פוסטים בנושא: כלכלה

האם כלכלה היא מדע?

אורי כץ | 28.09.2014 | 10:30

 תקציר: כן ולא, ובכל אופן זו איננה השאלה הנכונה.

ועכשיו, לחדשות בהרחבה.  

 

מהו "מדע"?

השאלה שבכותרת הרשומה איננה חדשה; מקורה עוד במאה ה-19, בכינוי "The dismal science" שטבע תומאס קרלייל ביחס לכלכלה, ורבים התייחסו אליה מאז. אך המחקר הכלכלי כיום איננו דומה למחקר הכלכלי במאה ה-19 או באמצע המאה ה-20, ותשובות שניתנו בעבר לשאלה אינן בהכרח רלוונטיות כיום.

ההגדרה הנפוצה ביותר ל"מדע" עוסקת בעיקרון ההפרכה של קארל פופר: תחום חקירה שבו החוקרים מעלים תיאוריות שניתן להפריך אותן על ידי תצפיות, ומנסים להפריך או לתמוך בהן. לדעתם של רבים הגדרה זו מפרידה בין "מדעי החברה" למיניהם לבין ביולוגיה, כימיה ופיסיקה, היכן שאנשים חכמים לובשים חלוקים לבנים ומריצים ניסויים בעזרת ציוד וחומרים שעולים הרבה מאוד כסף.

דעה זו שגויה. כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים מעלים מדי פעם תיאוריות שניתן להפריכן על ידי תצפיות, או מפריכים במחקריהם תיאוריות שהעלו כלכלנים, סוציולוגים ופסיכולוגים אחרים, ובמקביל לכך ביולוגים ופיזיקאים מעלים מעת לעת תיאוריות שקשה מאוד להפריכן על ידי תצפיות, גם אם זה אפשרי באופן תיאורטי. למשל, בספרו The Trouble With Physics מבקר הפיזיקאי לי סמולין את הפיזיקאים העוסקים בתורת המיתרים, מפקפק במידת המדעיות שלה ואפילו משווה אותה לתיאוריית המתכנן האינטליגנטי.

גם הגדרות אחרות למדע לא יצליחו לתפוס הבדל חד. קראו למשל את דבריו של ישעיהו ליבוביץ' בנוגע לפסיכולוגיה. לדעתו של ליבוביץ' פסיכולוגיה איננה מדע מכיוון שהרגשות והכאבים הם "רשות היחיד" ולא שייכים ל"רשות הרבים" של הבחינה, הבדיקה וההכרה (כלומר, הם חוויה סובייקטיבית שלא ניתן למדוד אותה), ומכיוון שלא ניתן לעשות לפסיכולוגיה רדוקציה ליחסים כמותיים. אולי הדבר היה נכון לפני 30 או 40 שנים, אבל כיום עם ההתפתחות של מדעי המוח והניתוחים הסטטיסטיים מסתבר שליבוביץ' פשוט טעה.

כיוון אחר להגדרת "מידת המדעיות" של תחום חקירה מסויים נוגע ליכולת לבצע תחזיות מדויקות, למונח "מדע מדויק". אם נשגר כדור תותח בזווית מסוימת עם מהירות התחלתית מסוימת פיזיקאים יוכלו לחשב את מקום הפגיעה בדיוק גבוה. ככל שההבנה התיאורטית של הפיזיקאים משתפרת, כך מידת הדיוק של תחזיותיהם משתפרת. לעומתם, כלכלנים בקושי מסוגלים לנחש מה יהיה התוצר של המדינה או שיעור האבטלה בעוד חודשיים מהיום, ובכירי החוקרים במדעי המדינה לא חזו את נפילת ברית המועצות חודשים ספורים לפני שזו החלה.

אך לצערנו גם הגדרה זו איננה מאפשרת לבצע הפרדה של ממש בין התחומים המדעיים לתחומים שאינם נחשבים בתור מדעיים. השפעתן של תרופות שונות על גופו של אדם ספציפי, למשל, היא עניין שקשה מאוד לחזות אותו באופן מדויק, ובכל זאת אף אחד לא טוען שהרפואה איננה מדע. גם בנושאים פיזיקאליים ניתן למצוא מערכות מורכבות מספיק (שאינן אקראיות) ובהן קשה לבצע תחזיות, כגון מזג האוויר.

כלכלנים, לעומת זאת, יכולים לעיתים לבצע תחזיות סבירות, אם כי לא מדויקות במיוחד ברמה המספרית. למשל, כאשר שיעורי האינפלציה במדינת ישראל הרקיעו לשחקים בשנת 1985, גיבשו מספר כלכלנים (ביניהם סטנלי פישר) תכנית "טיפול בהלם" שכללה את הפחתת הגרעון התקציבי, והפחתה והקפאה של השכר, המחירים, הסובסידיות, האשראי ושערי החליפין. על סמך תיאוריות כלכליות מקובלות, הכלכלנים חזו שהתכנית תעצור את האינפלציה ותוציא את ישראל מהמשבר הכלכלי, והם צדקו. הם לא חזו את ההשפעות שלה על התוצר ברמה של שמונה ספרות אחרי הנקודה, והם לא חזו את ההשלכות של התכנית שלושים שנים קדימה (למשל, את הישרדותו של חוק ההסדרים עד היום), אבל התפיסה הפופולארית האומרת כי "כלכלנים אינם מסוגלים לחזות כלום" איננה מעוגנת במציאות. בתנאים מסוימים הם מסוגלים לחזות לא רע מה יקרה כתוצאה משינוי חיצוני כלשהו – וזהו הישג אינטלקטואלי מרשים לאור הסיבוכיות של המערכות בהן מטפלים הכלכלנים.

בניגוד לתפיסה המקובלת, כלכלנים בהחלט מסוגלים לחזות משברים כלכליים. הם עשו זאת שוב ושוב במהלך העשורים האחרונים בשלל מדינות בכל רחבי העולם, כאשר הם הוציאו "בשקט" את האוויר מבועות שיכלו להיות מאיימות, עודדו באמצעים שונים כלכלות שעמדו להיכנס למיתון והתכוננו מראש לזעזועים צפויים. איך ייתכן שלא שמעתם על כך? פשוט מאוד, התחזית של הכלכלנים הובילה לצעדי מדיניות שמנעו את המשבר, לא קרה שום דבר ואף אחד לא שם לב. גם כלכלנים נופלים לעיתים בפח הזה של הסתכלות על ההיסטוריה בדיעבד, ולכן הם מעריכים בחסר את יכולת החיזוי של עצמם. כמובן, זה לא אומר שהם תמיד מצליחים בכך.

נסו לדמיין סטטיסטיקות על שוערי כדורגל שכוללות רק את מספר הגולים שהובקעו להם, ללא נתונים אודות מספר הבעיטות הכולל לשער או מספר העצירות; אתם עלולים בטעות לקבל את הרושם שכמה מהשוערים הטובים בעולם הם נוראיים רק משום שיצא להם לשחק יותר משחקים משוערים אחרים ולכן לחטוף יותר גולים. מה שמשנה זה לא מספר הגולים שהם חטפו, אלא השיעור מתוך כלל הבעיטות, או האיכות של הבועטים שהתמודדו מולם. לגבי כלכלנים אין לכם את הנתונים האלו. וכמובן, אין אף אחד אחר שמסוגל לספק תחזיות כלכליות מדויקות יותר מאלו של כלכלנים, למרות שרבים ניסו (ביניהם שלל פיזיקאים ומתמטיקאים).  

 

אז מה ההבדל?

ובכל זאת, לכל מי שהתעמק אי פעם גם בתחום הנחשב מדעי וגם באחד ממדעי החברה ברור שישנם הבדלים משמעותיים בין התחומים. לא במקרה אנשים מגיבים לעיתים לדברים שאני כותב במשפטים שמתחילים ב-"אני אמנם לא כלכלן, אבל אני חושב ש-[הכנס כאן איזו שהיא תיאוריה מופרכת שסותרת את הנתונים]", בעוד שהם לעולם לא יעזו להגיב באותו האופן לרשומה של פיזיקאי העוסקת בתורת הקוואנטים ורובם לא יגיבו כך גם לדבריהם של רופאים.

ראשית כל, ניתן אולי לטעון שבממוצע התחזיות של הכלכלנים או הפסיכולוגים נוטות להיות פחות מדויקות מאלו של הפיזיקאים, ואולי גם מאלו של הביולוגים (אני לא בטוח בנוגע לתחזיות של רופאים או חוקרי אקלים). לא ברור כל כך איך ניתן לכמת ולסכום יחדיו תחזיות משלל תתי-התחומים שבכל אחד מתחומי העל האלו, ונראה לי שההבדל בין פיזיקה וכימיה לבין כל השאר גדול מההבדל הממוצע בין כל הפקולטות למדעי החברה לבין כל הפקולטות למדעים המדויקים, אבל ייתכן שזה נכון באופן כללי. ניתן גם לטעון שבאופן ממוצע התיאוריות של חוקרי מדעי החברה הן יותר קשות להפרכה, אבל צריך לזכור שהטענות לגבי הממוצע מסוות את השונות הקיימת בכל תחום.

הבדל נוסף ומשמעותי יותר לדעתי הוא השתלטותן של "אופנות" על מדעי החברה. על פי ספרו של ג'ון גריבין אודות ההיסטוריה של המדע, מרבית המדענים המפורסמים בהיסטוריה (מלבד ניוטון) היו "ניתנים להחלפה" – אם הם לא היו מגלים את מה שגילו, היו קמים אחרים ומגלים זאת בהפרש של שנים ספורות, ומסלול התפתחותו של התחום כולו לא היה נראה שונה בהרבה. בכלכלה, לעומת זאת, אני מאמין שהתחום היום היה נראה שונה מאוד לולא קיומם של אנשים ספציפיים כגון ג'ון מיינארד קיינס, מילטון פרידמן, אדם סמית' ואחרים. סביר שהחלקים היותר אמפיריים היו נראים דומים, אבל המתודולוגיה ושיטות העבודה יכלו להיות מאוד שונות, וגם אם חלק מהמסקנות שלהן היו דומות סביר שהתיאוריות עצמן היו מנוסחות באופן שונה, והסדר שבו הופיעו התגליות האמפיריות היה שונה. גם בתחומים המדעיים הקשים ישנן אופנות, ולפי הספר שהזכרתי לפני כן ייתכן שתורת המיתרים מהווה דוגמה לאופנה שכזו, אבל יחסית למדעי החברה יותר קל להשתחרר מהן לאור ממצאים מפריכים.

ולבסוף, אי אפשר להתכחש לאבחנה הראשונה המאפיינת כל סטודנט שלומד מדעים מדויקים או הנדסה בתואר הראשון ומגיע לפקולטה למדעי החברה עבור קורס אחד או שניים: בממוצע, היכולות הריאליות של סטודנטים במדעי החברה הן חלשות יותר. רבים מסיקים מהתנסות זו שהחוקרים במדעים המדויקים הם פשוט חכמים יותר, ומסיבה זו הם מצליחים לנפק תיאוריות ותחזיות מרשימות יותר המתאימות יותר ל"אידיאל המדעי". זו שטות, מכיוון שבסופו של דבר מה שחשוב עבור התחום כולו זה לא רמתו של הסטודנט הממוצע בתואר הראשון, גם לא רמתו של הדוקטורנט הממוצע ואפילו לא הרמה של הפרופסור הממוצע. האנשים שדוחפים הלאה את חזית המחקר הם האלפיון העליון של הפרופסורים לכלכלה, סוציולוגיה או פסיכולוגיה בעולם, ושם כבר נמצאים אנשים שיכלו בקלות לסיים דוקטורט בכל תחום שתרצו ובחרו במדעי החברה מתוך עניין טהור.

האם ההבדל טמון בשיטות העבודה של הכלכלנים?

 

האם מודלים מתמטיים הם מדע?

לא, מודלים מתמטיים הם לוגיקה.

מודל מתמטי בכלכלה הוא הפשטה של המציאות: במקום צרכנים, פירמות וממשלות של ממש יש לנו שורה של משוואות (או מבנה מתמטי בסגנון של תורת המשחקים) המתארים בפשטות מה כל אחד מה"סוכנים" הללו רוצה, אילו אפשרויות עומדות בפניו ואילו הגבלות יש עליו, ואנחנו פותרים את כולן יחדיו על מנת להבין מהי תוצאת החתירה הבו-זמנית של כל הסוכנים יחדיו להשגת רצונותיהם, תחת מגבלות כאלו ואחרות על המשאבים או על המידע העומד לרשותם של הסוכנים ושלל הנחות לגבי הסביבה שבה הם פועלים.

השימוש של כלכלנים במודלים מתמטיים מבלבל הרבה מאוד אנשים משום שהוא שונה מהשימוש במודלים בתחומים אחרים. רבים מבלבלים בטעות בין "מדע" לבין אנשים הרושמים משוואות אלגבריות על לוח, ואחרים חושבים שכלכלנים החליטו יום אחד לרשום משוואות אלגבריות על הלוח בתור ניסיון להתחפש למדענים.

מכיוון שבתחומים אחרים (כגון חיזוי מזג אוויר) מטרתם של מודלים מתמטיים היא לרוב חיזוי מדוייק של העתיד, רבים (ובראשם נאסים טאלב) מניחים שזוהי גם מטרתם של מודלים כלכליים. ישנם מודלים כאלו גם בכלכלה, ולפעמים נכנסים אל התחום הזה חוקרים מתחומים אחרים כגון פיזיקה ומדעי המחשב, עם סימולציות ממוחשבות כבדות. ככל הידוע לי הגישה הזו לא קצרה בינתיים הצלחות משמעותיות, ובסך הכל זה חלק קטן וזניח למדי מהמחקר הכלכלי. בנק ישראל, למשל, משתמש במודל DSGE של כלכלת ישראל (שעליו אתם יכולים לקרוא כאן) לצורך תמיכה בהחלטות מדיניות, אך בנקאים מרכזיים אינם עוקבים אחרי המודלים האלו בעיניים עצומות, הם מודעים למגבלותיהם הרבות ולא חוששים לקבל החלטות על סמך אינטואיציה הסותרת את המודל, למשל במצבים שבהם ידוע שהנחות הבסיס של המודל אינן מתקיימות.

בדרך כלל השימוש של כלכלנים במודלים לשם חיזוי לא נועד לחזות את שיעור האבטלה בעוד שנה מהיום בדיוק של שבע ספרות אחרי הנקודה, אלא באופן גס הרבה יותר, למענה על שאלות פשוטות כגון "אם נעלה את שכר המינימום, כיצד ישתנה שיעור האבטלה?", או "באילו תנאים גידול בשכר המורים יעלה את ציוניהם של תלמידים?". על מנת לענות על שאלות אלו לא נדרש לבנות מודל הדומה עד כמה שיותר למציאות, מספיק מודל שמחקה באופן סביר את אותם חלקים של המציאות שרלוונטים לשאלה ולא מניח משהו תלוש לחלוטין לגבי כל השאר. ברגע שאין לך יכולת חיזוי מושלמת אתה לא רוצה רק לראות את התוצאה הסופית של המודל אלא גם להבין כיצד הנחות המודל הובילו אליה, ולשם כך מודל פשוט עדיף על מודל מורכב. כמה מהמודלים הטובים ביותר הם פשוטים למדי, לעיתים ברמה מתמטית של בית ספר יסודי.

כלכלנים רבים בונים מודלים בעיקר על מנת להדגים נקודה מסויימת – למשל, מדוע אי-סימטריה במידע יכולה ליצור שיווי משקל רע גם למוכר ולגם לקונה, מדוע סחר בין לאומי יכול להועיל גם למדינה נחותה מבחינת יכולות הייצור שלה, כיצד נראית צמיחה כלכלית המבוססת על צבירת הון, כיצד היצע הכסף קשור למחירים ולתוצר, ועוד. מודלים כאלו מהווים למעשה את "המשכה של הלוגיקה באמצעים אחרים" אם נשאל את המשפט המפורסם של קלאוזביץ' בנוגע למלחמות ומדיניות. המשמעות שלהם פשוטה: אם נניח X נקבל Y. האם הטענה "אם נניח X נקבל Y" היא טענה מדעית? לא. זו טענה לוגית, שניתנת להפרכה על ידי הצגה של מצב שבו אנו מניחים את X ולא מקבלים את Y. עיקר הדיון סביב מודלים כלכליים הוא סביב ההנחות שהובילו לתוצאה – עד כמה הן מציאותיות, ועד כמה שינוי קל של ההנחות יוביל לתוצאה שונה. יש תחומים שבהם מודלים מעט שונים מובילים לתוצאות מאוד שונות, ויש תחומים שבהם תצטרכו להניח הנחות לא סבירות כדי לקבל תוצאות החורגות מהסטנדרט. בכל אופן, אני לא רואה איך אפשר לקרוא לדיון על הנחות ורובאסטיות של תוצאות "מדע".

מודל מתמטי טוב הוא מודל שבו הנחות סבירות מובילות לתוצאה מעניינת, מפתיעה ולא טריוויאלית, שאיננה מתהפכת ברגע שנשנה קצת את ההנחות, ואם היא נתמכת על ידי נתונים אמפיריים מהמציאות אז זה בכלל מצויין ומתחיל להתקרב יותר לאידיאל המדעי. בניגוד לחוקרים מתחומים אחרים כלכלנים מעולם לא פיתחו "מודל של אדם" או "מודל של מדינה" שהוא מוסכם וברור וניתן להשתמש בו לכל מטרה, ובניגוד למה שנטען לעיתים יש כיום המון מודלים שאינם מסתמכים על המסגרת הניאו-קלאסית, על רציונאליות או על תחרות משוכללת. גם כאשר כן מסתמכים על ההנחות האלו הן במקרים רבים לא הכרחיות וניתן להוכיח זאת, ומשתמשים בהן רק לשם נוחות מתמטית. יש הרבה מאוד מודלים, כל אחד משמש לצרכים אחרים, וכמעט כל מאמר כולל מודל חדש. אין שום התכנסות בכיוונו של מודל יחיד ואין סיבה שתהיה כזו התכנסות, כי המטרה היא לא לחזות כיצד אנשים מתנהגים בכל מצב אפשרי.

מדוע כלכלנים בונים מודלים מתמטיים כאלו ולא פשוט מציגים את הטענות הלוגיות שלהם במילים ברורות?

הסיבה לכך היא הסיבוכיות של המערכת הכלכלית. במערכות פשוטות ניתן לנהל דיון לוגי באופן מילולי, אך במערכות מסובכות קל מאוד "לקשקש באוויר" ולהוכיח דברים "בנפנוף ידיים" כאשר מה שאתה אומר הוא בעצם שגוי מבחינה לוגית או דורש הנחות יסוד מאוד מוזרות לגבי האופן שבו בנויה המערכת. השפה המתמטית היא רק כלי, היא מאפשרת למוח האנושי (של בני אדם שמאומנים בשימוש בשפה הזו) לעקוב אחרי הלוגיקה ואחרי הנחות הבסיס באופן שדיבור בשפה חופשית לא מסוגל לעשות.

האם זה אומר שלמודלים אין שום ערך?

כמובן שלא. בהמשך נתייחס למחקרים אמפיריים העוסקים בנתונים, אבל הנתונים הם מוגבלים מעצם טבעם וישנן שאלות רבות שלא ניתן לענות עליהן בעזרתם. אתם יכולים לומר שהשאלות האלו הן "לא מדעיות" ואין בכלל סיבה להתייחס אליהן, אבל זו שטות – שרי אוצר ונגידי בנקים מרכזיים צריכים לקבל החלטות, אין להם את אפשרות הבחירה שלא להתייחס אל השאלות האלו. עדיף בהרבה שההחלטה תתקבל לפי דיון לוגי המעוגן במודלים מתמטיים מאשר לפי דיון לוגי המעוגן בחשיבה מהבטן.

וזה דבר שחשוב להבין: גם לא-כלכלנים שמדברים על כלכלה בונים מודלים.

הם פשוט לא קוראים להם "מודלים". למשל, בספר שכתבה שלי יחימוביץ' (שכתבתי ביקורת עליו כאן), בפרק העוסק בהיותה של כלכלה אידיאולוגיה ולא מדע, כותבת יחימוביץ' כי "מיהו זה שקבע שיחס חוב תוצר מסוים הוא היחס הנכון ואין בלתו? הריר ברור כשמש שמדיניות מרחיבה יותר תייצר חינוך מעולה, תעשייה משגשגת, תעסוקה, צמיחה והכנסות ממסים".

לשלי יחימוביץ' יש מודל לוגי בראש, לפיו מדיניות מרחיבה תייצר את כל הדברים האלו. בניגוד לכלכלנים היא לא בנתה מודל מתמטי המאפשר לראות באופן ברור וחד את הנחות הבסיס המובילות לתוצאה הזו, לדון בנוגע לסבירות הנחות הבסיס, לנסות לשנות אותן מעט ולראות אם התוצאה משתנה וכו'. היא פשוט שלפה איזו שהיא לוגיקה מהבטן. כנ"ל גם ליאיר לפיד בנוגע להשפעת תכנית "מע"מ אפס" על מעמד הביניים, כנ"ל לגבי כל מני "כלכלנים אוסטריים" המתנגדים למודלים מתמטיים מסיבות עקרוניות, כנ"ל לגבי אלי ציפורי שקורא לנו לא להאמין לכלכלנים (ומצטט כלכלנים בתור רפרנס), כנ"ל לגבי כל אחד אחר המדבר על כלכלה. כולם בונים מודלים כלכליים בראשם – ההבדל היחיד הוא שכלכלנים רושמים אותם במשוואות מדויקות ואחרים לא.

לכלכלנים המעוניינים לפרסם מאמרים במגזינים מובילים אין את הפריבילגיה של "לשלוף לוגיקות מהבטן" ואז "להוכיח אותן" בנפנופי ידיים ונאומים כריזמטיים, הם צריכים לעמוד בכנסים ולהתווכח עם כלכלנים אחרים על הנחות הבסיס שלהם, שחייבות להיות מוגדרות באופן מדויק במסגרת המודל המתמטי, לשכנע את הקהל שהם צודקים ושנתונים סותרים אינם מספיקים על מנת להפוך את המודל שלהם לשגוי. אז מה אם זה לא מדע? האם זה חסר ערך? בידי מי הייתם נותנים את המפתחות למדיניות הכלכלית של המדינה שלכם, בידי הלוגיקנים הטרחנים עם המשוואות שכל טענה וכל הנחת יסוד שלהם עומדת למבחן מדוקדק של פרופסורים שהיו נורא רוצים להוכיח שעמיתיהם טועים, או בידי השולפים הכריזמטים מהבטן ושלל המתנגדים האופנתיים למשוואות שמעולם לא ראו מודל ברמה של מעבר לתואר ראשון בכלכלה?

כמובן, כלכלנים אינם סתם לוגיקנים טרחנים עם משוואות. הם עושים משהו נוסף שאחרים נמנעים ממנו: הם מסתכלים על נתונים. וככל שחולף הזמן כך המגמה במחקר הכלכלי (כמו גם בשאר מדעי החברה) נוטה לכיוון הסטטיסטי, עד לרמה שבתחומים מסוימים בכלכלה כיום כבר קשה מאוד לפרסם מאמרים שהם לחלוטין תיאורטיים ואינם כוללים שום ניתוח של נתונים.

אז בואו נדבר קצת על סטטיסטיקה.

 

האם מחקרים אמפיריים הם מדע?

טענה נפוצה גורסת כי "אפשר להוכיח כל דבר עם סטטיסטיקה". הלוואי שהיא הייתה נכונה.

כשהתחלתי את מסלול הדוקטורט חשבתי לנסות למדוד את השפעתן של המכללות שצצו בישראל והרחיבו את מעגל ההשכלה על מדדים שונים של התפתחות הפריפרייה. כמו במקרים רבים במדעי החברה ישנה בעיה להסיק על קשרים סיבתיים בניתוח כזה (תסלחו לי על כך שאינני נכנס לפרטים, הם אינם עקרוניים כאן) ולכן החלטתי להשתמש בשיטת משתני העזר, כאשר המרחק הממוצע של היישוב ממוסד לימודים הוא משתנה העזר. אך מדינת ישראל היא קטנה, וההשפעה של המרחקים על הנטייה ללמוד פשוט לא הייתה מספיק חזקה על מנת שהאסטרטגיה שלי תעבוד. אחרי עבודה של שנה נאלצתי לזרוק את הכל לפח ולחפש נושא חדש.

אני לא הכלכלן היחיד שעבר חוויה כזו. על מנת לפרסם במגזינים מובילים כלכלנים חייבים לעמוד בסטנדרטים גבוהים מאוד, הם ממש לא יכולים "להוכיח כל דבר שהם רוצים" על ידי מניפולציות על הנתונים, ולא פעם הם נכשלים. עשרות שנים עברו מאז שרגרסיות ליניאריות מרובות משתנים ייצגו את שיא הקידמה במחקר האמפירי; מהפכת המחשוב אפשרה לכלכלנים להשתמש בשלל כלים מתוחכמים יותר על מנת לעבד נתונים במהירות ולנסות להפיק מהם קשרים סיבתיים, והציפיות מהחוקרים הן בהתאם. לא מעט רעיונות נכשלים בדרך למאמר הסופי, ובדרך כלל יש הבדל משמעותי ב"רמת המדעיות" בין מאמר אמפירי שמתפרסם במגזין מוביל לבין מאמר שמתפרסם באכסניה מעט פחות רצינית.

כתבתי בעבר בהרחבה על החיפוש של כלכלנים אחרי סיבתיות, ועל היעדרם של ניסויים מעבדה במדעי החברה. על מנת להסיק על קשר סיבתי בין שני משתנים נדרש להחזיק את המערכת כולה בתוך מעבדה, לבודד שינויים שקורים במקביל במשתנים אחרים, וכך למדוד רק את ההשפעה של משתנה יחיד. במדעי החברה לרוב בלתי אפשרי לעשות זאת – לצערנו אין לנו את היכולת להפריד תאומים זהים בלידתם ולשלוח אותם למשפחות במעמד סוציו-אקונומי שונה על מנת לנסות ולהכריע את שאלת הסביבה-תורשה, אין לנו את היכולת לבצע ניסויים על בני אדם כפי שמבצעים הביולוגים על חולדות, ובדרך כלל לא מרשים לנו להשתלט על מדינות שלמות ולערוך בהן ניסויים מאקרו-כלכליים כאהבת נפשנו. אך בעיות כאלו ואחרות אינן אומרות שהמחקר הוא חסר ערך. רגרסיה מרובת משתנים בשילוב עם משתני עזר, ניסויים טבעיים, ניסויי שדה, ניתוחי diff-in-diff, הוספת fixed effects, שיטות המבוססות על מטצ'ינג, Quantile regression ועוד שלל כלים שנפוצים במחקר האמפירי בכלכלה מאפשרים לנו לסחוט הרבה מאוד מידע מנתונים גם ללא ניסויי מעבדה מושלמים (הרבה יותר ממה שאני חשבתי שאפשרי לפני שלמדתי להכיר את הכלים האלו), והקישורים הקודמים כוללים לא מעט דוגמאות למחקרים עבור מי שמתעניין. מלבד אלו, גם השימוש בניסויי מעבדה דומים לאלו שעושים פסיכולוגים הולך ומתרחב, בייחוד בתחומים של כלכלה התנהגותית. ורצוי להזכיר שגם במדעים המדוייקים לכאורה לא תמיד ניתן לערוך ניסויי מעבדה, בתחומים כגון אסטרופיזיקה או גיאולוגיה.

גם כאשר כלכלנים לא מצליחים להסיק על סיבתיות באופן מושלם וגם כאשר ישנה בעיה של הכללת תוצאות מחקר ספציפי למדינות אחרות ולתקופות אחרות, למחקריהם עדיין יש ערך נסיבתי כלשהו. למאמר אמפירי יחיד לרוב אין ערך רב, אך לספרות שלמה של מאות מאמרים בנושא ספציפי, המשתמשים בבסיסי נתונים שונים ובשיטות סטטיסטיות שונות ועוסקים במדינות ותקופות שונות, יש ערך. לעיתים המאמרים האלו אינם מגלים חוקיות ברורה וחד משמעית (למשל – השפעת שכר המינימום על האבטלה) ולעיתים הם כן מגלים חוקיות ברורה וקיים קונצנזוס בין מאמרים רבים (למשל – היעדר ההשפעה של פתיחת המשק ליבוא על האבטלה), ובשני המקרים הם חשובים.

המחקר האמפירי בכלכלה שונה מהמחקר התיאורטי במספר מאפיינים הנוגעים ל"רמת מדעיות". מכיוון שהוא עוסק בנתונים יש בו פחות מקום לאופנות, לאידיאולוגיות ולרעיונות גדולים כגון סוציאליזם, קפיטליזם, קיינסיאניזם וכו'. מטרות המחקרים הן צנועות יותר, בד"כ יש חשיבות מעטה יחסית למאמר יחיד וחשיבות רבה יותר לספרות שלמה. מכיוון שהנתונים הולכים ומתרבים נראה שיש עוד הרבה לאן להתקדם כאן, בניגוד למחקר התיאורטי שלדעתם של רבים כבר מיצינו אותו במידה רבה וגילינו את מרבית הדברים החשובים שהיה ניתן לגלות.

נושא שלא התייחסתי אליו כאן הוא מחקרים כלכליים המשלבים נתונים ומודל מתמטי מורכב, כופים את הנתונים על המודל המתמטי על מנת לקבל תוצאות מספריות עבור הפרמטרים שלו ואז משתמשים במודל ובפרמטרים על מנת לבצע תחזיות, אקסטרפולציה של הנתונים. אישית אני פחות מחבב מחקרים מהסוג הזה, אבל אני לא מכיר אותם טוב מספיק על מנת לחוות דעה על מידת המדעיות שלהם. אני מניח שבדומה למודלים הפשוטים ולמחקרים האמפיריים, גם שם יש שונות משמעותית במידת המדעיות של מחקרים שונים.

 

האם כלכלה היא אידיאולוגיה?

לא.

לפי ויקיפדיה " אידיאולוגיה היא אסופה של רעיונות ותפיסות עולם ערכיות, המהווים יחדיו משנה רעיונית בתחום מסוים." אני מעדיף להגדיר אידיאולוגיה בתור רעיונות הממלאים את החלל באותם אזורים שלא ניתנים להוכחה וודאית על ידי עובדות ונתונים, מכיוון שהגדרה זו נראית לי יותר רלוונטית לנושאים כלכליים. למשל, יכולה להיות לאדם מסוים אידיאולוגיה בנוגע לכוונותיהם העתידיות של הפלסטינים, מכיוון שלא ניתן להוכיח בוודאות שהפלסטינים מעוניינים בשלום או במלחמה עד כיבושה המוחלט של ארץ ישראל. לעומת זאת, פחות הגיוני לפתח אידיאולוגיה בנוגע לעוצמה המדויקת של כוח הכבידה של כדור הארץ, מכיוון שניתן לחשב אותה.

לאנשים רבים יש הנחות בסיס או "אידיאולוגיות" לגבי התחומים שמעניינים אותם, וכך גם לכלכלנים. גם בפיזיקה ובביולוגיה תמצאו מחנות של מדענים שאינם מסכימים אחד עם השני בנושא מסוים שלא ניתן עדיין להכריע לגביו באופן חד משמעי, והמחנות האלו הם אידיאולוגיים בדיוק כמו המחנות האידיאולוגיים בתחום הכלכלי. מכיוון שבכלכלה יש פחות דברים שניתן להוכיח בוודאות לאידיאולוגיות תמיד יהיה תפקיד גדול יותר בכלכלה מאשר במדעים המדויקים, כפי שכתב ג'וזף שומפטר כבר לפני למעלה מחצי מאה.

אך זה שאנשים מחזיקים באידיאולוגיות זה לא אומר שהתחום כולו הוא "אידיאולוגיה". זה פשוט אומר שהם בני אדם. על מנת שהתחום כולו יחשב בתור אידיאולוגיה מרבית החוקרים בו צריכים לאחוז באותה אידיאולוגיה. ייתכן שבעבר היה זה המצב בקרב כלכלנים, אבל כיום זה פשוט לא נכון. על הכלכלנים המפורסמים בעולם בעשורים האחרונים נמנים אישים כגון פול קרוגמן, ג'וזף שטיגליץ, תומס פיקטי, סטנלי פישר, גארי בקר, ג'ון קוקרן, יוג'ין פאמה, תומאס סרג'נט, ג'ורג' אקרלוף, מייקל ספנס, אמרטיה סן, רוברט לוקאס, טיילור קוואן, לארי סאמרס ועוד רבים אחרים, שכל ניסיון לטעון שיש להם אידיאולוגיה משותפת כלשהי הוא פשוט מגוחך לחלוטין. איך ניתן לטעון ש"קונצנזוס וושינגטון" הניאו-ליבראלי (תפיסה נפוצה בכלכלה לגבי "המרשם להצלחה" עבור מדינות עולם שלישי) מהווה דוגמה לכך שכלכלה היא אידיאולוגיה, כאשר כלכלנים שכתבו ספרים נגדו זכו בפרסי נובל ונטועים עמוק מאוד בתוך המיינסטרים?

אפילו במדינה קטנה כמו ישראל יש לנו מצד אחד אנשים שנוטים לצד הקפיטליסטי כגון פרופ' עומר מואב, ומצד שני את פרופ' יוסף זעירא והכלכלנים שייעצו למובילי המחאה החברתית. השוו זאת למשל לחוקרי מגדר, לדעותיהם של סוציולוגים (ישראלים לפחות) בנוגע לכלכלה, או לכתבות על תכניות צנע אירופאית בעיתון כלכליסט. מי כאן לוקה בהטיה אידיאולוגית?

כלכלנים עשויים להסכים על נושאים שלגביהם הספרות המחקרית מספקת תמיכה חד משמעית בטענה כזו או אחרת (סביר שרוב הכלכלנים שהזכרתי יתמכו בסחר חופשי ויתנגדו לתכנית בסגנון של מע"מ אפס, למשל), והם מדברים בשפה משותפת מבחינת מתודולוגיות המחקר, אבל אין להם את אותה האידיאולוגיה. הם פשוט מכירים את הספרות, ואנשים הטוענים שהכלכלנים מסתמכים על אידיאולוגיה לא מכירים אותה.

האם האידיאולוגיה הפרטית של אנשים משפיעה על בחירת המחקרים שלהם? כן, ולא. בתור דוקטורנט הקריירה העתידית שלי תלויה ביכולתי לפרסם מאמרים; הייתי מעדיף לפרסם מאמרים שיתמכו באידיאולוגיה שלי כי זה יותר מעניין, אבל אם אתקל באיזה שהוא רעיון או בסיס נתונים שמאפשר לי להוכיח, למשל, שההשקעה של ממשלת ישראל במחקר ופיתוח הובילה להצלחת תעשיית ההיי-טק המקומית שלנו, אני אנסה לפרסם את זה כמאמר מבלי לחשוב פעמיים – למרות שהאידיאולוגיה האישית שלי היא שבדרך כלל ממשלות לא מסוגלות לתרום במודע לצמיחה של הטווח הארוך. הרבה יותר חשוב לי לקדם את הקריירה האקדמית שלי מאשר לוותר על מחקר שעשוי לתרום תמיכה מסויימת לאידיאולוגיה הנגדית, מכיוון שאני יודע שהמציאות ממילא מסובכת מדי בשביל שאידיאולוגיה מסוימת תהיה נכונה תמיד.

חשוב להבין שזהו התמריץ העיקרי שעומד גם בפני פרופסורים. כלכלנים רוצים קודם כל לפרסם מאמרים במגזינים הנחשבים ביותר ולזכות למספר רב של ציטוטים, ואת זה משיגים על ידי מחקרים שמגלים משהו אמיתי וחדש על המציאות ולא על ידי מחקרים שנועדו לתמוך באידיאולוגיה תוך כדי עיגול פינות. על מנת לפרסם את המאמרים האלו כלכלנים חייבים "לחשוב מחוץ לקופסה", למצוא משהו חדש שאחרים לא חשבו עליו ולהצליח להוכיח שהוא נכון בכלים תיאורטיים או אמפיריים. הכלכלנים שמגיעים לפסגה הם אלו שהצליחו להעלות מספר רב של רעיונות חדשים כאלו, ולא אלו שהצליחו להביע תמיכה באידיאולוגיות מיושנות. ברגע שהתחום מגוון מספיק מבחינת קשת הדעות שנשמעות בו ומעוגן מספיק מבחינת התייחסות לנתונים ולספרות קיימת, הוא לא יהיה אידיאולוגיה. כפי שכתבתי, ייתכן שהתנאים האלו לא בהכרח מתקיימים לגבי תחומים אחרים במדעי החברה.

 

מדוע נראה לכאורה שהמדעים "המדויקים" התקדמו מהר יותר?

בני אדם תמיד התעניינו גם בבעיות פיזיקאליות וגם בבעיות כלכליות וחברתיות. הסיבה לכך שנראה כאילו הבעיות הפיזיקאליות נפתרו מוקדם יותר, כאילו "מדע הכלכלה" נמצא כיום במקום שבו הפיזיקה הייתה נמצאת לפני חמש מאות שנים, היא שהבעיות הפיזיקאליות הן, עם כל הכבוד, קלות יותר. המערכת המורכבת שאותה פענח אייזיק ניוטון במאה ה-17 הייתה פשוטה יותר מהמערכת שאיתה התמודד אדם סמית' במאה ה-18, ועל כן האנושות הגיעה להישגים מרשימים יותר בהתמודדות עם השאלות ששאלו ניוטון וחבריו.

אני לא אומר שהפיזיקאים לא עבדו ועובדים קשה או שההישגים של ניוטון הם לא מרשימים. ההפך, אלו הישגים מרשימים מאוד. אני רק אומר שאדם בעל רמת אינטליגנציה נתונה יוכל להגיע רחוק יותר בעבודה שמטרתה להבין כיצד פועלים מגנטים מאשר בעבודה שמטרתה להבין כיצד נקבע התוצר לנפש במדינה בטווח הארוך. האנושות מפצחת בעיות מהקל אל הקשה. הפיזיקה התקדמה במהירות, עד שנתקעה במחסומים שונים ומשונים שהעמידו אתגרים לא פשוטים בפני המוח האנושי. כך גם הכימיה, הביולוגיה ותחומים אחרים, וכך גם מדעי החברה. אבל מכיוון שמדעי החברה מלכתחילה נתקלו בבעיות קשות מאוד, נראה לנו שהם גם התקדמו הרבה יותר לאט.

מדע הכלכלה הוא לא "צעיר יותר" מפיזיקה. הוא באותו הגיל. אנשים התעניינו בבעיות כלכליות במשך אותו הזמן שבו הם התעניינו בבעיות פיזיקאליות. לא חסרים לכלכלה מתודולוגיות שיש רק לפיזיקאים, וכפי שכתבתי לפני כן לא חסרים גם אנשים חכמים. במהלך מאה השנים האחרונות היו חילופים תכופים של ידע ובני אדם בין המדעים המדוייקים ומתמטיקה לבין מדעי החברה, ובנוגע למתודולוגיות חזית המחקר מתקדמת פחות או יותר ביחד בכל התחומים. אלו פשוט בעיות אחרות, קשות יותר. בני אדם הם לא אטומים. מי שחושב אחרת מוזמן לנסות לעשות דוקטורט בכלכלה ולפרסם מאמר במגזין נחשב, אני בטוח שזו תהיה חוויה פוקחת עיניים עבורו.

 

סיכום

השאלה החשובה היא זו: כאשר אתם שומעים כלכלן נותן עצת מדיניות למדינה ספציפית, איזו מידה של אמינות אתם צריכים להצמיד לדבריו?

בגדול, התשובה שלי היא: "את אותה מידת האמינות שהייתם מייחסים לרופא הנותן עצה רפואית לגבי אדם ספציפי". ברפואה אמנם קל יותר לעשות ניסויי מעבדה מאשר בכלכלה (אם כי לא קל כמו בפיזיקה או זואולוגיה), אבל גם ברפואה וגם בכלכלה יש "אסכולות", יש תחומים שבנוגע אליהם הקונצנזוס גדול יותר או פחות, יש בעיות שקשה לזהות ולפתור, יש לא מעט שרלטנים, וחולים שונים (מדינות שונות) מגיבים באופן שונה לתרופות זהות (לצעדי מדיניות דומים) כתלות בשלל משתנים אחרים כך שהחיזוי רחוק מלהיות מדויק. כמובן, צריך גם לוודא שאותו הכלכלן (או הרופא) מתייחס בדבריו לחזית המחקר הקיימת בתחום. כפי שישנם רופאים טובים יותר ופחות מבחינת יכולת זיהוי נכונה של בעיות והיכרות עם הספרות המחקרית כך ישנם גם כלכלנים טובים יותר ופחות, ותמיד רצוי לחפש חוות דעת נוספת.

 על כן, את השאלה "האם כלכלה היא מדע?" נדרש להחליף בשאלה "האם בנושא הספציפי שעליו הכלכלן הזה מדבר קיים קונצנזוס רחב ומספר רב מספיק של מחקרים אמפיריים או תיאורטיים התומכים בדעותיו?".

הטיעון שלפיו "כלכלה היא לא מדע" נועד בראש ובראשונה להצדיק את בורותם של הטוענים, לפסול מראש את השאלה הנ"ל וכך להעלות טענות התומכות באידיאולוגיה של הדובר מבלי צורך להתמודד עם דעותיהם של כלכלנים בסוגיה. זה פשוט קל יותר מאשר להשקיע ולהתייחס ברצינות. קל יותר לשלוף מהבטן לוגיקות כלכליות מבלי צורך להגן עליהן או לבדוק את הנחות היסוד, קל לקחת את הוויכוח למקומות אידיאולוגיים, היכן שכל אחד יכול לזרוק לאוויר איזו דעה שהוא רוצה, הכל לגיטימי והמנצח בוויכוח הוא האדם הכריזמטי והשנון ביותר שהצליח לפנות לרגשותיהם של המאזינים ולתמרן אותם בהתאם למטרותיו.

אך בניגוד לתחומים "מדעיים יותר", כאשר אנו עוסקים בסוגיות כלכליות זה גם לא כל כך קשה לעשות את המאמץ הנוסף, להתעמק בספרות ולענות על השאלה שהעליתי לגבי מידת הקונצנזוס בנושא ספציפי. אנשים שיודעים אנגלית ברמה סבירה יצליחו להבין רוב מכריע מבין המאמרים הכלכליים, מבחינת מטרות המחקר והמסקנות העיקריות, גם אם הם לא יבינו כל ניתוח סטטיסטי או לא יצליחו לעקוב אחרי המודלים. אם ברצונכם לדעת למשל עד כמה התמיכה של כלכלנים מסויימים במדיניות צנע היא אובייקטיבית ו"מדעית" כל מה שאתם צריכים לעשות זה להפסיק לקרוא מאמרים בכלכליסט או בגלובס, לכתוב בגוגל את מילות החיפוש המתאימות באנגלית ולהתחיל לקרוא (תוך מתן משקל גבוה יותר למקורות "מכובדים" יותר). לא צריך אפילו תואר ראשון בכלכלה. זה קצת יותר קשה מאשר פשוט להגיד "כלכלנים לא יודעים כלום" ואז לשלוף לוגיקה כלשהי מהבטן, אבל זה הרבה יותר קל מלנסות להבין מאמרים בפיזיקה או ביולוגיה.

ככל שחולף הזמן, כך הולכים מדעי החברה ומתקרבים לאידיאל המדעי. מגמה זו נובעת מהגידול במספר החוקרים ובפיזור הגיאוגרפי שלהם המיתרגמים לשונות גבוהה יותר בעמדות האידיאולוגיות, ובעיקר מהגידול העצום בהיקף הנתונים העומדים לרשותם של חוקרים מודרניים, שיש להם כיום מחשבים ותוכנות המסוגלים לעבד את הנתונים האלו באופן שלפני שלושים שנה היה ניתן רק לחלום עליו. ההבנה בנוגע לצורך בניסויי-שטח מתוכננים על מנת לזהות סיבתיות הולכת וחודרת גם לתוך הבירוקרטיה הממשלתית, ועל כן ישנה מגמה של יישום צעדי מדיניות חדשים באופן אקראי המדמה ניסוי מעבדה על מנת שחוקרים יוכלו לבדוק את התוצאות.

אני מאמין שבמאה השנים הקרובות נתונים וניסויי שדה כאלו יוכלו להכריע באופן יחסית מדעי הרבה מחלוקות אידיאולוגיות עתיקות בכלכלה, חינוך, מדעי המדינה, סוציולוגיה, קרימינולוגיה ומגדר. ייתכן שרבים לא יאהבו את התוצאות שיעלו מהניתוח הכמותני, ינסו לפקפק במידת המדעיות שלהן ולהמשיך לתמוך בהשקפת עולם מטושטשת פוסט-מודרניסטית שלפיה "אין ידע אובייקטיבי" ולא ניתן לדעת שום דבר בוודאות. למזלנו, כוחם היחסי של האנשים האלו במדעי החברה הולך ופוחת והאנושות בינתיים ממשיכה לקדם את חזית הידע הלאה, לאט לאט, לעבר הבנה מדעית טובה יותר של התחומים שאינם נחשבים בתור מדע מדויק.

להמשך הפוסט

זמן לנכש עשבים

אורי כץ | 24.08.2014 | 10:44

בשבועיים האחרונים העיתונים הכלכליים בישראל מלאים בעצות. ישנם סימני האטה מדאיגים במשק הישראלי, וחלק מהנתונים הם עוד מלפני מבצע "צוק איתן" כך שרבים מאמינים שכרגע אנחנו כבר נמצאים בשלבים חמורים יותר של גלישה למיתון. בנקים מרכזיים בדרך כלל מתמודדים עם מצבים כאלו על ידי הפחתת הריבית, תחת ההנחה שריבית נמוכה יותר תעודד את הפרטים במשק לצרוך, תעודד את הפירמות להשקיע ותעודד את הייצוא, ואכן המועצה המוניטארית של בנק ישראל בחרה להוריד את הריבית לאחרונה, אבל הריבית מלכתחילה הייתה די נמוכה ולא ברור עד כמה זה יעזור. במקביל לכך מתחיל להתחמם הקרב על חלוקת התקציב הבא, ועולה השאלה האם ניתן לחלק אותו באופן שיוכל להתמודד עם סימני ההאטה.

אם נסכם את עצותיהם של כלכלנים שונים כפי שהופיעו בכלי התקשורת, נראה כי כולם מסכימים שיש לצמצם פטורים ממיסים (ובעיקר את תכנית מע"מ אפס של לפיד), לנסות לרסן את תוספות התקציב הנדרשות על ידי מערכת הביטחון ולהגמיש מעט את הכללים הפיסקאליים המגבילים את המידה שבה הממשלה יכולה להגדיל את הוצאותיה, כך שהממשלה תוכל להגדיל את הגירעון מעט יותר מהמתוכנן. מרבית הכלכלנים מדברים על הגדלת הגירעון מתוך מטרה להתמודד עם הוצאות הביטחון בעקבות המבצע מבלי לקצץ במקומות אחרים, אך ישנם גם כלכלנים הטוענים שההוצאה הממשלתית יכולה להוות מנוע צמיחה למשק.

המקור המרכזי לתפיסה שלפיה הגדלת הוצאות הממשלה מסוגלת לעודד צמיחה היא תורתו של ג'ון מיינארד קיינס משנות השלושים של המאה הקודמת. לפי קיינס משק יכול להיקלע בעקבות משבר כלכלי למצב שבו הוא לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו, כאשר פירמות וצרכנים חוששים להוציא את כספם, להשקיע ולצרוך, והאבטלה נשארת גבוהה. במצב זה רכישת שירותים ומוצרים על ידי הממשלה באופן זמני יכולה להפחית את האבטלה ולהוציא את המשק מהמשבר. ישנם גם עיתונאים הנוטים לכיוון ה"קיינסיאני" של הגדלת הוצאה ממשלתית בתור מנוע צמיחה, כפי שכתב למשל סבר פלוצקר באחד מטוריו האחרונים.

האם התפיסה הזו רלוונטית למצבה הנוכחי של מדינת ישראל? על מנת לדון באופן רציני בכל אותם רעיונות, ראשית עלינו לוותר על מספר אשליות בנוגע לאופן שבו ממשלות פועלות ומשפיעות על המערכת הכלכלית.

 

מה הקשר בין הוצאות הממשלה לשירות לאזרח?

מספר כלכלנים בעבר, ביניהם זוכה פרס הנובל ג'יימס ביוקנן, טענו שקיינס לא מתחשב בתמריצים העומדים בפני ממשלות בפועל ובחוסר יכולתן (ורצונן) של ממשלות ליישם מדיניות כלכלית אופטימאלית. המודל של קיינס הוא פשוט מדי, הממשלה איננה משולבת בו באופן ריאליסטי, וכיום כבר אין כלכלנים באקדמיה המאמינים בו באופן נאיבי. למשל, גם פרופ' אבי בן-בסט, התומך בהגדלת הוצאות הממשלה, טוען בראיון לדה-מרקר שנדרש במקביל לייעל את המערכת. בלי התייעלות הגדלת ההוצאות לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. ייתכן שהגדלת ההוצאות תוך כדי התייעלות היא עצה סבירה, אבל באופן מעשי פוליטיקאים יבצעו בהתלהבות רבה רק את חלקה הראשון של העצה, את הגדלת הוצאות הממשלה על חשבון הגירעון, ואת החלק של הייעול יזניחו.

קשה מאוד לייעל מערכות בירוקרטיות גדולות, ולכן כלכלנים רבים (בעיקר בארצות הברית, פחות בישראל) ממליצים "להרעיב" אותן על ידי מגבלות כספיות כאלו ואחרות. זה לא שאותם הכלכלנים, שאני נמנה עליהם, לא חושבים שקיימים "מוצרים ציבוריים" שרק ממשלה יכולה לספק באופן אפקטיבי, ואנחנו גם יודעים למשל שמערכת בריאות ציבורית עדיפה על מערכת בריאות פרטית בגלל כשלי שוק כאלו ואחרים – אנחנו פשוט לא חושבים שקיים קשר חזק בין תקציב המדינה לבין יכולתה למלא את הפונקציות האלו. כאשר מגדילים את התקציב, בהתאם לחוקי פרקינסון שעליהם כתבתי בעבר, פקידים פשוט מייצרים יותר עבודה לפקידים אחרים, מקימים מחלקות חדשות, ועדות היגוי חדשות, גופים בירוקרטיים נוספים, מציעים חוקים חדשים שידרשו את שכירתם של מפקחים נוספים ומפיקים שלל כסת"חים, ללא שום תועלת של ממש לאזרח.

ראו למשל את הכתבה הזו בדה-מרקר, בנוגע לניסיונותיה הנואשים של ממשלת ישראל להעלות את רמת השירותים המוענקת על ידי משרדי הממשלה באינטרנט. כך כותב אמיתי זיו:

"ההצעה החדשה למחשוב הממשלה היא מהסבוכות והביורוקרטיות ביותר שנראו בישראל – מה שמגדיל את החשש שמא היא כלל לא תצא לפועל ותציג תוצרים אמיתיים. קשה לסכם את כמות הגופים שיקומו במסגרת ההצעה. רק בתחום הסייבר יעורבו שלושה גופים: מנהל סיכוני התקשוב, יחידת הסייבר הממשלתי והמטה הקיברנטי הלאומי. יחידת ממשל זמין תעבוד לצד היחידה לשיפור השירות הממשלתי (תחליף למה שמכונה כיום היחידה להפחתת הנטל הביורוקרטי), אך מעליה תהיה ועדה בין־משרדית לאותו הנושא. כל זאת בלי לבטל את יחידת חופש המידע במשרד המשפטים. עדיין לא סיימנו, כי על פי ההחלטה יקום פורום ישראלי לממשל פתוח שבראשו יעמוד שר התקשורת. מצאנו בהצעה חמישה גופים עם מנדט דומה וקרוב. ואיפה מיזם ישראל דיגיטלית בכל זה? נראה כי בהצעה הנוכחית המיזם מקבל שנמוך משמעותי, וסמכויותיו יהיו דומות מאוד לכל מה שנכתב עד כה: "להקים אתר אחוד לכלל משרדי הממשלה, שיפותח מתוך תפישה הממקמת את צורכי המשתמש במרכז וינגיש את המידע הממשלתי לציבור בצורה נוחה ופשוטה, בדומה למודל הבריטי Gov.uk". ואם זו אינה כפילות, אז הנה עוד גוף חדש שיקום: ועדת היגוי למיזם ישראל דיגיטלית. סעיף ד' לעניין ישראל דיגיטלית חושף כי יעד הזמן "להפיכת השירותים הממשלתיים השימושיים ביותר לציבור לדיגיטליים" הוא 2019."

האם לאור הדברים האלו ניתן לצפות שתקציבים נוספים ליחידות המחשוב הממשלתיות באמת יעלימו את כל אותם אתרי האינטרנט של משרדי הממשלה העובדים רק עם הדפדפן הנחות אקספלורר, או את השימוש הנרחב בפקס שהיה אמור להיכחד לפני למעלה מעשור?

 

כל ניסיון ממשלתי לייעול המערכת סופו שיראה כמו סצנה מהסדרה הבריטית המופתית Yes Minister. זה לא במקרה, וזה לא קורה רק בישראל. התייעלות היא פשוט לא משהו שממשלות מצליחות לעשות כל עוד אין גורם חיצוני שכופה עליהן קיצוצים בקנה מידה רחב. זהו הטבע שלהן. גם אם השרים רוצים, לפקידים שעובדים מתחת להם אין שום אינטרס להתייעל. המסקנה הנובעת מכך היא שהגדלת תקציבי המשרדים השונים לא תתרום לשיפור השירות לאזרח. הגדלת תקציב החינוך לא תתבטא בהכרח בחינוך טוב יותר, הגדלת תקציב הבריאות לא תתבטא בהכרח בבריאות טובה יותר והגדלת תקציב הביטחון לא תתבטא בהכרח בביטחון רב יותר.

הראיות האמפיריות תומכות במסקנות אלו. למשל, מחקרים העלו שאין קורלציה בין הוצאה על חינוך במדינות מערביות לבין הישגי התלמידים באותן המדינות, או בין ההוצאה על בריאות לבין מדדים בריאותיים תוצאתיים כגון תוחלת חיים או תמותת תינוקות. ראו את שני התרשימים הבאים שמצאתי כאן בחיפוש מהיר [1]:


 

 

כפי שניתן לראות, ברמות הנמוכות של ההוצאה עבור מדינות עולם שלישי ישנו קשר חיובי בין הוצאה על בריאות וחינוך לבין ציוני סטודנטים ותוחלת חיים, אבל עבור מדינות מערביות אין קשר כזה. גם ניתוח של ההוצאות בתוך מדינה לאורך זמן לא יעלה קשר ברור.

מידת היעילות והמבנה של המערכות הללו היא הפרמטר החשוב, לא כמות הכסף שנשפך עליהן. ייתכן שבתוך מדינה הוצאה גבוהה יותר על חינוך בבית ספר אחד תשפר את הישגיו לעומת בתי ספר אחרים, מפני שכל בתי הספר האלו פועלים תחת אותה המערכת, אבל בהשוואה בין לאומית גורמים אחרים משפיעים הרבה יותר. על כן, להשוואות בין לאומיות של הוצאות ממשלה על תחומים שונים אין ערך של ממש מלבד לשמש כתירוץ לפוליטיקאים ובירוקרטיים שמעוניינים להגדיל את תקציביהם.

חשוב להדגיש: זה כמובן לא אומר שקיצוץ גדול של תקציב הבריאות לא מסוגל לפגוע ברמת השירותים המסופקת. למעשה, כאשר ננסה להפעיל קיצוצים על מערכות בירוקרטיות מורכבות סביר שהפקידים יטו את הקיצוץ באופן שיפגע פחות בתנאי העבודה שלהם ובשומנים העודפים ויפגע יותר ברמת השירות לאזרח. זו הסיבה שבגללה לפני כל קרב תקציבי הרמטכ"ל מצהיר על סגירת אוגדות טנקים וטייסות ולא על פגיעה בתנאי הפנסיה של אנשי קבע או על סגירת יחידות מיותרות כגון גלי צה"ל וחיל החינוך.

בכל אופן, אף אחד בינתיים לא מדבר על קיצוץ תקציבים – השאלה היא רק בכמה להגדיל אותם. כלל ההוצאה מגביל את ההוצאה ביחס לשנה שעברה, כאשר הרעיון הוא לנסות להגביל את הגידול לפי הגידול באוכלוסייה. זה נשמע הגיוני. פריצת כלל ההוצאה היא הגדלת התקציבים מעבר לכך, רק על מנת שבגרפים הצבעוניים של השוואות בין לאומיות בנוגע להוצאות אזרחיות אנחנו "נצא טוב". את הפקסים היא לא תעלים.

 

האם ממשלות יכולות לתרום לצמיחה?

אז הגדלת תקציבי הממשלה לא תשפר את השירות לאזרחים, אך בנוסף לכך היא גם לא תתרום לצמיחה. תשתיות ציבוריות כגון כבישים, מחלפים ורכבות הם תמיד האחרונים בסדר העדיפויות של הממשלה, מכיוון שהם עולים הרבה כסף בטווח הקצר אך ההשפעה שלהם היא בטווח הארוך, הרבה אחרי שהפוליטיקאים הנוכחיים יספיקו להתחלף, להתפצל ממפלגותיהם הנוכחיות ולהקים עשרות מפלגות מרכז חדשות ומבטיחות בהובלתם של כוכבים עולים כריזמטיים שיתרסקו באותו האופן שבו התרסקו שלל מפלגות המרכז הקודמות. למשל, בסבב הקיצוצים האחרון, מעט לאחר שיאיר לפיד מונה לתפקידו הנוכחי, אחד הנושאים הראשונים שקוצצו היה פרויקט הרכבת הקלה בגוש דן.

חשוב לזכור שאפילו ברמה התיאורטית הטיעון הקיינסיאני תקף רק עבור משק המצוי במשבר הנובע ממחסור בביקושים, מצב שבו כולם חוששים מהעתיד כך שהאזרחים מפחדים להוציא את כספם והפירמות חוששות להשקיע, ואז הממשלה יכולה להיכנס ולהחליף אותם באופן זמני. על מנת שזה יעבוד אנחנו צריכים להיות מלכתחילה במצב שבו המשק לא ממצה את הפוטנציאל שלו. האם זהו המצב במדינת ישראל? למרות החששות מהעתיד האבטלה עדיין נמוכה יחסית בארץ, אנחנו עדיין לא במשבר, וההאטה נובעת במידה רבה מהמשבר העולמי, לא ממחסור בביקושים פנימיים ומאיזו שהיא פסימיות בציבור.

התפיסה הזו שלפיה ממשלות תמיד יכולות לעודד צמיחה ותעסוקה על ידי הגדלת הוצאותיהן על חשבון הגירעון היא שגויה גם באופן תיאורטי וגם באופן אמפירי, והייתה יכולה לגרום גם לקיינס להתהפך בקברו. זה יכול אולי לעבוד תחת צירוף נסיבות נדיר, אך נדרשות ראיות רציניות על מנת לטעון שצירוף נסיבות שכזה מתקיים כרגע במדינת ישראל. פוליטיקאים, כמובן, אוהבים את התפיסה הקיינסיאנית כפי שהם יאהבו כל גישה שמספקת להם תירוץ לבזבז כסף, לבצע מהלכים פופולאריים ולא להילחם נגד קבוצות לחץ.

 

דרוש: גנן, לא מצביא

אז מה כן ניתן לעשות?

ובכן, ברגע שמוותרים על כל הטריקים והקסמים נשארת רק עבודה קשה, אפורה ומייגעת שאף אחד לא רוצה לעשות.

ממשלות אולי לא מסוגלות לעודד צמיחה, אבל הן בהחלט מסוגלות למנוע מהצמיחה להתרחש מעצמה על ידי תקיעת מקלות בגלגלי המשק. הוצאתם של אותם המקלות, ניכוש העשבים השוטים, היא מלאכה קשה הדורשת התמודדות מול פקידים שאין להם שום רצון להתייעל ומול קבוצות לחץ חזקות המרוויחות כסף רב כתוצאה מקיומם של המקלות. זוהי מלאכה שרצוי לעסוק בה תמיד, בכל נקודת זמן, אך היא קריטית במיוחד בתקופת משבר שבה עלינו לנסות ולגרד כל שבריר אחוז צמיחה שניתן למצוא.

ברוב המקרים לא מדובר כאן באיזו שהיא "רפורמה גדולה ומהוללת" שהשר הרלוונטי יכול לקעקע על מצחו בגאווה בסגנון של הרפורמה של כחלון בסלולר, אלא בהרבה מיני-רפורמות קטנות שיזכו את השרים במעט תהילה ותשומת לב תקשורתית ובהרבה מלחמות כנגד קבוצות לחץ: הסרת חסמי יבוא, שיפור התחרותיות בסקטורים שונים במשק, ייעול הרגולציה, רפורמות במערכת המיסוי שימנעו עיוותים כאלו ואחרים, וייעול מערכות ממשלתיות שיאפשרו הפניית כספים רבים יותר להשקעה בתשתיות או יאפשרו הפחתת מיסים.

ישנם כמה "עשבים שמנים" כגון הרפורמה בנמלי הים, במשק החשמל או הזרמת תחרות למערכת הפיננסית, אך מרבית העשבים הם קטנים, רחוקים מתשומת הלב הציבורית ונטועים חזק בקרקע. עקירתם דורשת מאמצים משמעותיים לא רק מצד הפקידים, אלא גם מצדם של השרים האחראיים על המשרדים הכלכליים הגדולים. ניכושם של אותם העשבים יאפשר לחברות מסחריות בריאות וחזקות, בכל הגדלים ומכל המינים, לצמוח ולהצמיח ביחד איתן את המדינה כולה.

הכלכלה הישראלית איננה זקוקה כרגע למצביא בשריון זוהר שיטווה איזו שהיא מטרה אסטרטגית מופלאה ויניף את חרבו באומץ אל עבר האופק, למרות שזו הרוח העולה בקביעות מכלי התקשורת הכלכליים ומנאומיהם של שרים בכירים. הסתערות דון-קישוטית מרהיבה על מטרות אבודות או מיותרות היא לא אומץ אלא טמטום. זה מה שקל לעשות. לשנות את המציאות, לעומת זאת, זה קשה. הכלכלה הישראלית זקוקה לגנן אפור ומשעמם שמוכן להפשיל שרוולים, להיכנס אל תוך הפרטים ולנכש את העשבים העיקשים, בחום של הקיץ הישראלי, עם כל הזבובים והיתושים מסביב, לא מתוך שאיפה לתהילה אלא פשוט מכיוון שזו העבודה שלו.

האם ישנו בממשלה גנן שכזה?

 

 

 

להמשך הפוסט

סופו של הממוצע ושביתת המתרגמים

אורי כץ | 30.03.2014 | 11:48

סופו של הממוצע

טיילור קוון הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ג'ורג' מייסון ובעל אחד הבלוגים הכלכליים הפופולריים ביותר בארצות הברית. ספרו "average is over" עוסק בשוק העבודה המודרני, ולפי שמו ניתן להבין את התזה המרכזית הנתמכת במספר מחקרים מהתקופה האחרונה: העידן שבו כל אחד היה יכול להשיג עבודה סבירה בשכר סביר הולך ונגמר, בכל המדינות המפותחות. עבודות האמצע נעלמות, והעבודות החדשות נמצאות בעיקר בקצוות – למעלה או למטה. המונח הרשמי הוא קיטוב (פולאריזציה) של שוק העבודה. זה לא בדיוק ה-1% וה-99% כפי שטוענים מפגינים חברתיים זועמים, בעלי הון ומנכ"לים של תאגידי ענק אל מול שאר האוכלוסייה, אלא יותר בכיוון של 15% מול 85%, מהנדסים ומתכנתים ועוד מספר בעלי מקצוע נחשבים אל מול כל השאר.

למשל, בסדרת התרשימים הבאה (הלקוחה מכאן) ניתן לראות את תוספת מקומות העבודה לכלכלה האמריקנית עבור אחוזונים שונים של שכר עבור תקופות שונות:

 

בחלק השמאלי ביותר של התרשים ניתן לראות כי בין השנים 1990-2007 עיקר המשרות נוצרו בטופ ובתחתית, ומימין ניתן לראות כי במהלך המשבר האחרון עיקר המשרות שאבדו היו באמצע הסקאלה. מגמה זו קיימת בכל המדינות המפותחות, גם בישראל (ככל הנראה במידה רבה יותר מאשר בארצות שוויוניות יותר), והיא איננה צפויה לעצור בזמן הקרוב.

האם אתם שייכים לאותם 15% שימשיכו לצמוח, או ל-85% שיישארו מאחור? לפי טיילור קוואן השאלה העיקרית שאתם צריכים לשאול את עצמכם היא זו: האם אתם מתחרים במחשבים או עוזרים למחשבים?

אנשים שמתחרים במחשבים הם אלו שבסופו של דבר יוחלפו על ידי מחשבים, רובוטים ותוכנות, או יאלצו להתפשר על שכר נמוך הרבה יותר על מנת שלמעסיקים ישתלם לשכור אותם ולא להשקיע באוטומציה. טיילור אף טוען שישנם אנשים בשוק העבודה שאין שום שכר שעבורו ישתלם למעסיקים להעסיק איתם, אבל זו כבר טענה מעט קיצונית ואיני יודע עד כמה אני מסכים איתה (אם נתעלם ממגבלת שכר המינימום). לעומתם, יש את אלו שהמחשבים והרובוטים לא יכולים בלעדיהם, או לפחות לא יכולים להחליף אותם, ושכרם רק הולך לעלות ככל שהמחשבים והרובוטים יהוו חלק משמעותי יותר מחיינו. יש גם נושאים אחרים שמשפיעים על המגמה זו, ביניהם הגלובליזציה, התחרות ומיקור החוץ, אך אלו קיימים ופועלים כבר עשורים רבים בעוד שהרובוטים והתוכנות הם תוספת חדשה יחסית.

אין שום דבר שמח, כיפי או חיובי בהתפתחות הזו. היא לא נובעת מאיזו "שיטה כלכלית", מקפיטליזם, סוציאליזם או בנקאות ברזרבה חלקית. למעשה מצב כזה של אי שוויון היה נפוץ במהלך רוב תולדות האנושות, ומאה השנים האחרונות השוויוניות באופן יחסי היו סוג של אנומליה. התופעה נובעת בעיקר מההתפתחות הטכנולוגית ומההתקדמות ההדרגתית של הכלכלה העולמית. ממשלות יכולות להשפיע עליה על ידי מיסוי פרוגרסיבי, העברת כסף מאותם 15% שיתעשרו לאותם 85% שידרכו במקום. עד כמה זה יעבוד? תלוי במידת הנטייה של ה-15% העליונים להתחמק ממס או לעבור מדינות. אף אחד לא באמת יודע, אולי במדינות מסוימות ל-15% הללו לא יהיה אכפת לשלם מיסים שהולכים ונעשים גבוהים כדי לספק לשאר חיים טובים ובמדינות אחרות כן יהיה אכפת להם.

מי הולך להיות מוחלף על ידי רובוטים ותוכנות? ניתן לקרוא באופן מפורט יחסית על התפתחויות עתידיות בתחומי הרובוטיקה והמחשב בספרו של ד"ר רועי צזנה,"המדריך לעתיד". בין השאר מזכיר רועי מדפסות תלת-מימד שיחליפו פועלים בשלבים שונים של שרשראות האספקה, תוכנות אינטליגנטיות שיוכלו לדבר ולהבין שפה חופשית ולהחליף נציגי שירות, תוכנות שיוכלו להעניק יעוץ רפואי על סמך מאגרי מידע עצומים של מאמרים ונתונים ולהחליף את רופאי המשפחה, תוכנות הכותבות מאמרים לעיתונים באופן אוטומטי, כלים לא מאוישים שמחליפים חיילים ושוטרים במשימות שמירה או לחימה של ממש, מכוניות רובוטיות שיוכלו להחליף את התחבורה הציבורית, את שליחי הפיצה ואת נהגי המשאיות ועוד. חשוב להבין שזה כבר קורה: ברגע שתוכנה כגון אקסל מסוגלת לאפשר לכלכלן לבצע בשעה עבודה שלפני שני עשורים נדרש עבורה שבוע שלם, הביקוש לכלכלנים קטן ושכרם, באופן יחסי, ירד. ברגע שאתרים כגון google scholar מאפשרים לחוקרים באקדמיה למצוא מאמרים בקלות הביקוש לספרניות קטן ושכרן, באופן יחסי, ירד. המתווכים למיניהם ייעלמו גם הם תודות לאתרי יד2 ודומיו, וגם הקופאיות בסופר לא באמת הכרחיות וסביר שהן ייעלמו תוך עשור או שניים כשנעבור לשלם באופן אוטומטי בעזרת הטלפונים הסלולאריים שלנו.

בניגוד לדברים שכותב צזנה בספרו, אינני מאמין שהתוצאה תהיה שיעורי אבטלה גבוהים. חברה עם שיעור אבטלה קבוע של עשרות אחוזים, לא רק בקרב צעירים אלא גם בקרב בוגרים בגילאי 30-40, לא נראית לי כמו חברה יציבה. אותם 15% שלמעלה אולי יסכימו לעזור לילדים עניים או לקשישים חסרי כל, אבל לא סביר שהם יסכימו לממן את חייהם של מובטלים בריאים בגילאי העבודה. סביר יותר שהשכר בסקטורים שהזכרתי ילך וישחק, ושחלק מהעובדים בהם יאלצו להתפשר על עבודות אחרות בשכר נמוך יותר ולהידחק יחדיו באותם תחומים מעטים שבהם לרובוטים אין יתרון יחסי משמעותי, למשל מקצועות הסיעוד, אינסטלטורים, קבלני שיפוצים, בעלי עסקים קטנים בתחום השירותים כגון מספרות, ועוד. יתכן גם שתחזור האופנה במסגרתה רק אחד מבני הזוג במשק הבית עובד. בכתבה שפורסמה בדה-מרקר לאחרונה הופיע תרשים המתאר את המגמות בנידון:

 

הפוליטיקאים כמובן פועלים במרץ על מנת לעשות דברים שיובילו, כרגיל, לתוצאה הפוכה מזו שהם מעוניינים בה. למשל, שלי יחימוביץ' ודומיה הפועלים לחקיקת חוקים המגנים על עובדים ומשפרים את תנאיהם למעשה מייקרים את עלויות ההעסקה של אותם העובדים, מעודדים את המעסיקים להחליפם בתוכנות אוטומטיות ורובוטים ומגדילים את שיעורי האבטלה. גם ועדי עובדים מסוימים פועלים באותו האופן. מעניין מתי ייפול להם האסימון, אם בכלל.

 

הלודיטים החדשים

שביתת המתרגמים מהווה את אחת הדוגמאות היותר מובהקות למגמות שהזכרתי.

כך כותבת חברת הכנסת תמר זנברג, כשהיא מסרבת להבין ששכר הוא קודם כל תוצאה של היצע וביקוש ולא של "יכולות אינטלקטואליות" או "תרומה לתרבות":

"בית הקלפים, הסמויה, סיינפלד, הן רק חלק מהסדרות שכולנו צפינו בהן בשנים האחרונות – עם כתוביות. אבל האם ידענו, שמי שמתרגמת את הכתוביות האלה מרוויחה 22 שקל לשעה? [...] השכלה, יכולות אינטלקטואליות ותרומה משמעותית לתרבות שאנחנו צורכות וצורכים אינם מהווים שום פקטור בפרנסתם של ציבור המתורגמנים. היום קיימה ועדת הכלכלה דיון מיוחד שיזמתי יחד עם ח"כ ד"ר רות קלדרוןבתנאי העבודה המחפירים האלה. המסקנה ברורה: שיטת הקבלן נכשלה והיא נידונה לייצר עובדים ובעיקר עובדות שמנוצלים יום יום, ללא יכולת להגן על עצמם. כשהוט ויס מתנערות, כשהרשות השנייה ומועצת הכבלים והלוויין טוענות שאין להן סמכות, וכשחברות התרגום לא טרחו להגיע לישיבה – כולם סביב השולחן מבינים שהשיטה רקובה בבסיסה ".

וכך כותבת בבלוג השכן נטע אלכסנדר:

"יש מי שחושב שאין צורך במתרגמים מקצועיים ומדובר ב"עבודה שכל אחד יכול לעשות". אבל אין טעות גדולה מזו. תרגום הוא חלק אינטגרלי מההנאה, והיכולת של צופים ישראליים להתענג על סדרות כמו "מד מן", "בלש אמיתי" או "בית הקלפים" תלויה בכך שמתרגמים בעלי ותק וניסיון של שנים יצליחו להבין כל ציטוט ספרותי, מונח מקצועי או מושג מתחום הפוליטיקה האמריקאית שגם מי שדובר אנגלית שוטפת מתקשה לפעמים לעקוב אחריהם."

העניין מזכיר לי סיפור של אחד מעמיתי לעבודה. הוא ואשתו מעסיקים מנקה בביתם. היא עושה עבודה מעולה, ובכל זאת הם שוקלים לפטרה ולהחליפה ברובוט "iRobot" שיעשה מן הסתם עבודה גרועה הרבה יותר. למה להם לעשות צעד כל כך מטופש? ובכן, מכיוון שהרובוט זול הרבה יותר, לא צריך לשלם לו תנאים סוציאליים, לא צריך לתאם איתו ימי עבודה, והוא לא עובר כל רבע שעה בסלון מולכם ומתלונן על כאבי גב. אתם יכולים לומר שזה לא נחמד מצידם, לא חברתי, לא אתי, אבל זה מה שיש. בטוקבקים שבאינטרנט כולם גיבורים גדולים, אבל כשזה מגיע לחיים שלהם אנשים מוטרדים קודם כל מאי הנוחות של עצמם. בדרך כלל התחליף הרובוטי הוא קצת פחות טוב מהעובד האנושי, אבל הוא הרבה הרבה יותר זול, וחוסך כאב ראש מהמעסיקים. ושוב – אם מישהו חושב שזה נוראי שאנחנו מודדים בני אדם באופן הזה, שזו איזו שהיא תוצאה של "השיטה", "הקפיטליזם הניאו-ליברלי" או קונספירציה של כלכלנים אכזריים, אז הוא טועה. זה תמיד היה המצב. גם כאשר גילו לפני אלפי שנים שניתן להשתמש בשוורים על מנת לחרוש את השדות המהפכה הזו מן הסתם הובילה לירידה בשכרם של החקלאים, מכיוון שעבודתם הפכה לפשוטה יותר ודרשה פחות כוח פיזי כך שגם נשים וילדים יכלו לעסוק בה. ביקוש והיצע תמיד היו ותמיד יהיו הכוח המשמעותי שמאחורי המגמות בשוק העבודה. אם השוק לא מעריך יותר מדי את היכולות האינטלקטואליות שאתה מאמין שיש לך השכר שלך יהיה בהתאם, ולא משנה עד כמה אמא שלך או איזה שהוא פוליטיקאי שהצבעת לו חושבים שאתה מוכשר.

גם למתרגמים יש תחליף. האתר google translate בהחלט יכול להחליף אותם, ואפשר להצמיד לו ילד בן 16 שיעבור ויתקן שגיאות וניסוחים עילגים. התוצאה תהיה ללא ספק נחותה יותר מהתוצאה שיכול להפיק מתרגם מקצועי עם תואר שני בספרות, אבל האם היא תהיה נחותה במידה ששווה את הפרשי המחירים? לפי דברים ששמעתי מאנשים שמעדיפים שלא להזדהות בפומבי, כל אחד כיום יכול להוריד באינטרנט סדרות אמריקאיות ולמצוא עבורן כתוביות בעברית המופצות בחינם על ידי אנשים שמכינים אותן על פי הכתוביות באנגלית, והתוצאה בהחלט משביעת רצון ביחס למחיר האפסי. מדוע אותם מתרגמים מוכנים לעבוד בחינם? ובכן, אני מנחש שאחת הסיבות לכך היא הנוחות והמהירות בעבודה בעזרת google translate. כן, יש פה ושם שגיאות מביכות, אבל הן נדירות יחסית ולא פוגעות בחוויית הצפייה – שוב, לא במידה המצדיקה תשלום למתרגמים. וכמובן, ישנה גם האפשרות להסתדר בלי כתוביות בכלל, או עם כתוביות מקוריות באנגלית.

המתרגמים יכולים להתאגד בוועד, יכולים להכריז על שביתה, יכולים לנסות להיאבק. הכל לגיטימי. בסופו של דבר הם יפסידו (ואולי ינחם אותם לדעת שגם הוט ויס הולכים לקרוס מתישהו בעשרים השנים הקרובות תודות לאפשרות להוריד תכנים מהאינטרנט). הם מתחרים נגד מכונות שעובדות בחינם, והמוצר שהם מספקים לא איכותי מספיק ביחס למוצר שמספקות המכונות. הם הלודיטים החדשים – והלודיטים תמיד מפסידים בסופו של דבר, גם אם פוליטיקאים מצליחים להגן עליהם למשך תקופה קצרה.

 

            לודיטים בתקופת המהפכה התעשייתית. מקור – ויקיפדיה

 

העתיד

טיילור קוון כותב על דברים רבים נוספים בספרו (בעיקר על שחמט בחציו הראשון והמשעמם למדי של הספר, אבל החצי השני טוב בהרבה). הוא מתאר כיצד מהפכת החינוך הווירטואלי תעזור בעיקר למוכשרים, לאו דווקא לעניים, וכך רק תגביר את אי השוויון. הוא טוען שטקסס היא עתידה של ארצות הברית: מדינה קפיטליסטית יותר, עם מיסים נמוכים יותר ופחות רגולציה על בנייה עירונית, מה שמוביל למחירי דיור נמוכים יותר. הראיה העיקרית לטענתו נמצאת בדפוסי ההגירה הפנימית בתוך ארצות הברית, במסגרתם רבים מהגרים לטקסס ממדינות עם מיסוי גבוה יותר ומחירי דיור גבוהים יותר.

תחזיותיו של קוון לעתיד קפיטליסטי יותר נובעות מהחוב האמריקאי ההולך וגדל ומההערכות שהצמיחה לא תהיה מספיקה על מנת להחזיר אותו, מה שידרוש קיצוצים בתקציבי הממשלה. באופן עקרוני כדאי לקחת הלוואה רק מתוך הנחה שבעתיד תרוויח יותר ויהיה לך את הכסף להחזיר אותה. כשמדובר בבני אדם אנחנו מסוגלים לעבוד שעות רבות יותר, להחליף עבודה, וכך לשלוט פחות או יותר במשכורתנו העתידית. כשמדובר במדינות ובפוליטיקאים עם מגבלות פוליטיות נראה שהם מתקשים להפעיל מדיניות שיכולה לעודד צמיחה, וגם אם הם מצליחים הצמיחה לא תמיד מגיעה מכיוון שהיא תלויה בהרבה דברים אחרים. פוליטיקאים יכולים לעשות את כל הדברים הנכונים ובכל זאת מדינתם תיקלע למשבר כלכלי באשמתם של פוליטיקאים מארץ אחרת, והם יכולים לעשות את כל הדברים הלא נכונים ובכל זאת לקבל צמיחה מופלאה, למשל כתוצאה מעליית מחירי הנפט בעולם כאשר הכלכלה שלהם מבוססת על נפט.

הביקורת שלי על תחזיותיו של טיילור היא בהתאם – אם תהיה צמיחה מרשימה, התחזיות הקפיטליסטיות לא יתגשמו לדעתי. כאשר כולם הולכים ומתעשרים במהירות לעשירים לא נורא אכפת שחלק מהכנסתם הולך לכל מני פרזיטים במגזר הציבורי ולמשפחות ברוכות ילדים עם הורים מובטלים, ולכלכלנים לא אכפת שהמיסוי הגבוה אולי מגלח כמה שברירי אחוזים מהצמיחה הפוטנציאלית שהייתה יכולה להיות. העולם הוא דינאמי, ומן הסתם יהיו בעתיד עוד משברים כלכליים ותקופות האטה, וגם עוד תקופות של צמיחה – כאשר כל משבר ילווה בהיפטרות מ"שומנים עודפים" והפיכתן של מדינות ליותר קפיטליסטיות (כפי שקרה למשל בישראל בתחילת שנות האלפיים, במדינות הנורדיות בתחילת שנות התשעים ובארצות הברית ובריטניה בשנות השמונים), וכל תקופת צמיחה תגרור, בזכות קבוצות לחץ ואדישות ציבורית סטנדרטית, את צבירתם של שומנים עודפים תחת תירוצים קבועים כגון דת, סולידאריות חברתית, הצורך בתמיכה בתרבות או כל שקר דמגוגי אחר שיפריחו מובילי קבוצות הלחץ של העתיד. כפי שטיילור כותב בספרו, גם אני מאמין שזהותם של הפוליטיקאים העומדים בשלטון לא משפיעה כמעט כלל על העניינים האלו – הם נכפים על הממשלות בתור גורם חיצוני. פוליטיקאים "ימניים" לכאורה כגון בנימין נתניהו מבצעים שלל מהלכים פופוליסטים ובזבזניים בתקופות של צמיחה ויציבות, ופוליטיקאים "שמאליים" לכאורה כגון נשיא צרפת פרנסואה הולנד נוטים להוריד מיסים ולצמצם הוצאות בתקופות של האטה. הציבור ככל הנראה ימשיך שלא להבין זאת ולהאשים או להלל פוליטיקאים על פי מזלם הטוב או הרע.

עתידה של כלכלת ישראל תלוי גם הוא בצמיחה הכלכלית של העשורים הבאים. אם תהיה כאן צמיחה גבוהה בהחלט יכול להיות שהמדינה תרחיב את השירותים הסוציאליים שהיא מעניקה לכלל האוכלוסייה, כפי שהייתה המגמה בשנות החמישים. לעומת זאת, אם תהיה כאן צמיחה נמוכה או האטה, סביר שעתידה של מדינת ישראל יהיה קפיטליסטי: שחיקת תקציבי השירותים הציבוריים, קיצוץ קצבאות, ומיסים נמוכים יותר במטרה לנסות ולעודד את הצמיחה. כמובן, גם למגמות הדמוגרפיות יש כאן תפקיד חשוב. טיילור טוען שלאור הזדקנות האוכלוסייה נבואות הזעם על מהפכות חברתיות בארצות הברית ככל הנראה לא יתגשמו – אנשים זקנים פשוט לא עושים מהפכות (בישראל המצב מעט יותר מסובך עקב הילודה הגבוהה של החרדים והערבים, אך כבר דנתי בנושא בשלל רשומות אחרות ואין צורך לחזור כאן על הדברים).

כך או אחרת, עם צמיחה או בלעדיה, הרובוטים והמחשבים רק הולכים ומתפתחים ושוק העבודה הולך להיות פחות שוויוני בעשורים הקרובים, לפחות מבחינת השכר ברוטו, לפני מיסים ותשלומי העברה. המתרגמים מהווים דוגמה קלאסית לתחום המוחלף על ידי תוכנות אוטומטיות, אבל הם לא הראשונים, והם גם לא יהיו האחרונים. אתם יכולים להכחיש, אתם יכולים להתווכח, אתם יכולים להחליף את הפוליטיקאים, אתם יכולים לעצום עיניים ולחשוב שיהיה בסדר – אבל האמת היא שההיסטוריה היא לא סיפור עם סוף טוב, וכל התקדמות טכנולוגית יוצרת גם מנצחים וגם מפסידים. אף אחד לא יכול לשנות את זה, אף אחד לא יכול להציל אתכם, ואף אחד לא יכול להבטיח לכם שהכל יהיה בסדר. האחריות תמיד הייתה ותמיד תהיה אך ורק עליכם.

 

להמשך הפוסט

הכלכלה הלא אמיתית

אורי כץ | 13.03.2014 | 09:55

רשומה זו עוסקת בטענות מרחיקות הלכת של התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" אודות הצורך בשינוי השיטה המוניטארית. הרשומה ארוכה ולכן, לשם נוחות, הכנתי גרסת PDF   להורדה והדפסה.

ברצוני להודות לפרופ' עומר מואב שקרא את הרשומה לפני הפרסום ותרם הערות מועילות, לד"ר אסף צימרינג שכתב את הפרק העוסק בתכנית שיקגו, במאמר של מייקל קמהוף ובספר של ענת אדמתי, ולאיתי סי, בעל הבלוג "תועלת שולית", שקרא גם הוא את הרשומה, תרם הערות מועילות ועזר באיסוף החומרים.

 

תקציר

(בהמשך הרשומה ישנה הרחבה בנוגע לכמה מהמושגים המקצועיים המופיעים כאן בתקציר)

התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" מעוניינים לקדם בישראל רפורמות דרמטיות וחסרות תקדים במערכת הפיננסית, המבוססות על הבנה לקויה באשר לאופן שבו המערכת פועלת, ועיקרן הוא ביטול הבנקאות ברזרבה חלקית בישראל.

ראשית כל, בנקים קיימים לפחות מאז המאה ה-12 ובנקאות ברזרבה חלקית קיימת לפחות מאז המאה ה-17, ועד כה התחזיות של חברי התנועה בדבר התפוצצות המערכת לא התרחשו בשום מדינה (מקרי ההיפר-אינפלציה שהתרחשו במאה השנים האחרונות לא נבעו משיטת יחס הרזרבה). לבנקים ישנה השפעה על כמות הכסף דרך יחס הרזרבה, אך בניגוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי השפעתם מוגבלת מאוד על ידי הרגולציה, על ידי שליטתו של הבנק המרכזי בבסיס הכסף ועל ידי נטיית הציבור להפקיד כסף בבנקים. הבנקים מעוניינים להגדיל את חובות הציבור אליהם, אך אין כאן שום הבדל ביניהם לבין יצרני רהיטים המעוניינים שנרכוש כמה שיותר רהיטים, יצרני טלוויזיות המעוניינים שנרכוש כמה שיותר טלוויזיות או כל תחום מסחרי אחר שקיים, ויכולתם של הבנקים "לשעבד" את הציבור לחובות מוגבלת על ידי הביקוש להלוואות בקרב הציבור – בדיוק כפי שיכולתם של יצרני הרהיטים לשעבד את הציבור לרהיטים מוגבלת על ידי הביקוש לרהיטים.

השיטה המוניטארית הקיימת איננה מחייבת גידול בחובות, מפני שהבנקים מוגבלים ביכולתם להעניק הלוואות על ידי הביקוש להלוואות, על ידי הצמיחה המאפשרת לאנשים להחזיר את ההלוואות ועל ידי יחס הלימות הון ויחס הרזרבה הקבועים בחוק. השיטה הזו קיימת כבר מאות שנים, ובכל זאת החובות לא צמחו לאורך מאה השנים האחרונות אלא עלו וירדו במדינות שונות בהתאם לשיעורי הצמיחה, משברים כלכליים ומשתנים נוספים. ישנה שונות רבה בגובה החוב במדינות שונות למרות שלכולן אותה השיטה המוניטארית. מקרים של היפר-אינפלציה במאה העשרים לא היו קשורים לשיטה המוניטארית, אלא בדרך כלל לממשלות שהדפיסו כסף באופן שאינו אחראי. גם מייקל קמהוף, הכלכלן הבכיר ביותר כיום המזוהה עם תכנית שיקגו שאותה מנסה לקדם התנועה לשינוי מוניטארי, טוען בראיון לכלכליסט שהשיטה המוניטארית הנוכחית איננה מחייבת גידול בחובות ושמקורה של הטענה הוא בלבול מושגי.

"תכנית שיקגו" היא התכנית הכלכלית המהווה את הבסיס התיאורטי והאקדמי לטענותיה של התנועה לשינוי מוניטארי. התמיכה בתכנית שיקגו בקרב המומחים היום היא זניחה. מטרותיה המקוריות של התכנית, שנהגתה בשנות השלושים של המאה הקודמת, היו לטפל בבעיות שבוודאות אינן רלוונטיות למדינת ישראל כיום, וככל הנראה אינן רלוונטיות גם למדינות אחרות. המאמר של קמהוף ובנס מקרן המטבע הבין לאומית בנידון (המוזכר רבות במאמרים ב"כלכלה האמיתית" ובטיעוני התנועה לשינוי מוניטארי) מתאר תוצאה מעניינת של מודל תיאורטי מורכב למדי, אך נראה כי עיקר התרומה של הרפורמה המוצעת על ידיהם עוברת דרך מהלכים שניתן לבצע גם ללא שינוי יחס הרזרבה, ובאופן כללי מדובר בתחום שבו לא מקובל להפוך מודלים תיאורטיים להמלצות מדיניות ללא בחינה מעמיקה ומקיפה יותר, ובוודאי שלא להסתמך עליהם בעיניים עצומות בנוגע לשינוי כל כך דרמטי. לפי התכתבות במייל עם קמהוף, התכנית לא נבדקה על ידו בהקשר של כלכלה קטנה ופתוחה כמו מדינת ישראל, ולדעתו של קמהוף מדינת ישראל איננה נמצאת במצב המצדיק את לקיחת הסיכונים הכרוכים בהפעלת התכנית שלו על כלכלה קטנה ופתוחה החשופה להתקפות ספקולטיביות ותנועות הון מהירות. 

הרשומה מפרטת טעויות וסתירות נוספות בטענותיהם של חברי התנועה לשינוי מוניטארי גם בנושאים אחרים, המעידים על מחסור בהבנה בסיסית של המערכת הכלכלית ועל הסתמכות יתר על מקורות מידע שמידת אמינותם איננה ברורה.

לאור כלל הסתירות הללו, ולאור התנערותו החד משמעית של מייקל קמהוף משתי הטענות המרכזיות של התנועה לשינוי מוניטארי – הצורך המתמיד בגידול בחובות והטענה כי השינוי המוניטארי מומלץ למדינת ישראל – נראה כי אין תמיכה תיאורטית או עובדתית כלשהי לפעילותה של התנועה. על כן אני מאמין, בדומה לעמיתי שהזכרתי בפסקת ה"תודות" ובדומה לכלכלנים שצוטטו בראיון בעיתון כלכליסט בנידון, שהתנועה לשינוי מוניטארי איננה מקדמת שינוי שהוא מומלץ לכלכלת ישראל, ושהביקורת שלה על המערכת איננה מדויקת בלשון המעטה.

 

1. הקדמה

הבלוג "הכלכלה האמיתית", המנוהל על ידי ערן הילדסהיים, הוא ככל הנראה הבלוג הכלכלי הפופולארי ביותר במדינת ישראל – ולא במקרה. הוא משלב כתיבה על מגוון רחב של נושאים כלכליים, רובם מתורגמים מאתרים זרים, והכל מוסבר ומתואר באופן בהיר ונגיש. ניכר כי כותביו מקדישים מאמצים רבים להפעלת האתר מתוך אמונה אידיאולוגית כנה בחשיבותו לדיון הציבורי בישראל. בשנה האחרונה עלה הבלוג מדרגה, עם ייסודה של קבוצת לובי בתוך מפלגת העבודה המוקדשת כולה ל"שינוי המוניטארי" הנתמך על ידי הכותבים (על פי מיטב הבנתי התנועה לשינוי מוניטארי והבלוג "הכלכלה האמיתית" מנוהלים על ידי אותם האנשים, ובהמשך הרשומה אתייחס אליהם כאל מקשה אחת). התנועה ערכה בחודש דצמבר האחרון כנס שבמסגרתו נאמו בזכותה חברי כנסת כגון משה פייגלין ואבישי ברוורמן, ובמסגרת ראיון לכלכליסט מצהירים ראשי התנועה על כוונותיהם לגייס בכירים נוספים לקראת הבחירות הבאות לכנסת.

במאמר בעיתון כלכליסט שבקישור הקודם וברשומה שפרסם אורי רדלר בשנת 2012 אודות התנועה אתם יכולים לקרוא על האנשים שמאחורי התנועה ועל מקורותיה, כגון הסרט הקונספירטיבי "צייטגייסט", פרויקט ונוס והעמותה הבריטית "כסף חיובי". קיימות תנועות דומות בארצות אחרות, אך נראה שבשום ארץ אחרת בעולם לא הצליחו תנועות רדיקאליות מעין אלו לצבור את ההשפעה הפוליטית והתקשורתית שהילדסהיים וחבריו צברו בישראל מאז המחאה החברתית (ראו למשל כתבה ישנה יותר בכלכליסט שדווקא תומכת בתנועה, או ראיונות תכופים של מובילי התנועה בתכנית הרדיו של קרן נויבך). הרשומה הזו במובן מסוים משלימה את המאמר מכלכליסט, על ידי פירוט רחב של האופן שבו המערכת המוניטארית עובדת, ומדוע התנועה לשינוי מוניטרי טועה ומטעה.

ליבת האידיאולוגיה שמובילים אנשי התנועה המוניטרית נוגעת לחובות הבנקים והיווצרותו של הכסף.  מסביב לליבה זו בנו חסידי השינוי המוניטארי מסכת שלמה של טיעונים והשקפות עולם, חלקם סותרים זה את זה, המשלבים ביחד רעיונות קונספירטיביים, ביקורות על המערכת הקיימת מכיוונים סוציאליסטים או ליברטריאנים, ובסופו של דבר הבטחות לפתרונות קסם שיהפכו את מדינת ישראל למדינה עשירה ומאושרת. הקו המשותף לכל הנושאים שעליהם מדברים אנשי התנועה לשינוי מוניטארי הוא ההנחה שאם נפגע בבנקים הציבור בהכרח ירוויח מכך, והשנאה לבנקים היא מקור הפופולאריות שלהם (כפי שכתב פול קרוגמן, הדיון על בנקים נוטה לאחד את הקצוות האידיאולוגים מימין ומשמאל וליצור חיבור מוזר בין אנשים שלא יסכימו על שום דבר אחר בעולם מלבד על היותם של הבנקים הם רשע טהור).

אותה תיאוריה לגבי יחס הרזרבה, חובות וכסף מהווה את המגן שמאחוריו מסתתרים אנשי התנועה ממבקריהם, כאשר הם שולחים אותם לקרוא מאמרים מתמטיים של חוקרי קרן המטבע הבין לאומית ולהתווכח עם זוכי פרס נובל שנפטרו לפני עשור או שניים (לאף אחד ממובילי התנועה המוניטארית, לפי תיאורם בראיון לכלכליסט, אין את ההכשרה הכלכלית הנדרשת על מנת להבין את המאמרים האלו). אך עיקר הסכנה המגולמת בבלוג "הכלכלה האמיתית" היא היומרה להעניק המלצות מדיניות מרחיקות לכת למדינת ישראל, והצלחתם של הילדסהיים ושותפיו להנהגה ביצירת דור שלם של חסידים, סוג של כת אם תרצו, המאמינים כי המלצותיו יובילו אותנו אל גן העדן המיוחל.

אין לי חיבה יתרה למערכת הפיננסית, איני מקבל תשלום ממנה ואין לי כל כוונה לעבוד בה בעתיד הנראה לעין. ישנה ביקורת רבה בקרב כלכלנים על הנפח שתופסת המערכת הפיננסית בכלכלת העולם המודרני ועל מבנה התמריצים שקבעו עבורה הרגולטורים. הנושא שרוי במחלוקת קשה. אך הבלוג "הכלכלה האמיתית" והתנועה לשינוי מוניטארי מנצלים את המחלוקת הזו על מנת לקדם רעיונות הזויים שבתוך קבוצת החוקרים הרציניים גם מבקריהם החריפים ביותר של הבנקים לא היו מעיזים לשקול.

אם הקונצנזוס כנגד התנועה לשינוי מוניטארי יכול לכלול בתוכו גם את פרופ' עומר מואב וגם את פרופ' יוסי זעירא (המייצגים צדדים אידיאולוגים הפוכים של הדיון הכלכלי), גם אותי וגם את אורי פסובסקי מכלכליסט (שבדרך כלל מחבב רעיונות כלכליים חתרניים), מגיע הרגע שבו התומכים בתנועה נדרשים לשקול מחדש את מחויבותם כלפיה.

הרשומה נשלחה לפני הפרסום לאנשי התנועה לשינוי מוניטארי ולערן הילדסהיים. בסופה של הרשומה מצורפת תגובתם.

 

2. כיצד נוצר כסף

"כסף נוצר מחוב", טוענים הילדסהיים וחסידיו – ותחת הגדרות מסוימות של "כסף" אפשר לומר שהם צודקים. הטעות שלהם היא הטענה שיש כאן בעיה כלשהי שנדרש לתקן. הדברים שאכתוב בפרק זה כתובים בכל ספר סטנדרטי של מבוא למאקרו כלכלה שהתפרסם במאה השנים האחרונות, והם לא יחדשו שום דבר לאף כלכלן. בתור דוגמה החלטתי להתבסס על ספרו של פרופ' יורם מישר, "המאקרו כלכלה של ישראל", שמשמש בלימודי תואר ראשון בכלכלה ונמצא במקרה כאן לידי כרגע. הדוגמה שלהלן מתארת בהפשטה תהליך הדרגתי שהתרחש בכמה מאות השנים האחרונות.

הלוואות בריבית קיימות כבר אלפי שנים, אך הבנקים הראשונים הופיעו רק לפני כחמש מאות שנים. נתחיל ממצב שבו לא קיימים בנקים ונניח שישנם 500 מטבעות זהב במשק – זהו "היצע הכסף" במדינה. יום אחד מגיע לו איזה שהוא איטלקי, מתיישב על ספסל ברחוב ומכריז על עצמו כעל הבנק הראשון במדינה (המילה "בנק" לקוחה מהמילה "ספסל" באיטלקית, מכיוון שהבנקאים הראשונים אכן ישבו כך על ספסלים ברחוב). מספר אזרחים שאינם זקוקים ברגע זה לכספם מפקידים אצל הבנקאי שלנו את מטבעות הזהב שלהם, ועכשיו יש בכספת הבנק 200 מטבעות זהב, והבנקאי נותן לאנשים שטרות התחייבות שלפיהם יש להם את הזכות למשוך מהבנק את כספם. אז לפני כן היו בידי הציבור 500 מטבעות זהב, ועכשיו יש ברשותם 300 מטבעות זהב, ושטרי התחייבות בשווי 200 מטבעות זהב. סך כל היצע הכסף במשק לא השתנה.

במשך ימים ולילות ישב הבנקאי שלנו על הספסל לצד הכספת שלו, אכל לצידה, ישן לצידה, עד שיום אחד הגיע לבקרו אחיו הקטן. "אחי היקר!", אמר לו, "כמה זמן לא התראינו! ממש התגעגעתי אליך. ואיזה ספסל יפה יש לך פה…"

החמיץ הבנקאי את פניו, ושאל את אחיו הקטן במה הוא הסתבך הפעם.

"להסתבך? לא, מה פתאום… פשוט רציתי לבקר אותך, זה הכל"

הביט הבנקאי באחיו. הביט האח בבנקאי.

"טוב", אמר האח, "יש את העניין הזה עם משחק קלפים ששיחקתי לא מזמן, ובהתחלה הייתי ממש טוב בו, והרווחתי המון כסף, ורציתי להגיע לכאן כדי לקנות לך כרכרה חדשה עם כל הכסף שהרווחתי, אבל אז ברגע האחרון עשיתי טעות, ו – "

"כמה אתה חייב?"

"עשרה מטבעות זהב"

עיניו של הבנקאי כמעט שיצאו מחוריהן בעקבות הסכום העצום, "עשרה מטבעות זהב?!"

האח היה בצרה צרורה. אם לא יצליח לשלם בזמן יכניסו אותו לבית הכלא. לפתע, בזווית עינו, הבחין הבנקאי בכספת שלו. מה יקרה אם הוא ילווה לאחיו עשרה מטבעות זהב מהסכום הנמצא בכספת? במשך החודשיים האחרונים רק מעטים מבעלי שטרות החוב הגיעו אליו על מנת למשוך את המטבעות שלהם, ומדי פעם גם היו מגיעים אנשים חדשים ומפקידים אצלו את כספם. מספר המטבעות בכספת נע בין 195 ל-205. שום דבר לא יקרה אם יהיו שם עשרה מטבעות פחות, הסיכוי שכל לקוחותיו יגיעו וידרשו את כל המטבעות שבכספת בו זמנית הוא אפסי (התובנה הזו למען האמת הופיעה באזור המאה ה-17 בלונדון).

הבנקאי החליט להלוות לאחיו עשרה מטבעות זהב בריבית המקובלת בשוק. מה קרה להיצע הכסף במדינה? ובכן, לאנשים עדיין יש 300 מטבעות זהב בכיסים שלהם, ועדיין יש להם שטרי התחייבות בשווי 200 מטבעות זהב. ולאחיו של הבנקאי יש עוד עשרה מטבעות זהב, כך שבסך הכל היצע הכסף במדינה הוא 510 מטבעות זהב. הבנקאי שלנו ייצר כסף! למעשה, בכספת של הבנק ישנן 190 מטבעות זהב, אך הבנק חייב 200 מטבעות זהב ללקוחותיו (היחס 190/200 נקרא "יחס הרזרבה").

מכאן צמח התפקיד המודרני של הבנקים: תיווך בין אנשים שאינם זקוקים כעת לכספם לבין אנשים שזקוקים כעת לכסף ומעוניינים בהלוואה. העסק המרכזי של בנקים הוא הלוואות, לא שמירה על כספי הציבור באיזו כספת נסתרת. חשוב להדגיש זאת: בנקים הם חשובים מאוד לכלכלה – בלעדיהם אנשים פרטיים לא היו יכולים לקחת הלוואה לרכישת דירה, ויזמים היו מתקשים להקים עסקים חדשים. הם מספקים שירות שאין לו תחליף. מעולם לא התקיימה ולעולם לא תתקיים מדינה עשירה שאין בה מגזר פיננסי מפותח (ביחס לתקופה ההיסטורית הרלוונטית), וכלכלנים רבים מאמינים שהמוסדות הפיננסים המורכבים של מדינות המערב תרמו תרומה מכרעת למהפכה התעשייתית ולקדמה שכולנו נהנים ממנה היום.

בעבר לא הייתה רגולציה על יחס הרזרבה. כיום בחלק מהמדינות הרגולציה קובעת כללים שונים לגבי יחס הרזרבה הנדרש, וניתן לראות את המספרים כאן. בישראל יחס הרזרבה המותר לבנקים הוא 6% – כלומר, הבנקים צריכים להחזיק במרתפיהם רק 6% מכל מה שאתם מפקידים אצלם. באוסטרליה, ניו זילנד ושבדיה אין בכלל יחס רזרבה והבנקים קובעים בעצמם כמה הם רוצים להחזיק לפי מידת הסיכון שהם חושבים שקיימת למקרה שבו כל לקוחותיהם ידרשו את הכסף בו זמנית (מקרים כאלו נקראים גם "ריצה על הבנק", מכיוון שבמקור הלקוחות היו באמת צריכים לרוץ במהירות – הראשונים קיבלו את אותם אחוזים בודדים שנמצאים בכספות הבנק, והאחרונים לא קיבלו כלום). כיום יחס הרזרבה הוא לא בהכרח חסם אפקטיבי, מכיוון שישנן מגבלות נוספות על הבנקים כגון מגבלת הלימות ההון שנתייחס אליה בהמשך.

על פי "הכלכלה האמיתית" המערכת שתיארתי כאן תביא להיפר-אינפלציה והתמוטטות עולמית. הבעיה היא שכל מה שכתבתי כאן לא התחיל בשנת 2000. גם לא בשנת 1950 או בשנת 1900. גם לא בשנת 1800. לפי מקורות שונים, העסק היה ברור וידוע כבר במאה ה-17, ושום כלכלה לא התמוטטה – ההפך, האנושות פרחה וצמחה מאז באופן חסר תקדים, ואף אחד ממקרי ההיפר-אינפלציה שהתרחשו בחמש מאות השנים האחרונות לא קשור ליחס הרזרבה (הרחבה בעברית בנושא מקורותיה של שיטת הרזרבה החלקית ניתן למצוא בבלוג "תועלת שולית", כאן). זה עבד במשך מאות שנים במהלכן העולם צמח בקצב חסר תקדים, וזה עובד כיום בכל המדינות המפותחות. זו גם הסיבה שבזכותה הבנקים משלמים לכם ריבית על פיקדונות.

כל הדברים האלו ידועים וברורים כבר שנים רבות, מה שמוביל לתובנה מצערת בנוגע למערכת החינוך שלנו: בעולם שבו ילדים היו לומדים בתיכון על בסיס הכסף, יחס הרזרבה וכמות הכסף במקום, נגיד, על עוד אחד מספריו של ש"י עגנון, התנועה לשינוי מוניטארי לא הייתה מצליחה לצבור תאוצה. אנשים רבים מופתעים לגלות שהבנק מלווה את הכספים שהם מפקידים בו, ובעקבות אותה הפתעה מנגנוני הביקורת והספקנות הטבעיים שלהם נחלשים והם מוכנים להאמין שמדובר בסוג כלשהו של תרמית. אפשר להירגע: זהו המצב בכל מדינה בעולם שבה קיימים בנקים כבר כחמש מאות שנים.

לחברי התנועה המוניטארית לא אכפת. בראיון לכלכליסט טוען ערן הילדסהיים שהוא לא חושב שיש סטודנט אחד לכלכלה שמבין שכך נוצר כסף, ובראיון לאתר מאקו הוא טוען שמדובר בתרמית פירמידה (זהו ראיון מדהים – אין כמעט משפט אחד נכון שהילדסהיים מוציא מפיו). ובכן, בספרו של יורם מישר מופיע במפורש, ואפילו בהדגשה, המשפט "הבנקאי כאילו ייצר כסף!". כך גם בספרי מבוא אחרים. זה גם מה שאני והמתרגלים האחרים אומרים לסטודנטים שלנו בקורסי המבוא. אלו הדברים שכותב פרופ' מישר בהמשך הפרק:

"יצירת הכסף יש מאין בידי הבנקאי דומה במידה רבה להונאה המבוססת על אחיזת עיניים. לציבור 'נדמה' שלבנק יש כיסוי מלא המאפשר משיכה לפי דרישה של כל הכספים שהופקדו בו; אך בפועל אין זה כך. זהו אחד מעקרונות הפעולה הבסיסיים ביותר של הבנקים המסחריים גם בימינו. [...] ניסיונם של בנקאים הוכיח להם שדי ברזרבה של פחות מעשרה אחוזים מסך ערך ההפקדות על מנת שיוכלו לעמוד בהתחייבותם למפקידים בהסתברות גבוהה ביותר. [...] שיקולים אלו הם שאיפשרו כבר לבנקאים של ימי הביניים לבצע את אותה אחיזת עיניים".

פרופ' יהודה כהנא מהתנועה לשינוי מוניטארי (שהוא אינו כלכלן אלא מומחה לביטוח) טוען בראיון בכלכליסט שכלכלנים למדו את זה אבל "הם לא חושבים את זה". משעשע לראות כיצד מובילי התנועה המוניטארית מסוגלים בו זמנית לטעון שכלכלנים אינם מודעים לנושא יחס הרזרבה, וגם לשלוח את מתנגדיהם לקרוא מאמרים בנידון שנכתבו על ידי מילטון פרידמן ואירווינג פישר, שניים מהכלכלנים החשובים ביותר שחיו במאה העשרים.

 

3. מה עושים בנקים מרכזיים?

האם הבנק המרכזי של המדינה הוא לא הגורם שאחראי על ייצור הכסף? מדוע מדינות נותנות לבנקים המסחריים לעשות משהו שהבנק המרכזי אמור לעשות? על מנת לענות על השאלות האלו עלינו לצלול אל תוך ההגדרות של "כסף". להלן שתי הגדרות שישמשו אותנו לצורך הדיון:

בסיס הכסף: במונחי הדוגמה הקודמת – כמות מטבעות הזהב שיש במשק, סך כל המזומנים, בארנקיהם של הפרטים או בכספת אשר בבנק. בסיס הכסף לא יכול לגדול אלא אם הבנק המרכזי מדפיס שטרות או מטביע מטבעות נוספים. הבנק המרכזי קובע אותו והבנקים המסחריים לא משפיעים עליו. בדוגמה הקודמת בסיס הכסף היה ונשאר 500.

כמות הכסף (לעיתים נקרא גם סך אמצעי התשלום במשק): אלו הם האמצעים לתשלום מיידי שנמצאים ברשות משקי הבית והעסקים, סכום המזומנים שיש לציבור בארנק והפיקדונות בבנקים המאפשרים משיכה מהירה בכל רגע נתון. בדוגמה הקודמת כמות הכסף הייתה בהתחלה 500, ואז צמחה ל-510. הבנקים המסחריים משפיעים על כמות הכסף. כמות הכסף במשק מושפעת גם מיחס הרזרבה של הבנקים המסחריים (שהרגולציה במרבית המדינות קובעת גבולות עבורו), וגם מבסיס הכסף.

בנקים מרכזיים הופיעו במהלך המאה העשרים, בתור גופים עצמאיים שאמורים להיות מנותקים מהממשלות ולנהל מדיניות מוניטארית לטובת המשק. הם מסוגלים לשלוט בבסיס הכסף, והם קובעים את דרישות הסף לגבי יחס הרזרבה ויחס הלימות הון.

             בנק ישראל. התמונה מאת אסתר ענבל, זמינה כאן

מה הקשר בין בסיס הכסף לבין כמות הכסף? נראה דוגמה פשוטה.

נתחיל מהדוגמה הקודמת וניקח יחס רזרבה דומה יותר לזה הקיים היום, נניח 10%. כלומר, אם אנשים הפקידו 200 בבנק, הבנקאי יכול לשמור אצלו רק 20 ולהלוות את השאר. לציבור יש 300 מטבעות זהב בכיס, עוד 180 מטבעות שהלווה להם הבנקאי (סך הכל 480) ושטרי חוב בשווי של 200. כמות הכסף במשק היא 680, ובסיס הכסף הוא עדיין 500.

עכשיו נניח שהבנק המרכזי מנפיק עוד 100 מטבעות זהב ונותן אותם לציבור, ונניח שהציבור לא רוצה עוד כסף מזומן, כלומר רוצה להישאר עם 480 מטבעות. אז מה שיקרה זה שהציבור יפקיד 100 מטבעות בבנק, ואז הבנקאי ילווה 90, ואז הציבור שוב יפקיד 90 (כי הוא לא זקוק ליותר מ-480 מטבעות), והבנקאי ילווה 81, וכך הלאה. בסופו של התהליך לציבור יהיו 480 מטבעות כמו מקודם, ושטרי חוב בערך של 1,200 מטבעות (בבנק יהיו 120 מטבעות, כך שיחס הרזרבה נשמר). כמות הכסף היא 1,680 (הפרש של 1000) ובסיס הכסף גדל ל-600 (הפרש של 100). היחס בין היקף העלייה בכמות הכסף לבין גידול בבסיס הכסף נקרא "מכפיל הכסף", וכאשר כמות המזומנים שהציבור רוצה להחזיק היא קבועה הוא שווה לאחד חלקי יחס הרזרבה. בדוגמה שלנו הוא שווה לעשר. כלומר, אם הבנק המרכזי בוחר להגדיל את בסיס הכסף בסכום מסוים (במקרה שלנו 100) אז כמות הכסף במשק תגדל פי 10. וממאמרי התנועה לשינוי מוניטארי ניתן לקבל את הרושם שאין לו השפעה בכלל…

לסיכום, הבנק המרכזי יכול להשפיע על כמות הכסף במשק על ידי הדפסת כספים ועל ידי קביעה של יחס הרזרבה המותר בחוק. אם לא הייתה לו את ההשפעה הזו הוא לא היה יכול להשפיע בכלל על הריבית במשק או על האינפלציה. להגיד שלבנק המרכזי אין שליטה על הכסף בגלל שהכסף שהופק על ידי הבנק המרכזי הוא רק חלק קטן מסך אמצעי התשלום, זה בערך כמו להגיד שלכמות פולי הקפה אין השפעה על כמות הקפה בעולם, כי בכל כוס קפה יש 95% מים, ורק 5% קפה. או, במילים אחרות, קשקוש מוחלט.

ויש עוד. כפי שניתן לומר שהבנקים "מייצרים כסף" כך ניתן לומר שאתם "מייצרים כסף" כשאתם מחליטים מהו הסכום שתחזיקו בארנק ומהו הסכום שתפקידו בבנק –  אם בדוגמה שתיארנו הציבור יחליט שהוא מעוניין להחזיק יותר מטבעות בבנק כמות הכסף תגדל מכיוון שהבנק יוכל להלוות יותר. הבנקים המסחריים לא יכולים להגדיל את כמות הכסף מבלי שאנחנו, האזרחים, נלווה להם את הכסף (כפיקדונות) ונבקש מהם אשראי (כהלוואות). מלבד הבנק המרכזי, הגורם שמשפיע על כמות הכסף בכלכלה הוא בסופו של דבר הציבור. הבנקים המסחריים הם בסך הכל כלי.

 

4. האם השיטה הזו מחייבת גידול מתמיד בחובות?

הטענה בדבר ההכרח שבהגדלת החובות היא מרכזית באידיאולוגיה שמציגים חברי התנועה לשינוי מוניטארי, וחוזרת על עצמה בכל ראיון עם חברי התנועה. נבחן את הטענה הזו ממספר כיוונים.

כיוון ראשון – האינטרס של הבנקים עצמם: אם הבנקים מרוויחים את כספם מהלוואות, האם באמת משתלם עבורם לשעבד את כולנו לחובות?

ובכן, ברור שמשתלם עבורם לשעבד את כולנו לחובות (בתנאי שנוכל להחזיר את החובות האלו). הם רוצים שניקח כמה שיותר הלוואות, כי הם מרוויחים כסף מהריבית. וגם יבואני המכוניות רוצים שנקנה כמה שיותר מכוניות, והמוכרים בשוק רוצים שנקנה כמה שיותר עגבניות, ויצרני הרהיטים רוצים שנקנה כמה שיותר רהיטים, וחברות הטבק רוצות שנקנה כמה שיותר סיגריות, וחברת לגו רוצה שאני אקנה כמה שיותר דגמי לגו מגניבים תחת התירוץ של מתנות לבן שלי (כל אחד וההתמכרויות שלו). אך למזלנו הרב אנחנו הצרכנים ניחנו ביכולת המופלאה לומר לכל האנשים האלו את המילה "לא" – ולכן רובנו לא טובעים בחובות, מכוניות, עגבניות, רהיטים, סיגריות, או טירות אבירים מרשימות שתופסות את כל השטיח שבסלון.

חוב הוא מוצר כמו כל מוצר אחר, והוא מציית לכללי הביקוש וההיצע – הוא לא יכול לגדול אם אין ביקוש להלוואות מצד הציבור. אין כאן שום הבדל לעומת מוצרים אחרים. יכולתם של הבנקים להרוויח ממתן הלוואות לא אומרת שנטל החובות על משקי הבית הולך לצמוח לאינסוף, בדיוק כפי שיכולתם של המוכרים בשוק הכרמל להרוויח ממכירת עגבניות לא מובילה למצב שבו כולנו מחזיקים בבתינו מחסנים מלאים בעגבניות נרקבות.

מעבר לכך – כפי שציינתי בסוגריים לפני כן, לבנקים משתלם לתת הלוואות רק למי שמסוגל להחזיר את ההלוואות. מדי יום מוחקים הבנקים ממאזניהם הלוואות גרועות שניתנו לאנשים שלא מסוגלים להחזיר את הכסף, רובם המכריע אינם מיליארדרים. אם אתם לא יכולים להחזיר את ההלוואה הבנק מפסיד. החובות יכולים לגדול רק כאשר יכולתם של אנשים להחזיר את הכסף – כלומר, סך התוצר בכלכלה – גדל. הצמיחה בקצב שמאפשר החזר הלוואות היא לא תנאי לכך שהמערכת לא תתפוצץ, אלא תנאי מקדים לעצם קיומן של ההלוואות. אם הבנקאים לא חושבים שתתרחש צמיחה שכזו אצל הגופים שלהם הם מלווים הם לא ילוו את הכסף. אף אחד לא מכריח את הבנקים להלוות כסף, ונוחי דנקנר לא יכול להדפיס כספים על מנת להחזיר לבנקים את חובותיו. ולבסוף, כפי שנכתב לפני כן, הבנקים מוגבלים על ידי יחס הלימות ההון ויחס הרזרבה מבחינת יכולתם להעניק אשראי לציבור.

 

כיוון שני – הקשר בין כמות הכסף הנדרשת על מנת להחזיר את החובות לבין שיעור הצמיחה. הטיעון המופיע באתר "הכלכלה האמיתית" בנידון נראה כך:

  1. מכיוון שכסף נוצר מחוב, לכסף יש גם ריבית.
  2. על מנת להחזיר גם את החובות וגם את הריבית שלהם כמות הכסף במשק צריכה לגדול בכחמישה אחוזים כל שנה.
  3. מכיוון שכלכלות מודרניות לרוב לא גדלות בקצב כזה כמות הכסף גדלה מהר יותר מאשר התוצר במשק, מה שמוריד את ערכו של הכסף – במילים אחרות, אינפלציה.
  4. מכיוון שמדובר כאן בגידול מעריכי המערכת הזו תתפוצץ בסופו של דבר.

אם טיעון זה היה נכון, חישוב פשוט של גידול לוגריתמי היה מוביל למסקנה כי המערכת הייתה אמורה להתפוצץ אי שם באמצע המאה ה-17, לא יותר משנים ספורות לאחר הופעתה. מדוע זה לא קרה? מדוע האינפלציה במרבית המדינות המפותחות נמוכה כבר עשורים רבים? ובכן, מכיוון ששני השלבים הראשונים של הטיעון הזה הם פשוט שגויים. אותו שטר כסף יכול לעבור ידיים רבות במהלך שנה בודדת ולהחזיר חובות וריביות ללא צורך בהדפסת שטרות נוספים, וממילא הסיבתיות היא בכיוון ההפוך – החוב לא ייווצר אם הבנקים לא מאמינים שתהיה צמיחה שתאפשר להחזיר אותו.

 

כיוון שלישי – הנתונים. האם חובות משקי הבית גדלים אקספוננציאלית ביחס לתוצר? האם העולם בדרך להיפר-אינפלציה? להלן חובות משקי הבית והפירמות (ביחס לתוצר) עבור ארצות הברית החל משנת 1900 ועד היום (מקור – כאן):

 

בנקאות ברזרבה חלקית קיימת בארצות הברית עוד לפני המאה ה-19 ובמשך כל תקופת הזמן המתוארת בתרשים. כפי שניתן לראות, היחס בין החוב לתוצר עלה באופן דרמטי במלחמת העולם השנייה ועוד פעם בעקבות המשבר האחרון, אבל בתקופות אחרות הוא יורד. אין כאן איזה שהוא פיצוץ אקספוננציאלי כלפי מעלה. גם עבור מדינות אחרות הנתונים מעלים תמונה דומה. בישראל החובות היו נמוכים ביחס לארצות הברית ואירופה בעשור האחרון, כפי שמעלה התרשים הבא הלקוח ממסמך של בנק ישראל:

 

יש הרבה תרשימים שבהם ישראל "יוצאת גרוע" ביחס לשאר מדינות העולם. תרשימים שעוסקים בחובות הם לא כאלו – זו פשוט לא בעיה מהותית במשק הישראלי. החובות מושפעים מכל מני תהליכים ובראש ובראשונה מהצמיחה בתוצר, ולכן לא פלא שיש שונות גבוהה בגובה החובות בין המדינות למרות שלכולן אותה השיטה המוניטארית ויחסי הרזרבה הם די דומים. חיפוש קצר יעלה כי גם נתוני האינפלציה עולים ויורדים ומשתנים בין מדינות ללא איזו מגמת היפר-אינפלציה המחכה לכולנו מעבר לפינה. זה פשוט לא קורה.

למעשה, בראיון לכלכליסט הסביר מייקל קמהוף מקרן המטבע הבין לאומית – הסמכות האקדמית שעליה נתלית התנועה לשינוי מוניטארי – שהטיעון בנוגע לגידול ההכרחי בחובות איננו נכון. ואם כבר הזכרנו אותו, אז בואו נדבר קצת לעומק על המאמר של קמהוף ובנס ועל תכנית שיקגו, ונתאר את המקורות האקדמיים שמאחוריהם מסתתרים ערן הילדסהיים וחסידיו.

 

5. תכנית שיקגו, מייקל קמהוף וענת אדמתי: הבסיס האקדמי של התנועה לשינוי מוניטארי

(פרק זה נכתב על ידי ד"ר אסף צימרינג)

תכנית שיקגו הייתה תכנית מעניינת, ותיכף נדבר עליה עוד קצת. אבל הדבר הראשון שצריך להגיד עליה זה שגם בקרב תומכי התכנית, אף אדם רציני, אף פעם, לא חשב עליה בתור פתרון קסם. להיפך. המקום הנכון להתחיל סקירה של תכנית שיקגו הוא בציטוט מתוך "התכנית לרפורמה מוניטרית" שהיא הגלגול השני, היותר מהוקצע ויותר מפורסם, של מה שמכונה "תכנית שיקגו". וכך כתבו אירוינג פישר וחבריו ביולי 1939, עדיין תחת הרושם המר של ימי השפל הגדול בארה"ב:

"זוהי מטרה חשובה, לכן, לתקן ולבנות מחדש את המערכת הכלכלית כך שהיא תוכל, שוב, להעסיק את המקורות היצרניים שלנו במידה המלאה ביותר שניתן… הבעיות שאנו ניצבים בפניהן אינן פשוטות, אין לנו פתרון שמהווה תרופה לכל (panacea) הבעיות. למרות זאת, אנחנו מאמינים ששינויים יסודיים במערכת הכלכלית הם חיוניים לכל ניסיון מוצלח לפתור את בעיית האבטלה של עובדים, חומרי גלם, קרקע ומכונות" (עמוד 2, כאן. ההדגשות שלנו)

כלומר, הוגי התכנית הציעו רעיון שיוכל, לטענתם, לסייע להפחית את בעיית האבטלה, ובאופן כללי יותר – למתן את מחזורי העסקים (המתארים תקופות של שפל וגאות בכלכלה). אירוינג פישר ציין עוד כמה יתרונות של התכנית, אבל הם היו בפירוש משניים למטרה העיקרית, שהיא מיתון מחזורי העסקים. עכשיו, לא חסרות בעיות בכלכלת ישראל, אבל אבטלה היא לא אחת מהן. ובקשר לשיעור השתתפות בכוח העבודה – שום תכנית שמטרתה לצמצם את האבטלה שנובעת ממחזורי העסקים לא יכולה לשנות את מספר אלה שכלל אינם מחפשים עבודה. התכנית לא תשפיע על שיעור ההשתתפות בכוח העבודה.

למעשה, כלל לא ברור מה היו טוענים הוגי התכנית כיום, מול הבנקים המרכזיים בעולם המפותח בכלל, ובישראל בפרט. חלק ניכר מהביקורת של תכנית שיקגו הופנה כלפי חוסר המקצועיות וחוסר העצמאות של בנקים מרכזיים. למשל, עיקרון מספר חמש בתכנית (עמוד 11) דורש שלסמכות המוניטרית יוגדרו מטרות ברורות בחוק. זה כבר קיים מזמן בבנק ישראל, וברוב העולם. בעמודים 18-19 תוכלו למצוא את ההמלצות להגנה על העצמאות של הרשות המוניטרית – שוב, דבר שקיים בישראל, וברוב העולם המערבי, כבר מזמן. וגם כשמגיעים ללב העניין, יחס הרזרבה, הביקורת של הוגי תכנית שיקגו היא הרבה יותר עדינה ממה ש"הכלכלה האמיתית" רוצה שתחשבו. שוב, ציטוט:

"למרות הפגמים האינהרנטיים של שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית, סמכות מוניטרית יכולה, ללא ספק, דרך ניהול נכון, לספק מדיניות מוניטרית טובה בהרבה ממה שהפדרל ריזרב [הבנק המרכזי של ארה"ב] סיפק בעבר. אבל, המשימה הזו תהיה פשוטה יותר, אם נחסל את שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית".  (עמוד 22)

בניגוד למצב בתחילת המאה העשרים (אפשר לקרוא על כך כאן), בנקים מרכזיים בכל העולם מנוהלים כיום, בדרך כלל, על ידי אנשים רציניים. מאד. הכלים שעומדים לרשותם, החל מהניסיון ההיסטורי המצטבר, דרך מחשבים, ועד לכלים התיאורטיים שיש היום, הם משוכללים וטובים לאין ערוך ממה שאפשר היה בכלל לדמיין בשנת 1939. יתר על כן, בניגוד לעבר, אז משברים פיננסיים (והמיתונים שבאו אחריהם) היו קשורים בריצות של מפקידים על הבנקים, המשברים המשמעותיים של התקופה האחרונה לא היו קשורים כלל לרזרבות של הבנקים. בועת הדוט.קום התנפחה בבורסות, ומומנה על ידי מניות שנסחרו במחירים מגוחכים – לא דרך הלוואות לא אחראיות של בנקים. שום יחס רזרבה לא היה משפיע על התהליך הזה, ופיצוץ הבועה קרה כולו בבורסה, לא בריצה על הבנקים. גם המשבר האחרון לא היה קשור ליחס הרזרבה. ה"ריצה על הבנקים" שהובילה לקריסת בר סטרנס, ואחר כך ליהמן בראדרס, לא הייתה ריצה של מפקידים על בנקים עם יחס רזרבה. זו הייתה ריצה על מה שמכונה "the shadow banking system". מערכת שבה בנקי השקעות נתנו הלוואות ענק לטווח ארוך, ולקחו מגופים מוסדיים אחרים הלוואות ענק שחודשו מדי יום(!), עד שיום אחד חלק מהגופים החליטו לא לחדש עוד את ההלוואות האלו (זה, היעדר חידוש ההלוואות, הוא ה"ריצה על הבנק"). שוב – שום יחס רזרבה לא היה משפיע על התהליך הזה שממילא קרה בחלק של עולם הבנקאות שיחס הרזרבה לא חל עליו, ושתכנית שיקגו לא נוגעת בו כלל. ובכלל ריצות קלאסיות על הבנקים (כאלו שנובעות מיחס הרזרבה) הן כבר מזמן לא בעיה. בארה"ב יש ביטוח פדרלי לפיקדונות עד 250,000$, ואף לקוח לא איבד ולו סנט בגלל ריצה על הבנקים כבר עשורים רבים בארצות הברית. בבריטניה, הכי קרוב לזה היה בנק נורת'רן רוק, שהיה הריצה הראשונה על בנק בבריטניה מזה 150 שנה, וגם שם בסופו של דבר המפקידים לא נפגעו. אפילו אם קונים את כל מה שתומכי התכנית מנסים למכור – וזה רחוק מלהיות המצב, אבל נניח לרגע – עדיין מדובר בתכנית שלא מכוונת בכלל לבעיות שיש בישראל כיום, וספק אם היא מסייעת לבעיות בשאר העולם. על הפנטזיות האוטופיסטיות של "כלכלה אמיתית" בטח שאין מה לדבר בהקשר של תכנית שיקגו.

אז מה הם בעצם אומרים?

לב הטיעון של תכנית שיקגו המקורית, וגם של קמהוף ובנס מקרן המטבע הבין לאומית שכתבו מאמר שהעלה את תכנית שיקגו שוב לתודעה (והפכו מיד לגיבורים של תנועת "כלכלה אמיתית"), הוא שהסיפור שהובא בתחילת הפוסט על יצירת כסף בבנקים הוא לא האמת. שיצירת הכסף לא מתחילה עם הפקדות של כסף אמיתי, שאז מוכפל דרך מנגנון ההלוואות והרזרבות של הבנק. לטענתם, התהליך הוא הפוך. הבנקים יוצרים הלוואות מהאוויר, בלי קשר למה יש או אין בכספת שלהם, ואז, בסוף היום, כדי לעמוד בדרישות הרגולטוריות של יחס הרזרבה (או כדי להיות מסוגלים לאפשר ללקוחות המעוניינים בכך למשוך את כספם), הם רצים לבנק המרכזי ולווים ממנו מזומנים שיוכלו לשמש להם כרזרבות.

כלומר, כשנכנס לסניף יזם שזקוק להלוואה (או זוג צעיר שזקוק למשכנתא), הפקיד לא מתקשר למפקדה העולמית לשאול האם כמות הפיקדונות הנוכחית מאפשרת לבנק לתת הלוואה של 80,000 ש"ח. גם אם היה רוצה, בבנק מודרני זה פשוט לא אפשרי טכנית. מה עושה פקיד הבנק? אם ההלוואה נראית לו רעיון טוב, הוא פשוט נותן אותה, בלי לבדוק בכלל האם יש פיקדונות פנויים בשווי 80,000 ש"ח. על כך אומרים קמהוף וחבריו שהבנק "יצר כסף מאויר", אם כי חשוב להדגיש שללא ביקוש להלוואות מצד הצרכנים התהליך לא יכול להתרחש.

בסוף היום (או בסוף השבוע, תלוי במערכת הרגולטורית), כל בנק צריך להראות שהוא עומד בדרישות יחס הרזרבה. כלומר, גם אם כאשר הוא נתן את ההלוואה הוא בכלל לא בדק מה מצב הרזרבות, בסוף היום – צריך לעשות סדר. מה עושים הבנקים בשלב הזה? שוב, בנק שחסר לו קצת רזרבות מנסה ללוות מבנקים שיש להם עודפים ברזרבות, ולפעמים זה מספיק. אם לא, הבנקים המסחריים צריכים ללוות את הרזרבות האלו מהבנק המרכזי, שיכול פשוט להדפיס אותן. עכשיו, כך טוענים פישר וקמהוף/בנס, שכשהטלפון מהבנקים המסחריים מגיע לבנק המרכזי הוא בחיים לא יגיד "לא" לבקשות שלהם, כי ההשלכות של זה על יציבות המערכת הבנקאית הן עצומות. כשמגיע הטלפון "קרנית, אני צריך עוד רזרבות, בתודה, בנק הפועלים", הבנק המרכזי ידפיס את הכסף הדרוש כמו טאטאלע, וילווה אותו לבנקים שזקוקים לכך (משיחות עם בנקאים ישראלים הבנו שבישראל המצב הפוך – הבנקים בשנים האחרונות נמצאים בעודפים המופקדים בבנק המרכזי, כך שהתיאור הזה איננו רלוונטי לארץ). לכן, היחס הסיבתי הוא הפוך ממה שמתואר בתחילת הפוסט: זה לא שהגדלת בסיס הכסף מאפשרת הגדלה של כמות האשראי ובהתאם של כמות הכסף, אלא שהגדלה של כמות האשראי והכסף, הגדלה שהבנקים יוזמים בהתאם לביקוש להלוואות אצל לקוחותיהם, היא זו שמובילה, סיבתית, להגדלת בסיס הכסף. בקיצור, מי ששולט בתהליך הוא השוק להלוואות, והבנק המרכזי נגרר אחרי השוק, ולא להיפך. כראיה לדבריהם מובאת לפעמים העובדה שנראה שבסיס הכסף (מה שהבנק המרכזי שולט בו) נעה במתואם עם מחזור העסקים, אבל בעיקוב לעומת המחזור. לעומת זאת, כמות הכסף (מה שהבנקים המסחריים שולטים בו, פחות או יותר), מתואמת גם היא עם המחזור, אבל היא נעה לפניו.

למה זה בעייתי?

בשתי מילים – מחזור העסקים. אם הבנקים המסחריים שולטים בכמות הכסף והאשראי, ימים של אופטימיות יובילו ליותר הלוואות, והגדלה של כמות הכסף. ימים של פסימיות, יובילו לצמצום כמות האשראי, והקטנה של כמות הכסף. אלו בדיוק הדברים ההפוכים ממה שמדיניות מוניטרית מועילה צריכה לעשות. המטרה של מדיניות מוניטארית היא תמיד לייצב את המשק. מדיניות מוניטרית דווקא רוצה להגדיל את כמות הכסף בימים של פסימיות, ולהקטין אותה בימים של אופטימיות (ברשותכם, בואו נדחה את הוויכוח עם האסכולה האוסטרית בכלכלה לרשומה אחרת). כאשר הבנקים המסחריים שולטים בתהליך, מחזורי העסקים מועצמים על ידי כמות הכסף, במקום להיות מצומצמים על ידי כמות הכסף, ולבנק המרכזי אין יכולת לבצע מדיניות מועילה.

התשובה המקובלת לטענות האלו היא שגם אם הבנק המרכזי נאלץ להיגרר אחרי הבנקים המסחריים ביום יום, על פני שבועות או חודשים בכל זאת יש לו את המילה האחרונה. נכון, הבנק המרכזי לא יגרום לסגירה של בנק מסחרי בגלל שביום מסוים הוא חרג מיחס הרזרבה, ואף בנק אחר לא מוכן להלוות לו כסף ליום אחד. סביר שהבנק המרכזי פשוט ילווה את הכסף בעצמו. אבל, הבנק המרכזי יכול לשלוט בתנאים של ההלוואה הזו. הוא יכול לסמן לבנקים מה יקרה אם הם יצטרכו הלוואה כזו, ואז הבנקים יהיו יותר זהירים עם ההלוואות שהם נותנים. שימו לב כיצד אתר בנק ישראל מתאר את הריבית המוצהרת של בנק ישראל:

"הריבית המוצהרת של בנק ישראל היא הריבית שעליה מכריז נגיד בנק ישראל בסופו של כל חודש נזילות. הכרזה זו נהוגה מסוף שנת 1993, והיא בבחינת סמן לבנקים המסחריים, שעל פיו הם משנים את שיעורי הריבית על פיקדונות ואשראי"

השפה קצת ז'רגוניסטית, אבל העיקרון הוא פשוט: הבנק המרכזי מודיע לבנקים המסחריים שהוא אמנם יהיה שם כדי להלוות להם רזרבות אם הם יצטרכו, אבל, לעיתים הריבית תהיה גבוהה, ומוטב להם להיזהר, ולעיתים הריבית תהיה נמוכה, והם יכולים להרשות לעצמם לשחרר קצת את החגורה. ליום אחד, יומיים, שבוע – הבנקים המסחריים קובעים את כמות הכסף, והבנק המרכזי משתף פעולה. אבל לאורך זמן, ההגה בידיים של הבנק המרכזי.

מי צודק?

האמת היא שזו שאלה מורכבת. אבל, חשוב לציין שהרוב המכריע של העוסקים בנושא לא מקבל את הטענות של קמהוף/בנס. בחיפוש מהיר לא הצלחנו למצוא התייחסויות כלשהן של כלכלנים בכירים לעניין, ונראה שלמרות ה"באז" התקשורתי המאמר של השניים אינו נתפס בתור תגלית יוצאת דופן או נושא חשוב לדיון. 

ואחרי שאמרנו את זה, קמהוף לא בחור טיפש, ולא משוגע, ויש עוד כמה אנשים לא טיפשים ולא משוגעים שמסכימים דווקא איתו. כדי באמת להיכנס לעובי הקורה צריך להקדיש לנושא חודשים, אם לא שנים של לימוד מעמיק. אבל יש מי שעושה את זה, ונראה שמי שאכן הקדיש את הזמן הזה נוטה ברוב המכריע של המקרים דווקא לא לקבל את הטענות של קמהוף/בנס. בטח ובטח שאין איזו "הוכחה" שכל הכלכלנים האקדמאים צרי האופקים מתעלמים ממנה. רק מי שלא באמת מבין את הטענות עשוי לחשוב כך.

אז איך החובות נעלמים? גבירותי ורבותי – ריקוד המאזנים

מחזורי העסקים זה נחמד, אבל שניים מהיתרונות שקוסמים לרבים בתכנית שיקגו, כפי שהיא מוצגת על ידי קמהוף ובנס, היא ההפחתה המשמעותית בחוב הממשלתי ובחוב של משקי הבית. שני דברים שחשוב להבין בנוגע ליתרונות האלו.

אחד,  שהם כלל אינם תלויים באימוץ שיטה בנקאית ברזרבה מלאה. הם בסך הכל תופעות לוואי שיכולות לנבוע מהמעבר מהשיטה הנוכחית לבנקאות ברזרבה מלאה. כלומר – זה יקרה פעם אחת, במעבר, ודי, וגם זה, יותר דומה להחלטה של הממשלה שלא לשלם את החוב (החלטה הרסנית למשק קטן ופתוח כמו ישראל, כפי שנראה בהמשך), מאשר להעלמת החוב במטה קסם בנקאי. אחר כך, זה אולי ייקח קצת זמן, אבל חוזרים למצב המקורי. גודל החוב של הממשלה, וגם של משקי הבית תלוי רק בדבר אחר – הפער בין ההכנסות להוצאות. הוא אינו תלוי כלל בשיטת הבנקאות.

 שני – שלכל חוב יש שני צדדים. כן, חוב הוא התחייבות מעיקה עבור החייב, אבל הוא גם נכס של מי שהלווה את הכסף. כשמוחקים חובות, בהכרח מוחקים נכסים. אם למשל קרן הפנסיה שלך מחזיקה אג"ח ממשלתיות, אז מחיקת חוב של הממשלה היא מחיקת חלק מתיק הנכסים שלך. חובות של מישהו אחד הם חסכונות של מישהו אחר – לאו דווקא מישהו עשיר או מושחת. חובות לא באמת נעלמים, ההחלטה על ביטולם היא פשוט העברת כסף מאדם אחד לאדם אחר, לאו דווקא באופן צודק.

ועכשיו – החדשות בהרחבה.

ההסבר איך זה בדיוק יקרה דורש הבנה מסוימת של האופן שבו בנקים מנהלים את רישומיהם, מה שנקרא – המאזן הבנקאי, או Balance Sheet. העיקרון הוא פשוט: צד אחד של המאזן נקרא "התחיבויות", ובו מופיעים כל השקלים שהבנק חייב למישהו. הצד השני נקרא "נכסים", ובו מופיעים כל השקלים שמישהו חייב לבנק. במצב הנוכחי, מאזן של בנק נראה, פחות או יותר כך (המספרים המדויקים לא מאד חשובים לעניינו. הפירוט של סוגי פיקדונות, הלוואות, ותת סוגים של הון עצמי, עוד פחות):

 

בצד ימין, התחייבויות, כלומר, למי הבנק חייב כסף (או לחליפין – מאיפה הגיע הכסף), שזה מפקידים עבור הפיקדונות, ובעלי המניות עבור ההון העצמי. בצד שמאל, הנכסים, כלומר לאן הלך הכסף. חלק גדול מהכסף הלך להלוואות – לממשלה, למשקי הבית, ולפירמות עסקיות. חלק קטן, הרי הוא הרזרבה, נשאר מופקד בבנק המרכזי. נניח שעכשיו רוצים לעבור לבנקאות ברזרבה מלאה. כלומר, רוצים שהבנקים יחזיקו מזומנים בכמות שווה לכל הפיקדונות שמופקדים בהם כרגע. בגלל שאי אפשר פשוט לצמצם את הפיקדונות שיתאימו לרזרבות שכבר יש, הבנקים צריכים עוד המון מזומנים כדי להשוות את כמות הרזרבות לכמות הפיקדונות. מאיפה יגיעו המזומנים האלה? קמהוף/בנס מציעים שהבנק המרכזי ידפיס אותם, והשאלה איך בדיוק ותמורת מה הוא יעביר אותם לבנקים המסחריים היא זו שסביבה כל האקשן קורה.

קמהוף/בנס מציעים שהבנק המרכזי ילווה את המזומנים האלו לבנקים המסחריים. לפני שנצייר את המאזן החדש, חשוב להסביר מה הכוונה כאן. ההצעה הזו בעצם אומרת שהבנק המרכזי מכריח את הבנקים המסחריים לקבל ממנו הלוואת ענק, בגודל סך כל הפיקדונות שלהם. זה לא שהבנקים רוצים את ההלוואה הזו, הם מוכרחים לקחת אותה כדי לעמוד בדרישות של המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה. וזה לא שהם יכולים לעשות משהו עם הכסף הזה – הם חייבים להשאיר אותו כרזרבה בבנק המרכזי. איך יראה אז המאזן החדש?

 

אם תצליחו להתעלם מהכישרון הגרפי המוגבל, ותשימו לב שהפיקדונות עברו למטה (כדי שיהיה קל לראות שהם שווים לרזרבות), השינוי במאזן הוא שעכשיו הבנק חייב המון כסף לבנק המרכזי (הלוואה מהבנק המרכזי בצד ההתחייבויות), ומן הצד השני הוא מחזיק המון מזומנים כרזרבות (רזרבות בבנק המרכזי בצד הנכסים). התוצאה – עכשיו הפיקדונות של הציבור מכוסים במלואם על ידי רזרבות של מזומנים בבנק המרכזי. אני קורא לזה הלוואה, כי קמהוף ובנס קוראים לזה הלוואה. אבל חשוב להבין – זה לא שהבנק קיבל הלוואה של מזומנים והוא יכול עכשיו לעשות בהם שימוש לצרכיו. הוא קיבל הלוואה של מזומנים, ואסור לו לעשות איתם כלום חוץ מאשר להשאיר אותם בבנק המרכזי. אם נניח בנק הפועלים היה מציע לכם הלוואה, רק שבתנאי ההלוואה כתוב שאסור לכם להוציא את הכסף מהבנק, ובכלל, אסור לכם להשתמש בכסף לשום מטרה, ועוד אתם משלמים עליה ריבית, האם תקראו לזה "הלוואה"? לא חשבתי.

וזה עוד משתפר. עכשיו, ממשיכים קמהוף ובנס, אפשר לקזז הלוואות אחת מהשנייה. הביטו בחלק העליון של המאזן. רואים הלוואה של הבנקים לממשלה בצד שמאל, ו"הלוואה" של הבנק המרכזי (שהוא בסופו של דבר חלק מהממשלה) לבנקים בצד ימין? יאללה, לקזז. והופ – מחקנו 80% מהחוב הממשלתי (אפשר למחוק את כל החוב, אבל בגלל החשיבות של אג"ח ממשלתי במערכת הפיננסית, מומלץ בתכנית לא למחוק את כולו). הלאה. רואים שיש הלוואות של הבנק המסחרי למשקי בית מצד אחד, ונשארת עוד קצת הלוואה של הבנק המרכזי לבנקים המסחריים? ומי זה הבנק המרכזי אם לא נציגם של משקי הבית? יאללה, לקזז. מחקנו חובות למשקי הבית. אחרי כל הקיזוזים, המאזן הסופי נראה כך:

 

על הכיפאק. מחקנו חלק ניכר מהחוב הממשלתי, מחקנו את חובות משקי הבית. והפיקדונות של הציבור בבנקים מכוסים לחלוטין על ידי רזרבות בבנק המרכזי. אבל חכו – זה עוד משתפר. קמהוף ובנס מציעים שעל ההלוואה הנדיבה של הבנק המרכזי לבנקים המסחריים, הבנקים ימשיכו לשלם ריבית. הריבית הזו היא כמובן הכנסות לממשלה, ולכן, טוענים קמהוף ובנס, היא יכולה לאפשר הורדה של מיסים אחרים, ובכך לעודד צמיחה.

אז זה היה שיעור ארוך וקשה במאזני בנקים, אבל חשוב להתמקד במה השורה התחתונה אומרת. כל היתרונות של "צמצום חובות של הממשלה" ו"צמצום חובות משקי הבית" נובעים פשוט מזה שיום אחד הממשלה מודיעה לבנקים שישכחו ממה שהממשלה חייבת להם, ועל הדרך, גם ממה שמשקי בית רבים חייבים להם. זה פשוט מאד ממשלה שמחליטה לא לשלם את חובותיה, וגם לפטור את אזרחיה מלשלם את חובותיהם.

אז אם אתם בעד – יאללה. אפשר לעשות את זה בלי שום רפורמה מוניטרית. אם אתם נגד – אפשר לעשות רפורמה מוניטרית בלי זה. צמצום החובות לא נובע כלל מעצם המעבר לבנקאות ברזרבה מלאה. הוא נובע מזה שהממשלה מחליטה שאת המזומנים שהיא דורשת מהבנקים להחזיק מעכשיו, היא "תלווה" להם, ואז תקזז הלוואות ישנות שהיא לקחה מהבנקים, עם ההלוואה החדשה שהיא נתנה להם. מאליו מובן שה"ריבית" על החלקים בהלוואה לבנקים שלא קוזזו, ריבית שתכניס לממשלה כסף שיאפשר הפחתת מיסים אחרים, היא מס לכל דבר על הבנקים. שוב – אתם בעד? יאללה, בואו נטיל מס על הבנקים. אתם נגד – עדיין אפשר לעשות רפורמה מוניטרית בלי זה. אין כל קשר הכרחי בין הדברים. אפשר לעשות את כל המעבר לתכנית שיקגו, רק שהממשלה פשוט תיתן את המזומנים שהבנקים נדרשים להחזיק כעת במתנה. במצב כזה שום חוב ממשלתי או פרטי לא ייעלם. וזו גם לא מתנה כזו נפלאה לבנקים. זכרו, זה שהם "מקבלים" את המזומן זה רק על הנייר. אסור להם לגעת בו. הוא נשאר, עד השקל האחרון, בכספת של הבנק המרכזי.

כל החלק הזה בתכנית שיקגו, שבוודאי קורץ לרבים, הוא פשוט לא חלק מהותי מהתכנית, אלא הזדמנות לממשלה להחליט שהיא לא משלמת את חובותיה (ועל הדרך, גם משקי הבית לא משלמים יותר), עם הזדמנות להטיל מס חדש על הבנקים. אם זה טוב או לא זה דיון נפרד לחלוטין. בינינו, המסר שאני מנסה להעביר כאן בין השורות צריך להיות ברור: אין ארוחות חינם. לממשלה יש חובות כי ההוצאות שלה היו לאורך שנים גדולות מההכנסות שלה, וכך גם משקי הבית. אין קסם שיכול "להעלים" את החוב הזה. יש רק דרכים יצירתיות להודיע למי שנתן את ההלוואות לממשלה, או למשקי הבית, שהוא לא הולך לקבל החזר – ולהודעה הזו יהיה מחיר כבד בפעם הבאה שאותם גופים או משקי בית ירצו לקחת הלוואה ממישהו. חובות לא "נעלמים".

אבל יש לנו מודל מתמטי!

האם המודל הסופר דופר חבל"ז במאמר של קומהוף ובנס לא מוכיח שהכל יהיה בסדר? האמת היא שאי אפשר לדעת. אנחנו לא אומרים שזה בהכרח שטויות, אלא שאף אחד לא יכול לדעת. ההתגשמות של ההבטחות המופלאות שלהם תלויה במידה קריטית באופן התפקוד של מוסדות חדשים שיצטרכו לקום, מוסדות שלאף אחד בעולם אין שום ניסיון איתם. האם הם אכן יתפקדו באופן אופטימלי, או שיהפכו למוקד של שחיתות ורשלנות? אף אחד לא יכול לדעת. ברמה הכמותית – המאמר של קמהוף ובנס מנסה גם לכמת את ההשפעות – עוד פחות אפשר לדעת.

הכלים שקמהוף ובנס משתמשים בהם כדי לחשב את ההשפעות של מעבר אפשרי לבנקאות ברזרבה מלאה נקראים מודלים דינאמיים של שיווי משקל כללי סטוכסטי (DSGE) והתוצאות שלהם לעיתים רגישות למדי להנחות ששימשו לבניית המודל. אלו מודלים מורכבים מאוד, ולא תמיד ברור איזו הנחה הובילה לאיזו תוצאה המופקת מהמודל. למשל, במסגרת המודל של קמהוף ובנס הריבית אמורה לקטון וחובות משקי הבית אמורים לרדת בו זמנית – אך אין בכך היגיון מכיוון שריבית נמוכה אומרת שמחיר ההלוואות נמוך יותר, מה שאמור להוביל לגידול בביקוש להלוואות. לעיתים העבודה עם המודלים האלו דומה לעבודה מול "קופסה שחורה", כאשר אתה מנסה להבין את ההיגיון העולה מהתוצאות אך אין לך את היכולת לעקוב אחרי מלוא המורכבות של המודל, ואתה לא יכול לצפות כיצד הוא יתנהג במצבים חדשים.

אלו כלים שהתוצאות שלהם רחוקות מאוד מוודאות אפילו במקרים שעושים בהם שימוש לתיאור ההשפעות האפשריות של צעדים הרבה פחות קיצוניים, ושיש לגביהם הרבה יותר ניסיון עבר ונתונים מדויקים. בדרך כלל מסקנות עולות מהספרות הזו רק אחרי עשרות מאמרים שתקפו נושא מסוים מכל מיני זוויות, ורק אם המסקנות מצביעות פחות או יותר לכיוון אחיד. הניסיון לתאר באמצעות מודל מהסוג הזה את ההשפעות של מעבר לבנקאות ברזרבה מלאה הוא מאוד בעייתי. להסתמך על מאמר אחד בלבד בדרך לרפורמת ענק זה פשוט לא רציני. אתם לא יכולים גם לבקר את המודלים המתמטיים המשמשים כלכלנים באקדמיה וגם להסתמך על אחד מהם בעיניים עצומות בנוגע לרפורמה שהיא דרמטית יותר מכל רפורמה אחרת שבוצעה במדינת ישראל. בתור כלכלנים, שמחבבים מודלים בסך הכל, אנחנו לא היינו מעיזים לעשות צעד כזה.

ומה עם ההצעות של ענת אדמתי?

פרופ' ענת אדמתי, כלכלנית מסטנפורד, היא אחת המבקרים הקשוחים ביותר של המערכת הבנקאית בימינו, והיא כתבה ספר מצוין בנידון. אני (אסף) דווקא תומך נלהב בהצעות שלה (אורי אינו מרגיש שהוא מכיר את הנושא מספיק על מנת להביע עמדה נחרצת, ואיתי טוען שמרבית ההצעות שלה כבר יושמו על ידי ועדת באזל עוד לפני שהספר שלה יצא). רק שלושה דברים.

אחד, בניגוד לתכנית שיקגו, שכמעט שאין בכלל אנשי אקדמיה רציניים שתומכים בה, התמיכה בהצעות של אדמתי היא נרחבת. למשל, על מכתב בנושא שאדמתי כתבה לפיננשל טיימס, חתמו עשרים מרצים מובילים לכלכלה, כולל שני חתני פרס נובל, ונשיא לשעבר של האגודה האמריקאית למימון (תפקיד מאוד מרכזי בממסד האקדמי). הספר שלה ושל הלוויג הופיע ברשימת הספרים הטובים של השנה של הוול סטריט ז'ורנל, של הפיננשל טיימס, ושל בלומברג-ביזנסויק. חתן פרס נובל, רוג'ר מאירסון כתב על הספר שהוא "ספר הראוי להשוואה ל"תיאוריה הכללית" של קיינס. כן, יש גם מחלוקת, אבל אין שום דמיון בין השוליות של תכנית שיקגו והצעותיהם של קמהוף ובנס, ובין התמיכה הנרחבת שלה זוכות ההצעות של אדמתי והלוויג (אגב, גם הביקורת על הצלת הבנקים הגדולים על ידי הממשלות היא עניין נפוץ למדי בקרב כלכלנים).

שני, בניגוד למה שעיתונאים רבים כותבים, ההצעה של אדמתי לא נוגעת כלל ליחס הרזרבה, אלא ליחס הלימות ההון. כלומר, אדמתי לא מציעה כלל לשנות את היחס בין גודל פיקדונות הציבור בבנקים, ובין הרזרבות שהבנקים צריכים להחזיק, אלא היא מציעה לשנות את היחס בין כמות הפיקדונות שהבנקים מקבלים מהציבור, ובין ההון העצמי שהם מגייסים באמצעות מכירת מניות. אין (כמעט) שום קשר בין השניים. למעשה, חלק ניכר מהאנרגיה שמשקיעים אדמתי והלוויג (שותפה לכתיבת ספרה האחרון) לקידום תכניתם הוא בהסבר שהם כלל לא מדברים על יחס הרזרבה! (וגם כתבתי על זה פעם).

שלישי, המערכת הבנקאית בישראל יציבה יחסית, זו לא בעיה מרכזית אצלנו. יחס הלימות ההון מתוכנן לעלות ל-12.5% בשנת 2015 (ענת אדמתי מציעה 30% לגבי ארצות הברית), ויתכן שבעתיד יעלו אותו עוד בארץ. יתכן שזה כדאי, אבל בכל אופן זהו לא נושא מהותי במיוחד, והמהלך לא ישפיע על חובות משקי הבית, יוקר המחיה, אי השוויון או על כל שאר הדברים שהתנועה לשינוי מוניטארי מדברת עליהם.

לסיכום

תכנית שיקגו היא לא שיקוי קסם. היא תכנית מסוימת, עם מטרות מסוימות. היא נועדה בראש ובראשונה לתת לבנקים מרכזיים יותר שליטה על כמות הכסף כדי למתן את מחזור העסקים, והאבטלה שקשורה בו. זו רחוקה מלהיות הבעיה המרכזית שכלכלת ישראל מתמודדת איתה, ועם כל הכבוד לשנות השלושים, ספק אם התכנית עוד רלוונטית למה שמניע מחזורי עסקים כיום בעולם.

בניגוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי אין שום קשר בין תכנית שיקגו לבין יוקר המחיה, אי שוויון או נושאים אחרים. לא ברור מה תהיה השפעתה על משתנים אלו, הם לא נבחנו על ידי הכלכלנים שהגו את התוכנית ולא על ידי תומכיה. בסופו של דבר, אפילו בפרשנות הכי אופטימית, אם מדינת ישראל תנסה להוביל את העולם בתחום, ולעבור לבנקאות ברזרבה מלאה, מדובר בסיכון אדיר, וכל זה כדי לנסות לפתור בעיות שלא באמת קיימות בישראל.

המשפט האחרון מעביר אותנו לנושא הבא: האם התכנית מומלצת למדינת ישראל?  

 

6. לפי מייקל קמהוף, השינוי המוניטארי אינו מומלץ למדינת ישראל

בניגוד לפרקים הקודמים ברשומה, הרעיון כאן הוא פשוט מאוד להבנה: זה הרי ידוע שכלכלות קטנות ופתוחות למסחר בין לאומי כגון כלכלת ישראל חשופות יותר לזעזועים ולסיכונים מאשר כלכלות ענק כגון ארצות הברית, סין או גרמניה. גם אם התכנית של התנועה לשינוי מוניטארי נכונה ברמה התיאורטית, האם משקיעים פיננסיים בין-לאומיים יסכימו על כך עם ערן הילדסהיים? האם הם לא ימשכו את השקעותיהם הזרות ויתחילו להמר במרץ על קריסת הכלכלה הישראלית? עבור מדינה קטנה כמו שלנו, בקושי "טעות סטטיסטית" בקנה מידה בין לאומי, זה יכול להיות קטלני.

בהמשך לדברים שאסף כתב בפרק הקודם – לא רק שהבעיות שתכנית שיקגו מנסה לפתור הן לא הבעיות שמדינת ישראל ניצבת בפניהן, אלא שלעשות ניסיון כל כך קיצוני דווקא במדינה קטנה כמו ישראל הוא, לכל הפחות, סיכון אדיר. אפילו אם נניח שהתכנית תעבוד על המילימטר כמו שאוהדיה טוענים, היא תהפוך את הבנקים לפחות רווחיים. זה חלק בלתי נפרד מהתכנית. כך שבנקים מחו"ל בוודאי לא יבואו לפתוח סניפים בארץ. בנק אינטרנטי חדש עם עמלות אפסיות? אפילו עכשיו בקושי מצליחים לבנות לו מודל עסקי רווחי, אז תחת רזרבה מלאה אין על מה לדבר. הבנקים הקטנים והבינוניים שעוד איכשהו מצליחים להכניס קצת תחרות לסקטור הזה יהיו בסכנה. וכשהמערכת הבנקאית לא יציבה, המערכת כולה לא יציבה, ולמשקיעים מחו"ל יש אופציות אחרות. זהו סיכון אדיר לעשות את הניסיון חסר התקדים ההיסטורי הזה דווקא בישראל.

באחד הבקרים האחרונים קמתי עם תהייה: מעבר לכל הוויכוח האקדמי בנוגע לתכניתו, האם לא סביר שגם מייקל קמהוף בכבודו ובעצמו יסכים איתנו שזהו לא צעד מומלץ עבור מדינת ישראל? חלקתי עם אסף את מחשבותיי, והוא הזדרז ושלח מייל מנומס לקמהוף בנידון. להלן התשובה שקיבלנו (משמעות ראשי התיבות SOE הם small open economy, כמו מדינת ישראל):

 

בקיצור: מייקל קמהוף, הכלכלן החי הבכיר ביותר כיום התומך בתכנית שיקגו, הכוכב של ההרצאות והמאמרים שאנשי התנועה המוניטארית מקדמים במרץ, סבור כי ישנם סיכונים רבים באימוץ השינוי בארץ וכי ישראל איננה נמצאת במצב שמצדיק את לקיחת הסיכונים האלו. למעשה, המודל כלל לא נבדק בהקשר של כלכלה קטנה ופתוחה השונה באופן מהותי מארצות הברית או האיחוד האירופי כולו.

בהמשך, כשהתפרסם התחקיר בעיתון כלכליסט אודות התנועה, גיליתי שקרן צוריאל הררי ואורי פסובסקי הקדימו אותי ועשו תרגיל דומה עם שאלה אחרת. הם פנו לקמהוף ושאלו אותו האם בנקאות ברזרבה חלקית מחייבת את הגדלת החובות, וזה מה שהם כותבים בנוגע לתגובתו:

"קמהוף שולל את הסיפור הזה: "הטענה הזאת לא נכונה", הוא אומר נחרצות. "באינטרנט יש הרבה אנשים שמביעים דעות על העלייה בחוב, וחלקם לא בהכרח כלכלנים אלא אנשים משכילים מהשורה. ובכל פעם שאני מרצה ומישהו מעלה את הטענה הזאת אני חייב לומר 'לא, אם אתה רוצה להישאר אמין, אתה חייב לחזור בך מזה, כי זה לא נכון'". לדבריו, מדובר בבלבול בין החובות לאמצעי התשלום, ומבחינה עקרונית בהחלט ניתן להגיע לאיזון שבו הכסף שקיים במחזור מנוצל שוב ושוב כדי ליישב חובות, כולל הריבית עליהם. אחרי כמה סבבי התכתבות בנושא, גם אנשי התנועה לשינוי מוניטרי מודים שהצדק עם קמהוף. אבל הסרטונים והמצגות עדיין שם."

לפני שתי העדויות האלו היה עוד ניתן לטעון שאנשי התנועה המוניטארית הם חבורה של אזרחים מודאגים, שאמנם אינם מומחים בתיאוריה מאקרו כלכלית אך הם מצאו בקרב המומחים רעיונות שלדעתם כדאי לנסות וליישם בארץ. אך לאור שתי העדויות האלו, נראה כי המלצות למדינות כלכלית שניתנות על ידי התנועה לשינוי מוניטארי מבוססות באותה המידה כמו המלצות מדיניות הניתנות על ידי אסטרולוגים או המלצות רפואיות שניתנות על ידי הומאופתים. 

אם ישנה טיפה של הוגנות ויושרה אינטלקטואלית בקרב חסידי התנועה המוניטארית לדעתי זהו השלב שבו הם אמורים לפרוש מפעילותם הנמרצת לקידום רעיונותיהם במישור הפוליטי – או לפחות להפסיק לדבר על "השיטה המוניטארית" ולעבור לנושאים אחרים שאולי ניתן למצוא להם בסיס אקדמי איתן יותר. אם החבורה הזו תואיל להקדיש מזמנה ללימודי כלכלה באופן מעט יותר רציני, אין לי ספק שהם יגלו עד מהרה שישנן שלל בעיות אמיתיות עם "השיטה" ששווה להילחם על מנת לתקן אותן, אם כי כמובן שבמציאות הדברים יותר מורכבים, צריך להילחם בקבוצות לחץ ואי אפשר סתם לזרוק סיסמאות ולסמוך על השנאה הכללית בציבור כלפי הבנקים.

 

7. אז מה קרה בקנדה שאחרי מלחמת העולם השנייה?

ישנם מספר סיפורים היסטוריים שאנשי התנועה המוניטארית מעלים מעת לעת על מנת לתמוך בטענותיהם. מקורם של הסיפורים האלו הוא לא באיזה שהוא מחקר מעמיק שביצעו חברי התנועה, אלא בתרגום לעברית של סיפורים שנפוצו באתרים זרים המשתייכים לרשת האקטיביזם / אנרכיזם של "כסף חיובי" הבריטי ודומיו. אחד הסיפורים שחוזר שוב ושוב הוא סיפור הצמיחה הכלכלית המופלאה בקנדה אחרי מלחמת העולם השנייה, שלכאורה נבעה מאיזו שהיא מדיניות מוניטארית הדומה למה שחברי התנועה מציעים.

נתחיל מכך שכל העולם חווה תקופה של צמיחה מדהימה אחרי מלחמת העולם השנייה, שנגמרה עם משבר הנפט של שנות השבעים. הצמיחה הזו לא הייתה קשורה במישרין לשיטה כלכלית כזו או אחרת אלא להתאוששות מהמלחמה ולהתפתחות הטכנולוגיה והגלובליזציה, והניסיון להשתמש בה לעיתים על מנת להאיר באור חיובי את הסוציאליזם המפא"יניקי של אותם השנים בארץ ישראל הוא מגוחך. אם כבר הסיבתיות היא הפוכה – כאשר המשק צומח במהירות אז אפשר לממן בקלות כל מני הטבות סוציאליות מרחיקות לכת ולהעניק אשראי אינסופי לקיבוצים, וכאשר הצמיחה נגמרת אין ברירה אלא לפנות לכיוונים יותר "קפיטליסטיים", ופתאום החובות גדלים וכל מני בועות מתפוצצות להן. אבל סטינו מהנושא.

נחזור לקנדה. לפי "הכלכלה האמיתית" ממשלות קנדה בין השנים 1940 – 1974 מימנו את פעילותן על ידי הדפסת כסף על ידי הבנק המרכזי, ואז ב-1974 בעקבות לחצים חיצוניים הם נאלצו להפסיק עם המנהג המגונה הזה, להפריד את הבנק המרכזי מהממשלה ולהתחיל ללוות כספים בשוק החופשי כמו כל ממשלה אחרת. עניין זה יצר גידול דרמטי בחובות ובמיסים שהאזרחים נאלצו לשלם על מנת להחזירם.

קשה לאמת את הסיפור הזה (שמקורו באקטיביסט קנדי בשם וויל אברם ולא חס וחלילה במחקר כלכלי כלשהו). הוא לא מוזכר בעמוד של הבנק המרכזי של קנדה, וגם לא בערכים מקיפים למדי בוויקיפדיה שיכולים להיות רלוונטיים. בערך אודות ג'יימס קוין, מי שעמד בראש הבנק המרכזי של קנדה בין 1955 ל-1961, מוזכר עימות חריף שלו אל מול ראש ממשלת קנדה באותה התקופה, שבעקבותיו הפך הבנק המרכזי לעצמאי יותר הרבה לפני 1974. גם בעמוד של ראש הממשלה הקנדי באותה התקופה הסיפור אינו מוזכר בין שלל פרשיות שונות ומשונות מאותה התקופה, וגם במקורות אחרים לא הצלחתי למצוא דבר.

לאחר חיפושים רבים, איתי הצליח למצוא משהו. מדובר בפרופסור קנדי לכלכלה שעונה על שאלה שהופנתה אליו על ידי ארגונים מקבילים לתנועה לשינוי מוניטארי הפועלים בקנדה: מדוע הבנק המרכזי בקנדה לא פשוט מדפיס כסף על מנת לשלם את חובותיה הנוכחיים של הממשלה (על ידי רכישת אגרות חוב של המדינה). הפרופסור מסביר בעדינות כיצד המדיניות הזו יצרה היפר-אינפלציה בגרמניה, אוסטריה, פולין והונגריה בשנות העשרים, ולאחר מכן במדינות רבות נוספות. לבסוף הוא מתייחס לטענות לגבי מדיניות הבנק בשנות השבעים:

"During the 1970s the Bank of Canada relied much more heavily than it does now on purchasing federal bonds as a way of regulating the money supply.  This turned out to be a less successful policy than hoped.  Those of a certain age will recall inflation rates exceeding 10% per year and the implementation of wage and price controls in an effort to slow inflation.  That earlier policy has been replaced with one that relies much less on purchase of government debt."

בקיצור – ניסו את זה, נוצרה אינפלציה (ניתן לראות את עליית האינפלציה גם בתרשים באתר "הכלכלה האמיתית"), ואז הפסיקו לפני שתגיע ההיפר-אינפלציה שהגיעה במקרים דומים בארצות אחרות. מלבד זאת, מצאתי תיאורים של הסיפור רק במאמרים של אותן התנועות הקנדיות המקבילות לתנועה לשינוי מוניטארי בארץ, באתרים שלא ברורה לי רמת אמינותם, למשל כאן, וברובם יש קישורים לאותה הרצאה מיו-טיוב המופיעה באתר של "הכלכלה האמיתית". החובות בקנדה, אגב, גדלו מאז שנות השבעים והשמונים, כמו גם בארצות הברית (ראו תרשים למעלה) ובמרבית הארצות המפותחות, בעקבות ההאטה בצמיחה.

לסיכום, כנראה שהייתה איזו רפורמה שכזו בשנות השבעים, אבל היא לא נתפסה כחשובה או מהותית במיוחד, לא אז ולא כיום בפרספקטיבה היסטורית. נראה שלא היה מעבר בין שיטה אחת לשיטה אחרת, אלא משהו הרבה יותר מקומי וזניח. הסיכוי שמשהו משמעותי "יועלם" מדפי ההיסטוריה תודות לקונספירציה כלשהי המערבת את כל ההיסטוריונים והחוקרים מכל הדיסציפלינות הוא אפסי. אה, כן, וחשוב לזכור שגם אם נאמין לתיאוריו של הילדסהיים אין לעניין הזה שום קשר ליחס הרזרבה. בנקאות ברזרבה חלקית התקיימה בקנדה במהלך התקופה המדוברת, ובניגוד לדברים שאמרו חברי התנועה לא מצאתי שום עדות לכך שתכנית שיקגו יושמה באופן כזה או אחר בקנדה. למעשה, בכלל לא ברור לי במה הסיפור הזה אמור לתמוך (או מדוע בזבזתי שעות כה רבות בניסיונות להפריכו). כפי שכתב אותו הפרופסור הקנדי, מרבית המקרים במהלך המאה העשרים שבמסגרתם ממשלות חייבו בנקים מרכזיים להלוות להם כספים נגמרו בהיפר-אינפלציה, ומדבריו של ערן הילדסהיים בראיונות שונים ניתן בדרך כלל להבין שמטרתו היא למנוע היפר-אינפלציה ולא ליצור אותה.

סיפורים היסטוריים שאינם מבוססים נפוצים באתרי התנועה לשינוי מוניטארי ובבלוג "הכלכלה האמיתית". דוגמה אחרת ניתן לראות במאמר שפורסם בבלוג אודות תכניותיו הכלכליות המופלאות של אדולף היטלר – אני לא אלאה אתכם בפרטים, העיקרון דומה לטענות לגבי קנדה, מי שמתעניין מוזמן לגלול למטה לתגובותיו של בחור בשם אורן שמסביר בסבלנות לערן הילדסהיים מדוע הוא טועה. סביר להניח ששאר הסיפורים, גם כאלו שאנשים כמוני או כמו אורן לא ניסו לחקור לעומק, שגויים באותו האופן.

 

8. הביטקוין וירקות אחרים: הסתירה המוזרה

אחד הנושאים שאני מתקשה להבין בנוגע לבלוג "הכלכלה האמיתית" הוא יחסו החיובי של הבלוג לביטקוין ולמטבעות עצמאיים אחרים. כפי שנכתב לפני כן, כל הקונספט של "השינוי המוניטארי" המהולל הוא להחזיר את מוקד הכוח בכל הקשור לייצור כסף לבנק המרכזי, בעוד שהביטקוין הוא בדיוק – אבל בדיוק! – הכיוון ההפוך. כל הרעיון שם הוא להמציא מטבע שלבנקים מרכזיים וממשלות אין שליטה עליו. בנוסף לכך, הביטקוין עשוי גם להגדיל את החובות הריאליים של משקי הבית, מכיוון שמספר המטבעות גדל בקצב הולך ופחות ללא קשר לצמיחה, מה שיכול להוביל לדפלציה, כפי שכותב איתי ברשומה בנושא בבלוג "תועלת שולית".

סיפור דומה הוא ההילולה סביב "הנס של וורגל". מדובר בעיירה אוסטרית מוכת אבטלה בשנות השלושים של המאה הקודמת, שתושביה החליטו להנפיק מטבע עצמאי שיגדיל את מהירות המחזור של הכסף. לפי תיאוריהם של ארגונים בין לאומיים המקבילים לתנועה לשינוי מוניטארי העסק חולל פלאות של ממש בכלכלה המקומית, עד שהתערב הבנק המרכזי של אוסטריה והוציא את המטבע המקומי מחוץ לחוק. כמו במקרה של קנדה, גם כאן איתי ערך תחקיר מקיף ולא הצליח למצוא נתונים מהימנים אודות השפעת השינוי או מחקרים רציניים על הנושא, מלבד באתריהם של האקטיביסטים. התערבות הבנק המרכזי הייתה ככל הנראה מתוך חששות להיווצרותה של היפר-אינפלציה, אותה תופעה שהתנועה לשינוי מוניטארי טוענת בטעות שבנקאות ברזרבה חלקית הולכת להוביל אליה.

אין שום עקביות בין העיסוק בפרשות הללו לבין השינוי המוניטארי שעליו מדברת התנועה מלבד הרצון האופנתי לעשות משהו חתרני, משהו שפוגע באופן כלשהו במערך הכוחות הקיים במשק. התכנית של קמהוף וחבריו מיועדת להגביר את כוחו של הבנק המרכזי, בעוד שמטבעות עצמאיים מיועדים לפגוע בכוחו. "מטבע קהילתי" נשמע טוב, אבל מטבעות כאלו לא הצליחו להחזיק מעמד לאורך שנים רבות ובהיקף שחורג מסקטור יחיד כזה או אחר בשום מקום בעולם מסיבה פשוטה מאוד: אמון. אנשים לא מוכנים לקבל מטבעות כאשר אין להם אמון במי שעומד מאחוריהם, כאשר אין להם אמון שהם יוכלו לקבל תמורתם שירותים מאחרים, כאשר אין להם אמון שהם יוכלו להשתמש בהם כדי לשלם מיסים. ומי שקובע באיזה מטבע ניתן לשלם מיסים זו הממשלה.  

 

9. הכלכלה האמיתית, חיסוני הפוליו ושמרנותה של האקדמיה

בחודשים יולי-אוגוסט 2013 מדינת ישראל רעשה וגעשה סביב מגפת הפוליו בדרום הארץ ומבצע החיסונים של משרד הבריאות. בעוד שכלי התקשורת המרכזיים בעיקר ניסו לספק הסברים לציבור מפיהם של מומחים, הרשתות החברתיות והבלוגים התמלאו בשלל תיאוריות קונספירציה שונות ומשונות אודות גורמים אינטרסנטים העומדים מאחורי הדברים. מבין כלל ה"ביקורתיים" התבלט הבלוג הכלכלה האמיתית בסדרה של מאמרים על הנושא (ראו כאן או כאן), וכן אישתון שכתב גם הוא על העניין (ראו כאן). הם טענו כי משרד הבריאות מסתיר מידע מהציבור, כי יעילות החיסון היא מפוקפקת, וכי יתכן שמדובר ברצון לבצע ניסוי המוני על הציבור ללא ידיעתו. אל מולם התייצבה קרן לנדסמן, כותבת הבלוג "סוף העולם – מבט מהיציע", רופאה שמסקרת כבר שנים רבות מחלות ומגיפות (ראו כאן או כאן, והיו גם אחרים מלבדה כמו זה).

אני כלכלן, ואינני מבין דבר וחצי דבר בנושאים רפואיים. על כן, בנושאים כאלו אני נוטה לסמוך על מומחים שהקדישו שנים רבות מחייהם ללימוד הנושא, כל עוד אני מאמין שלמומחים האלו אין אינטרסים עסקיים נסתרים. כתבתי בעבר רשומה מקיפה בנוגע לאופנת ה"ביקורתיות" החדשה, המעודדת זלזול בידע ובמומחים. דיוני הרשת סביב פרשת חיסוני הפוליו מהווים דוגמה קלאסית לכל מה שרע באותה אופנה – אנשים שהבנתם בנושא חלקית עד בלתי-קיימת מחברים יחדיו חצאי עובדות ושמועות לכדי תיאוריה המבוססת בעיקר על סלידתם מהממסד, תוך התעלמות מוחלטת מדעתם של המומחים המתראיינים בתקשורת, המומחים העובדים במשרד הבריאות, והמומחים (המעטים מדי) שכותבים בלוגים ושותפים לדיונים בפייסבוק. זו לא ביקורתיות, זו סתם בורות. 

ועכשיו נחזור לכלכלה.

רוב האנשים שקוראים את המאמר הזה, אני מניח, אינם כלכלנים. אתם יכולים לא להאמין לדברים שאני כותב כאן, לחשוב שאני שבוי בתודעה כוזבת לאחר שנים של לימודי כלכלה, או שאני בונה על עבודה עתידית במערכת הפיננסית. בחרתי להזכיר כאן את הסיפור סביב חיסוני הפוליו על מנת להראות שהנטיות הקונספירטיביות של הכלכלה האמיתית הן עקביות, ותקפות לא רק לגבי נושאים כלכליים – זהו לא עניין אישי שלי, אלא האופן שבו הכותבים בבלוג חושבים ופועלים בנוגע לכל נושא.

כלכלה היא לא בדיוק מדע, אבל היא גם לא אידיאולוגיה. נדרש ידע על מנת לכתוב על נושאים מאקרו-כלכליים, על תיאוריה מוניטרית, על המערכת הפיננסית. לא מספיק לראות שתיים וחצי הרצאות ביו-טיוב ולקרוא ערך כזה או אחר בוויקיפדיה, זה לא עובד ככה. המערכת מורכבת, יש ויכוחים רבים בין כלכלנים ומרבית המומחים אינם כותבים מתוך אינטרס כלכלי מובהק. נכון, האינטרנט יצר דמוקרטיזציה מסוימת של הידע, אבל היא מוגבלת מאוד. הידע שקיים ברשת הוא מבולבל, לא אמין, לא מסודר ולא מקיף מספיק. למעשה, הדמוקרטיזציה של הידע החלה מאות שנים לפני הופעתו של האינטרנט, עם הופעתו של הדפוס ועם הקמתן של האוניברסיטאות הראשונות, ועד היום ספרים שנכתבים על ידי פרופסורים בעלי שם הכותבים על נושא ההתמחות שלהם הם המקור המקיף ביותר והאובייקטיבי ביותר לידע הנגיש לציבור הרחב. המומחים עדיין כאן, והם חשובים יותר מאי-פעם.

נכון, האקדמיה היא שמרנית. היא שמרנית מסיבה טובה: העולם הוא מורכב, וכבני אדם אין לנו את היכולת להבין אותו במלואו. לכן תיאוריות חדשות ודרמטיות המבוססות על ממצאים מעטים לרוב נתקלות בחומות של ספקנות בפעם הראשונה שבה הן עולות. אך עם הזמן, כאשר מצטברות עדויות נוספות, גם בכירי החוקרים נאלצים לשנות את דעתם בהתאם. זה קורה בכל תחומי המדע (אחת הדוגמאות המובהקות לכך היא סיפורו של זוכה פרס הנובל דן שכטמן ומחקריו בשנות השמונים), וגם בכלכלה היו לא מעט "כוכבים" שפרצו דרכים חדשות ושהביקורת שלהם על המחקר של זמנם הפכה לנחלת הכלל (למשל קיינס). לכו תדעו, אולי זה יקרה יום אחד עם המאמר של קמהוף ובנס. ואולי לא.

אין כאן בעיה של שמרנות, של חוסר יכולת "לחשוב מחוץ לקופסה". ההפך, כלכלנים באקדמיה נמדדים במספר הפרסומים שהם מייצרים, ועל מנת לפרסם מאמר אתה חייב לחדש משהו, אתה חייב לחשוב מחוץ לקופסה ולהסביר מדוע עמיתיך לתחום טועים בנושא כזה או אחר או מפספסים משהו חשוב. אנו לא דוחים את טענותיהם של אנשי התנועה לשינוי מוניטארי מכיוון שאיננו מבינים אותן, אלא מכיוון שאנחנו כן מבינים אותן ומבינים שהן שגויות.

 

10. סיכום: נביאי שקר ונביאי אמת

לפי הניסיון שלי ושל שאר האנשים שתרמו למאמץ, הולכות להיות לרשומה הזו תגובות רבות מאת חסידי התנועה לשינוי מוניטארי (אולי אפילו רוב התגובות). הם הולכים להאשים אותנו בצרות מוחין, בשחיתות, בבורות, בכניעה לאינטרסים הכלכליים של הבנקים, בהתעלמות מדוגמאות נוספות וסיפורים נוספים שהם מכירים ועוד. אולי נענה לחלקם, אולי לא, תלוי עד כמה יהיה לנו כוח. מיותר להתווכח עם "מאמינים אמיתיים", וממילא לא כתבנו את הרשומה הזו בשבילם. כתבנו אותה עבור הרוב המכריע של האנשים הבוגרים בישראל, שניחנים בהיגיון וסקרנות בריאה ופשוט מעוניינים לדעת, עד כמה שניתן להבין זאת ללא לימודים אקדמיים מסודרים, האם יש יסוד לטענות התנועה לשינוי מוניטארי.

אז לא, אין יסוד. פה ושם מופיעים מאמרים בבלוג "הכלכלה האמיתית" שאני מסוגל להסכים איתם, אבל הטענות המרכזיות המופיעות בראיונות של מובילי התנועה המוניטארית בכלי התקשורת אינן נכונות. המערכת הכלכלית היא מורכבת, בוודאי איננה מושלמת, ולכלכלנים רבים יש ביקורות עליה מכיוונים שונים. אך לא ניתן להשוות את הביקורת של אנשי מחקר רציניים שהקדישו חיים שלמים ללימוד הנושא לסיפורים הלא-מאומתים המופיעים בבלוג "הכלכלה האמיתית". עצם השם "הכלכלה האמיתית" בהקשר של הדברים הנכתבים בבלוג יכול היה לגרום לג'ורג' אורוול להתהפך בקברו. 

 

הדרך הטובה ביותר להבחין בין נביא שקר לנביא אמת, כבר אלפי שנים, היא זו: נביא שקר יספר לכם קודם כל את מה שאתם רוצים לשמוע. מבין כל השקרים וכל האמיתות המקיפים את המציאות המורכבת שבה אנחנו חיים הוא יבחר סל של שקרים ואמיתות שיתאים בדיוק לאופן שבו הייתם רוצים לחשוב על המציאות, ויסנן החוצה את כל השאר. הוא יספר לכם שדופקים אתכם, הוא יספר לכם שאתם לא אחראיים למצבכם, והוא גם יצביע על האחראים. הוא יערבב אמת ושקר, על מנת לבלבל את המתנגדים. הוא יהמם אתכם בעובדות לרגע אחד, ומיד אחרי כן ידחוף כבדרך אגב מסקנות שאינן מבוססות על אותן העובדות; הוא יציף אתכם בספרים ומאמרים וסרטים שהוא יודע שלא תטרחו לצפות בהם; הוא יתלה בענקי רוח שלעולם לא היו תומכים בו, אך למרבה המזל הם אינם בחיים כך שלא ניתן לשאול אותם לגבי העניין.

והוא יבטיח הבטחות. נביאי שקר תמיד מבטיחים הבטחות, מבטיחים שינוי, מבטיחים עולם חדש וטוב יותר. ובכל זאת העולם מתעקש שלא לסור למרותם, שלא להשתנות באופן דרמטי ומהיר כל כך. יהיה מה שיהיה יחס הרזרבה בעתיד, השיטה המוניטרית כאן כדי להישאר, והתיאוריות הכלכליות של העתיד יפותחו על בסיס התיאוריות הכלכליות של ההווה והעבר, על ידי גברים ונשים שלמדו כלכלה באוניברסיטה כלשהי במשך שנים רבות. מדינת ישראל היא מדינה קטנה, וישנה הסכנה כי אנשים מסוגו של הילדסהיים יצברו לעצמם כוח פוליטי של ממש עם השנים ויזיקו למשק. הדרך הטובה ביותר להתנגד להם היא לצבור ידע: לקרוא, ללמוד, להקשיב. להיות ספקן כלפי מי שמבטיח לנו הבטחות, כלפי מי שיש לו את אותה התשובה האחת לכל שאלה ובעיה, כלפי מי שטוען לבלעדיות על החוכמה והידע וכלפי מי שמטיף למהפכה הגדולה האחת שתשנה הכל.

הכלכלה האמיתית נמצאת אי שם, בין המודלים והניתוחים הסטטיסטיים של הכלכלנים לבין מיליארדי אנשים שמקבלים בו זמנית החלטות בעולם לא וודאי ומשפיעים כל אחד על התמריצים של האחר, ואף אדם לא באמת מסוגל לתפוס את האופן הכאוטי שבו המערכת הזו עובדת. על כן הכלל הבסיסי והחשוב ביותר לגבי רפורמות כלכליות הוא "זהירות". שינויים קטנים, מדודים, ולנסות כמה שיותר ללמוד מניסיונן של מדינות אחרות. "המהפכה שתשנה הכל" היא חומר טוב לסרט הוליוודי, לא למדינה קטנה וחשופה לזעזועים, לא לישראל – לא לכלכלה אמיתית.

 

 ———————————-

 

נספח: תגובות

התנועה לשינוי מוניטארי העבירה לידי התייחסות לטענות שעלו בבלוג, אותה ניתן להוריד כאן.

כמה דברים בנוגע להתייחסות הזו:

  1. כפי שנכתב לעיל, בנק ישראל שולט בהיצע הכסף במדינת ישראל, כמו גם כל בנק מרכזי אחר בעולם. חבל שאנשי התנועה פשוט חוזרים בתגובתם על אמירות שהשקענו כאן מאמצים רבים בהפרכתן.
  2. ניים-דרופינג יכול להיות עניין מרשים, אך הוא לא מסוגל להחליף טיעון לוגי תקף. במקום לציין שמות של חוקרים שחלקם לא כלכלנים, רובם מתו לפני למעלה משלושים שנים, וגם אלו שחיים היום לא באמת תומכים בתכנית הזו או ביישומה במדינת ישראל, היה עדיף לו אנשי התנועה לשינוי מוניטארי היו מנסים להסביר היכן הלוגיקה המצוינת ברשומה שלנו שגויה.
  3. אנחנו פנינו לקמהוף מכיוון שהוא הכלכלן (החי) שמוזכר הכי הרבה בכתבי הכלכלה האמיתית והתנועה לשינוי מוניטארי. כפי שמצוין ברשומה הוא אינו ממליץ למדינת ישראל ליישם את תכניתו. אני מניח שהיינו מקבלים תשובה זהה מכל כלכלן רציני אחר שמוזכר בהתייחסות.
  4. אנחנו יודעים שישנם עוד מספר כלכלנים שהזכירו את התכנית במאה השנים האחרונות. הכלכלנים האלו התייחסו בעיקר לארצות הברית, מכיוון שהיא אולי המדינה היחידה בעולם שהיא יציבה מספיק על מנת לעשות ניסוי שכזה. הביקורת שלנו היא על הפרשנות השגויה של התכנית מצד מובילי השינוי המוניטארי בארץ, ולכן עצם קיומם של כלכלנים נוספים אינו רלוונטי.
  5. הניסיונות ליישם את התכנית בארצות הברית של שנות השלושים נועדו לפתור את הבעיות שאיתן התמודדה ארצות הברית של שנות השלושים. אלו אינן אותן הבעיות שאיתה מתמודדת מדינת ישראל של שנת 2014. למעשה, הן לא דומות בכלל.
  6. בתגובה נכתב בנוגע ליישום בישראל כי "אנו סבורים שהסיכויים שהשינוי מביא איתו הם משמעותיים מאוד לטווח הקצר הבינוני והארוך במיוחד של הכלכלה האמיתית", אך אין כל תימוכין תיאורטי או אמפירי לכך, לאור תגובתו של קמהוף ולאור חוסר ההבנה במדיניות מוניטארית שמפגינים תומכי התנועה בארץ.
  7. עוד כותבים אנשי התנועה המוניטארי כי "אנו מאמינים שמדובר במפנה עמוק ויסודי שעשוי להשפיע לחיוב על הפערים הכלכליים בחברה, יוקר המחיה ושיווין ההזדמנויות הכלכלי של כולנו" – אך לא מצאנו התייחסו כלשהי בקרב תומכי התכנית להשפעותיה על הפערים, יוקר המחייה או שוויון ההזדמנויות. היא לא קשורה בכלל לנושאים האלו. הוגי התכנית לא ייעדו אותה לפתור את הבעיות האלו.
  8. לגבי מטבעות קהילתיים, לא ראיתי בהתייחסות תגובה לכך שהנושא עומד בסתירה מוחלטת לשיטה המוניטארית החדשה שהתנועה לשינוי מוניטארי מעוניינת ליישם.
  9. ככל הידוע לנו הדוגמאות של מטבעות קהילתיים בשימוש נרחב (לא רק לסקטור ספציפי) ששרדו לא רק בתקופת משבר אלא לאורך זמן רב והפכו לנפוצות הן זניחות. לא ראיתי בין הדברים שנכתבו בתגובה דוגמה שכזו. בכל אופן, זה לא הנושא המרכזי כאן. אין לי בעיה עקרונית עם מטבעות קהילתיים, מי שרוצה לנסות מוזמן. אבל התכנית לשינוי מוניטארי? רק כמה שנים טובות אחרי שארצות הברית ואירופה ינסו אצלן. כלומר, ככל הנראה, לעולם לא.

 

מלבד זאת, ערן הילדסהיים פרסם גם הוא התייחסות דומה בבלוג שלו, כאן. התגובה להתייחסות של התנועה עונה, לדעתי, גם להתייחסות של ערן.

 

 

 

 

להמשך הפוסט

הדרך לאושר, חלק א': על כלכלה, עושר ואושר

אורי כץ | 26.02.2014 | 15:56

שתי הרשומות הבאות בבלוג עוסקת בתחום מחקר חדש ושנוי במחלוקת בעולם הכלכלה: ניתוח הגורמים המשפיעים על מדדי אושר ושביעות רצון מהחיים. מכיוון שסקירת המחקר בתחום יצאה ארוכה מעט, החלטתי לחלק את הנושא לשניים. 

 

מהי מטרתם של הכלכלנים?

בניגוד לתחומי מחקר אחרים במדעי החברה, חלק לא קטן מהכלכלנים אינם מעוניינים רק לתאר כיצד המערכת שהם חוקרים עובדת אלא גם לעצב אותה על מנת שתעבוד טוב יותר, אך מה משמעותו של "טוב יותר"? כאשר מהנדס מתכנן מטוס, המטרה ברורה: רצוי, אם אפשר, שכל עוד המנוע עובד המטוס ירחף באוויר מבלי ליפול ולהתרסק. נדרש שהגשר יוכל לשאת את משקל האנשים שאמורים לעלות עליו. שתכנית המחשב לא תיתקע לאחר קבלת קלט לא צפוי מהמשתמש. לשם איזו תכלית צריכים הכלכלנים לעצב את המערכת הכלכלית?

במהלך השנים עלו מספר רב של תשובות לשאלה הזו, החל מנושאים כגון תוצר או תוצר לנפש, דרך מדדי איכות חיים וצריכה, אבטלה נמוכה, מחירים יציבים, שוויון גבוה יותר בהכנסות, וכך הלאה. לאחר כמאתיים שנות מחקר שנגעו בעיקר לאופן שבו ניתן להשיג את המטרות הללו, הספרות שאותה אסקור כאן שואלת שאלה אחרת לגמרי: האם אלו בכלל המטרות הנכונות?

 

למרות ההתמקדות שלהם במקסום התוצר לנפש אף כלכלן מעולם לא האמין ברצינות שבני אדם מנסים למקסם רק כסף. כלכלנים באוניברסיטאות הם בעצמם אנשים שוויתרו על הניסיון למקסם כסף, ובחרו במקום זאת בקריירה פחות מתגמלת מהשוק הפרטי. כלכלנים כן מניחים בדרך כלל שלבני אדם  יש העדפות ברורות ומוגדרות (פחות או יותר) לגבי הדברים שהם מעוניינים להשיג, ומאותן ההעדפות, תחת מספר הנחות, ניתן להגיע למושג אמורפי הנקרא "פונקצית תועלת" שאותה הפרטים מנסים למקסם – והיא יכולה לכלול מגוון רחב של נושאים.

למשל, המודל הבסיסי בקורסי מאקרו נקרא "מודל רובינזון קרוזו": רובינזון קרוזו חי על אי בודד, ונדרש להחליט כיצד להקצות את זמנו. הוא יכול להקדיש את שעות היום לקטיפת קוקוסים על פי "פונקצית ייצור" מסוימת, או לשכב לו בנחת על החוף ולבהות בשמיים. פונקציית התועלת שלו מורכבת משני משתנים: צריכה וזמן פנוי – הוא רוצה כמה שיותר קוקוסים, וכמה שיותר זמן פנוי. אם יקדיש זמן רב לקטיפת קוקוסים הוא יהנה מרמת צריכה גבוהה וזמן פנוי מועט, ולהפך. במודלים יותר מורכבים תועלת יכולה לכלול מספר רב של מוצרי צריכה, צריכה עתידית, ירושה המועברת לילדים שלך, בריאות, חינוך, איכות בני הזוג שאתה מסוגל למצוא, ההפרש בין המשכורת שלך למשכורת שמרוויח בעלה של האחות של אשתך, או כל דבר אחר שתרצו. כלכלה היא לא פיזיקה – לכלכלנים אין "מודל יחיד" של אדם, אין "פונקציית תועלת מוסכמת". כל מאמר מציג פונקציית תועלת משלו לפי מטרותיו של כותב המחקר.

אז באופן תיאורטי, מטרתה של המדינה צריכה להיות מקסום התועלת של כלל הפרטים, המשולבות יחדיו במן "פונקציית רווחה חברתית". באופן מעשי איננו יודעים כמובן איך נראות פונקציות התועלת של כל פרט ופרט באוכלוסיה, אז כלכלנים מניחים שמדדים כגון תוצר לנפש, אי-שוויון, אבטלה ואחרים מהווים קירוב כלשהו לתועלת האמיתית. האם ההנחות הללו מבוססות? כיצד בנויה פונקציית התועלת האמיתית של בני אדם? ובכן, על מנת לברר זאת אפשר פשוט לשאול אנשים במצבים שונים, באופן ישיר, את השאלה החשובה מכל: האם הם מאושרים.

 

פרסמתי לפני כשלוש שנים רשומה הנוגעת למחקרים אודות אושר, שהתייחסה לפרדוקס Easterlin, לתועלת יחסית ולאדפטציה. רשומה זו מהווה המשך והרחבה של הקודמת, והיא מבוססת על מיני-קורס שהעביר ד"ר אורי חפץ בנושא באוניברסיטת תל אביב. המחקרים שאסקור כאן משלבים את עבודתם של כלכלנים ופסיכולוגים העובדים יחדיו על פיענוח "הקופסה השחורה של האושר", בניסיון להבין מה הופך אנשים למאושרים יותר או פחות, ובסופו של דבר כיצד ניתן לבנות עולם שהוא לא רק עשיר יותר, אלא גם מאושר יותר.

 

למדוד אושר

תחום מחקרי האושר בכלכלה הוא תחום אמפירי העוסק יותר בנתונים ופחות בתיאוריות, ובשנים האחרונות שפע הנתונים בנוגע למדדי אושר הולך וגדל אקספוננציאלית. לאחרונה פורסם כי הלמ"ס הולך למדוד אושר באופן קבוע, כחלק מתוכנית מדדים חדשה שפותחה על ידי המועצה הכלכלית במשרד ראש הממשלה. בכך מצטרפת מדינת ישראל למגמה רחבת היקף: האו"ם החל לפרסם דוח בשם world happiness report הכולל שאלונים רבים בנושא בשנת 2012; לארגון ה-OECD יש מדדי אושר משלו תחת הפרויקט Better life index (נסו לשחק עם התוצאות כאן), הלמ"ס הבריטי החל לאסוף לאחרונה נתונים בנדון, בצרפת ביקש הנשיא סרקוזי בשנת 2008 מועדה של כלכלנים בראשות ג'וזף שטיגליץ לפתח עבור צרפת מדדים חלופיים ל-GDP שיכללו גם מדידת אושר, והאמריקאים אוספים נתונים בנושא כבר שנים רבות. המדינה הכי מתקדמת במדידת אושר היא המדינה ההררית הזעירה בהוטן, שם יזם המלך בשנות השבעים סקרי אושר שעל פיהם הוא קובע את מדיניות הממשלה.

 

ובכל זאת, לא במקרה התחום שנוי במחלוקת. ישנם שלושה אתגרים מתודולוגיים עיקריים עבור מחקרי האושר.

הראשון הוא היכולת להגדיר אושר. מדובר במושג ערטילאי שאינו פיזי כמו "תוצר" (וגם עבור תוצר ההגדרות אינן מושלמות). הדרך היחידה למדוד אושר כיום היא על ידי שאלונים, אבל אותם אנשים עונים תשובות שונות לשאלות המנוסחות באופן שונה. ישנו למשל הבדל משמעותי בין שאלה על שביעות רצון כללית מהחיים לבין השאלה האם חווית אושר, כעס או חרדה אתמול. האם לא סביר להניח למשל שילדים יכולים להעניק לנו רגעים רבים של אושר, אבל להוריד את שביעות הרצון הכללית מהחיים עקב מחסור בשעות שינה וזמן פנוי לזוגיות?

עם השנים והניסיון פיתחו פסיכולוגים סיווג של שאלות והגדרות עבור סוגים שונים של אושר, שביעות רצון ורגשות שליליים, וישנה מגמה של התכנסות מבחינת ניסוח השאלות שנשאלות בסקרים אל עבר מספר נוסחי-בסיס מקובלים שהתשובות עבורם הן די עקביות. בעיה דומה היא בעיית התרגום: למשל, ישנן שפות שאין בהן תרגום מדויק למילה "שביעות רצון מהחיים" (life satisfaction), וחלק ניכר מההבדלים בין מדינות יכול לנבוע מהבדלים במשמעות המילים בשפות שונות.

האתגר השני נוגע למידה שבה ניתן לסמוך על התשובות לשאלונים. האם אנשים מספקים תשובות עקביות ובעלות משמעות לשאלוני אושר, אשר מהן ניתן ללמוד על התועלת שלהם? האם תשובותיו של אדם ספציפי מושפעות ממזג האוויר מחוץ לכיתה שבה הוא יושב ועונה על הסקר? מכמות הסוכר בארוחתו האחרונה? האם אנשים בכלל משקיעים מחשבה בתשובותיהם לסקרים מעין אלו? האם אנשים שונים מפרשים אושר באופן שונה?

יש מספר עדויות לכך שהתשובות הן אכן בעלות משמעות ומעידות על רמת תועלת אמיתית. למשל, בסקירה של זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן ואלן קרוגר משנת 2006 (ניתנת להורדה כאן) הם מצטטים מחקרים שמצאו קשר בין תשובותיהם הסובייקטיביות של אנשים לשאלוני אושר לבין מדדים אובייקטיביים כגון הסיכוי להידבק או להחלים ממחלות, דפוסי פעילות נוירולוגית במוח, תדירות חיוכים, דירוג שנתנו אנשים אחרים למידת האושר של האדם שמילא את הסקר, איכות השינה, אושר של קרובי משפחה ועוד. מסתבר שבדרך כלל, אנשים לא עונים "סתם".

אתגר שלישי הוא, כרגיל, ההסקה מקורלציה על סיבתיות. אם המחקרים מעלים כי אנשים נשואים מאושרים יותר מאנשים שאינם נשואים, האם עלינו להמליץ לכולם להתחתן? אולי כיוון הסיבתיות הוא הפוך, כאשר אנשים ש"נולדו מאושרים" מוצאים בני זוג בקלות רבה יותר? אם ילדים משפיעים באופן שלילי על שביעות רצון מהחיים – וכן, בממוצע הם משפיעים באופן שלילי – האם זה בהכרח אומר שהורים לילדים היו מאושרים יותר לולא היו מביאים את צאצאיהם לעולם? אולי הומוסקסואלים וקרייריסטים נוטים גם להיות מאושרים יותר וגם לא להביא ילדים לעולם, ומשם נובעת הקורלציה?

 

כל מחקר במדעי החברה לוקה בשלל בעיות כאלו. קשה להגדיר דברים, קשה למדוד אותם, ואין ניסויי מעבדה המאפשרים להפריד בין קורלציה לסיבתיות. השאלה החשובה היא האם סך הספרות בתחום מספרת לנו משהו חשוב על העולם למרות כל הקשיים הללו. כאשר מחקרים שנעשו במדינות שונות, על תקופות שונות ובעזרת שיטות שונות, תוך שליטה בשלל משתנים אחרים, מעלים ממצאים עקביים – אני מאמין שכן.

המחקרים שאתאר ברשומה זו וברשומה הבאה פורסמו במגזינים רציניים עם ביקורת עמיתים, והם כוללים שליטה במשתנים אחרים, משתני דאמי (fixed effects) לשנים, אזורים וגם לפרטים אם הנתונים מאפשרים זאת, ניתוחי רובאסטיות וכל דבר אחר שנדרש לעשות על מנת לוודא שהמסקנות אמינות. רגרסיה בודדת של חוקר יחיד עדיין איננה אומרת הרבה, אבל הספרות המצטברת מאפשרת לזהות דפוסים של ממש בכאוס.

נסקור כמה מהדפוסים הללו.

 

אושר ועושר

נתחיל עם חזרה בקצרה על המחקר המפורסם ביותר בתחום שאותו סקרתי בהרחבה ברשומה הקודמת לפני כשלוש שנים – פרדוקס איסטרלין, שהופיע בספרו של הכלכלן ריצ'רד איסטרלין משנת 1974. איסטרלין חקר מדדי אושר לאורך זמן במדינות שונות, וגילה שלוש תופעות מרכזיות:

  1. למרות הצמיחה הכלכלית הדרמטית שחוו מדינות רבות אחרי מלחמת העולם השנייה רמת האושר הממוצעת במדינות לא השתנתה באופן משמעותי. כלומר, מדינות שנעשות עשירות יותר לא הופכות למאושרות יותר.
  2. בתוך כל מדינה אנשים עשירים הם מאושרים יותר מאנשים פחות עשירים.
  3. בהשוואה בין מדינות אין הבדל משמעותי במדדי האושר בין מדינות עניות יותר או עשירות יותר, אלא אם בודקים מדינות עניות באופן קיצוני.

ניתן להסביר את התופעות האלו לפחות באופן חלקי על ידי חשיבה במונחים של "תועלת יחסית" – לאנשים לא אכפת מרמות השכר והצריכה האבסולוטיים, אלא מההפרש בין השכר שלהם לשכר של אחרים בסביבתם (לעיתים קוראים לתופעה "Keeping up with the Joneses"). אם התועלת של הפרטים היא יחסית לסביבתם הקרובה אז אנשים עשירים יהיו מאושרים יותר מאנשים עניים, אבל בהשוואה בין מדינות או לאורך זמן לא יתגלו פערים כלשהם. אם ניתן לכל האוכלוסייה כמות זהה של כסף האושר של כל פרט לא ישתנה, כי היחסים יישארו קבועים – אתה עדיין תרוויח פחות מהבוס שלך.

בעקבות שפע הנתונים של השנים האחרונות הופיעו מספר מחקרים חדשים המטילים ספק בחלק ממסקנותיו של איסטרלין (ראו למשל כאן, כאן וכאן). לפי המחקרים החדשים האושר כן גדל כאשר מדינות הופכות לעשירות יותר, אם כי הוא גדל בקצב נמוך יותר מקצב הצמיחה הכלכלית (קשר לוגריתמי). על כן יתכן שהאושר מושפע גם מהרמה היחסית וגם מהרמה האבסולוטית של השכר. איסטרלין כמובן עדיין חי ובועט ומתעקש שהפרדוקס שלו קיים, והבנתי שבין הצדדים הניצים קיים ויכוח רב יצרים.  

 

ישנם גורמים רבים נוספים המשפיעים על האושר הממוצע במדינה מלבד העושר. אם ישנם מצביעי חד"ש בין הקוראים הם בוודאי יתאכזבו לשמוע כי המדינות הקומוניסטיות לשעבר במזרח אירופה הן ככל הנראה המדינות הכי פחות מאושרות בעולם, גם לאחר שליטה בכל שאר המאפיינים שלהן. מדינות אמריקה הלטינית, לעומת זאת, הן די מאושרות באופן יחסי. אם נבחן רק מדינות עניות נגלה כי מדינות חמות הן מאושרות יותר ממדינות קרות. מדינות דתיות יותר הן בדרך כלל מאושרות יותר, אם כי הקורלציה איננה חזקה ויש כמה יוצאי דופן. לנושאים בריאותיים כגון תוחלת חיים או תפוצת מחלת האיידס, שמקובל להאמין שהם מאוד חשובים, אין השפעה מהותית על מדדי אושר (לאי שוויון אתייחס בהרחבה בחלקה השני של הרשומה).

באופן אינדיבידואלי כל המחקרים מוצאים כי בני אדם עשירים הם מאושרים יותר, אם כי בדומה למדינות הקשר הוא לוגריתמי – כלומר, אם אתה ממש עני אז תוספת של אלף שקלים להכנסה תקפיץ את האושר שלך באופן דרמטי, אך אם אתה בעשירון העליון תהיה זקוק לתוספת הרבה יותר משמעותית על מנת לחוות את אותו האפקט. דניאל כהנמן מצא גם כי מדדים מבוססי רגשות, תשובות לשאלות כגון "האם חשת כעס אתמול?" או "האם חשת אושר היום?", משתפרים מאוד במעבר מעוני אל הכנסה ממוצעת, אך מהשלב הזה והלאה השיפור קטן יותר.

למרות שהאפקט נעשה מעומעם ברמות גבוהות של עושר חשוב להדגיש: אותו מיתוס על האנשים העשירים המתוסכלים מרוב דאגה לנכסיהם או תחרות אל מול אנשים עשירים אחרים, לעומת העניים השמחים בחלקם, הוא רק מיתוס שנועד לנחם את העניים. אולי לא ניתן "לקנות אושר", אבל כסף בהחלט פותר הרבה מאוד בעיות בחיים, ומחסור בכסף בהחלט מוביל לסבל.

 

אושר במהלך החיים

אילו עוד גורמים משפיעים על האושר האינדיבידואלי מלבד העושר?

גיל, למשל. בממוצע רמת האושר היא גבוהה יחסית לצעירים, יורדת בדרמטיות בשנות העשרים המאוחרות, נשארת למטה בגילאי השלושים והארבעים, עולה בחזרה למעלה בגילאי הארבעים המאוחרים, אחרי שהילדים עוזבים את הבית, ויורד שוב בגילאי השבעים. הקשר הזה נשאר נכון גם כששולטים בהכנסה או במאפיינים אחרים, גם אצל נשים וגם אצל גברים (אם כי אחד הפירושים שניתנו לעניין זה הוא כי הפרטים היותר מאושרים בגילאי 30-40 עסוקים מכדי לענות לסקרים טלפוניים…).

אנשים דתיים כמעט תמיד יותר מאושרים מאנשים שאינם דתיים. יתכן גם שיש להם פירוש שונה לשאלת האושר – למשל, האם יהודים חרדים מאמינים שזו מצווה להיות מאושר? אולי כמה מקוראי הבלוג יוכלו לענות על השאלה הזו. מובטלים הם כמובן מאוד לא מאושרים, מה שמעלה שאלה מעניינת: האם הם היו מאושרים יותר לו המדינה הייתה מתירה להם לעבוד בשכר שמתחת לשכר המינימום, מה שהיה מחזיר אותם לשוק התעסוקה? ככל הידוע לי אין תשובה לשאלה הזו, אבל היא מעמידה בספק מדיניות סוציאלית מקובלת בכל מדינות המערב. אם אנשים שואבים אושר לא רק מהכסף שנכנס להם לבנק מדי חודש אלא גם מעצם היכולת לעבוד ולתרום לחברה, ייתכן כי עדיף להוריד את שכר המינימום ולצמצם את אחוזי האבטלה.

בשנת 2004 פרסם דניאל כהנמן ביחד עם מספר שותפים מאמר במגזין Science המנתח ברזולוציה גבוהה את רמות האושר של 909 נשים, אשר נדרשו במהלך ניסוי לנהל יומן מדוקדק של האירועים העוברים עליהן מדי יום ולתאר בפירוט כיצד הן הרגישו במהלך ביצוע הפעולות השונות. לפי תוצאות המחקר הפעילויות שתרמו במידה הרבה ביותר לאושר היו כמובן בילוי עם בני זוג וחברים, והפעילות שפגעה באושר במידה הרבה ביותר הייתה הנסיעה לעבודה – מסתבר שהיא אפילו גרועה יותר מהעבודה עצמה. אם מטרתן של ממשלות היא לשפר את האושר המצרפי של כלל אזרחי המדינה, האם לאור תוצאות המחקר הזה עליהן להתחיל להשקיע יותר כספים בקיצור זמני נסיעה לעבודה? בניגוד לתקציבי בריאות או נושאים אחרים כאן מדובר בחוויה יום-יומית – בסבל יום-יומי – של מרבית האוכלוסייה הבוגרת במדינה. אם נסיעה לעבודה היא חוויה כל כך גרועה, יתכן שכל נושא התשתיות מתוקצב בחסר הרבה מעבר למה שמקובל לחשוב. אלו כמובן רק כמה מהדוגמאות האפשריות לשאלות מדיניות חשובות שיכולות להיות מושפעות מתוצאות מחקרי האושר.

 

סיכום ביניים

למרות הבעייתיות המתודולוגית שלהם, מחקרי אושר מסוגלים להעלות שאלות המאתגרות את מה שחשבנו שאנחנו מבינים אודות העולם. ישנו כאן גם וויכוח פילוסופי: האם האושר הוא הדבר החשוב ביותר? למשל, דניאל כהנמן מצא במחקריו בעבר כי לאנשים יש בדרך כלל רמה קבועה של אושר. אירועים קיצוניים כגון זכייה בלוטו, אבדן קרוב משפחה או פציעה קשה בתאונת דרכים משנים את האושר רק באופן זמני, ולאחר מכן הוא חוזר בחזרה לרמה הקבועה. מכך ניתן להסיק כי מלחמה שתגרור הרג בקנה מידה גדול לא תשנה את רמת האושר במדינה בטווח הארוך, והמסקנה גם מתאימה לתוצאות המחקרים שלפיהם שיעור חולי האיידס במדינות אפריקניות שונות לא משפיע על רמת האושר שלהן. כיצד ניתן לשלב תוצאות כאלו עם ההיגיון הבריא של כל אחד מאתנו, על פיו אבדן חיי אדם בקנה מידה רחב הוא אחד הדברים הנוראיים ביותר שיכולים לקרות למדינה? 

אלו שאלות קשות, אך אינני חושב שהפתרון עבורן הוא התעלמות מתוצאות מחקרי האושר. ברגע שמדובר בתוצאות עקביות על פני מדינות, תקופות ושיטות מדידה, סימן שהן מעידות על משהו אמיתי על האופן שבו בני אדם באמת חווים את העולם – גם אם האופן הזה לא תמיד אינטואיטיבי, גם אם לעיתים נגלה כאן אמיתות לא נוחות על עצמנו.

הוויכוח הפילוסופי אודות האושר הוא עתיק יומין, אך הממצאים האמפיריים החדשים מסוגלים לגשר בינו לבין החלטות מדיניות של ממש. לא במקרה הם מעלים בינתיים יותר שאלות מאשר תשובות; תהליך ההפנמה של משמעות תוצאותיהם נמצא רק בראשיתו.

 

בחלקה השני של הרשומה שיפורסם בימים הקרובים אסקור את הקשר בין אושר לבין פמיניזם, אי שוויון ועוד.

 

 

להמשך הפוסט