית-חולים ממשלתי כלשהו, ותלחצו "Delete" על התאגיד, יישאר בי"ח שממש לא תרצו להתאשפז בו. קשה לדמיין בי"ח מתפקד ללא כל הצוות והציוד החיוניים הממומנים על חשבון התאגיד. כל אלה ייעלמו ויותירו את המערכת הרפואית במערומיה.

חשוב להבהיר שפעילות התאגידים מוסדרת באמצעות תקנות והסכמי פעילות עם בתי החולים, מפוקחת באופן שוטף על ידי משרדי הבריאות והאוצר ונתונה לרגולציה כבדה. גם מערכות הביקורת להן כפוף התאגיד – הן מופלגות ומרחיקות לכת: מבקר המדינה, מבקר משרד הבריאות, מבקר פנימי וועדת ביקורת, הממונה על השכר, החשב הכללי, רשם העמותות (תאגיד הבריאות פועל כעמותה), ועל כל אלה – יחידה מיוחדת אשר הוקמה במשרד הבריאות לצורך בקרת תאגיד הבריאות.

עוד אציין כי ברמב"ם עומדות לרשות ההנהלה מערכות ממוחשבות מתקדמות התומכות בתהליכי קבלת החלטות ומאפשרות ביצוע בקרות פנימיות שוטפות ותקופתיות.

 

תוצאותיהן של הכוונות הטובות

למרות התרומה האדירה של תאגידי הבריאות לבתי החולים במהלך השנים (בתי החולים היו פושטים רגל מזמן ללא עזרת התאגיד!), הם מהווים שק חבטות של האוצר ואף מואשמים לא אחת בתקשורת בהיותם "קופה ב", "רפואה פרטית בתוך בית חולים ציבורי", "פעילות שאינה מפוקחת" ועוד כהנה וכהנה.

כל מקום בו מנהלי בתי החולים רואים גמישות המאפשרת להם לקבל החלטות בהתאם לנדרש, הוא בעיניהם של פקידי הממשלה מקור פוטנציאלי להיעדר שליטה. אך גורמים אלה אינם מסוגלים לאכוף שליטה על בתי החולים בירושלים ובתי החולים הפרטיים, אלא רק על בתי החולים הממשלתיים, הנפגעים כתוצאה מהמגבלות הרבות. אם מטרתם של מובילי המדיניות היא לצמצם את ההוצאה הלאומית לבריאות אזי לא ניתן להשיגה על ידי הידוק הפיקוח רק על חלק מהמערכת, מכיוון שהתוצאה תהיה מעבר של מטופלים לבתי החולים הפרטיים הלא מפוקחים. הביקוש לשירותי בריאות לא נעלם, הוא פשוט עובר למקום אחר, וההוצאה הלאומית לבריאות לא תקטן.

למשל, מבוטחי הביטוחים המשלימים של קופות החולים והביטוחים הפרטיים של חברות הביטוח רשאים לפי החוק לנצל אותם רק במערכות פרטיות או בבתי חולים ציבוריים בבעלות פרטית (הדסה, שערי-צדק). ניצול מקורות אלה נחסם בבתי החולים הממשלתיים, למרות שיש ברשותם משאבים העומדים בחלקם מובטלים בשעות אחר הצהריים והערב  וניתן לנצלם לעניין זה. הפרדוקס הוא שהחסימה מבוצעת ע"י המדינה, בעלת הבית של בתי החולים הממשלתיים – זאת שלכאורה יש לה את האינטרס הגדול ביותר שבתי-חולים אלו יפרחו ושתלותם בתקציבי המדינה תקטן. 

המצב הקיים למעשה גורם לשני עיוותים עיקריים:

  1. שלילת אפשרות זו מהמבוטחים יוצרת אי צדק כלפיהם בכך שמחייבת את כלל החולים שברשותם ביטוחים פרטיים לחפש להם רפואה מחוץ למערכת הרפואה הציבורית.  הזכות לבחירת רופא במערכת הציבורית נמנעת מהציבור בכח והציבור נפגע מכך.
  2. חוסר איזון במערכת – הרפואה הפרטית הולכת וגדלה, וזאת תוך הברחת מוחות וחסימת מקורות מהמערכת הציבורית. מקורות מימון אלה, החיוניים לפיתוח בתי החולים הממשלתיים חסומים בפני בתי החולים, בעוד ספקי הרפואה הפרטיים מורשים לספק לצד השירותים הפרטיים, גם שירותים במסגרת סל הבריאות. מצב זה מסכן את איתנות המערכת הציבורית בישראל, (שקריסתה עלולה להיות רק עניין של זמן), אלא אם כן ינקטו צעדים מיידים לתיקון המצב.

מזה שנים אנחנו נאבקים על כך שבתי החולים באמצעות התאגידים שלידם יוכרו כספקי שירותים של הביטוחים המשלימים והפרטיים. מצב זה יאפשר ניצול טוב יותר של תשתיות יקרות בהן השקיעה המדינה הון עתק בכדי להעמידן לרשות החולים, ירחיב את ההיצע, ורחמנא לצלן, "עלול" אפילו להוזיל את הרפואה הפרטית (תחרות אמיתית מוזילה מחירים, את זה למדנו על בשרנו בתחום הטלפונים הסלולריים).

ההתנהלות בעשור האחרון הובילה למצב אבסורדי שבו בתי החולים הפרטיים משגשגים מכיוון שהם חופשיים לבחור כרצונם את תמהיל הפעילות שלהם (מה שרווחי – עושים, מה שלא רווחי – לא עושים), נהנים ממימון הביטוחים למיניהם (ביטוחים משלימים של הקופות וביטוחים פרטיים של חברות הביטוח) וכשנוח – מספקים שירותים שאינם פרטיים בעליל ואשר נכללים במסגרת סל הבריאות. כל זאת ללא הפעלת חדרי מיון (תחום שהוא הפסדי), ללא צורך במתן מענה בשעת חירום (גם תחום הפסדי) ותוך העברת מטופלים שהסתבכו (והפכו ללא רווחיים) – לאן? לבתי החולים הממשלתיים. כמובן.

כל זאת, בזמן שבתי החולים הממשלתיים קורסים כלכלית. מדוע? מכיוון שבתי החולים מחוייבים לספק רפואה לכל ובכל מצב:

חייבים לטפל בכל אזרחי המדינה ללא קשר לרמה סוציו-אקונומית, דת, גזע, מין ולאום.

חייבים לספק את כל סוגי הטיפולים הרפואיים ללא קשר לכדאיותם הכלכלית.

חייבים לתת שירות בכל עת ובכל מצב – שלום, מלחמה, אירועי חירום.

חייבים לתת מענה מיידי למטופלים המגיעים לחדרי המיון.

חייבים להצטייד בטכנולוגיות מתקדמות כדי לספק לציבור שירות בקדמת הטכנולוגיה.

חייבים לפתח ולבנות את בתי החולים ללא תקציבים מספקים.

חייבים להעסיק את מיטב הצוותים במצב של חסר עצום בתקנים.

חייבים לעמוד בכללים של רגולציה חונקת אשר מעמיקה באופן מתמיד את הגרעון.

 

האמת על תיירות מרפא – לטובת הציבור הישראלי!

הצעקה האחרונה קמה על תיירות המרפא בבתי החולים. מדוע? הרי מדובר בענף יצוא המייצר צמיחה למשק כולו תוך יצירת מוניטין לאומי. מבחינת מערכת הבריאות, מדובר ביצירת מקורות מימון חדשים המושקעים בשיפור הטיפול באזרחים ישראלים, ללא גידול בהוצאה הממשלתית ותוך שיפור מצבה של הרפואה הציבורית. עשרות מדינות בעולם  הכירו בתחום תיירות מרפא כתעשייה לאומית שחובה לפתח. מדוע לא לראות בכך מכרה יהלומים למדינת ישראל? הרי זה משאב של המדינה ומה יותר הגיוני מאשר לפעול למען הגדלת פעילות זו בבתי החולים של המדינה? ההיגיון של האוצר אומר – בואו ונסיט גם פעילות זו לבתי החולים הפרטיים כדי לא לפגוע בזמינות השירותים לאזרחי ישראל… האם זה מזכיר משהו? לי זה מזכיר איך המדינה מוותרת על משאביה לטובת גורמים פרטיים ואחר כך בכייה לדורות ללא יכולת להחזיר את הגלגל לאחור.

הרי בסופו של דבר מה עושים התאגידים בהכנסות מתיירות רפואית? הם מפנים אותן, כמו את שאר הכנסותיהם, לטובת פיתוח בתי החולים. ומה יקרה ללא הכנסות אלה? התשובה ברורה. אפשר וצריך לקיים תיירות מרפא בבתי החולים באופן מוסדר. בסופו של דבר אזרחי ישראל הם אלה שנהנים מהזרמת הכספים לבתי החולים של המדינה.

ברמב"ם מתנהלת פעילות תיירות מוסדרת, מעבר לשעות הפעילות הרגילות, אשר הניבה בשנת 2012 כ – 10 מיליון ₪ שאיפשרו רכישת ציוד חיוני עבור ביה"ח. ציוד אשר בראש ובראשונה עומד לרשות הציבור הישראלי המגיע לביה"ח.

כשאני שואלת אנשים כמה תיירים לדעתם מגיעים בשנה לרמב"ם, הם עונים בדרך כלל במספר שנע סביב עשרות אלפים. אני מניחה שזו  תוצאה ישירה של המתקפת התקשורתית המסיבית נגד תיירות מרפא בבתי חולים ממשלתיים.

רוצים לדעת את האמת? אז האמת היא שברמב"ם מטופלים כ – 1,200 תיירים לשנה, בזמן שמספר הישראלים המטופלים מגיע ל – 250,000 איש! אז תסבירו לי בבקשה כיצד 1,000 תיירים או 5,000 או אפילו 10,000 תיירים בשנה יכולים לבוא על חשבון רבע מיליון מטופלים ישראלים? המונח דמגוגיה נכתב בדיוק לצורך זה.

שימוש ציני נוסף קשור לתמריצים לרופאים לטפל בתיירים. הטיפול בתייר שונה מהטיפול בישראלי. לתייר אין תמיכה וגיבוי של קופת חולים ואין לו מעקב בקהילה. עבורו בית החולים הוא ספק השירות היחיד. שיחה עם חולה תייר אורכת בדרך כלל זמן ממושך יותר מאשר שיחה עם חולה ישראלי, בגלל הצורך לקרוא ולתרגם תיעוד רפואי בשפה זרה ולהיעזר במתורגמן. מאחר ותיירים נבדקים ומטופלים מעבר לשעות העבודה הרגילות, צריכים הרופאים להיות זמינים בשעות לא רגילות.  לכן, יש היגיון בציפייה שלהם לשכר פרופורציונלי למאמץ.

האמירה לפיה תשלום גבוה יותר לרופא בגין תייר יוצרת תמריצים להעניק להם עדיפות על פני ישראלים (בעיקר בניתוחים) אף היא מנותקת מהמציאות. ראשית, הפעולות לתיירים מבוצעות רובן ככולן בשעות אחה"צ. חשוב להבהיר כי כיום, הרופאים אינם חייבים להישאר ולנתח חולים ישראלים בשעות אחה"צ. הם עושים זאת מכיוון שיש תורים ומכיוון שביה"ח מתגמל אותם על כך באופן שונה משכרם כעובדי מדינה, וזאת כמובן בהתאם לכללי הרגולציה החלים על התאגידים.

החלופה המועדפת על הרופאים מבחינה כלכלית היא ביצוע הניתוחים אחה"צ בבתי החולים הפרטיים. בין אם מדובר בישראלים ובין אם בתיירים. לכן, כל הפעילות אחה"צ המבוצעת בבתי החולים הממשלתיים, הן לישראלים והן לתיירים, היא בבחינת כל המרבה הרי זה משובח. ואין כל פעולה שבאה האחת "על חשבון" האחרת. ברור שאם לא יתאפשר לשלם לרופאים סכומים ראויים עבור טיפולים וניתוחים של תיירים, הרופאים יעדיפו לבצע פעילות זו בבתי החולים הפרטיים ומי שיפגע מכך יהיו שוב – בתי החולים הממשלתיים.

חשוב לציין כי תגמול הצוות המטפל מהווה כלי ניהולי בידי ההנהלה המאפשר לדרוש מהצוות לבצע את הטיפולים על פי הנורמות הניהוליות שנקבעו במוסד, תוך שמירה והגברת זמינות התורים לישראלים ותוך מניעת השתלטות של נורמות התנהגות פסולות. המדיניות ברמב"ם היא להעניק טיפול רפואי לתיירים תמורת תשלום המכסה את העלויות הכרוכות במתן הטיפול, תוך יצירת מקורות חדשים המאפשרים השקעה בתשתיות בית החולים לטובת שיפור הטיפול בתושבי ישראל. התורים לפעולות נקבעים ע"פ שיקולים רפואיים מחוץ לשעות העבודה הרגילות ו/או על בסיס מקום פנוי ו/או על בסיס תוספת משאבים ולא על חשבון המטופל הישראלי.

שיטה להסדרת הנושא על פי המודל הפועל ברמב"ם הועברה לתת הועדה של ועדת גרמן בראשותו של פרופ' קנדל. השיטה מבוססת על בקרת מספר התיירים (ולא היקף ההכנסות), מיקסום ההכנסות תוך מיזעור הנטל על המערכת הציבורית, הבטחת אי פגיעה בזמינות התורים לישראלים והבטחת מקורות תקציביים משמעותיים למערכת הציבורית. כאשר מספר התיירים הינו מוגבל (לדוגמא – עד 10% ממספר המטופלים בביה"ח) הרי שמין הסתם לא תיווצר העדפה לטפל בהם.

הקביעה לפיה בבית חולים ציבורי התגמול עבור תייר מרפא יהיה זהה לתגמול עבור טיפול בחולה ישראלי אינה מתאימה ופוגעת בבית החולים. כתוצאה מכך, עלולות להתרחש שתי תופעות שאינן לטובת מערכת הרפואה הציבורית:

  • הפעילות תועבר לבתי חולים פרטיים (בהם אין הגבלה על תגמול הרופאים);
  • במקביל, וחמור מכך, עלול להיווצר  תמריץ כלכלי לתשלומים "מתחת לשולחן".

 למרבה הצער, עקב ההנחיות החדשות של משרד הבריאות בעניין התעריפים והתיגמול עבור פעילות תיירות המרפא, הנחיות אשר יצאו משולחנו של מנכ"ל משרד הבריאות ערב פרישתו ובטרם סיימה תת הועדה בראשותו של פרופ' קנדל את עבודתה,  אנו עדים כבר עתה לירידה בפעילות התיירות בבתי החולים הציבוריים (זליגה לבתי החולים הפרטיים), הגורמת לנזק כלכלי ותדמיתי עצום. זו ירייה ברגל!

 

יש עתיד?

מצב מתמיד של "חיים על פי התהום" אינו בריא לבתי החולים ולציבור ומשרת אינטרסים של גורמים המעוניינים בכך שבתי החולים יהיו בעמדה כלכלית נחותה ויתקשו להתרומם "מעל המים".

הגיע הזמן

לטפל במחסור התקציבי הכבד הקיים בבתי החולים על ידי התאמת תקציבי השכר ותקציבי התפעול להוצאות בפועל.

הגיע הזמן

לתקן את העיוותים הקיימים כיום, ולהזרים חלק מאותם מיליארדים בחזרה אל מערכת הבריאות הציבורית, יש מקום לאפשר לבעלי ביטוח פרטי לבחור את המנתח שלהם בכל בית חולים. מוצע להפעיל מנגנון שיאפשר למטופלים לקיים את זכויותיהם הבסיסיות ביותר: לבחור את הרופא המנתח במידה ויש להם העדפה, לבחור את המוסד הרפואי שבו יטופלו ולנצל את הביטוח הנוסף עליו שילמו ממיטב כספם במקום המועדף עליהם. ואם המטופל יבחר בבי"ח ציבורי (הבחירה תמיד תיוותר בידי המטופל), אז למה לא?

הגיע הזמן

לאפשר לאזרחים להשתמש בביטוחים שלהם בבתי החולים הממשלתיים ולא רק בבתי החולים הפרטיים. לא מדובר רק באפשרות לבחירת רופא מנתח אלא במגוון טיפולים ובדיקות כולל בדיקות סקר תקופתיות, בדיקות גנטיות, מעקב הריון, IVF מעבר לסל, רפואת כאב, רפואה משלימה, טיפול בהשמנה, רפואה אסתטית, בדיקות דימות, חוות דעת שנייה, ועוד. הרחבת היצע ספקי השירותים הניתנים במסגרת הביטוחים תביא לשיפור שירותי הרפואה למבוטחים.

הגיע הזמן

להפסיק לחסום את פעילות תאגידי הבריאות ולהקל את הרגולציה הקיימת מתוך הבנה שהתאגידים מהווים מנוע צמיחה ומנוף לפיתוח בתי החולים. כתוצאה מהעדר תקצוב מספק של המדינה, פועלים תאגידי הבריאות למען הגדלת המקורות של המרכז הרפואי. לפיכך, יש להקל על התאגידים, ולאפשר להם הרחבת פעילות לטובת האזרח. כל פגיעה בתאגידים הינה פגיעה ישירה בבתי החולים הממשלתיים.

התוצאה של שילוב הפתרונות המוצעים תיצור איזונים סבירים בין המערכת הציבורית והפרטית תוך שמירה על רופאים איכותיים בתוך המערכת הציבורית, לטובת כלל הציבור ולטובת חינוך דור הרופאים הבא, תביא לניצול יעיל יותר של משאבים ציבוריים בשעות אחה"צ והערב ותייצר תוספת הכנסה לבתי החולים ולמערכת הציבורית.

אני מאמינה שלפנינו הזדמנות אמיתית לשנות את המצב ולחזק את הרפואה הציבורית למען אזרחי המדינה. בואו ננצל אותה בחוכמה.

 

 

להמשך הפוסט

סופו של הממוצע ושביתת המתרגמים

אורי כץ | 30.03.2014 | 11:48

סופו של הממוצע

טיילור קוון הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון ובעל אחד הבלוגים הכלכליים הפופולריים ביותר בארצות הברית. ספרו "average is over" עוסק בשוק העבודה המודרני, ולפי שמו ניתן להבין את התזה המרכזית הנתמכת במספר מחקרים מהתקופה האחרונה: העידן שבו כל אחד היה יכול להשיג עבודה סבירה בשכר סביר הולך ונגמר, בכל המדינות המפותחות. עבודות האמצע נעלמות, והעבודות החדשות נמצאות בעיקר בקצוות – למעלה או למטה. המונח הרשמי הוא קיטוב (פולאריזציה) של שוק העבודה. זה לא בדיוק ה-1% וה-99% כפי שטוענים מפגינים חברתיים זועמים, בעלי הון ומנכ"לים של תאגידי ענק אל מול שאר האוכלוסייה, אלא יותר בכיוון של 15% מול 85%, מהנדסים ומתכנתים ועוד מספר בעלי מקצוע נחשבים אל מול כל השאר.

למשל, בסדרת התרשימים הבאה (הלקוחה מכאן) ניתן לראות את תוספת מקומות העבודה לכלכלה האמריקנית עבור אחוזונים שונים של שכר עבור תקופות שונות:

 

בחלק השמאלי ביותר של התרשים ניתן לראות כי בין השנים 1990-2007 עיקר המשרות נוצרו בטופ ובתחתית, ומימין ניתן לראות כי במהלך המשבר האחרון עיקר המשרות שאבדו היו באמצע הסקאלה. מגמה זו קיימת בכל המדינות המפותחות, גם בישראל (ככל הנראה במידה רבה יותר מאשר בארצות שוויוניות יותר), והיא איננה צפויה לעצור בזמן הקרוב.

האם אתם שייכים לאותם 15% שימשיכו לצמוח, או ל-85% שיישארו מאחור? לפי טיילור קוואן השאלה העיקרית שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא זו: האם אתם מתחרים במחשבים או עוזרים למחשבים?

אנשים שמתחרים במחשבים הם אלו שבסופו של דבר יוחלפו על ידי מחשבים, רובוטים ותוכנות, או יאלצו להתפשר על שכר נמוך הרבה יותר על מנת שלמעסיקים ישתלם לשכור אותם ולא להשקיע באוטומציה. טיילור אף טוען שישנם אנשים בשוק העבודה שאין שום שכר שעבורו ישתלם למעסיקים להעסיק איתם, אבל זו כבר טענה מעט קיצונית ואיני יודע עד כמה אני מסכים איתה (אם נתעלם ממגבלת שכר המינימום). לעומתם, יש את אלו שהמחשבים והרובוטים לא יכולים בלעדיהם, או לפחות לא יכולים להחליף אותם, ושכרם רק הולך לעלות ככל שהמחשבים והרובוטים יהוו חלק משמעותי יותר מחיינו. יש גם נושאים אחרים שמשפיעים על המגמה זו, ביניהם הגלובליזציה, התחרות ומיקור החוץ, אך אלו קיימים ופועלים כבר עשורים רבים בעוד שהרובוטים והתוכנות הם תוספת חדשה יחסית.

אין שום דבר שמח, כיפי או חיובי בהתפתחות הזו. היא לא נובעת מאיזו "שיטה כלכלית", מקפיטליזם, סוציאליזם או בנקאות ברזרבה חלקית. למעשה מצב כזה של אי שוויון היה נפוץ במהלך רוב תולדות האנושות, ומאה השנים האחרונות השוויוניות באופן יחסי היו סוג של אנומליה. התופעה נובעת בעיקר מההתפתחות הטכנולוגית ומההתקדמות ההדרגתית של הכלכלה העולמית. ממשלות יכולות להשפיע עליה על ידי מיסוי פרוגרסיבי, העברת כסף מאותם 15% שיתעשרו לאותם 85% שידרכו במקום. עד כמה זה יעבוד? תלוי במידת הנטייה של ה-15% העליונים להתחמק ממס או לעבור מדינות. אף אחד לא באמת יודע, אולי במדינות מסוימות ל-15% הללו לא יהיה אכפת לשלם מיסים שהולכים ונעשים גבוהים כדי לספק לשאר חיים טובים ובמדינות אחרות כן יהיה אכפת להם.

מי הולך להיות מוחלף על ידי רובוטים ותוכנות? ניתן לקרוא באופן מפורט יחסית על התפתחויות עתידיות בתחומי הרובוטיקה והמחשב בספרו של ד"ר רועי צזנה,"המדריך לעתיד". בין השאר מזכיר רועי מדפסות תלת-מימד שיחליפו פועלים בשלבים שונים של שרשראות האספקה, תוכנות אינטליגנטיות שיוכלו לדבר ולהבין שפה חופשית ולהחליף נציגי שירות, תוכנות שיוכלו להעניק יעוץ רפואי על סמך מאגרי מידע עצומים של מאמרים ונתונים ולהחליף את רופאי המשפחה, תוכנות הכותבות מאמרים לעיתונים באופן אוטומטי, כלים לא מאוישים שמחליפים חיילים ושוטרים במשימות שמירה או לחימה של ממש, מכוניות רובוטיות שיוכלו להחליף את התחבורה הציבורית, את שליחי הפיצה ואת נהגי המשאיות ועוד. חשוב להבין שזה כבר קורה: ברגע שתוכנה כגון אקסל מסוגלת לאפשר לכלכלן לבצע בשעה עבודה שלפני שני עשורים נדרש עבורה שבוע שלם, הביקוש לכלכלנים קטן ושכרם, באופן יחסי, ירד. ברגע שאתרים כגון google scholar מאפשרים לחוקרים באקדמיה למצוא מאמרים בקלות הביקוש לספרניות קטן ושכרן, באופן יחסי, ירד. המתווכים למיניהם ייעלמו גם הם תודות לאתרי יד2 ודומיו, וגם הקופאיות בסופר לא באמת הכרחיות וסביר שהן ייעלמו תוך עשור או שניים כשנעבור לשלם באופן אוטומטי בעזרת הטלפונים הסלולאריים שלנו.

בניגוד לדברים שכותב צזנה בספרו, אינני מאמין שהתוצאה תהיה שיעורי אבטלה גבוהים. חברה עם שיעור אבטלה קבוע של עשרות אחוזים, לא רק בקרב צעירים אלא גם בקרב בוגרים בגילאי 30-40, לא נראית לי כמו חברה יציבה. אותם 15% שלמעלה אולי יסכימו לעזור לילדים עניים או לקשישים חסרי כל, אבל לא סביר שהם יסכימו לממן את חייהם של מובטלים בריאים בגילאי העבודה. סביר יותר שהשכר בסקטורים שהזכרתי ילך וישחק, ושחלק מהעובדים בהם יאלצו להתפשר על עבודות אחרות בשכר נמוך יותר ולהידחק יחדיו באותם תחומים מעטים שבהם לרובוטים אין יתרון יחסי משמעותי, למשל מקצועות הסיעוד, אינסטלטורים, קבלני שיפוצים, בעלי עסקים קטנים בתחום השירותים כגון מספרות, ועוד. יתכן גם שתחזור האופנה במסגרתה רק אחד מבני הזוג במשק הבית עובד. בכתבה שפורסמה בדה-מרקר לאחרונה הופיע תרשים המתאר את המגמות בנידון:

 

הפוליטיקאים כמובן פועלים במרץ על מנת לעשות דברים שיובילו, כרגיל, לתוצאה הפוכה מזו שהם מעוניינים בה. למשל, שלי יחימוביץ' ודומיה הפועלים לחקיקת חוקים המגנים על עובדים ומשפרים את תנאיהם למעשה מייקרים את עלויות ההעסקה של אותם העובדים, מעודדים את המעסיקים להחליפם בתוכנות אוטומטיות ורובוטים ומגדילים את שיעורי האבטלה. גם ועדי עובדים מסוימים פועלים באותו האופן. מעניין מתי ייפול להם האסימון, אם בכלל.

 

הלודיטים החדשים

שביתת המתרגמים מהווה את אחת הדוגמאות היותר מובהקות למגמות שהזכרתי.

כך כותבת חברת הכנסת תמר זנברג, כשהיא מסרבת להבין ששכר הוא קודם כל תוצאה של היצע וביקוש ולא של "יכולות אינטלקטואליות" או "תרומה לתרבות":

"בית הקלפים, הסמויה, סיינפלד, הן רק חלק מהסדרות שכולנו צפינו בהן בשנים האחרונות – עם כתוביות. אבל האם ידענו, שמי שמתרגמת את הכתוביות האלה מרוויחה 22 שקל לשעה? [...] השכלה, יכולות אינטלקטואליות ותרומה משמעותית לתרבות שאנחנו צורכות וצורכים אינם מהווים שום פקטור בפרנסתם של ציבור המתורגמנים. היום קיימה ועדת הכלכלה דיון מיוחד שיזמתי יחד עם ח"כ ד"ר רות קלדרוןבתנאי העבודה המחפירים האלה. המסקנה ברורה: שיטת הקבלן נכשלה והיא נידונה לייצר עובדים ובעיקר עובדות שמנוצלים יום יום, ללא יכולת להגן על עצמם. כשהוט ויס מתנערות, כשהרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין טוענות שאין להן סמכות, וכשחברות התרגום לא טרחו להגיע לישיבה – כולם סביב השולחן מבינים שהשיטה רקובה בבסיסה ".

וכך כותבת בבלוג השכן נטע אלכסנדר:

"יש מי שחושב שאין צורך במתרגמים מקצועיים ומדובר ב"עבודה שכל אחד יכול לעשות". אבל אין טעות גדולה מזו. תרגום הוא חלק אינטגרלי מההנאה, והיכולת של צופים ישראליים להתענג על סדרות כמו "מד מן", "בלש אמיתי" או "בית הקלפים" תלויה בכך שמתרגמים בעלי ותק וניסיון של שנים יצליחו להבין כל ציטוט ספרותי, מונח מקצועי או מושג מתחום הפוליטיקה האמריקאית שגם מי שדובר אנגלית שוטפת מתקשה לפעמים לעקוב אחריהם."

העניין מזכיר לי סיפור של אחד מעמיתי לעבודה. הוא ואשתו מעסיקים מנקה בביתם. היא עושה עבודה מעולה, ובכל זאת הם שוקלים לפטרה ולהחליפה ברובוט "iRobot" שיעשה מן הסתם עבודה גרועה הרבה יותר. למה להם לעשות צעד כל כך מטופש? ובכן, מכיוון שהרובוט זול הרבה יותר, לא צריך לשלם לו תנאים סוציאליים, לא צריך לתאם איתו ימי עבודה, והוא לא עובר כל רבע שעה בסלון מולכם ומתלונן על כאבי גב. אתם יכולים לומר שזה לא נחמד מצידם, לא חברתי, לא אתי, אבל זה מה שיש. בטוקבקים שבאינטרנט כולם גיבורים גדולים, אבל כשזה מגיע לחיים שלהם אנשים מוטרדים קודם כל מאי הנוחות של עצמם. בדרך כלל התחליף הרובוטי הוא קצת פחות טוב מהעובד האנושי, אבל הוא הרבה הרבה יותר זול, וחוסך כאב ראש מהמעסיקים. ושוב – אם מישהו חושב שזה נוראי שאנחנו מודדים בני אדם באופן הזה, שזו איזו שהיא תוצאה של "השיטה", "הקפיטליזם הניאו-ליברלי" או קונספירציה של כלכלנים אכזריים, אז הוא טועה. זה תמיד היה המצב. גם כאשר גילו לפני אלפי שנים שניתן להשתמש בשוורים על מנת לחרוש את השדות המהפכה הזו מן הסתם הובילה לירידה בשכרם של החקלאים, מכיוון שעבודתם הפכה לפשוטה יותר ודרשה פחות כוח פיזי כך שגם נשים וילדים יכלו לעסוק בה. ביקוש והיצע תמיד היו ותמיד יהיו הכוח המשמעותי שמאחורי המגמות בשוק העבודה. אם השוק לא מעריך יותר מדי את היכולות האינטלקטואליות שאתה מאמין שיש לך השכר שלך יהיה בהתאם, ולא משנה עד כמה אמא שלך או איזה שהוא פוליטיקאי שהצבעת לו חושבים שאתה מוכשר.

גם למתרגמים יש תחליף. האתר google translate בהחלט יכול להחליף אותם, ואפשר להצמיד לו ילד בן 16 שיעבור ויתקן שגיאות וניסוחים עילגים. התוצאה תהיה ללא ספק נחותה יותר מהתוצאה שיכול להפיק מתרגם מקצועי עם תואר שני בספרות, אבל האם היא תהיה נחותה במידה ששווה את הפרשי המחירים? לפי דברים ששמעתי מאנשים שמעדיפים שלא להזדהות בפומבי, כל אחד כיום יכול להוריד באינטרנט סדרות אמריקאיות ולמצוא עבורן כתוביות בעברית המופצות בחינם על ידי אנשים שמכינים אותן על פי הכתוביות באנגלית, והתוצאה בהחלט משביעת רצון ביחס למחיר האפסי. מדוע אותם מתרגמים מוכנים לעבוד בחינם? ובכן, אני מנחש שאחת הסיבות לכך היא הנוחות והמהירות בעבודה בעזרת google translate. כן, יש פה ושם שגיאות מביכות, אבל הן נדירות יחסית ולא פוגעות בחוויית הצפייה – שוב, לא במידה המצדיקה תשלום למתרגמים. וכמובן, ישנה גם האפשרות להסתדר בלי כתוביות בכלל, או עם כתוביות מקוריות באנגלית.

המתרגמים יכולים להתאגד בוועד, יכולים להכריז על שביתה, יכולים לנסות להיאבק. הכל לגיטימי. בסופו של דבר הם יפסידו (ואולי ינחם אותם לדעת שגם הוט ויס הולכים לקרוס מתישהו בעשרים השנים הקרובות תודות לאפשרות להוריד תכנים מהאינטרנט). הם מתחרים נגד מכונות שעובדות בחינם, והמוצר שהם מספקים לא איכותי מספיק ביחס למוצר שמספקות המכונות. הם הלודיטים החדשים – והלודיטים תמיד מפסידים בסופו של דבר, גם אם פוליטיקאים מצליחים להגן עליהם למשך תקופה קצרה.

 

            לודיטים בתקופת המהפכה התעשייתית. מקור – ויקיפדיה

 

העתיד

טיילור קוון כותב על דברים רבים נוספים בספרו (בעיקר על שחמט בחציו הראשון והמשעמם למדי של הספר, אבל החצי השני טוב בהרבה). הוא מתאר כיצד מהפכת החינוך הווירטואלי תעזור בעיקר למוכשרים, לאו דווקא לעניים, וכך רק תגביר את אי השוויון. הוא טוען שטקסס היא עתידה של ארצות הברית: מדינה קפיטליסטית יותר, עם מיסים נמוכים יותר ופחות רגולציה על בנייה עירונית, מה שמוביל למחירי דיור נמוכים יותר. הראיה העיקרית לטענתו נמצאת בדפוסי ההגירה הפנימית בתוך ארצות הברית, במסגרתם רבים מהגרים לטקסס ממדינות עם מיסוי גבוה יותר ומחירי דיור גבוהים יותר.

תחזיותיו של קוון לעתיד קפיטליסטי יותר נובעות מהחוב האמריקאי ההולך וגדל ומההערכות שהצמיחה לא תהיה מספיקה על מנת להחזיר אותו, מה שידרוש קיצוצים בתקציבי הממשלה. באופן עקרוני כדאי לקחת הלוואה רק מתוך הנחה שבעתיד תרוויח יותר ויהיה לך את הכסף להחזיר אותה. כשמדובר בבני אדם אנחנו מסוגלים לעבוד שעות רבות יותר, להחליף עבודה, וכך לשלוט פחות או יותר במשכורתנו העתידית. כשמדובר במדינות ובפוליטיקאים עם מגבלות פוליטיות נראה שהם מתקשים להפעיל מדיניות שיכולה לעודד צמיחה, וגם אם הם מצליחים הצמיחה לא תמיד מגיעה מכיוון שהיא תלויה בהרבה דברים אחרים. פוליטיקאים יכולים לעשות את כל הדברים הנכונים ובכל זאת מדינתם תיקלע למשבר כלכלי באשמתם של פוליטיקאים מארץ אחרת, והם יכולים לעשות את כל הדברים הלא נכונים ובכל זאת לקבל צמיחה מופלאה, למשל כתוצאה מעליית מחירי הנפט בעולם כאשר הכלכלה שלהם מבוססת על נפט.

הביקורת שלי על תחזיותיו של טיילור היא בהתאם – אם תהיה צמיחה מרשימה, התחזיות הקפיטליסטיות לא יתגשמו לדעתי. כאשר כולם הולכים ומתעשרים במהירות לעשירים לא נורא אכפת שחלק מהכנסתם הולך לכל מני פרזיטים במגזר הציבורי ולמשפחות ברוכות ילדים עם הורים מובטלים, ולכלכלנים לא אכפת שהמיסוי הגבוה אולי מגלח כמה שברירי אחוזים מהצמיחה הפוטנציאלית שהייתה יכולה להיות. העולם הוא דינאמי, ומן הסתם יהיו בעתיד עוד משברים כלכליים ותקופות האטה, וגם עוד תקופות של צמיחה – כאשר כל משבר ילווה בהיפטרות מ"שומנים עודפים" והפיכתן של מדינות ליותר קפיטליסטיות (כפי שקרה למשל בישראל בתחילת שנות האלפיים, במדינות הנורדיות בתחילת שנות התשעים ובארצות הברית ובריטניה בשנות השמונים), וכל תקופת צמיחה תגרור, בזכות קבוצות לחץ ואדישות ציבורית סטנדרטית, את צבירתם של שומנים עודפים תחת תירוצים קבועים כגון דת, סולידאריות חברתית, הצורך בתמיכה בתרבות או כל שקר דמגוגי אחר שיפריחו מובילי קבוצות הלחץ של העתיד. כפי שטיילור כותב בספרו, גם אני מאמין שזהותם של הפוליטיקאים העומדים בשלטון לא משפיעה כמעט כלל על העניינים האלו – הם נכפים על הממשלות בתור גורם חיצוני. פוליטיקאים "ימניים" לכאורה כגון בנימין נתניהו מבצעים שלל מהלכים פופוליסטים ובזבזניים בתקופות של צמיחה ויציבות, ופוליטיקאים "שמאליים" לכאורה כגון נשיא צרפת פרנסואה הולנד נוטים להוריד מיסים ולצמצם הוצאות בתקופות של האטה. הציבור ככל הנראה ימשיך שלא להבין זאת ולהאשים או להלל פוליטיקאים על פי מזלם הטוב או הרע.

עתידה של כלכלת ישראל תלוי גם הוא בצמיחה הכלכלית של העשורים הבאים. אם תהיה כאן צמיחה גבוהה בהחלט יכול להיות שהמדינה תרחיב את השירותים הסוציאליים שהיא מעניקה לכלל האוכלוסייה, כפי שהייתה המגמה בשנות החמישים. לעומת זאת, אם תהיה כאן צמיחה נמוכה או האטה, סביר שעתידה של מדינת ישראל יהיה קפיטליסטי: שחיקת תקציבי השירותים הציבוריים, קיצוץ קצבאות, ומיסים נמוכים יותר במטרה לנסות ולעודד את הצמיחה. כמובן, גם למגמות הדמוגרפיות יש כאן תפקיד חשוב. טיילור טוען שלאור הזדקנות האוכלוסייה נבואות הזעם על מהפכות חברתיות בארצות הברית ככל הנראה לא יתגשמו – אנשים זקנים פשוט לא עושים מהפכות (בישראל המצב מעט יותר מסובך עקב הילודה הגבוהה של החרדים והערבים, אך כבר דנתי בנושא בשלל רשומות אחרות ואין צורך לחזור כאן על הדברים).

כך או אחרת, עם צמיחה או בלעדיה, הרובוטים והמחשבים רק הולכים ומתפתחים ושוק העבודה הולך להיות פחות שוויוני בעשורים הקרובים, לפחות מבחינת השכר ברוטו, לפני מיסים ותשלומי העברה. המתרגמים מהווים דוגמה קלאסית לתחום המוחלף על ידי תוכנות אוטומטיות, אבל הם לא הראשונים, והם גם לא יהיו האחרונים. אתם יכולים להכחיש, אתם יכולים להתווכח, אתם יכולים להחליף את הפוליטיקאים, אתם יכולים לעצום עיניים ולחשוב שיהיה בסדר – אבל האמת היא שההיסטוריה היא לא סיפור עם סוף טוב, וכל התקדמות טכנולוגית יוצרת גם מנצחים וגם מפסידים. אף אחד לא יכול לשנות את זה, אף אחד לא יכול להציל אתכם, ואף אחד לא יכול להבטיח לכם שהכל יהיה בסדר. האחריות תמיד הייתה ותמיד תהיה אך ורק עליכם.

 

להמשך הפוסט

המלכוד המשולש: האם ניתן לקיים מערכת בריאות שהיא גם שוויונית, גם מתקדמת מבחינה טכנולוגית, וגם אינה מהווה נטל הולך וגדל על תקציב המדינה?

אורי כץ | 25.03.2014 | 09:43

רשומה זו מבוססת על מחקר שערכתי עבור מכון ירושלים לחקר שווקים, הנוגע לניסיונותיהן של מדינות שונות לשלב בין פרטי וציבורי במערכת הבריאות. 

 

העיקר הבריאות

בריאות זה עניין חשוב – יש שיאמרו הכי חשוב. במהלך מאה השנים האחרונות אזרחיהן של מדינות מפותחות בכל העשירונים הלכו והתעשרו: כיום הם יכולים להרשות לעצמם לאכול בשר כל יום, לרובם המכריע יש את היכולת לממן לעצמם מגורים בדירה עם קירות אבן (לפחות בשכירות), ועם השיפורים הטכנולוגים הגיעו שלל המצאות שהפכו את החיים לנוחים יותר. אך דבר אחד נשאר: אנשים עדיין נעשים חולים, גם אם פחות ובגילאים מאוחרים יותר, ובסופו של דבר הם עדיין מתים. על כן, אין זה פלא שלאחר שסיימו לספק את מרבית צרכיהם האחרים עברו אזרחי המדינות המפותחות להשקיע יותר ויותר באותו תחום אחרון של חוסר נוחות – בבריאות. ראו למשל את התרשים הזה המבוסס על נתונים אמריקנים:

            מקור לנתונים: כאן

כשלעצמה, השקעה הולכת וגדלה בבריאות לא מהווה בעיה. תופעה מעניינת, חשובה, אבל בעיה? אם זה מה שאנשים רוצים לעשות עם כספם, מי אנחנו שנטען שהם טועים?

הבעיה היא שמלכתחילה שוק הבריאות אינו שוק רגיל: הוא רווי בכשלי אינפורמציה ובמוצרים ציבוריים שבגללם בדרך כלל מדינות הן הספקיות העיקריות של מוצרי בריאות, ולכן העלייה הזו היא על חשבון תקציב הממשלה. מדינות העולם המפותחות עומדות מול הנתונים מעט משותקות: המגמה ברורה, רצונו של הציבור ידוע, אך המערכת הציבורית איננה מסוגלת להתמודד איתו. למעשה, היא נתונה במלכוד הכולל שלוש "צלעות".

 

צלע ראשונה: הביקוש

מרבית החוקרים בתחום מסכימים כי הגידול בהוצאות הפרטיות והציבוריות על בריאות נובע בעיקרו משיפורים טכנולוגיים, בעוד שגורמים אחרים כגון הזדקנות האוכלוסייה הם משניים. הטכנולוגיות החדשות מאפשרות לבצע טיפולים באופן בטוח יותר ולעיתים גם זול יותר, אך סך הכל ההוצאה היא מכפלת המחיר לטיפול במספר הטיפולים, ובמקרה הנפוץ עבור טכנולוגיות רפואיות חדשות העלייה במספר הטיפולים היא דומיננטית יותר מאשר הירידה שלעיתים מתרחשת במחיר לטיפול יחיד.

למשל, אחד הדוגמאות בנושא זה הוא קולציסטקטומיה – ניתוח שמבוצע עקב סיבוכים של אבנים בכיס המרה. בעבר בוצע הניתוח בשיטה הפתוחה, במסגרתה חותכים את חלקה הימני של הבטן, המנתח בוחן את צינור המרה ומוציא ממנו את האבנים שנתקעו בו. החל מראשית שנות התשעים החלה להיות נפוצה שיטת ניתוח חדשה, לפרוסקופיה, המבוססת על חדירה לבטנו של המנותח דרך מספר חתכים קטנים בדופן הבטן, וביצוע הניתוח בפיקוח מצלמה המעבירה לצוות הרפואי שידור וידאו של מקום הניתוח. שיטה זו הורידה את מחירי הניתוח ב-25%, אבל הובילה לגידול של 60% במספר הטיפולים המבוצעים, מה שגרר גידול בהוצאות הכוללות. תופעה זו של גידול בכמות המגמד את ההורדה במחיר פר טיפול ומוביל לגידול בהוצאה הכוללת חוזרת על עצמה גם בנוגע לטכנולוגיות אחרות. היא נובעת בין השאר גם מכיוון שטכנולוגיות חדשות מאפשרות לטפל בחולים שהיו בדרגת סיכון גבוהה מדי עבור שימוש בטכנולוגיות הקודמות.

לעיתים ישנם שירותים משלימים להופעתן של טכנולוגיות חדשות, שהשימוש בהם גדל עקב השימוש בטכנולוגיות. למשל, טכנולוגיות דימות חדשות מאפשרות לשפר את תוצאותיהם של ניתוחים, וכך מגדילות את הסיכוי שמטופל יבחר לעבור ניתוח. לעיתים שיפור בטיפול במחלה מסוימת המפחית את התמותה גורר גידול בהוצאות על מחלות אחרות האופייניות לחולים במחלה הראשונה. למשל, השיפור בטיפול במחלת לב כלילית הוביל לגידול במקרי אי-ספיקת כליות, והירידה בתמותה ממחלות לב שונות הגבירה את תדירות הטיפולים והתמותה מסרטן. גם עבור שירותי רפואה מונעת המיועדים למנוע סיבוכים רפואיים עתידיים, העדויות הנוכחיות מראות כי הם אינם חוסכים בעלויות אלא מגדילים אותן.

כמובן, הגידול בהוצאות אינו אומר ששילובן של הטכנולוגיות היא תופעה שלילית. אנשים בוחרים להוציא את כספם על טכנולוגיות רפואיות מכיוון שהטכנולוגיות האלו משפרות את איכות חייהם באופן דרמטי, ההוצאה הזו חשובה עבורם יותר מההוצאה על נושאים אחרים – בייחוד עבור אוכלוסייה שהולכת ונעשית מבוגרת יותר בממוצע. לאנשים כיום בכל העשירונים ובכל המדינות המפותחות יש יותר כסף פנוי מאשר לפני עשרים או שלושים שנים, ולכן לא פלא שהם רוצים להוציא יותר.

הביקוש לטכנולוגיות הרפואיות המתקדמות הולך וגדל ואי אפשר להעלים אותו, והתחרות רק מעצימה את המגמה. האינטרנט ומהפכת המידע הפיצו לכל דורש אינפורמציה אודות הרופאים הטובים ביותר, וחולים במצבים קשים מוכנים להוציא את כל כספם תמורת הרופא הטוב ביותר בתחום – גם אם בפועל זה כמעט שלא ישפר את סיכויי הצלחת הניתוח. אחרים מוכנים לטוס ולהקיף חצי מהעולם ולהשקיע הרבה מאוד כסף רק על מנת להשיג את הרופאים הטובים ביותר והטכנולוגיות המתקדמות ביותר הממוקמות בארץ רחוקה. בכל מקום שבו מנסים לדכא את הביקוש הזה נוצר שוק שחור, או שהאנשים מצביעים ברגליים וטסים לארצות אחרות על מנת לעבור שם טיפולים רפואיים.

 

צלע שנייה: השאיפה לשוויוניות

אורח חייהם של עניים שונה במובנים רבים מאורח חייהם של אנשים בעשירונים העליונים: עניים נוסעים באוטובוסים בעוד שלאנשי מעמד הביניים יש מכוניות, עניים אוכלים מזון פחות בריא, עניים עובדים בעבודות פיזיות יותר, עניים טסים פחות לחו"ל, וכך הלאה. עם מרבית ההבדלים האלו הציבור במדינות מפותחות יכול לחיות, לפחות עד לרמה מסוימת – אך מידת השוויוניות של הטיפול הרפואי נחשבת בעיני מרבית האנשים כרמה אחרת לגמרי. עצם הרעיון של אדם עני שנפטר מכיוון שלא קיבל טיפול רפואי שאדם בעשירון 8-9 מסוגל להרשות לעצמו מסוגל לזעזע אפילו אנשים כמוני, שבדרך כלל פחות אכפת להם משוויוניות. זו כבר פגיעה מהותית בשוויון ההזדמנויות.

מכיוון שאי השוויון בהכנסות גדל בשנים האחרונות בכל המדינות המפותחות, גם אי השוויון ביכולת להוציא כסף על טכנולוגיות רפואיות חדשות גדל. התעשרותם (והזדקנותם) של האחוזונים העליונים מעודדת חברות בתחום הרפואה לפתח מוצרים יקרים עבורם. אז למה שלא ניתן לעניים פשוט את מה שהם מבקשים על חשבון משלם המיסים?

שאלה זו מובילה אותנו לזרוע השלישית של המלכוד.

 

צלע שלישית: תקציב הממשלה

מדינות אינן יכולות להעניק את הגישה לטכנולוגיות המתקדמות ביותר לכלל אזרחיהן בחינם, מכיוון שהמחיר משפיע על תדירות השימוש. אם כולם יקבלו גישה לטיפולים המתקדמים ביותר בחינם, ללא השתתפות עצמית, ההוצאות יזנקו לשמיים.

חברות בתחום הרפואה וקליניקות פרטיות רוצות (כמו כל חברה אחרת) למכור כמה שיותר, ובמקומות רבים בעולם הן מצליחות להשפיע על התמריצים של הרופאים המתפקדים בתור "שומרי סף", כך שלרופאים משתלם לשלוח אנשים לטיפולים גם כאשר הטיפולים האלו אינם הכרחיים. אני לא אומר כאן שהרופאים הם לא הגונים, אבל ישנם שוליים אפורים רחבים למדי שבתוכם לא ברור כל כך האם אדם כזה או אחר זקוק לטיפול החדשני ביותר או לניתוח המסובך ביותר, וכאן התמריצים הכספיים של הרופאים משפיעים מאוד, כפי שהעלו שלל מחקרים בנושא (למשל, ראו כאן). הדבר היחיד שיכול לעצור את הרופאים מלשווק לנו טיפולים שאיננו זקוקים להם הוא אותו הדבר שעוצר את מוכרי המכוניות מלשווק לנו מכוניות שאיננו זקוקים להן – המחיר שאנחנו משלמים.

כאשר ישנה צמיחה מדינות יכולות להרשות לעצמן להגדיל את הוצאות הבריאות הציבוריות. אבל בפועל, כפי שניתן לראות בתרשים הבא, הוצאות הבריאות הציבוריות גדלות יותר מהר מהצמיחה בתוצר.

 

            מקור: OECD

חשוב לציין שיש מדינות עם מגמות מעט שונות מבחינת היחס בין ההוצאות לתוצר, לפחות בעשור האחרון, וישראל בתוכן. אך על טווח זמן רחב יותר המגמה זהה אצל כולן – ההוצאות על הבריאות גדלות יותר מהר מהתוצר, וזהו אינו מצב שיכול להחזיק מעמד לאורך זמן.

 

וכך עובד המלכוד:

רציתם להתמודד עם הביקושים על ידי הכנסת מוצרים נוספים לסל הציבורי כדי שלא לפגוע בשוויוניות? הקפצתם את ההוצאה הציבורית על בריאות ואת הוצאות הממשלה באופן בלתי ניתן לשליטה. מכיוון שאנשים כבר התרגלו לקבל טיפול מסוים בחינם, שום פוליטיקאי לא יוכל להגיד להם בעתיד שעכשיו למדינה נגמר הכסף והם צריכים לשלם עבורו. בסופו של דבר יגיע הגירעון ומישהו יצטרך לבצע קיצוצים קשים.

לא הכנסתם את המוצרים החדשים לסל הציבורי, או שהכנסתם והגדלתם את השתתפות העצמית בהתאם? פגעתם בשוויוניות, צפו לסיפור קורע לב בעיתונות אודות ילדה ענייה החולה בסרטן שהוריה אינם מסוגלים לממן תרופה חדשה.

לא הכנסתם את המוצרים לסל הציבורי וניסיתם למנוע מאנשי מעמד הביניים לצרוך אותם באופן פרטי? קיבלתם רפואה שחורה, צפו לתחקירים עיתונאיים אודות רופאים המקבלים מעטפות מזומנים מתחת לשולחן. איך ניתן לצאת מזה?

 

הפתרון: לבחור בדרך האמצע, שילוב חלקי של פרטי וציבורי

אין דרך לצאת מזה. המלכוד לא יעלם לשום מקום, הוא רק הולך ומתגבר ומושך את מדינות העולם לתוך ביצה טובענית של חובות ואי שוויון. האפשרות היחידה היא לנסות לאזן את צלעות המלכוד באופן שאפשר לחיות איתו: לאפשר לאנשים לבטא את הביקושים שלהם, לנסות להשתמש בכסף שהעשירים מוכנים לשלם כדי לקבל את הרופאים הטובים ביותר על מנת לחזק את המערכת הציבורית ולממן את הטיפולים החדשניים גם עבור עניים, לגרום לציבור לשלם מחיר על טיפולים רפואיים שיתכן שיהיו מיותרים אך לסבסד אותם באופן מרוכז עבור עניים, וכך הלאה. לנסות לגרום לצלע של הביקושים מצד העשירים לתמוך בצלע של השוויוניות, ולפקח על המערכת על מנת שהעסק לא יתפוצץ. לשם כך נדרש לשלב מנגנונים פרטיים בתוך מערכת הבריאות הציבורית, מהלך שיוצר התנגדות עזה במדינת ישראל בתקופה האחרונה.  

נייר העמדה שהכנתי עבור מכון ירושלים לחקר שווקים מתאר בפירוט כיצד מדינות שונות מנסות להתמודד עם המלכוד הזה על ידי שילוב מנגנונים פרטיים במערכת הציבורית. להלן הנושאים המרכזיים שסקרתי במסגרתו:

 

1. שר"פ

כתבתי כבר בעבר על יישום שר"פ בישראל – האפשרות לבחור רופא מנתח בבתי חולים ציבוריים. שר"פ הוא אחת הדרכים שבהן ניתן להשתמש בזרוע הראשונה, בביקוש, על מנת לתמוך בזרוע השנייה, בשאיפה לשוויוניות, מבלי לפרוץ את מגבלות התקציב: השכבות היותר מבוססות באוכלוסייה ישלמו על השר"פ, בתי החולים יקבלו שיעור מההכנסות ויוכלו לשמר אצלם רופאים בכירים במשך כל שעות היממה, ובני השכבות הפחות מבוססות ייהנו מכך.

עצם הרעיון של רופאים המקבלים מטופלים "פרטיים" בבית חולים ציבורי הוא לא המצאה ישראלית: הסדרים דומים קיימים כבר עשרות שנים בצרפת ובאירלנד, ובעשור האחרון הם התפתחו גם באוסטרליה ובריטניה. במסגרת ההסדרים האלו מטופלים בעלי ביטוח פרטי שבוחרים להפעיל אותו מסוגלים לבחור לעצמם את הרופאים, לקבל חדרי אשפוז נוחים יותר, לקבל עיתונים ואפילו משקאות אלכוהוליים (בבריטניה).

בשלושת הארצות האחרונות (ובייחוד באוסטרליה) מצאתי דיונים שמזכירים את הדיונים בארץ בנידון, כאשר תומכי ההסדר מצביעים על יכולתו להשאיר רופאים בכירים במערכת הציבורית ולתרום להכנסות בתי החולים בעוד שהמתנגדים מוטרדים מהפגיעה בשוויוניות ומהאפשרות של רופאים לשכנע מטופלים במצבי חירום להפעיל את הביטוחים שלהם. אחת ההצעות בארץ בנידון, אגב, היא לאשר שר"פ רק בניתוחים שאינם דחופים.

 

2. תיירות רפואית

תיירות רפואית היא דרך נוספת שבה המערכת הציבורית מסוגלת להשיג מקורות תקציביים נוספים. למעשה תיירות רפואית נפוצה כבר אלפי שנים, וגם בתקופת יוון ורומא העתיקות אנשים היו מוכנים לנדוד למקומות רחוקים על מנת לבקר בבתי המרפא הנחשבים.

במסגרת הסקירה הבאתי בתור דוגמה את התיירות הרפואית הנהוגה בבתי חולים ציבוריים בבריטניה ובגרמניה, אך ניתן למצוא דוגמאות כמעט מכל מדינה מפותחת. באתרי האינטרנט של בתי החולים (שחלקם בתי חולים אוניברסיטאיים) ניתן למצוא עמודים המיועדים לתיירים זרים, עם הסברים בשפות כגון ערבית ורוסית, מכיוון שרבים מהלקוחות מחו"ל מגיעים ממדינות המפרץ הפרסי וממדינות ברית המועצות לשעבר. בתי החולים אף מעסיקים אנשי צוות הדוברים שפות זרות.

באופן כללי תיירים רפואיים מגיעים ממדינות מפותחות למדינות מפותחות אחרות בעקבות עלויות זולות יותר ותורים קצרים יותר, הם מגיעים ממדינות עולם שלישי למדינות מפותחות בעקבות טכנולוגיות חדשות ורופאים בכירים, והם מגיעים ממדינות מפותחות למדינות עולם שלישי כגון תאילנד והודו בעקבות עלויות זולות יותר.

גם בישראל קיימת תיירות רפואית, אך במקום לראותה כהזדמנות, כענף יצוא חשוב המבוסס על יתרונות יחסיים אמיתיים, הדיון הציבורי יוצא מנקודת הנחה שהתיירות הזו מגיעה על חשבון הטיפול בחולים מקומיים והיחס אליה היא כאל תופעה שלילית מעיקרה. לאור מיקומה הגיאוגרפי, רמתה הטכנולוגית ומידת היעילות של מערכת הבריאות הישראלית, תיירות רפואית יכולה להוות הזדמנות משמעותית שתתרום רבות למשק. למשל, ניתן למשוך מטופלים ממדינות ערב לבתי חולים ערביים בצפון הארץ, ולנצל לשם כך את התפוצה הרבה של ערבים-ישראלים במקצועות הרפואה והבריאות באוניברסיטאות, וכך גם לגבי מטופלים ממדינות ברית המועצות לשעבר. על ידי פיקוח מתאים ניתן לוודא כי התיירות הרפואית לא תפגע במערכת הציבורית, ובכל אופן לא הצלחתי למצוא ביקורות דומות בארצות מפותחות אחרות (אם כי כן לגבי תאילנד).

 

3. ביטוחים משלימים ופרטיים

בארצות מפותחות רבות קיימים ביטוחי בריאות פרטיים המחליפים את ביטוחי הבריאות הציבוריים, או ביטוחי בריאות משלימים העוסקים בנושאים שאינם מכוסים במסגרת הביטוח הציבורי. במסגרת הסקירה תיארתי את המצב הקיים בהולנד, צרפת, קנדה ושוויץ. בכל המדינות שנסקרו במסגרת עבודה זו וכן במדינות רבות נוספות חלקם של ביטוחי הבריאות הפרטיים בסקטור הבריאות נמצא במגמת גידול. ישנן מדינות כגון שבדיה שבהן לביטוחים אלו יש תפקיד קטן יותר באופן יחסי, אך גם שם לרוב המגמה זהה.

במהלך הסקירה נתקלתי מספר פעמים בטענה האומרת כי יש להעביר נושאים שונים מהביטוח הציבורי לביטוח הפרטי, או לפחות לא להכניס נושאים חדשים לביטוח הציבורי, וזאת על מנת שטכנולוגיות רפואיות חדשות לא יגדילו את ההוצאות הציבוריות על בריאות ויכבידו על תקציב הממשלה. כך מאפשרים הביטוחים המשלימים להיענות לביקושים מבלי להגדיל את הנטל על תקציב המדינה.

טענה נוספת שעולה היא כי הביטוחים הפרטיים מגדילים את מידת החופש של אזרחי המדינה לבחור בעצמם את רמת הכיסוי הנדרשת, ואף לבחור בתי חולים ורופאים. אם נניח שאדם עני מעוניין להשקיע בלימודים האקדמיים של ילדיו ולא ברכישת ביטוח חובה יקר, האם זה נכון מצד המדינה למנוע ממנו את האפשרות הזו?

יחד עם זאת, בכל המדינות שנסקרו קיים ויכוח ציבורי בנושא וישנם רבים המודאגים מהפגיעה במידת השוויוניות ומכך שביטוחים פרטיים ידחפו להגדלת ההוצאה הכוללת על בריאות. בחלק מהמדינות הממשלות מסבסדות ביטוחים פרטיים רק עבור עניים על מנת להתמודד עם הפגיעה במידת השוויוניות במערכת – מה שניתן לעשות גם בארץ.

 

סיכום

ההמלצות המסתמנות של ועדת גרמן החלו לדלוף לעיתונות בשבועות האחרונים. ככל הנראה הן יהוו פשרה נוספת בין הצלעות המנוגדות של המלכוד שהזכרתי, בהתאם ליחסי הכוחות ולדעות השונות של חברי הועדה. התקשורת, אם לשפוט על פי ניסיון העבר, לא תבין את המלכוד ואת הצורך למצוא פשרה. אולי יהיו האשמות ב"הפרטת מערכת הבריאות", או דרישות לביטול מוחלט של הביטוחים המשלימים. קל לדרוש מהממשלה לממן עוד ועוד דברים על חשבונה, אבל כאשר שר האוצר מודיע על העלאת המיסים הנדרשת לשם כך התקשורת לא נוטה להתייצב מאחוריו…

איני יודע מהו האיזון הרצוי עבור מדינת ישראל. זהו נושא מורכב וקשה. ההוצאה הפרטית על בריאות בארץ היא גבוהה בהשוואה בין לאומית, אבל זה לא אומר שישנו שילוב של מנגנונים פרטיים במערכת הציבורית בישראל. ההוצאה הזו גבוהה בין השאר מפני שישראלים רבים משתמשים בתשתיות כפולות שנבנו בבתי חולים פרטיים, עקב האיסור על השר"פ בבתי החולים הציבוריים.

מטרתה של רשומה זו ושל המחקר שערכתי עבור מכון ירושלים לחקר שווקים היא להציג את המלכוד ואת המצב בעולם באופן שהוא, לדעתי, חסר במסגרת הדיון הציבורי במדינת ישראל. מדיניות בריאות חייבת להתחשב לא רק בשאיפה לשוויוניות, אלא גם בביקושים ההולכים וגדלים, בטכנולוגיות החדשות והיקרות ובמגבלות התקציביות של הממשלה. מדיניות אשר תנסה לבלום את השילוב בין פרטי וציבורי על ידי הוצאה מחוץ לחוק של הביקושים תגרום ליצירת שוק שחור ולנדידת מטופלים לחו"ל, מדיניות אשר תנסה לבטל את השילוב בין פרטי לציבורי בתוך המערכת הציבורית רק תדחוף את הציבור בכיוונם של בתי החולים הפרטיים וביטוחי הבריאות הפרטיים ותגדיל את אי-השוויון בבריאות, ומדיניות אשר תתמקד בעדכון מתאים של שיעורי המס וסל הבריאות לא תצליח לעמוד בקצב ותהפוך לנטל כבד על תקציב הממשלה. האוצר לא ייתן מספיק כסף כי לא תהיה לו ברירה, ובעוד עשור תקום ועדה נוספת ושוב פעם ידברו על שחיקה בתקציבים.

הדרך הטובה ביותר להתמודד עם המלכוד היא לאפשר לצלעותיו לתמוך אחת בשנייה על ידי שילוב מנגנונים פרטיים במערכת הציבורית, וזו הדרך שבה בוחרות מדינות מפותחות רבות אחרות. בואו ננסה, לשם שינוי, להיות חכמים כמוהן.

 

להמשך הפוסט

גם כלכלנים הם בני אדם

אורי כץ | 21.03.2014 | 15:27

"הורדת המע"מ על דירות חדשות היא לא מטרה, היא כלי. המטרה היתה ונשארה אחת: להוריד את מחירי הדיור", כותב יאיר לפיד כהרגלו דברים מובנים מאליהם. ואז הוא ממשיך: "יש כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים שמתנגדים להורדת המע"מ. זה בסדר גמור, כי הורדת המע"מ לא מיועדת לכלכלנים, לפוליטיקאים ולבעלי אינטרסים."

כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים. בקבוצה אחת כורך לפיד מספר קטן של "בעלי אינטרסים" עלומים בתחום הדיור שאולי יכולים להפסיד מהמהלך (לא ברור לי כיצד), מספר פוליטיקאים שגם להם אינטרס ברור לנגח את לפיד על כל דבר שיעשה (למרות שהם בעצמם מעלים תכניות דומות מאוד), וכן אלפי כלכלנים מכל המגזרים, הסוגים והמינים שיגידו לכם, אם רק תטרחו לשאול, שעל פי הידע הכלכלי המצטבר התכנית הזו לא תתרום שום דבר חיובי למשק. לפיד מכניס את הכלכלנים למשוואה אחת ביחד עם בעלי האינטרס מכיוון שהכלכלנים הם לא בני אדם רגילים, כמובן. אין ביניהם זוגות צעירים המעוניינים לרכוש דירה (שהורדת המע"מ אולי מיועדת גם עבורם), אין ביניהם הורים מבוגרים שנאלצים לעזור לילדיהם בצבירת ההון העצמי הנדרש, אין ביניהם בעלי משפחות צעירות, אין להם חברים, שכנים או קרובי משפחה. הם לא מבינים, הם לא מסוגלים "לחשוב מחוץ לקופסה", הם "רואים הכל דרך החור של הגרוש". הם כלכלנים: רובוטים היפר-רציונלים ונטולי רגש הלכודים בתוך עולם דמיוני של משוואות אלגבריות, נתונים סטטיסטיים ותרשימים מורכבים, שאומרים ליאיר לפיד שהוא לא יכול לעשות כל מני דברים שהוא רוצה לעשות מסיבות שהוא אינו מבין – וזה מכעיס אותו.

לפיד לא לבד. בדיונים ווירטואלים אודות המהלך בימים האחרונים יצא לי להיתקל לא פעם בדעות כגון "אם הכלכלנים מתנגדים אז כנראה שמדובר במהלך טוב", או באחרים שטרחו להזכיר שהכלכלן הראשי הממונה על הכנסות המדינה שהתפטר השבוע, מיכאל שראל, הוא לא גיבור מעונה מכיוון שהוא בוודאי ישיג בקרוב משרה בשכר גבוה אצל אחד הטייקונים החזקים במשק (תוך התעלמות מכך שהוא כבר וויתר על משרה כזו כשעבר לשירות הציבורי).

 

שנאת כלכלנים היא לא תופעה חדשה – האחראים על אוצר המדינה תמיד היו שנואים. למשל, במסגרת מחקר להרצאה נתקלתי בסיפורו של Claude de Bullion, שר האוצר של מלך צרפת לואי ה-13, שהיה אחראי על מימון השתתפותה של צרפת במלחמת 30 השנים ונאלץ להילחם בשחיתות בקרב גובי המיסים באותה התקופה וליצור אינפלציה חריפה. כשנפטר הוא נקבר בלילה על מנת שלא יתעוררו מהומות בעת הלווייתו, וקברו נותץ במהלך המהפכה הצרפתית. זו כמובן לא הדוגמה היחידה.

הסלידה הציבורית מכלכלנים לא קשורה כלל לדיון על מידת המדעיות של המחקר הכלכלי, למודלים המתמטיים, למשבר האחרון, לבנקאות ברזרבה חלקית או לכל שאר טיעוני מבקריהם המודרניים של הכלכלנים. אפשר לבקר גם מתודולוגיות של פיזיקאים, ביולוגים או סוציולוגים, ואת היושר המקצועי של רופאים, עורכי דין ורואי חשבון, אך רק מבקריהם של הכלכלנים יזכו לאלפי לייקים, שיתופים ורכישות של ספריהם. הפופולאריות של הביקורת הגיעה לרמה כזו שגם כלכלנים בוחרים לעיתים לרכב על הגל ולבקר את חבריהם למקצוע על מנת למכור ספרים או להופיע בעיתונים, ובמקרים רבים הביקורת עצמה נכונה ומעניינת (למשל, אני די מחבב את ספריו של נאסים טאלב), אך התהודה שהיא זוכה לה חסרת פרופורציה לחלוטין. לא פעם ניהלתי דיונים אל מול מגיבים לבלוג שלוקחים ביקורת על תחום מסוים ומספר קטן של כלכלנים ומכלילים אותה אל כל הכלכלנים וכל תחומי המחקר שלהם.

המקור האמיתי לפופולאריות הרבה של הביקורת כנגד הכלכלנים הוא פסיכולוגי, והוא טמון בעובדה שבניגוד לכל שאר בעלי המקצוע האקדמיים וכל שאר האנשים שלובשים חליפות, מרוויחים הרבה ומשתתפים בכנסים יוקרתיים, תפקידם המסורתי של הכלכלנים הוא להיות אלו שאומרים "לא" – אלו שמודיעים לנסיכים, מלכים, קיסרים, יאיר לפידים, וסתם אזרחים מהשורה שנגמר הכסף, ולכן לא ניתן להמשיך במלחמה, אי אפשר לממן את בניית הארמון החדש, לא חכם לחלק כעת מתנות להמונים, ואין לכם מספיק הון עצמי לרכישת הדירה.

נוח מאוד לחשוב שהכלכלנים טועים, שהם מתעלמים מכל מני גורמים, שכלכלה זו רק "אידיאולוגיה". נראה כי עצותיהם של הכלכלנים הן תמיד מלאות סבל – לעבוד יותר, לחסוך יותר, להוציא פחות, להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר (מלבד עצותיו של ג'ון מיינארד קיינס, שהרשה לפוליטיקאים להיכנס לגירעון רק כאשר המשק נמצא במשבר הכולל שיעור אבטלה גבוה, ומאז ועד היום חלקם משתמשים בו בתור תירוץ להיכנס לגירעון בכל מצב). אותם נסיכים, מלכים, קיסרים ויאיר לפידים תמיד יכלו לסמוך על הסלידה של ההמונים מהעיסוק הפיננסי, על התדמית הגרועה שהייתה מאז ומעולם לכסף, ולהאשים את הכלכלנים כשהדברים מסתבכים.

גם התקשורת פועלת על פי אותם התמריצים: כל כתבה בעיתון המתארת כנס אקדמי של כלכלנים תתחיל בתיאור החליפות היקרות שלובשים המשתתפים, המשקאות היקרים המוגשים לקהל המוזמנים או בסיפורו קורע הלב של איזה הומלס שיושב על המדרכה מחוץ לאולם הכנסים המפואר. לעומת זאת, לעולם לא תמצאו אזכור לחליפותיהם של הפיזיקאים או הביולוגים שמשתתפים גם הם בכנסים אקדמיים לא מעטים ומרוויחים לא פחות מעמיתיהם הכלכלנים.

 

אומרים שיש לכלכלנים כוח. יותר מדי כוח. מנקודת המבט שלי, זו בדיחה עצובה. כלכלנים מכל הזרמים הרי מטיפים כבר חמישים שנה לטובת סחר חופשי ונגד עיוותים, פטורים והנחות במיסוי וסובסידיות, ובכל זאת פוליטיקאים בכל מדינות העולם המערבי מתערבים בסחר החופשי ומעניקים שלל פטורים, הנחות וסובסידיות למקורבים, למקושרים, או סתם לציבור כזה או אחר שהם מקווים שיתמוך בהם. ארצות הברית, נושאת דגל הקפיטליזם, מעניקה לחקלאים האמריקנים סובסידיות שככל הידוע לי אין כלכלן אחד רציני התומך בהם, ומצילה תעשיות שנועדו לגווע. משרד האוצר הישראלי נכשל שנה אחר שנה במאבק על תקציב הביטחון המנופח. כמו כל אחד אחר, כוחם של הכלכלנים מוגבל על ידי קבוצות לחץ חזקות, חלקן מונהגות בעצמן על ידי כלכלנים.

ובכל זאת, הדברים משתנים עם הזמן, בעיקר מכיוון שלא כל הפוליטיקאים והמנהיגים הם מושחתים או טיפשים ורבים מהם מבינים את ההיגיון שבדברי הכלכלנים. במאות השנים האחרונות מנהיגי מדינות קיבלו על עצמם מרצון שלל "מגבלות כלכליות" כגון ההיצמדות לתקן הזהב במאה ה-19, הקמתם של בנקים מרכזיים עצמאיים בתחילת המאה ה-20 אשר שולטים בהיצע הכסף במנותק מהפוליטיקה, ולאחרונה גם "כללים פיסקאליים" כגון כלל ההוצאה שהונהג במדינת ישראל ובמדינות נוספות או יחס מותר של חוב לתוצר, שמטרתם להגביל את יכולתם של פוליטיקאים לשנות את הוצאות הממשלה. המגבלות האלו מפריעות לפוליטיקאים להגשים את מטרותיהם האידיאולוגית או לזכות בפופולאריות, ובכל זאת הפוליטיקאים הם אלו שכפו את המגבלות על עצמם – מאותה הסיבה שבגללה אני לא קונה עוגות שוקולד לביתי. אני יודע שאם אקנה לא אוכל לעמוד בפיתוי לחסל אותן תוך זמן קצר, ופוליטיקאים הגונים יודעים שבסופו של דבר יגיע המשבר שיאלץ אותם לבצע צעדים לא אחראיים על מנת לשמור על משרתם.

מגמה זו מעניקה כוח מסוים לכלכלנים (ביחוד אלו מהם המשרתים בבנקים מרכזיים), מה שמעורר אולי קנאה מובנת מצדם של בעלי מקצוע אחרים או מצד כלכלנים שאינם שותפים במוקדי הכוח. ועדיין, כל נושא המדיניות הפיסקאלית – מיסים, סובסידיות, הוצאות ממשלה וכו' – נשלט בגדול על ידי פוליטיקאים שנוטים לא פעם להתעלם מעצותיהם של הכלכלנים. בניגוד לדברי הביקורת שנשמעים לרוב, אנחנו רחוקים מאוד מעולם המנוהל במלואו בהתאם לתיאוריות הכלכליות שבקונצנזוס. 

 

תכנית ההנחה במע"מ של לפיד נותחה מכל כיוון אפשרי בשבוע האחרון על ידי מספר רב של כלכלנים, ואין צורך לחזור על הדברים. איני מאמין שיהיו לה השפעות חיוביות כלשהן על שוק הדיור. כמו כל פטור ממיסוי, התכנית תעוות את הקצאת המקורות במשק ותפגע ביכולתה של הכלכלה הישראלית לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. כמו כל פטור ממיסוי, אם נניח שההוצאה הממשלתית פחות או יותר קשיחה התכנית הזו פשוט מהווה העברה של כסף מאוכלוסיות מסוימות לאוכלוסיות אחרות – לאו דווקא בצורה הוגנת במיוחד. כמו כל פטור ממיסוי, ההנחה הזו הולכת להישאר איתנו למשך עשרות שנים מעכשיו, מכיוון ששום פוליטיקאי לא יעז לבטלה. כמו כל פטור ממיסוי, ימצאו בסופו של דבר קבוצות הלחץ שיצליחו לעוות את ההנחה הזו לטובתן, ובהחלט יתכן שהנהנים העיקריים מההטבה לא יהיו אותם אנשים שלהם לפיד רוצה לעזור. אך כל התוצאות האלו יגיעו אי שם בעתיד הרחוק, והציבור כבר לא יקשר אותם ללפיד. את הרווח הפוליטי שלו הוא כבר עשה. 

 

גם כלכלנים הם בני אדם.

הם לא מנותקים מהציבור, הם מרוויחים בממוצע הרבה פחות ממה שאתם חושבים, יש להם הורים וילדים ושכנים וחברים, הם לא "שבויים" בתוך שום תיאוריה, לא טורפים עניים לארוחת בוקר בהנאה סאדיסטית, ורובם לא בונים על עבודה עתידית אצל יצחק תשובה. בניגוד לפוליטיקאים, הדעות שכלכלנים רבים השמיעו בשבוע האחרון בנוגע לתכניתו של לפיד הן חפות מאינטרסים ושיקולים זרים. בחירתו של שר האוצר שלא להקשיב ליועציו איננה מעידה על אומץ לב או חוכמה יתרה, אלא על כניעה לחוקי המשחק הפופוליסטיים והליכה אחרי העדר.

שר אוצר טוב לא חייב להיות כלכלן, לא חייב להיות מבריק, אפילו לא חייב לסיים בגרות במתמטיקה, אבל ישנה תכונה אחת מאוד חשובה עבורו: שר אוצר טוב לא יחפש את אהבת הציבור או הממונים עליו. תפקידו הוא לומר להם את האמת, ביושר, גם כשהיא איננה נוחה – והאמת היא שהממשלה לא יכולה להוריד בקלות את מחירי הדירות בטווח הקצר בלי לפגוע במשק. שאיפתו הבלתי נלאית של לפיד לפופולאריות ולחיבוקו החמים של הקונצנזוס עלולה להפוך אותו לאחד משרי האוצר הפחות טובים שכיהנו בישראל בעשורים האחרונים.

להמשך הפוסט

הכלכלה הלא אמיתית

אורי כץ | 13.03.2014 | 09:55

רשומה זו עוסקת בטענות מרחיקות הלכת של התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" אודות הצורך בשינוי השיטה המוניטארית. הרשומה ארוכה ולכן, לשם נוחות, הכנתי גרסת PDF   להורדה והדפסה.

ברצוני להודות לפרופ' עומר מואב שקרא את הרשומה לפני הפרסום ותרם הערות מועילות, לד"ר אסף צימרינג שכתב את הפרק העוסק בתכנית שיקגו, במאמר של מייקל קמהוף ובספר של ענת אדמתי, ולאיתי סי, בעל הבלוג "תועלת שולית", שקרא גם הוא את הרשומה, תרם הערות מועילות ועזר באיסוף החומרים.

 

תקציר

(בהמשך הרשומה ישנה הרחבה בנוגע לכמה מהמושגים המקצועיים המופיעים כאן בתקציר)

התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" מעוניינים לקדם בישראל רפורמות דרמטיות וחסרות תקדים במערכת הפיננסית, המבוססות על הבנה לקויה באשר לאופן שבו המערכת פועלת, ועיקרן הוא ביטול הבנקאות ברזרבה חלקית בישראל.

ראשית כל, בנקים קיימים לפחות מאז המאה ה-12 ובנקאות ברזרבה חלקית קיימת לפחות מאז המאה ה-17, ועד כה התחזיות של חברי התנועה בדבר התפוצצות המערכת לא התרחשו בשום מדינה (מקרי ההיפר-אינפלציה שהתרחשו במאה השנים האחרונות לא נבעו משיטת יחס הרזרבה). לבנקים ישנה השפעה על כמות הכסף דרך יחס הרזרבה, אך בניגוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי השפעתם מוגבלת מאוד על ידי הרגולציה, על ידי שליטתו של הבנק המרכזי בבסיס הכסף ועל ידי נטיית הציבור להפקיד כסף בבנקים. הבנקים מעוניינים להגדיל את חובות הציבור אליהם, אך אין כאן שום הבדל ביניהם לבין יצרני רהיטים המעוניינים שנרכוש כמה שיותר רהיטים, יצרני טלוויזיות המעוניינים שנרכוש כמה שיותר טלוויזיות או כל תחום מסחרי אחר שקיים, ויכולתם של הבנקים "לשעבד" את הציבור לחובות מוגבלת על ידי הביקוש להלוואות בקרב הציבור – בדיוק כפי שיכולתם של יצרני הרהיטים לשעבד את הציבור לרהיטים מוגבלת על ידי הביקוש לרהיטים.

השיטה המוניטארית הקיימת איננה מחייבת גידול בחובות, מפני שהבנקים מוגבלים ביכולתם להעניק הלוואות על ידי הביקוש להלוואות, על ידי הצמיחה המאפשרת לאנשים להחזיר את ההלוואות ועל ידי יחס הלימות הון ויחס הרזרבה הקבועים בחוק. השיטה הזו קיימת כבר מאות שנים, ובכל זאת החובות לא צמחו לאורך מאה השנים האחרונות אלא עלו וירדו במדינות שונות בהתאם לשיעורי הצמיחה, משברים כלכליים ומשתנים נוספים. ישנה שונות רבה בגובה החוב במדינות שונות למרות שלכולן אותה השיטה המוניטארית. מקרים של היפר-אינפלציה במאה העשרים לא היו קשורים לשיטה המוניטארית, אלא בדרך כלל לממשלות שהדפיסו כסף באופן שאינו אחראי. גם מייקל קמהוף, הכלכלן הבכיר ביותר כיום המזוהה עם תכנית שיקגו שאותה מנסה לקדם התנועה לשינוי מוניטארי, טוען בראיון לכלכליסט שהשיטה המוניטארית הנוכחית איננה מחייבת גידול בחובות ושמקורה של הטענה הוא בלבול מושגי.

"תכנית שיקגו" היא התכנית הכלכלית המהווה את הבסיס התיאורטי והאקדמי לטענותיה של התנועה לשינוי מוניטארי. התמיכה בתכנית שיקגו בקרב המומחים היום היא זניחה. מטרותיה המקוריות של התכנית, שנהגתה בשנות השלושים של המאה הקודמת, היו לטפל בבעיות שבוודאות אינן רלוונטיות למדינת ישראל כיום, וככל הנראה אינן רלוונטיות גם למדינות אחרות. המאמר של קמהוף ובנס מקרן המטבע הבין לאומית בנידון (המוזכר רבות במאמרים ב"כלכלה האמיתית" ובטיעוני התנועה לשינוי מוניטארי) מתאר תוצאה מעניינת של מודל תיאורטי מורכב למדי, אך נראה כי עיקר התרומה של הרפורמה המוצעת על ידיהם עוברת דרך מהלכים שניתן לבצע גם ללא שינוי יחס הרזרבה, ובאופן כללי מדובר בתחום שבו לא מקובל להפוך מודלים תיאורטיים להמלצות מדיניות ללא בחינה מעמיקה ומקיפה יותר, ובוודאי שלא להסתמך עליהם בעיניים עצומות בנוגע לשינוי כל כך דרמטי. לפי התכתבות במייל עם קמהוף, התכנית לא נבדקה על ידו בהקשר של כלכלה קטנה ופתוחה כמו מדינת ישראל, ולדעתו של קמהוף מדינת ישראל איננה נמצאת במצב המצדיק את לקיחת הסיכונים הכרוכים בהפעלת התכנית שלו על כלכלה קטנה ופתוחה החשופה להתקפות ספקולטיביות ותנועות הון מהירות. 

הרשומה מפרטת טעויות וסתירות נוספות בטענותיהם של חברי התנועה לשינוי מוניטארי גם בנושאים אחרים, המעידים על מחסור בהבנה בסיסית של המערכת הכלכלית ועל הסתמכות יתר על מקורות מידע שמידת אמינותם איננה ברורה.

לאור כלל הסתירות הללו, ולאור התנערותו החד משמעית של מייקל קמהוף משתי הטענות המרכזיות של התנועה לשינוי מוניטארי – הצורך המתמיד בגידול בחובות והטענה כי השינוי המוניטארי מומלץ למדינת ישראל – נראה כי אין תמיכה תיאורטית או עובדתית כלשהי לפעילותה של התנועה. על כן אני מאמין, בדומה לעמיתי שהזכרתי בפסקת ה"תודות" ובדומה לכלכלנים שצוטטו בראיון בעיתון כלכליסט בנידון, שהתנועה לשינוי מוניטארי איננה מקדמת שינוי שהוא מומלץ לכלכלת ישראל, ושהביקורת שלה על המערכת איננה מדויקת בלשון המעטה.

 

1. הקדמה

הבלוג "הכלכלה האמיתית", המנוהל על ידי ערן הילדסהיים, הוא ככל הנראה הבלוג הכלכלי הפופולארי ביותר במדינת ישראל – ולא במקרה. הוא משלב כתיבה על מגוון רחב של נושאים כלכליים, רובם מתורגמים מאתרים זרים, והכל מוסבר ומתואר באופן בהיר ונגיש. ניכר כי כותביו מקדישים מאמצים רבים להפעלת האתר מתוך אמונה אידיאולוגית כנה בחשיבותו לדיון הציבורי בישראל. בשנה האחרונה עלה הבלוג מדרגה, עם ייסודה של קבוצת לובי בתוך מפלגת העבודה המוקדשת כולה ל"שינוי המוניטארי" הנתמך על ידי הכותבים (על פי מיטב הבנתי התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" מנוהלים על ידי אותם האנשים, ובהמשך הרשומה אתייחס אליהם כאל מקשה אחת). התנועה ערכה בחודש דצמבר האחרון כנס שבמסגרתו נאמו בזכותה חברי כנסת כגון משה פייגלין ואבישי ברוורמן, ובמסגרת ראיון לכלכליסט מצהירים ראשי התנועה על כוונותיהם לגייס בכירים נוספים לקראת הבחירות הבאות לכנסת.

במאמר בעיתון כלכליסט שבקישור הקודם וברשומה שפרסם אורי רדלר בשנת 2012 אודות התנועה אתם יכולים לקרוא על האנשים שמאחורי התנועה ועל מקורותיה, כגון הסרט הקונספירטיבי "צייטגייסט", פרויקט ונוס והעמותה הבריטית "כסף חיובי". קיימות תנועות דומות בארצות אחרות, אך נראה שבשום ארץ אחרת בעולם לא הצליחו תנועות רדיקאליות מעין אלו לצבור את ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שהילדסהיים וחבריו צברו בישראל מאז המחאה החברתית (ראו למשל כתבה ישנה יותר בכלכליסט שדווקא תומכת בתנועה, או ראיונות תכופים של מובילי התנועה בתכנית הרדיו של קרן נויבך). הרשומה הזו במובן מסוים משלימה את המאמר מכלכליסט, על ידי פירוט רחב של האופן שבו המערכת המוניטארית עובדת, ומדוע התנועה לשינוי מוניטרי טועה ומטעה.

ליבת האידיאולוגיה שמובילים אנשי התנועה המוניטרית נוגעת לחובות הבנקים והיווצרותו של הכסף.  מסביב לליבה זו בנו חסידי השינוי המוניטארי מסכת שלמה של טיעונים והשקפות עולם, חלקם סותרים זה את זה, המשלבים ביחד רעיונות קונספירטיביים, ביקורות על המערכת הקיימת מכיוונים סוציאליסטים או ליברטריאנים, ובסופו של דבר הבטחות לפתרונות קסם שיהפכו את מדינת ישראל למדינה עשירה ומאושרת. הקו המשותף לכל הנושאים שעליהם מדברים אנשי התנועה לשינוי מוניטארי הוא ההנחה שאם נפגע בבנקים הציבור בהכרח ירוויח מכך, והשנאה לבנקים היא מקור הפופולאריות שלהם (כפי שכתב פול קרוגמן, הדיון על בנקים נוטה לאחד את הקצוות האידיאולוגים מימין ומשמאל וליצור חיבור מוזר בין אנשים שלא יסכימו על שום דבר אחר בעולם מלבד על היותם של הבנקים הם רשע טהור).

אותה תיאוריה לגבי יחס הרזרבה, חובות וכסף מהווה את המגן שמאחוריו מסתתרים אנשי התנועה ממבקריהם, כאשר הם שולחים אותם לקרוא מאמרים מתמטיים של חוקרי קרן המטבע הבין לאומית ולהתווכח עם זוכי פרס נובל שנפטרו לפני עשור או שניים (לאף אחד ממובילי התנועה המוניטארית, לפי תיאורם בראיון לכלכליסט, אין את ההכשרה הכלכלית הנדרשת על מנת להבין את המאמרים האלו). אך עיקר הסכנה המגולמת בבלוג "הכלכלה האמיתית" היא היומרה להעניק המלצות מדיניות מרחיקות לכת למדינת ישראל, והצלחתם של הילדסהיים ושותפיו להנהגה ביצירת דור שלם של חסידים, סוג של כת אם תרצו, המאמינים כי המלצותיו יובילו אותנו אל גן העדן המיוחל.

אין לי חיבה יתרה למערכת הפיננסית, איני מקבל תשלום ממנה ואין לי כל כוונה לעבוד בה בעתיד הנראה לעין. ישנה ביקורת רבה בקרב כלכלנים על הנפח שתופסת המערכת הפיננסית בכלכלת העולם המודרני ועל מבנה התמריצים שקבעו עבורה הרגולטורים. הנושא שרוי במחלוקת קשה. אך הבלוג "הכלכלה האמיתית" והתנועה לשינוי מוניטארי מנצלים את המחלוקת הזו על מנת לקדם רעיונות הזויים שבתוך קבוצת החוקרים הרציניים גם מבקריהם החריפים ביותר של הבנקים לא היו מעיזים לשקול.

אם הקונצנזוס כנגד התנועה לשינוי מוניטארי יכול לכלול בתוכו גם את פרופ' עומר מואב וגם את פרופ' יוסי זעירא (המייצגים צדדים אידיאולוגים הפוכים של הדיון הכלכלי), גם אותי וגם את אורי פסובסקי מכלכליסט (שבדרך כלל מחבב רעיונות כלכליים חתרניים), מגיע הרגע שבו התומכים בתנועה נדרשים לשקול מחדש את מחויבותם כלפיה.

הרשומה נשלחה לפני הפרסום לאנשי התנועה לשינוי מוניטארי ולערן הילדסהיים. בסופה של הרשומה מצורפת תגובתם.

 

2. כיצד נוצר כסף

"כסף נוצר מחוב", טוענים הילדסהיים וחסידיו – ותחת הגדרות מסוימות של "כסף" אפשר לומר שהם צודקים. הטעות שלהם היא הטענה שיש כאן בעיה כלשהי שנדרש לתקן. הדברים שאכתוב בפרק זה כתובים בכל ספר סטנדרטי של מבוא למאקרו כלכלה שהתפרסם במאה השנים האחרונות, והם לא יחדשו שום דבר לאף כלכלן. בתור דוגמה החלטתי להתבסס על ספרו של פרופ' יורם מישר, "המאקרו כלכלה של ישראל", שמשמש בלימודי תואר ראשון בכלכלה ונמצא במקרה כאן לידי כרגע. הדוגמה שלהלן מתארת בהפשטה תהליך הדרגתי שהתרחש בכמה מאות השנים האחרונות.

הלוואות בריבית קיימות כבר אלפי שנים, אך הבנקים הראשונים הופיעו רק לפני כחמש מאות שנים. נתחיל ממצב שבו לא קיימים בנקים ונניח שישנם 500 מטבעות זהב במשק – זהו "היצע הכסף" במדינה. יום אחד מגיע לו איזה שהוא איטלקי, מתיישב על ספסל ברחוב ומכריז על עצמו כעל הבנק הראשון במדינה (המילה "בנק" לקוחה מהמילה "ספסל" באיטלקית, מכיוון שהבנקאים הראשונים אכן ישבו כך על ספסלים ברחוב). מספר אזרחים שאינם זקוקים ברגע זה לכספם מפקידים אצל הבנקאי שלנו את מטבעות הזהב שלהם, ועכשיו יש בכספת הבנק 200 מטבעות זהב, והבנקאי נותן לאנשים שטרות התחייבות שלפיהם יש להם את הזכות למשוך מהבנק את כספם. אז לפני כן היו בידי הציבור 500 מטבעות זהב, ועכשיו יש ברשותם 300 מטבעות זהב, ושטרי התחייבות בשווי 200 מטבעות זהב. סך כל היצע הכסף במשק לא השתנה.

במשך ימים ולילות ישב הבנקאי שלנו על הספסל לצד הכספת שלו, אכל לצידה, ישן לצידה, עד שיום אחד הגיע לבקרו אחיו הקטן. "אחי היקר!", אמר לו, "כמה זמן לא התראינו! ממש התגעגעתי אליך. ואיזה ספסל יפה יש לך פה…"

החמיץ הבנקאי את פניו, ושאל את אחיו הקטן במה הוא הסתבך הפעם.

"להסתבך? לא, מה פתאום… פשוט רציתי לבקר אותך, זה הכל"

הביט הבנקאי באחיו. הביט האח בבנקאי.

"טוב", אמר האח, "יש את העניין הזה עם משחק קלפים ששיחקתי לא מזמן, ובהתחלה הייתי ממש טוב בו, והרווחתי המון כסף, ורציתי להגיע לכאן כדי לקנות לך כרכרה חדשה עם כל הכסף שהרווחתי, אבל אז ברגע האחרון עשיתי טעות, ו – "

"כמה אתה חייב?"

"עשרה מטבעות זהב"

עיניו של הבנקאי כמעט שיצאו מחוריהן בעקבות הסכום העצום, "עשרה מטבעות זהב?!"

האח היה בצרה צרורה. אם לא יצליח לשלם בזמן יכניסו אותו לבית הכלא. לפתע, בזווית עינו, הבחין הבנקאי בכספת שלו. מה יקרה אם הוא ילווה לאחיו עשרה מטבעות זהב מהסכום הנמצא בכספת? במשך החודשיים האחרונים רק מעטים מבעלי שטרות החוב הגיעו אליו על מנת למשוך את המטבעות שלהם, ומדי פעם גם היו מגיעים אנשים חדשים ומפקידים אצלו את כספם. מספר המטבעות בכספת נע בין 195 ל-205. שום דבר לא יקרה אם יהיו שם עשרה מטבעות פחות, הסיכוי שכל לקוחותיו יגיעו וידרשו את כל המטבעות שבכספת בו זמנית הוא אפסי (התובנה הזו למען האמת הופיעה באזור המאה ה-17 בלונדון).

הבנקאי החליט להלוות לאחיו עשרה מטבעות זהב בריבית המקובלת בשוק. מה קרה להיצע הכסף במדינה? ובכן, לאנשים עדיין יש 300 מטבעות זהב בכיסים שלהם, ועדיין יש להם שטרי התחייבות בשווי 200 מטבעות זהב. ולאחיו של הבנקאי יש עוד עשרה מטבעות זהב, כך שבסך הכל היצע הכסף במדינה הוא 510 מטבעות זהב. הבנקאי שלנו ייצר כסף! למעשה, בכספת של הבנק ישנן 190 מטבעות זהב, אך הבנק חייב 200 מטבעות זהב ללקוחותיו (היחס 190/200 נקרא "יחס הרזרבה").

מכאן צמח התפקיד המודרני של הבנקים: תיווך בין אנשים שאינם זקוקים כעת לכספם לבין אנשים שזקוקים כעת לכסף ומעוניינים בהלוואה. העסק המרכזי של בנקים הוא הלוואות, לא שמירה על כספי הציבור באיזו כספת נסתרת. חשוב להדגיש זאת: בנקים הם חשובים מאוד לכלכלה – בלעדיהם אנשים פרטיים לא היו יכולים לקחת הלוואה לרכישת דירה, ויזמים היו מתקשים להקים עסקים חדשים. הם מספקים שירות שאין לו תחליף. מעולם לא התקיימה ולעולם לא תתקיים מדינה עשירה שאין בה מגזר פיננסי מפותח (ביחס לתקופה ההיסטורית הרלוונטית), וכלכלנים רבים מאמינים שהמוסדות הפיננסים המורכבים של מדינות המערב תרמו תרומה מכרעת למהפכה התעשייתית ולקדמה שכולנו נהנים ממנה היום.

בעבר לא הייתה רגולציה על יחס הרזרבה. כיום בחלק מהמדינות הרגולציה קובעת כללים שונים לגבי יחס הרזרבה הנדרש, וניתן לראות את המספרים כאן. בישראל יחס הרזרבה המותר לבנקים הוא 6% – כלומר, הבנקים צריכים להחזיק במרתפיהם רק 6% מכל מה שאתם מפקידים אצלם. באוסטרליה, ניו זילנד ושבדיה אין בכלל יחס רזרבה והבנקים קובעים בעצמם כמה הם רוצים להחזיק לפי מידת הסיכון שהם חושבים שקיימת למקרה שבו כל לקוחותיהם ידרשו את הכסף בו זמנית (מקרים כאלו נקראים גם "ריצה על הבנק", מכיוון שבמקור הלקוחות היו באמת צריכים לרוץ במהירות – הראשונים קיבלו את אותם אחוזים בודדים שנמצאים בכספות הבנק, והאחרונים לא קיבלו כלום). כיום יחס הרזרבה הוא לא בהכרח חסם אפקטיבי, מכיוון שישנן מגבלות נוספות על הבנקים כגון מגבלת הלימות ההון שנתייחס אליה בהמשך.

על פי "הכלכלה האמיתית" המערכת שתיארתי כאן תביא להיפר-אינפלציה והתמוטטות עולמית. הבעיה היא שכל מה שכתבתי כאן לא התחיל בשנת 2000. גם לא בשנת 1950 או בשנת 1900. גם לא בשנת 1800. לפי מקורות שונים, העסק היה ברור וידוע כבר במאה ה-17, ושום כלכלה לא התמוטטה – ההפך, האנושות פרחה וצמחה מאז באופן חסר תקדים, ואף אחד ממקרי ההיפר-אינפלציה שהתרחשו בחמש מאות השנים האחרונות לא קשור ליחס הרזרבה (הרחבה בעברית בנושא מקורותיה של שיטת הרזרבה החלקית ניתן למצוא בבלוג "תועלת שולית", כאן). זה עבד במשך מאות שנים במהלכן העולם צמח בקצב חסר תקדים, וזה עובד כיום בכל המדינות המפותחות. זו גם הסיבה שבזכותה הבנקים משלמים לכם ריבית על פיקדונות.

כל הדברים האלו ידועים וברורים כבר שנים רבות, מה שמוביל לתובנה מצערת בנוגע למערכת החינוך שלנו: בעולם שבו ילדים היו לומדים בתיכון על בסיס הכסף, יחס הרזרבה וכמות הכסף במקום, נגיד, על עוד אחד מספריו של ש"י עגנון, התנועה לשינוי מוניטארי לא הייתה מצליחה לצבור תאוצה. אנשים רבים מופתעים לגלות שהבנק מלווה את הכספים שהם מפקידים בו, ובעקבות אותה הפתעה מנגנוני הביקורת והספקנות הטבעיים שלהם נחלשים והם מוכנים להאמין שמדובר בסוג כלשהו של תרמית. אפשר להירגע: זהו המצב בכל מדינה בעולם שבה קיימים בנקים כבר כחמש מאות שנים.

לחברי התנועה המוניטארית לא אכפת. בראיון לכלכליסט טוען ערן הילדסהיים שהוא לא חושב שיש סטודנט אחד לכלכלה שמבין שכך נוצר כסף, ובראיון לאתר מאקו הוא טוען שמדובר בתרמית פירמידה (זהו ראיון מדהים – אין כמעט משפט אחד נכון שהילדסהיים מוציא מפיו). ובכן, בספרו של יורם מישר מופיע במפורש, ואפילו בהדגשה, המשפט "הבנקאי כאילו ייצר כסף!". כך גם בספרי מבוא אחרים. זה גם מה שאני והמתרגלים האחרים אומרים לסטודנטים שלנו בקורסי המבוא. אלו הדברים שכותב פרופ' מישר בהמשך הפרק:

"יצירת הכסף יש מאין בידי הבנקאי דומה במידה רבה להונאה המבוססת על אחיזת עיניים. לציבור 'נדמה' שלבנק יש כיסוי מלא המאפשר משיכה לפי דרישה של כל הכספים שהופקדו בו; אך בפועל אין זה כך. זהו אחד מעקרונות הפעולה הבסיסיים ביותר של הבנקים המסחריים גם בימינו. [...] ניסיונם של בנקאים הוכיח להם שדי ברזרבה של פחות מעשרה אחוזים מסך ערך ההפקדות על מנת שיוכלו לעמוד בהתחייבותם למפקידים בהסתברות גבוהה ביותר. [...] שיקולים אלו הם שאיפשרו כבר לבנקאים של ימי הביניים לבצע את אותה אחיזת עיניים".

פרופ' יהודה כהנא מהתנועה לשינוי מוניטארי (שהוא אינו כלכלן אלא מומחה לביטוח) טוען בראיון בכלכליסט שכלכלנים למדו את זה אבל "הם לא חושבים את זה". משעשע לראות כיצד מובילי התנועה המוניטארית מסוגלים בו זמנית לטעון שכלכלנים אינם מודעים לנושא יחס הרזרבה, וגם לשלוח את מתנגדיהם לקרוא מאמרים בנידון שנכתבו על ידי מילטון פרידמן ואירווינג פישר, שניים מהכלכלנים החשובים ביותר שחיו במאה העשרים.

 

3. מה עושים בנקים מרכזיים?

האם הבנק המרכזי של המדינה הוא לא הגורם שאחראי על ייצור הכסף? מדוע מדינות נותנות לבנקים המסחריים לעשות משהו שהבנק המרכזי אמור לעשות? על מנת לענות על השאלות האלו עלינו לצלול אל תוך ההגדרות של "כסף". להלן שתי הגדרות שישמשו אותנו לצורך הדיון:

בסיס הכסף: במונחי הדוגמה הקודמת – כמות מטבעות הזהב שיש במשק, סך כל המזומנים, בארנקיהם של הפרטים או בכספת אשר בבנק. בסיס הכסף לא יכול לגדול אלא אם הבנק המרכזי מדפיס שטרות או מטביע מטבעות נוספים. הבנק המרכזי קובע אותו והבנקים המסחריים לא משפיעים עליו. בדוגמה הקודמת בסיס הכסף היה ונשאר 500.

כמות הכסף (לעיתים נקרא גם סך אמצעי התשלום במשק): אלו הם האמצעים לתשלום מיידי שנמצאים ברשות משקי הבית והעסקים, סכום המזומנים שיש לציבור בארנק והפיקדונות בבנקים המאפשרים משיכה מהירה בכל רגע נתון. בדוגמה הקודמת כמות הכסף הייתה בהתחלה 500, ואז צמחה ל-510. הבנקים המסחריים משפיעים על כמות הכסף. כמות הכסף במשק מושפעת גם מיחס הרזרבה של הבנקים המסחריים (שהרגולציה במרבית המדינות קובעת גבולות עבורו), וגם מבסיס הכסף.

בנקים מרכזיים הופיעו במהלך המאה העשרים, בתור גופים עצמאיים שאמורים להיות מנותקים מהממשלות ולנהל מדיניות מוניטארית לטובת המשק. הם מסוגלים לשלוט בבסיס הכסף, והם קובעים את דרישות הסף לגבי יחס הרזרבה ויחס הלימות הון.

             בנק ישראל. התמונה מאת אסתר ענבל, זמינה כאן

מה הקשר בין בסיס הכסף לבין כמות הכסף? נראה דוגמה פשוטה.

נתחיל מהדוגמה הקודמת וניקח יחס רזרבה דומה יותר לזה הקיים היום, נניח 10%. כלומר, אם אנשים הפקידו 200 בבנק, הבנקאי יכול לשמור אצלו רק 20 ולהלוות את השאר. לציבור יש 300 מטבעות זהב בכיס, עוד 180 מטבעות שהלווה להם הבנקאי (סך הכל 480) ושטרי חוב בשווי של 200. כמות הכסף במשק היא 680, ובסיס הכסף הוא עדיין 500.

עכשיו נניח שהבנק המרכזי מנפיק עוד 100 מטבעות זהב ונותן אותם לציבור, ונניח שהציבור לא רוצה עוד כסף מזומן, כלומר רוצה להישאר עם 480 מטבעות. אז מה שיקרה זה שהציבור יפקיד 100 מטבעות בבנק, ואז הבנקאי ילווה 90, ואז הציבור שוב יפקיד 90 (כי הוא לא זקוק ליותר מ-480 מטבעות), והבנקאי ילווה 81, וכך הלאה. בסופו של התהליך לציבור יהיו 480 מטבעות כמו מקודם, ושטרי חוב בערך של 1,200 מטבעות (בבנק יהיו 120 מטבעות, כך שיחס הרזרבה נשמר). כמות הכסף היא 1,680 (הפרש של 1000) ובסיס הכסף גדל ל-600 (הפרש של 100). היחס בין היקף העלייה בכמות הכסף לבין גידול בבסיס הכסף נקרא "מכפיל הכסף", וכאשר כמות המזומנים שהציבור רוצה להחזיק היא קבועה הוא שווה לאחד חלקי יחס הרזרבה. בדוגמה שלנו הוא שווה לעשר. כלומר, אם הבנק המרכזי בוחר להגדיל את בסיס הכסף בסכום מסוים (במקרה שלנו 100) אז כמות הכסף במשק תגדל פי 10. וממאמרי התנועה לשינוי מוניטארי ניתן לקבל את הרושם שאין לו השפעה בכלל…

לסיכום, הבנק המרכזי יכול להשפיע על כמות הכסף במשק על ידי הדפסת כספים ועל ידי קביעה של יחס הרזרבה המותר בחוק. אם לא הייתה לו את ההשפעה הזו הוא לא היה יכול להשפיע בכלל על הריבית במשק או על האינפלציה. להגיד שלבנק המרכזי אין שליטה על הכסף בגלל שהכסף שהופק על ידי הבנק המרכזי הוא רק חלק קטן מסך אמצעי התשלום, זה בערך כמו להגיד שלכמות פולי הקפה אין השפעה על כמות הקפה בעולם, כי בכל כוס קפה יש 95% מים, ורק 5% קפה. או, במילים אחרות, קשקוש מוחלט.

ויש עוד. כפי שניתן לומר שהבנקים "מייצרים כסף" כך ניתן לומר שאתם "מייצרים כסף" כשאתם מחליטים מהו הסכום שתחזיקו בארנק ומהו הסכום שתפקידו בבנק –  אם בדוגמה שתיארנו הציבור יחליט שהוא מעוניין להחזיק יותר מטבעות בבנק כמות הכסף תגדל מכיוון שהבנק יוכל להלוות יותר. הבנקים המסחריים לא יכולים להגדיל את כמות הכסף מבלי שאנחנו, האזרחים, נלווה להם את הכסף (כפיקדונות) ונבקש מהם אשראי (כהלוואות). מלבד הבנק המרכזי, הגורם שמשפיע על כמות הכסף בכלכלה הוא בסופו של דבר הציבור. הבנקים המסחריים הם בסך הכל כלי.

 

4. האם השיטה הזו מחייבת גידול מתמיד בחובות?

הטענה בדבר ההכרח שבהגדלת החובות היא מרכזית באידיאולוגיה שמציגים חברי התנועה לשינוי מוניטארי, וחוזרת על עצמה בכל ראיון עם חברי התנועה. נבחן את הטענה הזו ממספר כיוונים.

כיוון ראשון – האינטרס של הבנקים עצמם: אם הבנקים מרוויחים את כספם מהלוואות, האם באמת משתלם עבורם לשעבד את כולנו לחובות?

ובכן, ברור שמשתלם עבורם לשעבד את כולנו לחובות (בתנאי שנוכל להחזיר את החובות האלו). הם רוצים שניקח כמה שיותר הלוואות, כי הם מרוויחים כסף מהריבית. וגם יבואני המכוניות רוצים שנקנה כמה שיותר מכוניות, והמוכרים בשוק רוצים שנקנה כמה שיותר עגבניות, ויצרני הרהיטים רוצים שנקנה כמה שיותר רהיטים, וחברות הטבק רוצות שנקנה כמה שיותר סיגריות, וחברת לגו רוצה שאני אקנה כמה שיותר דגמי לגו מגניבים תחת התירוץ של מתנות לבן שלי (כל אחד וההתמכרויות שלו). אך למזלנו הרב אנחנו הצרכנים ניחנו ביכולת המופלאה לומר לכל האנשים האלו את המילה "לא" – ולכן רובנו לא טובעים בחובות, מכוניות, עגבניות, רהיטים, סיגריות, או טירות אבירים מרשימות שתופסות את כל השטיח שבסלון.

חוב הוא מוצר כמו כל מוצר אחר, והוא מציית לכללי הביקוש וההיצע – הוא לא יכול לגדול אם אין ביקוש להלוואות מצד הציבור. אין כאן שום הבדל לעומת מוצרים אחרים. יכולתם של הבנקים להרוויח ממתן הלוואות לא אומרת שנטל החובות על משקי הבית הולך לצמוח לאינסוף, בדיוק כפי שיכולתם של המוכרים בשוק הכרמל להרוויח ממכירת עגבניות לא מובילה למצב שבו כולנו מחזיקים בבתינו מחסנים מלאים בעגבניות נרקבות.

מעבר לכך – כפי שציינתי בסוגריים לפני כן, לבנקים משתלם לתת הלוואות רק למי שמסוגל להחזיר את ההלוואות. מדי יום מוחקים הבנקים ממאזניהם הלוואות גרועות שניתנו לאנשים שלא מסוגלים להחזיר את הכסף, רובם המכריע אינם מיליארדרים. אם אתם לא יכולים להחזיר את ההלוואה הבנק מפסיד. החובות יכולים לגדול רק כאשר יכולתם של אנשים להחזיר את הכסף – כלומר, סך התוצר בכלכלה – גדל. הצמיחה בקצב שמאפשר החזר הלוואות היא לא תנאי לכך שהמערכת לא תתפוצץ, אלא תנאי מקדים לעצם קיומן של ההלוואות. אם הבנקאים לא חושבים שתתרחש צמיחה שכזו אצל הגופים שלהם הם מלווים הם לא ילוו את הכסף. אף אחד לא מכריח את הבנקים להלוות כסף, ונוחי דנקנר לא יכול להדפיס כספים על מנת להחזיר לבנקים את חובותיו. ולבסוף, כפי שנכתב לפני כן, הבנקים מוגבלים על ידי יחס הלימות ההון ויחס הרזרבה מבחינת יכולתם להעניק אשראי לציבור.

 

כיוון שני – הקשר בין כמות הכסף הנדרשת על מנת להחזיר את החובות לבין שיעור הצמיחה. הטיעון המופיע באתר "הכלכלה האמיתית" בנידון נראה כך:

  1. מכיוון שכסף נוצר מחוב, לכסף יש גם ריבית.
  2. על מנת להחזיר גם את החובות וגם את הריבית שלהם כמות הכסף במשק צריכה לגדול בכחמישה אחוזים כל שנה.
  3. מכיוון שכלכלות מודרניות לרוב לא גדלות בקצב כזה כמות הכסף גדלה מהר יותר מאשר התוצר במשק, מה שמוריד את ערכו של הכסף – במילים אחרות, אינפלציה.
  4. מכיוון שמדובר כאן בגידול מעריכי המערכת הזו תתפוצץ בסופו של דבר.

אם טיעון זה היה נכון, חישוב פשוט של גידול לוגריתמי היה מוביל למסקנה כי המערכת הייתה אמורה להתפוצץ אי שם באמצע המאה ה-17, לא יותר משנים ספורות לאחר הופעתה. מדוע זה לא קרה? מדוע האינפלציה במרבית המדינות המפותחות נמוכה כבר עשורים רבים? ובכן, מכיוון ששני השלבים הראשונים של הטיעון הזה הם פשוט שגויים. אותו שטר כסף יכול לעבור ידיים רבות במהלך שנה בודדת ולהחזיר חובות וריביות ללא צורך בהדפסת שטרות נוספים, וממילא הסיבתיות היא בכיוון ההפוך – החוב לא ייווצר אם הבנקים לא מאמינים שתהיה צמיחה שתאפשר להחזיר אותו.

 

כיוון שלישי – הנתונים. האם חובות משקי הבית גדלים אקספוננציאלית ביחס לתוצר? האם העולם בדרך להיפר-אינפלציה? להלן חובות משקי הבית והפירמות (ביחס לתוצר) עבור ארצות הברית החל משנת 1900 ועד היום (מקור – כאן):

 

בנקאות ברזרבה חלקית קיימת בארצות הברית עוד לפני המאה ה-19 ובמשך כל תקופת הזמן המתוארת בתרשים. כפי שניתן לראות, היחס בין החוב לתוצר עלה באופן דרמטי במלחמת העולם השנייה ועוד פעם בעקבות המשבר האחרון, אבל בתקופות אחרות הוא יורד. אין כאן איזה שהוא פיצוץ אקספוננציאלי כלפי מעלה. גם עבור מדינות אחרות הנתונים מעלים תמונה דומה. בישראל החובות היו נמוכים ביחס לארצות הברית ואירופה בעשור האחרון, כפי שמעלה התרשים הבא הלקוח ממסמך של בנק ישראל:

 

יש הרבה תרשימים שבהם ישראל "יוצאת גרוע" ביחס לשאר מדינות העולם. תרשימים שעוסקים בחובות הם לא כאלו – זו פשוט לא בעיה מהותית במשק הישראלי. החובות מושפעים מכל מני תהליכים ובראש ובראשונה מהצמיחה בתוצר, ולכן לא פלא שיש שונות גבוהה בגובה החובות בין המדינות למרות שלכולן אותה השיטה המוניטארית ויחסי הרזרבה הם די דומים. חיפוש קצר יעלה כי גם נתוני האינפלציה עולים ויורדים ומשתנים בין מדינות ללא איזו מגמת היפר-אינפלציה המחכה לכולנו מעבר לפינה. זה פשוט לא קורה.

למעשה, בראיון לכלכליסט הסביר מייקל קמהוף מקרן המטבע הבין לאומית – הסמכות האקדמית שעליה נתלית התנועה לשינוי מוניטארי – שהטיעון בנוגע לגידול ההכרחי בחובות איננו נכון. ואם כבר הזכרנו אותו, אז בואו נדבר קצת לעומק על המאמר של קמהוף ובנס ועל תכנית שיקגו, ונתאר את המקורות האקדמיים שמאחוריהם מסתתרים ערן הילדסהיים וחסידיו.

 

5. תכנית שיקגו, מייקל קמהוף וענת אדמתי: הבסיס האקדמי של התנועה לשינוי מוניטארי

(פרק זה נכתב על ידי ד"ר אסף צימרינג)

תכנית שיקגו הייתה תכנית מעניינת, ותיכף נדבר עליה עוד קצת. אבל הדבר הראשון שצריך להגיד עליה זה שגם בקרב תומכי התכנית, אף אדם רציני, אף פעם, לא חשב עליה בתור פתרון קסם. להיפך. המקום הנכון להתחיל סקירה של תכנית שיקגו הוא בציטוט מתוך "התכנית לרפורמה מוניטרית" שהיא הגלגול השני, היותר מהוקצע ויותר מפורסם, של מה שמכונה "תכנית שיקגו". וכך כתבו אירוינג פישר וחבריו ביולי 1939, עדיין תחת הרושם המר של ימי השפל הגדול בארה"ב:

"זוהי מטרה חשובה, לכן, לתקן ולבנות מחדש את המערכת הכלכלית כך שהיא תוכל, שוב, להעסיק את המקורות היצרניים שלנו במידה המלאה ביותר שניתן… הבעיות שאנו ניצבים בפניהן אינן פשוטות, אין לנו פתרון שמהווה תרופה לכל (panacea) הבעיות. למרות זאת, אנחנו מאמינים ששינויים יסודיים במערכת הכלכלית הם חיוניים לכל ניסיון מוצלח לפתור את בעיית האבטלה של עובדים, חומרי גלם, קרקע ומכונות" (עמוד 2, כאן. ההדגשות שלנו)

כלומר, הוגי התכנית הציעו רעיון שיוכל, לטענתם, לסייע להפחית את בעיית האבטלה, ובאופן כללי יותר – למתן את מחזורי העסקים (המתארים תקופות של שפל וגאות בכלכלה). אירוינג פישר ציין עוד כמה יתרונות של התכנית, אבל הם היו בפירוש משניים למטרה העיקרית, שהיא מיתון מחזורי העסקים. עכשיו, לא חסרות בעיות בכלכלת ישראל, אבל אבטלה היא לא אחת מהן. ובקשר לשיעור השתתפות בכוח העבודה – שום תכנית שמטרתה לצמצם את האבטלה שנובעת ממחזורי העסקים לא יכולה לשנות את מספר אלה שכלל אינם מחפשים עבודה. התכנית לא תשפיע על שיעור ההשתתפות בכוח העבודה.

למעשה, כלל לא ברור מה היו טוענים הוגי התכנית כיום, מול הבנקים המרכזיים בעולם המפותח בכלל, ובישראל בפרט. חלק ניכר מהביקורת של תכנית שיקגו הופנה כלפי חוסר המקצועיות וחוסר העצמאות של בנקים מרכזיים. למשל, עיקרון מספר חמש בתכנית (עמוד 11) דורש שלסמכות המוניטרית יוגדרו מטרות ברורות בחוק. זה כבר קיים מזמן בבנק ישראל, וברוב העולם. בעמודים 18-19 תוכלו למצוא את ההמלצות להגנה על העצמאות של הרשות המוניטרית – שוב, דבר שקיים בישראל, וברוב העולם המערבי, כבר מזמן. וגם כשמגיעים ללב העניין, יחס הרזרבה, הביקורת של הוגי תכנית שיקגו היא הרבה יותר עדינה ממה ש"הכלכלה האמיתית" רוצה שתחשבו. שוב, ציטוט:

"למרות הפגמים האינהרנטיים של שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית, סמכות מוניטרית יכולה, ללא ספק, דרך ניהול נכון, לספק מדיניות מוניטרית טובה בהרבה ממה שהפדרל ריזרב [הבנק המרכזי של ארה"ב] סיפק בעבר. אבל, המשימה הזו תהיה פשוטה יותר, אם נחסל את שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית".  (עמוד 22)

בניגוד למצב בתחילת המאה העשרים (אפשר לקרוא על כך כאן), בנקים מרכזיים בכל העולם מנוהלים כיום, בדרך כלל, על ידי אנשים רציניים. מאד. הכלים שעומדים לרשותם, החל מהניסיון ההיסטורי המצטבר, דרך מחשבים, ועד לכלים התיאורטיים שיש היום, הם משוכללים וטובים לאין ערוך ממה שאפשר היה בכלל לדמיין בשנת 1939. יתר על כן, בניגוד לעבר, אז משברים פיננסיים (והמיתונים שבאו אחריהם) היו קשורים בריצות של מפקידים על הבנקים, המשברים המשמעותיים של התקופה האחרונה לא היו קשורים כלל לרזרבות של הבנקים. בועת הדוט.קום התנפחה בבורסות, ומומנה על ידי מניות שנסחרו במחירים מגוחכים – לא דרך הלוואות לא אחראיות של בנקים. שום יחס רזרבה לא היה משפיע על התהליך הזה, ופיצוץ הבועה קרה כולו בבורסה, לא בריצה על הבנקים. גם המשבר האחרון לא היה קשור ליחס הרזרבה. ה"ריצה על הבנקים" שהובילה לקריסת בר סטרנס, ואחר כך ליהמן בראדרס, לא הייתה ריצה של מפקידים על בנקים עם יחס רזרבה. זו הייתה ריצה על מה שמכונה "the shadow banking system". מערכת שבה בנקי השקעות נתנו הלוואות ענק לטווח ארוך, ולקחו מגופים מוסדיים אחרים הלוואות ענק שחודשו מדי יום(!), עד שיום אחד חלק מהגופים החליטו לא לחדש עוד את ההלוואות האלו (זה, היעדר חידוש ההלוואות, הוא ה"ריצה על הבנק"). שוב – שום יחס רזרבה לא היה משפיע על התהליך הזה שממילא קרה בחלק של עולם הבנקאות שיחס הרזרבה לא חל עליו, ושתכנית שיקגו לא נוגעת בו כלל. ובכלל ריצות קלאסיות על הבנקים (כאלו שנובעות מיחס הרזרבה) הן כבר מזמן לא בעיה. בארה"ב יש ביטוח פדרלי לפיקדונות עד 250,000$, ואף לקוח לא איבד ולו סנט בגלל ריצה על הבנקים כבר עשורים רבים בארצות הברית. בבריטניה, הכי קרוב לזה היה בנק נורת'רן רוק, שהיה הריצה הראשונה על בנק בבריטניה מזה 150 שנה, וגם שם בסופו של דבר המפקידים לא נפגעו. אפילו אם קונים את כל מה שתומכי התכנית מנסים למכור – וזה רחוק מלהיות המצב, אבל נניח לרגע – עדיין מדובר בתכנית שלא מכוונת בכלל לבעיות שיש בישראל כיום, וספק אם היא מסייעת לבעיות בשאר העולם. על הפנטזיות האוטופיסטיות של "כלכלה אמיתית" בטח שאין מה לדבר בהקשר של תכנית שיקגו.

אז מה הם בעצם אומרים?

לב הטיעון של תכנית שיקגו המקורית, וגם של קמהוף ובנס מקרן המטבע הבין לאומית שכתבו מאמר שהעלה את תכנית שיקגו שוב לתודעה (והפכו מיד לגיבורים של תנועת "כלכלה אמיתית"), הוא שהסיפור שהובא בתחילת הפוסט על יצירת כסף בבנקים הוא לא האמת. שיצירת הכסף לא מתחילה עם הפקדות של כסף אמיתי, שאז מוכפל דרך מנגנון ההלוואות והרזרבות של הבנק. לטענתם, התהליך הוא הפוך. הבנקים יוצרים הלוואות מהאוויר, בלי קשר למה יש או אין בכספת שלהם, ואז, בסוף היום, כדי לעמוד בדרישות הרגולטוריות של יחס הרזרבה (או כדי להיות מסוגלים לאפשר ללקוחות המעוניינים בכך למשוך את כספם), הם רצים לבנק המרכזי ולווים ממנו מזומנים שיוכלו לשמש להם כרזרבות.

כלומר, כשנכנס לסניף יזם שזקוק להלוואה (או זוג צעיר שזקוק למשכנתא), הפקיד לא מתקשר למפקדה העולמית לשאול האם כמות הפיקדונות הנוכחית מאפשרת לבנק לתת הלוואה של 80,000 ש"ח. גם אם היה רוצה, בבנק מודרני זה פשוט לא אפשרי טכנית. מה עושה פקיד הבנק? אם ההלוואה נראית לו רעיון טוב, הוא פשוט נותן אותה, בלי לבדוק בכלל האם יש פיקדונות פנויים בשווי 80,000 ש"ח. על כך אומרים קמהוף וחבריו שהבנק "יצר כסף מאויר", אם כי חשוב להדגיש שללא ביקוש להלוואות מצד הצרכנים התהליך לא יכול להתרחש.

בסוף היום (או בסוף השבוע, תלוי במערכת הרגולטורית), כל בנק צריך להראות שהוא עומד בדרישות יחס הרזרבה. כלומר, גם אם כאשר הוא נתן את ההלוואה הוא בכלל לא בדק מה מצב הרזרבות, בסוף היום – צריך לעשות סדר. מה עושים הבנקים בשלב הזה? שוב, בנק שחסר לו קצת רזרבות מנסה ללוות מבנקים שיש להם עודפים ברזרבות, ולפעמים זה מספיק. אם לא, הבנקים המסחריים צריכים ללוות את הרזרבות האלו מהבנק המרכזי, שיכול פשוט להדפיס אותן. עכשיו, כך טוענים פישר וקמהוף/בנס, שכשהטלפון מהבנקים המסחריים מגיע לבנק המרכזי הוא בחיים לא יגיד "לא" לבקשות שלהם, כי ההשלכות של זה על יציבות המערכת הבנקאית הן עצומות. כשמגיע הטלפון "קרנית, אני צריך עוד רזרבות, בתודה, בנק הפועלים", הבנק המרכזי ידפיס את הכסף הדרוש כמו טאטאלע, וילווה אותו לבנקים שזקוקים לכך (משיחות עם בנקאים ישראלים הבנו שבישראל המצב הפוך – הבנקים בשנים האחרונות נמצאים בעודפים המופקדים בבנק המרכזי, כך שהתיאור הזה איננו רלוונטי לארץ). לכן, היחס הסיבתי הוא הפוך ממה שמתואר בתחילת הפוסט: זה לא שהגדלת בסיס הכסף מאפשרת הגדלה של כמות האשראי ובהתאם של כמות הכסף, אלא שהגדלה של כמות האשראי והכסף, הגדלה שהבנקים יוזמים בהתאם לביקוש להלוואות אצל לקוחותיהם, היא זו שמובילה, סיבתית, להגדלת בסיס הכסף. בקיצור, מי ששולט בתהליך הוא השוק להלוואות, והבנק המרכזי נגרר אחרי השוק, ולא להיפך. כראיה לדבריהם מובאת לפעמים העובדה שנראה שבסיס הכסף (מה שהבנק המרכזי שולט בו) נעה במתואם עם מחזור העסקים, אבל בעיקוב לעומת המחזור. לעומת זאת, כמות הכסף (מה שהבנקים המסחריים שולטים בו, פחות או יותר), מתואמת גם היא עם המחזור, אבל היא נעה לפניו.

למה זה בעייתי?

בשתי מילים – מחזור העסקים. אם הבנקים המסחריים שולטים בכמות הכסף והאשראי, ימים של אופטימיות יובילו ליותר הלוואות, והגדלה של כמות הכסף. ימים של פסימיות, יובילו לצמצום כמות האשראי, והקטנה של כמות הכסף. אלו בדיוק הדברים ההפוכים ממה שמדיניות מוניטרית מועילה צריכה לעשות. המטרה של מדיניות מוניטארית היא תמיד לייצב את המשק. מדיניות מוניטרית דווקא רוצה להגדיל את כמות הכסף בימים של פסימיות, ולהקטין אותה בימים של אופטימיות (ברשותכם, בואו נדחה את הוויכוח עם האסכולה האוסטרית בכלכלה לרשומה אחרת). כאשר הבנקים המסחריים שולטים בתהליך, מחזורי העסקים מועצמים על ידי כמות הכסף, במקום להיות מצומצמים על ידי כמות הכסף, ולבנק המרכזי אין יכולת לבצע מדיניות מועילה.

התשובה המקובלת לטענות האלו היא שגם אם הבנק המרכזי נאלץ להיגרר אחרי הבנקים המסחריים ביום יום, על פני שבועות או חודשים בכל זאת יש לו את המילה האחרונה. נכון, הבנק המרכזי לא יגרום לסגירה של בנק מסחרי בגלל שביום מסוים הוא חרג מיחס הרזרבה, ואף בנק אחר לא מוכן להלוות לו כסף ליום אחד. סביר שהבנק המרכזי פשוט ילווה את הכסף בעצמו. אבל, הבנק המרכזי יכול לשלוט בתנאים של ההלוואה הזו. הוא יכול לסמן לבנקים מה יקרה אם הם יצטרכו הלוואה כזו, ואז הבנקים יהיו יותר זהירים עם ההלוואות שהם נותנים. שימו לב כיצד אתר בנק ישראל מתאר את הריבית המוצהרת של בנק ישראל:

"הריבית המוצהרת של בנק ישראל היא הריבית שעליה מכריז נגיד בנק ישראל בסופו של כל חודש נזילות. הכרזה זו נהוגה מסוף שנת 1993, והיא בבחינת סמן לבנקים המסחריים, שעל פיו הם משנים את שיעורי הריבית על פיקדונות ואשראי"

השפה קצת ז'רגוניסטית, אבל העיקרון הוא פשוט: הבנק המרכזי מודיע לבנקים המסחריים שהוא אמנם יהיה שם כדי להלוות להם רזרבות אם הם יצטרכו, אבל, לעיתים הריבית תהיה גבוהה, ומוטב להם להיזהר, ולעיתים הריבית תהיה נמוכה, והם יכולים להרשות לעצמם לשחרר קצת את החגורה. ליום אחד, יומיים, שבוע – הבנקים המסחריים קובעים את כמות הכסף, והבנק המרכזי משתף פעולה. אבל לאורך זמן, ההגה בידיים של הבנק המרכזי.

מי צודק?

האמת היא שזו שאלה מורכבת. אבל, חשוב לציין שהרוב המכריע של העוסקים בנושא לא מקבל את הטענות של קמהוף/בנס. בחיפוש מהיר לא הצלחנו למצוא התייחסויות כלשהן של כלכלנים בכירים לעניין, ונראה שלמרות ה"באז" התקשורתי המאמר של השניים אינו נתפס בתור תגלית יוצאת דופן או נושא חשוב לדיון. 

ואחרי שאמרנו את זה, קמהוף לא בחור טיפש, ולא משוגע, ויש עוד כמה אנשים לא טיפשים ולא משוגעים שמסכימים דווקא איתו. כדי באמת להיכנס לעובי הקורה צריך להקדיש לנושא חודשים, אם לא שנים של לימוד מעמיק. אבל יש מי שעושה את זה, ונראה שמי שאכן הקדיש את הזמן הזה נוטה ברוב המכריע של המקרים דווקא לא לקבל את הטענות של קמהוף/בנס. בטח ובטח שאין איזו "הוכחה" שכל הכלכלנים האקדמאים צרי האופקים מתעלמים ממנה. רק מי שלא באמת מבין את הטענות עשוי לחשוב כך.

אז איך החובות נעלמים? גבירותי ורבותי – ריקוד המאזנים

מחזורי העסקים זה נחמד, אבל שניים מהיתרונות שקוסמים לרבים בתכנית שיקגו, כפי שהיא מוצגת על ידי קמהוף ובנס, היא ההפחתה המשמעותית בחוב הממשלתי ובחוב של משקי הבית. שני דברים שחשוב להבין בנוגע ליתרונות האלו.

אחד,  שהם כלל אינם תלויים באימוץ שיטה בנקאית ברזרבה מלאה. הם בסך הכל תופעות לוואי שיכולות לנבוע מהמעבר מהשיטה הנוכחית לבנקאות ברזרבה מלאה. כלומר – זה יקרה פעם אחת, במעבר, ודי, וגם זה, יותר דומה להחלטה של הממשלה שלא לשלם את החוב (החלטה הרסנית למשק קטן ופתוח כמו ישראל, כפי שנראה בהמשך), מאשר להעלמת החוב במטה קסם בנקאי. אחר כך, זה אולי ייקח קצת זמן, אבל חוזרים למצב המקורי. גודל החוב של הממשלה, וגם של משקי הבית תלוי רק בדבר אחר – הפער בין ההכנסות להוצאות. הוא אינו תלוי כלל בשיטת הבנקאות.

 שני – שלכל חוב יש שני צדדים. כן, חוב הוא התחייבות מעיקה עבור החייב, אבל הוא גם נכס של מי שהלווה את הכסף. כשמוחקים חובות, בהכרח מוחקים נכסים. אם למשל קרן הפנסיה שלך מחזיקה אג"ח ממשלתיות, אז מחיקת חוב של הממשלה היא מחיקת חלק מתיק הנכסים שלך. חובות של מישהו אחד הם חסכונות של מישהו אחר – לאו דווקא מישהו עשיר או מושחת. חובות לא באמת נעלמים, ההחלטה על ביטולם היא פשוט העברת כסף מאדם אחד לאדם אחר, לאו דווקא באופן צודק.

ועכשיו – החדשות בהרחבה.

ההסבר איך זה בדיוק יקרה דורש הבנה מסוימת של האופן שבו בנקים מנהלים את רישומיהם, מה שנקרא – המאזן הבנקאי, או Balance Sheet. העיקרון הוא פשוט: צד אחד של המאזן נקרא "התחיבויות", ובו מופיעים כל השקלים שהבנק חייב למישהו. הצד השני נקרא "נכסים", ובו מופיעים כל השקלים שמישהו חייב לבנק. במצב הנוכחי, מאזן של בנק נראה, פחות או יותר כך (המספרים המדויקים לא מאד חשובים לעניינו. הפירוט של סוגי פיקדונות, הלוואות, ותת סוגים של הון עצמי, עוד פחות):

 

בצד ימין, התחייבויות, כלומר, למי הבנק חייב כסף (או לחליפין – מאיפה הגיע הכסף), שזה מפקידים עבור הפיקדונות, ובעלי המניות עבור ההון העצמי. בצד שמאל, הנכסים, כלומר לאן הלך הכסף. חלק גדול מהכסף הלך להלוואות – לממשלה, למשקי הבית, ולפירמות עסקיות. חלק קטן, הרי הוא הרזרבה, נשאר מופקד בבנק המרכזי. נניח שעכשיו רוצים לעבור לבנקאות ברזרבה מלאה. כלומר, רוצים שהבנקים יחזיקו מזומנים בכמות שווה לכל הפיקדונות שמופקדים בהם כרגע. בגלל שאי אפשר פשוט לצמצם את הפיקדונות שיתאימו לרזרבות שכבר יש, הבנקים צריכים עוד המון מזומנים כדי להשוות את כמות הרזרבות לכמות הפיקדונות. מאיפה יגיעו המזומנים האלה? קמהוף/בנס מציעים שהבנק המרכזי ידפיס אותם, והשאלה איך בדיוק ותמורת מה הוא יעביר אותם לבנקים המסחריים היא זו שסביבה כל האקשן קורה.

קמהוף/בנס מציעים שהבנק המרכזי ילווה את המזומנים האלו לבנקים המסחריים. לפני שנצייר את המאזן החדש, חשוב להסביר מה הכוונה כאן. ההצעה הזו בעצם אומרת שהבנק המרכזי מכריח את הבנקים המסחריים לקבל ממנו הלוואת ענק, בגודל סך כל הפיקדונות שלהם. זה לא שהבנקים רוצים את ההלוואה הזו, הם מוכרחים לקחת אותה כדי לעמוד בדרישות של המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה. וזה לא שהם יכולים לעשות משהו עם הכסף הזה – הם חייבים להשאיר אותו כרזרבה בבנק המרכזי. איך יראה אז המאזן החדש?

 

אם תצליחו להתעלם מהכישרון הגרפי המוגבל, ותשימו לב שהפיקדונות עברו למטה (כדי שיהיה קל לראות שהם שווים לרזרבות), השינוי במאזן הוא שעכשיו הבנק חייב המון כסף לבנק המרכזי (הלוואה מהבנק המרכזי בצד ההתחייבויות), ומן הצד השני הוא מחזיק המון מזומנים כרזרבות (רזרבות בבנק המרכזי בצד הנכסים). התוצאה – עכשיו הפיקדונות של הציבור מכוסים במלואם על ידי רזרבות של מזומנים בבנק המרכזי. אני קורא לזה הלוואה, כי קמהוף ובנס קוראים לזה הלוואה. אבל חשוב להבין – זה לא שהבנק קיבל הלוואה של מזומנים והוא יכול עכשיו לעשות בהם שימוש לצרכיו. הוא קיבל הלוואה של מזומנים, ואסור לו לעשות איתם כלום חוץ מאשר להשאיר אותם בבנק המרכזי. אם נניח בנק הפועלים היה מציע לכם הלוואה, רק שבתנאי ההלוואה כתוב שאסור לכם להוציא את הכסף מהבנק, ובכלל, אסור לכם להשתמש בכסף לשום מטרה, ועוד אתם משלמים עליה ריבית, האם תקראו לזה "הלוואה"? לא חשבתי.

וזה עוד משתפר. עכשיו, ממשיכים קמהוף ובנס, אפשר לקזז הלוואות אחת מהשנייה. הביטו בחלק העליון של המאזן. רואים הלוואה של הבנקים לממשלה בצד שמאל, ו"הלוואה" של הבנק המרכזי (שהוא בסופו של דבר חלק מהממשלה) לבנקים בצד ימין? יאללה, לקזז. והופ – מחקנו 80% מהחוב הממשלתי (אפשר למחוק את כל החוב, אבל בגלל החשיבות של אג"ח ממשלתי במערכת הפיננסית, מומלץ בתכנית לא למחוק את כולו). הלאה. רואים שיש הלוואות של הבנק המסחרי למשקי בית מצד אחד, ונשארת עוד קצת הלוואה של הבנק המרכזי לבנקים המסחריים? ומי זה הבנק המרכזי אם לא נציגם של משקי הבית? יאללה, לקזז. מחקנו חובות למשקי הבית. אחרי כל הקיזוזים, המאזן הסופי נראה כך:

 

על הכיפאק. מחקנו חלק ניכר מהחוב הממשלתי, מחקנו את חובות משקי הבית. והפיקדונות של הציבור בבנקים מכוסים לחלוטין על ידי רזרבות בבנק המרכזי. אבל חכו – זה עוד משתפר. קמהוף ובנס מציעים שעל ההלוואה הנדיבה של הבנק המרכזי לבנקים המסחריים, הבנקים ימשיכו לשלם ריבית. הריבית הזו היא כמובן הכנסות לממשלה, ולכן, טוענים קמהוף ובנס, היא יכולה לאפשר הורדה של מיסים אחרים, ובכך לעודד צמיחה.

אז זה היה שיעור ארוך וקשה במאזני בנקים, אבל חשוב להתמקד במה השורה התחתונה אומרת. כל היתרונות של "צמצום חובות של הממשלה" ו"צמצום חובות משקי הבית" נובעים פשוט מזה שיום אחד הממשלה מודיעה לבנקים שישכחו ממה שהממשלה חייבת להם, ועל הדרך, גם ממה שמשקי בית רבים חייבים להם. זה פשוט מאד ממשלה שמחליטה לא לשלם את חובותיה, וגם לפטור את אזרחיה מלשלם את חובותיהם.

אז אם אתם בעד – יאללה. אפשר לעשות את זה בלי שום רפורמה מוניטרית. אם אתם נגד – אפשר לעשות רפורמה מוניטרית בלי זה. צמצום החובות לא נובע כלל מעצם המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה. הוא נובע מזה שהממשלה מחליטה שאת המזומנים שהיא דורשת מהבנקים להחזיק מעכשיו, היא "תלווה" להם, ואז תקזז הלוואות ישנות שהיא לקחה מהבנקים, עם ההלוואה החדשה שהיא נתנה להם. מאליו מובן שה"ריבית" על החלקים בהלוואה לבנקים שלא קוזזו, ריבית שתכניס לממשלה כסף שיאפשר הפחתת מיסים אחרים, היא מס לכל דבר על הבנקים. שוב – אתם בעד? יאללה, בואו נטיל מס על הבנקים. אתם נגד – עדיין אפשר לעשות רפורמה מוניטרית בלי זה. אין כל קשר הכרחי בין הדברים. אפשר לעשות את כל המעבר לתכנית שיקגו, רק שהממשלה פשוט תיתן את המזומנים שהבנקים נדרשים להחזיק כעת במתנה. במצב כזה שום חוב ממשלתי או פרטי לא ייעלם. וזו גם לא מתנה כזו נפלאה לבנקים. זכרו, זה שהם "מקבלים" את המזומן זה רק על הנייר. אסור להם לגעת בו. הוא נשאר, עד השקל האחרון, בכספת של הבנק המרכזי.

כל החלק הזה בתכנית שיקגו, שבוודאי קורץ לרבים, הוא פשוט לא חלק מהותי מהתכנית, אלא הזדמנות לממשלה להחליט שהיא לא משלמת את חובותיה (ועל הדרך, גם משקי הבית לא משלמים יותר), עם הזדמנות להטיל מס חדש על הבנקים. אם זה טוב או לא זה דיון נפרד לחלוטין. בינינו, המסר שאני מנסה להעביר כאן בין השורות צריך להיות ברור: אין ארוחות חינם. לממשלה יש חובות כי ההוצאות שלה היו לאורך שנים גדולות מההכנסות שלה, וכך גם משקי הבית. אין קסם שיכול "להעלים" את החוב הזה. יש רק דרכים יצירתיות להודיע למי שנתן את ההלוואות לממשלה, או למשקי הבית, שהוא לא הולך לקבל החזר – ולהודעה הזו יהיה מחיר כבד בפעם הבאה שאותם גופים או משקי בית ירצו לקחת הלוואה ממישהו. חובות לא "נעלמים".

אבל יש לנו מודל מתמטי!

האם המודל הסופר דופר חבל"ז במאמר של קומהוף ובנס לא מוכיח שהכל יהיה בסדר? האמת היא שאי אפשר לדעת. אנחנו לא אומרים שזה בהכרח שטויות, אלא שאף אחד לא יכול לדעת. ההתגשמות של ההבטחות המופלאות שלהם תלויה במידה קריטית באופן התפקוד של מוסדות חדשים שיצטרכו לקום, מוסדות שלאף אחד בעולם אין שום ניסיון איתם. האם הם אכן יתפקדו באופן אופטימלי, או שיהפכו למוקד של שחיתות ורשלנות? אף אחד לא יכול לדעת. ברמה הכמותית – המאמר של קמהוף ובנס מנסה גם לכמת את ההשפעות – עוד פחות אפשר לדעת.

הכלים שקמהוף ובנס משתמשים בהם כדי לחשב את ההשפעות של מעבר אפשרי לבנקאות ברזרבה מלאה נקראים מודלים דינאמיים של שיווי משקל כללי סטוכסטי (DSGE) והתוצאות שלהם לעיתים רגישות למדי להנחות ששימשו לבניית המודל. אלו מודלים מורכבים מאוד, ולא תמיד ברור איזו הנחה הובילה לאיזו תוצאה המופקת מהמודל. למשל, במסגרת המודל של קמהוף ובנס הריבית אמורה לקטון וחובות משקי הבית אמורים לרדת בו זמנית – אך אין בכך היגיון מכיוון שריבית נמוכה אומרת שמחיר ההלוואות נמוך יותר, מה שאמור להוביל לגידול בביקוש להלוואות. לעיתים העבודה עם המודלים האלו דומה לעבודה מול "קופסה שחורה", כאשר אתה מנסה להבין את ההיגיון העולה מהתוצאות אך אין לך את היכולת לעקוב אחרי מלוא המורכבות של המודל, ואתה לא יכול לצפות כיצד הוא יתנהג במצבים חדשים.

אלו כלים שהתוצאות שלהם רחוקות מאוד מוודאות אפילו במקרים שעושים בהם שימוש לתיאור ההשפעות האפשריות של צעדים הרבה פחות קיצוניים, ושיש לגביהם הרבה יותר ניסיון עבר ונתונים מדויקים. בדרך כלל מסקנות עולות מהספרות הזו רק אחרי עשרות מאמרים שתקפו נושא מסוים מכל מיני זוויות, ורק אם המסקנות מצביעות פחות או יותר לכיוון אחיד. הניסיון לתאר באמצעות מודל מהסוג הזה את ההשפעות של מעבר לבנקאות ברזרבה מלאה הוא מאוד בעייתי. להסתמך על מאמר אחד בלבד בדרך לרפורמת ענק זה פשוט לא רציני. אתם לא יכולים גם לבקר את המודלים המתמטיים המשמשים כלכלנים באקדמיה וגם להסתמך על אחד מהם בעיניים עצומות בנוגע לרפורמה שהיא דרמטית יותר מכל רפורמה אחרת שבוצעה במדינת ישראל. בתור כלכלנים, שמחבבים מודלים בסך הכל, אנחנו לא היינו מעיזים לעשות צעד כזה.

ומה עם ההצעות של ענת אדמתי?

פרופ' ענת אדמתי, כלכלנית מסטנפורד, היא אחת המבקרים הקשוחים ביותר של המערכת הבנקאית בימינו, והיא כתבה ספר מצוין בנידון. אני (אסף) דווקא תומך נלהב בהצעות שלה (אורי אינו מרגיש שהוא מכיר את הנושא מספיק על מנת להביע עמדה נחרצת, ואיתי טוען שמרבית ההצעות שלה כבר יושמו על ידי ועדת באזל עוד לפני שהספר שלה יצא). רק שלושה דברים.

אחד, בניגוד לתכנית שיקגו, שכמעט שאין בכלל אנשי אקדמיה רציניים שתומכים בה, התמיכה בהצעות של אדמתי היא נרחבת. למשל, על מכתב בנושא שאדמתי כתבה לפיננשל טיימס, חתמו עשרים מרצים מובילים לכלכלה, כולל שני חתני פרס נובל, ונשיא לשעבר של האגודה האמריקאית למימון (תפקיד מאוד מרכזי בממסד האקדמי). הספר שלה ושל הלוויג הופיע ברשימת הספרים הטובים של השנה של הוול סטריט ז'ורנל, של הפיננשל טיימס, ושל בלומברג-ביזנסויק. חתן פרס נובל, רוג'ר מאירסון כתב על הספר שהוא "ספר הראוי להשוואה ל"תיאוריה הכללית" של קיינס. כן, יש גם מחלוקת, אבל אין שום דמיון בין השוליות של תכנית שיקגו והצעותיהם של קמהוף ובנס, ובין התמיכה הנרחבת שלה זוכות ההצעות של אדמתי והלוויג (אגב, גם הביקורת על הצלת הבנקים הגדולים על ידי הממשלות היא עניין נפוץ למדי בקרב כלכלנים).

שני, בניגוד למה שעיתונאים רבים כותבים, ההצעה של אדמתי לא נוגעת כלל ליחס הרזרבה, אלא ליחס הלימות ההון. כלומר, אדמתי לא מציעה כלל לשנות את היחס בין גודל פיקדונות הציבור בבנקים, ובין הרזרבות שהבנקים צריכים להחזיק, אלא היא מציעה לשנות את היחס בין כמות הפיקדונות שהבנקים מקבלים מהציבור, ובין ההון העצמי שהם מגייסים באמצעות מכירת מניות. אין (כמעט) שום קשר בין השניים. למעשה, חלק ניכר מהאנרגיה שמשקיעים אדמתי והלוויג (שותפה לכתיבת ספרה האחרון) לקידום תכניתם הוא בהסבר שהם כלל לא מדברים על יחס הרזרבה! (וגם כתבתי על זה פעם).

שלישי, המערכת הבנקאית בישראל יציבה יחסית, זו לא בעיה מרכזית אצלנו. יחס הלימות ההון מתוכנן לעלות ל-12.5% בשנת 2015 (ענת אדמתי מציעה 30% לגבי ארצות הברית), ויתכן שבעתיד יעלו אותו עוד בארץ. יתכן שזה כדאי, אבל בכל אופן זהו לא נושא מהותי במיוחד, והמהלך לא ישפיע על חובות משקי הבית, יוקר המחיה, אי השוויון או על כל שאר הדברים שהתנועה לשינוי מוניטארי מדברת עליהם.

לסיכום

תכנית שיקגו היא לא שיקוי קסם. היא תכנית מסוימת, עם מטרות מסוימות. היא נועדה בראש ובראשונה לתת לבנקים מרכזיים יותר שליטה על כמות הכסף כדי למתן את מחזור העסקים, והאבטלה שקשורה בו. זו רחוקה מלהיות הבעיה המרכזית שכלכלת ישראל מתמודדת איתה, ועם כל הכבוד לשנות השלושים, ספק אם התכנית עוד רלוונטית למה שמניע מחזורי עסקים כיום בעולם.

בניגוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי אין שום קשר בין תכנית שיקגו לבין יוקר המחיה, אי שוויון או נושאים אחרים. לא ברור מה תהיה השפעתה על משתנים אלו, הם לא נבחנו על ידי הכלכלנים שהגו את התוכנית ולא על ידי תומכיה. בסופו של דבר, אפילו בפרשנות הכי אופטימית, אם מדינת ישראל תנסה להוביל את העולם בתחום, ולעבור לבנקאות ברזרבה מלאה, מדובר בסיכון אדיר, וכל זה כדי לנסות לפתור בעיות שלא באמת קיימות בישראל.

המשפט האחרון מעביר אותנו לנושא הבא: האם התכנית מומלצת למדינת ישראל?  

 

6. לפי מייקל קמהוף, השינוי המוניטארי אינו מומלץ למדינת ישראל

בניגוד לפרקים הקודמים ברשומה, הרעיון כאן הוא פשוט מאוד להבנה: זה הרי ידוע שכלכלות קטנות ופתוחות למסחר בין לאומי כגון כלכלת ישראל חשופות יותר לזעזועים ולסיכונים מאשר כלכלות ענק כגון ארצות הברית, סין או גרמניה. גם אם התכנית של התנועה לשינוי מוניטארי נכונה ברמה התיאורטית, האם משקיעים פיננסיים בין-לאומיים יסכימו על כך עם ערן הילדסהיים? האם הם לא ימשכו את השקעותיהם הזרות ויתחילו להמר במרץ על קריסת הכלכלה הישראלית? עבור מדינה קטנה כמו שלנו, בקושי "טעות סטטיסטית" בקנה מידה בין לאומי, זה יכול להיות קטלני.

בהמשך לדברים שאסף כתב בפרק הקודם – לא רק שהבעיות שתכנית שיקגו מנסה לפתור הן לא הבעיות שמדינת ישראל ניצבת בפניהן, אלא שלעשות ניסיון כל כך קיצוני דווקא במדינה קטנה כמו ישראל הוא, לכל הפחות, סיכון אדיר. אפילו אם נניח שהתכנית תעבוד על המילימטר כמו שאוהדיה טוענים, היא תהפוך את הבנקים לפחות רווחיים. זה חלק בלתי נפרד מהתכנית. כך שבנקים מחו"ל בוודאי לא יבואו לפתוח סניפים בארץ. בנק אינטרנטי חדש עם עמלות אפסיות? אפילו עכשיו בקושי מצליחים לבנות לו מודל עסקי רווחי, אז תחת רזרבה מלאה אין על מה לדבר. הבנקים הקטנים והבינוניים שעוד איכשהו מצליחים להכניס קצת תחרות לסקטור הזה יהיו בסכנה. וכשהמערכת הבנקאית לא יציבה, המערכת כולה לא יציבה, ולמשקיעים מחו"ל יש אופציות אחרות. זהו סיכון אדיר לעשות את הניסיון חסר התקדים ההיסטורי הזה דווקא בישראל.

באחד הבקרים האחרונים קמתי עם תהייה: מעבר לכל הוויכוח האקדמי בנוגע לתכניתו, האם לא סביר שגם מייקל קמהוף בכבודו ובעצמו יסכים איתנו שזהו לא צעד מומלץ עבור מדינת ישראל? חלקתי עם אסף את מחשבותיי, והוא הזדרז ושלח מייל מנומס לקמהוף בנידון. להלן התשובה שקיבלנו (משמעות ראשי התיבות SOE הם small open economy, כמו מדינת ישראל):

 

בקיצור: מייקל קמהוף, הכלכלן החי הבכיר ביותר כיום התומך בתכנית שיקגו, הכוכב של ההרצאות והמאמרים שאנשי התנועה המוניטארית מקדמים במרץ, סבור כי ישנם סיכונים רבים באימוץ השינוי בארץ וכי ישראל איננה נמצאת במצב שמצדיק את לקיחת הסיכונים האלו. למעשה, המודל כלל לא נבדק בהקשר של כלכלה קטנה ופתוחה השונה באופן מהותי מארצות הברית או האיחוד האירופי כולו.

בהמשך, כשהתפרסם התחקיר בעיתון כלכליסט אודות התנועה, גיליתי שקרן צוריאל הררי ואורי פסובסקי הקדימו אותי ועשו תרגיל דומה עם שאלה אחרת. הם פנו לקמהוף ושאלו אותו האם בנקאות ברזרבה חלקית מחייבת את הגדלת החובות, וזה מה שהם כותבים בנוגע לתגובתו:

"קמהוף שולל את הסיפור הזה: "הטענה הזאת לא נכונה", הוא אומר נחרצות. "באינטרנט יש הרבה אנשים שמביעים דעות על העלייה בחוב, וחלקם לא בהכרח כלכלנים אלא אנשים משכילים מהשורה. ובכל פעם שאני מרצה ומישהו מעלה את הטענה הזאת אני חייב לומר 'לא, אם אתה רוצה להישאר אמין, אתה חייב לחזור בך מזה, כי זה לא נכון'". לדבריו, מדובר בבלבול בין החובות לאמצעי התשלום, ומבחינה עקרונית בהחלט ניתן להגיע לאיזון שבו הכסף שקיים במחזור מנוצל שוב ושוב כדי ליישב חובות, כולל הריבית עליהם. אחרי כמה סבבי התכתבות בנושא, גם אנשי התנועה לשינוי מוניטרי מודים שהצדק עם קמהוף. אבל הסרטונים והמצגות עדיין שם."

לפני שתי העדויות האלו היה עוד ניתן לטעון שאנשי התנועה המוניטארית הם חבורה של אזרחים מודאגים, שאמנם אינם מומחים בתיאוריה מאקרו כלכלית אך הם מצאו בקרב המומחים רעיונות שלדעתם כדאי לנסות וליישם בארץ. אך לאור שתי העדויות האלו, נראה כי המלצות למדינות כלכלית שניתנות על ידי התנועה לשינוי מוניטארי מבוססות באותה המידה כמו המלצות מדיניות הניתנות על ידי אסטרולוגים או המלצות רפואיות שניתנות על ידי הומאופתים. 

אם ישנה טיפה של הוגנות ויושרה אינטלקטואלית בקרב חסידי התנועה המוניטארית לדעתי זהו השלב שבו הם אמורים לפרוש מפעילותם הנמרצת לקידום רעיונותיהם במישור הפוליטי – או לפחות להפסיק לדבר על "השיטה המוניטארית" ולעבור לנושאים אחרים שאולי ניתן למצוא להם בסיס אקדמי איתן יותר. אם החבורה הזו תואיל להקדיש מזמנה ללימודי כלכלה באופן מעט יותר רציני, אין לי ספק שהם יגלו עד מהרה שישנן שלל בעיות אמיתיות עם "השיטה" ששווה להילחם על מנת לתקן אותן, אם כי כמובן שבמציאות הדברים יותר מורכבים, צריך להילחם בקבוצות לחץ ואי אפשר סתם לזרוק סיסמאות ולסמוך על השנאה הכללית בציבור כלפי הבנקים.

 

7. אז מה קרה בקנדה שאחרי מלחמת העולם השנייה?

ישנם מספר סיפורים היסטוריים שאנשי התנועה המוניטארית מעלים מעת לעת על מנת לתמוך בטענותיהם. מקורם של הסיפורים האלו הוא לא באיזה שהוא מחקר מעמיק שביצעו חברי התנועה, אלא בתרגום לעברית של סיפורים שנפוצו באתרים זרים המשתייכים לרשת האקטיביזם / אנרכיזם של "כסף חיובי" הבריטי ודומיו. אחד הסיפורים שחוזר שוב ושוב הוא סיפור הצמיחה הכלכלית המופלאה בקנדה אחרי מלחמת העולם השנייה, שלכאורה נבעה מאיזו שהיא מדיניות מוניטארית הדומה למה שחברי התנועה מציעים.

נתחיל מכך שכל העולם חווה תקופה של צמיחה מדהימה אחרי מלחמת העולם השנייה, שנגמרה עם משבר הנפט של שנות השבעים. הצמיחה הזו לא הייתה קשורה במישרין לשיטה כלכלית כזו או אחרת אלא להתאוששות מהמלחמה ולהתפתחות הטכנולוגיה והגלובליזציה, והניסיון להשתמש בה לעיתים על מנת להאיר באור חיובי את הסוציאליזם המפא"יניקי של אותם השנים בארץ ישראל הוא מגוחך. אם כבר הסיבתיות היא הפוכה – כאשר המשק צומח במהירות אז אפשר לממן בקלות כל מני הטבות סוציאליות מרחיקות לכת ולהעניק אשראי אינסופי לקיבוצים, וכאשר הצמיחה נגמרת אין ברירה אלא לפנות לכיוונים יותר "קפיטליסטיים", ופתאום החובות גדלים וכל מני בועות מתפוצצות להן. אבל סטינו מהנושא.

נחזור לקנדה. לפי "הכלכלה האמיתית" ממשלות קנדה בין השנים 1940 – 1974 מימנו את פעילותן על ידי הדפסת כסף על ידי הבנק המרכזי, ואז ב-1974 בעקבות לחצים חיצוניים הם נאלצו להפסיק עם המנהג המגונה הזה, להפריד את הבנק המרכזי מהממשלה ולהתחיל ללוות כספים בשוק החופשי כמו כל ממשלה אחרת. עניין זה יצר גידול דרמטי בחובות ובמיסים שהאזרחים נאלצו לשלם על מנת להחזירם.

קשה לאמת את הסיפור הזה (שמקורו באקטיביסט קנדי בשם וויל אברם ולא חס וחלילה במחקר כלכלי כלשהו). הוא לא מוזכר בעמוד של הבנק המרכזי של קנדה, וגם לא בערכים מקיפים למדי בוויקיפדיה שיכולים להיות רלוונטיים. בערך אודות ג'יימס קוין, מי שעמד בראש הבנק המרכזי של קנדה בין 1955 ל-1961, מוזכר עימות חריף שלו אל מול ראש ממשלת קנדה באותה התקופה, שבעקבותיו הפך הבנק המרכזי לעצמאי יותר הרבה לפני 1974. גם בעמוד של ראש הממשלה הקנדי באותה התקופה הסיפור אינו מוזכר בין שלל פרשיות שונות ומשונות מאותה התקופה, וגם במקורות אחרים לא הצלחתי למצוא דבר.

לאחר חיפושים רבים, איתי הצליח למצוא משהו. מדובר בפרופסור קנדי לכלכלה שעונה על שאלה שהופנתה אליו על ידי ארגונים מקבילים לתנועה לשינוי מוניטארי הפועלים בקנדה: מדוע הבנק המרכזי בקנדה לא פשוט מדפיס כסף על מנת לשלם את חובותיה הנוכחיים של הממשלה (על ידי רכישת אגרות חוב של המדינה). הפרופסור מסביר בעדינות כיצד המדיניות הזו יצרה היפר-אינפלציה בגרמניה, אוסטריה, פולין והונגריה בשנות העשרים, ולאחר מכן במדינות רבות נוספות. לבסוף הוא מתייחס לטענות לגבי מדיניות הבנק בשנות השבעים:

"During the 1970s the Bank of Canada relied much more heavily than it does now on purchasing federal bonds as a way of regulating the money supply.  This turned out to be a less successful policy than hoped.  Those of a certain age will recall inflation rates exceeding 10% per year and the implementation of wage and price controls in an effort to slow inflation.  That earlier policy has been replaced with one that relies much less on purchase of government debt."

בקיצור – ניסו את זה, נוצרה אינפלציה (ניתן לראות את עליית האינפלציה גם בתרשים באתר "הכלכלה האמיתית"), ואז הפסיקו לפני שתגיע ההיפר-אינפלציה שהגיעה במקרים דומים בארצות אחרות. מלבד זאת, מצאתי תיאורים של הסיפור רק במאמרים של אותן התנועות הקנדיות המקבילות לתנועה לשינוי מוניטארי בארץ, באתרים שלא ברורה לי רמת אמינותם, למשל כאן, וברובם יש קישורים לאותה הרצאה מיו-טיוב המופיעה באתר של "הכלכלה האמיתית". החובות בקנדה, אגב, גדלו מאז שנות השבעים והשמונים, כמו גם בארצות הברית (ראו תרשים למעלה) ובמרבית הארצות המפותחות, בעקבות ההאטה בצמיחה.

לסיכום, כנראה שהייתה איזו רפורמה שכזו בשנות השבעים, אבל היא לא נתפסה כחשובה או מהותית במיוחד, לא אז ולא כיום בפרספקטיבה היסטורית. נראה שלא היה מעבר בין שיטה אחת לשיטה אחרת, אלא משהו הרבה יותר מקומי וזניח. הסיכוי שמשהו משמעותי "יועלם" מדפי ההיסטוריה תודות לקונספירציה כלשהי המערבת את כל ההיסטוריונים והחוקרים מכל הדיסציפלינות הוא אפסי. אה, כן, וחשוב לזכור שגם אם נאמין לתיאוריו של הילדסהיים אין לעניין הזה שום קשר ליחס הרזרבה. בנקאות ברזרבה חלקית התקיימה בקנדה במהלך התקופה המדוברת, ובניגוד לדברים שאמרו חברי התנועה לא מצאתי שום עדות לכך שתכנית שיקגו יושמה באופן כזה או אחר בקנדה. למעשה, בכלל לא ברור לי במה הסיפור הזה אמור לתמוך (או מדוע בזבזתי שעות כה רבות בניסיונות להפריכו). כפי שכתב אותו הפרופסור הקנדי, מרבית המקרים במהלך המאה העשרים שבמסגרתם ממשלות חייבו בנקים מרכזיים להלוות להם כספים נגמרו בהיפר-אינפלציה, ומדבריו של ערן הילדסהיים בראיונות שונים ניתן בדרך כלל להבין שמטרתו היא למנוע היפר-אינפלציה ולא ליצור אותה.

סיפורים היסטוריים שאינם מבוססים נפוצים באתרי התנועה לשינוי מוניטארי ובבלוג "הכלכלה האמיתית". דוגמה אחרת ניתן לראות במאמר שפורסם בבלוג אודות תכניותיו הכלכליות המופלאות של אדולף היטלר – אני לא אלאה אתכם בפרטים, העיקרון דומה לטענות לגבי קנדה, מי שמתעניין מוזמן לגלול למטה לתגובותיו של בחור בשם אורן שמסביר בסבלנות לערן הילדסהיים מדוע הוא טועה. סביר להניח ששאר הסיפורים, גם כאלו שאנשים כמוני או כמו אורן לא ניסו לחקור לעומק, שגויים באותו האופן.

 

8. הביטקוין וירקות אחרים: הסתירה המוזרה

אחד הנושאים שאני מתקשה להבין בנוגע לבלוג "הכלכלה האמיתית" הוא יחסו החיובי של הבלוג לביטקוין ולמטבעות עצמאיים אחרים. כפי שנכתב לפני כן, כל הקונספט של "השינוי המוניטארי" המהולל הוא להחזיר את מוקד הכוח בכל הקשור לייצור כסף לבנק המרכזי, בעוד שהביטקוין הוא בדיוק – אבל בדיוק! – הכיוון ההפוך. כל הרעיון שם הוא להמציא מטבע שלבנקים מרכזיים וממשלות אין שליטה עליו. בנוסף לכך, הביטקוין עשוי גם להגדיל את החובות הריאליים של משקי הבית, מכיוון שמספר המטבעות גדל בקצב הולך ופחות ללא קשר לצמיחה, מה שיכול להוביל לדפלציה, כפי שכותב איתי ברשומה בנושא בבלוג "תועלת שולית".

סיפור דומה הוא ההילולה סביב "הנס של וורגל". מדובר בעיירה אוסטרית מוכת אבטלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, שתושביה החליטו להנפיק מטבע עצמאי שיגדיל את מהירות המחזור של הכסף. לפי תיאוריהם של ארגונים בין לאומיים המקבילים לתנועה לשינוי מוניטארי העסק חולל פלאות של ממש בכלכלה המקומית, עד שהתערב הבנק המרכזי של אוסטריה והוציא את המטבע המקומי מחוץ לחוק. כמו במקרה של קנדה, גם כאן איתי ערך תחקיר מקיף ולא הצליח למצוא נתונים מהימנים אודות השפעת השינוי או מחקרים רציניים על הנושא, מלבד באתריהם של האקטיביסטים. התערבות הבנק המרכזי הייתה ככל הנראה מתוך חששות להיווצרותה של היפר-אינפלציה, אותה תופעה שהתנועה לשינוי מוניטארי טוענת בטעות שבנקאות ברזרבה חלקית הולכת להוביל אליה.

אין שום עקביות בין העיסוק בפרשות הללו לבין השינוי המוניטארי שעליו מדברת התנועה מלבד הרצון האופנתי לעשות משהו חתרני, משהו שפוגע באופן כלשהו במערך הכוחות הקיים במשק. התכנית של קמהוף וחבריו מיועדת להגביר את כוחו של הבנק המרכזי, בעוד שמטבעות עצמאיים מיועדים לפגוע בכוחו. "מטבע קהילתי" נשמע טוב, אבל מטבעות כאלו לא הצליחו להחזיק מעמד לאורך שנים רבות ובהיקף שחורג מסקטור יחיד כזה או אחר בשום מקום בעולם מסיבה פשוטה מאוד: אמון. אנשים לא מוכנים לקבל מטבעות כאשר אין להם אמון במי שעומד מאחוריהם, כאשר אין להם אמון שהם יוכלו לקבל תמורתם שירותים מאחרים, כאשר אין להם אמון שהם יוכלו להשתמש בהם כדי לשלם מיסים. ומי שקובע באיזה מטבע ניתן לשלם מיסים זו הממשלה.  

 

9. הכלכלה האמיתית, חיסוני הפוליו ושמרנותה של האקדמיה

בחודשים יולי-אוגוסט 2013 מדינת ישראל רעשה וגעשה סביב מגפת הפוליו בדרום הארץ ומבצע החיסונים של משרד הבריאות. בעוד שכלי התקשורת המרכזיים בעיקר ניסו לספק הסברים לציבור מפיהם של מומחים, הרשתות החברתיות והבלוגים התמלאו בשלל תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות אודות גורמים אינטרסנטים העומדים מאחורי הדברים. מבין כלל ה"ביקורתיים" התבלט הבלוג הכלכלה האמיתית בסדרה של מאמרים על הנושא (ראו כאן או כאן), וכן אישתון שכתב גם הוא על העניין (ראו כאן). הם טענו כי משרד הבריאות מסתיר מידע מהציבור, כי יעילות החיסון היא מפוקפקת, וכי יתכן שמדובר ברצון לבצע ניסוי המוני על הציבור ללא ידיעתו. אל מולם התייצבה קרן לנדסמן, כותבת הבלוג "סוף העולם – מבט מהיציע", רופאה שמסקרת כבר שנים רבות מחלות ומגיפות (ראו כאן או כאן, והיו גם אחרים מלבדה כמו זה).

אני כלכלן, ואינני מבין דבר וחצי דבר בנושאים רפואיים. על כן, בנושאים כאלו אני נוטה לסמוך על מומחים שהקדישו שנים רבות מחייהם ללימוד הנושא, כל עוד אני מאמין שלמומחים האלו אין אינטרסים עסקיים נסתרים. כתבתי בעבר רשומה מקיפה בנוגע לאופנת ה"ביקורתיות" החדשה, המעודדת זלזול בידע ובמומחים. דיוני הרשת סביב פרשת חיסוני הפוליו מהווים דוגמה קלאסית לכל מה שרע באותה אופנה – אנשים שהבנתם בנושא חלקית עד בלתי-קיימת מחברים יחדיו חצאי עובדות ושמועות לכדי תיאוריה המבוססת בעיקר על סלידתם מהממסד, תוך התעלמות מוחלטת מדעתם של המומחים המתראיינים בתקשורת, המומחים העובדים במשרד הבריאות, והמומחים (המעטים מדי) שכותבים בלוגים ושותפים לדיונים בפייסבוק. זו לא ביקורתיות, זו סתם בורות. 

ועכשיו נחזור לכלכלה.

רוב האנשים שקוראים את המאמר הזה, אני מניח, אינם כלכלנים. אתם יכולים לא להאמין לדברים שאני כותב כאן, לחשוב שאני שבוי בתודעה כוזבת לאחר שנים של לימודי כלכלה, או שאני בונה על עבודה עתידית במערכת הפיננסית. בחרתי להזכיר כאן את הסיפור סביב חיסוני הפוליו על מנת להראות שהנטיות הקונספירטיביות של הכלכלה האמיתית הן עקביות, ותקפות לא רק לגבי נושאים כלכליים – זהו לא עניין אישי שלי, אלא האופן שבו הכותבים בבלוג חושבים ופועלים בנוגע לכל נושא.

כלכלה היא לא בדיוק מדע, אבל היא גם לא אידיאולוגיה. נדרש ידע על מנת לכתוב על נושאים מאקרו-כלכליים, על תיאוריה מוניטרית, על המערכת הפיננסית. לא מספיק לראות שתיים וחצי הרצאות ביו-טיוב ולקרוא ערך כזה או אחר בוויקיפדיה, זה לא עובד ככה. המערכת מורכבת, יש ויכוחים רבים בין כלכלנים ומרבית המומחים אינם כותבים מתוך אינטרס כלכלי מובהק. נכון, האינטרנט יצר דמוקרטיזציה מסוימת של הידע, אבל היא מוגבלת מאוד. הידע שקיים ברשת הוא מבולבל, לא אמין, לא מסודר ולא מקיף מספיק. למעשה, הדמוקרטיזציה של הידע החלה מאות שנים לפני הופעתו של האינטרנט, עם הופעתו של הדפוס ועם הקמתן של האוניברסיטאות הראשונות, ועד היום ספרים שנכתבים על ידי פרופסורים בעלי שם הכותבים על נושא ההתמחות שלהם הם המקור המקיף ביותר והאובייקטיבי ביותר לידע הנגיש לציבור הרחב. המומחים עדיין כאן, והם חשובים יותר מאי-פעם.

נכון, האקדמיה היא שמרנית. היא שמרנית מסיבה טובה: העולם הוא מורכב, וכבני אדם אין לנו את היכולת להבין אותו במלואו. לכן תיאוריות חדשות ודרמטיות המבוססות על ממצאים מעטים לרוב נתקלות בחומות של ספקנות בפעם הראשונה שבה הן עולות. אך עם הזמן, כאשר מצטברות עדויות נוספות, גם בכירי החוקרים נאלצים לשנות את דעתם בהתאם. זה קורה בכל תחומי המדע (אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא סיפורו של זוכה פרס הנובל דן שכטמן ומחקריו בשנות השמונים), וגם בכלכלה היו לא מעט "כוכבים" שפרצו דרכים חדשות ושהביקורת שלהם על המחקר של זמנם הפכה לנחלת הכלל (למשל קיינס). לכו תדעו, אולי זה יקרה יום אחד עם המאמר של קמהוף ובנס. ואולי לא.

אין כאן בעיה של שמרנות, של חוסר יכולת "לחשוב מחוץ לקופסה". ההפך, כלכלנים באקדמיה נמדדים במספר הפרסומים שהם מייצרים, ועל מנת לפרסם מאמר אתה חייב לחדש משהו, אתה חייב לחשוב מחוץ לקופסה ולהסביר מדוע עמיתיך לתחום טועים בנושא כזה או אחר או מפספסים משהו חשוב. אנו לא דוחים את טענותיהם של אנשי התנועה לשינוי מוניטארי מכיוון שאיננו מבינים אותן, אלא מכיוון שאנחנו כן מבינים אותן ומבינים שהן שגויות.

 

10. סיכום: נביאי שקר ונביאי אמת

לפי הניסיון שלי ושל שאר האנשים שתרמו למאמץ, הולכות להיות לרשומה הזו תגובות רבות מאת חסידי התנועה לשינוי מוניטארי (אולי אפילו רוב התגובות). הם הולכים להאשים אותנו בצרות מוחין, בשחיתות, בבורות, בכניעה לאינטרסים הכלכליים של הבנקים, בהתעלמות מדוגמאות נוספות וסיפורים נוספים שהם מכירים ועוד. אולי נענה לחלקם, אולי לא, תלוי עד כמה יהיה לנו כוח. מיותר להתווכח עם "מאמינים אמיתיים", וממילא לא כתבנו את הרשומה הזו בשבילם. כתבנו אותה עבור הרוב המכריע של האנשים הבוגרים בישראל, שניחנים בהיגיון וסקרנות בריאה ופשוט מעוניינים לדעת, עד כמה שניתן להבין זאת ללא לימודים אקדמיים מסודרים, האם יש יסוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי.

אז לא, אין יסוד. פה ושם מופיעים מאמרים בבלוג "הכלכלה האמיתית" שאני מסוגל להסכים איתם, אבל הטענות המרכזיות המופיעות בראיונות של מובילי התנועה המוניטארית בכלי התקשורת אינן נכונות. המערכת הכלכלית היא מורכבת, בוודאי איננה מושלמת, ולכלכלנים רבים יש ביקורות עליה מכיוונים שונים. אך לא ניתן להשוות את הביקורת של אנשי מחקר רציניים שהקדישו חיים שלמים ללימוד הנושא לסיפורים הלא-מאומתים המופיעים בבלוג "הכלכלה האמיתית". עצם השם "הכלכלה האמיתית" בהקשר של הדברים הנכתבים בבלוג יכול היה לגרום לג'ורג' אורוול להתהפך בקברו. 

 

הדרך הטובה ביותר להבחין בין נביא שקר לנביא אמת, כבר אלפי שנים, היא זו: נביא שקר יספר לכם קודם כל את מה שאתם רוצים לשמוע. מבין כל השקרים וכל האמיתות המקיפים את המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים הוא יבחר סל של שקרים ואמיתות שיתאים בדיוק לאופן שבו הייתם רוצים לחשוב על המציאות, ויסנן החוצה את כל השאר. הוא יספר לכם שדופקים אתכם, הוא יספר לכם שאתם לא אחראיים למצבכם, והוא גם יצביע על האחראים. הוא יערבב אמת ושקר, על מנת לבלבל את המתנגדים. הוא יהמם אתכם בעובדות לרגע אחד, ומיד אחרי כן ידחוף כבדרך אגב מסקנות שאינן מבוססות על אותן העובדות; הוא יציף אתכם בספרים ומאמרים וסרטים שהוא יודע שלא תטרחו לצפות בהם; הוא יתלה בענקי רוח שלעולם לא היו תומכים בו, אך למרבה המזל הם אינם בחיים כך שלא ניתן לשאול אותם לגבי העניין.

והוא יבטיח הבטחות. נביאי שקר תמיד מבטיחים הבטחות, מבטיחים שינוי, מבטיחים עולם חדש וטוב יותר. ובכל זאת העולם מתעקש שלא לסור למרותם, שלא להשתנות באופן דרמטי ומהיר כל כך. יהיה מה שיהיה יחס הרזרבה בעתיד, השיטה המוניטרית כאן כדי להישאר, והתיאוריות הכלכליות של העתיד יפותחו על בסיס התיאוריות הכלכליות של ההווה והעבר, על ידי גברים ונשים שלמדו כלכלה באוניברסיטה כלשהי במשך שנים רבות. מדינת ישראל היא מדינה קטנה, וישנה הסכנה כי אנשים מסוגו של הילדסהיים יצברו לעצמם כוח פוליטי של ממש עם השנים ויזיקו למשק. הדרך הטובה ביותר להתנגד להם היא לצבור ידע: לקרוא, ללמוד, להקשיב. להיות ספקן כלפי מי שמבטיח לנו הבטחות, כלפי מי שיש לו את אותה התשובה האחת לכל שאלה ובעיה, כלפי מי שטוען לבלעדיות על החוכמה והידע וכלפי מי שמטיף למהפכה הגדולה האחת שתשנה הכל.

הכלכלה האמיתית נמצאת אי שם, בין המודלים והניתוחים הסטטיסטיים של הכלכלנים לבין מיליארדי אנשים שמקבלים בו זמנית החלטות בעולם לא וודאי ומשפיעים כל אחד על התמריצים של האחר, ואף אדם לא באמת מסוגל לתפוס את האופן הכאוטי שבו המערכת הזו עובדת. על כן הכלל הבסיסי והחשוב ביותר לגבי רפורמות כלכליות הוא "זהירות". שינויים קטנים, מדודים, ולנסות כמה שיותר ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות. "המהפכה שתשנה הכל" היא חומר טוב לסרט הוליוודי, לא למדינה קטנה וחשופה לזעזועים, לא לישראל – לא לכלכלה אמיתית.

 

 ———————————-

 

נספח: תגובות

התנועה לשינוי מוניטארי העבירה לידי התייחסות לטענות שעלו בבלוג, אותה ניתן להוריד כאן.

כמה דברים בנוגע להתייחסות הזו:

  1. כפי שנכתב לעיל, בנק ישראל שולט בהיצע הכסף במדינת ישראל, כמו גם כל בנק מרכזי אחר בעולם. חבל שאנשי התנועה פשוט חוזרים בתגובתם על אמירות שהשקענו כאן מאמצים רבים בהפרכתן.
  2. ניים-דרופינג יכול להיות עניין מרשים, אך הוא לא מסוגל להחליף טיעון לוגי תקף. במקום לציין שמות של חוקרים שחלקם לא כלכלנים, רובם מתו לפני למעלה משלושים שנים, וגם אלו שחיים היום לא באמת תומכים בתכנית הזו או ביישומה במדינת ישראל, היה עדיף לו אנשי התנועה לשינוי מוניטארי היו מנסים להסביר היכן הלוגיקה המצוינת ברשומה שלנו שגויה.
  3. אנחנו פנינו לקמהוף מכיוון שהוא הכלכלן (החי) שמוזכר הכי הרבה בכתבי הכלכלה האמיתית והתנועה לשינוי מוניטארי. כפי שמצוין ברשומה הוא אינו ממליץ למדינת ישראל ליישם את תכניתו. אני מניח שהיינו מקבלים תשובה זהה מכל כלכלן רציני אחר שמוזכר בהתייחסות.
  4. אנחנו יודעים שישנם עוד מספר כלכלנים שהזכירו את התכנית במאה השנים האחרונות. הכלכלנים האלו התייחסו בעיקר לארצות הברית, מכיוון שהיא אולי המדינה היחידה בעולם שהיא יציבה מספיק על מנת לעשות ניסוי שכזה. הביקורת שלנו היא על הפרשנות השגויה של התכנית מצד מובילי השינוי המוניטארי בארץ, ולכן עצם קיומם של כלכלנים נוספים אינו רלוונטי.
  5. הניסיונות ליישם את התכנית בארצות הברית של שנות השלושים נועדו לפתור את הבעיות שאיתן התמודדה ארצות הברית של שנות השלושים. אלו אינן אותן הבעיות שאיתה מתמודדת מדינת ישראל של שנת 2014. למעשה, הן לא דומות בכלל.
  6. בתגובה נכתב בנוגע ליישום בישראל כי "אנו סבורים שהסיכויים שהשינוי מביא איתו הם משמעותיים מאוד לטווח הקצר הבינוני והארוך במיוחד של הכלכלה האמיתית", אך אין כל תימוכין תיאורטי או אמפירי לכך, לאור תגובתו של קמהוף ולאור חוסר ההבנה במדיניות מוניטארית שמפגינים תומכי התנועה בארץ.
  7. עוד כותבים אנשי התנועה המוניטארי כי "אנו מאמינים שמדובר במפנה עמוק ויסודי שעשוי להשפיע לחיוב על הפערים הכלכליים בחברה, יוקר המחיה ושיווין ההזדמנויות הכלכלי של כולנו" – אך לא מצאנו התייחסו כלשהי בקרב תומכי התכנית להשפעותיה על הפערים, יוקר המחייה או שוויון ההזדמנויות. היא לא קשורה בכלל לנושאים האלו. הוגי התכנית לא ייעדו אותה לפתור את הבעיות האלו.
  8. לגבי מטבעות קהילתיים, לא ראיתי בהתייחסות תגובה לכך שהנושא עומד בסתירה מוחלטת לשיטה המוניטארית החדשה שהתנועה לשינוי מוניטארי מעוניינת ליישם.
  9. ככל הידוע לנו הדוגמאות של מטבעות קהילתיים בשימוש נרחב (לא רק לסקטור ספציפי) ששרדו לא רק בתקופת משבר אלא לאורך זמן רב והפכו לנפוצות הן זניחות. לא ראיתי בין הדברים שנכתבו בתגובה דוגמה שכזו. בכל אופן, זה לא הנושא המרכזי כאן. אין לי בעיה עקרונית עם מטבעות קהילתיים, מי שרוצה לנסות מוזמן. אבל התכנית לשינוי מוניטארי? רק כמה שנים טובות אחרי שארצות הברית ואירופה ינסו אצלן. כלומר, ככל הנראה, לעולם לא.

 

מלבד זאת, ערן הילדסהיים פרסם גם הוא התייחסות דומה בבלוג שלו, כאן. התגובה להתייחסות של התנועה עונה, לדעתי, גם להתייחסות של ערן.

 

 

 

 

להמשך הפוסט

הדרך לאושר, חלק ב': על פמיניזם, אי שוויון, קפיטליזם ועוד

אורי כץ | 28.02.2014 | 10:00

בחלקה הראשון של הרשומה עסקנו במתודולוגיה של מחקרי האושר, ובקשרים בין אושר לעושר במהלך החיים. בחלקה השני נסקור עוד מספר מחקרים מעניינים הקשורים למגדר, אי שוויון ועוד.

 

מדוע נשים אינן מאושרות?

בשנת 2009 פרסמו שני חוקרים מאוניברסיטת פנסילבניה מאמר תחת הכותרת the paradox of declining female happiness שעורר עניין רב. בשנות השבעים, כך מסתבר, נשים היו בממוצע מאושרות יותר מגברים. מאז ועד היום מצבן, על פי מדדים אובייקטיביים, השתפר במידה רבה: השכלתן השתפרה והיא כיום גבוהה בממוצע מזו של גברים, הטכנולוגיה הפכה את עבודות הבית לקלות יותר, המשכורות של נשים בכל רמות ההשכלה צמחו ביחס למשכורות הגברים המקבילים להן, ההשתתפות בשוק העבודה גדלה, ועקב ההצלחה שלהן בשוק העבודה סביר שגם עמדת הכוח שלהן בתוך המשפחה השתפרה, מכיוון שהן פחות תלויות בבעל למחייתן.

בהינתן כל הפרמטרים האלו, ציפייה הגיונית היא שרמת האושר של הנשים כיום תהיה גבוהה יותר מאשר בשנות השבעים, אך זהו אינו המצב: רמת האושר הממוצעת של נשים נמצאת בירידה בארבעים השנים האחרונות, גם באופן אבסולוטי וגם יחסית לגברים, ובזכות מגמה זו אנחנו קרובים למצב שבו גברים יהיו יותר מאושרים בממוצע מנשים (חס וחלילה!). תוצאה זו עקבית גם בתוך קבוצות אוכלוסייה שונות (למשל לפי גזע או השכלה), וגם במדינות מפותחות רבות.

מדוע זה קרה?

יתכן כי נשים עדיין נושאות ב"אחריות רגשית" לבית גם אם הן לא משקיעות שעות רבות כמו פעם במטלות השונות, ואולי דווקא בגלל שהן משקיעות פחות שעות. טענה אחרת היא כי גברים הרוויחו יותר מנשים מהמצאתה של הגלולה והאפשרויות ליחסי מין מחוץ לנישואים, מה שיצר לחץ על נשים להסכים ליחסי מין כאלו ופגע ב"כוח המיקוח" שלהן בשוק הנישואים. במהלך העשורים המדוברים היו גם גידול בהריונות מחוץ לנישואים ובשיעורי הגירושים, אך אלו השפיעו פחות על נשים לבנות ומשכילות – קבוצה שגם אצלה מגמת האושר בירידה – כך שזה ככל הנראה לא ההסבר.

ואם כבר מדברים על נשים, אז מחקר אחר שפורסם ב-2012 תחת השם הפרובוקטיבי " You can’t be happier than your wife" חקר את תשובותיהם של בני זוג נשואים לשאלוני אושר כלליים ואת הסיכוי לגירושין מספר שנים לאחר מכן. התוצאות הן כי פער באושר בין בעלים ונשותיהם הוא מנבא לא רע של גירושין עתידיים, אבל האפקט אינו סימטרי: הסיכוי לגירושין גבוה הרבה יותר כאשר האישה היא זו שפחות מאושרת מחייה. אני ואשתי נמצאים כיום בשלביו המתקדמים של תהליך גירושין שתואם את הסטטיסטיקות האלו (לא במקרה התחלתי להתעניין באושר בחודשים האחרונים…). ואולי הסיבה לתסכולן של הנשים ולשיעורי הגירושים הגדלים היא פשוטה – אנחנו הגברים הידרדרנו?

אז והיום: תמונת אילוסטרציה (מקור – ויקיפדיה)

 

אושר ואי-שוויון

נחזור לרגע לפרדוקס איסטרלין, שהתייחסתי אליו ברשומה הקודמת. במאמר אודות הפרדוקס, מציינים החוקרים כי ניתן לפתור את הפרדוקס על ידי שילוב הכנסה יחסית כחלק מפונקצית התועלת: פרטים משווים את עצמם לאחרים באותה המדינה. למשל, אפשר להחליט כי התועלת שלהם תלויה במרחק בין ההכנסה שלהם לבין ההכנסה החציונית במדינה. כך צמיחה איננה משפיעה על אושר, מכיוון שהיא מעלה גם את משכורות הפרטים וגם את ההכנסה החציונית, שהיא "נקודת הייחוס" עבורם.

מרחקן של המשכורות מנקודת הייחוס דומה למדדים שונים של אי-שוויון. הכותבים מציינים שהשפעתה של צמיחה כלכלית על אושר למעשה נובעת משילוב של שתי השפעות:

  1. השפעת אי-השוויון על האושר
  2. השפעת הצמיחה על אי-השוויון

אם מטרתם הסופית של כלכלנים היא למצוא דרכים לעודד צמיחה על מנת להביא לעלייה בתועלות הפרטים, הם חייבים להבין את המנגנון הכפול הזה – את ההשפעה של הצמיחה על אי השוויון (שעליה קיימת ספרות רחבה שלא אסקור כאן) ואת ההשפעה של אי השוויון על אושר. אז איך באמת משפיע אי השוויון על אושר?

לפני שנגיע למחקרים, חשוב לציין שהחוקרים אינם פשוט שואלים אנשים מה דעתם על אי-שוויון. התשובות שאנשים יתנו לשאלה כזו יהיו מן הסתם מושפעות ממה שהם חושבים לגבי "הדעה הנכונה", ולא בהכרח ייצגו את התועלת האמיתית שלהם. במקום זאת, החוקרים שואלים אנשים האם הם שבעי רצון מחייהם, ובודקים במקביל לכך את אי השוויון באזור או במדינה שבה הם גרים ובתקופה שבה בוצע הסקר.

 

ישנן מספר סיבות שבגללן סביר להניח שקיימת בכלל השפעה של אי-שוויון על אושר, כפי שמציינים שני חוקרים בסקירה שפורסמה בשנה שעברה. ראשית כל, יתכן כי פרטים שונים יפגעו או ירוויחו באופן אישי מקיומו של אי-שוויון גבוה יותר או נמוך יותר. אנשים מסוימים יכולים לפרש אי-שוויון גבוה בתור הזדמנויות גדולות יותר להצליח, בעוד שאחרים יפרשו אותו כהזדמנויות גדולות להפסיד, בהתאם לגישה שלהם לסיכון – ואכן מחקרים מצאו קשר בין גישה לסיכון לבין העדפות לגבי אי-שוויון. אפשרות דומה היא שאנשים מקשרים תופעות כגון פשיעה שעלולות לפגוע בהם באופן אישי עם אי-שוויון גבוה.

אפשרות שנייה היא העדפות של עולם שבו תהליך צבירת העושר הוא הוגן. למשל, בשנת 2010 פורסם מחקר מעניין שעל פיו הפולנים היו בעבר סובלניים כלפי אי-שוויון וראו בו סימן להזדמנויות חדשות, אך הפכו פחות סובלניים במחצית השנייה של שנות התשעים כאשר ההזדמנויות לא מומשו וגדל חוסר האמון במערכת הפוליטית ובאליטה (תהליך שיתכן שקרה גם במדינת ישראל, לפחות אם נשפוט לפי כותרות העיתונים בעשור האחרון). באחד מנאומיו ציין הנשיא האמריקני ברק אובמה כי העם האמריקני היה מוכן לסבול רמות גבוהות של אי שוויון כל עוד אלו היו מלוות במידה רבה של מוביליות חברתית.

אפשרות שלישית היא חוסר סימטריה בהעדפות: אנשים סובלים מאוד ממשכורת שהיא נמוכה מאיזו נקודת ייחוס (נניח, ממוצע השכר באוכלוסיה), אבל לא מרוויחים תועלת רבה ממשכורת שהיא גבוהה מנקודת הייחוס הזו. במקרה כזה אי-שוויון גבוה יגרור ירידה בסך התועלת של הפרטים באוכלוסיה. לחילופין, אפשרות רביעית היא שלאנשים ישנן רגשות אלטרואיסטים של ממש – באמת אכפת להם מהעניים. באופן אישי הייתי מהמר על האפשרות השנייה בתור גורם מכריע, אבל המחקרים האמפיריים עדיין לא הגיעו למסקנה חד משמעית לגבי העניין.  

 

חלק מהמחקרים, בהתאם לביקורת שכתבתי על ספרו של שטיגליץ, מתמקדים באי-שוויון ברמת האזור שבו הפרטים מתגוררים ולא ברמת המדינה. העדויות האמפיריות הן מעורבות ולא ברורות כפי ששטיגליץ ואחרים היו רוצים להאמין. נסקור כמה מהמחקרים שבוצעו בעשור האחרון:

  • במחקר משנת 2004 מצאו החוקרים כי באירופה קיים קשר שלילי בין אי-שוויון לבין אושר, בעוד שבארצות הברית הוא לא קיים. בקרב אירופאים הקשר מושפע מהנטייה הפוליטית, ונובע כמעט במלואו מבעלי עמדות שמאליות. בקרב אמריקאים הקשר בין הכנסות לבין גישה לאי-שוויון הפוך ממה שהיינו מצפים – מסתבר כי עשירי ארצות הברית מוטרדים מאי-שוויון יותר מאשר העניים. טענתם של החוקרים היא כי ההבדלים האלו נובעים מתפיסה שונה של הגורמים לעושר בקרב אמריקאים ואירופאים, כאשר האמריקאים מאמינים יותר בקיומו של שוויון הזדמנויות ומוביליות גבוהה בארצם ומחשיבותו של המאמץ.
  • במחקר משנת 2012 מצאו שני חוקרים קשר חיובי דווקא בין אושר לאי-שוויון עבור מדגם של 85 מדינות ומדדי אי-שוויון ברמת המדינה, אך הם טוענים שהקשר חלש יותר במדינות שבהן אנשים בוטחים יותר במוסדות המדינה.
  • שני מחקרים שבוצעו על נתונים מגרמניה בשנים 2007 ו-2009 (כאן וכאן) מוצאים קשר שלילי בין אי-שוויון ברמת האזור לבין אושר.
  • על פי מחקר שפורסם בשנת 2007 ועוסק במספר רב של מדינות, ישנו קשר שלילי בין אושר לאי-שוויון עבור מדינות מתפתחות וקשר חיובי עבור מדינות מפותחות.
  • במחקר שהתפרסם בשנת 2005 בוחנים החוקרים 17 מדינות באמריקה הלטינית, ומוצאים דפוס מעניין: האנשים הכי פחות מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון גבוה, אחריהם נמצאים אנשים במדינות עם אי-שוויון נמוך, והאנשים הכי מאושרים נמצאים במדינות עם אי-שוויון בינוני.

לסיכום, הספרות המחקרית עדיין לא פיצחה את השאלה החשובה הזו. מה שבטוח זה שאין כל הוכחה שמדדי אי-שוויון ברמת המדינה משפיעים על מידת האושר של הפרטים באופן חד משמעי וחזק היכול להצדיק את הכספים הרבים המוקדשים לעניין בכל מדינה מפותחת. מי שמעוניין למצוא תירוצים למיסוי פרוגרסיבי נדרש לחפשם במקום אחר (וזה לגיטימי לחלוטין – לא בטוח שהאושר הממוצע באוכלוסיה הוא המדד החשוב ביותר עבור כל החלטת מדיניות).

 

קפיטליזם, רציונאליות ואושר: האם מיסים על סיגריות הופכים מעשנים למאושרים יותר?

בעוד שמחקרי האושר לא מספקים תמיכה חד משמעית לאף אידיאולוגיה כלכלית, צעדי המדיניות העולים מהם נוגדים לדעתי אג'נדה ימנית-קפיטליסטית באותן הנקודות שבהן האג'נדה הזו מסתמכת יותר מדי על הנחת הרציונאליות.

למשל, במחקר חביב שפורסם בשנת 2005 בדקו חוקרים האם מע"מ גבוה על סיגריות עוזר או פוגע במעשנים. על מנת לבחון את השאלה החוקרים השתמשו בשונות בין מדינות שונות בארצות הברית בגובה המיסוי, בסקרי שביעות רצון מהחיים, ובניתוח סטטיסטי שהצביע על אנשים שתכונותיהם מעלות סבירות גבוהה לעשן – בלי קשר לשאלה האם הם מעשנים בפועל או לא. הניתוח העלה כי במדינות ותקופות שבהן המיסוי על סיגריות גבוה יותר, אותם אנשים הנמצאים בקבוצת המעשנים הפוטנציאלים הם מאושרים יותר. ניתוח דומה על קנדה מעלה את אותן התוצאות. יש כאן סטייה מהאופן שבו כלכלנים בדרך כלל תופסים רציונאליות: המעשנים הפוטנציאלים מאושרים יותר כאשר ישנו מס גבוה שמונע מהם להפוך למעשנים בפועל.

ממצא זה מעלה שאלות מעניינות לגבי תחומים אחרים. למשל, האם ייתכן שבני אדם יהיו מאושרים יותר במדינה המטילה מיסים כבדים על מוצרי מותרות, כך שהם לא יתפתו לקנות אותם? במדינה המטילה מיסים כבדים על אלכוהול? במדינה האוסרת הימורים או זנות? במדינה האוסרת על בני זוג להתגרש?

אני מניח שכמה מחברי התנועה הליברלית החדשה לא יאהבו את כיוון המחשבה הזה, אך מבחינתי זה תמיד היה הגורם שהפריע לי להזדהות במאה אחוזים עם הגישה הליברטריאנית: אני מעריך אושר יותר ממה שאני מעריך חופש. אין לי ספק שעולם ליברטריאני אידיאלי יהיה עשיר למדי, אבל אני בספק אם הוא יהיה עולם מאושר. אין לי אשליות לגבי מידת יעילותה וכוונותיה הטהורות של הבירוקרטיה הממשלתית, אבל אני מוכן לשלם מחיר מסוים תמורת הידיעה שישנה אי שם רשת ביטחון המסוגלת לתפוס אותי אם אפול, ואיני רוצה לעסוק באותה הרשת באופן אקטיבי ולרכוש לעצמי ביטוחים בשוק החופשי נגד כל דבר רע שיכול לקרות. אני לא רציונאלי, ואני מודע לכך.

את התשובה הליברטריאנית לטיעון הזה – הממשלה מורכבת מבני אדם שאינם רציונאליים בדיוק כמוני – אני לא קונה. הממשלה מורכבת גם ממומחים שהשקיעו קריירה שלמה בלחשוב על האופן שבו סל התרופות האידיאלי צריך להיבנות, ומה ראוי או לא ראוי להיכנס אל הסבסוד של מערכת הבריאות הציבורית. בעולם הליברטריאני האידיאלי כל אחד מאיתנו יצטרך לקרוא בעצמו אינספור מחקרים על תרופות חדשות כדי להחליט איזה ביטוח בריאות ברצונו לרכוש, או לסמוך על "חברות דירוג" של ביטוחי בריאות שהאינטרסים שלהן אינם ברורים. אני לא רוצה את החופש הזה, אני בכלל לא רוצה להתעסק עם הדברים האלו. חופש מהסוג הזה לא יוביל ליותר אושר.

זו אולי הסיבה לכך שרעיונות ליברטריאנים מעולם לא תפסו פופולאריות של ממש: רבים מדברים על חופש, ויתכן שחופש הוא הדרך ליצירת המערכת הכלכלית היעילה ביותר, אבל בני אדם לא באמת רוצים חופש מוחלט. הם רוצים כללים, הם רוצים מערכת שתעזור להם להימנע מהרגלים רעים כגון עישון סיגריות או ניהול קרבות אקדחים ברחוב הראשי, רבים מהם רוצים אנשים מעליהם שיגידו להם מה לעשות, ואחרים כמוני רוצים רק איזו רשת ביטחון מינימאלית – פשוט לדעת שהיא שם (אך אל חשש, לא שיניתי את עורי בעקבות סקירת ספרות אחת: אני עדיין מאמין שאזרחי מדינת ישראל משלמים על אותה רשת ביטחון מחיר יקר מדי המתבטא בעשרות אלפי עובדים מיותרים, ואני בוודאי לא חושב שסוציאליזם וכפייה בקנה מידה רחב מסוגלים לייצר משהו מלבד עוני, אומללות, ובזבוז של פוטנציאל יזמי ויצירתי).  

 

שאלה אחרונה לסיום: האם עולם מסורתי יותר יכול להיות עולם מאושר יותר?

בכל חברה ישנן עמדות מסוימות שהן בגדר טאבו, ושום חברה איננה מעריכה אנשים שמנסים לשבור את הטאבו. בחברה שבה אני חי הטאבו אומר שהפמיניזם שיפר את תועלתן של נשים, שהאפשרות להתגרש בקלות משפרת את האושר, שיותר אפשרויות בחירה זה יותר טוב, ושהשכלה היא דבר חיובי. בחברה החילונית והמשכילה שמרנות היא מילה גסה, והדת בדרך כלל נתפסת כעניין מיותר שהיה אמור להיכחד חמש דקות לאחר פרסום "מוצא המינים" על ידי דארווין.

מחקרי האושר מחייבים בחינה מחדש של האמיתות המוחלטות הללו, הסתכלות במראה. כאשר אני מנסה לעשות זאת מתוך השקפת עולם ליבראלית-חילונית, אני רואה מולי בעיקר סימני שאלה. אני הרי לא מעוניין להחזיר את הנשים למטבח, אז איך אני אמור להתייחס למחקר שפורסם בניו-יורק טיימס לאחרונה, לפיו זוגות שחיי הנישואים שלהם שוויוניים יותר מקיימים פחות יחסי מין?

מצד אחד אינני מאמין כי יש מטרות ראויות יותר לחיים מאשר החתירה הפשוטה לאושר, אך מצד שני נדמה כי דווקא אותם אנשים דתיים שאינם מאמינים בחתירה לאושר אלא במטרות אחרות מצליחים להגיע לרמות גבוהות יותר של אושר. האם אין שום דרך ביניים כלשהי, שתאפשר גם להחזיק בערכים ליבראליים, חילוניים ומודרניים וגם להפיק את יתרונות האושר שניתן למצוא בחיים מסורתיים יותר?

חשוב להדגיש: אני לא רוצה לספק כאן תחמושת בידי אלו שהיו מעוניינים להחזיר את העולם כולו אל המאה ה-19, או בידי אלו שמתעקשים שדתיים הם עליונים בדרך כלשהי על חילוניים. ממש לא. אבל אם דרך החיים שבה בחרנו מובילה את האנושות לעידן של תסכול אז המינימום שאנו מחויבים לעשות בנידון הוא לבחון מחדש כמה מהנחות היסוד של פילוסופיית החיים ה"נאורה" וה"מתקדמת" שלנו.

אלו שאלות קשות, אך שאלות שצריכות להישאל מתוך יושרה אינטלקטואלית, והמחקרים החדשים בנושא האושר לא מאפשרים לנו לטאטא אותן אל מתחת לשטיח.

 

להמשך הפוסט

הדרך לאושר, חלק א': על כלכלה, עושר ואושר

אורי כץ | 26.02.2014 | 15:56

שתי הרשומות הבאות בבלוג עוסקת בתחום מחקר חדש ושנוי במחלוקת בעולם הכלכלה: ניתוח הגורמים המשפיעים על מדדי אושר ושביעות רצון מהחיים. מכיוון שסקירת המחקר בתחום יצאה ארוכה מעט, החלטתי לחלק את הנושא לשניים. 

 

מהי מטרתם של הכלכלנים?

בניגוד לתחומי מחקר אחרים במדעי החברה, חלק לא קטן מהכלכלנים אינם מעוניינים רק לתאר כיצד המערכת שהם חוקרים עובדת אלא גם לעצב אותה על מנת שתעבוד טוב יותר, אך מה משמעותו של "טוב יותר"? כאשר מהנדס מתכנן מטוס, המטרה ברורה: רצוי, אם אפשר, שכל עוד המנוע עובד המטוס ירחף באוויר מבלי ליפול ולהתרסק. נדרש שהגשר יוכל לשאת את משקל האנשים שאמורים לעלות עליו. שתכנית המחשב לא תיתקע לאחר קבלת קלט לא צפוי מהמשתמש. לשם איזו תכלית צריכים הכלכלנים לעצב את המערכת הכלכלית?

במהלך השנים עלו מספר רב של תשובות לשאלה הזו, החל מנושאים כגון תוצר או תוצר לנפש, דרך מדדי איכות חיים וצריכה, אבטלה נמוכה, מחירים יציבים, שוויון גבוה יותר בהכנסות, וכך הלאה. לאחר כמאתיים שנות מחקר שנגעו בעיקר לאופן שבו ניתן להשיג את המטרות הללו, הספרות שאותה אסקור כאן שואלת שאלה אחרת לגמרי: האם אלו בכלל המטרות הנכונות?

 

למרות ההתמקדות שלהם במקסום התוצר לנפש אף כלכלן מעולם לא האמין ברצינות שבני אדם מנסים למקסם רק כסף. כלכלנים באוניברסיטאות הם בעצמם אנשים שוויתרו על הניסיון למקסם כסף, ובחרו במקום זאת בקריירה פחות מתגמלת מהשוק הפרטי. כלכלנים כן מניחים בדרך כלל שלבני אדם  יש העדפות ברורות ומוגדרות (פחות או יותר) לגבי הדברים שהם מעוניינים להשיג, ומאותן ההעדפות, תחת מספר הנחות, ניתן להגיע למושג אמורפי הנקרא "פונקצית תועלת" שאותה הפרטים מנסים למקסם – והיא יכולה לכלול מגוון רחב של נושאים.

למשל, המודל הבסיסי בקורסי מאקרו נקרא "מודל רובינזון קרוזו": רובינזון קרוזו חי על אי בודד, ונדרש להחליט כיצד להקצות את זמנו. הוא יכול להקדיש את שעות היום לקטיפת קוקוסים על פי "פונקצית ייצור" מסוימת, או לשכב לו בנחת על החוף ולבהות בשמיים. פונקציית התועלת שלו מורכבת משני משתנים: צריכה וזמן פנוי – הוא רוצה כמה שיותר קוקוסים, וכמה שיותר זמן פנוי. אם יקדיש זמן רב לקטיפת קוקוסים הוא יהנה מרמת צריכה גבוהה וזמן פנוי מועט, ולהפך. במודלים יותר מורכבים תועלת יכולה לכלול מספר רב של מוצרי צריכה, צריכה עתידית, ירושה המועברת לילדים שלך, בריאות, חינוך, איכות בני הזוג שאתה מסוגל למצוא, ההפרש בין המשכורת שלך למשכורת שמרוויח בעלה של האחות של אשתך, או כל דבר אחר שתרצו. כלכלה היא לא פיזיקה – לכלכלנים אין "מודל יחיד" של אדם, אין "פונקציית תועלת מוסכמת". כל מאמר מציג פונקציית תועלת משלו לפי מטרותיו של כותב המחקר.

אז באופן תיאורטי, מטרתה של המדינה צריכה להיות מקסום התועלת של כלל הפרטים, המשולבות יחדיו במן "פונקציית רווחה חברתית". באופן מעשי איננו יודעים כמובן איך נראות פונקציות התועלת של כל פרט ופרט באוכלוסיה, אז כלכלנים מניחים שמדדים כגון תוצר לנפש, אי-שוויון, אבטלה ואחרים מהווים קירוב כלשהו לתועלת האמיתית. האם ההנחות הללו מבוססות? כיצד בנויה פונקציית התועלת האמיתית של בני אדם? ובכן, על מנת לברר זאת אפשר פשוט לשאול אנשים במצבים שונים, באופן ישיר, את השאלה החשובה מכל: האם הם מאושרים.

 

פרסמתי לפני כשלוש שנים רשומה הנוגעת למחקרים אודות אושר, שהתייחסה לפרדוקס Easterlin, לתועלת יחסית ולאדפטציה. רשומה זו מהווה המשך והרחבה של הקודמת, והיא מבוססת על מיני-קורס שהעביר ד"ר אורי חפץ בנושא באוניברסיטת תל אביב. המחקרים שאסקור כאן משלבים את עבודתם של כלכלנים ופסיכולוגים העובדים יחדיו על פיענוח "הקופסה השחורה של האושר", בניסיון להבין מה הופך אנשים למאושרים יותר או פחות, ובסופו של דבר כיצד ניתן לבנות עולם שהוא לא רק עשיר יותר, אלא גם מאושר יותר.

 

למדוד אושר

תחום מחקרי האושר בכלכלה הוא תחום אמפירי העוסק יותר בנתונים ופחות בתיאוריות, ובשנים האחרונות שפע הנתונים בנוגע למדדי אושר הולך וגדל אקספוננציאלית. לאחרונה פורסם כי הלמ"ס הולך למדוד אושר באופן קבוע, כחלק מתוכנית מדדים חדשה שפותחה על ידי המועצה הכלכלית במשרד ראש הממשלה. בכך מצטרפת מדינת ישראל למגמה רחבת היקף: האו"ם החל לפרסם דוח בשם world happiness report הכולל שאלונים רבים בנושא בשנת 2012; לארגון ה-OECD יש מדדי אושר משלו תחת הפרויקט Better life index (נסו לשחק עם התוצאות כאן), הלמ"ס הבריטי החל לאסוף לאחרונה נתונים בנדון, בצרפת ביקש הנשיא סרקוזי בשנת 2008 מועדה של כלכלנים בראשות ג'וזף שטיגליץ לפתח עבור צרפת מדדים חלופיים ל-GDP שיכללו גם מדידת אושר, והאמריקאים אוספים נתונים בנושא כבר שנים רבות. המדינה הכי מתקדמת במדידת אושר היא המדינה ההררית הזעירה בהוטן, שם יזם המלך בשנות השבעים סקרי אושר שעל פיהם הוא קובע את מדיניות הממשלה.

 

ובכל זאת, לא במקרה התחום שנוי במחלוקת. ישנם שלושה אתגרים מתודולוגיים עיקריים עבור מחקרי האושר.

הראשון הוא היכולת להגדיר אושר. מדובר במושג ערטילאי שאינו פיזי כמו "תוצר" (וגם עבור תוצר ההגדרות אינן מושלמות). הדרך היחידה למדוד אושר כיום היא על ידי שאלונים, אבל אותם אנשים עונים תשובות שונות לשאלות המנוסחות באופן שונה. ישנו למשל הבדל משמעותי בין שאלה על שביעות רצון כללית מהחיים לבין השאלה האם חווית אושר, כעס או חרדה אתמול. האם לא סביר להניח למשל שילדים יכולים להעניק לנו רגעים רבים של אושר, אבל להוריד את שביעות הרצון הכללית מהחיים עקב מחסור בשעות שינה וזמן פנוי לזוגיות?

עם השנים והניסיון פיתחו פסיכולוגים סיווג של שאלות והגדרות עבור סוגים שונים של אושר, שביעות רצון ורגשות שליליים, וישנה מגמה של התכנסות מבחינת ניסוח השאלות שנשאלות בסקרים אל עבר מספר נוסחי-בסיס מקובלים שהתשובות עבורם הן די עקביות. בעיה דומה היא בעיית התרגום: למשל, ישנן שפות שאין בהן תרגום מדויק למילה "שביעות רצון מהחיים" (life satisfaction), וחלק ניכר מההבדלים בין מדינות יכול לנבוע מהבדלים במשמעות המילים בשפות שונות.

האתגר השני נוגע למידה שבה ניתן לסמוך על התשובות לשאלונים. האם אנשים מספקים תשובות עקביות ובעלות משמעות לשאלוני אושר, אשר מהן ניתן ללמוד על התועלת שלהם? האם תשובותיו של אדם ספציפי מושפעות ממזג האוויר מחוץ לכיתה שבה הוא יושב ועונה על הסקר? מכמות הסוכר בארוחתו האחרונה? האם אנשים בכלל משקיעים מחשבה בתשובותיהם לסקרים מעין אלו? האם אנשים שונים מפרשים אושר באופן שונה?

יש מספר עדויות לכך שהתשובות הן אכן בעלות משמעות ומעידות על רמת תועלת אמיתית. למשל, בסקירה של זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן ואלן קרוגר משנת 2006 (ניתנת להורדה כאן) הם מצטטים מחקרים שמצאו קשר בין תשובותיהם הסובייקטיביות של אנשים לשאלוני אושר לבין מדדים אובייקטיביים כגון הסיכוי להידבק או להחלים ממחלות, דפוסי פעילות נוירולוגית במוח, תדירות חיוכים, דירוג שנתנו אנשים אחרים למידת האושר של האדם שמילא את הסקר, איכות השינה, אושר של קרובי משפחה ועוד. מסתבר שבדרך כלל, אנשים לא עונים "סתם".

אתגר שלישי הוא, כרגיל, ההסקה מקורלציה על סיבתיות. אם המחקרים מעלים כי אנשים נשואים מאושרים יותר מאנשים שאינם נשואים, האם עלינו להמליץ לכולם להתחתן? אולי כיוון הסיבתיות הוא הפוך, כאשר אנשים ש"נולדו מאושרים" מוצאים בני זוג בקלות רבה יותר? אם ילדים משפיעים באופן שלילי על שביעות רצון מהחיים – וכן, בממוצע הם משפיעים באופן שלילי – האם זה בהכרח אומר שהורים לילדים היו מאושרים יותר לולא היו מביאים את צאצאיהם לעולם? אולי הומוסקסואלים וקרייריסטים נוטים גם להיות מאושרים יותר וגם לא להביא ילדים לעולם, ומשם נובעת הקורלציה?

 

כל מחקר במדעי החברה לוקה בשלל בעיות כאלו. קשה להגדיר דברים, קשה למדוד אותם, ואין ניסויי מעבדה המאפשרים להפריד בין קורלציה לסיבתיות. השאלה החשובה היא האם סך הספרות בתחום מספרת לנו משהו חשוב על העולם למרות כל הקשיים הללו. כאשר מחקרים שנעשו במדינות שונות, על תקופות שונות ובעזרת שיטות שונות, תוך שליטה בשלל משתנים אחרים, מעלים ממצאים עקביים – אני מאמין שכן.

המחקרים שאתאר ברשומה זו וברשומה הבאה פורסמו במגזינים רציניים עם ביקורת עמיתים, והם כוללים שליטה במשתנים אחרים, משתני דאמי (fixed effects) לשנים, אזורים וגם לפרטים אם הנתונים מאפשרים זאת, ניתוחי רובאסטיות וכל דבר אחר שנדרש לעשות על מנת לוודא שהמסקנות אמינות. רגרסיה בודדת של חוקר יחיד עדיין איננה אומרת הרבה, אבל הספרות המצטברת מאפשרת לזהות דפוסים של ממש בכאוס.

נסקור כמה מהדפוסים הללו.

 

אושר ועושר

נתחיל עם חזרה בקצרה על המחקר המפורסם ביותר בתחום שאותו סקרתי בהרחבה ברשומה הקודמת לפני כשלוש שנים – פרדוקס איסטרלין, שהופיע בספרו של הכלכלן ריצ'רד איסטרלין משנת 1974. איסטרלין חקר מדדי אושר לאורך זמן במדינות שונות, וגילה שלוש תופעות מרכזיות:

  1. למרות הצמיחה הכלכלית הדרמטית שחוו מדינות רבות אחרי מלחמת העולם השנייה רמת האושר הממוצעת במדינות לא השתנתה באופן משמעותי. כלומר, מדינות שנעשות עשירות יותר לא הופכות למאושרות יותר.
  2. בתוך כל מדינה אנשים עשירים הם מאושרים יותר מאנשים פחות עשירים.
  3. בהשוואה בין מדינות אין הבדל משמעותי במדדי האושר בין מדינות עניות יותר או עשירות יותר, אלא אם בודקים מדינות עניות באופן קיצוני.

ניתן להסביר את התופעות האלו לפחות באופן חלקי על ידי חשיבה במונחים של "תועלת יחסית" – לאנשים לא אכפת מרמות השכר והצריכה האבסולוטיים, אלא מההפרש בין השכר שלהם לשכר של אחרים בסביבתם (לעיתים קוראים לתופעה "Keeping up with the Joneses"). אם התועלת של הפרטים היא יחסית לסביבתם הקרובה אז אנשים עשירים יהיו מאושרים יותר מאנשים עניים, אבל בהשוואה בין מדינות או לאורך זמן לא יתגלו פערים כלשהם. אם ניתן לכל האוכלוסייה כמות זהה של כסף האושר של כל פרט לא ישתנה, כי היחסים יישארו קבועים – אתה עדיין תרוויח פחות מהבוס שלך.

בעקבות שפע הנתונים של השנים האחרונות הופיעו מספר מחקרים חדשים המטילים ספק בחלק ממסקנותיו של איסטרלין (ראו למשל כאן, כאן וכאן). לפי המחקרים החדשים האושר כן גדל כאשר מדינות הופכות לעשירות יותר, אם כי הוא גדל בקצב נמוך יותר מקצב הצמיחה הכלכלית (קשר לוגריתמי). על כן יתכן שהאושר מושפע גם מהרמה היחסית וגם מהרמה האבסולוטית של השכר. איסטרלין כמובן עדיין חי ובועט ומתעקש שהפרדוקס שלו קיים, והבנתי שבין הצדדים הניצים קיים ויכוח רב יצרים.  

 

ישנם גורמים רבים נוספים המשפיעים על האושר הממוצע במדינה מלבד העושר. אם ישנם מצביעי חד"ש בין הקוראים הם בוודאי יתאכזבו לשמוע כי המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה הן ככל הנראה המדינות הכי פחות מאושרות בעולם, גם לאחר שליטה בכל שאר המאפיינים שלהן. מדינות אמריקה הלטינית, לעומת זאת, הן די מאושרות באופן יחסי. אם נבחן רק מדינות עניות נגלה כי מדינות חמות הן מאושרות יותר ממדינות קרות. מדינות דתיות יותר הן בדרך כלל מאושרות יותר, אם כי הקורלציה איננה חזקה ויש כמה יוצאי דופן. לנושאים בריאותיים כגון תוחלת חיים או תפוצת מחלת האיידס, שמקובל להאמין שהם מאוד חשובים, אין השפעה מהותית על מדדי אושר (לאי שוויון אתייחס בהרחבה בחלקה השני של הרשומה).

באופן אינדיבידואלי כל המחקרים מוצאים כי בני אדם עשירים הם מאושרים יותר, אם כי בדומה למדינות הקשר הוא לוגריתמי – כלומר, אם אתה ממש עני אז תוספת של אלף שקלים להכנסה תקפיץ את האושר שלך באופן דרמטי, אך אם אתה בעשירון העליון תהיה זקוק לתוספת הרבה יותר משמעותית על מנת לחוות את אותו האפקט. דניאל כהנמן מצא גם כי מדדים מבוססי רגשות, תשובות לשאלות כגון "האם חשת כעס אתמול?" או "האם חשת אושר היום?", משתפרים מאוד במעבר מעוני אל הכנסה ממוצעת, אך מהשלב הזה והלאה השיפור קטן יותר.

למרות שהאפקט נעשה מעומעם ברמות גבוהות של עושר חשוב להדגיש: אותו מיתוס על האנשים העשירים המתוסכלים מרוב דאגה לנכסיהם או תחרות אל מול אנשים עשירים אחרים, לעומת העניים השמחים בחלקם, הוא רק מיתוס שנועד לנחם את העניים. אולי לא ניתן "לקנות אושר", אבל כסף בהחלט פותר הרבה מאוד בעיות בחיים, ומחסור בכסף בהחלט מוביל לסבל.

 

אושר במהלך החיים

אילו עוד גורמים משפיעים על האושר האינדיבידואלי מלבד העושר?

גיל, למשל. בממוצע רמת האושר היא גבוהה יחסית לצעירים, יורדת בדרמטיות בשנות העשרים המאוחרות, נשארת למטה בגילאי השלושים והארבעים, עולה בחזרה למעלה בגילאי הארבעים המאוחרים, אחרי שהילדים עוזבים את הבית, ויורד שוב בגילאי השבעים. הקשר הזה נשאר נכון גם כששולטים בהכנסה או במאפיינים אחרים, גם אצל נשים וגם אצל גברים (אם כי אחד הפירושים שניתנו לעניין זה הוא כי הפרטים היותר מאושרים בגילאי 30-40 עסוקים מכדי לענות לסקרים טלפוניים…).

אנשים דתיים כמעט תמיד יותר מאושרים מאנשים שאינם דתיים. יתכן גם שיש להם פירוש שונה לשאלת האושר – למשל, האם יהודים חרדים מאמינים שזו מצווה להיות מאושר? אולי כמה מקוראי הבלוג יוכלו לענות על השאלה הזו. מובטלים הם כמובן מאוד לא מאושרים, מה שמעלה שאלה מעניינת: האם הם היו מאושרים יותר לו המדינה הייתה מתירה להם לעבוד בשכר שמתחת לשכר המינימום, מה שהיה מחזיר אותם לשוק התעסוקה? ככל הידוע לי אין תשובה לשאלה הזו, אבל היא מעמידה בספק מדיניות סוציאלית מקובלת בכל מדינות המערב. אם אנשים שואבים אושר לא רק מהכסף שנכנס להם לבנק מדי חודש אלא גם מעצם היכולת לעבוד ולתרום לחברה, ייתכן כי עדיף להוריד את שכר המינימום ולצמצם את אחוזי האבטלה.

בשנת 2004 פרסם דניאל כהנמן ביחד עם מספר שותפים מאמר במגזין Science המנתח ברזולוציה גבוהה את רמות האושר של 909 נשים, אשר נדרשו במהלך ניסוי לנהל יומן מדוקדק של האירועים העוברים עליהן מדי יום ולתאר בפירוט כיצד הן הרגישו במהלך ביצוע הפעולות השונות. לפי תוצאות המחקר הפעילויות שתרמו במידה הרבה ביותר לאושר היו כמובן בילוי עם בני זוג וחברים, והפעילות שפגעה באושר במידה הרבה ביותר הייתה הנסיעה לעבודה – מסתבר שהיא אפילו גרועה יותר מהעבודה עצמה. אם מטרתן של ממשלות היא לשפר את האושר המצרפי של כלל אזרחי המדינה, האם לאור תוצאות המחקר הזה עליהן להתחיל להשקיע יותר כספים בקיצור זמני נסיעה לעבודה? בניגוד לתקציבי בריאות או נושאים אחרים כאן מדובר בחוויה יום-יומית – בסבל יום-יומי – של מרבית האוכלוסייה הבוגרת במדינה. אם נסיעה לעבודה היא חוויה כל כך גרועה, יתכן שכל נושא התשתיות מתוקצב בחסר הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. אלו כמובן רק כמה מהדוגמאות האפשריות לשאלות מדיניות חשובות שיכולות להיות מושפעות מתוצאות מחקרי האושר.

 

סיכום ביניים

למרות הבעייתיות המתודולוגית שלהם, מחקרי אושר מסוגלים להעלות שאלות המאתגרות את מה שחשבנו שאנחנו מבינים אודות העולם. ישנו כאן גם וויכוח פילוסופי: האם האושר הוא הדבר החשוב ביותר? למשל, דניאל כהנמן מצא במחקריו בעבר כי לאנשים יש בדרך כלל רמה קבועה של אושר. אירועים קיצוניים כגון זכייה בלוטו, אבדן קרוב משפחה או פציעה קשה בתאונת דרכים משנים את האושר רק באופן זמני, ולאחר מכן הוא חוזר בחזרה לרמה הקבועה. מכך ניתן להסיק כי מלחמה שתגרור הרג בקנה מידה גדול לא תשנה את רמת האושר במדינה בטווח הארוך, והמסקנה גם מתאימה לתוצאות המחקרים שלפיהם שיעור חולי האיידס במדינות אפריקניות שונות לא משפיע על רמת האושר שלהן. כיצד ניתן לשלב תוצאות כאלו עם ההיגיון הבריא של כל אחד מאתנו, על פיו אבדן חיי אדם בקנה מידה רחב הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות למדינה? 

אלו שאלות קשות, אך אינני חושב שהפתרון עבורן הוא התעלמות מתוצאות מחקרי האושר. ברגע שמדובר בתוצאות עקביות על פני מדינות, תקופות ושיטות מדידה, סימן שהן מעידות על משהו אמיתי על האופן שבו בני אדם באמת חווים את העולם – גם אם האופן הזה לא תמיד אינטואיטיבי, גם אם לעיתים נגלה כאן אמיתות לא נוחות על עצמנו.

הוויכוח הפילוסופי אודות האושר הוא עתיק יומין, אך הממצאים האמפיריים החדשים מסוגלים לגשר בינו לבין החלטות מדיניות של ממש. לא במקרה הם מעלים בינתיים יותר שאלות מאשר תשובות; תהליך ההפנמה של משמעות תוצאותיהם נמצא רק בראשיתו.

 

בחלקה השני של הרשומה שיפורסם בימים הקרובים אסקור את הקשר בין אושר לבין פמיניזם, אי שוויון ועוד.

 

 

להמשך הפוסט

על הקשר בין השר"פ לבין המשבר בבית החולים הדסה

אורי כץ | 10.02.2014 | 14:19

אפשר לומר הרבה דברים על קריסתו של בית החולים הדסה.

אפשר לומר שהתנהלות בית החולים הייתה בזבזנית. אפשר לומר שהייתה כאן בעיה של "סיכון מוסרי" – מנהלים שידעו שהממשלה לא תיתן לגוף שבראשו הם עומדים ליפול ולכן אין בעיה להמשיך ולקחת הלוואות. אפשר לומר שהיחסים בין בתי החולים לבין קופות החולים בארץ הם בעייתיים, ובתי החולים נאלצים להעניק לקופות החולים הנחות גבוהות מדי. אפשר לומר שהמבנה התאגידי של בתי החולים הוא לא מושלם.

אבל יש דבר אחד שאי אפשר לומר: שהקריסה הזו מלמדת אותנו משהו, לחיוב או לשלילה, על הצורך ליישם שר"פ (בחירת רופא בתשלום) בבתי חולים ציבוריים במדינת ישראל. הקישור שעושים עיתונאים רבים ופוליטיקאים בין נפילתה של הדסה לבין השר"פ הוא מוטעה ומטעה. נפרט את הסיבות לכך.

 

1. השר"פ בהדסה קיים כבר שנים רבות

על פי מחקר של לאה אחדות וגבי בן נון ממכון ואן-ליר, השר"פ בבית החולים הדסה קיים כבר משנת 1954. במהלך שישים השנים שעברו מאז הפך הדסה לאחד מבתי החולים המפוארים ביותר במדינת ישראל, ורבים יגידו שהוא הטוב מכולם בתחומים מסוימים – במידה רבה בזכות יכולתו למשוך אליו את טובי הרופאים בארץ. יציבותו הפיננסית במהלך שישים השנים הללו לא נפלה מיציבותם של כל שאר בתי החולים בארץ, והגורמים שהשתנו בשנים האחרונות ותרמו למשבר – התמיכה של ארגון נשות הדסה ואולי גם הסכמים חדשים ושינויים רגולטורים – אינם קשורים לשר"פ. למעשה, עובדה יחידה זו מספיקה על מנת להאיר באור מגוחך למדי את כל אותם אנשים שמנסים לקשר בין השר"פ לבין האתגרים הנוכחיים שאיתם מתמודד בית החולים, אבל ישנן עוד מספר עובדות שהם "שוכחים" להזכיר.

 

2. קיים שר"פ גם בבתי חולים אחרים שלא חוו קריסה

על פי אותו המחקר שהזכרתי בסעיף הקודם, השר"פ קיים בבית החולים שערי צדק משנת 1976, והוא קיים גם שנים רבות בבית החולים ביקור חולים, אם כי לא הצלחתי למצוא תיעוד לגבי שנת ההתחלה. לאור המלצותיה של וועדת החקירה הממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל בראשותה של השופטת שושנה נתניהו, שפורסמו בשנת 1990, התפתחו במהלך שנות התשעים הסדרי שר"פ גם בבתי החולים איכילוב, אסף הרופא, רמב"ם ושיבא. בשנת 2000 פנתה קופת החולים מכבי למשרדי הממשלה וליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבחון את חוקיות הסדרי השר"פ בבתי החולים הממשלתיים (בית החולים הפרטי אסותא, שהשר"פ מהווה עבורו תחרות, הוא בבעלות קופת החולים מכבי), ובשנת 2002 פרסם היועץ את עמדתו וקבע כי יש להפסיק את הפעלת השר"פ עקב היעדר כללים המסדירים את הנושא.

באף אחד מהמקרים הללו, ככל הידוע לי, לא הוביל השר"פ לקריסתו של בית חולים כלשהו. גם בעולם קיימים הסדרים דומים לשר"פ באוסטרליה, אירלנד, בריטניה וצרפת. גם שם לא ידוע לי על מקרה שבו הם גרמו לקריסתו של בית חולים כלשהו. מה שלא יהיה הפתרון למשבר בהדסה, אין שום סיבה לחשוב שהוא צריך לכלול את הפסקה מוחלטת של השר"פ.

 

3. השר"פ בהדסה תרם להכנסות בית החולים

על פי הכתבות השונות, 15% – 16% מהכנסות השר"פ הגיעו לבית החולים. בנוסף לכך, השר"פ אפשר לבית החולים הדסה למשוך אליו את טובי הרופאים בארץ. לכן בהחלט ייתכן שלולא השר"פ מצבו הפיננסי של בית החולים היה גרוע הרבה יותר, ומנהלי בית החולים מעוניינים להרחיב את ההכנסות מהשר"פ ולא לצמצם אותם. גורם שמגדיל את הכנסות בית החולים לא יכול, מתמטית, להגדיל את הגירעון שלו – אלא אם השר"פ הוביל לגידול בשכר רופאי ועובדי בתי החולים שהוא מעבר למה שקיבלו הרופאים המועסקים ישירות במסגרת הפעילות הפרטית. במקרה הזה הבעיה היא עם שכר הרופאים בהדסה, לא עם עצם קיומו של השר"פ, וכל מה שנדרש זה לתקן את חוזי ההעסקה בהתאם.

כמו שבירושלים יש רופאים שבזכות השר"פ קיבלו שכר גבוה, כך במרכז הארץ יש רופאים שבזכות עבודתם בקליניקות פרטיות ובבתי חולים פרטיים מקבלים שכר גבוה, ולא ברור אם יש הבדל בהשפעות על "נורמות השכר" של עובדים אחרים בבתי החולים בין שני המקרים האלו. כפי שכתבתי בעבר, החלופה לשר"פ היא לא ביטול מערכת הבריאות הפרטית, אלא המשך הגידול של בתי החולים הפרטיים שימשכו אליהם את טובי הרופאים ואת העשירונים העליונים של החולים.

אנחנו חיים בעולם שבו מתכנת טוב שווה לחברה שבה הוא עובד פי כמה ממתכנת גרוע, ובאותו האופן רופא טוב שווה לבית החולים או למטופלים שמעוניינים לשלם על הטיפול הרבה יותר מאשר רופא גרוע. וכן, יש בארץ כמה רופאים ממש טובים ששווים הרבה מאוד כסף, ואין סיבה לקנא בהם. אם חס וחלילה יום אחד הגברת יחימוביץ' תזדקק לניתוח מסובך אין לי ספק שהיא תרצה להשתמש במיטב כספה על מנת להשיג לעצמה את המנתח הטוב ביותר שקיים – בדיוק כפי שאנשים עשירים רוכשים לעצמם מכוניות יקרות ובטיחותיות יותר, או דירות גדולות יותר. אם הצעותיה לביטול השר"פ יתקבלו, היא תעבור את הניתוח הזה אצל מנתח באסותא והכסף שהיא תשלם יתחלק בין המנתח לבין בית החולים הפרטי. אם הצעותיה לא יתקבלו והשר"פ ייושם גם במרכז הארץ, היא תעבור את הניתוח בבית חולים ציבורי וחלק מהכסף שהיא תשלם יוקדש לחיזוק המערכת הציבורית.

 

4. השר"פ בהדסה לא היה מפוקח

כל ההצעות שנבחנות בוועדת גרמן ליישום עתידי של שר"פ בבתי החולים הציבוריים בישראל הן הצעות לשר"פ תחת פיקוח של משרד הבריאות או רגולטורים אחרים על המחירים והכמויות של הטיפולים המבוצעים (למשל, מספר הטיפולים הפרטיים של מחלקה מסוימת בתקופה מסוימת לא יוכל לעלות מעל ערך מסוים, ורווחי הרופאים לא יוכלו לעלות מעל ערך מסוים). השר"פ בבית החולים הדסה לא היה תחת פיקוח, ולכן זה מגוחך לטעון שהוא מוכיח שפיקוח כזה יכשל ולא ניתן ללמוד ממנו כיצד יראו תוצאותיו של שר"פ מפוקח.

 

לסיכום, השר"פ לא גרם למשבר הנוכחי בבית החולים הדסה, וגם אם הוא היה גורם לא היינו יכולים להסיק מכך דבר לגבי השפעותיו של שר"פ מפוקח בבתי חולים אחרים.  איני יודע מהו הפתרון הנכון למשבר, אך אני מקווה שהצעדים שינקטו לא יהרסו את אחד מאיי המצויינות הבודדים שקיימים במגזר הציבורי הישראלי.

ניתן ורצוי לקיים דיון אודות נחיצותו של השר"פ, ויש טיעונים חזקים בעד ונגד, אבל המשבר בהדסה אינו קשור לעניין. הקישור בין הפרשה לבין הדיון על השר"פ מצביעה על רמתו הנמוכה להחריד של הדיון התקשורתי והציבורי במדינת ישראל ועל הפלורליזם שכמעט ואינו קיים בעיתונות הכלכלית בנושאים מסוימים. במדינה דמוקרטית שבה אנקדוטות חשובות יותר מעובדות ורגשות חשובים יותר מנתונים המדיניות שתוביל הממשלה תהיה בהתאם, והתוצאות יהיו התנגשות כואבת עם המציאות.

 

 

להמשך הפוסט