פוסטים בנושא: חוק עידוד השקעות הון

מדוע הפריפרייה הישראלית תישאר ענייה לנצח

אורי כץ | 29.10.2014 | 08:44

מה הבעיה עם הפריפרייה?

בשבוע שעבר שוב התבשרנו על סגירתו של מפעל בפריפרייה, הפעם בעיר ערד, והעיתונים התמלאו באותן הכתבות שמופיעות תמיד במקרים כאלו – בעיקר בטענות על הזנחה ממשלתית של הפריפרייה. אך מצבה הנוכחי של הפריפרייה לא נובע מהמדיניות של הממשלה הנוכחית או זו שקדמה לה, גם לא מקיפוח מכוון של קבוצות אתניות ספציפיות, מחוסר אכפתיות או מהזנחה כספית. המקור לבעיותיה של הפריפרייה הוא היסטורי ואידיאולוגי.

על מנת להבין את בעיית העומק של הפריפרייה הישראלית, אנו נדרשים ללכת להתחלה. שימו לב למשל לשורות האלו, הלקוחות מהערך של העיר ערד בוויקיפדיה (ההדגשות שלי):

"בראשית שנות השישים הוחל בתכנון חבל ערד, שבמרכזו העיר ערד. לראש צוות ההקמה התמנה ב-1960 אריה (לובה) אליאב, והוא הקים את משרדיו ושכונת מגורים ראשונה זמנית במרכז החבל, של מה שתהיה לימים העיר ערד. [...] מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד [...]. תכנון התעסוקה התבסס על מפעלים ועל תיירות מרפא באזור ים המלח, עין בוקק ומישור רותם. [...] בשנת 1962 הגיעו אל ערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום על פי הוראת מדינת ישראל."

יישובים רבים אחרים הוקמו כמעברות שנועדו לקלוט את גלי העלייה הגדולים. בכל המקרים המכנה המשותף היה תכנון מלמעלה, מיקום של יישובים בשטחים ריקים או בסמוך לכפרים ערביים שננטשו במלחמת העצמאות, במטרה אחת מרכזית: לייהד את המרחב. המיקום נקבע על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות בזמן שהם שותים את הקפה שלהם בירושלים או בתל אביב, ופקידים שישבו לצידם אולי דיברו על איזה "תכנון תעסוקה" שמבוסס על כל מני הערכות עתידיות, אך התושבים עצמם שנשלחו לקחת את הסיכון ולגור במקומות האלו לא היו שותפים לאותו תכנון תעסוקה. וזו בעיית העומק: התכנון מלמעלה, המבוסס על שיקולים אסטרטגיים שאינם כלכליים.

וזה לא נגמר.

היום פורסם בדה-מרקר על כוונה להקים עיר חרדית חדשה בנגב בשם "כסיף", לא רחוק מערד. על פי הכתבה סיבת הקמת היישוב היא פוליטית: מטרתו היא לקטוע את מרחב ההתיישבות של הפזורה הבדואית. מכיוון שאין מקומות תעסוקה בנגב נוח לשלוח לשם אוכלוסייה חרדית, שממילא מתקיימת על קצבאות, וזאת למרות שבערים הטרגוניות מבחינה דתית השתתפות החרדים בכוח העבודה גבוהה יותר. אבל למי אכפת מהשתתפות החרדים בכוח העבודה כאשר יש לנו מלחמה דמוגרפית לנצח בה?

כאן הגיע הזמן להזכיר את המאמר בנושא בבלוג של יואב לרמן, שהוא אולי המאמר החשוב ביותר שאתם יכולים לקרוא בנושא הפריפרייה בישראל. לרמן מספק שלל ציטוטים מדבריהם של פקידים באמצע המאה הקודמת שניסו בכל כוחם להיאבק בהתפתחותו של גוש דן ולפזר את האוכלוסייה הישראלית לעבר המדבריות השוממים של הנגב. הוא קורא לניסיונות פיזור האוכלוסין האלו "אם כל חטאת", ובצדק. לא רק שהמדינה לא הזניחה את הפריפרייה, היא למעשה ניסתה להילחם בכל דרך אפשרית בהתפתחות הבריאה של ערים גדולות ומודרניות במרכז הארץ, למרות ששלל מחקרים מדגישים את חשיבותן של ערים גדולות וצפופות ליצירתיות טכנולוגית וקדמה תעשייתית (ראו למשל את ספריו של ריצ'רד פלורידה).

למעשה, אותם ניסיונות פיזור אוכלוסיה אחראיים במידה רבה לעליית מחירי הדיור מאז 2008. זהו עוד נושא שפוליטיקאים אוהבים לשכוח. מספרים לכם שהמחירים עלו כי ההיצע קשיח, כי ככה זה השוק, כי הקבלנים חמדנים, כי בנק ישראל הוריד את הריבית והכל בכלל באשמת הכלכלנים, ושוכחים להזכיר שחלק משמעותי מעליית מחירי הדיור היה לחלוטין מכוון – מכוון על ידי פוליטיקאים שהחליטו לעצור את התכנון במרכז מתוך תקווה נואשת שצעירים ישראלים ירצו סוף סוף לעבור לפריפרייה. ובכן, מסתבר שהם לא רוצים.

 

כיצד התכנון מלמעלה דפק את הפריפרייה?

בכל מדינות העולם יש פריפרייה. מדי פעם קמים להם מספר שבדים, גרמנים או אמריקנים, ומחליטים לעזוב את העיר הגדולה שבה התגוררו עד כה ולעבור לאיזו שהיא עיירה מרוחקת, מכיוון ששם מחירי הדיור יותר זולים, מכיוון שהתפתחו שם אפשרויות תעסוקה חדשות, אולי בתיירות, אולי נמצא איזה שהוא מכרה של חומרי גלם, משהו כלכלי שכזה. לממשלות שבדיה, גרמניה וארצות הברית ולגורמי השלטון שקדמו להן במאות קודמות לא היה אכפת בדרך כלל היכן יגורו השבדים, הגרמנים והאמריקנים.

לממשלת ישראל, כפי שכתבתי, כן אכפת. על כן, התוצאה שונה מזו שמתקבלת בפריפרייה של מדינות אחרות בעולם. גם במדינות אחרות הפריפרייה ענייה, ולעיתים מפעל פושט רגל ועיירה שלמה הופכת למובטלת, ומיסוי פרוגרסיבי מעביר בפועל עושר מהמרכז לפריפרייה. אם נתעלם לרגע ממקרי קצה שבהם ההיסטוריה של הפריפרייה הייתה שונה (למשל מזרח גרמניה אל מול מערב גרמניה), זה בדרך כלל נובע מכך שהסיכון בפריפרייה גבוה יותר, האנשים שם תלויים במספר מצומצם יחסית של מקורות תעסוקה מלכתחילה. אך בישראל המגמה הזו חזקה הרבה יותר, והיא תמיד תהיה חזקה הרבה יותר, מכיוון שמלכתחילה ערים בפריפרייה לא נוסדו על סמך כדאיות כלכלית כזו או אחרת, ותושבים לא עברו אליהן בעקבות מחירים נמוכים ואפשרויות תעסוקה. הם הוצנחו מהשמיים על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות.

אז בסדר, אולי לא הייתה ברירה מבחינה צבאית-אסטרטגית. אולי ללא היישובים האלו משהו נורא היה קורה. היינו מפסידים באיזו מלחמה, לא יודע. אולי מסיבה כלשהי לא היינו יכולים להחליף אותם סתם בבסיסי צבא. בואו נשים לרגע את הדיון הצבאי-אסטרטגי בצד ונדבר על הפן הכלכלי. חשוב להדגיש: אני לא טוען כאן שהשיקולים האסטרטגיים הם גרועים, אני רק טוען שיש להם מחיר.

המשמעות פשוטה: הפריפרייה לעולם לא תחזיק את עצמה. היא תמיד תדרוש סובסידות מהמרכז (הטבת מס היא סובסידיה לכל דבר), ומכיוון שהיא תמיד תהיה ענייה ראשי הערים שם תמיד יוכלו לטעון שממשלות ישראל "מזניחות את הפריפרייה" למרות שזה רחוק מלהיות המצב וכמויות עצומות של כספים הושקעו בפריפרייה לאורך הדורות. הדרך הכי יעילה להעניק את הסובסידיות האלו היא פשוט לתת לאנשים שם שכר חודשי של כמה אלפי שקלים מבלי שהם יעשו שום דבר, מה שקורה בפועל עבור יישובים חרדים ועבור המובטלים, אבל בגלל שזה לא נראה טוב הממשלה בדרך כלל מעבירה לפריפרייה את הכסף הזה באופן פחות יעיל, בסובסידיות לבעלי מפעלים (למשל דרך חוק עידוד השקעות הון) ולעסקים בתחומים כגון חקלאות ותיירות, שיקימו שם בתי עסק חסרי הצדקה כלכלית ויעסיקו את המקומיים, ועל מנת לתמוך בכך אנחנו בונים גם תשתיות יקרות והורסים את הטבע המועט שנותר בפריפרייה.

 

 

מדוע התמיכה בפריפרייה עולה לנו יותר מהעלות הישירה של הסובסידות?

חוסר היעילות הזה גובה מחיר הגבוה יותר מהעלות הישירה של הסובסידיות וההטבות, מכיוון שהוא מעוות את ההתפתחות הטבעית של כלכלת ישראל בכיוונים שהם פחות יעילים. איני יודע לחשב את המחיר הזה, אף אחד לא יודע. המלחמה הגיאוגרפית-דמוגרפית הזו פוגעת בכושר הייצור הישראלי, בפריון הישראלי, בתחרותיות בישראל – זה מגיע עד המשכורות שלכם ומחירי המילקי.

למשל, מחקרים שנערכו מצאו כי עידוד ההשקעות בפריפרייה במאה הקודמת הוביל להתפתחות תעשיות עתירות תעסוקה שם בדיוק באותם התחומים שבהם לסין יש יתרון יחסי עלינו (ראו סיכום של מחקרים מעניינים בנידון כאן). הממשלה קודם כל הנחיתה עולים חדשים חסרי כל בפריפרייה, ואז נתנה כסף לבעלי הון על מנת שיפתחו מפעלים בפריפרייה ויעסיקו אותם. אז עד כאן ההפסד הוא רק הסכום שניתן לבעלי ההון, אבל זה לא הכל: מכיוון שההטבות היו מותנות בתעסוקה בעלי ההון פתחו מפעלים בתחומים עתירי תעסוקה, ללא התחשבות ביתרונות היחסיים של מדינת ישראל, מכיוון שהם בנו על סובסידיות קבועות מהממשל. כשחולף הזמן מגיע איזה משבר כלכלי ולפתע הסובסידיות נעלמות, או שהתנאים הגלובאלים משתנים והייצור בסין ובירדן נהפך למושך יותר, המפעלים נסגרים והתושבים נשארים ללא עבודה.

ללא עידוד התעסוקה בפריפרייה אותם בעלי הון היו מקימים מפעלים במרכז הארץ המבוססים על יתרון יחסי אמיתי של מדינת ישראל, שאינו תלוי בסובסידיות ממשלתיות לקיומו, והעובדים בהם היו נהנים מיציבות תעסוקתית רבה יותר. סקטורים התלויים בתמיכה ממשלתית אולי נראים יציבים יותר מהצד, אבל למעשה הם שבירים הרבה יותר מסקטורים המתפתחים באופן טבעי. ההתמקדות בתחומים שבהם יש לישראל יתרון תחרותי של ממש הייתה מובילה מלכתחילה לפריחה כלכלית משמעותית יותר, לעוד חברות כגון ישקר, טבע ואמדוקס. ההון שמסתובב לו כאן בארץ היה מנוצל באופן יעיל יותר, וגם מפעלים עתירי ידע כמו אינטל היו מן הסתם יעילים יותר אם ההטבות שהם מקבלים לא היו מותנות במיקום המפעל בפריפרייה, והמיקום היה נבחר באופן אופטימאלי על ידי ההנהלה.

אחת הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל היא פריון עבודה נמוך. אם ההון מנוצל באופן יעיל יותר הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר, ואם הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר הוא נמצא בעמדת מיקוח טובה יותר אל מול המעסיק, וגם השכר שלו יהיה גבוה יותר (עדויות לקשר בין פריון לשכר ניתן למצוא כאן). הגדלת הפריון היא הדרך הנכונה והחכמה להילחם ביוקר המחיה ולהעלות את המשכורות של אזרחי ישראל, במקביל למאבק כנגד הריכוזיות וחוסר התחרותיות.

 

סיכום

מדינת ישראל ניצבת כיום על פרשת דרכים.

באופן היסטורי היינו שונים ממדינות אחרות. ממשלות בהולנד, פינלנד או שוויץ מנסות בסך הכל למקסם את איכות החיים של אזרחיהן, בעוד שממשלות ישראל מנסות למלא ייעוד היסטורי בן אלפי שנים בלב סביבה עוינת. המחיר של השוני הזה גבוה יותר מתקציב הביטחון לבדו, וגבוה יותר מהסכום הישיר של ההטבות לפריפרייה. המשק שלנו פחות יעיל מהמשק ההולנדי והשוויצרי לא בגלל שהישראלים הם עצלנים או טיפשים, אלא מכיוון שהמשק הזה מכוון מלכתחילה למלא מטרות אחרות מלבד יעילות כלכלית, ביניהן נסיונות נואשים למנוע את התפשטות הבדואים בנגב.

לצעירים בארץ נמאס, הם רוצים איכות חיים, אך רבים עדיין אינם מבינים את ההבדל העקרוני הזה בין המערכת הכלכלית שבה הם חיים לבין מדינות אחרות. אתם לא עניים במקרה, ולא בזכות רשעותו של טייקון או טיפשותו פקיד ממשלה כלשהו. אתם עניים בכוונה, בגלל שההולנדי הממוצע חי במערכת שנועדה להפוך אותו לעשיר ומאושר ואתם חיים במערכת שיש לה גם (ואולי בעיקר) מטרות אחרות.

לגיטימי לחלוטין לטעון שלמאבקים הגיאוגרפים-דמוגרפים יש חשיבות אסטרטגית עליונה. ישנן גם סיבות אחרות ליוקר המחיה הגבוה בישראל, ואולי עדיף לטפל בהן. אבל חשוב שהציפיות שלנו יהיו בהתאם: כל עוד המדיניות הממשלתית בנוגע לפריפרייה נובעת בעיקר מהשיקולים האסטרטגיים הפריפרייה תישאר ענייה, הפריון הישראלי ישאר נמוך יחסית ורמת החיים בישראל לעולם לא תשיג את רמת החיים במדינות מערביות מתקדמות.

 

 

להמשך הפוסט

הטבות המס לחברת טבע – מדוע גם נפתלי בנט וגם סתיו שפיר טועים?

אורי כץ | 21.10.2013 | 11:59

בהמשך לדיון הציבורי סביב הטבות המס של חברת טבע פרסם נפתלי בנט את הסרטון הבא:

בתגובה לכך, פרסמו סתיו שפיר ומיקי רוזנטל סרטון משלהם:

 

אני מעריך את נפתלי בנט על כך שבניגוד ליאיר לפיד הוא מתעקש שלא לישר קו עם הפופוליזם הנפוץ בארצנו מאז המחאה החברתית, ובניגוד לנתניהו ואחרים הוא גם מתעקש להתווכח עם הפופוליזם הזה, ולא סתם מתעלם ממנו ומקווה שהוא ידעך מעצמו – כי הוא לא.

אך למרות הערכתי הרבה להשקפותיו הכלכליות של בנט דבריו בסרטון אינם מדויקים לדעתי, ולמרות הערכתי האפסית להשקפותיהם הכלכליות של שפיר ורוזנטל בתגובתם יש מידה מסוימת של אמת.

 

אידיאולוגיה או משוואת רווח והפסד?

מטרתה של המדינה היא לספק איכות חיים מקסימאלית לתושביה. כאשר מדובר למשל על מס הכנסה או הרכב הוצאות הממשלה, עולה הויכוח – מהי בדיוק המשמעות של "איכות חיים מקסימאלית"? האם עלינו למקסם פשוט תוצר לנפש, מן מדד כזה של איכות חיים ממוצעת, או שמא למקסם שקלול כלשהו בין תוצר לנפש לבין מדדי שוויון בהכנסות, בריאות, עוני, איכות הסביבה או דאגה לדורות העתיד? לפי אלו משקולות? אין כמובן תשובה אחת נכונה לשאלות האלו, וחלק מהמטרות סותרות אחת את השנייה.   

כאשר מדובר על מס חברות, לעומת זאת, אין ויכוח כזה. אין טרייד-אוף בין מטרות סותרות. מס חברות גבוה לא משפיע על השוויון באופן ישיר כמו מס הכנסה פרוגרסיבי, מכיוון שהוא משפיע על ההשקעות במדינה, על החלטותיהם של יזמים פוטנציאלים, על התעסוקה, על האחזקות של כולנו במניות החברות הגדולות דרך קרנות הפנסיה שלנו ועוד.

במדינות אחרות הבינו זאת מזמן. להלן שני תרשימים עבור מספר מדינות מערביות (מקור לנתונים ושמות המדינות – כאן):

 

התרשים העליון מתאר את מדד ג'יני לאי-שוויון אל מול שיעור ההוצאה על רווחה מתוך סך התוצר. כצפוי, ככל ששיעור ההוצאה על רווחה גבוה יותר מדד ג'יני נמוך יותר, המדינה יותר שוויונית. תוצאה זהה תתקבל גם אם נשים על ציר ה-X מדד של פרוגרסיביות מיסי הכנסה, שיעורי מע"מ, דמי אבטלה ומדדים דומים אחרים. התרשים התחתון מתאר את מדד ג'יני אל מול מס החברות הסטטוטורי, ושם הקשר הוא דווקא הפוך – במדינות יותר שוויוניות המס נמוך יותר. למשל, בכל המדינות הנורדיות מלבד נורווגיה מסי החברות הסטטוטוריים נמוכים יותר מאשר בארץ, ובארצות הברית מס החברות דווקא גבוה יותר.

כמובן, קורלציה איננה סיבתיות – לא יהיה נכון לומר שמדד ג'יני נמוך בגלל שמס החברות נמוך, אבל הנתונים הללו אמורים לפחות להצית ספקות אצל כל מי שחושב שמס חברות דומה לכל שאר סוגי המיסים. מס חברות הוא עניין פשוט של משוואת רווח והפסד, תועלת לעומת עלויות, ולא של אידיאולוגיה ואי-שוויון. אם בשבדיה הבינו את זה כבר לפני עשור, הגיע הזמן שגם לארצנו הקטנה המסר יחלחל.

אבל טבע לא שילמה מס חברות רגיל – היא קיבלה הנחה. איך הנחות מס נכנסות לחישוב התועלות והעלויות?

 

הקצאת מקורות טבעית, הקצאת מקורות מעוותת

כאשר משקיעים נדרשים להחליט כיצד להשקיע את כספם, הם בוחנים את הסביבה. אם הממשלה איננה מנסה להשפיע עליהם על ידי תמריצים שונים, הם ישקיעו את הכסף היכן שהוא יניב להם את התשואה הגבוהה ביותר. השקעה זו תהיה בהתאם לביקושים בעולם, ליתרונות היחסיים של המדינה, ולתחזיות עתידיות. זאת הקצאת המקורות "הטבעית" של המשק. כל עוד אין כשלי שוק כגון השפעות חיצוניות, הקצאת המקורות הטבעית ממקסמת את פוטנציאל הייצור של המשק. היא לא "טובה" ולא "רעה", אלא פשוט ממקסמת את העושר.

תמריצים ממשלתיים כגון הטבות מס או סובסידיות המכוונים השקעות במיוחד לפריפריה, במיוחד לחברות היי-טק, במיוחד לחברות קטנות או גדולות, מקומיות או זרות, יצואניות או יבואניות או בכל אופן סלקטיבי אחר מעוותים את הקצאת המקורות של המשק. נדרש לנמק אותם על ידי קיומו של כשל שוק כלשהו, כפי שמציינים גיא נבון ורוני פריש מבנק ישראל במחקרם אודות חוק עידוד השקעות הון (במתכונתו הקודמת):

"ניתן להצדיק סבסוד הון אזורי אם להשקעות אמורות להיות השפעות חיצוניות חיוביות ברמת האזור  – כלומר אם חלק מפירות ההשקעה אינם נופלים לידי היזם, אלא גולשים אל יתר הפעילים באזור (פירמות, עובדים, רשויות מקומיות וכו'). ההשפעות החיצוניות עשויות לנבוע בעיקר מיתרונות למיגוון ומיתרונות לגודל באזור גיאוגרפי: הקמת מפעל באזור גיאוגרפי מרוחק ודליל- אוכלוסייה תגדיל את הרווחה של כלל המתגוררים באזור, גם של אלה שאינם מועסקים בו, בשל תרומתה לגיוון אפשרויות התעסוקה, הצריכה והבילוי באזור. לפיכך מפעל מרוחק תורם למשק יותר ממפעל שרווחיותו דומה השוכן במרכז הארץ, שם אפשרויות תעסוקה רבות ומגונות."

נשמע טוב, בתיאוריה. האם זה עובד?

במחקרם מביאים נבון פריש סקירה של מחקרים קודמים על חוק עידוד השקעות הון. חוקרים שבחנו את החוק מאז שנות השבעים מצאו כי התמריצים הגלומים בו גורמים לביצוע פרויקטים לא כדאיים, לאי יעילות בייצור, להקמת מפעלים שסיכוי הישרדותם נמוכה, להעדפת תעשייה מסורתית ולא יציבה על חשבון תעשייה מתקדמת, וכי הוא אינו משפיע על האבטלה (המפעלים ממוקמים ב"שולי הפריפריה" הקרובים למרכז ועובדים רבים מגיעים מהמרכז – למשל, מחקר משנת 2005 מצא כי 43% מעובדי אינטל מתגוררים מצפון לקריית מלאכי). נבון ופריש מוצאים במחקרם על השפעות החוק בשנים 1990-1999 כי בשנים אלו החוק דווקא לא הביא לעיוות בהקצאת ההון במשק, אך המענקים וההקלות במיסוי לא הובילו להגדלת ההשקעה הפרטית והתעסוקה בפריפריה.

קשה לאמוד אמפירית את השפעותיו של החוק משלל סיבות טכניות, אך הספרות המחקרית בנושא מצביעה על הכיוון: כשל שוק או לא כשל שוק, באופן היסטורי לא ניתן להראות תרומה כלשהי של החוק לכלכלת הפריפריה בישראל, ובהחלט ייתכן שהוא אף פגע בתושביה על ידי יצירת תלות בתעשיות מסורתיות ולא רווחיות שאינן דורשות הון אנושי גבוה. בשנת 2010 שונה החוק באופן משמעותי, ועוד מוקדם לדעת מהן השפעותיו של החוק החדש. בכל אופן, ישנה ספרות אמפירית על עיוות הקצאת המקורות גם במדינות אחרות, המלמדת על פגיעה משמעותית בפוטנציאל הכלכלי שלהן. זה לא סתם דיון תיאורטי של כלכלנים, זה אומר שכל אחד ואחד מאיתנו עשיר הרבה פחות ממה שהוא היה יכול להיות.

כשלי שוק הם אולי התירוץ, אבל הסיבה המרכזית בעולם לעיוות בהקצאת המקורות היא שחיתות, פרוטקציוניזם והטבות לקבוצות לחץ. חוק עידוד השקעות הון יצר תמריצים נרחבים לשחיתות: בשני העשורים האחרונים נרשמו מקרים רבים של רמאויות מצד בעלי עסקים המעוניינים להשיג הטבות במסגרת החוק, או בכירים במשרד התעשייה והמסחר שקיבלו שוחד בתמורה להטבות שמציע החוק. גם כאשר המדינה מסבסדת מים לחקלאים, מסבסדת לימודים גבוהים או מגייסת צעירים מוכשרים לצה"ל היא מעוותת במידה מסוימת את הקצאת המקורות של המשק (שכוללים גם חומרי גלם וכוח עבודה), במובן רחב יותר. לרוב ההסדרים האלו נקבעים ללא נימוק ברור בנוגע לכשלי שוק, וללא בחינה של עלויות אל מול תועלות.

חשוב להדגיש שוב שלא כל הקצאת הון "טבעית" היא "טובה", גם כשאין כשלי שוק, וזאת משום שמטרתה של המדינה היא למקסם אושר ולא עושר. אפשר לומר שאנחנו מוכנים לוותר על קצת תוצר וצמיחה כדי להחזיק את הפריפריה – לוותר על עושר בשביל להשיג מטרות חברתיות או אסטרטגיות. אך זה סביר רק כל עוד כולנו מבינים מהו המחיר שאנחנו משלמים, ואני בספק רב שמישהו ממקבלי ההחלטות, הפוליטיקאים, העיתונאים והטוקבקיסטים שמביעים דעה נחרצת בנידון מבין מהו המחיר. בדרך כלל כאשר אנשים מבינים את המחיר שהם נדרשים לשלם כל המילים היפות אודות אידיאולוגיה וסולידריות מושלכות לפח, כפי שניתן לראות למשל בהתנגדותם של תושבי רמת אביב לבניית מעונות הסטודנטים החדשים של אוניברסיטת תל-אביב.

 

מדוע נפתלי בנט, סתיו שפיר ומיקי רוזנטל טועים

לעיתים הנחות מס לחברות גדולות משתלמות עבור המדינה, ולעיתים לא. אין כאן תשובה חד משמעית. בסרטו בנט מתמקד בתועלת שבמשיכת חברות גדולות לישראל, בעוד ששפיר ורוזנטל טוענים שניתן להשיג את אותן התועלות גם על ידי השקעה בחברות מקומיות קטנות יותר. במידה מסוימת שני הצדדים צודקים. אך במידה רבה יותר, שניהם טועים.

נפתלי בנט צודק כשהוא אומר שמדינת ישראל תרוויח ממשיכת חברות זרות גם אם מס החברות יהיה אפסי, הוא צודק בכך שהשקעות במשק הם אינטרס עליון של מדינת ישראל, וגם בכך שההתקפות על טבע הן פופוליזם זול. אך הוא טועה כשהוא מתייחס לאותם 3,000 עובדים פוטנציאלים שיגיעו בעקבות השקעה זרה בתור מובטלים במקרה שבו אותה החברה לא תגיע לארץ. האבטלה כיום במשק היא נמוכה, סביר שאותם עובדים ימצאו מקומות עבודה אחרים. למשק הישראלי אין בעיה של ייצור מקומות עבודה חדשים, אפילו כשהגיעו לכאן מאות אלפי עולים מבריה"מ בשנות התשעים האבטלה לא גדלה באופן משמעותי.

כמובן, אם נעלה את מס החברות ל-50% האבטלה תזנק לשמיים, אבל אין סיבה לתת הנחה לחברה ספציפית כזו או אחרת. כן, המשק הישראלי זקוק לחברות גדולות, אבל לא בכל מחיר, ולא לכל חברה גדולה שקיימת. ללא התערבות ממשלתית, אם המס יהיה נמוך מספיק יגיעו לפה החברות שמסוגלות לנצל את היתרונות היחסיים של מדינת ישראל באופן הטוב ביותר. כאשר יש התערבות ממשלתית זה כבר תלוי בטעמו האישי של הפקיד או השר שאחראי לקבל את ההחלטה על ההטבות, ושנה לאחר מכן יגיע שר חדש עם דעות חדשות וישנה הכל. אחת הביקורות המרכזיות על חוק עידוד השקעות הון תמיד הייתה השינויים התכופים בקריטריונים – יזמים נדרשים לתכנן עשורים שלמים קדימה ולא אוהבים סביבה לא וודאית.

שפיר ורוזנטל צודקים כשהם אומרים שגם השקעה בעסקים קטנים, מקומיים, יכולים לייצר תעסוקה לאותם 3,000 עובדים פוטנציאלים. אבל הם טועים בטענתם כי השקעה שכזו עדיפה במובן כלשהו על השקעה ב-4 חברות ענק. אין שום דבר טוב במיוחד בעסקים קטנים. משק לא יכול להתבסס רק על עסקים קטנים בדיוק כפי שרצוי שהוא לא יתבסס רק על מספר קטן של חברות ענק. תחת "מגרש משחקים שטוח" המחירים היחסיים יביאו את ההשקעות למצב אופטימאלי למשק, בלי מעורבות של פוליטיקאים שיש להם חיבה אישית לעסקים קטנים או לחברות היי-טק מסיבות כאלו ואחרות. כמו כן, שפיר, רוזנטל וחבריהם למפלגה טועים בתמיכתם בשיעור מס חברות גבוה יותר, ועצוב שהם בוחרים לקחת דוגמה דווקא מצרפת ולא ממדינות קצת יותר מוצלחות ודומות לישראל בגודלן כגון המדינות הנורדיות, הולנד, שוויץ ואחרות.

 

מס החברות

מס החברות צריך להיות נמוך ככל האפשר, על מנת שחברות בין לאומיות בכלל ישקלו להקים כאן את המפעל הבא שלהן ולא על גדות אגם שוויצרי ציורי, ועל מנת שיזמים ישראלים יקימו את החברה הבאה שלהם ברעננה ולא בעמק הסיליקון. כפי שכתבתי בעבר, מחקרים שונים מעידים על כך שמס החברות הוא המס המשפיע ביותר על צמיחתן של מדינות, ולכן לא מפתיע שהוא במגמת ירידה כמעט בכל מדינות המערב (מלבד ישראל). ההבדלים בגובה מס החברות במדינות מפותחות נובעים בעיקר מהבדלים בגודל השוק הפנימי של המדינות – המס הוא גבוה במדינות עם שוק פנימי גדול כגון גרמניה, ארצות הברית ויפן. את ישראל יש להשוות למדינות בגודל שלה. עלינו לפצות על התשתיות הגרועות שלנו ועל המצב הביטחוני הבעייתי במס חברות נמוך יותר מהמקובל במדינות אירופאיות מסדר הגודל של ישראל. התגובה החכמה לגילוי "המפתיע" של עיתון גלובס, לפיו פרוקטר אנד גמבל מעדיפה לרשום את רווחיה בשוויץ ולא בארץ תודות למיסוי החברות שם (גם גיל שוויד אמר בעבר דברים דומים על צ'ק-פוינט), צריכה להיות הפחתת המיסוי בארץ ולא פרץ של זעם צדקני המשול להטחת הראש בקיר.

כמו כן, מס החברות צריך להיות אחיד ככל האפשר, על מנת שלא לעוות את הקצאת המקורות במשק. יתכן שפה ושם ראוי לנסות לפתות חברה גדולה להשקעות בארץ, אולי מכיוון שיש השפעות חיצוניות לקיומן של החברות האלו. אבל כל מקרה כזה צריך להיקבע לגופו של עניין, תוך שקיפות ציבורית מלאה, לפי שיקולים קרים של רווח והפסד, ועם נימוק ברור שמבהיר מדוע רצוי במקרה זה לעוות את הקצאת המקורות הטבעית במשק. אלו צריכים להיות מקרים נדירים למדי.

למשל, אפשר לדמיין מדינה היפותטית שבה לא קיימת תעשיית ביו-טק. שר האוצר מחליט שביו-טק הוא הדבר הבא, פותח חוגים רלוונטיים באוניברסיטאות המובילות, ומשכנע חברת ביו-טק גדולה להגיע למדינה על ידי הטבות מס חריגות. עובדי החברה שהגיעה למדינה צוברים ניסיון וידע, חלקם עוזבים ופותחים חברות משלהם, וכעבור 20 שנים ישנה במדינה תעשיית ביו-טק משגשגת. יש כאן סוג של כשל-שוק מכיוון שדרושה השקעה ראשונית בשביל שהתעשייה תקום, ובלעדיה זה לא יקרה (יתרונות לגודל).

זה יכול להצליח אם שר האוצר צדק בניחוש שלו לגבי עתידה של תעשיית הביו-טק. אבל נשאלת השאלה – האם לאחר הגעת חברת הביו-טק הראשונה עדיין משתלם לתת הנחה מיוחדת במיסים לחברות ביו-טק נוספות? לחברות ביו-טק מקומיות? ההשפעות החיצוניות שלהן יהיו פחותות בהרבה. והאם הסיפור הזה בכלל רלוונטי לישראל, כאשר כבר יש לנו כאן מגזר היי-טק משגשג? ומה אם הניחוש של שר האוצר מוטעה?

 

סיכום

מס החברות הוא לא עניין לוויכוחים אידיאולוגים. יש נתונים והם ידועים לכל, התיאוריה הכלכלית די חד משמעית בנושא, הקונצנזוס בקרב המומחים חזק, ונראה שכל מדינות העולם המערבי (מלבד ישראל) פועלות על פי אותה המדיניות. מעורבות תכופה של פוליטיקאים בנושא עלולה להיות מזיקה יותר מאשר מועילה. במקום להעלות את מס החברות שמשלמת טבע, עדיף להוריד את המיסים שכל שאר החברות משלמות לרמה נמוכה יותר (בהדרגה כמובן, על מנת שהמדינה לא תיכנס לגירעון), כפי שנעשה בשאר מדינות העולם. 

היכן שניתן רצוי שלא לעוות באופן ישיר את הקצאת המקורות, אלא להקצות כספים למטרות חברתיות על חשבון תקציב הממשלה אחרי שהקצאת המקורות כבר נעשתה, אחרי שהמשקיעים כבר השקיעו היכן שהם רצו להשקיע מלכתחילה. בנוגע לתעסוקה בפריפריה, למשל, עדיף להשקיע בתשתיות המאפשרות לתושבים לעבוד במרכז הארץ ולא לנסות לדחוף בכוח את תעשיית ההיי-טק למקומות שהיי-טקיסטים עשירים פשוט לא רוצים לגור בהם, רחוק מאוניברסיטאות מחקר מובילות ומחברות היי-טק אחרות (דווקא העברת בסיסים צבאיים לנגב ופינוי שטחי אדמה מבוקשים במרכז הארץ היא דוגמה חיובית לשיפור בהקצאת המקורות, שבוודאי תתרום רבות למשק).

במדינה מתוקנת ראש הממשלה ושריו לא היו מדברים עם בעלי הון – לא כאשר הם מפטרים עובדים, לא כאשר הם מחפשים הזדמנויות השקעה, ולא כאשר הם שולחים את הלוביסטים שלהם על מנת להילחם ברגולציה. לפוליטיקאים יש את התפקיד שלהם במערכת, לאנשי העסקים את התפקיד שלהם, אין צורך לערבב בין השניים והחוקים צריכים להיות אחידים לכולם. זה כמובן אידיאל, אבל זה האידיאל שיש לשאוף אליו. מדינת ישראל זקוקה ליזמים ומשקיעים, ואם נבנה את המערכת כמו שצריך, אם נהיה לשם שינוי חכמים ולא רק צודקים, הם יבואו לכאן מרצונם החופשי.

 

להמשך הפוסט