ארבעה מיתוסים על אי שוויון

אורי כץ | 26.01.2014 | 14:14

הועידה הכלכלית בדאבוס משמשת בכל שנה מוקד לביקורת על ניתוקם של העשירים והמקושרים משאר תושבי כדור הארץ, ונתוני אי-שוויון עומדים במרכזה של ביקורת זו. בימים האחרונים עוסקת התקשורת בדוח חדש של ארגון אוקספם, שפורסם לכבוד הועידה הכלכלית בדאבוס, ובו טענות מרחיקות לכת לגבי אי-השוויון העולמי והדרכים לטפל בו. אבל מה אנחנו באמת יודעים לגבי אי-שוויון בהכנסות? ממה הוא נובע? על מה הוא משפיע?

ברשומה זו נעסוק במספר מיתוסים נפוצים בנוגע לאי שוויון, המתוחזקים על ידי ארגונים המקדמים אג'נדה מסוימת כגון ארגון אוקספם והפוליטיקאים והעיתונאים המצטטים אותם. 

 

מיתוס ראשון: העלייה באי השוויון נובעת ממדיניות ממשלתית

תיאור המיתוס: אי השוויון גדל בעשורים האחרונים במדינות רבות כתוצאה מהפעלת מדיניות קפיטליסטית (או "ניאו-ליברלית", מה שזה לא אומר), מכוחם של בעלי ההון ומקשרים ביניהם לבין גורמי ממשל.

 נתונים: את אי השוויון בהכנסות מקובל למדוד בעזרת מדד ג'יני – ככל שהמדד נמוך יותר, כך המדינה יותר שוויונית. הנתונים הם ברורים – אי השוויון גדל במרבית מדינות העולם במהלך העשורים האחרונים. להלן תרשים עבור מספר מדינות מייצגות, המבוסס על נתוני ה-OECD שניתן להוריד כאן:

 

מסקנות: כפי שניתן לראות, אי השוויון נמצא בעלייה בכל המדינות בתרשים (וכמעט בכל מדינה אחרת שתבחרו), כולל מדינות סוציאל-דמוקרטיות למהדרין כגון שבדיה ודנמרק. מגמות אלו מלמדות אותנו שאין כאן בעיה הקשורה לשיטה כלכלית מסוימת, הנהוגה אך ורק במדינות מסוימות: אי השוויון נמצא בעליה במדינות שבהן שיעור נכבד מהעובדים הם חברים בועדים כגון שבדיה וגרמניה ובמדינות שבהן העבודה המאורגנת פחות נפוצה כגון ארצות הברית ובריטניה, אי השוויון נמצא בעליה במדינות שבהן מיסים גבוהים ובמדינות שבהן מיסים נמוכים, במדינות בעלות שיעורי אבטלה גבוהים או נמוכים, במדינות עשירות יותר או עניות יותר, דמוקרטיות ודיקטטוריות, במדינות עם הרבה טייקונים ובמדינות עם מעט טייקונים, במדינות גדולות וקטנות, אירופאיות ואמריקאיות ואסייתיות ולפי כל חלוקה אחרת שתרצו. על כן לא יתכן שהמגמה נובעת מכוחם היחסי של טייקונים, מפגיעה בועדי עובדים, מערכת חינוך ציבורית חלשה או מיסוי נמוך מדי.

 

אז ממה ממגמת הגידול באי השוויון כן נובעת? משני גורמים עיקריים, הנוכחים בכל מדינות העולם.

הראשון הוא ההתקדמות הטכנולוגית. בספרו Average is over מסביר הכלכלן טיילור קוואן כיצד העולם כיום מתחלק לאנשים שמחשבים לא יכולים בלעדיהם, ולאנשים שהמחשבים עושים עבודה יותר טובה מהם: אם פעם פקידים היו נדרשים לקבוע פגישות, להקליד מסמכים, לבצע רישומים במאגרי מלאי או לנהל חישובים מורכבים, כיום תוכנות אוטומטיות מקלות על פעולות אלו ומאפשרות לפקיד יחיד לעשות עבודה שבעבר עשו חמישה פקידים. אז דרושים פחות פקידים, ואלו שמוצאים עבודה נאלצים להתפשר על שכר נמוך יותר. העבודות בדרג הנמוך והבינוני של הכישורים הולכות ונעלמות, והאבטלה בקרב צעירים גדלה במדינות רבות עוד לפני המשבר הנוכחי. במקביל לכך, אם בעבר מהנדסים ומתכנתים היו מרוויחים קצת יותר מאשר השכר הממוצע במשק, היום במדינות רבות הם מרוויחים פי 2 או יותר ממנו – והם שווים את מה שהם מרוויחים.

הגורם השני הוא הגלובליזציה. אם בעבר ארגוני עובדים יכלו לשמור על שכר גבוה כתוצאה מהיעדר תחרות בין לאומית, היום המפעל שלהם יקרוס אם עלויות היצור יהיו גדולות מהעלויות בסין. ארגוני העובדים היחידים שיכולים לשמור על כוחם הם אלו שבמגזר הציבורי, אך קריסת מערכות הפנסיה עקב הזדקנות האוכלוסיה מאיימת גם על התנאים שהם השיגו לעצמם. למעשה יש כאן עוד מיתוס, שלפיו המרוויחים היחידים מהגלובליזציה הם העשירים ביותר. ראו למשל את הגרף הבא, הלקוח ממחקר חדש של הבנק העולמי:

 

התרשים מתאר את השינוי בהכנסות בין השנים 1988 ו-2008 עבור אחוזונים שונים מאוכלוסיית העולם, כאשר האחוזונים מסודרים על ציר ה-X (לא להתבלבל – זה לא ציר זמן). ניתן לראות שעבור 5% התחתונים, רובם אפריקאים, ההכנסות לא השתנו. אחרי כן אנחנו רואים שינוי דרמטי לחיוב עבור בעלי הכנסות ממוצעות ברמה העולמית – מיליארדי סינים, הודים אינדונזים וכו' שהכנסתם השתפרה דרמטית בעשורים האחרונים. אחרי כן ישנה ירידה נוספת, כאשר לפי המאמר האנשים באחוזונים 75-85 חיים ברובם במזרח אירופה ואמריקה הלטינית. לבסוף רואים את העשירים ביותר שחוו גם הם צמיחה, וכוללים את מרבית אזרחי מערב ומרכז אירופה, ארצות הברית ויפן, וכן גם את מרבית אזרחי מדינת ישראל. ניתן לראות שאת עיקר פירות הגלובליזציה קטפו "אנשי האמצע" ולא רק העשירים. על פי המאמר המפסידים העיקריים מהגלובליזציה היו אנשים באפריקה, אמריקה הלטינית ומדינות קומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה. 

ארגון אוקספם מנסה לקדם בהמלצותיו את הלחימה במקלטי מס ובהתחמקויות מס של חברות גלובאליות, אך אם מהלכים כאלו ינקטו רק על ידי חלק ממדינות העולם אותן מדינות פשוט יצטרפו לרשימת המפסידים מתהליך הגלובליזציה, כאשר החברות יעברו למדינות אחרות (וזה דווקא לא מיתוס, כפי שכתבתי בעבר). לא ניתן לתאם כאלו ברמה העולמית, מכיוון שתמיד יהיה שווה למדינות רבות לסטות מהקרטל.

 

אי השוויון הוא תוצאה של מערכת כלכלית ההולכת ומתייעלת. אלו הגורמים המרכזיים, וזהו גם המחיר שמדינה המעוניינת לעצור את המגמה נדרשת לשלם: עצירת ההתפתחות הטכנולוגית, עצירת הצמיחה, והטלת חסמים על סחר בין לאומי שיפגעו באופן דרמטי ברמת החיים של התושבים. מכיוון שאף מדינה לא באמת רוצה לשלם מחיר כזה, ובצדק, אי השוויון ככל הנראה ימשיך לעלות בעשורים הבאים, גם בשבדיה.

אבל מה עם הרמה האבסולוטית של אי השוויון? בכל זאת, שבדיה ודנמרק נמצאות מתחת לארצות הברית וישראל. מדוע אי-השוויון בשבדיה נמוך יותר? שאלות אלו מעבירות אותנו אל המיתוס השני.

 

מיתוס שני: פרמטרים של שוק העבודה ומערכת ההשכלה משפיעים על אי השוויון

תיאור המיתוס: על מנת להילחם באי השוויון בהכנסות מדינות צריכות לשפר את מערכות החינוך שלהן, לקדם את העבודה המאורגנת, לקדם זכויות עובדים, לפקח על שכר מנהלים בחברות גדולות וכו'.

 נתונים: את התרשים הבא, המבוסס גם הוא על נתוני ה- OECD, כבר הצגתי בבלוג בעבר:

 

התרשים מתאר שני מדדי ג'יני שונים: הראשון הוא לפי הכנסות ברוטו, לפני תשלום מיסים וקבלת קצבאות מהממשלה (קצבאות אבטלה, נכות וכו'), והשני הוא לפי הכנסות נטו, אחרי תשלום מיסים וקבלת קצבאות. התרשים הקודם של המגמות שהצגתי היה לפי הכנסות נטו, אחרי מיסים וקצבאות.

 מסקנות: כפי שניתן לראות, על פי מדד הג'יני של הכנסות ברוטו אין הבדלים משמעותיים בין המדינות. פינלנד וגרמניה מאוד קרובות לישראל וארה"ב, ובריטניה וצרפת הן המדינות הכי פחות שוויוניות. הגורם להבדלים בין מדינות באי השוויון לפי הכנסות נטו הוא בעיקר המיסים שנלקחים מהעשירים והקצבאות המועברות לעניים – לא מערכת החינוך המהוללת של פינלנד, לא איגודי העובדים, ולא שכר המנהלים הגבוה בחברות אמריקאיות. כל אותם נושאים אחרים פשוט לא משפיעים כל כך. על כן, השקעה במערכת החינוך או הגבלת שכר מנהלים לא תשפיע על אי השוויון. גם מקלטי המס המשמשים חברות בין לאומיות אינם משפיעים כל כך. כפי שניתן לראות בתרשים שפרסמתי בעבר במסגרת רשומה על חוק עידוד השקעות הון, הקורלציה בין מיסי חברות לאי-השוויון היא למעשה הפוכה ממה שהייתם מצפים.

 מדינות שהמיסים והקצבאות אצלן נמוכים יכולות, אולי, לשנות את מגמת העלייה באי השוויון על ידי הגדלת המיסים והקצבאות. אינני בטוח עד כמה אפשרות זו רלוונטית למדינת ישראל, מכיוון שהמיסים בארץ גבוהים, הקצבאות אינן נמוכות כל כך והעלמת מס היא נוהג נפוץ. אבל אם כן, השאלה הבאה שנשאל היא זו: למה שנעשה את זה? וכך אנו עוברים אל המיתוסים השלישי והרביעי.

 

מיתוס שלישי: אי השוויון פוגע באיכות חייהם של אזרחי העולם

תיאור המיתוס: אי השוויון בהכנסות פוגע באושר האישי של בני אדם רבים, מגדיל את השחיתות, מערער את יסודות הדמוקרטיה, פוגע בכלכלה וכו'.

 נתונים: סקירה של מחקרים בתחומים הללו מעלה תמונה שהיא בעיקר מורכבת. מצאתי מחקר בודד שהראה כי אי שוויון מגדיל את השחיתות, אך מחקרים אחרים מראים שלא, מחקרים מסוימים על ארצות מסוימות מצאו שאי שוויון ברמת המדינה או האזור משפיע לשלילה על האושר האישי של אנשים, מחקרים אחרים מצאו השפעה חיובית, ויש כאלו שמצאו שאין השפעה בכלל או שיש השפעה שונה בארצות שונות ותקופות שונות, וכך הלאה גם לגבי נושאים אחרים. עיתונים כמובן יצטטו רק את אותם החוקרים והמחקרים התומכים באג'נדה שלהם ויתעלמו מהאחרים, אך בעולם של היום לכל אחד מכם יש אפשרות לחפש מאמרים ב- Google scholar לפי מילות מפתח ולקרוא לפחות את התקצירים. קשה לבודד את השפעות אי השוויון על משתנים שונים, מכיוון שחלקם משפיעים בעצמם על רמת אי השוויון (כלומר, ישנה סיבתיות בכיוון ההפוך), וקשה להכריע לגבי השאלו הללו. אני לא יכול לטעון בביטחון שאין לאי השוויון בהכנסות שום השפעות, אולי בעוד עשור או שניים התמונה תהיה ברורה יותר ואולי לא. כיום, בכל אופן, אנחנו עדיין לא יודעים מספיק.

 מסקנות: השוו זאת למשל לאבטלה. ההשפעות של אבטלה הן ברורות לחלוטין: שלל מחקרים מראים פגיעה קשה וברורה באושר האישי ובהערכה העצמית של המובטלים שתשפיע על הקריירה שלהם עשרות שנים קדימה גם אם הם יחזרו לשוק העבודה, עלויות גבוהות למערכות הרווחה הקורסות, ערעור יציבות המשטר במדינות עולם שלישי ועוד.

כנ"ל לגבי עוני אבסולוטי – עוני הנמדד לא כתלות בהכנסה החציונית (עוני יחסי) אלא על פי מדדים אבסולוטיים של צריכה ורמת חיים, שיעור האנשים במדינה שבאמת לא יכולים לממן לעצמם ארוחות סדירות וקורת גג. על פי עצם הגדרתו עוני אבסולוטי מהווה בעיה, לא היינו רוצים לגור בארץ עם מספר גבוה של חסרי בית. אבל אם עוני הוא מה שמעניין אותנו, למה לא למדוד אותו במקום את אי השוויון בהכנסות? האם אנשים היו בכלל שמים לב לאי השוויון בהכנסות ברמת המדינה אם הנתון לא היה מפורסם בעיתונים? האם הגידול באי השוויון בשבדיה באמת פגע באיכות חיי התושבים שם, שנהנים מכלכלה משגשגת ומערכת רווחה חזקה?

 

            צילום: אלכס ליבק

 אם אבטלה ועוני אבסולוטי הם נושאים שהשפעותיהם ברורות וחד משמעיות הרבה יותר מאשר אי-שוויון, או אם מלכתחילה עוני הוא הדבר שמטריד אותנו, אז למה בכלל להתעסק בסטטיסטיקות של אי-שוויון? מדוע המספר הזה חשוב לנו?

הסיבה לכך פשוטה: נתוני אי השוויון מוצלחים יותר מבחינת יכולתם לתמוך באג'נדה פוליטית מסוימת. כאשר מדברים על אבטלה כלכלנים רבים מתייחסים לגמישות שוק התעסוקה, מונח הכולל בתוכו רפורמות עם גוון קפיטליסטי שנועדו להקל על שכירת ופיטורי עובדים. כאשר מדברים על עוני אבסולוטי קל להראות שהוא נמצא בירידה עקבית פחות או יותר בכל העולם ובמדינות מערביות הוא כמעט שלא קיים – בזכותם של הקפיטליזם והגלובליזציה. קשה יותר לתרץ את האג'נדה, את הצורך בהרחבת תפקידיה של הממשלה.

 

מיתוס רביעי: אי השוויון בהכנסות יוצר אי שוויון בתחומים אחרים

תיאור המיתוס: זה מתחיל עם אי שוויון בהכנסות שמוביל לאי שוויון בצריכה, ומאוד מהר אנחנו מגיעים למצב שבו יש רפואה נפרדת לעשירים, חינוך נפרד לעשירים, ובעתיד הלא-רחוק – תחנות חלל יפיפיות שבהן יתגוררו העשירים לבדם, בזמן שכולנו נישאר כאן להינמק בתנאי מדינת עולם שלישי, לעבוד בסדנאות יזע ולהילחם על שאריות.

 נתונים: על פי מאמר שפורסם בשנת 2009 אי השוויון בתוחלת החיים, בתמותת תינוקות, בשיעור השתתפות במערכת ההשכלה, באוריינות, בשנות השכלה, ובזמן פנוי נמצא דווקא בירידה בארצות הברית במהלך מאה השנים האחרונות. לגבי בריאות החוקרים מעירים כי:

"It is puzzling that this progress toward equality in length of life receives so little notice in discussions of equality. One would think that life itself would represent a central dimension of material well-being. Yet, much more attention has been of directed toward inequality of income and wealth."

החוקרים בדקו גם אי-שוויון בצריכה, ומצאו כי אפילו שם ישנה מגמה חלשה של ירידה באי השוויון, כאשר העניים צורכים כיום יותר ביחס לעשירים. מדדים כגון מספר מכוניות לנפש, מספר טלוויזיות לנפש וכו' מראים כולם עולם שהולך ונעשה יותר שוויוני. כמה כבר מכוניות משפחה עם חמש נפשות צריכה? החוקרים מסיקים לסיום כי:

"…a picture does emerge and does suggest that the distribution of well-being is clearly more egalitarian than it was at the beginning of the industrial revolution… The last quarter millennium has produced remarkable equality in the developed world and there is good reason to believe these egalitarian benefits will be extended to the developing world as incomes grow."  

מסקנות: לאור ממצאים אלו, לא מפתיע לגלות שהשפעת אי השוויון בהכנסות על האושר ברמה האישית היא איננה ברורה. נתונים כגון צריכה, בריאות והשכלה הם פשוט חשובים יותר עבור מרבית הפרטים.  

בסופו של הדוח שהזכרתי בתחילת הרשומה ממליץ ארגון אוקספאם להגדיל את ההשקעות במערכות החינוך והבריאות הציבוריות על מנת להילחם באי-השוויון. הנתונים אודות גידול בשוויון בחינוך ובבריאות מעמידים את המלצותיו של הארגון באור מעט מגוחך. אינני יודע אם נדרש להגדיל את ההשקעות, אבל ברור שאין כאן כשל דרמטי אלא דווקא הצלחה אדירה.

 

סיכום: חשוב להקטין את אי השוויון מפני שחשוב להקטין את אי השוויון?

הגורמים המרכזיים לגידול באי השוויון הם ככל הנראה ההתקדמות הטכנולוגית והגלובליזציה, ולא קונספירציה כלשהי של בעלי ההון. הגורמים המרכזיים להבדלים בין מדינות הם מערכת המיסוי והקצבאות, ולא מערכת החינוך, תפוצתם של ועדי עובדים או כוחם של טייקונים. והשפעות? עדיין לא ברור אם לאי שוויון ישנן השפעות של ממש מלבד תרומתן הרגילה של כותרות אפוקליפטיות לנתוני המכירות של עיתונים.

נתוני אי שוויון לא מספקים תמיכה באידיאולוגיה הדוגלת במעורבות ממשלתית רבה יותר או במיסוי גבוה יותר, מכיוון שלא ברור אם יש להם השפעה על משתנים חיצוניים כגון רמת האושר או משתנים מאקרו-כלכליים שיכולים לעניין את מי שאינו תומך באותה האידיאולוגיה מלכתחילה. אם אי שוויון לא משפיע על כלום ובעצם הנתונים החשובים לנו הם עוני אבסולוטי או אבטלה, אז כדאי לנו להוריד את אי השוויון בגלל ש… מה? בגלל שאכפת לנו מהמספר הזה, מאי השוויון בהכנסות? לי זה נשמע כמו טיעון מעגלי.

מפגינות מול הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, 2012. צילום: אי-פי

 

———————–

עדכון לרשומה

בעקבות כמה מהתגובות הגעתי למסקנה שהמיתוס השלישי אינו מפורט מספיק. ראשית כל, חשוב לומר מספר דברים:

  1. ברגע שישנן השפעות סיבתיות בשני הכיוונים, קשה מאוד להבין מהיכן נובעת הקורלציה שאנחנו רואים. לכן במחקרים שאפרט בהמשך כללתי מחקרים שמראים סיבתיות בשני הכיוונים.
  2. הרבה יותר קשה לפרסם מאמר אם מצאת שאין קשר בין שני משתנים. לכן סביר מלכתחילה שיהיו יותר מאמרים שבהם החוקרים טוענים שיש קשר בין שני משתנים מאשר מאמרים שבהם החוקרים טוענים שאין קשר, גם אם מרבית הניסיונות למצוא קשרים נכשלו.
  3. חלק מהמגיבים ציינו הרצאות בטד או הפניות לכתבות שלכאורה מוכיחות השפעות של אי שוויון. כפי שכתבתי ברשומה, אין דבר יותר קל מ- cherry picking – לקחת רק את המאמרים שתומכים באידיאולוגיה שלך ולהתעלם מאחרים. גם אני יכולתי לעשות זאת, אבל אני באמת משתדל שלא. אז תסלחו לי שהרצאה יחידה ב-TED עם כמה גרפים יפים איננה מספיקה על מנת לשכנע אותי.

הנה מעט פירוט לגבי הספרות בנוגע להשפעות אי השוויון על משתנים אחרים. הפירוט הזה כמובן אינו מהווה סקירת ספרות רצינית ומקיפה ואינני משווה בין המהימנות של המחקרים הנידונים. בנושאים הנידונים ישנם עוד מחקרים רבים שלא כיסיתי, ויתכן שישנם נושאים חשובים נוספים בספרות. הכוונה היא רק להבהיר את הנקודה.  

  • מחקרים שלפיהם אי שוויון מגדיל את השחיתות: אחד
  • מחקרים שלפיהם השחיתות מגדילה את אי השוויון: אחד, שניים
  • מחקרים הדנים בסיבות המרכזיות לשחיתות ולא מזכירים בכלל אי שוויון, לפחות בתקציר: אחד, שניים, שלוש
  • מחקרים שלפיהם דווקא הגדלת הממשלה תגדיל את השחיתות, כך שההמלצות של אוקספם ושל יחימוביץ' בעניין זה הן די מגוחכות: אחד, שניים, שלוש, וגם כאן יש מחקרים שמעלים תמונה מורכבת יותר.
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון פוגע בדמוקרטיה: לא מצאתי.
  • מחקרים שלפיהם דמוקרטיה משפיעה על אי השוויון: אחד, שניים, שלוש
  • מחקרים המעלים קשרים מורכבים בין אי שוויון לדמוקרטיה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון הופך אנשים למאושרים פחות: אחד, שניים (קובץ PDF)
  • מחקרים שלפיהם אי שוויון הופך אנשים דווקא למאושרים יותר: אחד, שניים (קובץ PDF)
  • מחקרים שלפיהם השפעת אי השוויון על אושר לפעמים חיובית או לא קיימת ולפעמים שלילית כתלות במדינות או בתקופה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי השוויון פוגע בצמיחה: אחד, שניים
  • מחקרים שלפיהם אי השוויון דווקא תורם לצמיחה: אחד
  • מחקרים המעלים קשרים מורכבים בין אי שוויון לצמיחה: אחד, שניים, שלוש. באופן כללי למתעניינים מומלץ לקרוא על עקומת קוזנץ, ישנם ויכוחים רבים לגבי קיומה במציאות, וכמובן שגם הצמיחה משפיעה על אי השוויון.

אני מקווה שהרעיון הכללי ברור.

אני לא טוען שאי השוויון בהכרח לא משפיע על כלום, אני כן טוען שיש בעיות הרבה יותר חמורות וברורות כגון אבטלת צעירים ועוני אבסולוטי, והשיח על אי שוויון מתעלם מהם מכיוון שהמטרה האמיתית העומדת מאחוריו היא הצדקתה של אידיאולוגיה מסוימת – ולא קידומה של האנושות למקום טוב יותר. כל אזרח שאינו מעוניין להפגין בעד אינטרסים של מישהו אחר חייב להקדיש את המאמץ המינימאלי הנדרש על מנת להפריד בין תעמולה פוליטית לבין בעיות אמיתיות.

 

 

 

להמשך הפוסט

על חשיבותו של כישלון

אורי כץ | 10.01.2014 | 09:47

—–

לפני כן, הערה:

בחודשים האחרונים תדירות הפרסומים שלי הייתה נמוכה מאוד עקב עומס בעבודה. כבר זמן רב לא פרסמתי רשומה מושקעת של ממש, וגם הנוכחית איננה כזו. ישנן רשומות רבות שהתחלתי לכתוב ואני מקווה לפרסם במהלך החודשים הקרובים, ביניהן רשומות על מחקרי אושר, על עבודת הדוקטורט שלי בנוגע למוביליות חברתית, על המהפכה התעשייתית, על היסטוריה כלכלית, על הבלוג "הכלכלה האמיתית", האם כלכלה היא מדע ועוד – כך שיש למה לצפות. רציתי להודות למספר תורמים אנונימיים שתרמו לאחרונה כספים (כפתור התרומה מופיע בבלוג המקביל בוורדפרס), ולכל העוקבים והקוראים המעודדים אותי להמשיך ולכתוב.

ועכשיו, לרשומה.

 —–

 

כמעט שלא תמצאו מתנגדים לשאיפותיו של השר פירון לצמצם את מספר בחינות הבגרות ואת תפקיד הבחינה הפסיכומטרית. ישנו קונצנזוס רחב אודות הנזק שגורמת תרבות המדידה לבתי הספר: המורים מתמקדים בהכנות למבחנים ולא בלימוד אמיתי, בתי הספר מוציאים לחופשה תלמידים חלשים על מנת להעלות את ממוצע הציונים, והתלמידים נלחצים לשווא.

כמובן, למדידה ישנם יתרונות רבים. לא ניתן לנהל מערכת שאיננו יכולים למדוד את ביצועיה. רצוי מאוד שלא להסתמך על מספר מצומצם מדי של מדדים, כפי שכתבתי בעבר, אך בהסתכלות רחבה מספיק ועם גישה שלא תדחוף את מנהלי בתי הספר ואת המורים לנסות ולבצע מניפולציות על המדדים, התועלת יכולה להיות גדולה מהנזק.

אך ישנו גורם נוסף שתוצאות המדדים חשובות מאוד עבורו, והיעדרו מהדיון הציבורי הוא הסיבה לפרסום רשומה הזו. לא משרד החינוך הרוצה לפקח על המערכת, לא הורי התלמידים המעוניינים לקבל תמורה הולמת לכספי המיסים שלהם, לא מנהלי בתי הספר או המורים שרוצים לדעת כיצד להשתפר בעבודתם – התלמידים עצמם.

 

שר החינוך שי פירון. צילום: אוליבייה פיטוסי

תלמידים, ברובם, לא אוהבים מבחנים. המבחנים דורשים מהם לעבוד קשה, ללמוד ולחשוב תחת לחץ, אך אחד הגורמים הפסיכולוגיים הקשים ביותר הוא עצם המדידה: מבחנים מצמידים למצחו של כל תלמיד תו איכות יחסי המעיד על יכולותיו, ורבים מעדיפים שלא לדעת איזה מספר יהיה רשום על התו שלהם.

על מנת למלא את התפקיד הזה המבחנים חייבים להיות קשים ולהיערך בתדירות גבוהה. באוניברסיטה, למשל, ישנן פקולטות שבהן התפלגות הציונים הממוצעים נמצאת כולה מעל תשעים, וההבדלים בין המצטיינים לבין תלמידים ממוצעים הם זעומים. במצב כזה מעט מזל בבחירת תשובות לשאלות אמריקאיות מיתרגם להבדלים משמעותיים בדירוג היחסי של התלמידים. הדירוג הופך לתלוי יותר במזל, ופחות ביכולות. אותה הבעיה קיימת גם במקרה של עבודות. קשה מאוד לבדוק ולדרג עבודות של תלמידים, ואין דרך לוודא שהם הכינו את העבודה בכוחות עצמם. כל התומכים בהחלפת המבחנים בעבודות מתעלמים מכך שבדיקת עבודות היא תהליך ארוך בהרבה מבדיקת מבחנים (לכן בדרך כלל עבודות מגישים בקבוצות), וזמן הוא כסף, ובדרך כלל הציונים הסופיים על כל העבודות הם גבוהים וקשה להבדיל בין התלמידים. אין ציון "נכשל" על עבודות, ומדד שאי אפשר להיכשל בו אינו שווה הרבה. כאשר המבחנים נערכים בתדירות נמוכה מדי ישנה חשיבות רבה לגורמים אקראיים שהשפיעו על התלמיד באותו היום שבו הוא ניגש לבחינה, כך שגם כאן תפקידו של המזל גדל. מבחנים קשים בתדירות גבוהה יפחיתו את החשיבות היחסית של המזל ויגדילו את החשיבות היחסית של היכולת.

איזו יכולת? היכולת לפתור מבחנים ולהתכונן אליהם, כמובן. לא היכולת להצטיין בעבודה, לא היכולת לנהל אנשים, ליזום דברים חדשים וכו'. זהו כמובן גם חיסרון משמעותי, אבל לא ידוע לי על חלופה טובה – על אפשרות זולה יחסית למדוד יכולות באופן אמין שיפריד בין התלמידים. עבודות הן לא פתרון קסם.

 

הידע שמעניקים המבחנים לתלמידים הוא בעל ערך רב, למרות שחלק גדול מהם היו מעדיפים שלא לקבל אותו בכלל. אדם שיחשוב בטעות שהוא נמצא בעשירון העליון של האוכלוסיה, כאשר הוא למעשה נמצא אי שם באמצע, יעשה טעויות בבחירת הקריירה ולימודי ההמשך שיעלו לו בזמן, כסף ותסכול רב. למשל, כשהתחלתי את התואר השני בכלכלה באוניברסיטת תל אביב היו בכיתתי מספר סטודנטים שסיימו תואר ראשון בכלכלה במכללות שונות. הם כולם סיימו עם ציונים גבוהים וחלקם אף בהצטיינות, אבל רמתם הייתה נמוכה מרמת בוגרי האוניברסיטה. רבים מהם נכשלו בקורסי התואר השני ועזבו את הלימודים אחרי סמסטר אחד או שניים. ציוניהם הגבוהים במכללה, היכן שלא היה עליהם להתחרות עם העשירונים הגבוהים יותר של האוכלוסיה, יצרו אצלם אשליות לגבי יכולתם האישית – והאשליות האלו עלו להם בזמן, תסכול וכסף. כמובן, ישנן גם דוגמאות בכיוון ההפוך להערכת חסר של יכולות אישיות (מניסיוני האישי עניין זה נפוץ יותר עבור בנות, משום מה). גם כאן ידע מדויק יותר על המיקום היחסי בהתפלגות הכישרון יכול להיתרגם להחלטות קריירה ולימודים נכונות יותר.

 

צילום: אילייה מלינקוב

 ישנם שני אתגרים שפוגמים ביכולתן של בחינות למלא את התפקיד הנ"ל. הראשון הוא נטייתם של צעירים לדחות ידע כזה כאשר הוא מוצע להם, כך שרובם מחזיקים בהשקפות אופטימיות מדי כלפי עצמם. כאן יכולה מערכת החינוך היסודית להיכנס, ולהבהיר לתלמידים את חשיבותו של הידע אודות יכולתיהם. מותר ואפילו רצוי להיכשל מדי פעם, מכיוון שהכישלונות מלמדים אותנו על המגבלות שלנו. מותר ואפילו רצוי לנסות להתחרות אל מול הטובים ביותר, ולא לנסות לשמר בכוח אשליות. אם רק עשרה אחוזים מהלומדים לתואר ראשון בפסיכולוגיה יוכלו להמשיך לתואר שני קליני ולהיות פסיכולוגיים, ואם רק אחוזים בודדים מהלומדים לתואר ראשון באמנות יצליחו להתפרנס מהתחום, מועמדים ללימודים צריכים לבחור ללכת למקצועות האלו מתוך השקפה רציונאלית על עצמם ועל יכולותיהם ולא כמהמרים חובבי סיכונים.

אך ישנו אתגר נוסף: הכיוון שבו מוביל שי פירון את מערכת החינוך הוא בדיוק הכיוון ההפוך. כיוון זה נובע מאותה אידיאולוגיה מיושנת – "כל אחד טוב במשהו", "אם רק תתאמץ תצליח" וכו'. אידיאולוגיה המנסה להגן על התלמידים מהתחרות, מציונים יחסיים, מהשוואות – לגונן עליהם מהעולם האמיתי. לעודד "יצירתיות", "חשיבה עצמאית" או "חשיבה מחוץ לקופסה", מושגים חסרי משמעות שככל הידוע לי לא קיימת שום עדות רצינית שניתן ללמד אותם. להתייחס בסלחנות ואפילו הערצה עבור אלו שאינם מסוגלים ללכת בתלם, כגון אותה ילדה שהחליטה לכתוב מניפסט מלא באמירות בנאליות וילדותיות במקום ללמוד למבחן, וזכתה לתגובה חיובית מאוד מצידו של שר החינוך.

אם כל אחד טוב במשהו וכל אחד יכול להתאמץ ולהצליח, מה הטעם בלדרג ילדים בני 16 על סולם יחסי כלשהו? כולם הרי יכולים לסיים הנדסת אלקטרוניקה בטכניון, להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית או למצוא עבודה עם תואר במשפטים ממכללת רמת-גן אם רק יתאמצו מספיק. כולם נולדים שווים, אז לא ייתכן שיש ביניהם הבדלים שאינם ניתנים לגישור על ידי קצת עבודה קשה. וכאשר מתגלים הבדלים עצומים במשכורת, כמובן, אותם חובבי התיאוריה ישר מניחים שהם תוצאה של אפליה בשוק העבודה או של מזל, ולא חס וחלילה כישרון. כמו במקרים אחרים, המקור של הסבל הוא תיאוריה לגבי טבע האדם המעוגנת באיזו שהיא תפיסה אידיאלית לגבי הרצוי, ולא במחקר אמפירי על המצוי. האמת היא שבני אדם שונים אחד מהשני בכישוריהם – והם נולדים שונים.

 

אפשר להחליף את הפסיכומטרי בבגרויות, אם אלו יהיו אמינות יותר ואם נפתור את בעיית ההעתקות. אפשר לצמצם מבחני חתך כלל ארציים ולמדוד בתי ספר לפי מדדים נוספים כגון תכיפות מקרי אלימות, היעדרויות ומנהל תקין. אפשר לצמצם את מספר הבגרויות ואת החומר הנלמד. אבל הפגיעה הקשה ביותר בתלמידים תתרחש אם לא נעמיד אותם בתדירות גבוהה בפני מבחנים קשים, אם לא נעניק להם את הידע שכל אדם צעיר חייב לצבור בשמונה עשרה השנים הראשונות לחייו על מנת שיוכל לקבל החלטות קריירה משמעותיות: את היכולת להסתכל באובייקטיביות במראה ולדעת מהן היכולות שלהם, מהן המגבלות שלהם, ואיפה כל אחד מהם עומד ביחס לאחרים.

ככל שאנשים יגבשו דימוי אובייקטיבי של עצמם בשלב מוקדם יותר, כך יפחת התסכול בשלבים המאוחרים יותר ויפחתו החלטות הקריירה הגרועות. מחירו של כישלון מוקדם במבחן הוא הרגשה נוראית לזמן קצר, אך מחירו של כישלון בשלבים המתקדמים של החיים יכול להגיע למאות אלפי שקלים שהושקעו בלימודים מיותרים, ואבטלה ארוכת טווח. כשאנו מונעים מילדינו להיכשל עכשיו אנחנו לא מגנים עליהם – אנחנו פוגעים בהם ומשלים אותם לגבי אופיו התחרותי של העולם שבחוץ.

 

צילום: ניר כפרי

 

להמשך הפוסט

מי אחראי על האחראים?

אורי כץ | 15.12.2013 | 11:35

החלטתו של בנימין נתניהו מהשבוע שעבר שלא להחליט בנוגע להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב, לאור ביקורת נוקבת מימין ומשמאל, מיצבה אותו באופן סופי בתור ראש הממשלה המתאים ביותר לאזרחי מדינת ישראל בעת הזו, ופסטיבל עריפת הראשים המתרחש בעקבות הסופה הנוכחית רק מדגיש את הנקודה.

השלג אולי התחיל ביום חמישי האחרון, אבל מדינת ישראל הייתה קפואה כבר זמן רב לפני כן –  בשנים האחרונות מדינת ישראל איננה מנוהלת, אלא מתנהלת. זרועות השלטון משותקות מאימת מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, מרכזי המפלגות השונות, מפגיני הרחוב והתקשורת מאז מלחמת לבנון השנייה והשריפה בכרמל, ואולי עוד לפני כן. הפרדת הרשויות ואיזון הכוחות ביניהן הובילה למצב קיצוני של קיפאון מוחלט, והנושאים המעטים שזזים עושים זאת באיטיות מדהימה.

במצב עניינים שכזה זיהה נתניהו את הנושא היחיד שלגביו מדינת ישראל ממילא איננה יכולה לעשות דבר מלבד להפריח לאוויר איומים ריקים מתוכן – הגרעין האיראני – והתמקד רק בו. כך הפך נתניהו את אי העשייה לאמנות, והפך את עצמו לראש הממשלה הישראלי שיחזיק במספר שיא של שנים בתפקיד. אך נתניהו אינו הסיבה, אלא התוצאה. תוצאה של תרבות עריפת הראשים, של צבירת כוח עצום בידי אותם חלקים של המערכת שאמורים מתוקף תפקידם לבקר את פעולת הממשלה – היועץ המשפטי, מבקר המדינה והתקשורת, שהצליחו במאמץ משותף לעצור כמעט לחלוטין את גלגלי השיניים החורקים ממילא.

תוצאה נוספת של התהליך היא עלייתם של אנשי התקשורת שהפכו לפוליטיקאים – יחימוביץ', לפיד, הורוביץ, רוזנטל, מיכאלי, שלח, ואולי שכחתי כמה. כאשר עיקר התפקיד הוא הסברה והתגוננות, אין עוד מקום בפוליטיקה לאנשים שאוהבים לעשות, לבנות, לנהל. לא שיש בי צער רב על דחיקתם של הגנרלים, אבל לפחות עבורם המטרה הייתה להוביל מהלכים ולא למקסם נתוני רייטינג. ואולי רבים הופתעו כאשר אנשי התקשורת הרהוטים, הבטוחים בעצמם, יודעי-הכל-בדיעבד, הפכו לפוליטיקאים בינוניים למדי שאינם מסוגלים לקדם את הבטחות הבחירות המופרכות שלהם, או אפילו להתמודד בדו-קרב תקשורתי עם חבריהם שנשארו בעמדות הפרשנים החכמים בדיעבד. את אותם הדברים שלפיד היה אומר על נתניהו בתקופה שבה הוא עצמו לא נדרש לקבל החלטות, אחרים כיום אומרים על לפיד ושלח. צדק פואטי. אם יום אחד מפלגת העבודה תחזור לקואליציה ושריה יאלצו לקבל החלטות, יאמרו את אותם הדברים על אנשי התקשורת שהצטרפו אליה.

זה לא עניין של אידיאולוגיה כלכלית, מדינית, חברתית. זה לא עניין של מחסור באנשים אינטליגנטים בכנסת ובממשלה. זה עניין של חוסר אמון וחוסר כבוד. אזרחי מדינת ישראל משוכנעים שכולם שם למעלה מטומטמים ומושחתים, הופכים את עורם ומוכרים את נשמתם לשטן ברגע שהם עוברים את מפתן הכנסת, ואין סיכוי לשכנעם במציאות אחרת. אבל האחריות? האחריות היא כולה על חברי הממשלה, ולא חס וחלילה על הורים שלקחו את ילדיהם לטיול בשלג בניגוד להמלצות המשטרה, או לא הצטיידו מראש במספיק קופסאות שימורים.

 

בגדול, ישנן שתי אפשרויות. ניתן לתמוך בממשלה גדולה וחזקה, לתת לה את הכוח לקבל החלטות ולבצע אותן, ולהעלות את רף הציפיות בהתאם. כאשר הממשלה הזו תקדם תכנית לישוב הבדואים, לבניה מהירה באזור המרכז על מנת להוריד את מחירי הדירות או להפחתת כוחם של האיגודים המקצועיים, היכולת להתנגד למעשיה תהיה מוגבלת מאוד. ניתן גם לתמוך בממשלה קטנה וחלשה, המוגבלת מכל הכיוונים על ידי בית הנבחרים ובתי המשפט, ובקושי מסוגלת לעשות משהו – אך גם כאן הציפיות צריכות להיות בהתאם.

במקום שתי האפשרויות הללו, התקשורת והציבור במדינת ישראל בחרו בעמדה סכיזופרנית: ממשלה קטנה ומוגבלת שהציפיות ממנה הן בשמיים. הציפיות האלו לא סבירות בעליל – גם במדינות אירופה, קנדה וארצות הברית העשירות והמנוסות סופות שלגים יוצרות הפסקות חשמל ארוכות ואנשים מתים מקור, ואף אחד שם לא מציע לערוף ראשים בכל פעם כשזה קורה.

 

בחרנו לקפוא בזמן לא טוב. הכלכלה העולמית מדשדשת, מעמדנו בעולם מידרדר כתוצאה מהקיפאון במשא ומתן עם הפלסטינים, מסביבנו המזרח התיכון בוער ומשתנה במהרה, והויכוח על נושאי דת ומדינה מתקרב לנקודת רתיחה. זהו הזמן לקבל החלטות אמיצות בשלל נושאים, בכיוון כזה או אחר. זה לא הזמן להפסיק לזוז. לעיתים ההחלטה שלא להחליט היא נכונה, אבל לעיתים יש לה משמעויות הרסניות יותר מאשר לכל החלטה אחרת שהיה ניתן לקבל.

בשביל להתחיל לזוז חייבים לשנות את שיטת המשטר. זה ידוע כבר שנים רבות, ומסמכים עבי-כרס נכתבו אודות השינויים הנדרשים. אבל שינוי שיטת המשטר אינו תהליך קל במדינה דמוקרטית, הוא דורש שיתוף פעולה מצד האופוזיציה. בתקופה שבה מפלגת העבודה עוד האמינה שיום אחד היא תזכה בשלטון היה סיכוי לכך, מכיוון שגם היא יכלה להרוויח משיפור המשילות. כיום, כאשר השמאל איבד את האמונה ביכולתו להוביל את מדינת ישראל, כל מה שנותר לו זה להפריע למי שכן מנסה להוביל, ורבים מחבריו מידרדרים לרעיונות קיצוניים הרבה יותר אודות הפיכה מבחוץ. אז בכל פעם שמישהו מזכיר את שינוי שיטת המשטר עולות ישר אותן הזעקות אודות "פגיעה בדמוקרטיה" – לעיתים, למרבה האבסורד, מצד אותם האנשים התומכים בהתערבות חיצונית זרה ולא-דמוקרטית – ומיד אחריהן מגיעות ההשוואות המגוחכות לעליית המפלגה הנאצית בגרמניה של שנות השלושים. מעלים באוב שדים מהעבר, במקום להתמודד עם איומי העתיד. עוסקים במלחמות פנימיות במקום להתקדם קדימה.

 

כאשר הם נדרשים לספק תחזיות לגבי העתיד, אנשים לרוב הולכים למקרי הקיצון. או שמדינת ישראל תשגשג, תהפוך למעצמת היי-טק עולמית המלאה בשדות ירוקים ופורחים, או שהיא תקרוס בגל של מלחמות דת בין צאצאי החרדים של ימינו לצאצאי הערבים ימינו, תחתך לחלקים ותימכר לאוליגרכים מרושעים. למעשה, התחזית הסבירה ביותר היא שמקרי הקיצון האלו לא יתממשו. מה שיהיה הוא מה שהיה – מדינת ישראל תמשיך לדשדש, להתנהל, לקרטע לה לאיטה על הגבול שבין מדינת עולם ראשון מתוקנת לבין מדינת עולם שלישי רעועה. מדינה עם איים בודדים של מצוינות המנסים לבודד את עצמם מאוקיינוס קפוא של בינוניות וויכוחים אינסופיים על האם תכנית ההתנתקות של שרון הצליחה או נכשלה, מי אחראי לכך שירד שלג בסוף השבוע האחרון, מי אחראי למחירי הדיור הגבוהים, ומיהו האחראי לכך שהאחראים אינם עושים שום רושם אחראי. הקריטריונים למדידת הצלחה של ראשי ממשלות ישארו מידת יכולתם להתחמק מכל עשייה ממשית, מזלם הטוב או הרע בנוגע לאסונות טבע או מלחמות בתקופת שלטונם, ומידת ההצלחה שלהם בייחוס דברים רעים שהתרחשו במקרה בקנדציה שלהם לכפופים להם או לממשלות קודמות וייחוס דברים טובים שהתרחשו לעצמם. אחרי אלפיים שנות גלות, תוך דור אחד בלבד הצליח העם היהודי להקפיא את המדינה שהוא בנה לעצמו ולהפוך אותה לגירסה מנוונת וחולה של מה שיכולה הייתה להיות.

אם מישהו עדיין חושב שממשלה עתידית כלשהי "תפתור" את בעיותיהם של הבדואים, תשפר את מיקומה היחסי של כלכלת ישראל בעולם או תתפקד יותר טוב כשיגיע אסון הטבע הבא, הוא טועה בגדול. לממשלות ישראל אין את היכולת להוביל מהלכים משמעותיים, והאשמים בכך הם אנחנו, כל אחד ואחד מאיתנו – מכיוון שבסופו של דבר, זו האחריות שלנו לבחור את האחראיים ולבנות באופן נכון את מערכת התמריצים שבתוכה הם פועלים.

 

 

להמשך הפוסט

פערי ציונים, פערים בשוויון ופערים בהבנה

אורי כץ | 05.11.2013 | 22:30

 פאבל, אחד מעמיתי לדוקטורט, עלה לארץ מרוסיה עם משפחתו בשנת 1993, כשהיה בן 10. מצבה הכלכלי של משפחתו בתחילת הדרך לא הפריע לו ולאחיו להצטיין בלימודים ולהתקבל לאוניברסיטאות הטובות בארץ (אחיו של פאבל כבר סיים דוקטורט), ועל כן הוא הופתע מהכתבות שפורסמו לאחרונה אודות הפערים בציונים בין ילדי עשירים ועניים והמחסור לכאורה בשוויון הזדמנויות במדינת ישראל.

קיימת סתירה בין ההרגשה האישית שלו – שקיים שוויון הזדמנויות בישראל – לבין טענות ה"מומחים" בעיתונים, שמסיקים מהפערים בציונים בין העשירים לעניים שלא קיים שוויון הזדמנויות. כפי שמתארת בכתבה שבקישור הקודם חנה דורסמן, מנכ"לית עמותת "חינוך לפסגות": "הנתונים שמים לנו כמראה שאלה ערכית וקיומית – האם המקום שבו נולד אדם הוא זה שקובע את מקומו בחיים ובחברה? תשובה חיובית לשאלה זו שומטת את הקרקע המוסרית מתחת לרגלינו".

רשומה זו נועדה להבהיר את הסתירה הזו – להסביר כיצד שוויון הזדמנויות יכול להתקיים בו זמנית עם פערים בציונים בין עשירים לעניים, ואפילו לגרום לפערים הללו לגדול.  בסופה אני מקווה שאצליח לשכנע אתכם כי פערי הציונים בין עשירים לעניים הם מדד חסר ערך לחלוטין.

נתחיל עם שתי טענות.

 

1. כישורים המאפשרים השגת ציונים גבוהים הם דומים לכישורים המאפשרים השגת משכורת גבוהה.

אנחנו חיים בעולם שבו הדרך למשכורות הגבוהות עוברת, בגדול, בפקולטה להנדסה של הטכניון. ילדים וילדות שיש להם את היכולת להשיג את הציונים הגבוהים כבר בגילאים מוקדמים, הם לרוב אותם הילדים שמשיגים את הבגרויות הגבוהות ביותר, את הפסיכומטרי הגבוה, מתקבלים לפקולטות היוקרתיות, ומקבלים שכר גבוה בעבודתם הראשונה. אחד הכישורים החשובים ביותר בעניין זה הוא היכולת לדחות סיפוקים מידיים, והוא משפיע גם על היכולת להתכונן למבחן בגיל 12, וגם על היכולת להתמיד בעבודה בגיל 30.

כן, אני יודע, יש יוצאי דופן. יש אנשים שיש להם בעיות קשב. יש כאלו שנכשלו בתיכון והצליחו באוניברסיטה, ואחרים לא היו מסוגלים ללמוד כלום, פתחו עסק פרטי והיום הם מיליארדרים. ויש גם את אלו שפשוט נולדו להורים הנכונים. אבל אלו יוצאי דופן, הם לא הרוב. מרבית האנשים המוצלחים היו מוצלחים לכל אורך הדרך, ועד כמה שעצוב לומר זאת, מרבית האנשים הלא-מוצלחים היו ויישארו לא-מוצלחים לכל אורך הדרך.

 

2. הורים מורישים כישורים כאלו לילדיהם, לפחות במידה חלקית.

הורים מוכשרים נותנים דוגמה אישית לילדיהם. הם מעודדים אותם לקרוא ספרים. הם מכריחים אותם לעשות שיעורי בית. הם שולחים אותם לחוגים. התכונה של דחיית סיפוקים מיידים מופעלת גם על יחסם לחינוך הורי: הם מסוגלים בקלות יחסית לוותר על מוצרי מותרות על מנת להשקיע יותר בחינוך של ילדיהם. וכן, אני יודע שלא מעט אנשים מכחישים זאת, אבל הורים מוכשרים גם מעבירים גנים מוצלחים במיוחד לילדיהם – שוב, לפחות במידה חלקית, בהסתברות מסוימת.

הורים פחות מוכשרים לא טורחים להשקיע יותר מדי בילדיהם, מאותה סיבה שבגללה הם לא השקיעו בלימודים כשהיו ילדים בעצמם – חוסר יכולת לדחות סיפוקים. הם ישקיעו את כספם במוצרי מותרות וראווה, ולא במורים פרטיים. הם יארגנו בת-מצווש יוקרתית לבת שלהם, אבל לא יטרחו להכריח אותה להכין את שיעורי הבית בזמן. על ידי חינוך הורי, דוגמה אישית ותורשה גנטית, נוצר דמיון בין רמת הכישורים של ההורים לזו של ילדיהם – עוד לפני שדיברנו בכלל על מורים פרטיים ועל רמת העושר של ההורים.

נכון, זה לא דמיון מושלם. לפעמים נולדים ילדים נורא מוכשרים להורים נורא לא מוכשרים, ולפעמים ההפך. אבל אלו הם יוצאי דופן, הם לא הרוב. אין לנו צורך כאן להניח שהתורשה היא מושלמת.   

 

המסקנה משילוב שתי הטענות הנ"ל פשוטה: בממוצע, הורים עשירים מורישים לילדיהם כישורים התורמים להצלחה בלימודים. לאור המסקנה הזו, היה זה מפתיע מאוד לו ילדי העשירים היו מצליחים פחות מילדי העניים במבחנים כלל-ארציים.

 

מתי המסקנה הזו איננה נכונה?

המסקנה לא נכונה אם הטענות לא נכונות.

הטענה הראשונה, למשל, מן הסתם לא הייתה נכונה אי שם בימי הביניים. בתקופות עתיקות הכישורים הדרושים להצלחה במבחנים לא היו דומים לכישורים הדרושים להשגת עושר – ילודה למשפחת אצולה, או לחילופין יכולת גבוהה בסיף. ארגוני עובדים בסגנון של נמל אשדוד, היכן שרק ילדיהם של העובדים הוותיקים והמקושרים יכולים לקבל משרות חדשות, פוגעים גם הם בטענה הזו. למעשה, מה שאנחנו צריכים על מנת שהטענה הראשונה תהיה נכונה זה שוויון הזדמנויות.

עכשיו, זה הרגע שבו חנה דורסמן ודומים לה אמורים לקפוץ, מכיוון שמה שאמרתי כאן זה את הדבר הבא: שוויון הזדמנויות יוצר את הפער בציונים בין ילדי עשירים וילדי עניים. הסיבתיות הפוכה לחלוטין מהאופן שבו דורסמן וחבריה מבינים אותה – הם טוענים שהפער מעיד על אי קיומו של שוויון הזדמנויות. אבל למעשה, ללא שוויון הזדמנויות היו יותר מוכשרים למטה, בקרב העניים, וציוני העשירים והעניים היו דומים יותר.

ומה יקרה אם נגדיל את שוויון ההזדמנויות? מה יקרה אם נפתח את המשרות בנמל אשדוד לציבור כולו, כך שהמוכשרים ביותר יוכלו לקבל את המשרות הרווחיות ביותר? מה יקרה אם נסגור את שלל השחיתויות והקומבינות המאפשרות עדיין לאנשים עשירים להציב את ילדיהם בעמדה עם שכר גבוה, בלי קשר לכישורים של אותם הילדים? אם נוריד את שכר הלימוד באוניברסיטאות לאפס, וניתן לכל מי שרוצה מעונות בחינם?

הפער בציונים בין עשירים ועניים יגדל. יותר עניים מוכשרים יוכלו להפוך לעשירים, שיעור המוכשרים בקרב העניים ירד, שיעור הלא-מוכשרים בקרב העשירים ירד, ציוני העניים ירדו, ציוני העשירים יעלו. פשוט מאוד.

 

נעבור לטענה השנייה. הטענה השנייה לא תהיה נכונה רק אם נניח שאין שום תורשה גנטית של תכונות חשיבה (כלומר, האבולוציה נעצרת באזור הצוואר), וגם במקביל לכך ניקח את כל הילדים מהוריהם כפי שעשו בקיבוץ ולא נרשה לחינוך הורי להשפיע עליהם בשום דרך. אני לא חושב שאי פעם הייתה קיימת חברה אנושית שבה הטענה השנייה לא הייתה נכונה בכלל.

אנחנו לא יודעים את מידת התורשתיות של התכונות המאפשרות השגת הכנסות גבוהות. זה ברור שהן לא תורשתיות במאה אחוזים, גם התורשה הגנטית עובדת על הסתברויות והיא רחוקה מלהיות מושלמת. יכול להיות שהתכונות האלו מורשות כמעט באופן מלא, ויכול להיות שרק קצת. בכל אופן, על מנת שהמסקנה תהיה נכונה, כל מה שנדרש זה קצת תורשה – לא חייבים ללכת לדרטמיניזם גנטי. גם אם נניח שרק 10% מהילדים הם זהים להוריהם מבחינת הכישרון והאחרים סתם מגרילים כישרון מההתפלגות הכללית של האוכלוסייה, עדיין נקבל פערי ציונים בין עשירים לעניים בעולם שבו יש שוויון הזדמנויות.

 

אז בעצם… מה קובע את הפער בציונים?

הרבה דברים. מידת שוויון ההזדמנויות, מידת התורשתיות של התכונות הרלוונטיות, מידת ההומוגניות של האוכלוסייה, רמת המבחנים, רמת המורים, מידת ההשקעה בילדים חלשים או חזקים. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב זה שהפער כשלעצמו לא מסמל דבר, הוא לא מתריע על בעיה כלשהי בשוויון ההזדמנויות או בכל פרמטר אחר. מה שבאמת חשוב לנו מבחינה מוסרית הוא שוויון ההזדמנויות האמיתי, ולא איזה שהוא מספר שאינו מייצג דבר.

 

ומה קורה בפינלנד?

זה השלב שבו אנשים נזכרים שבמדינות הנורדיות ישנם פערים נמוכים בציונים בין ילדי עשירים לילדי עניים. יש כאלו הטוענים משום מה שיש קשר בין התופעה הזו לבין היותן של המדינות הנורדיות שוויוניות, עשירות ומוצלחות באופן כללי – אבל אין שום סיבה להאמין שקיים קשר כזה.

הכנסות הפרטים במדינות הנורדיות הן אכן שוויוניות באופן יחסי, אחרי שמתחשבים במיסים ובתשלומי העברה. לרוב מודדים זאת על ידי מדד הנקרא "מדד ג'יני" – ככל שהוא נמוך, כך המדינה שוויונית יותר. אבל לפי אותו קשר שהזכרתי, מערכת החינוך השוויונית משפיעה גם היא על רמת השוויון במדינה, בנוסף להשפעתם של המיסים. על מנת לדעת עד כמה מערכת החינוך משפיעה על השוויוניות, אנחנו צריכים לנטרל את החלק של המיסים ושל תשלומי ההעברה – לבדוק את מדד ג'יני על הכנסות ברוטו, לפני שהממשלה נכנסת לתמונה ומעבירה כסף מהעשירים לעניים. בדיקה כזו של מדד ג'יני תהיה למעשה בדיקה ישירה של שוק העבודה – עד כמה משכורות האזרחים דומות אחת לשנייה בברוטו, בלי שום קשר לשיעור המס.

להלן מספר מדינות ומדדי הג'יני שלהן, לפני ואחרי מיסים ותשלומי העברה, עבור שנת 2010 [1]:

        מקור לנתונים – כאן

העמודות הכחולות הן המדד לפני מיסים ותשלומי העברה, והעמודות הכתומות הן המדד אחרי מיסים ותשלומי העברה. כפי שניתן לראות, מבחינת הכנסות ברוטו ישראל וארה"ב שוויוניות יותר מצרפת ובריטניה. פינלנד עם מערכת החינוך המהוללת שלה רחוקה מלהיות שוויונית, ובאופן כללי ההפרשים בין המדינות קטנים למדי – הרבה יותר קטנים מההפרשים במדד ג'יני לפי הנטו. המסקנה הנובעת מכך היא כי רמת השוויון הגבוה במדינות הנורדיות נובעת בעיקר מהמיסים ומתשלומי ההעברה, ולא ממערכת חינוך שוויונית יותר מזו שקיימת במדינות אחרות או מכל פרמטר אחר של שוק העבודה ומערכת ההשכלה. אולי רצוי להזכיר כאן באותה הנשימה שבישראל מדד הג'יני על פי הכנסות ברוטו נמצא בירידה עקבית החל משנת 2002, למרות כל הטיעונים על הפגיעה בעבודה המאורגנת והרפורמות הקפיטליסטיות של בנימין נתניהו. נראה כי הרפורמות הללו הפכו את שוק העבודה הישראלי לשוויוני יותר.

אז מדוע פערי הציונים בפינלנד קטנים יותר? לא יודע. אולי האוכלוסייה יותר הומוגנית, אולי המורים עוזרים יותר לחלשים. אבל זה לא עוזר לאותם החלשים להשיג לאחר מכן משרות עם שכר גבוה יותר, הם עדיין מפגרים אחרי החזקים, כפי שאנחנו רואים לפי רמת אי-השוויון הגבוהה בברוטו. למעשה, זה לא חשוב בכלל. לאור מדדי הג'יני עבור הכנסות ברוטו והטיעונים שהצגתי לפני כן, לא ניתן לטעון ברצינות שבפינלנד יש יותר שוויון הזדמנויות מאשר בישראל או בארצות הברית. לא ניתן לטעון כלום. אולי הגיע הזמן פשוט להתעלם מהמספר הזה.

 

אז מדוע לא מתעלמים?

ארגונים רבים מדי בישראל חבים את קיומם לאותם "פערים" שכביכול קיימים. בהתאם לאמרה המפורסמת, הם מתקשים להבין את הטיעון שהצגתי כאן מכיוון שהמשכורות שלהם תלויות בכך שלא יבינו אותו. למעשה, בעבר אותם הארגונים לא היו מטפלים ב"פערים" אלא בעניים של ממש, אך לצערם הרב הקפיטליזם והגלובליזציה חיסלו את העוני האבסולוטי במדינות המערב, אז הם עברו בשקט לדבר על פערים ועל עוני יחסי במקום זאת, ושמחו מאוד כשאף אחד לא שם לב להבדל (בין השאר בגלל שעיתונים השתמשו באותה המילה, "עוני", על מנת לתאר גם עוני יחסי וגם עוני אבסולוטי, וכך רבים חושבים בטעות שבישראל יש שיעורי עוני גבוהים יותר מאשר במקסיקו).

חשוב להדגיש: אני לא אומר שלא ראוי להשקיע בפריפרייה או בחינוך לעניים, אני רק אומר שזה מטופש למדוד את תוצאות ההשקעה או את שוויון ההזדמנויות בארץ לפי פערי הציונים בין עניים לעשירים. המדידה הנכונה תהיה בחינה פרטנית של המכשולים העומדים בפני ילד עני ומוכשר בדרכו לפקולטה להנדסה שבטכניון.

אז גם בשנה הבאה מתישהו יתפרסמו נתונים על הבדלים בין עניים לבין עשירים – אם לא במיצ"ב (שבוטל) אז באחוזי הזכאות לבגרות, באחוזי בוגרי קורסי טיס, באחוזי בוגרי תארים מתקדמים ברפואה וכו'. וגם בשנה הבאה, כמו בשנים קודמות, המומחים והעיתונאים יספרו לכם שמדובר בבעיה בשוויון ההזדמנויות, שלעניים במדינת ישראל פשוט אין סיכוי לשפר את מצבם, שיש כאן "מלכודות עוני". ומי יודע, אולי גם בשנה הבאה אני אכתוב שוב פעם את הטקסט הזה, רק במילים אחרות, כפי שעשיתי בעבר. נקווה שיום אחד מספיק אנשים יפנימו את הפואנטה ויעברו להתעסק בדברים חשובים יותר.

 

 

 [1] הנתונים והרעיון כאן אינם שלי, מגיע עבורם קרדיט לשני חברים – פרד וצביקה

להמשך הפוסט

חוקי פרקינסון והבזבוז הבלתי נראה

אורי כץ | 30.10.2013 | 13:53

התגייסת לצה"ל בגיל שמונה עשרה. היית חייל טוב – עשית מה שאמרו לך, הגדלת ראש כשהיית צריך. חבריך למחלקה / משרד / טייסת אהבו אותך. המפקדים סמכו עליך בעיניים עצומות וקידמו אותך במהרה. עברת קורס קצינים או קיבלת דרגות נגד, וכשהגיע היום לעזוב את צה"ל הגעת למסקנה שחבל להפסיק לעשות משהו שאתה טוב בו. אז המשכת.

אתה עובד קשה, באמת. לא יושב ומשחק שש-בש כל היום. קורסים, שבתות, חגים. על הטיול לדרום-אמריקה ויתרת ברגע האחרון, כי בדיוק פרצה מלחמת לבנון השנייה והיו זקוקים לך. אחר כך כבר התחתנת והיו ילדים קטנים ולא היה זמן, אז המשכת לעבוד קשה. חברים ובני משפחה אומרים שאתה פראייר, אבל מעריכים את ההקרבה. יש משמעות לחייך, אתה לא סתם מייצר איזה צ'יפ של מחשב או מעביר כסף מכאן לשם. אתה תורם.

ואז, יום בהיר אחד, אתה מגלה שאתה פרזיט. שעיתונאים, טוקבקיסטים, מפגינים ובלוגרים טוענים שאתה מיותר. על סמך מה הם אומרים את זה? מה הם מבינים? חלקם היו בסך הכל ג'ובניקים עלובים שלא תרמו לצה"ל אפילו עשירית ממה שאתה תרמת. איך ייתכן שאתה עובד בממוצע 11 שעות ביום, בלי לגלוש בפייסבוק במקביל, ואתה מיותר? איך יתכן שההטבות שאתה מקבל מוגזמות, כאשר חבריך העובדים בהיי-טק מרוויחים פי 2 ממך?

אז אתה מתעצבן. טוב שיש לך את ראש ועד עובדי מערכת הביטחון ואת העוזר שלו שיכולים להגיב בשמך ולקבל כותרות בעמודים הראשונים. אבל אתה טועה, והם טועים ומטעים, מכיוון שהנטל האמיתי של תקציב הביטחון העצום של ישראל אינו משתקף באבטלה סמויה, בסגני אלופים שעובדים שעתיים ביום ומקבלים שכר עתק. הנטל הזה נסתר מעיניהם של האנשים שנמצאים בתוך המערכת, וזאת מכיוון שלמערכות בירוקרטיות גדולות יש חוקים משלהן – חוקים מוזרים הסותרים את ההיגיון הרגיל.

 

 

"אנשי הקבע עובדים קשה מאוד"

נורת'קוט פרקינסון היה היסטוריון וחוקר של המנהל הציבורי הבריטי. בשנות החמישים הוא בחן את הקשר בין מספר העובדים במשרדים במגזר הציבורי בבריטניה לבין מספר המשימות שהיה עליהם למלא, ונדהם לגלות את העולם הפרדוקסלי וההפוך של המגזר הציבורי שנתן השראה לחוקי פרקינסון המפורסמים. הוא גילה שאין כל קשר בין מספר המועסקים לבין מספר המשימות, וניסח עקב כך את החוק הראשון שלו:

1. העבודה מתרחבת עד לניצול כל הזמן שהוקדש להשלמתה

משמעות החוק היא כי מערכות בירוקרטיות תמיד ינצלו את המשאבים שניתנו להן עד תום על מנת לבצע את המשימות – אם יינתנו להן משאבים רבים יותר הן פשוט יבצעו את המשימות ביעילות פחותה יותר או ימצאו לעצמן משימות חדשות שלפני כן לא היה צורך בביצוען. פרקינסון ניסח עוד שני חוקים חשובים בעניין זה:  

2. פקידים תמיד מעוניינים להגדיל את מספר הפקידים הכפופים להם

3. פקידים מייצרים עבודה בעיקר אחד עבור השני

קחו למשל את "חיל החינוך והנוער", חיל הכפוף לאגף כוח אדם ובראשו עומד תת-אלוף. חיל החינוך שולח את זרועותיו ואת חייליו לתחומים רבים שאינם קשורים כלל למשימות המיידיות של צה"ל – מורות חיילות המלמדות בבתי ספר, מדריכים במוזיאונים, קליטת עלייה, שיחות מוטיבציה לתיכוניסטים, ופעילות יחצ"נית של הצבא שנועדה לחבב אותו על האוכלוסייה האזרחית. איני מכיר קצינים, נגדים או חיילים בחיל החינוך והנוער. בהחלט ייתכן שהם עובדים קשה מאוד. סביר שהם מאמינים שהם ממלאים פונקציה חשובה, מטרה לאומית ראשונה במעלה – אחרת הם מלכתחילה לא היו בוחרים בקריירה שבה בחרו. אבל כל זה לא סותר את היותם מיותרים לחלוטין. לא שאין בהכרח צורך במורות חיילות במדינת ישראל – זה פשוט לא התפקיד של מערכת הביטחון. היא לא מיועדת לכך. מערכות ציבוריות אחרות במדינה כוללות אנשי מקצוע עם ידע וניסיון שמתאימים יותר לתפקידים האלו, גם בדרג הביצועי וגם בדרג הניהולי. חיל החינוך והנוער הוא דוגמה קלאסית להתרחבותה של מערכת הבירוקרטית שמנה ועשירה לתחומים חדשים, על מנת להתאים את היקף המשימות להיקף המשאבים. העבודה התרחבה בהתאם להתרחבות המשאבים, על מנת שאף אחד חס וחלילה לא ישקול לקצץ את המשאבים, והיום נדמה לנו שאנחנו תלויים בעבודתו החשובה של חיל החינוך. אבל אנחנו לא.

ישנן דוגמאות רבות נוספות לכך. את שירותי הצבאי העברתי בחיל המשטרה הצבאית, ביחידה שהייתה אחראית על עבירות תנועה. התפקיד שאותו ביצענו היה זהה לתפקיד של משטרת ישראל: ניידות, מכמונות מהירות, דוחות לנהג מזדמן של ג'יפ סופה שנסע 20 קמ"ש מעל המותר או לסגן אלוף שדיבר בפלאפון תוך כדי נהיגה (באותה התקופה לרכבים צה"ליים היו לוחיות זיהוי שחורות, לא צהובות כמו היום). צה"ל רכש עבורנו עשרות ניידות משטרה ואופנועי משטרה חדשים. נאמר לנו שתפקידנו חיוני מכיוון שמשטרת ישראל נמנעת מלחלק דוחות לרכבים צבאיים. הרמה המקצועית של ילד בן 19 עם ניסיון של חצי שנה בתפקיד כמובן לא מתקרבת בכלל לרמתו של שוטר תנועה עם ניסיון של שנים רבות – שוטרים מנוסים מזהים עבירות מהר הרבה יותר, מסוגלים לבצע מרדפים באופן בטיחותי יותר, ומכירים את החוקים הרלוונטיים בעל-פה. במסגרת השירות יצא לי גם לצאת לשיתופי פעולה עם שוטרים אזרחיים, וראיתי ישר ששוטר אזרחי אחד בניידת נותן תפוקה רבה יותר בשעה מאשר ארבעה שוטרים צבאיים ביום שלם. ברוב הסיורים היו שלושה או ארבעה שוטרים צבאיים, ומרבית החיילים ביחידה כלל לא התעניינו בעבודת השיטור אלא בעיקר במיקום של הפסקת הצהריים הקרובה. עקב היתרונות לגודל ולניסיון מן הסתם היה הרבה יותר זול פשוט לקבוע פגישה עם מפכ"ל המשטרה ולבקש ממנו יפה להורות לשוטריו לאכוף את חוקי התנועה גם על רכבים צבאיים, אבל למה לעשות זאת כשיש מספיק תקציב להקמת משטרת תנועה פרטית?

אבל הבעיה לא מסתיימת כאן. בהתאם לחוק השלישי שציינתי, חיל החינוך וחיל המשטרה הצבאית מייצרים עבודה רבה גם עבור חילות אחרים – שלישות, לוגיסטיקה וכו'. צריך לקלוט את החיילים, למיין אותם, לטפל בהם, להאכיל אותם, לרכוש ציוד, לאחסן אותו, לשלוח אותו ממקום למקום, לגייס אותם למילואים, לשחרר אותם מהמילואים, לחתום על הפטורים שהחיילים מוציאים. אך חילות אלו לא נשארים חייבים, ומחזירים טובה. הם מספקים לחיל החינוך שלל עולים חדשים הדורשים קליטת עליה, ולחיל המשטרה הצבאית שלל צעירים מסכנים ולא מתאימים לשירות צבאי הממלאים את בתי הכלא הצבאיים. כל מחלקה נוספת, כל אגף נוסף וכל חיל נוסף מייצרים עבודה עבור המחלקות, האגפים והחילות האחרים. כאשר מחלקות גם מבצעות עבודה וגם מייצרות עבודה אחת עבור השנייה, ניתן להגדיל את העבודה לנצח.

וכולם עובדים נורא קשה! החיילים, המפקדים שלהם, הכלואים בכלא, כולם עושים שעות נוספות. מנקודת מבטו של מי שנמצא בתוך אחת מחוליות השרשרת, כולם נראים חיוניים לחלוטין – אם תוציאו את אחת החוליות השרשרת תישבר. איך חיל החינוך יוכל להסתדר ללא החיילים מהשלישות? מי יתפוס עריקים מחיל הלוגיסטיקה אם לא שוטרים צבאיים? אבל הם כולם חיוניים לחלוטין רק מכיוון שהם מייצרים עבודה אחד לשני, או מבצעים ביעילות נמוכה עבודות שמערכות ציבוריות אחרות יכלו לבצע טוב יותר ובמחיר זול יותר. נסו להעלים את השרשרת כולה, ולפתע תגלו שצה"ל מסוגל לנצח את מה שנשאר מצבא סוריה, לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן ולשלוט באוכלוסיה הפלסטינית בו זמנית גם בלעדיה.

עוד לא דיברתי כאן על גובה השכר. גם זה ספין. מה זה משנה מהו גובה השכר של אנשים שהעבודה שהם מבצעים מיותרת? מתחת לממוצע, מעל הממוצע, מה זה חשוב? כאשר העבודה עצמה היא מיותרת, כל שכר הגדול מאפס הוא בזבוז. במערכת הציבורית פשוט לא ניתן להסיק על מידת התועלת של גוף בירוקרטי כלשהו לפי המאמצים שמשקיעים אנשיו בעבודתם, או לפי שכרם. זה לא עובד ככה. הפרזיטים כלל אינם נראים כמו פרזיטים, אינם מרוויחים כפי שהיינו מצפים מפרזיטים להרוויח, והם עצמם לעולם לא יוכלו להבחין בכך שהם מיותרים, לא יעילים או אשמים במשהו. רק מי שמסתכל מבחוץ מסוגל לראות זאת.

 

"צריך אנשים טובים בצה"ל"

בואו נעבור להרד-קור: מודיעין, שריון, גולני. האנשים שבאמת מסתכלים לאויבינו בלבן של העיניים, באופן ישיר או עקיף. טיעון נפוץ אומר שהאנשים האלו צריכים להיות טובים. מה זה טובים? הכי טובים. אם באזרחות איזה מהנדס גרוע בונה גשר גרוע מה כבר יכול לקרות? כמה אוסטרלים יפלו למי הירקון. חבל, אבל לא נורא. אבל אם המהנדס הזה היה מפקד על אוגדת טנקים במלחמת יום הכיפורים, בחזית רמת הגולן, איך הייתה משתנית ההיסטוריה של מדינת ישראל? אנחנו זקוקים לאנשים הטובים ביותר בצה"ל, מכיוון ששם איכות כוח האדם היא עניין של חיים ומוות בקנה מידה היסטרי, היסטורי, לאומי. כמובן, על פי המצופה ממערכת בירוקרטית רעבה לתקציבים הטיעון הזה עד מהרה מורחב על מנת להכיל כל איש קבע בצה"ל, והופך למגוחך לחלוטין.

חשוב להבהיר: במידה וחיל האוויר יידרש לתקוף באיראן, בהחלט הייתי רוצה שהמטוסים יאוישו על ידי אנשים שהם במאיון העליון של התפלגות הכישורים בדורנו. במידה והחיזבאללה יחליט לתקוף, בהחלט הייתי רוצה שהסיירות המובחרות שישלחו על מנת להתרוצץ בין הבונקרים המוסווים בהרי לבנון יכללו את יפי הבלורית והתואר, בעלי פסיכומטרי בשמיים וכושר גופני עילאי. אבל האנשים האלו מהווים חלק זניח לחלוטין מכוח האדם הצה"לי.

 

מרבית אנשי הקבע בצה"ל אינם עוסקים בעבודה קריטית – גם אלו מביניהם שאינם מהווים חלק משרשראות מיותרות כמו זו שתיארתי קודם לכן. היתרון הטכנולוגי של צה"ל, למשל, נובע ברובו מאנשים שנמצאים מחוץ לצבא, במפעלים כגון רפא"ל, התעשייה האווירית ועוד. חלק לא קטן מהיתרון מגיע בכלל מחברינו הטובים בארצות הברית, שמהם צה"ל רוכש את מרבית הטכנולוגיות שלו (מכיוון שכספי הסיוע האמריקנים מותנים בכך). מהנדסים המועסקים בקבע לא מפתחים טילים או מזל"טים חדשים בכוחות עצמם, אלא נמצאים ברובם על התפר שבין המהנדסים האזרחיים שמפתחים אותם לבין היחידות הצה"ליות הזקוקות לטכנולוגיות. אם נניח שקיים מהנדס מוכשר ויצירתי בצורה יוצאת דופן, שבנה בכוחות עצמו מזל"ט מגרוטאות כשהיה ילד בן 7 ומאז החליט להקדיש את כל חייו למחקר על טכנולוגיות צבאיות – האם לא עדיף עבור ביטחון מדינת ישראל להציב אותו ברפא"ל? התרומה שלו שם תהיה משמעותית יותר מאשר בצה"ל.

אך הבעיות עם הטיעון הנ"ל רחבות הרבה יותר. אם נניח שאותו מהנדס לא מתעניין במיוחד בטכנולוגיות צבאיות, האם תרומתו למדינת ישראל בחברת אינטל או אמדוקס תהיה פחותה יותר? האם עוצמתו הרצויה של צה"ל היא באמת אינסופית? האם לא ייתכן שהעברה של כמה מיליארדי שקלים וכמה אנשים איכותיים במיוחד ממערכת הביטחון למערכת הבריאות תשפר דרמטית את איכות חייהם של אזרחי המדינה? ואיך בכלל ניתן לבדוק משהו כזה, כשמערכת הביטחון מסרבת לאשר גישה לנתונים אודותיה לאנשים מבחוץ?

זו בכלל לא הבעיה האמיתית. מחסור בתקציבים הוא לא מה שמפריע לצה"ל למשוך אנשים איכותיים לתפקידים שבהם באמת נדרשים אנשים איכותיים, מה שמפריע הוא משכורות אחידות (פחות או יותר, אם נניח לרגע בצד את הקרביים) – הסידור שלפיו סא"ל בתפקידי מטה ירוויח שכר דומה בחיל המודיעין או בחיל השלישות, הסידור הקובע כי בראש כל חיל חייב לעמוד תא"ל, המבנה ההיררכי הנוקשה. אם היה ניתן לשלם לאנשים על פי חוזים אישיים הצבא היה יכול למשוך למספר תפקידים קריטיים את הטובים ביותר, ולא היה צורך עקב כך להעלות את המשכורות במקומות שבהם אפשר גם להסתפק באנשים בינוניים וסבירים (ואף למטה מכך, אם נודה באמת).

 

מדוע כל מה שכתבתי לא משנה כלל

התגייסת לצה"ל בגיל שמונה עשרה. היית חייל טוב – עשית מה שאמרו לך, הגדלת ראש כשהיית צריך. חבריך למחלקה אהבו אותך. המפקדים סמכו עליך בעיניים עצומות, וקידמו אותך במהרה. עברת קורס קצינים, סיימת בהצטיינות, וכשהגיע היום לעזוב את צה"ל הגעת למסקנה שחבל להפסיק לעשות משהו שאתה טוב בו. אז המשכת, והגעת עד הסוף, והפכת לרמטכ"ל או שר ביטחון.

את אשתך פגשת בצבא. אולי היא גם קצינה בכירה. ילדיך קצינים. כל חבריך קצינים ונגדים. אתה גר באחת השכונות ששווקו לעמיתי "חבר", אז השכנים שלך גם הם קצינים ונגדים. ההורים של החברים ובני הזוג של הילדים שלך הם קצינים.

אתה בעצמך בחור טוב, באמת. אתה יודע שתנאי הפנסיה בצה"ל שערורייתיים, אפילו התנאים של הצעירים שהצטרפו אחרי 2004. אתה יודע שעלות הפנסיות הללו צפויה לצמוח בקצב גבוה יותר מהתוצר של מדינת ישראל עד 2032, מה שאומר שחלק גדל והולך מתקציב המדינה יידרש על מנת לממן אותה. אתה יודע שזה יבוא על חשבון דברים אחרים – גם על חשבון הוצאות ציבוריות אחרות כגון חינוך או בריאות, וגם על חשבון רכישת טכנולוגיות לחימה חדשות וציוד הכרחי. אתה יודע שאתה יכול להשפיע על המספרים, כפי שכותב שאול אמסטרדמסקי במאמרו שבקישור הקודם. אתה יכול להגדיל את שיעור ההפרשות לפנסיה, אתה יכול לצמצם את הטבת פנסיית הגישור התקציבית. אתה יכול לשנות את גיל הפרישה. אם בצי האמריקני אדמירלים עדיין יכולים להביא תועלת בגיל 79, אז גם בצבא הישראלי קצינים בכירים יכולים לשרת בתפקידי מטה בגיל 65.

 

אבל אתה לא תעשה את זה. אלו החברים שלך, השכנים שלך, הילדים שלך. איך תוכל לחזור הביתה מהעבודה כל יום ולהסתכל להם בעיניים? זה לא יקרה. מישהו צריך לכפות עליך את הרפורמות הנדרשות מבחוץ. מישהו שאינו חלק מהמערכת. מישהו שלא יצטרך להביט ישירות בעיניהם הכועסות של האנשים שיפגעו – והם יכעסו בצדק, מכיוון שהם לא אשמים בכלום. המדינה תיאלץ להפר הבטחה לא-כתובה שהיא העניקה להם. האשמים האמיתיים הם אלו שבנו את המערכת הזו מלכתחילה, ורובם מן הסתם כבר הלכו לעולמם (זה המצב הנפוץ בכל הבעיות החשובות באמת, אגב – מחסור חמור באשמים אמיתיים שאפשר לכוון אליהם בפשטות את חצי הביקורת).

באקלים הפוליטי הנוכחי, אין מי שיכפה עליך את הרפורמות הנדרשות מבחוץ. הפוליטיקאים רוצים להיבחר מחדש, הם לא יתעסקו עם זה. פקידי האוצר חלשים מדי. עיתונאים זקוקים למקורות הצבאיים שלהם מתוך המערכת, ועל כן רק מעטים מהם יצאו נגדה. כל מה שאתה צריך על מנת לשמור על הסדר הקיים ועל מעמדם הכלכלי של חבריך הוא טיעון נגדי מנצח – ואולי אפילו שניים. "אנשי הקבע עובדים קשה מאוד!", אתה תגיד. "רק מפקדים איכותיים שזוכים לתגמול הוגן יבטיחו עמידה ביעדים", תוסיף לאחר מכן. והמקהלה תהנהן בראשה, כי אכן נראה שיש היגיון העומד מאחורי הסיסמאות הללו. הכלבים המעטים ינבחו, השיירה תמשיך לנסוע הלאה, המדינה תמשיך לקרטע על פי המקצב הרגיל, ואין חדש תחת השמש.

 

 

המשיכו לעקוב אחר הבלוג בדף הפייסבוק של אורי כץ

 

 

 

להמשך הפוסט

הטבות המס לחברת טבע – מדוע גם נפתלי בנט וגם סתיו שפיר טועים?

אורי כץ | 21.10.2013 | 11:59

בהמשך לדיון הציבורי סביב הטבות המס של חברת טבע פרסם נפתלי בנט את הסרטון הבא:

בתגובה לכך, פרסמו סתיו שפיר ומיקי רוזנטל סרטון משלהם:

 

אני מעריך את נפתלי בנט על כך שבניגוד ליאיר לפיד הוא מתעקש שלא לישר קו עם הפופוליזם הנפוץ בארצנו מאז המחאה החברתית, ובניגוד לנתניהו ואחרים הוא גם מתעקש להתווכח עם הפופוליזם הזה, ולא סתם מתעלם ממנו ומקווה שהוא ידעך מעצמו – כי הוא לא.

אך למרות הערכתי הרבה להשקפותיו הכלכליות של בנט דבריו בסרטון אינם מדויקים לדעתי, ולמרות הערכתי האפסית להשקפותיהם הכלכליות של שפיר ורוזנטל בתגובתם יש מידה מסוימת של אמת.

 

אידיאולוגיה או משוואת רווח והפסד?

מטרתה של המדינה היא לספק איכות חיים מקסימאלית לתושביה. כאשר מדובר למשל על מס הכנסה או הרכב הוצאות הממשלה, עולה הויכוח – מהי בדיוק המשמעות של "איכות חיים מקסימאלית"? האם עלינו למקסם פשוט תוצר לנפש, מן מדד כזה של איכות חיים ממוצעת, או שמא למקסם שקלול כלשהו בין תוצר לנפש לבין מדדי שוויון בהכנסות, בריאות, עוני, איכות הסביבה או דאגה לדורות העתיד? לפי אלו משקולות? אין כמובן תשובה אחת נכונה לשאלות האלו, וחלק מהמטרות סותרות אחת את השנייה.   

כאשר מדובר על מס חברות, לעומת זאת, אין ויכוח כזה. אין טרייד-אוף בין מטרות סותרות. מס חברות גבוה לא משפיע על השוויון באופן ישיר כמו מס הכנסה פרוגרסיבי, מכיוון שהוא משפיע על ההשקעות במדינה, על החלטותיהם של יזמים פוטנציאלים, על התעסוקה, על האחזקות של כולנו במניות החברות הגדולות דרך קרנות הפנסיה שלנו ועוד.

במדינות אחרות הבינו זאת מזמן. להלן שני תרשימים עבור מספר מדינות מערביות (מקור לנתונים ושמות המדינות – כאן):

 

התרשים העליון מתאר את מדד ג'יני לאי-שוויון אל מול שיעור ההוצאה על רווחה מתוך סך התוצר. כצפוי, ככל ששיעור ההוצאה על רווחה גבוה יותר מדד ג'יני נמוך יותר, המדינה יותר שוויונית. תוצאה זהה תתקבל גם אם נשים על ציר ה-X מדד של פרוגרסיביות מיסי הכנסה, שיעורי מע"מ, דמי אבטלה ומדדים דומים אחרים. התרשים התחתון מתאר את מדד ג'יני אל מול מס החברות הסטטוטורי, ושם הקשר הוא דווקא הפוך – במדינות יותר שוויוניות המס נמוך יותר. למשל, בכל המדינות הנורדיות מלבד נורווגיה מסי החברות הסטטוטוריים נמוכים יותר מאשר בארץ, ובארצות הברית מס החברות דווקא גבוה יותר.

כמובן, קורלציה איננה סיבתיות – לא יהיה נכון לומר שמדד ג'יני נמוך בגלל שמס החברות נמוך, אבל הנתונים הללו אמורים לפחות להצית ספקות אצל כל מי שחושב שמס חברות דומה לכל שאר סוגי המיסים. מס חברות הוא עניין פשוט של משוואת רווח והפסד, תועלת לעומת עלויות, ולא של אידיאולוגיה ואי-שוויון. אם בשבדיה הבינו את זה כבר לפני עשור, הגיע הזמן שגם לארצנו הקטנה המסר יחלחל.

אבל טבע לא שילמה מס חברות רגיל – היא קיבלה הנחה. איך הנחות מס נכנסות לחישוב התועלות והעלויות?

 

הקצאת מקורות טבעית, הקצאת מקורות מעוותת

כאשר משקיעים נדרשים להחליט כיצד להשקיע את כספם, הם בוחנים את הסביבה. אם הממשלה איננה מנסה להשפיע עליהם על ידי תמריצים שונים, הם ישקיעו את הכסף היכן שהוא יניב להם את התשואה הגבוהה ביותר. השקעה זו תהיה בהתאם לביקושים בעולם, ליתרונות היחסיים של המדינה, ולתחזיות עתידיות. זאת הקצאת המקורות "הטבעית" של המשק. כל עוד אין כשלי שוק כגון השפעות חיצוניות, הקצאת המקורות הטבעית ממקסמת את פוטנציאל הייצור של המשק. היא לא "טובה" ולא "רעה", אלא פשוט ממקסמת את העושר.

תמריצים ממשלתיים כגון הטבות מס או סובסידיות המכוונים השקעות במיוחד לפריפריה, במיוחד לחברות היי-טק, במיוחד לחברות קטנות או גדולות, מקומיות או זרות, יצואניות או יבואניות או בכל אופן סלקטיבי אחר מעוותים את הקצאת המקורות של המשק. נדרש לנמק אותם על ידי קיומו של כשל שוק כלשהו, כפי שמציינים גיא נבון ורוני פריש מבנק ישראל במחקרם אודות חוק עידוד השקעות הון (במתכונתו הקודמת):

"ניתן להצדיק סבסוד הון אזורי אם להשקעות אמורות להיות השפעות חיצוניות חיוביות ברמת האזור  – כלומר אם חלק מפירות ההשקעה אינם נופלים לידי היזם, אלא גולשים אל יתר הפעילים באזור (פירמות, עובדים, רשויות מקומיות וכו'). ההשפעות החיצוניות עשויות לנבוע בעיקר מיתרונות למיגוון ומיתרונות לגודל באזור גיאוגרפי: הקמת מפעל באזור גיאוגרפי מרוחק ודליל- אוכלוסייה תגדיל את הרווחה של כלל המתגוררים באזור, גם של אלה שאינם מועסקים בו, בשל תרומתה לגיוון אפשרויות התעסוקה, הצריכה והבילוי באזור. לפיכך מפעל מרוחק תורם למשק יותר ממפעל שרווחיותו דומה השוכן במרכז הארץ, שם אפשרויות תעסוקה רבות ומגונות."

נשמע טוב, בתיאוריה. האם זה עובד?

במחקרם מביאים נבון פריש סקירה של מחקרים קודמים על חוק עידוד השקעות הון. חוקרים שבחנו את החוק מאז שנות השבעים מצאו כי התמריצים הגלומים בו גורמים לביצוע פרויקטים לא כדאיים, לאי יעילות בייצור, להקמת מפעלים שסיכוי הישרדותם נמוכה, להעדפת תעשייה מסורתית ולא יציבה על חשבון תעשייה מתקדמת, וכי הוא אינו משפיע על האבטלה (המפעלים ממוקמים ב"שולי הפריפריה" הקרובים למרכז ועובדים רבים מגיעים מהמרכז – למשל, מחקר משנת 2005 מצא כי 43% מעובדי אינטל מתגוררים מצפון לקריית מלאכי). נבון ופריש מוצאים במחקרם על השפעות החוק בשנים 1990-1999 כי בשנים אלו החוק דווקא לא הביא לעיוות בהקצאת ההון במשק, אך המענקים וההקלות במיסוי לא הובילו להגדלת ההשקעה הפרטית והתעסוקה בפריפריה.

קשה לאמוד אמפירית את השפעותיו של החוק משלל סיבות טכניות, אך הספרות המחקרית בנושא מצביעה על הכיוון: כשל שוק או לא כשל שוק, באופן היסטורי לא ניתן להראות תרומה כלשהי של החוק לכלכלת הפריפריה בישראל, ובהחלט ייתכן שהוא אף פגע בתושביה על ידי יצירת תלות בתעשיות מסורתיות ולא רווחיות שאינן דורשות הון אנושי גבוה. בשנת 2010 שונה החוק באופן משמעותי, ועוד מוקדם לדעת מהן השפעותיו של החוק החדש. בכל אופן, ישנה ספרות אמפירית על עיוות הקצאת המקורות גם במדינות אחרות, המלמדת על פגיעה משמעותית בפוטנציאל הכלכלי שלהן. זה לא סתם דיון תיאורטי של כלכלנים, זה אומר שכל אחד ואחד מאיתנו עשיר הרבה פחות ממה שהוא היה יכול להיות.

כשלי שוק הם אולי התירוץ, אבל הסיבה המרכזית בעולם לעיוות בהקצאת המקורות היא שחיתות, פרוטקציוניזם והטבות לקבוצות לחץ. חוק עידוד השקעות הון יצר תמריצים נרחבים לשחיתות: בשני העשורים האחרונים נרשמו מקרים רבים של רמאויות מצד בעלי עסקים המעוניינים להשיג הטבות במסגרת החוק, או בכירים במשרד התעשייה והמסחר שקיבלו שוחד בתמורה להטבות שמציע החוק. גם כאשר המדינה מסבסדת מים לחקלאים, מסבסדת לימודים גבוהים או מגייסת צעירים מוכשרים לצה"ל היא מעוותת במידה מסוימת את הקצאת המקורות של המשק (שכוללים גם חומרי גלם וכוח עבודה), במובן רחב יותר. לרוב ההסדרים האלו נקבעים ללא נימוק ברור בנוגע לכשלי שוק, וללא בחינה של עלויות אל מול תועלות.

חשוב להדגיש שוב שלא כל הקצאת הון "טבעית" היא "טובה", גם כשאין כשלי שוק, וזאת משום שמטרתה של המדינה היא למקסם אושר ולא עושר. אפשר לומר שאנחנו מוכנים לוותר על קצת תוצר וצמיחה כדי להחזיק את הפריפריה – לוותר על עושר בשביל להשיג מטרות חברתיות או אסטרטגיות. אך זה סביר רק כל עוד כולנו מבינים מהו המחיר שאנחנו משלמים, ואני בספק רב שמישהו ממקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים, העיתונאים והטוקבקיסטים שמביעים דעה נחרצת בנידון מבין מהו המחיר. בדרך כלל כאשר אנשים מבינים את המחיר שהם נדרשים לשלם כל המילים היפות אודות אידיאולוגיה וסולידריות מושלכות לפח, כפי שניתן לראות למשל בהתנגדותם של תושבי רמת אביב לבניית מעונות הסטודנטים החדשים של אוניברסיטת תל-אביב.

 

מדוע נפתלי בנט, סתיו שפיר ומיקי רוזנטל טועים

לעיתים הנחות מס לחברות גדולות משתלמות עבור המדינה, ולעיתים לא. אין כאן תשובה חד משמעית. בסרטו בנט מתמקד בתועלת שבמשיכת חברות גדולות לישראל, בעוד ששפיר ורוזנטל טוענים שניתן להשיג את אותן התועלות גם על ידי השקעה בחברות מקומיות קטנות יותר. במידה מסוימת שני הצדדים צודקים. אך במידה רבה יותר, שניהם טועים.

נפתלי בנט צודק כשהוא אומר שמדינת ישראל תרוויח ממשיכת חברות זרות גם אם מס החברות יהיה אפסי, הוא צודק בכך שהשקעות במשק הם אינטרס עליון של מדינת ישראל, וגם בכך שההתקפות על טבע הן פופוליזם זול. אך הוא טועה כשהוא מתייחס לאותם 3,000 עובדים פוטנציאלים שיגיעו בעקבות השקעה זרה בתור מובטלים במקרה שבו אותה החברה לא תגיע לארץ. האבטלה כיום במשק היא נמוכה, סביר שאותם עובדים ימצאו מקומות עבודה אחרים. למשק הישראלי אין בעיה של ייצור מקומות עבודה חדשים, אפילו כשהגיעו לכאן מאות אלפי עולים מבריה"מ בשנות התשעים האבטלה לא גדלה באופן משמעותי.

כמובן, אם נעלה את מס החברות ל-50% האבטלה תזנק לשמיים, אבל אין סיבה לתת הנחה לחברה ספציפית כזו או אחרת. כן, המשק הישראלי זקוק לחברות גדולות, אבל לא בכל מחיר, ולא לכל חברה גדולה שקיימת. ללא התערבות ממשלתית, אם המס יהיה נמוך מספיק יגיעו לפה החברות שמסוגלות לנצל את היתרונות היחסיים של מדינת ישראל באופן הטוב ביותר. כאשר יש התערבות ממשלתית זה כבר תלוי בטעמו האישי של הפקיד או השר שאחראי לקבל את ההחלטה על ההטבות, ושנה לאחר מכן יגיע שר חדש עם דעות חדשות וישנה הכל. אחת הביקורות המרכזיות על חוק עידוד השקעות הון תמיד הייתה השינויים התכופים בקריטריונים – יזמים נדרשים לתכנן עשורים שלמים קדימה ולא אוהבים סביבה לא וודאית.

שפיר ורוזנטל צודקים כשהם אומרים שגם השקעה בעסקים קטנים, מקומיים, יכולים לייצר תעסוקה לאותם 3,000 עובדים פוטנציאלים. אבל הם טועים בטענתם כי השקעה שכזו עדיפה במובן כלשהו על השקעה ב-4 חברות ענק. אין שום דבר טוב במיוחד בעסקים קטנים. משק לא יכול להתבסס רק על עסקים קטנים בדיוק כפי שרצוי שהוא לא יתבסס רק על מספר קטן של חברות ענק. תחת "מגרש משחקים שטוח" המחירים היחסיים יביאו את ההשקעות למצב אופטימאלי למשק, בלי מעורבות של פוליטיקאים שיש להם חיבה אישית לעסקים קטנים או לחברות היי-טק מסיבות כאלו ואחרות. כמו כן, שפיר, רוזנטל וחבריהם למפלגה טועים בתמיכתם בשיעור מס חברות גבוה יותר, ועצוב שהם בוחרים לקחת דוגמה דווקא מצרפת ולא ממדינות קצת יותר מוצלחות ודומות לישראל בגודלן כגון המדינות הנורדיות, הולנד, שוויץ ואחרות.

 

מס החברות

מס החברות צריך להיות נמוך ככל האפשר, על מנת שחברות בין לאומיות בכלל ישקלו להקים כאן את המפעל הבא שלהן ולא על גדות אגם שוויצרי ציורי, ועל מנת שיזמים ישראלים יקימו את החברה הבאה שלהם ברעננה ולא בעמק הסיליקון. כפי שכתבתי בעבר, מחקרים שונים מעידים על כך שמס החברות הוא המס המשפיע ביותר על צמיחתן של מדינות, ולכן לא מפתיע שהוא במגמת ירידה כמעט בכל מדינות המערב (מלבד ישראל). ההבדלים בגובה מס החברות במדינות מפותחות נובעים בעיקר מהבדלים בגודל השוק הפנימי של המדינות – המס הוא גבוה במדינות עם שוק פנימי גדול כגון גרמניה, ארצות הברית ויפן. את ישראל יש להשוות למדינות בגודל שלה. עלינו לפצות על התשתיות הגרועות שלנו ועל המצב הביטחוני הבעייתי במס חברות נמוך יותר מהמקובל במדינות אירופאיות מסדר הגודל של ישראל. התגובה החכמה לגילוי "המפתיע" של עיתון גלובס, לפיו פרוקטר אנד גמבל מעדיפה לרשום את רווחיה בשוויץ ולא בארץ תודות למיסוי החברות שם (גם גיל שוויד אמר בעבר דברים דומים על צ'ק-פוינט), צריכה להיות הפחתת המיסוי בארץ ולא פרץ של זעם צדקני המשול להטחת הראש בקיר.

כמו כן, מס החברות צריך להיות אחיד ככל האפשר, על מנת שלא לעוות את הקצאת המקורות במשק. יתכן שפה ושם ראוי לנסות לפתות חברה גדולה להשקעות בארץ, אולי מכיוון שיש השפעות חיצוניות לקיומן של החברות האלו. אבל כל מקרה כזה צריך להיקבע לגופו של עניין, תוך שקיפות ציבורית מלאה, לפי שיקולים קרים של רווח והפסד, ועם נימוק ברור שמבהיר מדוע רצוי במקרה זה לעוות את הקצאת המקורות הטבעית במשק. אלו צריכים להיות מקרים נדירים למדי.

למשל, אפשר לדמיין מדינה היפותטית שבה לא קיימת תעשיית ביו-טק. שר האוצר מחליט שביו-טק הוא הדבר הבא, פותח חוגים רלוונטיים באוניברסיטאות המובילות, ומשכנע חברת ביו-טק גדולה להגיע למדינה על ידי הטבות מס חריגות. עובדי החברה שהגיעה למדינה צוברים ניסיון וידע, חלקם עוזבים ופותחים חברות משלהם, וכעבור 20 שנים ישנה במדינה תעשיית ביו-טק משגשגת. יש כאן סוג של כשל-שוק מכיוון שדרושה השקעה ראשונית בשביל שהתעשייה תקום, ובלעדיה זה לא יקרה (יתרונות לגודל).

זה יכול להצליח אם שר האוצר צדק בניחוש שלו לגבי עתידה של תעשיית הביו-טק. אבל נשאלת השאלה – האם לאחר הגעת חברת הביו-טק הראשונה עדיין משתלם לתת הנחה מיוחדת במיסים לחברות ביו-טק נוספות? לחברות ביו-טק מקומיות? ההשפעות החיצוניות שלהן יהיו פחותות בהרבה. והאם הסיפור הזה בכלל רלוונטי לישראל, כאשר כבר יש לנו כאן מגזר היי-טק משגשג? ומה אם הניחוש של שר האוצר מוטעה?

 

סיכום

מס החברות הוא לא עניין לוויכוחים אידיאולוגים. יש נתונים והם ידועים לכל, התיאוריה הכלכלית די חד משמעית בנושא, הקונצנזוס בקרב המומחים חזק, ונראה שכל מדינות העולם המערבי (מלבד ישראל) פועלות על פי אותה המדיניות. מעורבות תכופה של פוליטיקאים בנושא עלולה להיות מזיקה יותר מאשר מועילה. במקום להעלות את מס החברות שמשלמת טבע, עדיף להוריד את המיסים שכל שאר החברות משלמות לרמה נמוכה יותר (בהדרגה כמובן, על מנת שהמדינה לא תיכנס לגירעון), כפי שנעשה בשאר מדינות העולם. 

היכן שניתן רצוי שלא לעוות באופן ישיר את הקצאת המקורות, אלא להקצות כספים למטרות חברתיות על חשבון תקציב הממשלה אחרי שהקצאת המקורות כבר נעשתה, אחרי שהמשקיעים כבר השקיעו היכן שהם רצו להשקיע מלכתחילה. בנוגע לתעסוקה בפריפריה, למשל, עדיף להשקיע בתשתיות המאפשרות לתושבים לעבוד במרכז הארץ ולא לנסות לדחוף בכוח את תעשיית ההיי-טק למקומות שהיי-טקיסטים עשירים פשוט לא רוצים לגור בהם, רחוק מאוניברסיטאות מחקר מובילות ומחברות היי-טק אחרות (דווקא העברת בסיסים צבאיים לנגב ופינוי שטחי אדמה מבוקשים במרכז הארץ היא דוגמה חיובית לשיפור בהקצאת המקורות, שבוודאי תתרום רבות למשק).

במדינה מתוקנת ראש הממשלה ושריו לא היו מדברים עם בעלי הון – לא כאשר הם מפטרים עובדים, לא כאשר הם מחפשים הזדמנויות השקעה, ולא כאשר הם שולחים את הלוביסטים שלהם על מנת להילחם ברגולציה. לפוליטיקאים יש את התפקיד שלהם במערכת, לאנשי העסקים את התפקיד שלהם, אין צורך לערבב בין השניים והחוקים צריכים להיות אחידים לכולם. זה כמובן אידיאל, אבל זה האידיאל שיש לשאוף אליו. מדינת ישראל זקוקה ליזמים ומשקיעים, ואם נבנה את המערכת כמו שצריך, אם נהיה לשם שינוי חכמים ולא רק צודקים, הם יבואו לכאן מרצונם החופשי.

 

להמשך הפוסט

שלכולנו

אורי כץ | 15.10.2013 | 08:45

היה זה בעת משבר כלכלי חמור, כאשר הופיעה מפלגת "שלכולנו" משום מקום והכתה בהלם את סוקרי הבחירות. שמה המקורי של המפלגה היה אחר, אך הוא נשכח במהרה לאחר שקומיקאי מפורסם הצמיד לה את השם "שלכולנו" בעקבות קמפיין הפרסום האגרסיבי. האזרחים הלכו שבי אחרי מצעה המפתה של המפלגה, שנתמך בעקרונות מוסריים נעליים במיוחד והולל על ידי פילוסופים, סופרים, אמנים וחוקרות מגדר. באחד מסרטוני היוטיוב שזכו למאות אלפי צפיות דיבר ראש מפלגת שלכולנו אל מול קהל של תומכים: "אם אתה מצליח, מישהו לאורך הדרך עזר לך. אי שם במהלך חייך פגשת מורה מצוין. מישהו עזר ליצור את המערכת הכלכלית שאפשרה לך לשגשג. מישהו השקיע בדרכים וגשרים. אם יש לך עסק – אתה לא בנית אותו. מישהו אחר גרם לזה לקרות."

מפלגת שלכולנו הציגה משנה אידיאולוגית סדורה ובהירה. משאבי הטבע של המדינה הם של כולנו, טענו חברי המפלגה. לא הגיוני שאדם כזה או אחר ירוויח כסף מכרייתם. "כמובן, צריך להיות הוגנים", הוסיפה אחת מחברות הכנסת המיועדות בראיון לעיתון, "עלינו לפצות את אנשי העסקים שכרו את משאבי הטבע על עלויות הכרייה. אפשר אולי אפילו להשאיר להם רווחים מסוימים, מידתיים. אבל אין שום סיבה שאדם יתעשר ממכירת משאבים השייכים לכולנו, או ינצל עובדים בשכר מינימום לשם כך. בעלי ההון נלחמים על מנת למנוע את רווחי משאבי הטבע מהאזרחים, ואנחנו לא ניתן להם לנצח."

"אם הייתם זורקים טייקון כזה או אחר באמצע המדבר, מה היה יוצא ממנו?", שאל חבר מפלגה אחר בסטאטוס בפייסבוק שזכה לעשרות אלפי שיתופים. "האם הוא היה מצליח להקים חברת היי-טק באמצע המדבר? באיזו אוניברסיטה היו לומדים העובדים שלו? באילו כבישים הוא היה משתמש על מנת לשנע את סחורתו אל הנמל הקרוב? ומי היה בונה עבורו נמל? ללא המערכת המודרנית שכולנו בנינו לא היה להם שום סיכוי להצליח."

"ההשקפה הטוענת שחברות הן בבעלות בעלי המניות שלהן היא נחלת העבר", הכריז היסטוריון מפורסם אשר כיהן באחד המקומות הריאליים לכנסת בראיון טלוויזיוני. "חברות צריכות להתחשב בכל בעלי העניין שלהן – כולל עובדים, ספקים, לקוחות ועוד."

"מתחרים הם גם בעלי עניין?", שאל המראיין.

"כן! גם מתחרים הם בעלי עניין. למה לא? למה תמיד להניח שמתחרים הם האויב? כל ההסתכלות הדרוויניסטית הזו היא נחלת העבר. העתיד הוא שיתוף פעולה, וכן, חברות צריכות לשתף פעולה גם עם מתחריהן. הקואופרטיבים כבר מבינים זאת, ובקרוב יבינו גם החברות האחרות. בסופו של דבר, כשבוחנים את העניין מהזווית המוסרית הנכונה החברות הן של כולנו. כמו שאנחנו מעודדים את ילדינו לשתף פעולה כך עלינו לעודד גם אותן."

"אתה לא חושש מהיווצרות קרטל?"

"בכלל לא. כאשר ינוהלו החברות על ידי אנשים טובים והגונים שאינם סוציופתים, גם המחירים יהיו בהתאם."

עד מהרה זכתה המפלגה לאמונם של צעירים ומבוגרים, משמאל ומימין ומלמעלה ומלמטה, שלל עצום של גברים ונשים שתמיד הרגישו שכל מני דברים שאמורים להיות שייכים להם, מסיבה לא ברורה, לא שייכים להם – וזה לא בסדר! בשיחות סלון שאלו אנשים: למה שמשאבי הטבע לא יהיו של כולנו? ומה עם החופים, הם לא של כולנו? למה שנרשה ליזמים לבנות בתי מלון בסמוך אליהם? כמה מהם אף הרחיקו והכריזו כי משאבי הטבע שייכים לאלוהים, ועל כן רק הגיוני לנהוג בהם כאילו הם של כולנו.

"ומה עם הקרקעות?", שאל עיתונאי, וראש המפלגה שמח להסביר לו שגם הן של כולנו, ואין שום סיבה שנאפשר לקבלנים פשוט לבנות עליהן מה שהם רוצים מתי שהם רוצים. יש להקים ועדות, צריך להיות הליך אחראי ומסודר ובחינה של כל ההיבטים הקיימים, כולל הפגיעה בסביבה. "גם בעלי החיים הם בעלי עניין", הסביר, "הקרקע שייכת גם להם. הם היו כאן לפנינו וככל הנראה יהיו כאן אחרינו". בראיון אחר הכריז מועמד המפלגה לשר האוצר כי "הכסף הוא של כולנו", והסביר את עיקרי הרפורמה המוניטרית שברצונו לקדם: "לא יתכן שהבנקים יוכלו לייצר כסף משל עצמם באמצעות יחס הרזרבה ולשעבד את הציבור לחובות. אנחנו נבטל את יחס הרזרבה לחלוטין, נציל את משקי הבית מחובותיהם, ונעודד יצירת מטבעות קהילתיים."

כאשר אחת החברות הגדולות במדינה נקלעה לקשיים והחליטה לפטר חלק מעובדיה, זינקו חברי המפלגה אל המיקרופונים ודיברו בלהט על חובותיה המוסריות של החברה שזכתה להטבות מס מפליגות, ונהנית מזה שנים מכוח אדם איכותי שחונך במוסדות ההשכלה הגבוהה המסובסדים. "החברה מחויבת בערבות הדדית", טען ראש המפלגה. "חברות מסחריות הן חלק מהחברה האנושית, ויש להן חוב מוסרי עבור כולנו – עובדים, ספקים, לקוחות, וכל מי שמימן את התשתיות הציבוריות שבהן הן משתמשות. היחסים שלהם עם המדינה הם דו-צדדיים. לא ייתכן שהן יקבלו החלטות פיטורים שרירותיות שכל מטרתן היא לייצר רווחים מהירים עבור בעלי המניות, על חשבון העובדים". סגניתו אף קראה לראש הממשלה המכהנת להתקשר למנכ"ל החברה ולהודיע לו חד משמעית שהוא לא מפטר אף אחד. "איך ייתכן שחברה שקיבלה כאלו הטבות מיסים נדיבות מהמדינה מעיזה להתנהג באנוכיות מרושעת כל כך?", שאלה, "כיצד הידרדרנו למצב שבו בני אדם רואים בזריקת משפחות שלמות לרחוב התנהגות מקובלת?"

"אנחנו לא קומוניסטים", אמר ראש מפלגת שלכולנו ערב הבחירות, בניסיון להרגיע כמה מהמתנגדים היותר קולניים. "השוק החופשי עובד, אנחנו רק רוצים למתן אותו מעט. אנחנו לא בעד הלאמה, אנחנו לא בעד תכנון מלמעלה, אנחנו לא רוצים לומר לחברות מה ליצר וכמה. אנחנו פשוט מאמינים שתפיסת הבעלות בעולם המודרני היא עקומה, לא מוסרית, ומייצרת תמריצים מעוותים. אנחנו רוצים להחזיר לציבור את מה ששייך לו בזכות, אנחנו רוצים חלוקה יותר שוויונית של הבעלות על ההון, על האדמה, על האוויר ועל המים. זה הכל."

 

—%$%—

 

בבחירות זכתה המפלגה במרבית המושבים בכנסת, וכל חבריה התמנו לשרים. עד מהרה הם יישמו שלל רפורמות בהליך מהיר שכונה "הרפורמות השלכולניות". מיסי החברות קפצו לשמיים, חברות רבות הפכו לקואופרטיבים על מנת לנצל תמריצי מס שונים שבנתה הממשלה, אזרחי המדינה החלו ליהנות באופן קבוע מדיבידנדים שחילקו להם החברות המובילות במשק על פי חוק, כולם (או לפחות הרוב) היו שמחים ומאושרים. במשך שבועיים.

ואז, אחד הבנקים הגדולים במדינה קרס. הסתבר שכלכלני הבנק השקיעו כבר שנים רבות באופן לא אחראי במכשירים פיננסיים שהם לא הבינו את משמעותם.

"אנחנו חייבים לחלץ את הבנק", אמר שר האוצר בישיבת הממשלה.

"לחלץ?", התרעם ראש הממשלה, לשעבר ראש המפלגה, "המטומטמים האלו לקחו סיכונים מטורפים והרסו את הבנק בכוחות עצמם. אני לא רואה מדוע מגיע להם חילוץ."

"לפי הרפורמה במבנה הבעלות והרווחים של חברות במגזר הפיננסי, הבנק הוא שלכולנו", אמר שר האוצר. "עורכי הדין של הבנק טוענים שזה אומר שעל הציבור לשאת גם בהפסדים, ולא רק ברווחים."

"מה? איך הם מעזים?!"

"בנקים חולצו גם במדינות אחרות על חשבון הציבור", העירה השרה לאיכות הסביבה. "זה לא כל כך נורא".

לאחר דיון קשה החליטה הממשלה בכל זאת להיעתר לתביעות הבנק ולא להיכנס למאבק ציבורי, לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה יעץ להם לפעול כך. ראש הממשלה הופיע בפני הציבור, דיבר על אחריות ועל סולידריות כלפי עובדי הבנק וציבור הלקוחות שלו, ספג את הביקורת המתבקשת והאמין שהעניין יהיה עד מהרה מאחוריו.

הוא טעה. יזמים רבים גילו שיש להם עכשיו שותף חדש, בעל כיסים עמוקים במיוחד, המסוגל לתמוך בשלל הרפתקאות עסקיות.

הבא בתור היה מפעל תעשייתי גדול שנקלע לקשיים, ומנהליו החליטו להפסיק לשלם מיסים למדינה ומשכורות לעובדים על מנת שיוכל לממן את המשך פעילותו. יועץ התקשורת שנשכר על ידי ההנהלה הסביר במסיבת העיתונאים: "בחודשים הקודמים הרווחנו יפה, והמפעל חילק דיבידנדים לכלל אזרחי המדינה ולעובדיו, בהתאם לרפורמות השלכולניות ולהגדרות החדשות לגבי בעלי עניין. עכשיו, כאשר פגע בנו המשבר הכלכלי העולמי, אין לנו ברירה אלא לקצץ בתשלומים שאנחנו מעבירים לכלל בעלי המפעל – כולל עובדי המפעל, הממשלה והלקוחות. בנוסף לרפורמות שהוכרזו עד כה אין לנו ברירה אלא גם להכפיל את מחירי המוצרים."

 

—%$%—

 

לאחר מספר מקרים דומים נוספים, ביניהם קריסתו של בנק קואופרטיבי גדול יום לאחר ששרת התעשייה והמסחר הכריזה שבנקים קואופרטיביים הם יציבים במיוחד, הורה שר האוצר על רפורמה שלכולנית נוספת – "רפורמת הניהול השלכולנית", שמטרתה הייתה לדאוג לניהול אחראי של הנכסים שלכולנו. במסגרת הרפורמה נאלצו מנהלי החברות לדווח לכלל בעלי העניין בחברה על פעילותם ולקיים הצבעה כוללת על החלטות בעלות חשיבות. יום לאחר מכן החלו כל החברות במשק לשלוח לאזרחי המדינה מאות אלפי בקשות להחלטות והזמנות לאסיפות בעלי עניין, ויומיים לאחר מכן הלחץ הציבורי גרם לממשלה לבטל את החוק.

בינתיים, בעלי החברות שהתקשו לעמוד בשלל התקנות של חוקי שלכולנו ניסו למכור את החברות שלהם, אך לא נמצאו קונים בארץ או בעולם. מכיוון שנאסר עליהם לסגור את החברות שלכולנו, הבעלים הורו למנכ"לים לבצע הימורים פרועים ומהלכים עסקיים לא הגיוניים בעליל שמטרתם הייתה להביא לפשיטת רגל. עובדים נדרשו דרך קבע להלוות כספים לחברות שבהן הם עבדו, מכיוון שהם היו עכשיו שותפים לרווחים ולהפסדים, ורבים העדיפו להתפטר ולחיות על דמי אבטלה. הקש ששבר את גב הגמל הגיע כאשר ראש הממשלה הכריז שמעתה הציבור והעובדים ייהנו מרווחי החברות שלכולנו, בזמן שההפסדים יוטלו על בעלי המניות של החברה. מאות בעלי מניות הכריזו על ויתור מוחלט על זכויותיהם בחברות מבלי למכור את המניות, ורבים מהם עזבו את הארץ. המצב הכלכלי הלך והידרדר, וכאשר שר האוצר אמר בראיון שאזרחי המדינה יצטרכו לעבוד קצת יותר הוא זכה לקיטונות של ביקורת. מצבה של המפלגה בסקרי פופולאריות הלך והידרדר; מישהו היה צריך לעשות משהו.  

ראש הממשלה פרסם סטאטוס בפייסבוק שבמסגרתו הוא תוקף את המגמה ההולכת וגדלה של הגירה למדינות שהיו, ובכן, מעט פחות שלכולניות באופיין: "אם תסלחו לי אני קצת חסר סבלנות כלפי אנשים שמוכנים לזרוק לפח את הארץ היחידה שיש לנו כי במקום אחר נוח יותר. כמו כל אזרחי המדינה, גם היורדים מחויבים לסולידריות. הם היורדים שלכולנו. הם אינם יכולים סתם כך לעבור למדינה אחרת אחרי שכולנו סיבסדנו את השכלתם ואת הצלחתם, ואנחנו שוקלים לנקוט בצעדים שיקשו על כך."

הקמפיין החדש נגד המהגרים קצר הצלחה צנועה, בעיקר בקרב לאומנים ותושבי המדינה שאין באפשרותם להגר, וראש הממשלה החליט להרחיבו. "אני כמובן מדבר לא רק על העשירים שהיגרו בעקבות החוקים שלנו. מה עם הסטודנטים לתארים מתקדמים שבחרו ללמוד בחו"ל אחרי שסיימו תואר ראשון מסובסד באוניברסיטאות שלכולנו? לא נרשה למוחות הטובים ביותר לברוח להם לאוניברסיטאות זרות ולזכות שם בפרסי נובל. אלו המוחות שלכולנו, ופרסי הנובל שלכולנו!"

בהוראתו של ראש הממשלה הכינו סוכנויות הביון של המדינה תכנית נועזת לחטיפתם של מדענים אשר היגרו למדינה אחרת, והשבת המוחות שלכולנו לארץ שלכולנו.

אך הפעם ההמונים כבר לא הלכו שבי אחרי הלוגיקה המושלמת והמוסריות הנעלה. תרמה לכך העלייה במחירי הדיור, לאחר שרפורמת הקרקעות השלכולנית תקעה את הרחבת ההיצע – הסתבר שהקבלנים המעטים שעוד נותרו פעילים התקשו לעבור את שלל וועדות התכנון השכונתיות, העירוניות, המחוזיות, האזוריות והארציות ואת שלל ההתנגדויות שהוגשו על ידי בעלי עניין שונים, כולל עורכי דין שנשכרו במיוחד על מנת לייצג חרדונים מצויים וציפורי דרור שעלולים להיפגע מהבנייה. גם הכספים מכריית משאבי הגז הפסיקו להגיע, לאחר שהתרחשה תקלה באחת מאסדות הקידוח שלכולנו והבעלים דרש שהציבור ישתתף במימון התיקונים, והמדינה נכנסה למיתון.

 

—%$%—

 

"אני לא מבינה מה היה רע כל כך במצב שהיה לפני כן", אמרה יו"ר האופוזיציה (שהודחה מראשות הממשלה בבחירות האחרונות) במסגרת תכנית אירוח טלוויזיונית. "היזמים לקחו עליהם את הסיכונים, ניהלו את החברות וקיבלו את הרווחים, והציבור הרוויח את חלקו דרך המיסים ודרך הזדמנויות תעסוקה יותר נרחבות בשכר גבוה יותר."

"אבל כולנו ראינו לאן השיטה הזו מובילה", אמר המראיין, מעריץ מושבע של מפלגת שלכולנו. "בעשורים האחרונים התוצר עלה במידה רבה הרבה יותר מהשכר, בעלי ההון גורפים את כל רווחי הצמיחה לעצמם".

"התהליך הזה קורה בכל העולם", ענתה יו"ר האופוזיציה, "במדינות עם ועדי עובדים ובלי ועדי עובדים, עם מיסים גבוהים ונמוכים, עם משאבי טבע וללא משאבי טבע, בכולן השכר כאחוז מהתוצר יורד כבר שנים רבות. אם רק נוציא לרגע את הראש מהאדמה ונביט סביבנו נראה שהרבה תופעות שאנחנו חושבים שהן ייחודיות רק לנו, מגמות שאנחנו בטוחים שאנחנו יודעים מי אשם בהן, מתרחשות למעשה בכל העולם. המדינה שלנו איננה אי בודד, אנחנו מושפעים מתהליכים גלובאליים ושינויים טכנולוגיים שלא את כולם אנחנו תופסים. ברגע שנבין זאת, נבין גם שלא די ברפורמה מקומית כזו או אחרת על מנת לעצור את התהליכים הללו. התוצר ימשיך לעלות במידה רבה יותר מהשכר, לא משנה מה הממשלה תעשה."

"את בעצם מציעה שהציבור יוותר על דברים ששייכים לו."

"מושג הבעלות הוא מושג רגשי, טעון, שמונע דיון ענייני בנושא. מצידי תקרא לזה בשם אחר אם אתה רוצה. תגיד שהציבור משכיר את משאבי הטבע ליזמים. לא אכפת לי. הנקודה החשובה היא לדאוג לחפיפה בין נשיאה בסיכונים, חופש בקבלת החלטות והנאה מהרווחים."

"את לא חושבת שלחברות מסחריות ולבעליהן יש חוב מוסרי עבור החברה כולה?"

"חוב עבור מה? אם יזם מסוים לא היה מקים את החברה שלו, אף אחד אחר לא היה מקים אותה. אף אחד אחר לא היה לוקח את הסיכונים, משקיע את שעות העבודה המטורפות הנדרשות. המדינה נותנת תשתיות וחינוך לכל אזרחיה, ובכל זאת רק למיעוט זניח מתוכם יש את האומץ והכישורים לקחת את הסיכונים ולהקים חברות חדשות. למה לאותו מיעוט ישנו חוב הרבה יותר גדול עבור המדינה? מדוע יזם של חברת ענק חייב מיליארדים למדינה, ואדם אחר שקיבל מהמדינה את אותן התשתיות הציבוריות חייב הרבה פחות? לא חייבים להלל את היזמים או לחשוב שהם בני אלים, אבל ההגינות הבסיסית מחייבת להטיל עליהם בדיוק את אותן החובות שאנחנו מטילים על כל אזרח אחר, כגון תשלום מיסים ושירות צבאי, ולא יותר מכך."

"ומה עם הטבות המס שהחברות הגדולות קיבלו? הן לא חייבות לנו משהו בתמורה להטבות המס? היחסים שלהן עם המדינה הן לא דו-צדדיים?"

"ברור שהם דו-צדדיים, מן הסתם נחתמו הסכמים בין החברות האלו לבין המדינה. האם היה רשום בהסכמים האלו שהטבות המס ניתנות בתמורה למחויבות כלשהי?"

"אהמ, לא, אבל – "

"אז אתה טוען שהמדינה צריכה להכניס בדיעבד סעיף לחוזה, שיתכן שאם הוא היה קיים שם מלכתחילה החברה הייתה בכלל מעדיפה לוותר על הטבת המס שהיא קיבלה? תשמע, אין לי בעיה עם הכנסת סעיף כזה מלכתחילה. לגיטימי לחלוטין. אם חברות ירצו הן יחתמו, אם לא אז לא. אבל בדיעבד? ואתה עוד טוען שזה מוסרי? כי לי זה נשמע כמו רמאות."

"אהממ… אני… כלומר… אבל בלי הכבישים והאוניברסיטאות היזמים לא היו מסוגלים – "

"איך בדיוק בנו את הכבישים והאוניברסיטאות האלו לדעתך?"

"מה זאת אומרת איך, המדינה – "

"מאיפה היה למדינה כסף לבנות כבישים ואוניברסיטאות?"

"מהמיסים של האזרחים, כמובן"

"ומאיפה היה לאזרחים כסף לשלם מיסים?"

"מהמשכורות – "

"מהמשכורות שהם קיבלו מיזמים מוצלחים, שהקימו חברות מצליחות שמכרו מוצרים מצליחים. זה הכל מעגלי! החברות המסחריות לא חייבות כלום למדינה, בדיוק מאותה הסיבה שבגללה המדינה לא חייבת כלום לחברות מסחריות שבזכותן לאזרחים יש כסף לשלם מיסים. הדבר היחיד שכולם חייבים זה לציית לחוק. אם למישהו יש בעיה עם החוקים עליו להחליף את הפוליטיקאים, ולא לבוא בטענות למנהליהן של חברות עסקיות."

המראיין זעם ודפק באגרופו על השולחן, "אבל המשאבים הם שלכולנו! החברות הן שלכולנו! התשתיות הן שלכולנו! העובדים הם שלכולנו!"

"לא, הם לא" היא ענתה בשקט. "אין כזה דבר 'שלכולנו'. כל דבר השייך לכולנו בעצם לא שייך לאף אחד, והיחס אליו הוא בהתאם. כל הדברים החשובים בעולם, כל המקורות שמסוגלים לייצר כסף, תמיד שייכים למישהו. לעיתים הם שייכים באופן רשמי לאדם כלשהו, ולעיתים מדובר באדם שמדבר בשם השלכולנו הזה באופן בלתי רשמי או שולט איכשהו בהזרמת הכספים.  כך הדברים התנהלו הרבה לפני המצאת הקפיטליזם והסוציאליזם. המשאבים, החברות, התשתיות – כל אלו מעולם לא היו שלכולנו, וגם היום הם לא שלכולנו. לצערי, אני מאמינה שבקרוב תגלה את זה בעצמך."

 

—%$%—

 

כאשר ההפגנות התרבו, ראש הממשלה הוציא אותן אל מחוץ לחוק מכיוון שהכיכרות הן שלכולנו, ולא יתכן שקומץ מפגינים יפקיע את המרחב הציבורי לצרכיו האנוכיים. לאחר מכן הוא נאלץ להלאים כלי תקשורת שהעזו לבקר את הממשל בשמם של אינטרסנטים זרים, מכיוון שגם התקשורת היא שלכולנו ולא של בעלי ההון. כאשר הבחירות התקרבו החליטה הממשלה לבטל אותן מכיוון שהממשל הנוכחי הוא ממילא שלכולנו, ואין צורך בבחירות שיפלגו את המדינה בין מפלגות סקטוריאליות סחטניות.

שבוע לאחר קבלת ההחלטה התרחשה הפיכה צבאית.

"מה אתם עושים?!" זעם ראש הממשלה כאשר פרץ הרמטכ"ל למשרדו, מוקף בחיילים.

"בשם הצבא שלכולנו, אנחנו הולכים לזרוק אותך לכלא שלכולנו ולקיים בחירות חדשות", אמר הרמטכ"ל.

 

—%$%—

 

לאור צהלות ההמונים הוכנס ראש הממשלה לשעבר לכלא לאחר משפט בזק, ופגש שם את חבריו לתא – שלושה גברתנים בריונים. אחד מהם התקדם לעברו ולחץ את ידו בחמימות. "שלום לך אדוני, ברוך הבא לתא שלנו."

"אהמ כן… שלום", גמגם ראש הממשלה לשעבר.

"רק רציתי לציין", אמר האסיר, "שכל הדברים שיש לנו כאן בתא הם שלכולנו".

"אה… יפה"

"וגם אתה, אדוני", הוא חייך חיוך עקום, והשניים האחרים גיחכו מאחוריו.

"אני?"

"כן", הוא הצביע על עצמו ועל שני חבריו, "מהיום, גם אתה שלכולנו."

 

 

 

 

להמשך הפוסט

צרכנים מנגה, עובדים ממאדים

אורי כץ | 02.10.2013 | 17:33

רשת בתי הקפה החדשה "COFIX" זכתה בשבוע האחרון לגל נדיב של פרסום בחינם עקב הכרזתה על מלחמת מחירים חדשה ומבורכת בשוק. ובכל זאת יש מי שימצאו חסרונות במצב החדש – כמו גם ברפורמה בתחום הסלולר שהוביל משה כחלון, בהפחתת מכסי יבוא, ובשלל צעדים אחרים שנועדו להגביר את התחרות בסקטורים שונים. גל מור מ"חורים ברשת" כותב את הדברים הבאים בנידון:

"כאשר אנחנו משלמים על כוס קפה, אנחנו לעולם לא משלמים רק על כוס קפה אלא גם עבור שכר העובדים, ניקיון השירותים, שכר הדירה של המקום, רואה החשבון, ספקים, מס הכנסה, מס ערך מוסף ועוד שורה ארוכה של "שותפים". ככל שהמחיר הסופי לצרכן יורד, שולי הרווח פוחתים וכדאיות הפעלת העסק מתערערת. על כן, ההנחה הבריאה במקרים כאלה שהזול יעלה ביוקר: בהמתנה לקבלת שירות, בציפיה מורטת עצבים למענה טלפוני, בטבלת ייאוש עד לבואו של הטכנאי, באיכות המזון, בשכר העובדים וכו'."

והנה גם עמית נויפלד, מתאים את עצמו לאופנה האחרונה של תמיכה בעסקים קטנים והתנגדות לרשתות:

"…רשתות תמיד יתרמו לעושרם של מעטים (בעלי השליטה), ליצירה של מעמדות נמוכים (עובדים לא מיומנים בשכר מינימום), לפגיעה בתחרותיות (צמצום כמות השחקנים מוביל כמעט תמיד לתיאום מחירים), לצמצום המגוון והטעמים (רשת כמעט תמיד תציג את אותם מוצרים על מדפיה ללא קשר לטעם, מסורת והרגלים מקומיים), וכמובן, לפגיעה במרקם הרחוב והשכונה (שכן רשתות נוטות להתכנס בקניונים ומתחמי קניות מגודרים)."

דבריהם של מור ונויפלד מערבבים שלושה טיעונים שגויים. נעבור עליהם אחד אחד.

 

1. ההפרדה בין עובדים לצרכנים

ג'ורג' אורוול אמר פעם כי ישנם רעיונות שהם כל כך אבסורדים, עד שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. אחד הרעיונות האלו ש"אינטלקטואלים" ישראלים רבים מפיצים בשנים האחרונות הוא ההפרדה המלאכותית בין צרכנים לעובדים: יש להגן על העובדים גם אם הדבר יתבטא במחיר גבוה יותר לצרכנים. כך למשל כותבת שלי יחימוביץ' בספרה, אותו סקרתי בעבר:

"אני לא כל כך מתעסקת בצרכנות. אותי פחות מעניין איפה עושקים אותנו כצרכנים, ויותר מעניין איפה עושקים אותנו כעובדים. אני גם מאמינה שההוויה הצרכנית האובססיבית שלנו מטשטשת אותנו ופוגעת מאוד בסולידריות שלנו עם עובדים אחרים, מה שבסוף גורם לנו לפגוע בעצמנו".

בהזדמנות אחרת, כשהיא מגינה על מונופול המלט של נוחי דנקנר, הוסיפה יחימוביץ' לכך את הטיעון הבא שהוא כבר מעבר לאבסורד:

"…אני עדיין חושבת שההסתכלות שלנו צריכה להיות לא תמיד דרך העיניים של הצרכן, כי אותו צרכן – רוב שעות ושנות חייו הוא לא קונה וצורך דירות אלא הוא אדם עובד"

בהתאם לכך התנגדה יחימוביץ' למחאת הקוטג' בתחילתה, אם כי לאחר מכן עברה להסוות את דעותיה בנידון לאור התפתחותה של המחאה החברתית.

כמובן, אין שום הפרדה בין עובדים לצרכנים. עובדים הם גם צרכנים, ואם המחירים יורדים הם נהנים מרמת חיים גבוהה יותר. למעשה, ירידת מחירים חשובה יותר עבור המעמדות הסוציו-אקונומים הנמוכים, מכיוון ששיעור גבוה יותר מהכנסתם מושקע בצריכה. נכון, אם כל המשכורות במשק ירדו בו זמנית באותו השיעור שבו יורדים המחירים העובדים לא ירוויחו מכך דבר, אבל זה כמובן לא המקרה כאן או בכל אחת מהרפורמות ה"צרכניות" שאליהן התנגדו אבירי הגנת העובדים בישראל. תמיד מדובר על ירידה אפשרית בשכר או פיטורים של עובדים מועטים (במקרים רבים לאו דווקא עובדים עניים במיוחד), אל מול רווח משמעותי למיליוני צרכנים בישראל – השיקולים כאן צריכים להיות ברורים לכל אדם הגון. בכל מקרה, על פי מיטב ידיעתי מלצרים בבתי קפה מרוויחים ממילא שכר הקרוב למינימום, כך ששכרם לא יכול להיות נמוך הרבה יותר ברשת בתי הקפה החדשה.

 

2. רשתות זה רע, עסקים קטנים זה טוב

אין שום דבר טוב במיוחד בעסקים קטנים. רשתות קיימות ומתרבות בגלל יתרונות לגודל – לרשת יש יותר כוח אל מול הספקים, יותר יכולת לשלם על פרסום, ולרוב גם מוניטין גבוה יותר בקרב צרכנים חדשים שאינם מכירים את בעל החנות בשמו, אך מכירים את הרשת ומניחים שהיא מפעילה בקרת איכות על סניפיה ועל הזכיינים. היתרונות האלו מאפשרים לרשתות למכור את מוצריהן במחירים נמוכים יחסית, וכך לאפשר רמת חיים גבוהה יותר לכלל הצרכנים ולתרום לצמיחתה של המדינה. זו פשוט דרך יעילה יותר לנהל את המגזר הקמעונאי.

מבחינת תנאי העובדים, אין שום עדות לכך שעסקים קטנים מספקים תנאים טובים יותר מאשר רשתות גדולות. ההפך – מאבקיה המתוקשרים של יחימוביץ' בנוגע לזכויות העובדים ברשתות כאלו ואחרות לא היו אפשריים לו היא הייתה צריכה להילחם אל מול עשרות אלפי בעלי חנויות פרטיות. גם לרגולטורים קל יותר לפקח על רשתות גדולות, עובדיהן יכולים להתאגד ולהילחם על זכויותיהם, וקל יותר להפעיל חרם צרכנים רחב היקף כנגדן.

הטיעון בנוגע להגבלת התחרות על ידי שחקנים מעטים וגדולים שגוי גם הוא. על מנת שהצרכן יפגע מקיומה של תחרות אוליגופוליסטית או יצירת קרטלים נדרש מצב קיצוני, שבו הרשתות מצליחות למנוע הקמת עסקים חדשים על ידי חסמי כניסה גבוהים. אם שתי רשתות בתי קפה גדולות ינסו לתאם את המחירים ביניהן, אין שום דבר המונע מיזמים להקים רשת חדשה שתציע מחירים נמוכים יותר. כאשר קיימים חסמי כניסה גבוהים, כמו למשל בסקטור הפיננסי בישראל, לרוב הממשלה היא זו שהציבה אותם וכך היא למעשה משמרת את הקרטל. כל עוד אין חסמי כניסה זה פשוט לא עובד. לא במקרה התחרות בין סטימצקי לצומת ספרים הביאה להורדת מחירי הספרים ולא לעלייתם, וכך גם ברוב המקרים הדומים.

רשתות לא מביאות לצמצום המגוון אלא דווקא להרחבתו, מכיוון שיש להן יותר יכולת לחפש ספקים חדשים בחו"ל, לפתח רעיונות חדשים, להעז ולחדש. הסלידה מרשתות היא לא יותר מנוסטלגיה לעבר הטוב יותר לכאורה – לתקופה שבה המחירים היו גבוהים יותר, השירות היה גרוע יותר והמבחר היה מצומצם יותר, אבל היינו ילדים קטנים ומאושרים אז לא שמנו לב.

 

3. כדאיות הפעלת העסק

מעניין לגלות שגם גל מור וגם עמית נויפלד – שניהם כידוע מסעדנים דגולים שמאחוריהם עשרות שנות ניסיון בתחום – מפקפקים במודל העסקי של הרשת החדשה שהוקמה על ידי אבי כץ, שכל ניסיונו מתמצה בהקמת הרשתות "הכל בדולר" ו-"כפר השעשועים" (ולא, אין לי שום קרבה משפחתית אליו). עמית נויפלד אף מגדיל לעשות ומכנה את התכנית העסקית "משחק פירמידה", למרות שאין לה ולו קשר קלוש למושג הנ"ל.

אבל עזבו את זה. גם אם אבי כץ טועה בגדול, השאלה שחייבת להישאל היא "מה אכפת לכם?". זה הרי לא הכסף שלכם. זה לא כספי הפנסיה שלכם. זה לא קשור אליכם בכלל. אנשי עסקים לוקחים סיכונים כל הזמן, זה מה שהופך חלק מהם לעשירים. וכן, אפילו כשהם נכנסים להסדר חוב אל מול אחד הבנקים זה לא על חשבונכם (באמת, זה לא). למה שלא נתמקד כל אחד במה שהוא מבין בו?

 

לסיכום לא נותר לי אלא לאחל בהצלחה לרשת החדשה – שתעשה לרשתות הקיימות את מה שעשה רמי לוי לרשתות הסופרמרקט, את מה שעשו חברות הסלולר החדשות לחברות הסלולר הוותיקות, את מה שעשתה צומת ספרים לסטימצקי, ואת מה שקואופרטיב אופק (שהוקם על ידי "נער אוצר"!) מתכנן לעשות לבנקים. המפקפקים מוזמנים להמשיך לשלם מחירים מופקעים בחנויות קטנות, ולחשוב שהם תורמים בכך למשהו מלבד לשורת הרווח של הבעלים.

 

להמשך הפוסט

שר"פ בבתי חולים ציבוריים

אורי כץ | 03.09.2013 | 12:40

הקדמה

ישנן שתי גישות אפשריות לכתיבה על שר"פ בבתי חולים ציבוריים (האפשרות לבחירת רופא בתשלום).

הגישה הראשונה היא לספר לציבור את מה שהוא רוצה לשמוע: שדופקים אותו, שהשר"פ הוא עוד שלב בהפרטת מערכת הבריאות הקורסת, שהמדיניות מכוונת אך ורק על ידי בצע כסף ונשלטת על ידי קבוצות של אינטרסנטים או "ניאו-ליברלים" מרושעים, ושכל הפוליטיקאים הם או מושחתים, או טיפשים, או גם וגם. ניתן להכניס את השר"פ אל תוך השבלונה המוכרת אם מזניחים חלק גדול מהפרטים, זה מה שאנשי תקשורת מסוימים עושים בשבועות האחרונים, והציבור כמובן מתגמל אותם ברכישת עיתונים ורייטינג גבוה לתכניות רדיו וטלוויזיה.

הגישה השנייה היא לנסות ולתאר את האמת המורכבת. כפי שנראה בהמשך, יש הרבה בעיות עם הסיפור הפשוט של אלו הנוקטים בגישה הראשונה. בהחלט ייתכן כי שר"פ בבתי חולים הוא דווקא הדרך הטובה ביותר להציל את בתי החולים הציבוריים משקיעתם, למנוע מרופאים טובים לעזוב את המערכת הציבורית או להגר לחו"ל, ולהוזיל את מחירי הרפואה הפרטית עבור כלל הציבור הישראלי. כן, שדרוג המערכת הפרטית על מנת להציל את המערכת הציבורית – מזכיר מעט את הקטע הזה:

איך זה ייתכן? פשוט מאוד: במערכת הציבורית חסר כסף ויש תשתיות בלתי מנוצלות, ובמערכת הפרטית יש הרבה כסף. אם בתי החולים הציבוריים יוכלו לתפוס נתח מהשוק הזה ולהשתמש לשם כך בתשתיות בלתי מנוצלות, כולם מרוויחים (מלבד בתי החולים הפרטיים, שלא אכפת לנו מהם במיוחד). 

אז כן, לאור הידוע לי והנימוקים שאציג בהמשך אני תומך בהחלת השר"פ בבתי החולים הציבוריים תחת רגולציה מתאימה. אבל התמיכה שלי היא על תנאי: אני לא יכול לומר בכנות שאני בטוח במאה אחוזים בצדקתי, ונדרש בכל מקרה לבצע מעקב אחרי הנתונים בהמשך ולוודא שהמערכת הציבורית לא נפגעת. אגב, תמיכה מהוססת כזו בשר"פ נרשמה גם מצדם של ארגוני החולים, הגופים המאוגדים היחידים שהאינטרס שלהם זהה לאינטרס הציבורי.

 

הויכוח הוא לא על קיומה של רפואה פרטית

בשמה של הגישה השנייה שהזכרתי אני הולך לכתוב כאן משהו, ואז לחזור עליו בהמשך עוד עשרות פעמים, מתוך תקווה שבשלב כלשהו זה יקלט גם אצל המתנגדים האוטומטים:

הויכוח שמתנהל כיום הוא לא על עצם קיומה של רפואה פרטית, אלא על רפואה פרטית במתכונת הקיימת אל מול רפואה פרטית במתכונת אחרת, שחלק מהכנסותיה מוקדשות לחיזוק הרפואה הציבורית.

הויכוח על עצם קיומה של רפואה פרטית כבר הוכרע מזמן – ישנו ביקוש עצום בציבור לרפואה פרטית והיא לא הולכת להיעלם. אף אחד מהצדדים בדיון לא מציע לבטל אותה. בכל העולם המפותח יש רפואה פרטית, בכל העולם הנתח שלה הולך וגדל ביחד עם עלויות הבריאות, ובשום מדינה לא מציעים לבטל אותה. למשל, ראו כאן:

"In Sweden, Finland and the UK, increasingly, the private sector is fulfilling work for the state owned national health system. In Sweden, for instance, it is estimated that 30%-50% of primary care (family doctors) will be private and typically owned by large privately held groups within 5 years […] Europeans in all countries are willing to pay a charge for some private healthcare, whether to avoid long queues, to access cosmetic surgery, or to avoid the perceived risk of infection in public-sector hospitals. This is not a small market. In Finland it is estimated that it is worth some €700m a year […] around 10% of Germans have some form of private healthcare insurance which enables them to experience a slightly higher level of comfort during hospital stays."

 

בית החולים הפרטי אסותא. צילום: ניר קידר

התמריצים לרפואה פרטית עבור הרופאים ועבור המטופלים חזקים יותר מכל מה שממשלה כלשהי יכולה לכפות, וכשמנסים למנוע אותה לחלוטין התוצאה המתקבלת היא תמיד שוק שחור. אנשים בריאים מסוימים אולי אומרים שהם מתנגדים לרפואה פרטית, אבל המספרים מדברים בעד עצמם: כאשר הם חולים, הם מוכנים לשלם כל סכום שנדרש, בדרך חוקית או לא חוקית, על מנת להשיג את הרופא הטוב ביותר כמה שיותר מהר. בכל מקום בעולם. אם אתם מעוניינים לנהל ויכוח תיאורטי על עצם קיומה של רפואה פרטית, כאן זה לא המקום – זה פשוט לא רלוונטי. צאו מזה. זה לא יקרה.

להטיל רגולציה על הרפואה הפרטית, לעומת זאת, זה עניין קל הרבה יותר מאשר למנוע אותה. בכל העולם המפותח ישנה רגולציה כבדה על הרפואה הפרטית. רגולציה מוצלחת יכולה לנתב חלק מהכספים של המערכת הפרטית אל המערכת הציבורית, להשתמש בשוק הפרטי על מנת לחזק את המערכת הציבורית ולמנוע גידול בפערים, בזמן שרגולציה מטופשת תנסה להילחם נגד הגלים ולהגביר את הכפייה, תוך הגברת סבלם של כל המעורבים בדבר והעלאת מחירה של הרפואה הפרטית. ברגע שמבינים מהו המוקד האמיתי לדיון, מהן החלופות שביניהן ועדת גרמן נדרשת לבחור, מרבית טיעוניהם של מתנגדי השר"פ נופלים – אם כי לא כולם.

 

שר"פ הוא לא הפרטה

חשוב להדגיש כי שר"פ בבתי חולים הוא לא הפרטה של מערכת הבריאות. החלת השר"פ איננה שונה ברמה העקרונית מהחסויות של ערוץ 1, או מכל מני תכניות חיצוניות של אוניברסיטאות שנועדו להשיג כספים מעבר לתקציבי המל"ג (למשל – שיתופי פעולה עם אוניברסיטאות זרות, הכשרת סטודנטים זרים לרפואה). הפרטה היא לא המילה הנכונה כאן. מי שמשתמש בה אינו מבין מהו שר"פ, או שהוא אינו מבין מהי הפרטה (נראה לי שזה המקרה הנפוץ), או שהוא סתם מנסה לתמרן את דעת הציבור על ידי שימוש במילה טעונה רגשית.

בתי החולים לא יהפכו לפרטיים בעקבות החלת השר"פ, לא יימכרו לנוחי דנקנר, והם גם לא יהפכו לפתע למוסדות עם כוונת רווח. פשוט יהיה להם קצת יותר כסף. וכן, גם מלכ"רים רוצים יותר כסף. לא בשביל לחלק אותו לבעלי הון, אלא פשוט כדי למלא את המטרות שלהם בצורה טובה יותר.

 

היסטוריה

מקריאה שטחית של עיתונים עלול להיווצר הרושם המוטעה שלפיו החלת השר"פ בבתי החולים הציבוריים היא צעד חדש, עליית מדרגה שמעולם לא נוסתה לפני כן, חלק אינטגרלי מתהליך השלטת האידיאולוגיה הניאו-ליברלית על אזרחי המדינה המסכנים. למעשה, השר"פ קיים בבתי החולים בירושלים מאז אמצע המאה הקודמת (בבתי החולים שבבעלות הדסה החל משנת 1954, בבית החולים שערי צדק משנת 1976, ובהמשך הצטרף להסדר גם בית החולים הציבורי ביקור חולים), ובמהלך שנות התשעים התפתחו הסדרי שר"פ גם בבתי החולים איכילוב, אסף הרופא, רמב"ם ושיבא, לאור המלצותיה של וועדת החקירה הממלכתית לבדיקת תפקודה ויעילותה של מערכת הבריאות בישראל שפורסמו בשנת 1990.

בשנת 2000 פנתה קופת החולים מכבי (שהיא הבעלים של בית החולים הפרטי אסותא ולכן מתנגדת לשר"פ שיצור עבורו תחרות) למשרדי הממשלה וליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לבחון את חוקיות הסדרי השר"פ בבתי החולים הממשלתיים, ובשנת 2002 פרסם היועץ את עמדתו וקבע כי יש להפסיק את הפעלת השר"פ עקב היעדר כללים המסדירים את הנושא. לאחר מאבק משפטי קצר הופסקה ביוני 2002 הפעלת השר"פ בבתי החולים הציבוריים שמחוץ לירושלים. לאחר מכן קמו ועדות שונות, התקבלו החלטות ממשלה, אך השר"פ לא הוחזר לבתי החולים הציבוריים שמחוץ לירושלים, והנושא לא ירד מסדר היום במהלך העשור האחרון.

אז במקום תהליך הדרגתי של הפרטת המערכת הציבורית שנבלם על ידי אנשים ישרים ואמיצים העומדים בפרץ, אנחנו רואים כאן מצב שקיים כבר עשרות שנים בירושלים, התפשט למרכז הארץ בשנות התשעים בעקבות המלצות ועדת חקירה ממלכתית, ונבלם על ידי קופ"ח מכבי שהשתמשה בממשלה כדי למנוע מעצמה תחרות באזור מרכז הארץ – בדיוק כמו שמפעלים שונים משתמשים במכון התקנים ובפוליטיקאים שונים כדי למנוע יבוא מתחרה (ואז קוראים לכך "צדק חברתי" וזוכים לתרועות ההמון).

ברגע שנבין שאין כאן עוד ויכוח אידיאולוגי בין ימין לשמאל אלא פשוט מלחמה על אינטרסים, לא נופתע גם לגלות שמשרד האוצר חובב ההפרטות דווקא מתנגד לשר"פ, ולעומתו גופים כמו ההסתדרות הרפואית (המתנגדת להפרטת מערכת הבריאות) ומשרד הבריאות תומכים בשר"פ. אז עיתונאים יקרים, אנא מכם, הפסיקו לנסות לדחוף בכוח את השר"פ  אל תוך השבלונה הזו. הוא לא מתאים לשם. נראה שבמקרה הזה הויכוח האידיאולוגי (שאתייחס אליו בהמשך) הוא זניח ביחס למאבק על הכסף בין מספר גופים  גדולים וחזקים.

עוד אבחנה חשובה היא שהשר"פ הוא תהליך הפיך. זה לא מדרון חלקלק. הנה, עובדה: היועץ המשפטי לממשלה עצר אותו בשנת 2002. אם יתממשו התרחישים הגרועים ביותר יהיה ניתן לעצור אותו שוב, או לשנות את כללי המשחק.

האינטרסים של הגופים המעורבים בנושא השר"פ סבוכים ומעניינים למדי, אך מספר כתבות מהעיתונות סקרו אותם בתקופה האחרונה באופן סביר (ראו כאן, או כאן) ועל מנת לקצר לא אחזור עליהם כאן. מדובר במאבק על רופאים, מטופלים, כסף ויכולת שליטה, המתנהל בעיקר בין קופות החולים (המתנגדות לשר"פ) לבין בתי החולים הגדולים, בין משרד האוצר למשרד הבריאות, ולעיתים גם בין רופאים שירוויחו מקיומו של השר"פ לבין רופאים שלא.

 

רופאים מפגינים מחוץ לכנסת, לפני כשנתיים. צילום: דניאל בר און

 

נתונים

ישנם מעט מאוד נתונים בנושא השר"פ, ורוב הדיון נסוב סביב הערכות תיאורטיות התלויות בנקודת המוצא (האידיאולוגית או הכספית) של המעריך. המחקר המפורט ביותר בנושא נערך על ידי ברוך רוזן, גור עופר ומרים גרינשטיין ממכון ברוקדייל, בשנת 2006. המחקר התייחס לנתונים שהתקבלו אודות כ-37 אלף ניתוחים, מתוכם 16% בוצעו במסגרת השר"פ, בשלושה בתי חולים בירושלים בשנת 2001. למחקר היו מספר מסקנות רלוונטיות לעניינינו:

  • השר"פ נגיש כלכלית לאוכלוסיית מעמד הביניים. ברוב הניתוחים הסכום שגובה בית החולים נמוך מעשרת אלפים ש"ח, וחלק משמעותי ממנו מכוסה על ידי תוכניות הביטוח המשלים הנמצאות כיום ברשותם של כ-80% מאזרחי המדינה. חולה שר"פ ממוצע המבוטח בביטוח "מושלם" של כללית שילם מכיסו 3,400 ש"ח בלבד עבור ניתוח שר"פ (אירוע המתרחש בתדירות נמוכה למדי עבור רוב האנשים), ובמחצית המקרים הוא שילם פחות מ–2,250 ש"ח. 
  • השר"פ אינו פוגע בהשתתפותם של רופאים בכירים בניתוחים מורכבים במסלול הציבורי. בניתוחים במסלול הציבורי בדרגת מורכבות גבוהה (המוגדרים בתור כאלו שבהם נוכחותו של רופא בכיר היא חשובה להצלחה) ישנה נוכחות של רופאים בכירים ב-97% מהמקרים, והחוקרים אף טוענים שייתכן כי מקורם של ה-3% החסרים הוא בטעויות ברישום.
  • מחצית הניתוחים המבוצעים במסגרת השר"פ הם ניתוחים פשוטים. בניתוחים אלו נוכחותם של מנתחים בכירים כמעט שאיננה משפיעה על סיכויי ההצלחה, כך שלא ניתן לומר לגביהם שהמטופלים במסלול השר"פ נמצאים בדרגת סיכון שונה בהשוואה המטופלים במסלול הציבורי.
  • ישנה נוכחות משמעותית של מנתחים בכירים בבתי החולים הציבוריים בירושלים גם אחרי שעות הבוקר (בניגוד למצב בבתי החולים בהם לא מתקיים שר"פ).

כפי שכתבתי לפני כן (והבטחתי שאחזור על כך), החוקרים טורחים לציין:

"חשוב שמקבלי ההחלטות ישוו את השר"פ לחלופה העיקרית שעומדת על הפרק – הגבלת ניתוחים פרטיים לבתי חולים פרטיים באמצעות רופאים שמקום עבודתם העיקרי הוא בית חולים של הממשלה או של שירותי בריאות כללית. איסור מוחלט או כמעט מוחלט על עבודה פרטית של רופאים ציבוריים היא חלופה תאורטית אך אינה מעשית בישראל"

לאחרונה עלה לכותרות סקר שביצעו סטודנטים לרפואה מהאוניברסיטה העברית בירושלים תחת הנחייתו של פרופ' מאיר ברזיס, על פיו נמצאו פערים משמעותיים בין זמני ההמתנה לתורים במסגרת השר"פ וזמני ההמתנה שלא במסגרת השר"פ בבתי החולים של הדסה. ממצא זה עורר רעש תקשורתי רב, אך הוא לא מעיד כלל על סיבתיות – על כך שלולא קיומו של השר"פ התורים במסגרת הרגילה היו קצרים יותר. גם אם תורים בבתי חולים אחרים הם קצרים יותר מהתורים בבתי החולים בירושלים, ייתכן שהדבר נובע מהרכב האוכלוסיה המקומית ולא ניתן לראות כאן את הסיבתיות. בסך הכל נראה כי אין ערך רב לסקר הזה. בכל אופן, נתייחס עוד לעניין התורים בהמשך.

 

שוויון וחופש

הניגוד בין שוויון וחופש עומד בלב הויכוח האידיאולוגי בין ימין לשמאל. בנושא השר"פ תומכי השוויון טוענים כי החלת שר"פ תגדיל את אי השוויון בבריאות בין השכבות המבוססות באוכלוסיה לבין שכבות פחות מבוססות שלא יוכלו להרשות לעצמם את השירות, וכך היא עלולה לפגוע גם בשוויון ההזדמנויות. לעומת זאת, תומכי החופש מציינים את חשיבותה של זכות הבחירה. למשל, במאמרם של לאה אחדות וגבי בן נון ממכון ון-ליר מציינים השניים כי "זכות הבחירה ברופא עולה בקנה אחד עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, עם חוק ביטוח בריאות ועם חוק זכויות החולה". מדובר כאן במוצר שהצרכן מעוניין לקנות והמוכר מעוניין למכור, והמדינה מונעת מהם לבצע את עסקת החליפין הזו. נדרש לכך נימוק משמעותי.

ישנם שלושה פגמים בטיעון כי החלת השר"פ תגדיל את אי השוויון.

א. אי שוויון בין מי למי?

הפגם הראשון קשור להגדרתן של שתי הקבוצות שאי השוויון ביניהן עתיד לגדול: "השכבות המבוססות" בהן מדובר כוללות למעשה רוב מכריע של  אוכלוסיית המדינה. שיעור בעלי הביטוחים המשלימים בארץ כיום הוא באזור ה- 80%, כאשר על פי מחקרם של ברוך רוזן ושותפיו ההשתתפות העצמית המשולמת בפועל על ידי המבוטחים עבור מרבית הניתוחים הפרטיים המתקיימים בבתי החולים בירושלים לא עולה על כמה אלפים בודדים של שקלים. בהשוואה להכנסות ולהוצאות אחרות של העשירונים השונים ולתדירות השימוש בביטוחים מסיקים החוקרים כי "השר"פ נגיש כלכלית לאוכלוסיית המעמד הבינוני יותר מכפי שחשבו בעבר", וכי רק העניים ביותר לא יוכלו להרשות לעצמם את השירות. במילים אחרות, הגידול באי השוויון המדובר הוא לא גידול באי השוויון בין העשירים לבין מעמד הביניים והעניים, אלא לכל היותר גידול באי השוויון בין ה-80% העליונים של האוכלוסיה לבין ה-20% התחתונים.

 מכיוון שהגדלת היצע השר"פ תוזיל את מחירו, ייתכן שדווקא יהיה קל יותר לשכבות הפחות מבוססות להשתמש בשירותים אלו, וכך השר"פ דווקא יגדיל את השוויון. למשל, רופאים רבים הודו שהם מוכנים לעבוד בשר"פ בבתי חולים ממשלתיים בשכר נמוך יותר מזה שהם מקבלים בבתי החולים הפרטיים, מכיוון שנחסך להם המעבר בין מקומות העבודה באמצע היום, מה שיוריד את מחירי הטיפולים.

ב. האם השר"פ שונה מלאפשר לאנשים מבוססים לרכוש דירות גדולות יותר?

הגישה הנפוצה בציבור היא כי אי-שוויון הוא מקובל בתחומים מסוימים ולא מקובל בתחומים אחרים. למשל, מדינת ישראל איננה מונעת מאזרחיה לרכוש לעצמם דירות גדולות, רכבים חדשים או בגדי יוקרה. לעומת זאת, מדינת ישראל כן מונעת מאזרחיה לרכוש לעצמם תעודת פטור משירות צבאי, כרטיס יציאה מהכלא, ובמידה מסוימת גם חינוך פרטי. בהקשר של שר"פ נראה כי הדעה של מרבית הציבור היא כי אי-שוויון בבריאות איננו מקובל, מאותן הסיבות שבגללן אי-שוויון בחינוך איננו מקובל – למשל, פגיעה בשוויון ההזדמנויות. לכן רבים מדברים על "שתי מערכות בריאות, אחת לעשירים ואחת לעניים". אך המחקר של רוזן ושותפיו מעלה כי רוב מכריע מבין הניתוחים שבוצעו במסגרת השר"פ הם ניתוחים פשוטים שבהם אין משמעות רבה לרופא המנתח, כך שהשר"פ לא משפר את בריאותם של אלו המשתמשים בו אלא רק את "הנוחות" שלהם. החוקרים מסיקים כי "השפעתו של השר"פ על מצב הבריאות ועל שוויניות במערכת הבריאות מוגבלת ואולי אף מועטה".

עניים נוסעים יותר באוטובוסים, ולכן ניתן לומר שיש שתי מערכות תחבורה, ושאוטובוסים הם "מערכת תחבורה לעניים". האם זה מצב רע כל כך? ברוב התחומים התפישה הציבורית מתייחסת לרשת ביטחון מינימאלית שהמדינה חייבת לספק לכולם. השאלה החשובה היא לא שאלת אי-השוויון, אלא השאלה האם השר"פ פוגע ברשת הביטחון המינימאלית הזו, ואליה אתייחס בהרחבה בהמשך.

ג. קיימת כיום רפואה פרטית

הפגם השלישי הוא ההתעלמות מכך שכבר היום קיימת רפואה פרטית במסגרת בתי החולים הפרטיים וקיים שר"פ בבתי החולים בירושלים, כך שבכלל לא ברור שהחלת שר"פ בכלל בתי החולים בארץ תשנה את אי השוויון. שתי מערכות הבריאות, אחת לעשירים ואחת לעניים, כבר קיימות. כפי שכתבתי השר"פ מסוגל דווקא לאפשר לציבור רחב יותר להשתמש במערכת הבריאות לעשירים על ידי הוזלת מחיריה, וכך להגדיל את מידת השוויון בארץ.

 

פגיעה באיכות השירות הניתן שלא במסגרת שר"פ

אם נזניח לרגע את הפגמים הנ"ל, את הגידול האפשרי באי השוויון ניתן לחלק לשני תסריטים שונים:

  1. ה-80% העליונים שבאוכלוסיה יקבלו שירות טוב יותר, וה-20% התחתונים יקבלו את אותו השירות שהם מקבלים היום.
  2. ה-80% העליונים שבאוכלוסיה יקבלו שירות טוב יותר, וה-20% התחתונים יקבלו שירות פחות טוב מזה שהם מקבלים היום.

התסריט הראשון הוא רע רק תחת הנחה אידיאולוגית קיצונית למדי (אם כי לא נדירה בארצנו בזמן האחרון), לפיה עדיף לפגוע בתנאיהם של כ-80% מאזרחי המדינה על מנת להקטין את אי השוויון ביניהם לבין ה-20% התחתונים. כאשר מנסחים את הדברים באופן בהיר, נראה כי הדרך הנכונה להקטין את אי השוויון היא לשפר את מצבם של ה-20% התחתונים, ולא לפגוע בתנאיהם של כל השאר.

התסריט השני הוא המדאיג מבין השניים. ניתן לחלק את הנושא לשניים.

א. הארכת התורים מחוץ למסגרת השר"פ

על פי טיעון זה, עצם קיומו של שר"פ יגרור את הארכת התור לניתוחים עבור אלו שלא יהיו מסוגלים להרשות אותו לעצמם. נושא התורים מקפל בתוכו שתי שאלות חשובות. הראשונה היא האם קיימת סיבתיות שלא ניתן למנוע אותה על ידי רגולציה. כפי שכתבתי לגבי הסקר שערכו הסטודנטים של מאיר ברזיס, כרגע אין מספיק נתונים וניסיון מצטבר על מנת לענות על שאלה זו.

השאלה השנייה יוצאת מתוך הנחה שקיימת סיבתיות שכזו, ושואלת האם התופעה בהכרח פוגעת בבריאותם של המטופלים ומחמירה את אי השוויון בבריאות. על פי מנהל בית החולים שערי צדק, פרופ' יונתן הלוי, כאשר לא מדובר בניתוחים דחופים הבדלים בזמני המתנה אינם משמעותיים ואינם בהכרח יוצרים אי שוויון בבריאות. במקרים אלו מדובר בסך הכל ב"אי שוויון בנוחות". כמו כן, ראוי להזכיר שוב כי כבר היום קיימת מערכת פרטית שבמסגרתה ניתן להשיג תורים קצרים יותר, ולא ברור עד כמה החלת שר"פ בבתי חולים ממשלתיים תשפיע על אי השוויון הקיים בנושא זה.

בכל מקרה, נדרש כאן להסתייג ולהדגיש: מדובר בבעיה רצינית וחשובה, נדרשת רגולציה אפקטיבית על מנת להתמודד איתה, רגולציה אשר תעקוב אחרי אורך התורים לטיפולים שונים במסגרות שונות באופן קבוע ותוודא שלא קיימת פגיעה בבריאותם של המטופלים במערכת הציבורית. מרבית ההצעות כוללות קביעת יחס כלשהו בין מספר הניתוחים המבוצעים במסגרת הרגילה ובמסגרת השר"פ עבור כל מחלקה ועבור כל רופא.

ב. פגיעה בסיכוי ההצלחה של ניתוחים מחוץ למסגרת השר"פ

על פי טיעון זה, השר"פ ימשוך את תשומת ליבם של המנתחים הבכירים על חשבון הזמן שאותו הם מקדישים כיום לניתוחים במסגרת הציבורית הרגילה. מחקרם של ברוך רוזן ושותפיו פוגע במהימנותו של הטיעון. החוקרים הגדירו את מידת המורכבות של ניתוחים שונים לפי "המידה שבה מעורבותו של מנתח בכיר ו/או מנוסה עשויה לשפר את סיכויי הצלחתו של הניתוח", ומצאו, כאמור, כי מרבית הניתוחים המתבצעים במסגרת השר"פ בבתי החולים בירושלים הם ניתוחים פשוטים. במקביל לכך מצאו החוקרים כי כמעט בכל הניתוחים הציבוריים המורכבים צוות המנתחים כלל רופאים בכירים, וכי מבחינת הרופא הבכיר בצוות ניתוחים מורכבים המתבצעים במסגרת השר"פ ושלא במסגרת השר"פ מתבצעים בהרכבים דומים. בכל אופן, החלופה לקיומו של השר"פ היא לא רופאים בכירים העובדים אך ורק במערכת הציבורית, אלא רופאים בכירים הנוטשים את המערכת הציבורית לטובת בתי החולים הפרטיים.

למעשה, לשר"פ יש את היכולת לשפר את הרפואה במסלול הציבורי. למשל, בבתי החולים הירושלמיים הרופאים הבכירים שוהים שעות רבות יותר מאשר בבתי החולים האחרים, בגלל קיומו של השר"פ, ועל כן יכולים לתת מענה למקרים דחופים. כמו כן, השר"פ מעודד את בתי החולים להשקיע בטכנולוגיות חדשות ובתשתיות, שיכולות לשמש גם את הרפואה הציבורית. המודל שלרוב מתכוונים ליישם בבתי החולים במרכז הארץ, במסגרתו הטיפולים הפרטיים יתרחשו רק אחרי שעות העבודה, הוא יותר טוב מהבחינה הזו מהמודל המיושם בהדסה, שם הטיפולים הפרטיים מתקיימים גם בבוקר (ראו את דבריו של זאב רוטשטיין כאן).

גם כאן, כמו בסעיף הקודם, נדרש מעקב צמוד על מנת לוודא שאין הידרדרות. לאור העובדה שהשר"פ קיים בבתי החולים בירושלים כבר זמן רב, נראה סביר להניח שהידרדרות כזו לא תתרחש. חשוב להדגיש כי כל התומכים בשר"פ תומכים בו רק תחת ההנחה שרגולציה אפקטיבית תמנע פגיעה ברשת הביטחון המינימאלית שהמדינה נותנת לאזרחיה. הויכוח הוא על ההנחה הזו, ולא בין אלו שרוצים להגן על העניים לבין אלו שרוצים לפגוע בהם.

 

חדר ניתוח באיכילוב. צילום: ניר כפרי

 

כסף

מתנגדי השר"פ ובעיקר פקידי משרד האוצר מודאגים ממספר נושאים הקשורים להוצאה על בריאות:

  1. הגדלת התשלום של הציבור על טיפולים לא הכרחיים
  2. גידול בהיקף המימון הפרטי של בריאות בישראל
  3. הגדלת תשלומי הפרמיה על הביטוחים המשלימים
  4. יצירת לחצים להעלאת שכר בכלל המערכת הציבורית עקב הגידול בשכר הרופאים

טיעונים 1,2 ו-4 קיימים ממילא תודות לצמיחתם של בתי החולים הפרטיים. כיום במסגרת הביטוחים המשלימים אזרחי מדינת ישראל יכולים לרכוש שר"פ בבתי החולים הפרטיים או באלו שבירושלים. האם הוספתם של איכילוב, אסף הרופא, תל השומר ורמב"ם לרשימת בתי החולים שבהם ניתן לרכוש שר"פ תעלה גם את הביקוש לשר"פ באופן דרמטי כל כך? יש כאן הנחה של "היצע יוצר ביקוש", אבל כדי שהיא תתממש נדרש גידול דרמטי בהיצע. בדרך כלל גידול בהיצע פשוט מוריד מחירים, ולא יוצר ביקוש יש מאין. טיעון 3 מתבסס גם הוא על ההנחה כי יתרחש גידול משמעותי בביקוש, וגידול משמעותי בניצול האפשרות הזו במסגרת הביטוחים המשלימים שיחייב את הקופות להעלות את הפרמיות.

טיעון 1 מתייחס לשימוש בשר"פ כאל תופעה "לא רציונאלית", מכיוון שכפי שנכתב לפני כן במרבית הניתוחים אין צורך ברופאים הכי טובים בארץ. זה לא בהכרח נכון; אם נניח שהפרטים הם שונאי סיכון, זה יכול להיות רציונאלי מצידם להשתמש בשר"פ גם אם מסבירים להם שהרופא הבכיר בסך הכל מגדיל את סיכויי ההצלחה מ-98% ל-99%. 

לגבי טיעון 2, למרות ששיעור המימון הפרטי של ההוצאה על בריאות בישראל הוא אכן גבוה בהשוואה בין לאומית, לא ברור מדוע מצב שבו הממשלה מאפשרת לציבור לרכוש מוצר נוסף היא שלילית מעצם מהותה רק מפני שהמוצר הזה הוא "סוג של הוצאה על בריאות". לאור הנקודות הקודמות ניתן לטעון שהשר"פ אינו משפיע על בריאות, כך שלמעשה הציבור מוציא כאן כסף על "תחושת ביטחון אישית" או על קיצור תורים, ואז אין באמת גידול בהיקף המימון הפרטי של ההוצאות על בריאות אלא גידול בהיקף המימון הפרטי של ההוצאות על "תחושת ביטחון אישית" ועל אלמנטים שונים של נוחות. אם הגדלת ההיצע תוזיל את מחירי השר"פ ייתכן ששיעור המימון הפרטי של ההוצאה על בריאות דווקא ירד, וכך גם הפרמיה על הביטוחים המשלימים.

לגבי טיעון 4, במסגרת נייר עמדה שהוכן בשנת 2008 בעבור ההסתדרות הרפואית בישראל על ידי הכלכלנים אפרים צדקה, אסף רזין ואלון כהן, בחנו החוקרים על פי נתוני עבר את השערת "אפקט הדומינו" – ההשערה כי עליית שכרם של הרופאים תגרור עליות שכר משמעותיות בכל רחבי המגזר הציבורי – והראו כי היא איננה נכונה.  קיומו של השר"פ בבתי החולים בירושלים ובסוף שנות התשעים גם במרכז הארץ לא גרר את פריצת מסגרת השכר עד כה, ובכל מקרה כפי שכתבתי הלחצים לגידול בשכר קיימים ממילא כתוצאה מצמיחתם של בתי החולים הפרטיים.

 

בחירת רופא ללא תשלום

אחת ההצעות החלופיות המועלית מעת לעת היא לאפשר לכל המטופלים בחירת רופא ללא תשלום. תומכי ההצעה מזכירים כי מבוטחים בקופות החולים יכולים כיום לבחור רופאי משפחה ורופאים מומחים ללא כל תשלום, וטוענים שאין שום סיבה שהמודל לא יעבוד גם בבתי החולים.

אם כתוצאה מהתשלום האפסי חולים רבים יממשו את האופציה הזו בכל סוגי הטיפולים, יווצרו תורים ארוכים עבור רופאים מסוימים בזמן שהרופאים הפחות מנוסים לא יזכו כלל ללקוחות. במקרה זה אנשים המעוניינים לבחור רופא איכותי יאלצו למעשה "לשלם" על כך בהמתנה ארוכה יותר. לא ברור האם זו הדרך המיטבית ביותר לחלק את הרופאים הטובים ביותר בין החולים – ייתכן שדווקא החולים שאינם יכולים להמתין זמן רב הם אלו שזקוקים לרופא הבכיר ביותר.

תשלום גבוה עבור שר"פ יכול למנוע תופעות מהסוג שהוזכרו בסעיף הקודם, למנוע מצבים לא יעילים שבהם רופאים בכירים משתתפים בניתוחים פשוטים יחסית. כמו כן, על מנת שהרופאים הטובים לא ינטשו את המערכת לטובת בתי החולים הפרטיים ולאור העומס עליהם שיגדל, נדרש במקרה הזה לפצות אותם בדרך אחרת כלשהי. יש המציעים להגדיל את מס הבריאות על מנת לפצות את הרופאים הבכירים במקרה זה, כך שכל אזרחי המדינה ישאו בעלות השר"פ במקום רק אותם הפרטים שבוחרים להשתמש בו – מה שרק יגדיל את הביקוש לשר"פ.

כמובן שגם לתשלום גבוה מדי ישנם חסרונות, אך נראה שתשלום אפסי הוא לא פתרון אופטימאלי. קיימת גם הצעה מעניינת שהעלה לאחרונה זאב רוטשטיין (מנכ"ל בית החולים שיבא), במסגרתה יהיו מסלולים שונים לבחירת רופא שחלקם בתשלום וחלקם לא, והיא נשמעת יותר סבירה מהאפשרויות הקיצוניות (ובכלל, רוטשטיין הוא מהאנשים המעטים בארץ שתמיד שווה לשמוע מה יש להם לומר).

 

טיעונים בעד השר"פ

אלו הטיעונים העיקריים בעד החלת השר"פ:

- חשיבותה של זכות הבחירה ברופא.

- שמירה על רופאים איכותיים בתוך המערכת הציבורית – חלק מהמתנגדים מציינים כי ניתן לתגמל את הרופאים האיכותיים גם לא דרך השר"פ, אך כל דרך אחרת תחייב העלאת מיסים.

- ניצול יעיל יותר של משאבים ציבוריים – כיום ישנם מבנים וציוד יקר בבתי החולים הציבוריים שנקנו בכסף ציבורי ומתוחזקים בכסף ציבורי, ואינם מנוצלים במשך כל שעות היממה. החלת השר"פ תאפשר לנצל אותם גם בשעות אחר הצהריים והערב, וכך לייעל את מערכת הבריאות הישראלית ולהפחית את ההוצאה הלאומית על בריאות.

- תוספת הכנסה לבתי החולים ולמערכת הציבורית – החלת השר"פ בכלל בתי החולים הציבוריים תאפשר להם "לנגוס" בנתח מההכנסות של בתי החולים הפרטיים, וכך המערכת הציבורית תרוויח תוספת הכנסה על חשבון המערכת הפרטית. מכיוון שהמערכת הפרטית יכולה להפעיל "ברירת מטופלים" (לטפל רק בחולים היותר רווחיים) וקשה יותר להפעיל עליה רגולציה, מדובר כאן ברווח משמעותי לציבור בישראל. ההכנסות הנוספות לבתי החולים הציבוריים יאפשרו השקעות בציוד חדיש ומתן תגמול גם לרופאים אשר לא משתתפים בשר"פ, ולמעשה יצילו אותם מקריסה. חשוב לציין שבכל מקרה המערכת הציבורית זקוקה לתוספת הולכת וגדלה של כספים עקב כניסתן של טכנולוגיות רפואיות חדשות והזדקנות האוכלוסיה, השאלה היא רק מהיכן לקחת את הכספים האלו.

- צמצום ממדי הרפואה השחורה (שדרוג איכות הטיפול הרפואי על ידי תשלום לא חוקי לרופאים) – מחקרים מעלים כי קיים קשר הדוק בין היקף הרפואה השחורה להיקף הכלכלה השחורה במדינות שונות (ראו כאן), ועל כן לפי הנתונים על היקף הכלכלה השחורה בישראל סביר שגם הרפואה השחורה נפוצה בישראל ביחס למדינות מפותחות אחרות. מיסוד השר"פ יצמצם את התמריצים לרפואה שחורה ואת היקפה. 

 

חולים בבית החולים איכילוב. צילום: כפרי ניר

תומכי השר"פ מציעים להקים מערך פיקוח ובקרה אשר יפקח על היקף הפעילות של רופאים ומחלקות, על רמות השכר ועל תחומי פעילות נוספים, כך שפעילות השר"פ לא תבוא על חשבון הפעילות הציבורית הרגילה ולא תתבטא בעלייה דרמטית בתשלומים. כל עוד השר"פ מתקיים בבתי החולים הציבוריים ניתן להפעיל מנגנוני פיקוח כאלו, בעוד שלא ניתן להחילם על בתי החולים הפרטיים. למשל, בבתי החולים הציבוריים ניתן למנוע את זליגתם של רופאים בכירים ומנוסים מניתוחים ציבוריים מורכבים לניתוחי שר"פ פשוטים, בעוד שאף אחד לא יודע אלו ניתוחים מבוצעים בבתי החולים הפרטיים.

במאמר שפורסם במאי 2011 מציג נתן צ'רני מספר כללים מנחים למערך פיקוח על שר"פ שימנעו מקיומו לפגוע במערכת הציבורית. אחד האתגרים בנושא הרגולציה הוא ניגוד האינטרסים של משרד הבריאות, שיאלץ להפעיל את הרגולציה אבל אחראי גם על רווחיות בתי החולים שבבעלותו, ולכן הרגולציה למעשה תפגע בהכנסותיו. ישנן הצעות לפתרון ניגוד האינטרסים הזה ויש לקדמן גם ללא קשר להחלת השר"פ.

 

סיכום

לאור הנתונים המעטים שישנם נראה כי החששות בנושא השר"פ מוגזמים, ונובעים לפחות בחלקם מלחץ של גופים שיש להם אינטרס כספי חזק כנגד החלת השר"פ (בעיקר קופות החולים). יחד עם זאת, מדובר בנושא סבוך, ומדינת ישראל עד כה לא הצטיינה במיוחד בהפעלתה של רגולציה, מה שמדאיג בייחוד משום שהגוף שאחראי על הפעלת הרגולציה הזו יפסיד כספים כתוצאה מקיומה. רוזן ושותפיו מציינים גם במחקרם כי חשוב לדאוג לכך שהציבור יקבל מידע טוב יותר ואמין יותר על היתרונות הבריאותיים הצפויים (יותר נכון – על היעדר היתרונות הבריאותיים) משימוש בשר"פ במקרה של ניתוחים פשוטים, על מנת שיוכלו לבחון את יתרונות השר"פ לעומת עלותו.

אז כן, קיימים סיכונים, אך קיימת גם תועלת רבה שחבל לפספס. חבל שלא להשתמש בתשתיות שאינן מנוצלות בשעות הצהריים והערב; חבל למנוע מהציבור ומהרופאים לקיים פעילות עסקית ששני הצדדים מעוניינים בה; חבל למנוע מבתי החולים הציבוריים הנואשים לנגוס בנתח משמעותי יותר מהכנסותיהם של בתי החולים הפרטיים; חבל לממן את הצלת מערכת הרפואה הציבורית על חשבון משלם המיסים הכורע תחת הנטל, כאשר ניתן לעשות זאת בדרך אחרת. אם מר ישראל ישראלי יעבור באיכילוב את אותו הניתוח שהוא מממן כיום באסותא הוא ירוויח מכך, הרופא שלו ירוויח מכך, בית החולים איכילוב ירוויח מכך, מערכת הבריאות הציבורית תרוויח מכך, שכנו למיטה בבית החולים שאינו יכול לממן שר"פ (אבל זקוק לציוד חדש או לרופא בכיר שיעזור לו במקרה חירום מחוץ לשעות העבודה הרגילות) ירוויח מכך, והיחידים שיפסידו הם אסותא וקופ"ח מכבי. 

מסיבות אלו ראוי לאפשר שר"פ – אך רצוי לעשות זאת בזהירות, תוך מעקב מתמיד אחרי הנתונים, ורצוי גם לשנות במקביל לכך את האופן שבו בנוי משרד הבריאות כך שלא יהיו לו תמריצים להכשיל את הרגולציה על השר"פ.

 

 

להמשך הפוסט

מערכת החינוך: מטרות מוצהרות, מטרות לא מוצהרות

אורי כץ | 27.08.2013 | 10:17

מטרות

למערכת החינוך, כמו לכל מערכת אחרת, ישנן מטרות מוצהרות ומטרות שאינן מוצהרות.

בגדול, אלו המטרות המוצהרות:

  1. הענקת ידע שישמש את התלמידים בחייהם הבוגרים – בעבודתם או כחלק מהידע הבסיסי שאנו מאמינים שכל אדם בוגר חייב להחזיק בו.
  2. חינוך לערכים ולקודי ההתנהגות המקובלים בחברה.
  3. חיזוק הרגשות הלאומיים בקרב התלמידים.
  4. יצירת שוויון הזדמנויות בקרב תלמידים שמגיעים משכבות סוציו-אקונומיות שונות.

אלו המטרות הלא מוצהרות, או אולי "פחות מוצהרות":

5. הצמדת תו תקן (ציון בגרות) לכל תלמיד, שנמצא בקורלציה עם אינטלגינציה ומוכנות להשקיע, מה שיאפשר את מיון התלמידים למסלולים אקדמיים שונים או לעבודות.

6. מתן שירותי שמרטפות שיאפשרו להורים לעבוד, לטפל בסידורים שונים, ואולי אפילו (חס וחלילה) לחיות.

לרוב המטרות הלא מוצהרות מוזנחות ביחס למטרות המוצהרות. המורים אינם אוהבים להודות שזהו חלק מתפקידם, וכמעט שלא תשמעו שרי חינוך מדברים עליהן. אך למעשה חשיבותן איננה פחותה מחשיבות המטרות המוצהרות, ולאור הכישלון המוחלט של משרד החינוך בהשגתן קל יותר לשפר את המצב לגביהן.

 

הענקת ידע

רוב הדיונים על הצורך בכיתות קטנות, על ציוני התלמידים במבחנים הבין לאומיים, על איכותם של המורים בישראל ועל הרפורמות שנעשו בשנים האחרונות נוגעים למטרה הראשונה (ואולי גם לשנייה). הגישה המקובלת בקרב כלכלני חינוך היא כי מערכת החינוך ממש בונה את ההון האנושי של המדינה לעתיד, ועל כן היא בין הגופים המעטים שבאמת ראוי לסבסדו. אחד החוקרים הבכירים ביותר בתחום, Eric Alan Hanushek, הראה בסדרת מאמרים מהעשור האחרון כי קיימת קורלציה גבוהה בין ציוני תלמידים במבחנים בין לאומיים לבין שיעורי הצמיחה של מדינות, והתמודד בדרכים שונות גם עם בעיית הסיבתיות.

אך ממצא נוסף מהמחקרים הוא כי להשקעה כספית בחינוך אין כמעט שום מתאם עם הצלחתם של תלמידים במבחנים. מאוד קשה לבודד את גודל הכיתות בתור משתנה אקראי של ממש שאינו בקורלציה עם איכות התלמידים באותן הכיתות, והמחקרים המעטים שעשו זאת מצאו השפעה חיובית חלשה למדי של העניין על הציונים. כנ"ל גם לגבי תוספת משכורת למורים (כתבתי על כך בהרחבה כאן). עזרים טכנולוגים שונים הם חסרי השפעה לחלוטין. אם נמדוד באופן ישיר את צבירת הידע, נגלה מן הסתם שרוב התלמידים פשוט שוכחים את חומר הלימוד מעט לאחר הבחינה (כמובן מלבד ידע בסיסי בכתיבה, קריאה, מתמטיקה ואנגלית), כך שאם קיימת השפעה ארוכת טווח היא כנראה מעט יותר מורכבת, וקשה מאוד לשנות אותה בהחלטות מדיניות.

 

ערכים ורגשות לאומיים

במטרות השנייה והשלישית קשה לשלוט, מכיוון שהחינוך ההורי משפיע עליהן הרבה יותר מאשר בית הספר. לא שאלו אינן מטרות חשובות – פשוט אין יותר מדי מה לעשות לגביהן. מורה שתעביר איזה שהוא מערך שיעור נגד אלימות או גזענות לא תשנה את העובדה שחלקים נרחבים בחברה הישראלית הם גזעניים ואלימים. מנהל שיחליט להשמיע את המנון המדינה מדי בוקר ישפיע על התלמידים הרבה פחות מאשר הוריהם המתלבטים בארוחת הערב האם להגר מהארץ.

הילדים סופגים ערכים מהוריהם, ולרוב גם מחברים בסביבתם הקרובה. למעשה גם המורים סופגים זאת מסביבתם, ולהנחה שלפיה הם בעלי ערכים גבוהים יותר בממוצע משאר האוכלוסיה אין שום קשר למציאות, מה שהופך את השאיפה הזו למגוחכת אפילו יותר. היחס בין הכמות ההיסטרית של הקשקשת המוקדשת לעניין החינוך לערכים לבין המעט שניתן לעשות בפועל הוא מדהים, ומעיד בעיקר על הפער בין מה שעובדי ומנהלי מערכת החינוך היו רוצים להאמין שהם עושים (מעצבים את דור העתיד) לבין מה שהם עושים בפועל (בעיקר שמרטפות, וגם בזה הם נכשלים, כפי שנראה בהמשך). ייתכן שישנו כאן גם עניין של בריחה מאחריות עבור חלק מההורים, המעדיפים להאמין שהמערכת היא האשמה בערכיהם הקלוקלים של ילדיהם ולא הם עצמם והדוגמה האישית שהם מעניקים בבית.

 

שוויון הזדמנויות

המטרה הרביעית מושגת לפחות באופן חלקי, למרות הביקורת העצומה שמוטחת במערכת החינוך בנושא זה מדי שנה. מכיוון שלכאורה קל יחסית למדוד את ההצלחה או את הכשלון בהשגת שוויון ההזדמנויות, נראה לעיתים שעיקר האנרגיות של המערכת מופנות לשם, כאילו שמדובר במטרה החשובה ביותר ואולי אף היחידה של מערכת החינוך הישראלית. למעשה, רבים מהמדדים הכמותיים אינם נכונים. למשל, חלק גדול מהביקורת הוא על הפרשי הציונים בין תלמידים עשירים לעניים, נושא שכבר כתבתי עליו בעבר בהרחבה – מכיוון שאינטליגנציה מועברת בתורשה, ומכיוון שיש קורלציה בין אינטליגנציה לבין שכר, סביר להניח שתלמידים מאזורים יוקרתיים יצליחו יותר מעמיתיהם מעיירות הפיתוח גם במערכת שוויונית לחלוטין. בכל מקרה, המצב עדיין אינו מושלם, וייתכן שניתן להשתפר עוד בהשגתה של המטרה הרביעית.

 

הצמדת תו תקן לתלמידים

לעומת המטרות המוצהרות המושגות לפחות באופן חלקי, מערכת החינוך הישראלית נכשלת לחלוטין בהשגת המטרות הלא מוצהרות – ואף אחד אינו מנסה לשנות זאת.

המטרה החמישית היא מטרה חשובה: אוניברסיטאות ומקומות עבודה זקוקים למידע אודות איכות התלמידים (כלכלנים קוראים לכך "סיגנל") שיהיה אמין יותר ממה שניתן להשיג בראיון קצר של רבע שעה, ולמערכת החינוך הציבורית יש את היכולת התיאורטית לצבור מידע כזה אודות התלמיד.

לו המערכת הייתה מסוגלת להשיג את המטרה הזו בשלמותה, לא היה צורך במבחן הפסיכומטרי. יש בו צורך רק מכיוון שהבגרויות לא אמינות מספיק – הן מושפעות מבחירות התלמידים במקצועות שונים, מקושי של בחינה ספציפית כזו או אחרת, מהעתקות, ממחסור בקריטריונים ברורים לקביעת ציוני המגן ומשלל שינויי מדיניות תכופים. אם יבטלו מחר את המבחן הפסיכומטרי האוניברסיטאות לא יוכלו לסנן את הסטודנטים כנדרש, צעירים רבים יגיעו למסלולי לימוד קשים מדי עבורם ואחרים לא יצליחו להתקבל למרות שיש להם את הכישורים הנדרשים (עשו כבר את הניסוי הזה, ב-2003 אם אני זוכר נכון, והוא נכשל). מכיוון ששרי חינוך נמדדים על שיעור הזכאות לבגרות, יש להם ולפקידיהם תמריץ חזק להפוך את הבחינות ליותר ויותר קלות עם הזמן, מה שרק פוגע ביכולתה של הבגרות לומר משהו על איכותם של התלמידים.

תוצאת הכישלון בהשגת מטרה זו היא כסף וזמן יקר המבוזבזים על הפסיכומטרי או על מבחנים שונים בראיונות עבודה ובמוסדות לימוד, וכן "כשלי קואורדינציה" הפוגעים בפרטים ובמשק בדרכים עקיפות (למשל – בעלי בגרויות גבוהות שמתקבלים ללימודים אקדמאים ומגלים אחרי שבזבזו זמן וכסף שהלימודים קשים מדי עבורם, ולעומתם אחרים שלא היה להם את הכסף לשלם עבור קורסי פסיכומטרי ולכן הם עלולים שלא למצות את הפוטנציאל שלהם).

 

שמרטפות

הכישלון החמור ביותר לדעתי הוא בנוגע למטרה השישית. זהו כישלון הפוגע באופן דרמטי בפריון העבודה במשק הישראלי, באיכות חייהם של ההורים ובעידוד נשים להשתלב בשוק התעסוקה. הוא נובע במידה רבה מכוחם של וועדי העובדים במערכת החינוך, אך גם מהעובדה שמדובר לכאורה במטרה "בזויה" שאיננה מתיישבת עם התדמית שמובילי המערכת היו רוצים לנכס לעצמם – בכל זאת, הם קוראים לעצמם "משרד החינוך", לא "משרד השמרטפות".

הנתונים אינם חדשים. מחקר שנערך בשנת 2012 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ניתן להורדה כאן) העלה כי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות במדינת ישראל ישנם מספר רב במיוחד של ימי חופשה עבור התלמידים, גם בקיץ וגם באמצע השנה, ובמקביל לכך מספר מועט במיוחד של ימי חופשה עבור העובדים. למשל, במהלך השנה (ללא חופשת הקיץ) בבתי הספר היסודיים במדינת ישראל ישנם 44 ימי חופשה, בהשוואה ל-37 ימים בבריטניה וצרפת, 28 ימים בדנמרק, 35 ימים באוסטריה, אוסטרליה וניו-זילנד, 18 ימים בצ'כיה, ובין 22 ל-27 ימים בקנדה. שום מדינה אחרת שנסקרה במחקר לא עוברת את 40 הימים.

מחקר זה ומחקרים דומים לו זכו להתייחסות רחבה בתקשורת, אבל לא נענו בשום הצעה לרפורמה מצידם של שרי החינוך. הסיבה המיידית לכך פשוטה: ארגוני המורים לא יסכימו, יהיה נדרש לשחד אותם, ומשרד האוצר יסרב לאשר את כספי השוחד הנדרשים ללא התייעלות (בצדק מסוים – ההוצאה על חינוך בישראל כאחוז מהתוצר היא גם ככה בין הגבוהות בעולם, וישנו בזבוז עצום במשרד החינוך). זהו מלכוד קלאסי שלא ניתן לשבור אותו ללא לחץ ציבורי מסיבי על משרדי החינוך והאוצר ועל ארגוני המורים. אך מעבר לכך, חסר גם הרצון לשנות משהו.  

שי פירון, שר החינוך הנוכחי, אינו מעוניין כלל בשינוי השיטה. תוך התעלמות מוחלטת מהתמונה העולה מהנתונים הוא טען בעבר כי סך ימי החופשה בישראל אינם שונים מהותית מהמקובל בחו"ל, וכן כי המורים אינם שמרטפים והבעיה היא בכלל שההורים עובדים יותר מדי. אני לא רוצה להיכנס כאן לדיון אודות מספר ימי החופשה של העובדים; ייתכן שניתן להגדיל את ימי החופשה, אך ההתייחסות לנושא זה מצדו של שר החינוך אינה אלא בריחה מאחריות. כאשר מנסים לקרוא בין השורות, מגלים שפירון למעשה מעוניין לחנך לא רק את ילדינו אלא גם אותנו:

"אולי אפשר לסגור חנויות קצת יותר מוקדם, לסיים עבודה בחברות היי-טק ובמשרדי עו"ד בשעה סבירה. לראות את המשפחתיות חלק עמוק מההתפתחות האישית שלנו?"

מדובר למעשה בניסיון לכפות את ההעדפות האישיות שלו על כלל אזרחי המדינה. בתגובה לכך עלינו להגיד בנימוס "לא תודה", ולבקש ממנו להשוות את מספר ימי החופשה למקובל בשאר המדינות המפותחות.

 

להפסיק להילחם נגד ההורים

יותם הוא ילדון חמוד נורא, ואני נהנה מאוד לבלות איתו מדי שנה בחופשת הקיץ ובחופשות שבחגים. אבל יש לי גם שאיפות נוספות בחיים מלבד לשבת ולשחק איתו בלגו, ואינני מעוניין להתנצל על כך בפני שרי חינוך המעוניינים לחנך אותי במקום לעשות את עבודתם. הגישה הזו היא אותה הגישה שהובילה את פירון לבטל את מבחני המיצ"ב ברגע שבית המשפט הורה לפרסם את הציונים – הוא מאמין שתפקידו הוא לחנך גם את ההורים, ותפקידם של ההורים הוא לסור למרותו ולא חס וחלילה לנסות להעביר את ילדיהם לבתי ספר טובים יותר או לבוא אליו עם דרישות לגבי ימי החופשה. כך ההרגשה המתקבלת מצד ההורים היא של מערכת המנסה להילחם בהם, במקום פשוט להעניק את רמת השירות המקסימאלית בהתאם לאילוצי התקציב.

שמרטפות איננה עבודה בזויה. זוהי מטלה בעלת חשיבות רבה למשק ולחברה בישראל. כנ"ל לגבי הצמדת תו תקן לתלמידים. בזמן שעיקר האנרגיות של המערכת מופנות למטרות המוצהרות שאין יותר מדי מה לעשות לגביהן, מערכת החינוך ממשיכה להיכשל בהשגת המטרות הלא מוצהרות.

הורים צעירים ומשכילים לילדים קטנים הם אחד המגזרים בעלי הנטייה הגבוה ביותר להגר מהארץ, וכשלונה של מערכת החינוך לאפשר להם למצות את עצמם מבחינת הקריירה או לצבור מעט זמן פנוי לעצמם מקשה מאוד על חייהם, אולי אף יותר ממחירי הדירות הנוכחיים. אך בניגוד למחירי הדירות, מדובר בנושא שניתן לפתור אותו בטווח הקצר על ידי החלטות מדיניות. רפורמה בנושא זה תשפר לאין שיעור את איכות חייהם של הורים לילדים במדינת ישראל, תהפוך את מדינתנו למקום שקצת יותר קל לחיות בו, ותתרום הרבה יותר מהקשקשת האינסופית על חינוך לערכים.

 

 

להמשך הפוסט