יש בישראל שנאת עשירים – תגובה לאורי משגב

אורי כץ | 21.08.2013 | 12:53

במאמרו שפורסם אתמול טוען אורי משגב ששנאת עשירים איננה תופעה משמעותית במדינת ישראל, ותוך כדי כך נשען על מספר טעויות שמן הראוי להפריך. שנאת עשירים בהחלט קיימת כיום במדינת ישראל, היא התגברה ביתר שאת מאז המחאה החברתית המהוללת, היא פוגעת בכלכלת ישראל, והכחשתה איננה תורמת לדיון הציבורי. להלן השגיאות העיקריות במאמרו של משגב:

 

1. המחאה החברתית לא הייתה "א-פוליטית".

זאת הייתה מחאת שמאל שהחלה ביזמתם ומימונם של פעילי שמאל מובהקים, כפי שכתב קלמן ליבסקינד. הייתי שם בהפגנות, לפחות שני שליש מהשלטים כוונו נגד ביבי. בהמשך המחאה סחפה גם חלקים מסוימים מהימין ומהמרכז, כל מני אופורטוניסטים שניסו לדחוף גם את האג'נדה שלהם למרכז הבמה, ובעיקר הרבה מאוד אנשים שבאו לראות על מה הרעש. בגלל הניהול הכושל של המחאה ובגלל שמנהיגיה נכשלו בניסוח אמירה ברורה ורצינית, בסופו של דבר היה זה דווקא יאיר לפיד שגרף חלק משמעותי מהקופה, למרות ששניים ממנהיגי המחאה נכנסו לרשימת מפלגת העבודה לכנסת. בכל אופן, גם מצביעיו של יאיר לפיד שייכים ברובם לשמאל המתון, או לפחות לקבוצת מאוכזבי השמאל שמצביעים בעשור האחרון לכל מני מפלגות מרכז כגון קדימה.

 

2. המחאה החברתית לא הייתה פוזיטיבית.

כאשר נתניהו הציע להרחיב את מעונות הסטודנטים, הם דחו אותו. כאשר נתניהו הציע את הוד"לים, הם דחו אותם. כאשר הוקמה ועדת טרכטנברג, הם קודם כל דחו אותה, ולאחר מכן דרשו ממנה לפרוץ את מסגרת התקציב. מנהיגי המחאה יצאו מנקודת ההנחה שביבי הוא האויב שנגדו יש להילחם, וכל פיתרון שהציעה הממשלה שהוא פחות מהלאמה גורפת של המשק זכה מצידם לבוז. זו איננה גישה פוזיטיבית.

 

3. מהפכה תודעתית.

אכן, המחאה החברתית יצרה מהפכה תודעתית. במסגרת המהפכה הזו מוקד הדיון הציבורי נע בכיוונם של נושאים כלכליים, תופעה מבורכת ביותר, אך במקביל לכך חלה הקצנה משמעותית בעמדות הכלכליות של הציבור במדינת ישראל, בעיקר בשמאל. מדיניות סוציאל-דמוקרטית למהדרין מהסוג שהובילו בייגה שוחט ויצחק רבין בשנות התשעים (המזכירה את המגמות במדינות הנורדיות בעשרים השנים האחרונות) הייתה נתפסת כיום בעיני השמאל בתור "ניאו-ליברליזם" מושחת, בעוד שבעלי דעות אנרכיסטיות ומרקסיסטיות הסתננו אל מה שהייתה אמורה להיות מפלגת השמאל הגדולה בישראל.

 

4. " עשירים הם המנוע של הכלכלה הקפיטליסטית, שהיא כידוע למזמזמים המודל היחיד שמותר לשאוף אליו ולשאוב ממנה השראה."

עשירים הם לא המנוע של הכלכלה הקפיטליסטית. המנוע הוא יזמים. קפיטליזם הוא לא "המודל היחיד שמותר לשאוף אליו", אלא פשוט המודל היחיד שעובד. מותר לשאוף למודלים אחרים, הם פשוט לא קיימים כיום בעולם. כל המדינות המערביות כיום הן קפיטליסטיות, כולן מעודדות יזמים על ידי הטבות שונות, כולן מנסות למשוך השקעות זרות של יזמים ממדינות אחרות. כן, גם שבדיה, בה מס החברות נמוך יותר מאשר בארץ.

 

5. סיווג העשירים.

הסיווג של משגב מוטעה. סיווג נכון יותר לעניינינו מופיע בכתביהם של כלכלנים רבים, למשל בספרו של ג'וזף שטיגליץ "מחירו של אי-השוויון". לפי סיווג זה העשירים מתחלקים לשניים: אלו המייצרים ומוכרים מוצרים מבוקשים, ולעומתם אלו הסוחטים עושר מהכלכלה, ולמעשה מרוויחים על חשבונם של אחרים (כלכלנים קוראים לדרך זו Rent Seeking). הראשונים תורמים לחברה כולה, עומדים בבסיס עיקרון "היד הנעלמה" של אדם סמית' והצמיחה שלהם מחלחלת לכל שכבות האוכלוסיה. האחרונים רק מעבירים כסף ממקום למקום. זה לא משנה אם אדם ירש את הונו, צבר אותו בכוחות עצמו או זכה בלוטו – בכל מקרה הוא יכול להשתייך לכל אחת משתי הקבוצות הנ"ל.

באופן עקרוני הגיוני לחלוטין לשנוא את העשירים מהסוג השני, הם פוגעים בכולנו. בפועל, מרבית העשירים לא נופלים באופן מובהק לאחת משתי הקבוצות האלו. קחו למשל את ביל גייטס: חברת מייקרוסופט יזמה וייצרה מוצרים טובים לאורך השנים, אך בתחומים מסוימים היא גם הפעילה כוח מונופוליסטי, המשוייך לסוג השני של העשירים מכיוון שהוא מתבטא בסחיטת "רנטה" מהכלכלה מעבר למה שהשוק החופשי היה מעניק לביל גייטס. זה נכון כמעט לכל יזם, אבל בכל זאת ניתן לראות עשירים שיותר קרובים לאחד הסוגים.  

שנאת עשירים תתבטא ברגשות שליליים כלפי עשירים שנוטים לכיוון הסוג הראשון והחיובי, כגון סטף וורטהיימר שאותו מזכיר משגב. אך למעשה גם שלמה קרמר שייך לקבוצה זו, והביקורת של משגב עליו אינה אלא שנאת עשירים (או קנאת עשירים) טהורה, וכנ"ל לגבי גיל שוויד והביקורת של אלדד יניב עליו (שהגבתי עליה כאן), ומקרים רבים נוספים. גם הדיון הציבורי על מס החברות, שבישראל הוא מהגבוהים בעולם ביחס למדינות מערביות באותו סדר הגודל, נובע במידה רבה משנאת עשירים (ומהתפיסה המוטעית שנטל המס הזה נופל על כתפיהם).

 

6. הקבוצה החסרה.

מלבד הסיווג המוטעה, משגב שוכח גם קבוצה נוספת של עשירים: המחוברים. רבני הערים, חברי הועדים של המונופולים הממשלתיים, מצילים, נגדים בכירים בצה"ל – שלל אנשים שהם אמנם לא מיליונרים כבדים, אבל הם עמוק בתוך העשירון העשירי, ויותר חשוב – הם נמצאים שם לא כתוצאה מכישרון ועבודה קשה אלא כתוצאה מקשרים עם גורמי כוח ומשחיתות במגזר הציבורי הישראלי. הם באופן מובהק עשירים מהסוג השני.

 

סיכום

משמעותה של שנאת עשירים היא לקנא בעשירים בגלל עושרם, בלי התייחסות למידת תרומתם לחברה. לכתוב משפטים כגון "מה יש לאדם בודד לעשות ב-285 מיליון דולר?", כפי שכותב משגב (באותה המידה יכול ילד אפריקני ממוצע לשאול את משגב "מה יש לך לעשות בעשרת אלפים דולרים?"). לצאת מנקודת הנחה שאם אדם מסוים הוא עשיר, הוא בהכרח גנב משהו. להכחיש את האפשרות שאדם כמו יצחק תשובה, שהתחיל מאפס ובנה את עצמו במו ידיו, הוא באמת אדם מוכשר מהממוצע שעבד קשה על מנת להגיע לאן שהגיע, ובכלל – להכחיש כל קשר בין שכר לבין כישרון, גם עבור עשירים וגם עבור עניים. להתמקד בתספורות של הטייקונים שהתרחשו בעקבות המשבר תוך התעלמות מהתשואות שרשמו הטייקונים בשנים שלפני המשבר, התעלמות מהתספורות (המשמעותיות הרבה יותר) שהעניקה המדינה בחינם לקיבוצים לפני מספר עשורים, והתעלמות מהתספורות שמעניקים מדי יום הבנקים לכל מני לווים קטנים ובינוניים.  

מותר וראוי לבקר עשירים מהסוג השני השלילי, או לבקר הפרטות שבמסגרתן מוכרת המדינה נכסים לטייקונים במחירים מגוחכים. אבל השמאל הישראלי עבר מזמן את הגבול. מוביליו מנסים ליצור את הרושם שלפיו לא קיימים כמעט עשירים מהסוג הראשון, ואחרים מזלזלים בחשיבותם של יזמות והשקעות ומאדירים את הצריכה הפרטית בתור הגורם הבלעדי הקובע את צמיחתן של מדינות (טעות מרה שאין לה כל קשר עם משנתו של קיינס, וכתבתי עליה כאן).

בסופו של דבר מדינת ישראל זקוקה ליזמים שיפתחו כאן תעשיות חדשות ברמה בין לאומית, במקום למכור במהרה את החברה שלהם ולטוס לעמק הסיליקון, היכן שהמיסים נמוכים יותר ואף אחד לא יאשים אותך בגניבה או בחוסר-פטריוטיות. האקלים הציבורי הנוכחי, במסגרתו מותקפות חברות מובילות כגון טבע וצ'ק-פוינט בגלל שיעורי המס שהן משלמות ובמקביל לכך מפעלים כושלים כגון נגב טקסטיל מקבלים עידוד מהממשלה משיקולים פופוליסטים, הוא בדיוק בכיוון ההפוך מהנדרש לשם בנייתה של כלכלה טובה יותר עבור כולנו.

  

להמשך הפוסט

מי הזיז את הפנסיה שלי?

אורי כץ | 18.08.2013 | 20:23

בשבוע האחרון רצה ברשת הרצאה שהעביר שאול אמסטרדמסקי, כתב בעיתון כלכליסט, במסגרת הפרויקט "12 דקות" (שגם אני השתתפתי בו בעבר, ראו כאן). נושא ההרצאה הוא השחיקה הצפויה בפנסיה של בני הדור שלנו, תודות להזדקנות האוכלוסייה, לירידה בתשואות בבורסה, ולהתעקשות המוזרה של פקידי האוצר המרושעים שלא לנהל קרנות פנסיה גרעוניות. הנושא הפך לאקטואלי עקב הפרסומים האחרונים בעיתונות לגבי השינוי הצפוי בחישובי הפנסיה העתידית של משרד האוצר.

הרצאתו של אמסטרדמסקי צברה פופולאריות רבה, משתי סיבות עיקריות. הסיבה הראשונה היא שהפנסיה שלנו אכן הולכת להישחק כפי שהוא מתאר, וזה מדאיג. הסיבה השניה, החשובה יותר, היא שבסופה של ההרצאה תולה אמסטרדמסקי את האשמה בממשלה, בפקידים ובפוליטיקאים, וטוען שמה שנדרש הוא ליצור לחץ ציבורי על מנת שהם, איכשהו, יפתרו את הבעיה. בכך אמסטרדמסקי מאשר את התזה הנפוצה בציבור בישראל: "נדפקנו, מי שדפק אותנו זה משרד האוצר, הפוליטיקאים ובעלי ההון, והם אלו שצריכים לתקן את הנזק". כפי שכתבתי בעבר, בני אדם אוהבים לשמוע מידע אשר מאשר את הנחות הבסיס שלהם, ובהתאם לכך אמסטרדמסקי זוכה להערצה רבה.

לפני שאתקוף את העמדה הזו, ראוי לציין שעבודתו של אמסטרדמסקי על הפנסיה היא חשובה מאוד לדעתי. מדובר בנושא שעצם הגדלת המודעות לגביו היא חיובית, והוא צודק במאה אחוזים כאשר הוא טוען שעלינו להתמקח יותר על דמי הניהול. חלק מהנקודות שהוא מעלה אינן מדויקות, אבל הבעיה העיקרית היא עם מסע הצלב הקבוע של אמסטרדמסקי נגד פקידי האוצר, ועם ההתעקשות שלו לתלות את כל האחריות למצב ולפתרונו במדינה.

 

הגורמים לשחיקה בפנסיה

להלן הגורמים העיקריים שמציג אמסטרדמסקי לשחיקה בפנסיה, ומספר הערות לגבי חלקם:

  1. אנשים עובדים פחות שנים מאשר בעבר, מתחילים לעבוד מאוחר יותר ומחליפים יותר מקומות עבודה (ככל הידוע לי החלפת מקומות עבודה כשלעצמה לא פוגעת בפנסיה).
  2. משיכת כספי הפיצויים על ידי מפוטרים.
  3. המעסיקים לא מפרישים את סכומי הפנסיה על בסיס השכר המלא של העובד.
  4. העלייה בתוחלת החיים – זה הגורם המרכזי, מעט מוזר שהוא מגיע אליו רק באמצע ההרצאה, ועוד יותר מוזר שהוא מזכיר "הערכות אקטואריות" שלפיהן ילדינו יחיו קרוב ל-140 שנה.
  5. השחיקה בתשואה על החסכונות והריביות הנמוכות – כאן אמסטרדמסקי מעט מרמה כשהוא מתמקד בשנים האחרונות ובמשבר הכלכלי הנוכחי, ומתעלם מכך שברוב התקופות התשואה היתה גבוהה הרבה יותר והריביות היו גבוהות יותר.
  6. דמי ניהול גבוהים.
  7. שחיקת השכר – כאן אמסטרדמסקי מודה שהשכר באופן כללי לא נשחק בעשורים האחרונים, אבל טורח להזכיר כמה דוגמאות ספציפיות ולא מייצגות לתחומים שבהם לטענתו השכר כן נשחק.
  8. "שהאוצר לא יעשה יותר מדי רפורמות". זו פשוט לא נכון – האוצר עושה את רפורמות על מנת שקרנות הפנסיה לא יהיו גרעוניות. מדובר בסתם התקפה לא רלוונטית נגד משרד האוצר, מהסוג שנפוץ בכתביו של אמסטרדמסקי. משרד האוצר אינו אשם בכך שתוחלת החיים עלתה, ופקידיו אינם סאדיסטים המתעללים בציבור הישראלי להנאתם.
  9. "שהטייקונים לא יעשו יותר מדי תספורות". שוב – התמקדות לא הוגנת בדברים שקרו במסגרת המשבר הכלכלי הנוכחי, תוך התעלמות מהתשואות הנאות שהטייקונים רשמו בשנים אחרות.
  10. "שאחרי 40 שנות חיסכון תדעו איפה נמצא הכסף שלכם" – לא רלוונטי, לאחרונה פתח משרד האוצר אתר שבמסגרתו אנשים יכולים לברר זאת בקלות. 

לפני שנגיע לטעות העיקרית של אמסטרדמסקי, רצוי להרחיב מעט לגבי הגורם המרכזי השוחק את רמת החיים העתידית שלנו, כאשר שאר הגורמים זניחים ביחס אליו: הדמוגרפיה.

 

דמוגרפיה

במהלך המאה העשרים נרשמו בכל העולם שתי מגמות דומות. הראשונה היא  ירידה בשיעורי הילודה, מלבד הקפיצה שהתרחשה אחרי מלחמת העולם השנייה (הבייבי-בום):

מספר לידות שנתי ל-1000 תושבים בארצות הברית, 1909 – 2004 (לקוח מכאן)

על המגמה השנייה, העלייה בתוחלת החיים המובילה ביחד עם הירידה בילודה להזדקנות האוכלוסיה, כתבתי בעבר כאן. ראו למשל את התרשים של מרכז טאוב (לקוח מכאן) בנוגע לצפוי לנו בישראל:

וזה נחשב עוד מצב טוב, כמובן – הילודה אצלנו גבוהה ביחס למרבית מדינות המערב.

לא מזמן יצא לי להיפגש עם אחד מיזמי ההיי-טק המובילים בישראל, והוא אמר שנראה לו מוזר להתייחס באופן שלילי לתופעה חיובית כמו גידול בתוחלת החיים. זה אכן מוזר, אבל זו האמת כאשר מסתכלים על הדברים מנקודת מבט לאומית: הגידול בתוחלת החיים הורס אותנו.

זה הרבה מעבר לפנסיה. עלויות הבריאות גדלות עקב יישום טכנולוגיות חדשות, אנשים חיים יותר שנים, אבל איכות חייהם לא משתפרת באופן דרמטי ורובם לא יכולים לעבוד יותר שנים. מכיוון שעלויות הבריאות מסובסדות על ידי המדינה מערכות הבריאות בכל העולם קורסות, וקריסתן תתגבר בעתיד ותלווה בגידול בשיעורי המס שנשלם. וכמובן, יהיו גם פחות אנשים במדינה שישלמו מיסי הכנסה.

מערכות פנסיה שעבדו בדומה לתרמית פירמידה, כאשר הצעירים משלמים את הפנסיה של המבוגרים, קרסו גם הן ברגע שדור הבייבי-בום החל לצאת לפנסיה ונוצר מצב שבו אין מספיק צעירים בבסיס הפירמידה. כמו מדינות אחרות, גם ישראל העבירה חלקים נרחבים מהמגזר הציבורי למסלולי פנסיה צוברת שאינם פועלים בצורת פירמידה, אך זה לא פותר את הבעיה של הוותיקים והפנסיונרים הקיימים. הוצאותיה של המדינה על פנסיות ועל שירותים סוציאלים למבוגרים הולכות לעלות באופן דרמטי בעשורים הקרובים.

חשוב להבין: המצב הולך להיות לא קל, וזה לא באשמת הטייקונים, משרד האוצר, הפוליטיקאים, או אף אחד אחר. אף אחד מהם לא "הזיז" את הפנסיה שלכם. כן, יש את עניין דמי הניהול והרפורמות שהיו ויהיו, אבל זה לא העיקר. המגמות הדמוגרפיות הן העיקר. שאר הדברים הם בשוליים.

 

אחריות

אמסטרדמסקי טוען שזו "בעיה קולקטיבית ולא בעיה פרטית, ולכן היא צריכה להיפתר לא באופן פרטי אלא קולקטיבי". הפתרון שלו הוא ליצור לחץ ציבורי על מקבלי ההחלטות על מנת שיכנסו ועדת מומחים שתמצא פתרון. הוא מודה בכנות שלו "אין מושג מה עושים עם תוחלת החיים ומה עושים עם הריביות", וכי הוא "מקווה שיש איפה שהוא אנשים חכמים שיכולים לחשוב על זה". הוא מציע למשל להקים קרן פנסיה ממשלתית שתהווה תחרות בתחום הפנסיה לקרנות הפרטיות.

כאשר אמסטרדמסקי טוען שהמדינה מסירה מעצמה את האחריות בנוגע לפנסיה ומבקש שהיא תיקח יותר אחריות, הוא למעשה מעוניין להסיר מעצמו אחריות בנוגע לעתידו ולהעביר אותה למדינה – תופעה נפוצה בקרב צעירי ארצנו מאז המחאה החברתית, שמעידה בעיקר על היעדר בגרות. למעשה, המדינה בכלל לא הסירה מעצמה את האחריות, אלא דווקא קיבלה על עצמה את האחריות לדאוג שקרנות הפנסיה לא ינוהלו באופן גרעוני ומושחת כפי שנוהלו בעבר. מה זאת אומרת ש"המדינה צריכה לקחת על עצמה חלק מהסיכון"? זה פשוט אומר שהיא תממן מכספי המיסים שלנו את הסיכון הזה במידה שהוא יתממש. אלו שוב אנחנו שנושאים בסיכון. למדינה אין שום הרים נסתרים של זהב אי שם במרתפי הכנסת. זה לא פותר שום דבר.

ההתקפה של אמסטרדמסקי על משרד האוצר היא תנועת המלקחיים הקלאסית: קודם כל תוקפים אותם על כך שהם מקצצים תקציבים, מעלים מיסים או פוגעים בתנאי הפנסיה, ואז כשהם עושים ההפך תוקפים אותם על כך שנוצר גירעון. אחלה שיטה. אם כבר תוקפים, למה לא לתקוף את הפוליטיקאים על כך שהם חוששים לגעת במקבלי הפנסיה התקציבית, המקושרים למוקדי הכוח במשק הישראלי ולהסתדרות? אולי מפני שאמסטרדמסקי הוא בעצמו חבר באותם מוקדי הכוח, ואולי מפני שזה פשוט לא מעניין אותו. גם בנוגע לפנסיות התקציביות קיימות אותן הבעיות, אבל שם המדינה פשוט תוסיף כסף בכל פעם שיהיה חסר (על חשבון כולנו כמובן) והמחוברים עם היד השאלטר יהנו מביטחון כלכלי, לפחות בינתיים. אם המגמות הנוכחיות ימשיכו, בסופו של דבר אני מאמין שלא תהיה ברירה אלא לפגוע גם בהם.  

האמונה המיתית בכוחה של המדינה לפתור בעיות דמוגרפיות או חברתיות היא סוג של דת. כפי שממשלות לא הצליחו לשנות מגמות של עוני ואי-שוויון בעבר, לא הצליחו לעודד צמיחה ולא הצליחו למנוע אסונות, כך הן לא יצליחו להציל את הפנסיות שלנו בעתיד (אלא אם מישהו יתחיל להוציא להורג פנסיונרים), והאמונה הזו תתנפץ שוב ושוב אל מול חומת המציאות. יש למדינות השפעה מועטה לפעמים, אבל הדברים החשובים באמת קרו, קורים ויקרו בלי שום קשר למה שממשלה כזו או אחרת מחליטה לעשות. הפתרון שאמסטרדמסקי מציג מבלי לפרט יותר מדי, קרן פנסיה ממשלתית, אולי לא מזיק במיוחד כל עוד לא יחייבו אנשים להשתמש בה ולא יגדירו אותה כברירת מחדל בשום מצב, אבל קרן הפנסיה הזו לא תשנה את המגמות הדמוגרפיות ולא "תציל" את הפנסיות שלנו משחיקה. גם היא תהיה חייבת להתנהל באופן שהוא לא גירעוני, יעמדו בפניה תמריצים כבדים לשחיתות, ובמקרה הטוב ביותר היא תצליח להפחית קצת את דמי הניהול בשוק במידה שתכסה על עלויות הבירוקרטיה וכל הפקידים שהמדינה תשכור על מנת להפעיל אותה.

למרות בקיאותו הרבה הגישה של אמסטרדמסקי לנושא הזה מזיקה מאין כמוה, מכיוון שהיא מאשרת את ההנחות המוקדמות והמוטעות של הציבור במקום לתרום לשינוי המציאות. כך בכל פעם שמישהו במשרד האוצר יציע להעלות את גיל הפרישה לפנסיה, חיים כץ וחבריו בוועדים הגדולים יצליחו למנוע את המהלך ויזכו לתמיכה מציבור שבאמת מאמין שהם מגנים עליו. אבל הם לא – הם רק דוחים את הבעיה לקדנציה של מישהו אחר.

 

החיים בעולם ללא סופרמן

קיימת דרך אחרת. קיים פתרון קסם לכל צרותינו. הפתרון הזה נקרא, בקצרה: "תתבגרו, קחו אחריות על החיים שלכם, ותפסיקו לחכות למישהו שיציל אתכם". אין שום סופרמן בעולם, אין גיבורי על מחוץ לסרטי הקיץ, ולא כל הסופים טובים. אין שום אנשים חכמים שם למעלה "שיכולים לחשוב על זה". אין שום מבוגרים אחראיים. גם אין רשעים מושלמים, דרך אגב, אפילו לא במשרד האוצר. כל מה שיש זה אתם: עם השכל הישר שלכם, והידע שלכם, והניסיון שלכם, והספקנות הבריאה שעליכם לפתח.

הבעיה של הפנסיות היא שאין מספיק כסף. כסף אינו צומח על העצים, לא ניתן להקריץ אותו מהאוויר, וסופרמן לא הולך להגיע אליכם הביתה עם מזוודה מלאה בדולרים. הפתרון לבעיה הוא שמישהו צריך להוסיף כסף. אתם יכולים לעשות את זה באופן אישי, או שאתם יכולים לבקש מהמדינה לעשות את זה דרך כספי המיסים שלכם, באופן שמן הסתם יהיה לא יעיל בצורה קיצונית ויחלק בדרך שלל מתנות לקבוצות לחץ שונות ומשונות ולטייקונים המקורבים אל הפוליטיקאים המכהנים. חושבים שאני טועה? רוצים להמשיך להאמין בממשלה ולנסות להחליף פוליטיקאים עד שיופיע אותו המשיח המיוחל שישלוף דולרים מהשרוול? סבבה, אבל יש דברים הרבה יותר חשובים שאתם יכולים לעשות במקביל לכך.

אתם יכולים ללכת ללמוד את מקצועות העתיד, רפואה או סיעוד, שבוודאי יהפכו לרווחיים יותר ככל שהזדקנות האוכלוסייה תחריף. אתם יכולים לחסוך יותר כסף מדי חודש. אתם יכולים, כפי שמציע אמסטרדמסקי, להתמקח על דמי הניהול של קרנות הפנסיה שלכם. אתם יכולים להקים איגודי צרכנים שינסו לצבור כוח שוק ולהתמקח ביחד, כמו שהחבר'ה האלו מנסים לעשות. אתם יכולים לוותר על הוצאות בזבזניות מדי, לא למשוך את דמי הפיטורים, ובאופן כללי לתכנן את חייכם מתוך מחשבה על שנות הפנסיה. אתם יכולים להפסיק למחות באופן אוטומטי בכל פעם שהאוצר מעלה את גיל הפרישה לפנסיה או שוקל לשנות את הנחותיו, להבין שניהול קרנות פנסיה גרעוניות הוא לא פתרון ושאף אחד לא מנסה להזיק לכם בכוונה.

ואתם יכולים גם לפתח מעט סקפטיות בריאה כלפי אלו שמנסים לשכנע אתכם ש"מישהו" הזיז את הפנסיה שלכם, שמותר וראוי להסיר את האחריות מעצמכם ולהטיל אותה על אותו מישהו, ושכל מה שנדרש מכם הוא לשבת בבית ולחכות לסופרמן שיגיע ויציל את כולנו.

בהצלחה.

 

 

להמשך הפוסט

רשומת פתיחה: מה שהיה, מה שיהיה

אורי כץ | 18.08.2013 | 14:31

לפני כשלוש שנים פתחתי את הגלגול הראשון של הבלוג הזה, באתר תפוז. מאז צברתי מאות עוקבים קבועים לבלוג, כאלפיים ושלוש מאות עוקבים לעמוד הפייסבוק (בינתיים) ורשומות רבות שלי הגיעו לאלפי צפיות, ולאור פתיחת הגלגול השלישי של הבלוג, אני חושב שהגיע הזמן לסיכום מקוצר של מה שהיה ומה שיהיה עבור אלו שנתקלים בבלוג בפעם הראשונה.

קודם כל השם, "דעת מיעוט": מי שקורא אותי מספיק זמן יודע שאין לי עניין מיוחד לפרסם דברים שאינם שנויים במחלוקת, שאינם מקוריים, שאינם שונים מהדעה המקובלת המובאת במקומות אחרים. אין לי שום רצון לחזור, במילים אחרות או בניסוח משעשע יותר, על דברים שאחרים כותבים. אם יש לי משהו פשוט וקצר לומר או שאני רוצה רק לתמוך בדעה מעניינת שפרסם מישהו אחר, אני עושה זאת בעמוד הפייסבוק של הבלוג (למשל תגובתי לדבריו של אלדד יניב על גיל שוויד, או דעתי על סגירת מפעל נגב טקסטיל).

בהמשך לכך, אין לי גם כוונה לשמור על קצב גבוה וקבוע של פרסומים. הרשומות בבלוג הזה דורשות זמן הכנה ארוך יותר מהרשומות המופיעות בבלוגים אחרים, וכל עוד לא זכיתי בלוטו התדירות תהיה בהתאם למחויבויות אחרות שיש לי. אני מעדיף לפרסם פחות רשומות, ולדעת שכל רשומה שאני מפרסם היא איכותית ומעניינת.

חלק גדול מהרשומות שלי הן ארוכות, אפילו ארוכות מאוד. הרשומה שכתבתי על ירון זליכה, אחת היותר פופולאריות שכתבתי אי פעם, היא באורך של מעל עשרה עמודי וורד. כאשר ניסיתי לכתוב ביקורת על ספרה של שלי יחימוביץ', היא יצאה כל כך ארוכה שחילקתי אותה לשתי רשומות נפרדות (כאן, וכאן). הצלחתן של רשומות אלו ואחרות מחזקת אצלי את האמונה שגם בעידן האינטרנט קיימים אנשים המעוניינים במשהו קצת יותר עמוק ומפורט ממאמר דעה של 400 מילה, כאלו המסוגלים לשבת עשר דקות שלמות מול המסך ברצף ולקרוא מאמר ארוך הכולל שלל נתונים ונימוקים. עבורם אני כותב.

אחת המטרות שלי היא לגשר על הפער שקיים בין הספרות הכלכלית לבין הציבור הרחב. במסגרת זו אני כותב לעיתים רשומות על ספרים (למשל הרשומה על ספרם של אסימוגלו ורובינזון, "מדוע אומות נכשלות", או הרשומה על ספרו של ג'וזף שטיגליץ "מחירו של אי השוויון"), או רשומות שהן מן סקר ספרות מקוצר בנושא מסוים (למשל רשומה שפרסמתי על מחקרים כלכליים העוסקים באהבה, רשומה העוסקת בטכנולוגיה, או רשומה על הזדקנות האוכלוסיה). היקף המחקר הכלכלי רחב הרבה יותר ממה שמקובל לחשוב בציבור הרחב, אבל חסר מי שיתרגם את הממצאים המעניינים, את הידע המצטבר ואת הכותבים המובילים עבור הקורא הישראלי הממוצע בעל הזמן הפנוי המוגבל.

מטרה נוספת היא לבקר את הדיון התקשורתי הכלכלי. מלבד הרשומה שלי על ירון זליכה פרסמתי בעבר רשומה פופולארית בתגובה לטור של שלמה קראוס, מספר רשומות שנגעו לפרסומים מוטים בעיתון כלכליסט (למשל על השחיקה הדמיונית במצבו של מעמד הביניים, או על הניסיונות הבלתי נלאים למצוא צידוקים כלכליים למחאה החברתית), ורשומה שהתייחסה למספר טורים שפורסמו בעיתונים בנוגע ללימודים מעשיים אל מול לימודים שאינם מעשיים.

כתבתי לא מעט על המחאה החברתית, גם בתקופת המחאה וגם אחריה. התזה המרכזית שלי כיום היא כי המחאה נבעה בעיקר ממשבר אמון, והגורם הכלכלי היחיד עבורה היה מחירי הדיור. לעיתים עמים מאמצים כל מני "סיפורים פשוטים" על מנת להצדיק בדיעבד תופעות מורכבות, והסיפור על מחאה הנובעת משחיקה כלשהי של מעמד הביניים הישראלי או ממדיניות "קפיטליסטית" של ממשלות ישראל בעשור האחרון הוא רחוק מהמציאות. למרות המגמה המבורכת של העברת המיקוד הציבורי מנושאים בטחוניים לנושאים כלכליים, המחאה יצרה הקצנה מסוכנת בקרב בני הדור הצעיר, תוך שחיקה באמון במומחים כלכליים מהזרם המרכזי וגידול באמונה בקונספירציות מוטעות, נושא עליו כתבתי בהרחבה כאן. מלבד זאת, המוחים שימשו לפחות במידה מסוימת "אידיוטים שימושיים" בשירותן של קבוצות לחץ אחרות, כפי שכתבתי כאן.  

יש לי חיבה מיוחדת לנתונים ולעיתים אני מפרסם רשומות הכוללות ניתוחים שונים ומעניינים, כגון הרשומה שפרסמתי על שכר משקי הבית בעקבות "סערת ריקי כהן" (הרשומה הפופולארית ביותר שלי אי פעם) ורשומת ההמשך באותו הנושא. עד כה לא עשיתי את זה מספיק, אני מקווה שבעתיד יהיו יותר רשומות כאלו.

אנשים רבים אינם מסכימים עם הדברים שאני כותב, וזה לגיטימי לחלוטין. אם כולם היו מסכימים איתי לא היה שום טעם לקיומו של הבלוג. אני משתדל להגיב בנימוס לכולם, אבל לפעמים הדיונים בתגובות הופכים לאישיים ו"מתחממים" יותר מדי, ולצערי לעיתים גם אני עונה בתוקפנות שלא לצורך (ואחרי כן מצטער על כך). אני רואה חשיבות רבה בכך שגם אנשים שאינם מסכימים איתי על רוב הדברים ימשיכו לקרוא את הבלוג, יחשפו לטיעונים הנוגדים את השקפת עולמם, וירגישו שאני מנסה להציג את הצד השני באובייקטיביות ולנהל ויכוח ענייני. על כן אני שמח לקבל תגובות בסגנון של "אני לא מסכים איתך על כלום אבל גרמת לי לחשוב" – הן משמעותיות בעיני יותר מאשר שכנוע המשוכנעים.

אלו הדברים שהיו עד כה. דווקא מפני שהעמדות שאני מציג לרוב מתנגשות עם הקו הכללי של עיתון "הארץ" וקוראיו, אני מאמין שיש חשיבות להצגתן בבלוג הנמצא באתר זה, ומודה לעורך מדור הבלוגים על ההזדמנות.  כמו כן, רציתי להודות בהזדמנות זאת לקוראי הבלוג, שתגובותיהם והעניין שהם מביעים נותנים לי את המוטיבציה להמשיך ולכתוב. 

תהנו…

אורי

להמשך הפוסט