פוסטים בנושא: ישראל

שקרים, שקרים גסים וסטטיסטיקה: כיצד ייתכן שהישראלים חושבים שמצבם הכלכלי מידרדר למרות שההפך הוא הנכון?

אורי כץ | 14.12.2014 | 14:45

תקציר

רשומה זו נועדה להפריך את הטענה הנפוצה בציבור ובתקשורת שלפיה מצבם הכלכלי של מרבית אזרחי מדינת ישראל נמצא במגמת הידרדרות לפי מדדים רבים. בפרק הראשון אני מתאר דוגמה לחוסר האובייקטיביות התקשורתית בנושא ולתוצאותיו, מתאר את הבלבול בין טענות הנוגעות למגמה (ישראל של היום לעומת ישראל בעבר) לבין טענות הנוגעות למצב היחסי (ישראל לעומת מדינות אחרות), ומעלה השערות בנוגע למקור ההטיה התקשורתית בנידון. בפרק 2 אני מסביר מדוע השכר הממוצע והחציוני לא נשחק, ויוקר המחיה נמצא במגמת שיפור. בפרק 3 אני מסביר מדוע אי השוויון ושיעורי העוני נמצאים גם הם במגמת שיפור. בפרק 4 אני מתאר נתונים על צריכה וחובות המתארים גם הם שיפור ברמת החיים של אזרחי ישראל. בפרק 5 אני מזכיר את המגמות החיוביות בנוגע לאבטלה ותעסוקה. בפרק 6 אני מתייחס למחירי הדיור, הנתון היחיד שלא מציג מגמת שיפור בשנים האחרונות. פרק 7 עוסק בקצרה במספר נושאים נוספים: תחזית דירוג האשראי של ישראל, הוצאות הציבור על בריאות וחינוך ושכר המשכילים. פרק 8 מסכם עם שלוש שאלות חשובות: האם ייתכן שההתקדמות ברמת החיים בישראל מהירה אפילו יותר מכפי שתיארתי כאן? מי אחראי למגמות החיוביות? ומה אתם יכולים לעשות בקשר לדברים הכתובים כאן?

אני מתנצל בפני הקוראים המסורים על אורכה של הרשומה, אך כל מאמר קצר יותר בהכרח לא יהיה מקיף מספיק על מנת לענות על כל טיעוני הנגד שאני מכיר משלל וויכוחי עבר בנידון. תודה לאיתי ואסף על ההערות המועילות ועל כך שהכריחו אותי למחוק מהטיוטה הראשונית את מרבית הקללות הגסות.

 

פרק 1: הקדמה

1.1 חוסר האובייקטיביות ותוצאותיו

להלן קטע הלקוח מהודעה לתקשורת של בנק ישראל:

"תוואי השכר מתחילת העשור הקודם מלמד כי התשובה לשאלה "בכמה עלה השכר?" מושפעת משמעותית מהנקודה שבוחרים להשוות אליה. באיור 1 ניתן לראות כי לצד מגמת גידול ארוכת טווח, השכר הריאלי מתפתח בין שנים בודדות באופן תנודתי, ולכן מדידת השינוי בו בתקופה זו תלויה מאוד בשנת הבסיס. לשם המחשה, משנת 2001 עד 2013 השכר ירד, אולם משנת 2003 הוא דווקא נמצא במגמת עלייה, וזו דומה להתפתחות השכר גם בטווח הארוך יותר."

ועוד משפט מהמשך ההודעה:

"משנת 2001 השכר נטו גדל ב-0.7% לשנה, והשכר ברוטו ב-0.2%-".

מהי הכותרת שהייתם מעניקים להודעה הזו של בנק ישראל?

ובכן, אפשר לחשוב על כל מני כותרות. למשל הכותרת "מדידת השינוי בשכר תלויה בשנת הבסיס", או "משנת 2003 השכר נמצא במגמת עלייה הדומה להתפתחות השכר בטווח הארוך", או פשוט לכתוב שמשנת 2001 השכר גדל בנטו וירד בברוטו.

ובכן, בעיתון דה-מרקר החליטו להעניק לכתבה שסיקרה את ההודעה של בנק ישראל את הכותרת הבאה: "לא גומרים את החודש? השכר הריאלי בישראל ירד ב-0.2% מאז 2001". אם אני זוכר נכון זו גם היתה הכותרת הראשית של המהדורה המודפסת באותו יום. הירידה של 0.2%, שמושפעת כאמור מבחירת השנה (2001 היא בדיוק רגע לפני התפוצצות בועת הדוט-קום ותחילת האינתיפאדה השנייה), איננה מרכזית בשום צורה בהודעה של בנק ישראל, ומה שמשפיע על יכולתו של הציבור "לגמור את החודש" זה השכר נטו, שכאמור, עלה ב-0.7%.

ומה כתבו באותו הנושא ב-Ynet?

"המספרים לא משקרים: השכר בארץ ירד. בנק ישראל קובע חד משמעית: משנת 2001 ועד 2013 ירד השכר הממוצע ב-0.2% – משכר של 9,290 שקל ל-9,051 שקל."

שני עיתונים שונים, בבעלות שונה, עם אג'נדה שונה בנושאים רבים, שבחרו לעוות את ההודעה לתקשורת בדיוק באותו האופן והעניקו כותרת כמעט זהה שנוגדת לחלוטין את רוח ההודעה של בנק ישראל. ולסיכום, גולן פרידנפלד מכלכליסט מעוות גם הוא את רוח ההודעה של בנק ישראל (ראו בסוף למטה), אם כי לפחות לא נותן לה כותרת שקרית.

זו לא דוגמה מקרית.

בשנים האחרונות מריצה התקשורת הכלכלית בישראל קמפיין שמטרתו לשכנע את הציבור שמצבו הכלכלי הולך ומידרדר, למרות שכמעט כל נתון אפשרי מצביע בדיוק בכיוון ההפוך, והקמפיין הזה הולך להתחזק בחודשים הקרובים לקראת הבחירות. אני לא חושב שהקמפיין התקשורתי הזה הוא עניין מתוכנן ומתוזמן מלמעלה; ההשערה האישית שלי היא שמרבית אנשי התקשורת הכלכלית שייכים לשמאל ולכן נוח להם להיתפס לאיזו הנחת בסיס שלפיה המצב מידרדר בתקופה שישנן ממשלות ימין בשלטון, ומכיוון שהם ממוקדים סביב אנקדוטות ורגשות ולא מכירים כל כך את הנתונים הם לא מטילים ספק באותה הנחת בסיס וממשיכים לחזור עליה כאילו היא הייתה אמת. והיא לא.

כך או אחרת, זהו קמפיין שמתנהל בצורה אחידה בכל כלי התקשורת הכלכליים, ויש לו השפעה על הציבור. מדינת ישראל כיום סובלת מאשליה המונית: האמונה שמצבה הכלכלי של המדינה, של עם ישראל, מעמד הביניים, העניים, מה שתרצו, הולך ומידרדר בעשור האחרון. לאחרונה פרסמה הלמ"ס את מדד אמון הצרכנים לחודש נובמבר 2014, המתאר את האופטימיות או הפסימיות של צרכנים בישראל בהשוואה לתקופות קודמות ומדינות אחרות (מספרים שליליים מתארים פסימיות). ראו לדוגמה את הגרף הזה מסוף המסמך:

 

צרכני ישראל הם לא רק שניים ברמת הפסימיות שלהם מבין המדינות המתוארות, הם גם האזרחים היחידים בחלק התחתון של התרשים הזה שחיים במדינה שכמעט כל נתון אפשרי עבורה מעיד על מגמת שיפור עקבית בשנים האחרונות.

כן, שמעתם נכון: הנתונים, שעוד נעסוק בהם בהרחבה, לא מעידים על שום צורה של הידרדרות. צריך לחפור בהם במשך זמן רב ולבצע ניתוחים מורכבים במיוחד כדי למצוא רמזים להידרדרות כלשהי, מלבד העלייה של מחירי הדיור (נגיע גם אליה, אל תדאגו).

זה לא אומר שלא תיתכן הידרדרות בעתיד. בהחלט יכול להיות ששבוע לאחר פרסום הרשומה הזו המשק הישראלי יקלע למשבר כלכלי חסר תקדים. הכל יכול לקרות. אבל האמונה היא שאנחנו כבר בעיצומו של תהליך הידרדרות, וזה פשוט לא נכון.

ישראלים רבים פשוט מסרבים לקבל את הנתונים. הם מתעקשים שהלמ"ס מזייף נתונים למרות שאין לו שום תמריץ לעשות כך ומדובר על שלל נתונים ממקורות שונים, הם טוענים שהנתונים משקרים או מפספסים משהו חשוב – הם פשוט לא מוכנים להסתכל אל המציאות בעיניים, וככל שמציגים בפניהם יותר עדויות כך עולה רמת ההתנגדות, ההכחשה והחשיבה הקונספירטיבית. והם לעולם לא יציגו נתונים סותרים משלהם, כמובן, כי אין כאלו.

זוהי תופעה מדהימה ועצובה שמטילה ספק בעצם יכולתו של הציבור לבחור באופן מושכל את האנשים שינהלו את כלכלת המדינה – פגם משמעותי בליבה של השיטה הדמוקרטית. מאז המחאה החברתית יותר ויותר אנשים מתעניינים בנושאים כלכליים, אך זוהי תופעה מבורכת אך ורק אם אזרחי המדינה מעוניינים להביט בנתונים, לקרוא ולהבין את התמונה המורכבת. אם ניכנע לכל מני אשליות המוניות, ואם נלך כתוצאה מכך אחרי כל מני נביאי שקר שמבטיחים לנו מהלכים כלכליים פופוליסטיים, התוצאה תהיה שלילית. למעשה, התוצאה כבר שלילית.

אך לפני שנגיע לנתונים חשוב להבין את הבלבול המרכזי שיוצר את חוסר ההבנה הזה ואת מקורותיו.

 

1.2 הבלבול בין מגמה למצב יחסי

בכל פעם שאני מעז לכתוב שהשכר הריאלי בשנים האחרונות עלה ולא ירד, התגובה הראשונה שאני מקבל היא "אז אתה טוען שהכל טוב פה?". מקורה של תגובה זו בכשל לוגי חמור.

לא, אני לא טוען שהכל טוב פה. אלו שתי טענות שונות לחלוטין.

הגרף הבא מציג לדעתי באופן הנכון ביותר את מצבם היחסי של אזרחי מדינת ישראל, יחסית למדינות אחרות. הנתון הוא ההכנסה החציונית למשק בית, בדולרים, כשהיא מותאמת לכוח קנייה (כלומר למחירים בכל מדינה), בשנים 2011-2012 (מקור לנתונים – כאן).

 

עזבו אתכם מסיפורים על מחירי מילקי והשוואות של שכר ממוצע – הגרף הזה מתחשב במחירי סל שלם של מוצרים ומראה לכם הכנסה חציונית של משק בית. לא אנקדוטות, נתונים מקיפים. יותר טוב מזה לא תקבלו.

אז מה דעתכם על המיקום של ישראל?

אני חושב שאנחנו רחוקים מלמצות את הפוטנציאל שאולי היה לנו פעם, את ההון האנושי שבאמת נמצא כאן. לא רק המיקום היחסי מדאיג, אלא גם ההפרשים המשמעותיים בינינו לבין שורה של מדינות הנמצאות באזור של 25,000 דולרים ולמעלה מכך. סביר שהמיקום שלנו יראה קצת יותר טוב אם נשמיט מהניתוח את החרדים והערבים, אבל גם במדינות אחרות ישנם מהגרים, מגזרים עניים ועבודה בשוק השחור. אנחנו פשוט גרועים, לא יעילים, לא תחרותיים, ועניים יחסית למדינות מערביות אחרות – וזה עוד מבלי להזכיר את אי השוויון הגבוה יחסית שרבים מוטרדים ממנו.

זו דעתי על המצב היחסי של ישראל, המדינה הענייה במערב שתוך 2-3 דורות הצליחה לקחת את האליטה הכלכלית של אירופה וארצות האיסלאם ולהעניק להם הכנסה חציונית שנמצאת אי שם בין ספרד לסלובקיה. פאקינג סלובקיה.

סליחה על הקללות.

איך זה קרה? איך ניתן לתקן את המצב? שאלות מצוינות, אבל לפעם אחרת. אנחנו כאן כדי לדבר על מגמות, לא על הסיבות למצב היחסי, והמצב היחסי הגרוע לא אומר שהמצב האבסולוטי מידרדר. המצב היחסי לא אומר שום דבר על מגמות.

מדינה יכולה להיות במגמת שיפור דרמטית ועדיין להיראות רע בתמונת מצב יחסית, ומדינה יכולה להיראות מצוין בתמונת מצב יחסית כשהיא נמצאת במגמת הידרדרות מדאיגה.

נתוני עבר מעידים על כך שישראל נמצאת באותו מקום יחסי פחות או יותר כבר שנים רבות, ומצבם של אזרחי כל המדינות שברשימה שלמעלה וכמעט כל מדינות העולם הולך ומשתפר בקצב דומה. גם אם אנחנו לא מתקדמים מהר כמו חלק מהמדינות האחרות, זהו דבר שונה לגמרי מהידרדרות אבסולוטית, מ"שחיקת מעמד הביניים" ומכל הסופרלטיבים השקריים שנזרקים פה כלאחר יד ונלקחים על ידי כולם בתור אמת מובנת מאליה. אם מעמד הביניים ישראלי בסך הכל מתקדם פחות מהר ממעמד הביניים השבדי, אין כאן שום שחיקה. שום דבר לא קורס.

 

1.3 מדוע מטעים אתכם?

אז בואו נחשוב לרגע: למה כל כך הרבה אנשים רוצים שתתבלבלו בין שני הטיעונים לגבי המצב היחסי והמגמה, שתסיקו מכך שהמצב היחסי לא משהו לגבי מגמה של הידרדרות שתכף נראה שהיא איננה קיימת?

ובכן, זו אבחנה חשובה מאוד: אם ישראל נמצאת במצב רע אבל המגמות הן חיוביות אז זה אומר שאי אפשר להאשים את הממשלה הנוכחית או את זו שלפניה במצב הרע.

זהו שורש הבעיה – אין שום דבר מנחם בלהגיד שהחיים כאן גרועים מבלי שתהיה כתובת ברורה שניתן להאשים בכך. אתם שואבים נחמה מכך שאני אומר לכם שלוי אשכול ופנחס ספיר אשמים בכך שרמת החיים כאן כיום נמוכה בהשוואה להולנד? אותי אישית זה לא מנחם במיוחד, שניהם שוכבים עמוק מתחת לאדמה כבר כ-40 שנים.

בדרך כלל כלי התקשורת הישראלים הם לא "כלבי השמירה של הדמוקרטיה", "אור השמש המחטא" או כל עיטור יפה אחר שהם מעניקים לעצמם. לעיתים הם עוסקים בהגנה על קבוצות הלחץ שמממנות אותם או בתמיכה בפוליטיקאים החביבים על בעליהם, ובמקרים אחרים הם מנסים למקסם מכירות, לייקים, שיתופים ותשומת לב לקיומם – ועל מנת לעשות זאת נדרש לנחם את הציבור הרחב, להציג מולו אשמים ברורים שניתן לכוון אליהם את האגרסיות. לשם כך כלי התקשורת חייבים לנסות ולהוכיח שהמצב מידרדר, בכל תחום, גם בתחומים שבהם הוא באמת מידרדר וגם כאשר הוא לא. שלא תבינו אותי לא נכון, ישנם מספר צדיקים בסדום (כגון מירב ארלוזורוב, נחמיה שטרסלר, סבר פלוצקר, ואולי פספסתי עוד), אבל הם מעטים מדי וקולם אינו נשמע.

התגובות שאני מקבל לטיעונים האלו הן לרוב אישיות. מגיבים טוענים שאני מנותק, שאני חי טוב במגדל השן האקדמי, ובגלל זה אני בטוח שכל השאר מתבכיינים לשווא. מעבר לכשל אד-הומינם הטמון בטענות אלו, חשוב לי לציין שהן אינן נכונות: אני לא "חי טוב", אני מכיר אנשים אחרים שלא חיים טוב, ואני בטוח שיכולתי לחיות הרבה יותר טוב לו הייתי נולד במדינה אחרת. אבל אני יודע שמצבי האישי ומצבם של חברי לא רלוונטי לשאלה הכללית יותר הנוגעת לחיים במדינת ישראל; הדבר היחיד שרלוונטי לשאלה הזו הם הנתונים המצרפיים אודות כלל האוכלוסייה.

אם למישהו מקוראי הרשומה ישנה בעיה עם הנתונים שאציג בהמשך, התגובה ההוגנת היא אך ורק הצגתם של נתונים חלופיים או הסבר אפשרי רציני לעיוות משמעותי בנתונים. אנקדוטות הן לחלוטין לא רלוונטיות כאן, וגם הראיון ההוא עם ראש הלמ"ס שתמיד שמים לי בתגובות לא באמת אומר את מה שאנשים טוענים שהוא אומר, כפי שילמד כל אחד שיטרח לקרוא את הראיון ולא רק את הכותרת שגלובס העניקו לדברים. ועוד בקשה: גם אם נורא דחוף לכם לכתוב טוקבק עם הציטוט של בנימין ד'יזראלי (או מארק טווין?) אודות שלושה סוגי שקרים וסטטיסטיקה וכו' – עוד משהו שאני מקבל בקביעות על כל רשומה שבה מופיע גרף שסותר איזו אנקדוטה שמישהו שמע – שימו לב שכבר השתמשתי בה בכותרת הרשומה כך שאתם לא מקוריים. תודה.

שאלת המגמה היא שאלה אמפירית, ונתונים מצרפיים הם הגורם היחיד שיכול לספק תשובה עבורה. אז בואו נעבור לעסוק בהם. 

 

פרק 2: שכר

2.1 שכר ריאלי

שכר ריאלי הוא שכר בניכוי השפעת המחירים. עוד משהו שרבים מתבלבלים בנוגע אליו: תגובה שלפיה "אולי השכר הריאלי עלה, אבל המחירים עלו יותר מהר" היא שגויה לוגית. זה לא יכול לקרות. השכר הריאלי כולל בתוכו התחשבות בשינוי במחירים של סל מוצרים שצרכן ממוצע צורך. ייתכן שהמחיר של מוצר ספציפי, נגיד דירות, עלה יותר מהר מהשכר הריאלי, אבל זה לא יכול לקרות לגבי סל המוצרים כולו, ומחירי הדירות נכנסים לשם בהתאם להשפעותיהם על הוצאות משקי הבית. נדבר על דירות בהמשך.

הטענה הנפוצה בעיתונות הכלכלית בנוגע לשכר הריאלי מדברת על "שחיקה", או במקרה הטוב על סטגנציה. הטענה הזו שגויה לחלוטין, כפי שניתן לראות בהודעת בנק ישראל שאיתה פתחתי את הרשומה – הודעה שלא חידשה דבר לכל מי שהציץ אי פעם בנתונים. חשוב לציין שהתמונה גם איננה וורודה ומופלאה מאין כמוה, השכר הריאלי לא צומח בקצב חסר תקדים, אבל הוא לא נשחק וגם לא נמצא במצב של סטגנציה.

להלן השכר הריאלי למשרות שכיר משנות השבעים ועד היום, לפי מחירי 2004, הנתונים מבנק ישראל:

 

וכך הוא נראה אם אנחנו מתחילים מ 1995:

 

נתחיל ממה שאין פה: אין פה סטגנציה. השכר הריאלי לא קבוע ולא מדשדש ולא נעליים. די לומר את זה בבקשה. סטגנציה זה אומר קו ישר, אופקי וקבוע, בלי עליות וירידות, ואדם צריך ראייה ממש גרועה כדי להסתכל על הגרף הזה ולומר שיש כאן קו אופקי קבוע.

אז מה כן יש פה?

מאז שנות השבעים אנחנו רואים מגמת עלייה די ברורה, פחות או יותר לפי קו ישר, עם תנודות מעל ומתחת לקו הישר בתקופות שונות. בשנות האלפיים אנחנו רואים מספר מגמות: זינוק דרמטי בשכר עד 2001, ירידה חדה, התאוששות עד 2008, עוד ירידה, והתאוששות שממשיכה עד נקודת הזמן הנוכחית. הזינוק של תחילת העשור הקודם נבע במידה רבה מבועת ההיי-טק (שכר ריאלי הוא ממוצע ומושפע משכרם של העשירים), לאחר התפוצצות הבועה ותחילת האינתיפאדה השנייה ישראל נכנסה למשבר כלכלי קשה, שר האוצר דאז בנימין נתניהו התניע שורה של רפורמות מוצדקות, והמשק חזר להתאושש. ההתאוששות הזו נקטעה במשבר של 2008 שהוביל שוב לירידה בשכר עד 2010, ואז חזרנו למגמת עלייה עד היום.

נושא נוסף שנכנס כאן הוא הגידול בשיעורי התעסוקה באותה התקופה: בעקבות הרפורמות של ביבי ישראלים רבים נכנסו למעגל התעסוקה "מלמטה", מה שמושך למטה את הממוצע אבל כמובן שמדובר במגמה חיובית ולא שלילית. ניתן לראות זאת בנתונים הבאים, גם הם מבנק ישראל:

 

זה כל הסיפור. הוא לא פשוט מספיק כדי לדחוס אותו בכותרת, אבל גם לא מסובך מדי.

בכלי התקשורת הישראלים לא יספרו לכם אותו. הם בדרך כלל יספרו לכם שהשכר ירד או נשאר באותו המקום בהשוואה ל- 2001, או ל- 2007.

זה שקר.

הם פשוט בוחרים על הגרף של השכר הריאלי את שתי הנקודות היחידות שמאפשרות לדבר על סטגנציה או על ירידת שכר. זה לא סתם תעלול סטטיסטי, זה שקר גס, מוחלט, נכלולי, פוליטי, שנועד להטעות אתכם. למה לא לבחור את 1998, את 2003 או את 2009? תסתכלו על הגרף. זה פשוט לא נכון. היו משברים, המשק נפגע מהם, אבל אנחנו מתאוששים. השכר במגמת עלייה. אם אתם מתעקשים לרדת על ביבי, שטייניץ או לפיד אז יש מיליון ואחד דברים אחרים שאתם יכולים לבחור מהם, עזבו את השכר הריאלי בשקט. משקרים לכם.

המשמעות של העלייה בשכר הריאלי היא שכוח הקנייה של הישראלי הממוצע, מה שקובע את יוקר המחיה עבורו, הולך ומשתפר. לא מידרדר.

משתפר.

כן, יוקר המחיה.

משתפר.

ושוב פעם אני אומר את זה: מ-ש-ת-פ-ר.

משתפר משתפר משתפר.

אל תקראו עיתונים, תסתכלו בגרף. יש לכם מוח, יש לכם עיניים, תשתמשו בהם. אל תפריטו את המוח שלכם לידיו של עיתונאי או פוליטיקאי שרוצה למכור לכם את עצמו. לפי נתוני הלמ"ס מגמת השיפור בשכר הריאלי לא נעצרת, וממשיכה גם בספטמבר 2014. ושוב, תזכרו את ההשוואה היחסית. גם כוח הקנייה של השבדים, הגרמנים והקוריאנים הולך ומשתפר. אולי הם משתפרים מהר יותר מאיתנו, אבל המצב לא מידרדר.

כאן בד"כ מגיע השלב שבו מגיבים מסוימים קופצים ושואלים מה קורה עם השכר החציוני. בד"כ הם מנחשים שהוא דווקא ירד, כי זה מה "שמרגיש להם נכון" אחרי שמפמפמים להם את שטיפת המוח הזו בתקשורת 24 שעות ביממה. לא יכול להיות הרי שכולם משקרים לנו. אז מה קורה עם השכר החציוני באמת?

ובכן, אותו דבר פחות או יותר.

 

2.2 שכר חציוני

השכר החציוני הוא השכר שמחצית האוכלוסיה נמצאת מעליו ומחצית נמצאת מתחתיו. באופן עקרוני ייתכן שהמגמות בשכר החציוני יהיו שונות מאלו של השכר הממוצע – אם למשל רק העשירון העליון הולך ומתעשר אז השכר הממוצע יעלה והשכר החציוני לא.

זה לא קורה.

למעשה מה שקורה בשנים האחרונות הוא בדיוק ההפך: לפי נתוני הלמ"ס השכר החציוני עלה בין 2012 ל-2013 ב-3.3%, בעוד שהשכר הממוצע עלה ב-1.4%. אם השכר החציוני עולה מהר יותר מהשכר הממוצע זה אומר שאי השוויון במדינת ישראל קטן, לא גדל, לפחות בשנים האחרונות. כן, שמעתם נכון: קטן. גם כאן שיקרו לכם. נחזור לכך בהמשך.

רבים טוענים בצדק שהשכר החציוני משקף טוב יותר מהשכר הממוצע את מצבה של האוכלוסיה, אך עקב הקושי לחשב אותו הלמ"ס מפרסמים הרבה פחות נתונים אודותיו. אני מקווה שהגופים האחראיים על המדידה יתחילו להפנים את חשיבותו ושנתונים אודותיו יפורסמו באופן יותר מסודר, כולל נתונים היסטוריים ברי השוואה. עד שזה יקרה לא הייתה לי ברירה אלא לחשב אותו בעצמי.

כדי לבחון מגמות ארוכות טווח חישבתי את השכר החציוני בעזרת סקרי ההכנסות של הלמ"ס מהשנים 1990 – 2010, כאשר על מנת לקבל שכר חציוני ריאלי המנקה שינויי מחירים הנתונים מוצגים לפי מחירי שנת 1993. במקום לחשב רק את השכר החציוני חילקתי בכל שנה את האוכלוסיה לעשירונים, וחישבתי למעשה את הגבולות בין העשירונים בכל שנה (השכר החציוני זה הגבול בין העשירון הרביעי לחמישי, הקו האמצעי האפור בתרשים). הנתונים הם לשכר חודשי לשנת 1993, ללא התחשבות בשעות העבודה בחודש. התוצאה נראית פחות או יותר כמו התרשים של השכר הממוצע, אם כי הגרף נקטע ב-2010.

 

הקווים בתרשים נראים שטוחים למדי, אבל יש כאן אשליה הנובעת מכך שהעשירון העליון נמצא גבוה מעליהם. למשל, להלן התרשים רק עבור שלושת העשירונים התחתונים.

 

כפי שניתן לראות, בכל רמות השכר מסתמנת מגמה כללית ומתונה של עליה בשנות האלפיים, מלבד אולי עבור העשירון התחתון, וגם הוא עלה בהשוואה לשנות התשעים. לפחות עד תחילת שנות האלפיים, העלייה תלולה יותר עבור העשירים יותר. חשוב להזכיר כאן שוב את הגידול בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, שהכניס הרבה מובטלים לשעבר לעשירונים התחתונים ופעל להורדת ממוצע השכר בהם ולכן השפיע על העשירון התחתון.

כך או אחרת, אתם שמים לב מה אין בכל הגרפים האלו?

נכון, אין מגמת ירידה לאורך זמן.

כשהפקתי אותם לראשונה חשבתי שהם בעיקר משעממים. זה אומר שגם השכר החציוני לא נשחק, רמת החיים החציונית לא נפגעה, וגם לא רמת החיים של שום עשירון. המצב לא מידרדר. מכיוון שהשכר החציוני בסך הכל נע לפי המגמות של השכר הריאלי עד 2010 סביר להניח שהוא ממשיך כך גם בשנים האחרונות, ועולה בהתאם לעליית השכר הריאלי. מהלמ"ס מצאתי רק את הנתונים של 2013-2012 שהצגתי לפני כן, שמצביעים גם הם על עלייה.

אם נסכם, אז השכר הריאלי המייצג את כוח הקנייה של הישראלי הממוצע או החציוני הולך ומשתפר, ואין שום נתון אודות השכר הממוצע או החציוני שמעיד ההפך. זה לא אומר שזול פה, זה לא אומר שטוב פה, זה רק אומר שרמת החיים כיום יותר טובה ממה שהיא הייתה בעבר, שיוקר המחיה נמצא במגמת שיפור מתמידה כבר שני עשורים.

נעבור למדדים הבאים.

 

פרק 3: אי שוויון ועוני

בהשוואה בין לאומית מדינת ישראל היא אחת המדינות המערביות הכי פחות שוויוניות בעולם – אם כי זה תלוי בדיוק כיצד מודדים אי שוויון, וכפי שניתן לראות בקישור ישנם מדדי אי שוויון שבהם ישראל דווקא לא בולטת לרעה. בכל אופן, גם כאן המגמות הן חיוביות – אבל בעיקר בחמש השנים האחרונות. בניגוד לשכר, בהשוואה לשנות התשעים מרבית מדדי אי השוויון והעוני כן מציגים מגמת הידרדרות, אבל היא נעצרה לפני מספר שנים ומאז ישנה מגמת שיפור או סטגנציה.

להלן מדד ג'יני לפני ואחרי מיסים, כפי שחושב במחקר של מרכז טאוב:

התמונה כאן לא ברורה כמו במקרה של השכר. אי השוויון בברוטו נמצא במגמת ירידה ברורה עוד מאז תחילת העשור הקודם, אך המגמה של אי השוויון בנטו קצת פחות ברורה (בגלל הקצבאות והמיסים שירדו בעשור הקודם). בכל אופן, כפי שנכתב בדוח של מרכז טאוב, בשנים שחלפו מאז 2002 פחת אי השוויון לרמות שהוא היה בהן בשנות התשעים. ואם כבר אנחנו עוסקים בדוח של מרכז טאוב, להלן תרשים נוסף:

 

כפי שניתן לראות, ישראל תמיד הייתה לא-שוויונית יחסית למדינות אחרות, לפחות מבחינת מדד ג'יני. זו איננה תופעה חדשה הנובעת מעלייתן של מפלגות מסוימות לשלטון. בדומה לשכר החציוני והממוצע, אנחנו פחות או יותר שומרים על מיקומנו בעולם כבר זמן רב.  

הלמ"ס החל למדוד באופן קבוע את מדד ג'יני רק בזמן האחרון, ולפי הודעה לתקשורת שפורסמה לא מזמן המדד ממשיך במגמת ירידה עד 2013. עוד ניתן לראות בהודעה נתונים לגבי התחלקות ההכנסות בין העשירונים בין השנים 1997 – 2013, שנותרה פחות או יותר אותו דבר.

נעבור למדדי עוני. להלן נתונים אודות שיעור משקי הבית החיים מתחת לקו העוני, שוב מהדוח של מרכז טאוב:

 

בנוגע לנתוני העוני אין מגמת ירידה, אך גם אין מגמת עלייה ברורה. נראה ששיעורי העוני לפני מיסים ותשלומי העברה היו פחות או יותר קבועים בעשרים השנים האחרונות עם תקופה גבוהה יותר בתחילת שנות האלפיים, ושיעורי העוני אחרי מיסים ותשלומי העברה קפצו ב-2005 ומאז שומרים על יציבות. בחלוקה לפי אוכלוסיות ניתן לראות את ההבדלים במגמות בין החרדים, הערבים, ויהודים שאינם חרדים בנושא זה:

נראה שללא הגידול החד בקרב אוכלוסיות החרדים והערבים שיעורי העוני היו במגמת ירידה. אבל חשוב להזכיר כאן שוב את התמונה היחסית: גם ללא חרדים וערבים במדינת ישראל יש שיעורי עוני גבוהים יחסית למדינות מערביות אחרות. אין לי שום כוונה להכחיש זאת כאן.

עד כה הראינו נתונים מהלמ"ס ומרכז טאוב, אך הם לא הארגונים היחידים שעוסקים במדידת עוני ופערים. המוסד לביטוח לאומי פרסם את הדוח האחרון שלו לפני כשנה, לגבי שנת 2012. להלן חלק מהממצאים בדוח:

  • השכר בקרב עובדים עניים עלה יותר מקצב עליית השכר הממוצע במשק.
  • תחולת העוני הכללית נותרה בשנת 2012 ברמה דומה לזו שמאפיינת את התקופה משנת 2004 ועד 2011.
  • בשנת 2012 חלה התמתנות מסוימת בתחולת העוני בהשוואה ל-2011.
  • מדד ג'יני לאי-שוויון ירד בשנת 2012 בהשוואה לשנה קודמת, גם בנטו וגם בברוטו.
  • בהשוואה לנתוני ה-OECD מצבה של מדינת ישראל השתפר במעט בראייה בינלאומית.

להלן שורה של מדדים שחישבו אנשי הביטוח הלאומי עבור השנים 1999-2012:

 

נראה שמרבית המדדים מגיעים לנקודת השיא שלהם באזור 2009 (המשבר הכלכלי העולמי שגרר גלי פיטורים בכל העולם) ומאז נמצאים במגמת ירידה. האם הירידה נמשכה גם בשנתיים האחרונות? אני מניח שנצטרך לחכות לדוחות הבאים על מנת לראות זאת.

אם נסכם, ניתן לומר די בביטחון שהמגמות בנושא עוני ואי שוויון הן חיוביות לפחות בחמש השנים האחרונות אם לא יותר, אם כי לא בהכרח בהשוואה לשנות התשעים, ולגבי חלק מהנושאים חסרים נתונים לגבי השנים האחרונות. כך או אחרת, אין שום בדל של הוכחה לטיעונים החוזרים ונשמעים מפיהם של פוליטיקאים ואנשי תקשורת בדבר מגמת הידרדרות בעוני או אי שוויון בחמש השנים האחרונות. האי שוויון לא גדל, הוא קטן.

גם כאן עובדים עליכם.

 

פרק 4: צריכה

4.1 נתוני צריכה

נתונים על צריכה יכולים לשקף את רמת החיים באופן טוב יותר מנתונים על הכנסות ושכר, שהם תמיד מוגבלים ובעייתיים יותר למדידה (הכנסה בשחור, שכר במשרות שכיר לעומת משרות של עצמאיים וכו'). אם משקי הבית בישראל היו בצרות כלכליות הם היו חותכים את הצריכה שלהם או נכנסים לחובות – ושני הדברים הללו אינם מתרחשים.

הלמ"ס מפרסם נתונים רבים לגבי צריכה. ראו למשל את הטבלה הזו, המתארת סיווג של הוצאות צריכה שונות עבור השנים 1995-2011, וכאן טבלה שכוללת את 2012. הכל נמצא במגמת עלייה (מלבד הקטגוריה "עיתונים וצרכי כתיבה", שירדה מהוצאה של 2,184 ₪ בשנת 2006 להוצאה של 2,042 ₪ בשנת 2012…).

ועכשיו, בואו נראה גרף שבניתי לנוחיותכם. הגרף הזה מתאר את שיעור הבעלות על מוצרים שונים, והוא מבוסס על הטבלה שפרסם הלמ"ס כאן (הורדתי מוצרים שהסיפור עבורם לא קשור לרמת חיים אלא לשינויים טכנולוגיים).

שיעורי הבעלות על כל המוצרים במגמת עלייה בעשור האחרון, כולל מוצרים בסיסיים כגון מזגנים ומכוניות. עכשיו, משהו שחשוב להבין: אם שיעור הבעלות על מכונית אחת לפחות עלה מ-56.7% בשנת 2002 ל-67.3% בשנת 2013 זה לא אומר שהעשירים קונים עוד מכוניות, אלא שעניים שבעבר לא הייתה להם מכונית רוכשים כיום מכונית – ולא בגלל שהתחבורה הציבורית הידרדרה או משהו כזה, אלא מכיוון שמצבם הכלכלי של אותם עניים השתפר. השיפורים כאן הם כולם "מלמטה", לעשירים כבר היו מיקרוגלים ומנויים לאינטרנט בשנת 2002.

גם אם נבדוק את העשירון התחתון לבדו נראה מגמת שיפור ברורה. ניתן להוריד מהלמ"ס את תוצאות סקרי ההוצאות משנים קודמות, אני הורדתי למשל את נתוני 2008 והשוויתי לנתונים מ-2013. בשנת 2008 ל-21.4% ממשקי הבית בעשירון התחתון הייתה לפחות מכונית אחת ול-41.8% היה מזגן, ובשנת 2013 ל-31.4% מהם הייתה לפחות מכונית אחת ול-62.5% היה מזגן (אולי זו עדות להתחממות הגלובאלית?). אותה המגמה מופיעה בכל השוואה אפשרית של נתוני צריכה. איפה השחיקה? איפה ההידרדרות? איפה הקריסה?

אם נסכם, נתונים על צריכה מעידים באופן הבולט והחזק ביותר על עלייה עקבית ברמת החיים של כל שכבות האוכלוסיה בישראל כבר זמן רב.

 התגובה הסטנדרטית שאני מקבל עבור טיעון זה היא שזה נכון, אבל אנשים נכנסים לחובות על מנת להגדיל את הוצאותיהם באופן הזה, מה שמעביר אותנו לסעיף הבא.

 

4.2 חובות

האם חובות משקי הבית עלו?

כן, אבל כפי שראינו גם הכנסות משקי הבית עלו, ולכן נדרש למדוד את החובות ביחס להכנסות. מדד מקובל הוא יחס החוב לתוצר (התוצר הלאומי הוא בקירוב סך ההכנסות במדינה). להלן המדד, כפי שחושב על ידי בנק ישראל:

 

ניתן לראות כאן ירידה בחובות בתקופה של הצמיחה המהירה, עד המשבר הכלכלי ותחילת עליית מחירי הדיור של 2008-2009, ולאחר מכן עלייה שמביאה אותנו בערך למקום שבו היינו ב-2002.

מעניין גם לראות את ההבדל בין ישראל למדינות אחרות, כפי שעולה ממסמך אחר שפורסם על ידי בנק ישראל:

נראה כי במדינות מערביות אחרות החובות ביחס לתוצר עלו מהר הרבה יותר בשנים האחרונות, וחובות משקי הבית הם פשוט לא בעיה משמעותית במדינת ישראל שיש לדאוג לגביה. מדינות רבות בעולם היו מוכנות להתחלף איתנו בעניין ספציפי זה.

אם נסכם, אין עלייה עקבית בחובות שמעידה על כך שהישראלים של היום צורכים מעבר לרמת החיים שלהם, למשל בהשוואה לישראלים של שנת 2010 או שנת 2002, ולכן ניתן להסיק שהעלייה שתיארתי בפרק הקודם בצריכה באה תודות למחירים נמוכים יותר ומשכורות גבוהות יותר – כלומר, יוקר המחיה שהשתפר – ולא תודות לחובות.

אבל יש כאן מקום להסתייגות: לא מצאתי נתונים ברורים על חובות לפי עשירונים, למשל חובות רק עבור העשירון התחתון. האם הם עלו? ירדו? נשארו אותו דבר? ניתן רק לנחש – אבל ניחושים הם לא עדויות, אנקדוטות הם לא נתונים, והטענה העקרונית שלי נשארת נכונה: אין עדויות על הידרדרות. חושבים שמגמת החובות בעשירון התחתון שונה מהמגמות לגבי שאר האוכלוסיה? הציגו נא נתונים של חובות העשירון התחתון ביחס להכנסותיו.

 

פרק 5: אבטלה ותעסוקה

כולם יודעים שהאבטלה בארץ במצב מצוין יחסית לעולם, ולכן התקשורת הכלכלית בישראל כמעט שלא עוסקת בנושא – אבל אבטלה היא בעיה חשובה שמדינות רבות כיום מתמודדות איתה. למרות שאנו עוסקים כאן במגמות ולא בהשוואה יחסית, לא הוגן לדבר על מצבו של המשק הישראלי ולהזכיר רק תחומים שבהם אנחנו יוצאים רע בהשוואה היחסית. להלן המגמות בתחום, לפי נתוני בנק ישראל:

 

בדומה למה שכתבתי על החובות, כרגע ישנן בעולם לא מעט מדינות מערביות שהיו מוכנות להתחלף איתנו בשכר החציוני, בשכר הממוצע או באי השוויון בעבור שיעורי אבטלה כאלו. בעוד שהשפעות אי השוויון על הכלכלה ועל איכות החיים שנויות במחלוקת, השפעותיה של אבטלה גבוהה הן חד משמעיות ושליליות.

כפי שניתן לראות בקישור הקודם, המגמות הן חיוביות גם בנוגע למדדים רלוונטיים נוספים כגון עומק האבטלה ושיעורי התעסוקה.

 

 

פרק 6: מחירי הדיור

הנתון היחיד שמראה מגמה שלילית ברורה וחד משמעית בחמש השנים האחרונות הוא מחירי הדיור. רבים מזכירים את הנושא כאשר אני מזכיר מגמות חיוביות בתחומים אחרים, אך הם שוכחים מספר נקודות חשובות:

1. מחירי הדיור עלו בתור תוצאה "לא צפויה" של מדיניות שניסתה להשיג משהו אחר.

ראשית כל, עליית מחירי הדיור הייתה מכוונת לחלוטין, כפי שניתן לראות בכתבה הזו משנת 2008 שאיכשהו לכל הגורמים המעורבים בדבר נוח לשכוח מקיומה. שרי אוצר ושיכון בשנים 2008-2007 עצרו את תכניות הבנייה במרכז הארץ על מנת לתמוך בפריפרייה, מה שהקפיץ את המחירים.

ושנית, גורם נוסף שתרם לכך היה בנק ישראל, שהוריד את הריבית בתגובה למשבר העולמי, מה שהקל על ישראלים לקחת משכנתא ולרכוש דירה. מכיוון שהיא הוזילה את עלויות המשכנתא ניתן אפילו לומר שירידת הריבית עזרה לזוגות צעירים, למרות שהיא הגדילה את המחירים. בנק ישראל כמובן לא הוריד את הריבית סתם; הוא הוריד אותה על מנת לעודד את המשק בשעת משבר עולמי ולמנוע התחזקות יתר של השקל, תופעות שיכלו לגרום כאן למשבר ולאבטלה שפגיעתם חמורה הרבה יותר מעליית מחירי הדירות. 

2. עליית מחירי הדיור לא משפיעה על מרבית הישראלים.

היא משפיעה בעיקר על צעירים שבמקרה התכוונו לרכוש את דירתם הראשונה בחמש השנים האחרונות. צעירים אלו מהווים בסך הכל חלק קטן למדי (אם כי רעשני) מהאוכלוסיה. לפי משרד הבינוי והשיכון 68% ממשקי הבית במדינת ישראל חיו בדירה משלהם בשנת 2012, בעוד שכ-27% ממשקי הבית גרים בדירות שכורות. סביר שרק חלק קטן מאותם 27% בדיוק התכוונו לרכוש דירה בחמש השנים האחרונות ונפגעו מהעלייה. למשל, לפי מסמך של הלמ"ס אחוז משקי הבית שהם לא בעלי דירה נשאר פחות או יותר זהה משנת 2003 ועד 2011.

3. העלייה באה לאחר תקופה ארוכה של ירידת מחירים.

כן, גם כאן, בדומה למקרה של השכר הריאלי, מראים לכם רק חלק מהגרף. שימו לב לנקודת הזמן שבה מתחיל ציר הזמן ותראו שבכל פעם שמראים לכם נתוני על מחירי דיור נקודת הזמן הזו נמצאת באזור 2006 או 2007.

להלן תרשים של מספר המשכורות הממוצעות הנדרשות לרכישת דירה, לא משנת 2006 אלא משנת 1969, הלקוח מערך מעניין בוויקיפדיה:

 

לצערי לא הצלחתי למצוא מקורות טובים יותר לגרף הזה, ואני חייב להודות שמתיאורו בקישור שלמעלה לא הבנתי האם מדובר במדד מחירים המשקלל את השינוי בגודל הדירות (שהן גדולות היום הרבה יותר מאשר ב-1969) או שלא – מה שיכול להשפיע על הנתונים. בערך הנ"ל בויקיפדיה תוכלו למצוא גם עיתונים ישנים משנות השמונים שעוסקים במחירי הדיור ומאשימים את הממשלות של אז בעליות המחירים.

תרשים אחר מעניין מצאתי במחקר של בנק ישראל:

 

מדובר במדד מעט שונה, אך נראה שהוא מספר פחות או יותר את אותו הסיפור: עליית מחירים עד אמצע שנות התשעים, ירידה בתחילת שנות האלפיים ואז שוב פעם עלייה בשנים האחרונות. הגרפים האלו גם מראים מדוע בנק ישראל לא מודאג כל כך מהזעקות ההיסטריות "בועה!" ונבואות הארמגדון שנשמעות כאן מאז 2008 (ולאחרונה דעכו עקב חוסר עניין בציבור). באותו מחקר ניתן למצוא גרף נוסף המראה מדד הדומה לתרשים הקודם – יחס בין מחיר דירה ממוצע לשכר ממוצע:

 

כמו במקרים הקודמים שבהם נתקלנו, ברגע שלוקחים את הגרף אחורה מספיק לפתע התמונה נראית אחרת לגמרי. באמצע שנות התשעים הייתה בנייה מסיבית של דירות עבור גלי העלייה מברית המועצות, וייתכן שהבנייה הזו היא זו שהורידה את המחירים בתחילת שנות האלפיים. לאחר עצירת התכנון במרכז הארץ והורדת הריבית על ידי בנק ישראל נראה שהמחירים – יחסית להכנסה – פשוט חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים. אגב, כשהורי רכשו את דירתם הראשונה אי שם בסוף שנות השבעים גם הם היו זקוקים לעזרה בהשגת ההון הראשוני מהוריהם. הדור שלנו לא המציא שום דבר חדש.

ישנם גם אנשים שמתלוננים על כך שהלמ"ס לא משכלל את מחירי הדיור כמו שצריך במדד המחירים לצרכן. חלקם חושבים שמדובר במדיניות מכוונת כלשהי, אך הם טועים. הלמ"ס משכלל את מחירי הדיור בדיוק כפי שמקובל לשקלל אותם במדינות אחרות, ובהמשך למה שציינתי לגבי שיעורי הבעלות על דירות בישראל באמת אין סיבה שעלייה במחירי הדיור תשנה כל כך את מדד המחירים לצרכן המתייחס לכלל אזרחי המדינה.

אם נסכם, אז עליית מחירי הדיור היא בפירוש מגמה שלילית של השנים האחרונות שפגעה באלפי ישראלים. לא ניתן להכחיש זאת. אך זו פחות או יותר המגמה השלילית היחידה, היא לא השפיעה על מרבית אוכלוסיית המדינה, ההשפעה שלה שולית ביחס לנושאים כגון שכר ממוצע ואבטלה, ונראה שאין כאן משהו חדש או שונה – מחירי הדיור בישראל תמיד היו גבוהים יחסית להכנסות ועכשיו הם בסך הכל חזרו לרמות שבהן הם היו בשנות התשעים.

 

פרק 7: נושאים נוספים

7.1 דירוג האשראי של ישראל

בסוף חודש נובמבר הזדעזעו כלי התקשורת המקומיים מהחלטתה של חברת דירוג האשראי פיץ' להוריד את תחזית הדירוג עבור ישראל מ"חיובית" ל"יציבה". הסיבה היחידה שאני טורח להתייחס כאן לנושא הזה היא מכיוון שמישהו עלול לציין אותו בתגובות כעדות לכך שמשהו מידרדר כאן, אך זו כמובן טעות. קודם כל, מעניין לציין שכאשר בחודש נובמבר 2013 אותה חברת הדירוג העלתה את התחזית מ"יציבה" ל"חיובית" הכותרות היו הרבה יותר צנועות. ומעבר לכך, מדובר בסך הכל בתחזית שאומרת שהחברה צופה שדירוג האשראי ישאר כמו שהוא כיום, על רמה A. זה לא דירוג מלהיב במיוחד, אבל הוא גבוה יותר מזה של מדינות המצויות במשבר משמעותי כגון איטליה, יוון, ספרד ופורטוגל. סקירה של התקדמות דירוג האשראי של מדינת ישראל לאורך השנים מראה שיפור הדרגתי ומתמיד בדירוג, גם בתקופה של משבר כלכלי שבו מרבית המדינות ספגו הורדה בדירוג. הכלכלה שלנו אולי לא יעילה או שוויונית במיוחד, אבל לפחות היא יציבה ואמינה.

 

7.2 גידול בהוצאות על בריאות וחינוך

הוצאות הישראלים על חינוך ובריאות גדלים עם השנים, ולעיתים נטען שזוהי מגמה המעידה על הרעה כלשהי ברמת החיים. טענה זו שגויה. כפי שראינו הישראלים הולכים ונעשים עשירים יותר, ועל כן רוכשים יותר מכוניות, מיקרוגלים, מקררים, מזגנים – וגם מוצרים רפואיים וחינוך לילדיהם. אם בעבר רק 50% מהאוכלוסיה יכלו להרשות לעצמם לרכוש שיעורים פרטיים במתמטיקה לילדיהם והיום 80% מסוגלים להרשות זאת לעצמם, אז ההוצאות על שיעורים פרטיים יגדלו. כנ"ל לגבי ביטוחי בריאות פרטיים או תשלום לקליניקות רפואיות פרטיות. בכל העולם ההוצאות גדלות מסיבה זו.

 

7.3 שחיקת שכר המשכילים

אם נבחר רק את קבוצת הישראלים שיש ברשותם תואר אקדמי, נגלה ששכרם הריאלי לא נמצא במגמת עליה כמו השכר הממוצע או החציוני במשק. אך הסיבה לכך היא הגידול במספר בעלי התארים הנובע מעלייתן של המכללות. צעירים עם תואר ראשון עושים כיום עבודות שבעבר ביצעו אנשים ללא שום תואר אקדמי, אז אין פלא שהשכר הממוצע לבעלי תואר יורד. גם מגמה זו נפוצה במדינות אחרות.

 

פרק 8: סיכום

8.1 האם מדדי הכנסה, תוצר ואי שוויון משקללים קידמה טכנולוגית כמו שצריך?

האי מייל הראשון נשלח בשנת 1971, הרכישה הראשונה אונליין בוצעה בשנת 1994, ובשנת 1995 מכרה אמאזון את הספר הראשון שלה (תודה למספר מגיבים על התיקון בנושא). נגן ה-MP3 הראשון יצא לשוק בשנת 1998, ה-DVD יצא בשנת 1997, מסכי מחשב צבעוניים הופיעו באמצע שנות התשעים, והדיסק-און-קי וה-GPS הופיעו רק בתחילת שנות האלפיים. בשנת 2004 הצטרף המשתמש הראשון לפייסבוק, והדור הראשון של האייפון יצא לשוק ביוני 2007.

זה לא רק מחשבים, סמארט-פונים ואינטרנט. בכל שנה המכוניות החדשות שיוצאות לשוק הן בטיחותיות יותר, נוחות יותר ויעילות יותר מאשר בשנה הקודמת, וכך גם האוטובוסים החדשים, הרכבות החדשות והמטוסים החדשים. בכל שנה הסביבונים המשווקים לילדים באזור חנוכה הם מגניבים יותר (למרות הנוסטלגיה שאולי יש לכם לסביבונים המסורתיים), סדרות הטלוויזיה של HBO הן טובות יותר (מלבד "הסמויה" שהיוותה שיא שעדיין לא שוחזר), ויש מגוון רחב יותר של ספרים מצוינים שיוצאים לאור ושל להקות חדשות שמנסות לשבור את מצעדי הפזמונים. שיעורי ההשכלה הולכים וגדלים. בשנת 1986 רק ל-25% מהאמריקנים היה תנור מיקרוגל בביתם, וכיום כמעט לכל תושבי העולם המערבי יש. טכנולוגיות רפואיות מתקדמות בקצב מהיר, וכיום אנחנו מסוגלים להתמודד יותר טוב עם שלל מחלות. יש לנו תרופות טובות יותר. למשל, לפרוסקופיה, שיטת ניתוח מודרנית לניתוחי בטן המונעת פגיעה באיברים פנימיים, אומצה בהרחבה רק בראשית שנות התשעים. מדדים כגון תוחלת החיים ותמותת תינוקות נמצאים במגמת שיפור מתמדת.

כל הדברים שציינתי כאן ורבים אחרים לא משוקללים בגרפים שלמעלה באופן מלא. הלמ"ס מנסה להתחשב בחלקם בחישוב מדד המחירים, אבל השקלול הוא חלקי מאוד. מדדי שכר שיתחשבו באופן מלא בשכלול בכל תחומי המוצרים הקיימים יראו קפיצה משמעותית הרבה יותר ברמת החיים. כל מי שמעז לטעון שמצבם של הישראלים, האמריקנים, הגרמנים או כל אומה אחרת היה טוב יותר בשנת 2000 או בשנת 1990 מכפי שהוא היום מדבר שטויות מוחלטות, ולו רק בגלל השיפורים הטכנולוגים הללו שהופכים את חיינו לקלים יותר, נעימים יותר ומבדרים יותר.

חשבו על זה כך: האם הייתם מעדיפים להיות ישראלי בן 30 שמרוויח 10,000 ₪ לחודש עכשיו או בשנת 1990? בשנת 1990 10,000 ₪ יכלו לרכוש עבורכם הרבה יותר מוצרים מאשר כיום, מכיוון שהמחירים היו נמוכים יותר. הייתה אינפלציה מאז, והלמ"ס משתמש בה בחישוב השכר הריאלי שהוא השכר בניכוי האינפלציה. ובכל זאת, באמת הייתם רוצים לחזור לשנת 1990? באמת הייתם רוצים לנסוע במכוניות גרועות יותר, על כבישים גרועים יותר, לאכול אוכל גרוע יותר, לזכות לטיפול רפואי פחות טוב, ולשחק במחשב ב-Italy-1990 במקום ב-FIFA-15? כי כשאנחנו מציירים גרף של שכר ריאלי אנחנו מניחים שהתשובה לשאלה הזו היא חיובית עבור כל שכבות האוכלוסיה.

הדבר היחיד שהיה טוב יותר בשנת 1990 הוא שכולנו היינו אז צעירים יותר, תמימים יותר, ולחלקנו היה גם שיער מלא יותר. ייתכן שלעיתים אנחנו מתגעגעים לתקופות עבר אך ורק מסיבה זו. אך העולם מתקדם, חייהם של מרבית בני האדם עלי אדמות הולכים ומשתפרים, וגם תושבי מדינת ישראל זוכים להשתתף בקידמה שחלק גדול ממנה לא מתבטא בגרפים שהצגתי כאן. מגמות השיפור שהצגתי עד כה הן למעשה הערכת חסר של מגמות השיפור האמיתיות, ומצבם של אזרחי מדינת ישראל מעולם לא היה טוב יותר (מה שנכון כמעט לכל שנה בתולדות המדינה).

 

8.2 מי אחראי למגמות החיוביות?

האם יהיה נכון לומר שהממשלה האחרונה או זו שלפניה אחראיות למגמות החיוביות שתיארתי כאן? האם מטרת הרשומה הזו היא לתמוך בפוליטיקאי כזה או אחר?

לא. באופן כללי לפוליטיקאים יש פחות השפעה על מדדים מאקרו כלכליים בטווח הקצר ממה שנהוג לייחס להם בציבור ובתקשורת, לטובה ולרעה. עדיף למדוד אותם לפי רפורמות שהם ביצעו או לא ביצעו בתקופת כהונתם, ולא לפי מגמות השכר הריאלי, האבטלה ואי השוויון שמושפעים משלל דברים אחרים שקורים במקביל, וקשה להפריד בין ההשפעות.

הרשומה הזו, בכל אופן, לא נכתבה כניסיון להגן על בנימין נתניהו לקראת הבחירות הקרבות, ואין מאחוריה שום כוונות פוליטיות מלבד זעם אישי ועמוק על הבוטות והנועזות שבה אנשי תקשורת ופוליטיקאים מפריחים שקרים מוחלטים לאוויר מבלי שיהיה מי שיסתום להם את הפה על המקום – ובתור ציבור מיודע ואינטליגנטי זוהי חובתנו לסתום להם את הפה על המקום, ועוד פעם, ועוד פעם, עד שהם יפסיקו לשקר לנו בפרצוף.

 

8.3 מה אתם יכולים לעשות בנוגע לדברים שכתבתי כאן?

לא להיות טיפשים.

יש לכם עיניים, השתמשו בהן כדי לראות. צאו מנקודת הנחה שהמציאות מורכבת יותר מסיסמה כזו או אחרת. יש המון מדדים, ובמקרים רבים הם יתנו אינדיקציות מבלבלות. קבלו את המורכבות כמו שהיא. צפו לה. שום דבר לא פשוט בעולם הכלכלי, ואם נדמה לכם שמשהו פשוט אז אתם לא מכירים אותו מספיק לעומק. הטילו ספק במי שמוכר לכם סיפורים פשוטים מדי. הטילו ספק במי שמנסה לנחם אתכם. הטילו ספק במי שמנסה להסית אתכם.

קראו את ההודעות של הלמ"ס, לא את הפרשנות שלהם בעיתונות. כנ"ל לגבי משרד האוצר, בנק ישראל, ה-OECD, מכון טאוב או כל ארגון אחר. האנשים שעובדים במקומות האלו לא רק חכמים ומבינים יותר מאלו שמגדירים את עצמם כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה", הם גם אובייקטיבים יותר ולעיתים גם מושחתים פחות.

חפשו את העובדות, לא את האנקדוטות ולא את התיאוריות. הסתכלו בגרף המלא, ולא בגירסה המצונזרת שמראים לכם. השאירו את תחושת הבטן שלכם בצד. היו מודעים למגבלותינו הקוגניטיביות, לנטייה האנושית המשותפת של כולנו לחפש את הנתונים שיאשרו את הנחת המוצא שלנו במקום את הנתונים שיסתרו אותה. הטילו ספק בעצמכם.

אנחנו אזרחים במדינה דמוקרטית עם זכות הצבעה בבחירות, ואם אכפת לנו ממה שקורה כאן אז אין לנו את הלוקסוס להיות בורים או טיפשים לגבי שום נושא, גם לא לגבי המגמות של השכר הריאלי. עזבו את ראש הממשלה ושר האוצר – גם אנחנו אחראיים, גם אנחנו אשמים, כל אחד ואחד מאיתנו. אנחנו בחרנו את האנשים האלו, הדעות שלנו הן אלו שמופיעים בסקרים שלפיהם הם פועלים. האחריות היא של כולנו – לדעת, ללמוד, להכיר, לא לעצום עיניים.

הרשומה הזו לא נועדה לעודד אתכם להיות שמחים בחלקכם. ממש לא. כן, המצב של אזרחי מדינת ישראל משתפר, אבל נראה כי מדינות אחרות משתפרות בערך באותו הקצב או בקצב גבוה יותר. אם המצב היחסי שלנו נשאר פחות או יותר קבוע בעשרים השנים האחרונות, סימן שהבעיות של המשק הישראלי הן בעיות עומק, בעיות מבניות, שאינן תלויות בשר האוצר המכהן כרגע ולא יפתרו לאחר הבחירות הקרובות. אם אנחנו רוצים שביום ההולדת המאה של מדינת ישראל ישארו כאן אנשים שאינם עניים, קיצוניים, לאומנים או עסוקים בלמצוא דרך להגר, אנחנו צריכים לדאוג שקצב השיפור במדדים הכלכליים של ישראל יהיה גבוה יותר. זה לא יקרה אם נמשיך לדמיין בעיות שאינן קיימות.

פאקינג סלובקיה.

שיהיה לנו בהצלחה.

 

——————————————

עדכון לרשומה 18.12.2014

בימים שלאחר פרסום הרשומה פורסמו שני דוחות חדשים העוסקים במצבם הכלכלי של אזרחי ישראל.

הראשון הוא דוח ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי עבור שנת 2013, שמראה את המשך מגמת השיפור במדדי העוני שהראה הדוח עבור שנת 2012 שציטטתי ברשומה. מדהים לראות כיצד פוליטיקאים וכלי תקשורת ניצלו את הדוח על מנת להתנגח בממשלה המכהנת וחלקם אף טענו שהעוני הולך וגדל, למרות שבתקופת כהונתה מדדי העוני נמצאו במגמת שיפור ושהמשפט השני בתקציר הדוח כבר מזכיר את המגמה הזו. אני מניח שהם בונים על זה שאף אחד לא יטרח להיכנס ולקרוא.

השני הוא דוח מצב המדינה של מרכז טאוב, שעוסק בשלל נושאים מרתקים וביניהם גם במצבם הכלכלי של אזרחי מדינת ישראל. הדוח מתאר תמונת מצב שרחוקה מלהיות אידיאלית, אך חשוב לציין כאן שוב שמטרת הרשומה היא לא לנסות ולהוכיח ש"הכל טוב פה" – נושא שחזרתי עליו מספר פעמים ובכל זאת מגיבים רבים פספסו – אלא להראות שהמצב הולך ומשתפר. דוח טאוב כמעט שאינו עוסק במגמות, והוא לא סותר את הדברים שכתבתי ברשומה.

 

להמשך הפוסט

נפלאות הסטטיסטיקה של העוני: מה משותף לסרביה, קזחסטן, תאילנד ואזרבייג'ן?

אורי כץ | 23.06.2014 | 09:52

"המאבק בעוני הוא מטרה לאומית שאין נעלה ממנה", כותב אלי אלאלוף, ראש הוועדה למלחמה בעוני בתחילת הדוח שמסכם את עבודת הועדה ומתפרסם בימים אלו, "הוצאתו של אדם מתהומות העוני והמצוקה היא ערך עליון". לפי נתוני הביטוח הלאומי יותר מ- 1.75 מיליון מאזרחי ישראל הוגדרו עניים בשנת 2012, מהם 817 אלף ילדים עניים. בדיון הציבורי בישראל, כאשר עוסקים בעוני הכוונה היא לעוני יחסי: קו העוני מוגדר כמחצית ההכנסה הפנויה לנפש, ועומד על כ-7,219 ₪ בחודש למשפחה בת ארבע נפשות. 19.4% מהמשפחות בישראל הוגדרו כעניות בשנת 2012 – שיעור גבוה יותר כמעט מכל מדינות המערב. מדינת ה-OECD הקרובה ביותר לישראל בעניין זה היא מקסיקו, עם שיעור של 20.9% מהמשפחות המוגדרות כעניות. ישראל ומקסיקו, שתי ארצות כל כך שונות אחת מהשנייה, ובכל זאת, שיעור כמעט זהה של עניים. מהו המספר הזה? מיהם האנשים העומדים מאחוריו?

ישראל

עיתונאים רבים כותבים על שיעורי העוני בישראל בשנים האחרונות אך רק כתבות ספורות עסקו באנשים העומדים מאחורי המספרים – בעניים. אחת מהן פורסמה בשנה שעברה באתר Ynet.

הכתבה מתחילה עם סוזן פרץ, בת 80, אלמנה מזה 11 שנים ללא ילדים, המתקיימת מקצבת ביטוח לאומי ועוד 1,200 ₪ מקרן ביטוח על שם בעלה. היא מתגוררת בבאר שבע, בדירת עמידר בקומה השלישית ללא מעלית, ומשלמת עליה כחמש מאות ₪ בחודש. לאחר מכן אנחנו עוברים ליחזקאל ורחל קפויה בני ה-34 ולשמונת ילדיהם. משפחת קפויה מתגוררת בדיור ציבורי בתל אביב, בדירת 2.5 חדרים, ומתקיימת מהכנסותיו של הבעל (4,500 ₪ בחודש) והבטחת הכנסה לאישה במקום דמי מזונות שבעלה לשעבר אינו משלם לה (2,700 ₪ בחודש). אחריהם אנו חוזרים לבאר שבע, לדירת עמידר נוספת שבה מתגורר אוטו גולדמן, בן 80, אלמן שאין לו קשר עם ילדיו. גולדמן מתקיים מקצבת זקנה ומרנטת ניצולי שואה. האדם הרביעי בכתבה אינו מוזכר בשמו המלא, בדומה לאוטו גולדמן ולסוזן פרץ גם הוא אלמן ללא ילדים (בן 87), המתקיים מקצבת זקנה ורנטת ניצולי שואה ומתגורר בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב. המשפחה האחרונה שנסקרת בכתבה היא משפחת כהן: נורית ויאיר כהן הם זוג בגילאי השישים המכניסים ביחד כ-9,000 ₪ המורכבים מקצבת הנכות של הבעל וממשכורת האישה, ויש להם שלוש בנות מאומצות ועוד ארבעה בנים שאינם מתגוררים בבית. הם גרים בדירת 3 חדרים בכפר שלם שבתל אביב.

חייהם של כל האנשים הללו ואחרים הדומים להם בהכנסותיהם אינם קלים. הם נדרשים לחשוב פעמיים לפני כל הוצאה, לקצץ בצריכת מזון או תרופות יקרות, ולגור בדירות קטנות בשכונות מוזנחות יחסית. אני לא רוצה להיכנס כאן לשאלת האחריות האישית, לשאול מדוע הורים המרוויחים כל כך מעט מתעקשים להביא ילדים רבים לעולם, או מדוע ילדיהם של אנשים זקנים ובודדים אינם תומכים בהוריהם. זו לא המטרה של הרשומה הזו. במקום זאת, אני רוצה להציג בפניכם את עניי מקסיקו – אותה מדינה-תאומה לישראל ששיעורי העוני שלה כל כך דומים לשלנו.

 

מקסיקו

מקסיקו היא לא המדינה הכי ענייה בעולם (למעשה היא המדינה השנייה הכי עשירה בדרום אמריקה). רק 2% מתוך 120 מיליון תושביה מרוויחים פחות מ-"קו העוני הבין לאומי", העומד על כדולר ורבע ליום, כמאה ושלושים שקלים לחודש. במדינות אפריקאיות השיעור הזה גבוה בהרבה. ובכל זאת, במקסיקו ישנם עניים.

 מאמר בעיתון "האפינגטון פוסט" מתאר את חייה של החקלאית בת ה-45 אוליבה זוניג'ה, המתקיימת מהכנסה של 117 דולרים (כ-390 ₪) לחודש ומגדלת תירס בחצר קטנה. ילדיה עזבו את הבית, בעלה עובד במרחק של שעתיים נסיעה במקסיקו-סיטי וחוזר הביתה פעם בשבועיים. שלושים אחוזים מהתושבים בעיר שבו היא גרה חיים ב"עוני קיצוני", המוגדר באזור ה-300 ₪ בחודש עבור אזורים עירוניים. מרבית התושבים מובטלים. סרטון קצר שמצאתי מתאר את חייו של חואן, ילד קטן המתגורר עם משפחתו במזבלה. חואן, הוריו ואחיו עובדים 12 שעות ביממה באיסוף בקבוקים ופחיות למחזור ברחבי המזבלה על מנת למכור אותם תמורת גרושים. לעיתים הם מוצאים אוכל רקוב שנזרק ומוסיפים אותו לארוחת הערב היומית, אותה הם אוכלים בצריף רעוע העשוי מחומרים שנמצאו במזבלה. חואן ככל הנראה יהיה הראשון במשפחתו שילמד קריאה וכתיבה. קל למצוא סרטונים נוספים דומים לזה. כמעט בכל מדינה בעולם ניתן למצוא משפחות עניות אבל במקסיקו 9% מהאוכלוסייה חיים ב"עוני קיצוני", ו-42% מהאוכלוסייה חיים מתחת לקו העוני הלאומי.

כיצד נראית ההשוואה בין ישראל למקסיקו לפי מדדים אחרים מלבד שיעורי עוני? על פי נתוני ה-OECD לשנת 2011, תמותת התינוקות במקסיקו הייתה 13.6 מיתות לכל אלף לידות, לעומת 3.5 בישראל. מספר המיטות בבתי חולים היה 1.7 לכל אלף תושבים, לעומת 3.3 בישראל. תוחלת החיים הממוצעת במקסיקו הייתה 74.2 שנים, לעומת 81.8 בישראל. נכון לשנת 2012 שיעור האזרחים שמרגישים בטוח ללכת בלילה לבד באזור מגוריהם היה 55% במקסיקו, לעומת 64% בישראל. שיעור מעשי הרצח פר 100,000 איש בשנת 2012 היה 1.8 בישראל לעומת 21.5 במקסיקו. שיעור מעשי השוד פר 100,000 איש בשנת 2010 היה 40 בישראל לעומת 607 במקסיקו. במדדי שחיתות בין לאומיים ישראל הגיעה בשנת 2013 למקום 36, אחרי מדינות מפותחות רבות, אך מקסיקו במקום 106. בעיר הבירה מקסיקו-סיטי ישנם כ-13,000 "ילדי רחוב", מתוכם 95% חוו לפחות מפגש מיני אחד עם מבוגר במסגרת זנות, וההערכה היא כי במדינה כולה ישנם כ-16,000 ילדים המועסקים בזנות דרך קבע. 14% מהילדים מתחת לגיל 5 במקסיקו סובלים מבעיות התפתחות עקב תזונה לקויה. ואפשר להמשיך עוד ועוד.

נעזוב לרגע את המספרים – בואו נביט בתמונות. כנסו למאמר ב-Ynet שהזכרתי, עברו על התמונות שם, שימו לב לבתים שבהם מתגוררים האנשים, לחפצים המקיפים אותם. ועכשיו ראו את התמונות הבאות ממקסיקו שמצאתי בחיפוש מהיר: אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש. האם יש בכלל מקום להשוואה בין שתי המדינות? אולי רק אם נבקר את יישובי הפזורה הבדואית בנגב (המהווים שיעור קטן מאזרחי ישראל) נבחין בתמונות דומות – וגם הבדואים זכאים למערכת רווחה סוציאלית ומערכת בריאות שרוב מכריע מבין המקסיקנים יכולים רק לחלום עליהן.

אבל שיעורי העוני בישראל בשנת 2011 היו גבוהים יותר מאשר במקסיקו, ובשנת 2012, כאמור, דומים מאוד. ולא רק מקסיקו. לפי "ספר העובדות העולמי" של ה-CIA שיעורי העוני בישראל גבוהים יותר משיעורי העוני בפקיסטן, מצרים, איראן והגדה המערבית. ומדינת ישראל איננה היחידה שנמצאת בבעיה. זוכרים את השאלה שבכותרת הרשומה הזו? אז הנה התשובה: בהולנד, דנמרק וקנדה, כמו גם בארצות מערביות רבות אחרות, שיעורי העוני גבוהים יותר מאשר בסרביה, קזחסטן, תאילנד ואזרבייג'ן. מדובר בארבע ארצות עולם שלישי עם שיעורי עוני יחסי נמוכים במיוחד. גם במדד ג'יני המודד אי-שוויון המערב לא נראה טוב – לפי נתוני הבנק העולמי מצרים, פקיסטן, אתיופיה, קזחסטן ואוקראינה הן יותר שוויוניות מצרפת, קנדה, הולנד ומדינות מערביות נוספות. נפלאות הסטטיסטיקה היחסית. אם היו מציגים בהשוואות בין לאומיות את המדד הזה עבור כלל מדינות העולם, לא רק עבור מדינות ה-OECD, התוצאות היו נראות מגוחכות וחסרות משמעות ואף אחד לא היה מתייחס אליו ברצינות.

 

האנשים הטובים

לאור ההבדלים הברורים בעוני בין מקסיקו לישראל ובין קזחסטן להולנד קשה להבין את משמעותו של המספר הזה שבו מדינת ישראל נבדלת לרעה, את המשמעות של שיעור העוני היחסי. מדוע מדדי עוני יחסי ואי שוויון תופסים מקום בולט כל כך בדיון הציבורי במדינת ישראל? מדוע אנחנו מוכנים לשעבד את מדיניות הממשלה ואת המערכת הכלכלית שלנו למספרים האלו, להקים עבורם וועדות-ענק מתוקשרות ולהשקיע מיליארדים בהפחתתם?

התשובה פשוטה: ישנם אנשים טובים רבים במדינת ישראל.

האנשים הטובים רוצים לעשות מעשים טובים. עשיית מעשים טובים גורמת לאנשים הטובים להרגיש טוב עם עצמם. האנשים הטובים אינם רוצים להסתבך: הם לא רוצים להילחם נגד קבוצות כוח חזקות, הם לא רוצים להתעמק בנושאים מורכבים כגון הריכוזיות במשק, והם לא מעוניינים להיות שנויים במחלוקת. הם רק רוצים לעשות מעשים טובים, ומה יכול להיות טוב יותר מאשר לעזור לאוכלוסיות החלשות ביותר בחברה הישראלית?

חייהם של עניי ישראל שהזכרתי בתחילת הרשומה אינם קלים. לא תזיק להם עזרה. לגבי הצעירים מבינם ניתן עוד לטעון שקצבאות פוגעות בנטייה לצאת ולעבוד, אבל לגבי מבוגרים חסרי ילדים? מה יכול להיות טהור ונכון יותר מאשר להגדיל את קצבאות הזקנה ולסבסד דיור ציבורי עבורם? איך ייתכן שאנשים כמוני או כמו פקידי משרד האוצר מעיזים בכלל לטעון שיש נושאים חשובים יותר? האנשים הטובים אינם מבינים זאת. הם בסך הכל רוצים להפחית את מנת הסבל, להפיץ אושר בעולם. 

הלוואי שהיה ניתן לפתור בכסף את הבעיות המבניות החמורות ביותר בכלכלת ישראל, הלוואי שהרחבת תקציבי הרווחה הייתה מסוגלת להפוך אותנו לשבדיה. אבל היא לא. התוצר לנפש בשבדיה יישאר גבוה יותר בכ-40% מהתוצר לנפש בישראל גם אם נכפיל את תקציבי הרווחה, גם אם נכפיל את המיסים וגם אם נכפיל את כמות הדירות הציבוריות. פרודוקטיביות העבודה בישראל תישאר נמוכה, התשתיות יישארו מפגרות, המחירים יישארו גבוהים, השירות הציבורי יישאר רקוב ומושחת, וממשלת ישראל תמשיך לתפקד כוועדה של קבוצות לחץ המחלקות למקורביהן את נתחי הכלכלה.

העיסוק בעוני ובאי שוויון הוא לא יותר ממסך ערפל המאפשר לעוסקים בו להרגיש טוב עם עצמם ובו זמנית להתרחק מעיסוק בנושאים שנויים במחלוקת, לברוח מנתונים בעלי משמעות, ממלחמות אמיתיות ומקשיים של ממש. להתווכח עם האוצר על כסף זה קל – מה שלא תהיה תוצאת הוויכוח, האנשים הטובים יישארו טהורים וטובים וירגישו נפלא עם עצמם. התקשורת והציבור יעריצו אותם, הם הרי עושים עבודת קודש. הם האנשים הטובים. אבל דווקא ביום כזה, כשמתפרסם דוח שכזה, מישהו צריך גם לשחק את תפקיד האיש הרע ולומר את האמת: אנחנו לא מקסיקו, אנחנו לא קרובים למקסיקו, לעולם לא נהיה קרובים למקסיקו, ובמדינת ישראל אין 1.75 מיליון עניים לפי שום הגדרה סבירה, הגיונית ורציונאלית של "עוני".

 

 

להמשך הפוסט

המלצה לשבוע הספר: האופטימיסט הרציונאלי / מאט רידלי

אורי כץ | 10.06.2014 | 11:48

אם ברצונכם להתפרנס בעושר ואושר מכתיבה פופולארית על כלכלה, חברה וסביבה השלבים להצלחה פשוטים עד מאוד: ראשית כל השיגו לעצמכם תואר דוקטור ממוסד מכובד יותר או פחות, ולאחר מכן כתבו ספר שמסביר לציבור הרחב מדוע דופקים אותו, מדוע עתידו יהיה נוראי, מדוע כל המומחים האחרים אינם מבינים דבר, וסיימו בתחזית אודות מהפכה אלימה ומהוללת שתשנה את הכל. בתמורה לכך מובטח לכם מעמד של כוכב על בעיתונות הכלכלית המקומית והעולמית, ציטוטים מאת פוליטיקאים בכירים ומכירות בכמות שלא תבייש מותחני ריגול זולים. הדוגמה המובהקת ביותר לכך מהתקופה האחרונה הוא עלייתו של תומאס פיקטי, "הכלכלן החשוב ביותר בעולם כיום" לפי כתבים כלכליים בישראל ופוליטיקאים שמעולם לא שמעו את שמו לפני כן (לאחרונה זוהרו הועם מעט לאחר שעלתה אפשרות לטעות בחישוביו), אך דוגמאות קודמות כוללות גם כלכלנים אחרים מפורסמים יותר או פחות, עיתונאים, מכוני מחקר שמפיקים מדי שנה דוחות פסימיים זהים לאלו שהופקו על ידיהם בשנה הקודמת, ארגונים סביבתיים ואקולוגים ועוד. כפי שנראה בהמשך הרשומה, זו איננה תופעה חדשה.   

אני כמובן לא טוען שחסרות בעיות בעולם. הגידול באי השוויון הוא אמיתי, המשבר הכלכלי של 2008 היה אמיתי, קבוצות הלחץ שסוחטות אתכם הן אמיתיות, הזדקנות האוכלוסייה היא אמיתית, סביר שההתחממות הגלובאלית אמיתית ויאיר לפיד הוא באמת שר האוצר של מדינת ישראל. אבל ישנו הבדל משמעותי בין הבעה דעה על הרמה האבסולוטית של מדד כזה או אחר – לטעון כי העולם יכול להיראות טוב יותר מכפי שהוא כיום – לבין הבעת דעה בנוגע למגמה, הטענה כי בעבר היה טוב יותר ובעתיד יהיה טוב פחות. ספרים ומאמרים בעיתונים יוצרים רושם שגוי למדי, לפיו מצבם של חלקים נרחבים מהציבור בישראל ובמדינות מערביות אחרות הידרדר בעשורים האחרונים. זוהי שטות גמורה שסותרת כל נתון אפשרי שתחפשו בנידון – מהשכר הריאלי (בניכוי עליית המחירים), דרך האבטלה, הצריכה, ההשכלה, הבריאות, מה שלא תרצו. אם נשווה בין האדם הממוצע, החציוני, העשיר, העני, המעמד ביניימי, הלבן, השחור, הבלונדיני, הברונטי, והג'ינג'י מכל ארבעת המינים היום לבין מצבו של המקביל לו או לה בשנת 1900, 1950, 1970, או 1990 בכל מדינה מפותחת ובמרבית המדינות האחרות, לא נראה שום מגמת הרעה. מדי פעם יש קפיצות למעלה או למטה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אין דבר מלבד שיפור עקבי.

אזרחי העולם כיום חיים יותר זמן, מתים פחות בינקותם, מתגוררים בדירות גדולות יותר, רעבים פחות, אוכלים מזון מגוון יותר, בעלי כוח קנייה רב יותר, אנחנו יותר משכילים, צורכים תרבות בהיקפים גדולים יותר, יש לנו טכנולוגיה מתקדמת יותר, יותר מכוניות לנפש, יותר בגדים לנפש, יותר מחשבים לנפש,  יותר זמן פנוי לנפש, יותר נופש לנפש ויותר מזגנים כדי לצנן את הנפש בקיץ הישראלי הלוהט. אי השוויון במשכורות אולי עלה, אבל אי השוויון בבריאות ובחינוך דווקא ירד. תתקשו מאוד למצוא ולו גרף יחיד שיעיד על הרעה כלשהי ברמת החיים האבסולוטית של שכבת אוכלוסייה כלשהי במדינה מערבית על פני שלושים השנים האחרונות (ואם בכל זאת תצליחו למצוא גרף כזה – שלחו אותו לכלכליסט והם בוודאי ישמחו לפרסם אותו בעמוד הראשון בתור "הגרף החשוב ביותר בעולם כיום").

נכון, מחירי הדירות בארץ הם גבוהים בהשוואה בין לאומית (בסוף הרשומה אתייחס בפירוט למדינת ישראל). ויש יותר פקקים. ובסין יש יותר זיהום אוויר. ובספרד ויוון האבטלה גבוהה כרגע. ובברזיל יש אולי בועת נדל"ן. כל תקופה והבעיות שלה. אך אנשים לא עוצרים כאן, הם רצים הלאה: השיטה נכשלה. הקפיטליזם נכשל. העתיד יהיה רק יותר גרוע. ואחרי שהם רצים הלאה, הם רצים אחורה: פעם היה פה יותר טוב. הלוואי שיכולתי לשלוח את כל הלומי הנוסטלגיה לאחור במכונת זמן – שינסו לעבור טיפול שיניים בשנת 1960, להזמין קו טלפון חדש מבזק בשנת 1985 או להוריד פורנו למחשב האישי בשנת 1998. 

תפקחו את העיניים ותראו: איבדנו את הפרופורציות. הבעיות הזמניות מונעות מאיתנו לראות את התמונה הגדולה. הזיכרון שלנו קצר מדי, הניסיון שלנו מועט מדי. אנחנו מעדיפים תחושת בטן על פני נתונים. והסופרים והכתבים הכלכליים שגילו שפסימיזם מוכר מעצימים את התחושה הזו מפיצים בורות ודיסאינפורמציה ומעוורים את ציבור הקוראים. לאורך כל ההיסטוריה האנושית מעולם לא התקיים דור של צעירים שהיה גם עשיר כל כך וגם עיוור כל כך בנוגע למצבו היחסי ולמקורות העושר שלו.

כנגד שיטפון הפסימיזם העצום הזה מתייצב באומץ ספר אחד: "האופטימיסט הרציונאלי" של מאט רידלי, זואולוג במקצועו שספריו הקודמים עסקו בעיקר בביולוגיה. אולי אין זה מקרה שהספר הזה נכתב דווקא על ידי אדם שאיננו כלכלן – עבור כלכלנים התובנות של רידלי מובנות מאליהם, והמרוץ אחרי פרסומים אקדמיים מעודד כלכלנים לכתוב רק על נושאים "מפתיעים" או "חדשניים" ולהזניח תובנות שהן עמוק בתוך הקונצנזוס. בכך מזניחים מרבית הכלכלנים את המלחמה על השכלת הציבור הרחב, שנחשף בעיקר לספרים של "כלכלנים חתרניים" (למשל "23 דברים שלא מגלים לנו על קפיטליזם") ומקבל רושם עקום למדי על העולם שבו הוא חי.

החשיבות של ספרו של רידלי איננה טמונה בהצגתה של תיאוריה חדשנית לגבי העולם או נתונים שלא היו ידועים עד כה. החשיבות היא בתיאור היסטורי בהיר וקריא של מקורות העושר שלנו והסיבות לאופטימיות לגבי העתיד. במדינה כמו מדינת ישראל, שבה התקשורת הכלכלית היא חד צדדית כמעט לחלוטין, חשוב מאוד לומר את המובן מאליו: אנחנו חיים בעידן של שפע שלא היה כמוהו בתולדות האנושית, השפע הזה הוא תוצאה של המסחר, הקפיטליזם והגלובליזציה, ויש סיבות טובות מאוד להאמין שהוא ימשיך ויגדל בעתיד הקרוב – אפילו כאן בארצנו המסוכסכת – אם רק הפוליטיקאים שלנו לא יפריעו לתהליך יותר מדי. חשוב להבין ולהפנים את הנקודה הזו לפני שניגשים להתמודדות עם הבעיות הקיימות.

הגורם המרכזי לאופטימיות של רידלי הוא תובנה כלכלית בת אלפי שנים שאיכשהו מצליחה שוב ושוב לחמוק מהשגתם של "אינטלקטואלים" מחוץ למקצוע הכלכלה: מסחר, חילופים, התמחות הדדית וחלוקת עבודה מייצרים עושר, לא רק במובן הפיזי אלא גם במובן הרוחני והתרבותי. מכיוון שהמסחר, החילופים וחלוקת העבודה רק מתגברים בשנים האחרונות, אין סיבה לחשוב שהם לא ימשיכו לייצר עושר ואושר בקצב גובר והולך.

 

פעלול הקסם של ריקארדו: כיצד מסחר מייצר עושר?

אחת הדרכים היותר חביבות להדגמת הרעיון הנ"ל פותחה על ידי הכלכלן דיוויד ריקארדו במאה ה-19, ונקראת עיקרון היתרון היחסי. נציג את העיקרון בעזרת דוגמה מספרית פשוטה.

נניח שישנם שני שבטים, אפרים ומנשה, המסוגלים לייצר תפוחים ובננות באופן הבא:

  • אדם משבט אפרים מסוגל לייצר בחודש תפוח אחד או בננה אחת
  • אדם משבט מנשה מסוגל לייצר בחודש 3 תפוחים או 2 בננות

לבני שבט מנשה יש יתרון מוחלט גם בייצור תפוחים וגם בייצור בננות. טכנולוגיה טובה יותר, אדמות טובות יותר, פועלים חרוצים יותר, איכשהו הם פשוט טובים יותר. היגיון בריא יוביל אותנו למסקנה לפיה לשבט מנשה לא משתלם לסחור עם שבט אפרים מכיוון שהוא כל כך יעיל בייצור מוצרים בעצמו – אך המסקנה הזו שגויה לחלוטין.

נניח שבכל שבט ישנם 100 עובדים, ונניח שחברי השבטים מעוניינים תמיד בכמות שווה של בננות ותפוחים. אם שני השבטים לא סוחרים אחד עם השני, כמה בננות ותפוחים כל שבט יבחר לייצר?

בשבט אפרים ישנם 100 עובדים, כל אחד מייצר בחודש בננה אחת או תפוח אחד, הם רוצים כמות שווה של בננות ותפוחים, ולכן הם פשוט יחלקו את עובדיהם באופן שווה: 50 עובדים ייצרו 50 תפוחים בחודש, ו-50 עובדים אחרים ייצרו 50 בננות בחודש. בשבט מנשה החלוקה מעט יותר מסובכת, אך אם תשחקו עם המספרים תראו שהם מסוגלים לייצר 120 תפוחים בחודש בעזרת 40 עובדים ו-120 בננות בחודש בעזרת 60 העובדים הנותרים, וכך להגיע למספר השווה הגדול ביותר של בננות ותפוחים. אז הנקודות הטובות ביותר שקיבלנו הן (50, 50) עבור שבט אפרים ו-(120, 120) עבור שבט מנשה, שהוא בעל טכנולוגיה עדיפה ולכן עשיר יותר. מה יקרה אם נאפשר מסחר בין השבטים?

יכולים לקרות המון דברים. למשל, השבטים יכולים להגיע ביניהם להסכם הבא:

  • בני שבט אפרים ייצרו 100 בננות בחודש בעזרת כל העובדים שלהם
  • בני שבט מנשה ישתמשו ב-60 עובדים כדי לייצר 180 תפוחים, וב-40 עובדים על מנת לייצר 80 בננות
  • בני שבט מנשה ימכרו לבני שבט אפרים 55 תפוחים בתמורה ל-45 בננות

עכשיו קיבלנו נקודה טובה יותר, שבה לשבט אפרים יש 55 תפוחים ו-55 בננות ולשבט מנשה יש 125 תפוחים ו-125 בננות. קסם! שני הצדדים הרוויחו ממסחר, העושר הכולל בכלכלה גדל – בדיוק ההפך ממה שמספרים לסטודנטים בפקולטות מסוימות באוניברסיטה המתייחסות לכל פעילות כלכלית כאל משחק סכום אפס.

"פעלול הקסם של ריקרדו", כפי שמכנה אותו מאט רידלי, הוא כל כך מפתיע ולא אינטואיטיבי עד שגם היום אנשים רבים העוסקים במדיניות מסחר בין לאומית אינם מבינים אותו, או דוחים את המסקנות שלו מכיוון שהן מתנגשות עם הרגשת הבטן שלהם. "מה הטעם בלייבא את מדי חיילי צה"ל ממתפרות בסין?", הם שואלים, "הרי יש לנו כאן בארצנו הקטנטונת מתפרות מצוינות ופועלים חרוצים!". זה אולי נכון, אבל יש לנו כאן גם מגזר היי-טק חזק שאיננו קיים בסין, ואם ההון וכוח האדם המושקע במתפרות היה מושקע בהיי-טק מצבה של מדינת ישראל היה משתפר.

חשבו על זה כך: נניח שלברון ג'יימס, אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם, הוא גם צבע הבתים הטוב ביותר בארצות הברית. האם משתלם לו, כספית, לצבוע את הבית שלו בכוחות עצמו?  ברור שלא. עדיף לו לשלם למישהו אחר, פחות טוב, שיצבע את ביתו בזמן שהוא משחק כדורסל ומרוויח מיליונים. כך עדיף לשבט מנשה להתמקד יותר בתחום הייצור שבו יש להם יתרון יחסי ולא יתרון מוחלט – תפוחים – ולהשאיר לשבט אפרים את ייצור מרבית הבננות. מדוע? מכיוון ששבט אפרים מוותר רק על תפוח אחד בכל פעם שהוא מייצר בננה, ושבט מנשה מוותר על תפוח וחצי בכל פעם שהוא מייצר בננה. ובאותו האופן, בכל פעם שבעל הון ישראלי משקיע מיליון שקלים במפעל לואו-טק מקרטע המוגן על ידי סובסידיות ומכסים אנחנו מוותרים על מיליון שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים במפעל היי-טק מתקדם שאינו זקוק להגנתם של פוליטיקאים על מנת לשלם לעובדיו משכורות גבוהות.

 

מקורותיה של הקדמה

הדוגמה הפשוטה הזו מייצגת עיקרון כללי יותר, שתקף גם לחילופים בין אנשים פרטיים או לתיאוריות מתקדמות יותר של מסחר בין לאומי שאינן מסתמכות על יתרון יחסי של מדינות אלא על גורמים אחרים: עצם האפשרות למסחר בין גורמים מסוגלת לייצר עושר עבור שני הצדדים. מסחר אינו משחק סכום אפס.

רידלי פותח את ספרו בתיאור היסטורי מרתק של התפתחות המסחר בקרב המין האנושי, מהאדם הקדמון, דרך תרבויות חקלאיות קדומות, הציוויליזציות הגדולות הראשונות והמאוחרות ועד ימינו. בכל נקודה ונקודה בזמן הוא מראה כיצד המסחר היה הגורם שדחף את הציוויליזציה האנושית קדימה, הגורם שהוביל את השינויים הטכנולוגיים – לפחות עד שהגיעו כוהנים, מלכים, פוליטיקאים, בעלי הון או טפילים מסוג אחר כלשהו והצליחו לעצור אותו בניסיונותיהם לסחוט את כל העושר לעצמם. תולדות האנושות לפי רידלי הן מאבקו של האדם העובד והסוחר כנגד כל אותם טפילים שמנסים לדכא את היצירתיות שלו ולחתוך לעצמם נתח מהתוצר שהוא מפיק תחת תירוץ כזה או אחר.

יש כאן נקודה עדינה. לרבים ישנו בראש מודל התפתחות היסטורית שנראה כך: בהתחלה היה האדם הקדמון, ואז הוא המציא כל מני דברים וביניהם את החקלאות, ואז התרחשה המהפכה החקלאית, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו עוד דברים כמו ביות בעלי חיים, טחנות רוח או שיטות לבנות אמות מים ענקיות, ואז התרחשה עוד התקדמות, ואז צצו עוד אנשים חכמים והמציאו ספינות חדשות ומנועי קיטור וכך הלאה. על פי "תיאוריה" זו כל התקדמות אנושית היא תוצאה של ממציאים, של התקדמות מדעית או הנדסית, של גאונים אקראיים שצצו להם פה ושם ודחפו את המין האנושי קדימה. התפיסה הזו לא מסבירה הרבה מאוד עובדות היסטוריות: מדוע הרבה מאותם "גאונים אקראיים" היו תמיד מרוכזים באזור גיאוגרפי קטן מאוד בכל תקופה נתונה? מדוע חלקים מסויימים בעולם התפתחו מהר הרבה יותר מחלקים אחרים?

האמת היא שהמסחר הוא התמריץ להתקדמות טכנולוגית. ללא מסחר ההשקעה הנדרשת בהמצאות חדשות פשוט לא שווה את התמורה, וללא העושר שנוצר כתוצאה ממסחר לא יהיה מי שישקיע מלכתחילה. והדבר נכון לא רק לגבי התקדמות טכנולוגית או מדעית, אלא גם לגבי התקדמות ספרותית, פילוסופית, דתית. האנשים המובילים בעולם בכל מדד של תרבות או ידע תמיד הופיעו במדינות הכי "ממוסחרות", בין אם מדובר בארצות הברית של המאה העשרים, בריטניה של המאה ה-19 או בגדד של המאה העשירית. זה לא מקרי, וזו לא איזו שהיא יכולת גנטית עדיפה שמופיעה לה באקראי פה ושם. זה המסחר. עושר חומרי, רוחני ותרבותי נוצר, כפי שטוען רידלי, כאשר "רעיונות עושים סקס", ובשביל שהם יעשו סקס נדרש מסחר וחילופים.

כל התקדמות אנושית בכל תחום שהוא התרחשה רק כאשר נוצר מצב גיאו-פוליטי יציב שאפשר מסחר חופשי של מוצרים, אידיאולוגיות, טכנולוגיות ורעיונות באזור גיאוגרפי גדול מספיק ובקרב קבוצה גדולה מספיק של בני אדם, ללא מעמד חזק מספיק של "טפילים" שינסו להשתלט על העושר. העושר הזה נעלם כאשר אליטה כלשהי עוצרת את המעבר החופשי של רעיונות ומוצרים ומטביעה את החדשנות תחת גלים של בירוקרטיה ומונופולים המוגנים על ידי ממשל מרכזי. "רשימת החידושים שהושגו בידי הפרעונים", כותב רידלי, "מצומצמת ממש כמו רשימת החידושים שהשיגו חברת הרכבות הבריטית (כשהייתה בבעלות המדינה) או הדואר של ארצות הברית". בהתאם לכך גיבוריו של רידלי הם הפניקים שפרשו רשתות מסחר לאורך הים התיכון בתקופות קדומות או היהודים שפרשו רשתות דומות ברחבי אירופה של ימי הביניים, ולא מצביאים מפורסמים וקיסרים שהקימו לעצמם אנדרטאות מרשימות.

מכאן נובעת גם האופטימיות של רידלי לגבי המאה הקרובה. נראה כי בהשוואה לעבר אנחנו חיים כיום בעולם בורגני יותר, ממוסחר יותר, קפיטליסטי יותר, מרושת יותר, שבו לאליטות וותיקות יש פחות כוח לסחוט את העושר ולעצור את המסחר והחילופים. האינטרנט משטח את מגרש המשחקים. המונופולים הוותיקים ששלטו על זרימת המידע קורסים אחד אחרי השני, ובמקומם צצים גורמים חדשים. כמה מהאנשים העשירים ביותר בעולם היום נולדו למשפחות עניות או ממעמד הביניים. זה לא משהו שהיה קיים בעבר, והמגמה הזו צפויה להתעצם. הסטארט-אפיסטים של העתיד, הסופרים של העתיד, המשוררים של העתיד, האמנים של העתיד והפילוסופים של העתיד יצמחו מתוך האתרים המסחריים, הרשתות החברתיות, הפורומים, אתרי התרומות ההמוניות והבלוגים, ולא בדרך המסורתית של תארים מתקדמים באקדמיה, חנופה לבוסים או חיזור אחרי מו"לים ומשקיעים. זה יקרה הרבה יותר מהר: המשוררת החשובה הבאה תנהל בלוג מצליח כבר בגיל שש עשרה, היזם הגדול הבא ימכור מוצרים באי-ביי במקביל לשירותו הצבאי, וראש הממשלה של העתיד יפרסם סטאטוסים פוליטיים שיסחפו אחריו מאות אלפים כבר בגילאי העשרים – ואולי אף אחד לא ידע מהו גילם, מינם או מוצאם האתני בהתחלה מכיוון שעיקר פעילותם תתרחש תחת זהות בדויה. פחות מכשולים תרבותיים, גיאוגרפיים ופיזיים יעמדו בדרכם. רובנו נרוויח מכך. באופן אישי בעולם שלפני הרשתות החברתיות והפורומים היה לי קשה הרבה יותר למצוא חברים בעלי תחומי עניין דומים לשלי, אנשים שאני יכול להחליף איתם רעיונות, מחשבות וידע. הייתי מוגבל יותר ובור יותר. הרשומות שלי בבלוג הן יותר תוצר של חילופי ידע ודעות אינטנסיביים עם אנשים אחרים מאשר תוצר של התבוננות עצמאית, אינדיבידואלית ובלתי תלויה על העולם, וכך אותה "השטחה" של העולם מייצרת עבורי עושר שאיננו פיזי.

ניתן להתבונן בתרשים של התוצר העולמי לנפש, לראות כי הוא עלה דרמטית במאה האחרונה ולהניח עקב כך שהוא ימשיך לעלות באותו אופן בעתיד, אך רידלי עושה יותר מכך: הוא מתבונן בגורמי היסוד לאותה עלייה דרמטית וטוען שהם רק הולכים ומתגברים. הוא לא מכחיש את האפשרות שייתכן שיהיה רע יותר, אך טוען שבעולם מקושר ומרושת יותר יהיה קשה יותר "לכבות את שלהבת החדשנות", כפי שקרה בעבר במקומות שונים. יש סיבות טובות להאמין שהוא צודק, ואחת מהן היא הכישלון העקבי של הפסימיסטים במאות השנים האחרונות.

 

כישלונותיו של הפסימיזים

הפסימיזם מוכר ספרים מזה זמן רב, הרבה לפני הפריחה של העשור האחרון. כבר בתחילת המהפכה התעשייתית כתב אדם סמית': "רק לעיתים רחוקות קורה שיחלפו חמש שנים בלי שיתפרסמו ספר או חוברת כלשהם המתיימרים להראות בעליל שעושר האומה מצטמק במהירות, שאוכלוסיית הארץ מידלדלת, שהחקלאות נזנחת, שהייצור דועך ושהמסחר מתחסל". הדוגמה הקלאסית לכך היא טענותיו של תומאס מלתוס בנוגע לפיצוץ אוכלוסין ורעב המוני, אך ישנן דוגמאות רבות נוספות המופיעות בספרו של רידלי.

בשנת 1830, בשלהי המהפכה התעשייתית, כאשר המין האנושי החל להתרומם כלפי מעלה לתקופה חסרת תקדים של צמיחה, עושר, בריאות וחינוך להמונים, אזרחים בריטיים חיבלו במכונות חדישות שאיפשרו לייעל את העבודה, התנגדו למסילות הברזל החדשות בטענה שרעש הרכבות יגרום לסוסות להפיל את עובריהן, ודרשו מהפרלמנט הבריטי להגביל את מהירות הנסיעה ברכבות ל-14 קמ"ש. משורר הכתר רוברט סאותי חזה עתיד של אומללות, רעב ודבר – בדיוק באותה התקופה שבה תמותת ילדים החלה לצנוח במהירות, שנים ספורות לפני שנחקקו החוקים הראשונים נגד עבודת ילדים. האינטלקטואלים הבריטים לא ידעו כיצד נראים חייהם של האיכרים בכפרים נידחים, הם מעולם לא טיילו באותם הכפרים, ולכן רמת חייהם של העניים בערים נראתה להם נמוכה. הם נכשלו בלהבין מדוע עזבו צעירים בריטיים את כפריהם ועברו לעבוד במפעלים שבערים, בדיוק כפי שכיום אנשים במערב נכשלים בלהבין מדוע עוזבים צעירים סיניים ואינדונזיים את כפריהם ועוברים לעבוד במפעלים גדולים (רמז: החיים בכפר הרבה יותר גרועים מכפי שנראה בסרטי וולט-דיסני).

גם המעטים שהתנגדו באותה תקופה לתחזיות הפסימיות, כגון המשורר תומס בבינגטון מקולי, הפיקו תחזיות אופטימיות לכאורה שהחטיאו את המציאות העתידית בסדרי גודל שלמים. "איננו יכולים להוכיח באופן מוחלט", אמר מקולי בשנת 1830, "ששוגים אלה האומרים לנו שהחברה הגיעה לנקודת מפנה ושכבר ראינו ימים טובים יותר, אבל כך אמרו כל מי שקדמו לנו ומאותן הסיבות". וכך הם המשיכו לומר, והם ממשיכים עד היום, מאותן הסיבות, ובאופן היסטורי הם כולם – ללא יוצא מן הכלל – טעו.

ואלו אותם האנשים שמדברים כך היום: אינטלקטואלים, סופרים, משוררים ופרופסורים שחדורים בלהט דתי להוכיח שהחברה שבה הם חיים היא מנוונת, מושחתת ונמצאת על סף קריסה. רב המכר המצליח ביותר בשנות התשעים של המאה התשע-עשרה היה הספר "ניוון" מאת מקס נורדאו (ממייסדי ההסתדרות הציונית העולמית ומנסח תוכנית בזל), המצייר תמונה של חברה המצויה בהתמוטטות מוסרית בגלל פשיעה, הגירה ועיור. רב מכר אחר משנת 1901 בשם "החיים הפשוטים" טען כי בני האדם מאסו בחומרנות ושואפים לחזור לחוות החקלאיות. רבים האמינו, בהתאם לטענותיה של תנועה האאוגניקה, שעתידו של המין האנושי בסכנה עקב התרבות יתר של העניים והפחות אינטליגנטים (ציוני IQ של תלמידים נמצאים בעלייה מתמדת כבר עשרות שנים). בשנת 1918 חזה הנרי אדמס בספרו "החינוך של הנרי אדמס" את התמוטטות הציוויליזציה, בשנת 1923 חזה אוסוולד שפנגלר את דעיכת העולם המערבי ברב המכר שלו "שקיעת המערב", בשנות השלושים והארבעים הפציע ג'ורג' אורוול עם ספריו הדיכאוניים בנוגע לעתיד טוטאליטרי והריקנות של העידן הטכנולוגי, וכך הלאה בכל עשור ועשור, בכל פעם המציאו איומים חדשים על עתיד האנושות.

"במשך מאתיים שנה", כותב רידלי, "זכו הפסימיסטים בכל הכותרות, למרות שהאופטימיסטים צדקו לעיתים קרובות הרבה יותר". והדוגמאות ממשיכות. רידלי מדבר בספרו על תחזיותיה של רייצ'ל קורסון בספרה "אביב דומם" (1962) לסרטן המוני (שכיחות מקרי הסרטן והתמותה מהם פחתו מאז באופן משמעותי), על האיומים בגשם חומצי ועוד. כמה פעמים שמעתם על דאגות בנוגע לכמות המזון שהעולם מסוגל לייצר? מלתוס לא היה היחיד שהוטרד מהעניין. בשנת 1967 פורסם רב המכר "רעב, 1975!" מאת ויליאם ופול פדוק, שבו נטען כי מצרים, האיטי והודו מצויות כבר מעבר לסף ההצלה ויש להניח להן לגווע ברעב. בשנת 1968 יצא לאור רב המכר "פצצת האוכלוסייה", במסגרתו טען פול ארליך (זוכה פרס מקארתור) כי בשנות השבעים והשמונים מאות מיליוני בני אדם ירעבו למוות והאנושות תצטמצם לשני מיליארד איש. אלו לא אנשים קיצוניים שכתבו ספרים זניחים. בשנת 1974 קבע מומחה הסביבה לסטר בראון שהגענו לנקודת מפנה, וחזה שהחקלאים "לא יוכלו לעמוד עוד בביקוש הגובר". זה לא קרה. בשנת 1981 הוא טען ש"חוסר הביטחון התזונתי הגלובלי נמצא בעלייה". הוא לא היה בעלייה. ב-1984 לסטר בראון הכריז כי "המרווח הצר בין ייצור המזון וגידול האוכלוסייה ממשיך להתכווץ". גם זו הייתה טעות, כמו גם שתי הכרזות נוספות שלו בסגנון משנת 1989 ושנת 1994. הייתם מצפים שבשלב מסוים הוא יפנים את העניין ויפסיק לחזות תחזיות… אבל לא, ב-2007 הוא שוב פעם זינק עם אותה התחזית הוותיקה. וב-2008 חזר פול ארליך וחזה שוב עלייה בשיעורי התמותה בעתיד הקרוב. ובינתיים, בעולם האמיתי, הרעב הולך ונכחד.

בשנת 1992 חתמו מנהיגי העולם בועידת האום בריו דה ז'נירו על "אג'נדה 21": "האנושות עומדת בפני רגע מכריע בתולדותיה. אנו ניצבים נוכח הנצחה של הפערים בין אומות ובתוכן. נוכח החמרת העוני, הרעב, המחלות והבורות, והידרדרות נמשכת של המערכות האקולוגיות שרווחתנו תלויה בהן". בעשור שלאחר מכן הייתה הירידה החדה ביותר בהיסטוריה בעוני, ברעב, בתחלואה ובבורות. בשנת 1995 אחד הסופרים האהובים עלי, ג'ארד דיימונד, טען כי "עד שבני הצעירים יגיעו לגיל הפרישה, מחצית המינים הביולוגיים בעולם ייכחדו, האוויר יהיה רדיואקטיבי והימים יהיו מזוהמים בנפט". בפועל התחזיות האלו לא קרובות להתגשם: קצב הכחדת המינים הביולוגיים מחטיא אותן במרווח גדול, תאונות גרעיניות וניסויים גרעיניים הצטמצמו במידה ניכרת, וגם כמות הנפט שנשפכת לים נמצאת בירידה מתמדת.

גם בנושא משאבי הטבע עולות דרך קבע תחזיות אפוקליפטיות, למרות שכידוע תקופת האבן לא הסתיימה בגלל מחסור באבנים, וסביר מאותה הסיבה שתקופת הנפט לא תסתיים בגלל מחסור בנפט. בתחילת שנות השבעים פותח מודל ממוחשב מורכב בשם "world3" שניסה לחזות את כושר הנשיאה של משאבי כוכב הלכת שלנו והגיע למסקנות פסימיות למדי. בדו"ח "גבולות הצמיחה" שנכתב בעקבות ניסוי זה נטען כי עד 1992 יחוסלו המאגרים הידועים של אבץ, זהב, בדיל, נפט וגז טבעי. במציאות אנחנו אפילו לא קרובים לשם. בשנת 1990 זכה הכלכלן ג'וליאן סיימון ב 576 דולרים בהתערבות עם פול ארליך (שהזכרתי לפני כן) על מגמות מחירי חמישה סוגים של מתכות שארליך טען שהן הולכות לאזול. תחום נפוץ נוסף הוא התחום האקולוגי, וכאן סוקר רידלי נושאים רבים כגון זיהום אוויר ומים, גשם חומצי ועוד. בחלק מהמקרים התופעות המדאיגות היו אמיתיות והתגובה עבורן הייתה חשובה (למשל החור באוזון), אבל בדרך כלל הייתה הגזמה פראית בתחזיות לכיוון הפסימי, וכנ"ל לגבי החשש ממגיפות ענק ונושאים נוספים.

ומה יש לנו היום? ובכן, רידלי מתייחס גם לשני נושאים עכשוויים באופן ספציפי – לשינויי האקלים הצפויים ולמצבה של אפריקה – אבל אני אעצור כאן על מנת להשאיר לכם סיבות לרכוש את הספר. בהחלט ייתכן שתחזית פסימית כזו או אחרת היא מוצדקת, בהחלט ייתכן שיום אחד האנושות תהרוס את המערכת האקולוגית שמקיימת אותנו, אבל מדובר בנושאים מסובכים שאנחנו לא מבינים עד הסוף והניסיון ההיסטורי המועט שיש לנו מצביע על כך שהמומחים נוטים להיות פסימיים באופן מוגזם. רידלי איננו טוען שאסור להתריע בפני סכנות ולפעול על מנת לעצור אותן ובהחלט ייתכן שחלק מהתחזיות הפסימיות לא התגשמו פשוט מכיוון שאנשים קמו ופעלו בהתאם, אבל במקרים רבים ההתרעות מוגזמות ובהתאם לכך אנשים ומדינות משקיעים זמן, כסף ואנרגיות שיכלו להיות מנותבים באופן חכם יותר.

 

ישראל

מגמת השיפור המתמיד שעברה על כל העולם המערבי ומרבית העולם הלא-מערבי מאז סוף מלחמת העולם השנייה לא פסחה על מדינת ישראל. החיים כאן, על פי כל מדד אובייקטיבי, הולכים ומשתפרים בעקביות מדי עשור (אם כי בין השנים 2000-2010 באמת היה דשדוש מסוים בשכר). בגדול המגמות דומות למגמות במדינות אחרות, גם בנושאים כגון שיעור המשכילים, מדדי בריאות, ביטחון תזונתי, ואחוזי הבעלות על מחשבים אישיים או רכבים. רצוי גם לזכור שמדדים כגון שכר ריאלי או תוצר לנפש לא תמיד משקללים באופן מלא שיפורים טכנולוגיים שהופכים את חיינו לטובים הרבה יותר.

נכון, עליית מחירי הדיור של השנים האחרונות פגעה באותו פלח של אזרחי מדינת ישראל שיצא להם להגיע בדיוק בשנים האלו לגיל שבו רוכשים דירה ראשונה (אם כי היא עזרה לחלק מהוריהם), אבל מגמה מדאיגה זו לא סותרת את זה שהחיים של אנשים בני 30 היום בישראל – אפילו אם הם מתגוררים בדירה שכורה – טובים הרבה יותר מחייהם של אנשים בני 30 בישראל של שנת 1990: הם מרוויחים יותר ביחס למחיריהם של פחות או יותר כל המוצרים שאינם הדירה שדפני ליף רצתה לשכור מעל שדרות רוטשילד, הם טסים יותר לחו"ל, רואים יותר סרטים, הולכים יותר למסעדות, קונים מכונית ראשונה בגיל מוקדם יותר, משלמים הרבה פחות על מוצרי אלקטרוניקה הרבה יותר טובים, נהנים ממגוון רחב יותר של מוצרים בסופרמרקט, מקבלים שירותי בריאות טובים יותר, ורובם כבר לא מסתובבים ברחוב עם פאוצ'ים מכוערים או איפור מגוחך.

אך מה בנוגע לעתיד?

הטיעונים של מאט רידלי יחסית משכנעים כאשר הם מתייחסים לכדור הארץ בכללותו, אך קשה יותר להחיל אותם בנפרד על כל מדינה ומדינה בעולם. למשל לגבי הזדקנות האוכלוסייה רידלי מעודד מהגידול בילודה בשנים האחרונות בארצות הברית ובמספר מדינות אחרות, אך אין לו משהו אופטימי לומר על מדינות שממשיכות להזדקן באופן דרמטי כגון יפן או גרמניה. ישנן מדינות אפריקאיות שהמדדים הכלכליים עבורן נמצאות במגמת הידרדרות בעשורים האחרונים. ומה בנוגע למגמות הדמוגרפיות המתבטאות בגידול במשקלן של אוכלוסיות עניות ובעלות נטייה לקיצוניות דתית במדינת ישראל? לעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני? לחוסר היציבות הפוליטי ההולך וגדל בשנים האחרונות?

היקפו ומורכבותו של הדיון בנוגע לעתידה של מדינת ישראל חורגים מהנושא של הרשומה הנוכחית, אך רצוי לזכור שגם הטיעונים החיוביים של רידלי תקפים לגבי ארצנו הקטנטונת. תחזיות עבר פסימיות לגבי עתידה של מדינת ישראל, כגון טענתו של פרופ' ארנון סופר משנת 1987 כי בשנת 2000 יהיה רוב ערבי במדינה, התגלו בדיעבד כמופרכות בגלל תופעות בלתי צפויות בהיקפן כגון הירידה בשיעורי הילודה באוכלוסייה הערבית והעלייה מברית המועצות. פרשיות שחיתות הממלאות את עמודי העיתונים בשנים האחרונות (ובימים האחרונים) מעידות יותר על גידול בחשיפה ובטיפול המשטרתי מאשר על גידול בשחיתות. וכמובן, האינטרנט נמצא גם כאן, וביחד איתו הגידול בחילופים, בידע, ברעיונות ובאפשרויות ההצלחה של יזמים ממדינות קטנות ושוליות יחסית.

יש גם כאלו שיפסידו מהעידן החדש. בעלי מקצוע שרווחיהם נבעו ממונופול כלשהו על ידע – עיתונאים, מתווכים, מומחים למיניהם – יפגעו באופן קשה. רבים מהם כבר על סף קריסה. רידלי חוזה כי ארגונים בירוקרטיים גדולים כגון מדינות ותאגידים רב-לאומיים לא יעמדו בתחרות, יקרסו וייעלמו. זרימה חופשית של ידע לא תאפשר למשטרים דיקטטוריים לעבוד על אזרחיהם לאורך זמן, ולא תאפשר גם למשטרים דמוקרטיים לנסות להשתמש בפערי מידע על מנת – סתם דוגמה היפותטית – לשכנע את אזרחי מדינת ישראל שהעולם אנטישמי, שהחיים כאן מושלמים ושלא כדאי להם לשקול חס וחלילה להגר לברלין. עצם עיקרון הלאומיות יפגע. צעירים בישראל היום לרוב יודעים אנגלית טוב יותר מהמבוגרים וחשופים לתרבות זרה במינונים גבוהים יותר, בהחלט ייתכן שמגמות שיתרמו לאיכות החיים שלנו כפרטים יפגעו במדינת ישראל וביכולותיה לשמור על תרבות ושפה ייחודית.

וייתכן שלא. מדינת ישראל הוקמה על ידי אופטימיסטים-רציונאליים שקראו את ספריו שופעי האופטימיות של בנימין זאב הרצל וחלמו על עולם טוב יותר. מאז סוף שנות התשעים נראה כי הלך הרוח הנפוץ כאן הוא פסימי, אבל האם הפסימיות הזו מוצדקת? החברה הישראלית כיום היא צעירה ודינאמית באופן יוצא דופן. למרות כל הפרסומים השליליים ההגירה למדינות אחרות עדיין נמוכה יחסית – הצעירים רוצים להישאר כאן, ורבים מהעוזבים רואים בהגירה עניין זמני ומעוניינים לחזור. מצבם של המגזרים החלשים בחברה, בעיקר החרדים והערבים, הולך ומשתפר. שיעורי ההשכלה שלהם בעלייה, שיעורי הילודה בירידה, שיעורי העוני האבסולוטי בירידה. מאז האינתיפאדה השנייה ובניית הגדר מספר ההרוגים כתוצאה מהסכסוך הישראלי-פלסטיני הולך ופוחת. האינדיקאטורים הכלכליים בסך הכל חיוביים למדי, בטח שביחס למדינות אירופה. הסוציאליזם המפא"ינקי המושחת שהיה מלווה ב"קפיטליזם של מקורבים" הולך ומפנה את מקומו למשטר כלכלי שפוי וחופשי יותר. מאז המחאה החברתית הציבור הפך למעורב יותר, והשיח הפוליטי נוטה סוף סוף לכיוון הכלכלי על חשבון הקשקשת האינסופית בנוגע לשלום וביטחון (שלא הביאה עד כה לא שלום ולא ביטחון). נו, אולי.

אני כותב את הדברים האלו ומתקשה לשכנע את עצמי. קשה לפתח נקודת מבט אובייקטיבית על העולם, להפריד בין עובדות לרגשות. קשה להתעלם מהתעמולה הפסימית השופעת שמספקים לנו עיתונאים וסופרים. גם אני פרסמתי בעבר רשומות פסימיות בנוגע לעתיד (למשל כאן). ולכן ספרו של מאט רידלי חשוב גם אם הוא מוטעה לחלוטין: הוא מאפשר לנו לצאת לרגע מאותו הלך רוח מדוכדך ולנסות ולהסתכל על הדברים מנקודת מבט חדשה. ונקודת מבט חדשה, לדעתי, היא הדבר הטוב ביותר שאתם יכולים לרכוש לעצמכם לשבוע הספר, או בכלל.

להמשך הפוסט

בני חורין

אורי כץ | 22.04.2014 | 08:25

המתח בין האינדיבידואל לבין החברה הוא אחד מהנושאים המגדירים את הקיום האנושי, ברמה הבסיסית ביותר, כבר אלפי שנים. אנחנו לא נמרים החיים בבדידות בטריטוריה שלהם, אנחנו יצורים חברתיים הזקוקים לחברי השבט שלנו, אך אנחנו גם לא נמלים החולקות אחת עם השנייה גנים משותפים ומוכנות להקרבה טוטאלית ואוטומטית של הפרט למען הכלל.

המתח הזה ככל הנראה היווה את אחד הגורמים להופעתן של הדתות הממוסדות והאידיאולוגיות הטוטליטריות. בעולם של שבטי ציידים לקטים היה קל יחסית לייצר נאמנות לשבט הקטן, שבו יש קשרים משפחתיים בין רבים מהחברים וכולם גדלים יחד מילדות. אך בעולם של ציוויליזציות גדולות נדרשו מיתוסים מלאי דמיון ועוצמה על מנת לחבר בין מצרים, אשורים או בני אינקה שמעולם לא פגשו אחד את השני ולגרום להם להילחם ולמות למען הממסד השליט. המאבק בין הפרט לבין החברה שזור בכל תקופה ותקופה, והמאה העשרים עמדה בסימן המאבק בין חברות קולקטיביסטיות לבין חברות אינדיבידואליסטיות (מלחמת העולם השנייה הוכרעה רק לאחר שמדינה קולקטיביסטית אחרת הטילה את מלוא כובד משקלה כנגד גרמניה הנאצית). לאור סופה של המאה העשרים נראה שבינתיים האינדיבידואליזם יצא כשידו על העליונה, אך בוודאי יהיו סיבובים נוספים בעתיד.

מדינת ישראל הייתה תמיד על הסף בעניין זה. יסודותיה של המדינה הם קולקטיביסטיים, ויש שיאמרו שהיה זה מחויב המציאות לאור האתגרים הביטחוניים שעמדו בפנינו בעבר. קשה לנצח במלחמות ולקיים קליטת הגירה מסיבית וכור היתוך עם אידיאולוגיה אינדיבידואליסטית. אך מצד שני מדינת ישראל אף פעם לא התקרבה למודל טוטליטרי או קומוניסטי של ממש. מאז שנות השמונים נראה היה שהאינדיבידואליזם הולך וגובר, בדומה למגמה העולמית, אך בשנות האלפיים ובייחוד בשנים האחרונות הכיוון הפך להיות מטושטש למדי.

 

הקולקטיביזם הישראלי כולל שלוש זרועות מרכזיות.

הראשונה היא הקולקטיביזם הצבאי – אנשים שעיקר עניינם הוא בצה"ל ובמצבה הביטחוני של מדינת ישראל. הקולקטיביזם הצבאי מונע על ידי האתוס של מגש הכסף, על ידי "בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", על ידי קידוש השירות הצבאי בתור גורם מאחד ומלכד, על ידי טובים ורעים וגיבורים ומעשי גבורה. מיליטריזם לא יכול לבוא ביחד עם אינדיבידואליזם, מכיוון שאינדיבידואליסטים לא נוטים להסתער במעלה גבעה מבוצרת עם כדורים השורקים סביבם בעקבות פקודה. על כן, למרות שפה ושם אנשי צבא עושים קולות של תומכי חופש כשהם מדברים על נושאים כלכליים או אחרים, בסופו של דבר עצם הקונספט הוא זר ומוזר עבורם. כשהם נתקלים בבעיות הם תמיד יחזרו לטריטוריה הקולקטיביסטית המוכרת.

הזרוע השנייה היא הקולקטיביזם הכלכלי, אותה התרפקות נוסטלגית על העבר המפא"יניקי, היכן שכל מה שהיית צריך זה להיות גבר אשכנזי עם כרטיס חבר בארגון העובדים הנכון ויכולת הצבעה אוטומטית עבור המפלגה הנכונה על מנת לקבל משכורת גבוהה וקביעות לכל החיים. גם הישראלים שאינם לוקים בנוסטלגיה חונכו על ידי מערכת שרואה התערבות ממשלתית בתור תופעה חיובית בעיקרה ומייחלת לפיקוח ממשלתי בתור פתרון קסם לבעיות חברתיות וכלכליות. השילוב של החינוך הסוציאליסטי ואבדן השלטון לטובת הימין יצר סוג של סכיזופרניה בשמאל הישראלי: מצד אחד רמת האמון של השמאל במוסדות המדינה נמוכה מאוד, ומצד שני הוא עדיין רואה במוסדות אלו את הכלי הבסיסי לפתרון בעיות חברתיות. למעשה, אפילו פוליטיקאים שתויגו על ידי התקשורת בתור "ניאו-ליבראליים", כגון בנימין נתניהו או יאיר לפיד, מפעילים מדיניות של התערבות בכלכלה שבארצות הברית ובאירופה הייתה מסווגת בתור שמאל מובהק.

הזרוע השלישית היא הקולקטיביזם הדתי, אך בניגוד לאחרות היא שנויה במחלוקת. ארצות הברית, למשל, הוקמה על ידי אנשים דתיים מאוד ואינדיבידואליסטים מאוד, וגם בישראל ישנם דתיים רבים בין תומכי החופש ונציגם המובהק ביותר בכנסת הוא משה פייגלין. הדת הממוסדת בישראל פועלת באופן קולקטיביסטי כשהיא מכריחה את תושבי המדינה להשתמש בשירותי הרבנות בשלבים שונים בחיים (חתונה, גירושים, מוות) וכופה בחוק נושאים שונים, אך רבים מהדתיים מבינים שאותה המדינה שכופה עלי לרכוש רכב כדי לנסוע לפארק הירקון בשבת יכולה לכפות עליהם לשלוח את ילדיהם לבית ספר שבו יש לימודי ליבה חילוניים, ולכן הם עצמם חלוקים בעניין זה.

מכיוון שהימין בישראל נוטה בכיוון הדתי-מיליטריסטי והשמאל והתקשורת נוטים בכיוון הנוסטלגיה המפא"יניקית, מעולם לא התקיים במדינה כוח משמעותי שחתר למען אינדיבידואליזם. שני הצדדים אולי מזכירים את המילה "חופש" פה ושם בנאומיהם (בייחוד כשהם באופוזיציה), אך הם אינם חוששים להשתמש בכפייה בתור מדיניות לגיטימית שנועדה להשיג את מטרותיהם. המתנחלים רוצים לקבוע עובדות בשטח על מנת לכפות על כולנו עתיד של מדינה דו-לאומית, השמאלנים מעוניינים להשתמש בלחצן של מדינות זרות על מנת לכפות על אזרחי ישראל הסכמי שלום עם הפלסטינים בניגוד לרצונם, והדתיים רוצים לשמר את הסטאטוס-קוו הקדוש. אפילו יאיר לפיד, נושא דגל החופש מהדת, בחר בכפיית שירות צבאי על החרדים בתור קו המדיניות המרכזי של מפלגתו. זהו לא אינדיבידואליזם אלא סוג של קולקטיביזם חילוני.

קשה מאוד להיאבק כנגד הזרועות הללו. הדעות הקדומות מושרשות היטב אל תוך ההוויה הישראלית, אל תוך הילדות שלנו, החינוך שלנו, התרבות שלנו. ישראלים אינם מבקשים חופש בטבעיות, אלא רק כאשר אוסרים להם לצרוך משהו שהם רוצים. מנקודה זו צמח בשנים האחרונות מאבק חדש ויוצא דופן, שהוא המאבק החברתי הראשון בישראל שאינו מיועד לסחוט עוד תקציבים מהקופה הציבורית או לכפות משהו על מישהו שחושב באופן שונה מאיתנו: המאבק ללגליזציה של קנאביס, שהפגנת "ליל הבאנגים הגדול" שנערכה במוצאי שבת הייתה אחד משיאיו (כפי שקוראי הבלוג הקבועים יודעים, בעבר הייתי שותף למאבק זה כאשר כתבתי את המצע הכלכלי עבור מפלגת עלה ירוק במסגרת מערכת הבחירות האחרונה).

 

רבים טוענים, בצדק מסוים, שלגליזציה היא נושא שולי. חסרות בעיות בוערות יותר במדינת ישראל? באופן אישי הייתי מעמיד בראש רשימת הנושאים ששווה להפגין עבורם נושאים אחרים, כגון מעבר לצבא מקצועי או הפרדת דת ומדינה, אבל מעולם לא התקיימה בישראל קבוצה מספיק גדולה של אנשים שהייתה מוכנה לצאת ולהפגין בעד הנושאים האלו או דומים להם. מאבקים ציבוריים בישראל בעבר עסקו בנושאים כגון החלפתן של ממשלות לאחר מלחמות כושלות, תהליך השלום, ההתנחלויות ועוד. במקרים רבים הנאבקים רצו לכפות את עמדתם על אחרים בדרכים שאינן דמוקרטיות. הלגליזציה שונה מכל אלו.

למרבה האבסורד, המאבק הציבורי הדומה ביותר למאבקם של תומכי הלגליזציה הוא ככל הנראה מאבקם של החרדים. כאשר הציבור החרדי יוצא להפגין מתוך הרגשה שהמדינה מנסה לפגוע באורח החיים שלו, מתוך הרגשה שהמדינה פוגעת בזכותם של הורים חרדים לגדל את ילדיהם לפי ראות עיניהם, מתוך הרגשה שיאיר לפיד וחבריו רוצים בעצם להחזיר את החרדים בשאלה, החרדים פועלים ממניעים דומים לאלו של מפגיני הקנאביס. ההשוואה איננה מדויקת מכיוון שהחרדים זוכים לקצבאות שהן על חשבון שאר אזרחי מדינת ישראל ומהוות סוג של כפייה, אך למרות השוני הרב באופי האוכלוסיות המפגינות זוהי הדוגמה הדומה ביותר.

המאבק למען הלגליזציה מציב מראה ביקורתית אל מול המחאה החברתית של קיץ 2011, הפגנת הכוח הגדולה ביותר של הציבור החילוני הצעיר במדינת ישראל אי פעם. המחאה החברתית העלתה על נס רעיונות עמומים כגון "צדק חברתי", עסקה בדרישות לא מציאותיות כגון הורדה דרמטית ומהירה במחירי הדיור בתל-אביב, כללה סתירות לוגיות כגון הדרישה להוריד מיסים ולהגדיל הוצאות ממשלה בו זמנית, והסתיימה בשורה של אכזבות – מדוח טרכטנברג שרובו לא ייושם ועד עלייתו של יאיר לפיד. המאבק למען הלגליזציה, לעומת זאת, מעלה על נס דרישה אחת, ברורה ופשוטה: תנו לנו חופש לצרוך קנאביס, חופש הקיים במדינות רבות אחרות. אין סתירות, אין עמימות, ואין פגיעה באוכלוסיות אחרות.

לפי סקר של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא כ-15% מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל הודו כי הם השתמשו בקנאביס לפחות פעם אחת, ו-26% מהנסקרים תומכים בלגליזציה (בהשוואה ל-52% מהאמריקנים). חוקרי המכון טוענים כי לגליזציה של קנאביס תביא לגידול בהכנסות המדינה ממע"מ בהיקף של כ-950 מיליון ₪ בשנה, ולחיסכון של מאות מיליוני שקלים נוספים הנובע מההשקעה הקיימת באכיפת החוקים. התוצאות של מדיניות לגליזציה או אי-הפללה במדינות אחרות, על פי הספרות המחקרית, הן חיוביות. שיעורי המשתמשים אינם משתנים, אין מדרון חלקלק המוביל לסמים קשים, אין חסרונות לרפורמות.

 

איני לוקה באשליות; רבים ממפגיני הלגליזציה לא באמת תומכים בחופש באופן כללי יותר. לפי הסקר של מכון ירושלים לחקר שווקים מרבית התמיכה בלגליזציה היא בקרב מצביעי מפלגות השמאל בישראל; סביר להניח שחלק ניכר מהמפגינים יתמכו בלי היסוס בהרחבת המעורבות, הפיקוח והכפייה הממשלתית בתחומים אחרים. ככל הנראה אין כאן מגמה חדשה של ישראלים צעירים שמסוגלים להעמיד את החופש האינדיבידואלי מעל לרצונם לשלוט בחייהם של שאר תושבי מדינת ישראל, להכניס את ידם לכיסי ולקחת משם כסף עבור תיאטרון הבימה, ערוץ אחד, דיור ציבורי לעניים או כל נושא אחר המעניין אותם באופן אישי.

ובכל זאת, יש משהו מרענן ושונה במאבק חברתי שאינו עוסק בכפייה אלא רק בביטול מדיניות ממשלתית שמרנית, שרירותית ומטופשת שעולה כסף ופוגעת בחופש, מאבק שכבר הביך ראשי מפלגות חילוניות וליברליות לכאורה כגון יאיר לפיד. אולי יום אחד יתעוררו אזרחי מדינת ישראל ויבינו שבמדינה מרובת שסעים כמו שלנו, המחולקת ל"שבטים" שונים שאין ביניהם כמעט קשר, חופש הפרט הוא לא סתם עוד עיקרון שולי, אלא הדרך היחידה שיכולה להוביל לעתיד של שלום ושגשוג.

 

להמשך הפוסט