פוסטים בנושא: כלכלנים

נפילתם של רופאי מדיקליה

אורי כץ | 27.01.2015 | 10:41

באופן היסטורי, רפואה היה אחד המקצועות היוקרתיים ביותר בממלכת מדיקליה. תושבי מדיקליה אהבו להשקיע את כספם בטיפולים רפואיים שונים ומשונים, לצרוך עצות רפואיות לגבי תזונה נכונה או התעמלות גופנית, והמלך נהג להתייעץ דרך קבע עם ועדת הרופאים העליונה בנוגע לצעדי מדיניות שעלולים להשפיע על בריאות הציבור. על מנת לציין את מעמדם הרם הרופאים והרופאות היו מסתובבים ברחובות עיר הבירה כשהם רכובים על סוסים, חוגרים חרב טקסית ומעל גבם משתפלת גלימת קטיפה לבנה ומרשימה – זכות שהיתה שמורה מלבדם אך ורק לבני אצולה. 

על כן, ידע משה כבר מגיל צעיר שרפואה היא יעודו בחיים. משה נולד למשפחה ענייה בפרברי עיר הבירה, ומילדותו התבלט בבית הספר והצטיין כמעט בכל שיעור אפשרי. כל השכונה הייתה גאה בהישגיו, מוריו שיבחו אותו בלי סוף, וילדים אחרים היו מעתיקים ממנו את שיעורי הבית בקביעות. בספר המחזור כתבו עליו חבריו שהוא בוודאי יהיה היחיד בכיתה שיצליח להתקבל לפקולטה לרפואה, ושהם מקווים שהוא לא ישכח אותם כשיסתובב שם בין שאר הגאונים.  

מדי שנה עשרות אלפי צעירים מוכשרים היו ניגשים לבחינות הכניסה לפקולטות לרפואה, אך רק מעטים מובחרים היו מצליחים להתקבל לתחילתו של מסלול קשה ותובעני, שאם יסיימו אותו בהצלחה יזכו בקביעות, שכר גבוה וסטאטוס גבוה. אלו שלא הצליחו להתקבל היו מנסים את מזלם בפקולטות לסיעוד, פסיכולוגיה או פיזיותרפיה, ואלו שלא הצליחו להתקבל גם לשם לרוב הפכו לכתבי-רפואה בירחונים הרפואיים השונים, שם הם היו סוקרים את המחקרים החדשים ומראיינים רופאים בכירים. בני משפחתו וחבריו של משה קיוו שהוא יהיה מהמעטים שיצליחו לעבור את הבחינות, אך שאיפותיו של משה לא הסתכמו בקבלה לפקולטה לרפואה. "אני לא רוצה להיות סתם רופא", אמר לחברתו דאז, עיניו בוהקות אל עבר האופק, "אני רוצה להיות הרופא הגדול והמפורסם ביותר שאי פעם חי במדיקליה!". היא הביטה בו בהערצה, "אני בטוחה שאתה תהיה".

הבחינות היו קשות, אך משה היה בין העוברים.

 

למרות מעמדם הרם הרופאים לא היו כל כך פופולארים בקרב הציבור באותה התקופה, בעיקר עקב התנגדותם לצריכת מאכלים משמינים ומתוקים המזיקים לבריאות וניסיונותיהם להגביל את התופעה. אנשים וקובעי מדיניות באופן מסורתי העריכו את הרופאים ואת עצותיהם, אך הם לרוב נטו שלא להקשיב להם בנקודה המסוימת הזו.

יום אחד, לקראת סיום לימודיו בפקולטה לרפואה, גילה משה תגלית מדהימה. הוא ישב עם כמה מחברי הילדות הלא-רופאים שלו בפאב קטן, וסיפר להם על לימודיו. אחד החברים ציין שהוא נורא אוהב לאכול קרואסונים, ולמרות עצותיהם של הרופאים הוא מסרב להימנע מכך.

"זה לא נורא", אמר לו משה, "ממילא הגנטיקה משפיעה על הנטייה להשמנה ועל מחלות אחרות במידה רבה, והמחקר הרפואי עדיין לא הצליח להפריד במאה אחוזים בין השפעותיה לבין השפעת המזון שאנחנו אוכלים".

"אז אתה אומר שייתכן שהעצות של הרופאים אינן נכונות?", שאל חבר אחר.

"טוב, לא הייתי מגזים עד כדי כך, אבל בהחלט ייתכן שלתת את אותה העצה לכולם זה לא נכון. ישנם אנשים שיכולים לאכול הרבה מאוד קרואסונים מבלי לפגוע בעצמם, ולאחרים זה יכול להיות יותר מסוכן".

"ואתם לא יודעים להבדיל ביניהם", אמר החבר. לפתע שם לב משה שכל השיחות מסביבם נדמו. כל הנוכחים בפאב הקשיבו לו, והבארמן החליש את עצמת המוזיקה.

"אהמ…", הוא כחכך בגרונו, "אנחנו… כלומר, המחקר עדיין לא מושלם. ישנם גם וויכוחים בין חלק מהרופאים על הממצאים האחרונים, אבל אני מניח ש – "

"אז חלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני?", שאלה בחורה יפה מהשולחן הסמוך.

ברגע זה הבין משה שמחוץ לעולם הרפואה אנשים לא הכירו כל כך את הדיונים הפנימיים והמתודולוגיות שבעזרתה בוצעו המחקרים. מכיוון שרוב הרופאים התחברו ואף התחתנו רק עם רופאים או עובדים אחרים בסקטור הבריאותי, נראה שהידע הזה לא דלף החוצה.

"כן, ברור שחלק מהרופאים לא מסכימים אחד עם השני. רק אתמול שמעתי על מחקר חדש שמעלה טענות הסותרות את כל מה שחשבנו עד עכשיו בנוגע לגורמים לחורים בשיניים", אמר משה, "אבל חלק מהמחקרים האלו מבוססים על מדגם קטן שאינו בהכרח מייצג". הבחורה היפה עברה ביחד עם חברותיה לשבת בשולחן של הרופא וחבריו, וגם אחרים בפאב הקשיבו לו בעניין. משה ניסה להסביר להם על המחקרים ועל השיטות הסטטיסטיות, אך עד מהרה הגיעה לתובנה נוספת: הקהל שלו אינו מתעניין בפרטים הטכניים, אלא בעיקר באפשרות העקרונית לכך שעצותיהם של הרופאים אינן נכונות.

 

בימים שלאחר מכן חשב משה רבות על אותה התקרית בפאב. חברים ואנשים נוספים ששמעו על התקרית פנו אליו, שאלו שאלות והתעניינו, והוא נהנה מתשומת הלב. אך הוא לא היה היחיד שזיהה את הפוטנציאל: אותה הבחורה היפה שעברה אל השולחן שלו בפאב הגיעה לפגוש אותו שבוע אחרי התקרית, וסיפרה לו ששמה הוא אורית והיא עיתונאית-בריאות העובדת באחד מעשרות המגזינים הקטנים שיצאו לאור בעיר הבירה. היא הציעה לראיין אותו לעיתון בנושא המחלוקות הפנימיות בין הרופאים, ומשה הסכים.

האפקט של הראיון, שהתפרסם תחת הכותרת "הסודות שהרופאים מסתירים מכם", עלה על חלומותיהם הורודים ביותר של אורית ומשה: מכירות המגזין שבו עבדה אורית הכפילו את עצמן פי עשרים, ומשה הפך לסטודנט המפורסם ביותר לרפואה במחזור שלו ומרואיין מבוקש בכל שאר העיתונים. כעבור שבועיים, כשסיים את לימודיו, כל בתי החולים הגדולים התחרו ביניהם על מנת לשכור אותו, ואורית מונתה על ידי בעלי המגזין שבו עבדה לעורכת הראשית.

עיתונאי בריאות ורופאים אחרים קלטו מהר מאוד את המשיכה שיוצר הדיון במחלוקות פנימיות בין רופאים, בייחוד לגבי אותם הנושאים שבהם הציבור לא אהב את עצותיהם של הרופאים. מיד צצו להם שלל רופאים ועיתונאי בריאות שציינו צדדים שליליים כאלו ואחרים של המקצוע, ומשה ואורית התאמצו על מנת להישאר לפני האחרים. ההצלחה המשמעותית ביותר של השניים הייתה סביב הקונספט החדש שהמציא משה כשנה לאחר סיום לימודיו: אי שוויון בבריאות. "הגיע הזמן להפסיק להתחשב רק במדדים המסורתיים כגון תוחלת חיים ושיעורי תמותת תינוקות", הוא כתב בספר החדש המשותף שלו ושל אורית, "תוחלת חיים במאה ה-21", שהפך מיד לרב מכר היסטרי. "הגיע הזמן להתחיל להתחשב גם במידת אי השוויון במדדי הבריאות. יתכן שעניי הממלכה חיים יותר שנים מאשר העשירים של לפני מאה שנים, אבל הפערים בתוחלת החיים ביניהם לבין העשירים עדיין מדכאים אותם, והקהילה הרפואית לחלוטין מתעלמת מהנקודה הזו. לא ייתכן שתוחלת החיים של אדם תיקבע לפי מעמדו הסוציו-אקונומי, והגיע הזמן שנשנה את זה אחת ולתמיד". משה הראה בספרו כי בעבר, כשתוחלת החיים של כולם הייתה נמוכה יותר ולא היו בנמצא טכנולוגיות רפואיות חדשות שהעשירים יכולים לרכוש לעצמם, אי השוויון בתוחלת החיים היה נמוך יותר.

ימים ספורים לאחר יציאת הספר לאור כבר התחילו עיתונאי הבריאות של הממלכה להטריד את מועצת הרופאים הראשית של המלך בשאלות לגבי אי השוויון בבריאות, ולפרסם סטטיסטיקות מבהילות על מגמות או השוואות בין לאומיות של מדדי אי שוויון שונים תחת כותרות כגון "לרופאים לא אכפת מאי שוויון". מספר עיתונאים אמיצים אף חישבו ומצאו כי לרופאים עצמם יש תוחלת חיים גבוהה יותר מאשר לשאר אזרחי המדינה, והכריזו כי זו הסיבה שבגללה לא אכפת להם מאי השוויון במדדי הבריאות. הרופאים הבכירים, שהתרגלו לעסוק בסטטיסטיקות ההולכות ומשתפרות בנוגע לתוחלת החיים או שיעורי תמותה ממחלות שונות, לא ידעו כיצד להגיב לטרנד החדש. טענותיהם לגבי השיפור ההדרגתי והמתמיד בבריאות הציבור נפלו על אזניים ערלות; הציבור לא רצה לשמוע שמצבו טוב, הוא רצה לשמוע שהמצב מידרדר, ומשה ואורית סיפקו לו את רצונו.

באותה התקופה עלה לגדולה רופא אחר מפורסם, אהרון, אשר העלה תיאוריה שלפיה כל המערכת הרפואית היא תרמית אחת גדולה. "לא ייתכן שהציבור ישאר בלתי מודע ליחסים האפלים בין חברות התרופות לבתי החולים", כתב אהרון בספר שהתחרה במידת הפופולאריות שלו עם הספר של משה. לא עזרו כל הסבריהם של מנהלי בתי החולים, שטענו שאין שום דבר אפל ביחסיהם עם חברות התרופות. קבוצה אחרת של רופאים זכתה לפרסום רב כשיצאה נגד ביצוע ניסויים רפואיים בבעלי חיים, לטענתם ללא שום צורך ממשי. כשהתקיים הכנס השנתי של הרופאים בעיירת הנופש שעל ההרים המושלגים בשולי הממלכה, כמעט כל הכתבים הרפואיים ציינו באומץ ובציניות מודגשת את מלבושיהם היקרים של הרופאים, את מצבם הבריאותי המצוין, את הנטייה של חלקם לצרוך עוגות מתוקות למרות ההמלצות שהם פיזרו בנידון לציבור הרחב, ואת התעלמותם מהדיון במדדי אי השוויון. מספר פרופסורים לפסיכולוגיה, שלא הבינו הרבה ברפואה, החלו לפתח תיאוריות רפואיות משלהם ולספר לסטודנטים שלהם בגאווה שישנן בעיות רבות עם מתודולוגיות המחקר של עמיתיהם מהפקולטה לרפואה, אליה לא הצליחו להתקבל בצעירותם. "הרופאים מתעלמים מההקשרים הרחבים יותר, הפסיכולוגיים, של הנושאים שבהם הם עוסקים", אמרו.

 

בינתיים חי משה חיים טובים, הרוויח כסף רב, ואף החליט בשלב מסוים להתפטר מתפקידיו האופרטיביים בבית החולים ולהתמקד בכתיבת ספרים וטורים בעיתונים. הוא התחתן עם אורית באחד האירועים הנוצצים ביותר בתולדות הממלכה, ואפילו המלך הגיע לחתונה על מנת לברך את השניים. המלך ביקש ממשה להתמנות לראש מועצת הרופאים הראשיים, אך משה העדיף לוותר על הכבוד ולהתמקד בספרים בשלב הזה (הוא גם ידע ששאר חברי המועצה, המבוגרים ממנו, לא מחבבים אותו במיוחד בלשון המעטה).

כחודש לאחר חתונתו של משה, התפרסם המקרה הראשון של אלימות כנגד רופאים, כאשר רופא שרכב על סוסו באחת משכונות העוני הופל על ידי מספר צעירים פרועים. מרבית המגזינים הרפואיים גינו את המקרה, אך העירו שאי השוויון בבריאות ההולך ומחמיר הוא ככל הנראה המקור לתופעה.

האירוע האלים הדאיג את משה, אך הדאיגה אותו יותר העלייה ההדרגתית של הרופאים האלטרנטיביים, שהשתמשו בשיטות שאינן מוכחות מדעית. במשך שנים רבות הם דוכאו על ידי הקהילה הרפואית הלא-אלטרנטיבית ומרבית הציבור התעלם מהם, אך עכשיו כל זה השתנה. הסדקים בתדמיתם הנקייה של הרופאים גרמו לנהירה המונית לעבר הרפואה האלטרנטיבית, ולמרות שגם רופאים צעירים ואנטי-ממסדיים כגון משה ואהרון וגם כתבי רפואה רבים יצאו בפומבי נגדם המגמה רק הלכה והתחזקה.

הציבור אהב את הרופאים האלטרנטיביים. הם הטילו ספק במדיניות של מועצת הרופאים העליונה, היו ביניהם כאלו שטענו שכל המחקר הרפואי מושפע אך ורק מהאינטרסים של חברות התרופות, אחרים עודדו את הציבור לאכול מזון לא בריא כשהם טוענים שהגנטיקה היא ממילא הגורם החשוב היחיד, הזהירו את הציבור מסכנות שונות ומשונות שהממצאים המדעיים של הקהילה הרפואית עדיין היו חלוקים לגביהם, העלו מישמש של תיאוריות מיושנות וחדישות, חצאי אמיתות ורעיונות פופולאריים, וכיסו את הכל במעטה של ביקורתיות. "הפקולטות לרפואה מייצרות רופאים שאינם מסוגלים לחשוב מחוץ לקופסה", הם טענו, ומספר סטודנטים צעירים בפקולטות היוקרתיות ביותר לרפואה, שרובם עוד לא סיימו את שנת הלימודים הראשונה, הצהירו שהם מעוניינים ללמוד גם רפואה אלטרנטיבית. עיתונאי בריאות החלו לכתוב על הסטודנטים האלו בהערצה.

פוליטיקאים הפנימו במהרה את העדפותיו של הציבור, והחלו לתמוך בפומבי במתן מעמד משמעותי יותר לרופאים אלטרנטיביים. אחד מהם, שנבחר על ידי המלך לשר הבריאות, אף סטה במדיניותו מהעצות המפורשות של מועצת הרופאים העליונה. "אני יודע שישנם רופאים שאינם מסכימים עם הצעדים האחרונים שעשיתי", אמר לאחר שהצליח להכניס לסל התרופות תרופות אלטרנטיביות, "אבל הרפואה לא נועדה עבור הרופאים אלא עבור בני אדם, עבור כלל אזרחי המדינה. אני מאמין ברפואה עם חמלה". ספרו של השר, "רפואה לבני אדם", הפך לרב מכר היסטרי. הספר לא כלל שום תוכן ממשי מלבד תיאור חייהם הטובים, עושרם ובריאותם של הרופאים והצגת הסטטיסטיקות הידועות לגבי תוחלת החיים הנמוכה של עניים.

למרות לחצים מצד מועצת הרופאים העליונה המלך סירב לפטר אותו. "העם שונא עכשיו את הרופאים יותר מכפי שהם שונאים אותנו", לחש באוזנו של המלך דודנו הצעיר בארוחת הערב המלכותית, "שאר האצילים די מרוצים מהמצב".

 

צילום: dreamstime

ואז, הגיעה המגיפה. זה לא היה עניין יוצא דופן: אחת לעשר-עשרים שנה הייתה מגיעה מגיפה כזו או אחרת לממלכה, ותפקידה של מועצת הרופאים העליונה היה להחליט על צעדי הנגד הנדרשים על מנת לשמור על בריאות הציבור. אך הפעם הזו הייתה שונה – הפעם הציבור לא קיבל באופן כנוע את התכנית של מועצת הרופאים, שכללה סגר מוחלט על בתים שבהם התגלתה המגיפה. "מתודולוגיות המחקר של הרופאים אינן טובות מספיק על מנת לקבוע מדיניות בנושא", אמר שר הבריאות. "לא ייתכן שהרופאים יתעלמו מההקשרים הפסיכולוגיים של ההסגר" אמרה פסיכולוגית מפורסמת, ואחד הגורואים של הרפואה האלטרנטיבית אף טען שיש ברשותו הוכחות לכך שחברות התרופות הפיצו את המגיפה על מנת להגדיל את רווחיהן.

משה ניסה לעשות כמיטב יכולתו: הוא כתב מאמרים התומכים בסגר לכל העיתונים הגדולים וביקש להתראיין, אך מאמריו נדחקו לעמודים האחוריים ובקשותיו להתראיין נדחו. אורית ניסתה לעזור לו אך הבעלים של המגזין שבו עבדה כעת כעורכת סירבו לאשר את בקשותיה. "אף אחד לא רוצה להקשיב לכם עכשיו", אמרה לו בתסכול. עיתונאים כתבו בהמוניהם נגד האסטרטגיה ה"מיושנת" של הטלת סגר על שכונות שנפגעו במגיפה, ובעד רעיונות "חדשים" ו"מתקדמים" כגון קיום טקסי שירה בציבור שנועדו להבריח את הרוחות הרעות שהענישו את תושבי העיר על חוסר מוסריותם, בהתאם לרעיון שהציעה רופאה אלטרנטיבית מפורסמת. כאשר המצב הלך והידרדר החלו האנשים להאשים את מועצת הרופאים העליונה במצב. "הם אלו שניהלו את מדיניות הבריאות בשנים האחרונות, הם האחראים הישירים להידרדרות", כתב אחד מעיתונאי הבריאות המפורסמים ביותר בממלכה.

רופאים כבר לא הסתובבו ברחובות רכובים על גבי סוסים ולבושים בגלימות, והעדיפו להסתיר את מקצועם. הפגנות ענק אורגנו אל מול בתי החולים הגדולים והפקולטות לרפואה, חלקן הפכו לאלימות, והמגיפה התפשטה והמשיכה להפיל חללים בקרב הציבור הרחב. "המשבר מוכיח כי הרפואה המסורתית נכשלה", הכריזו העיתונים.

ויום אחד גילה משה שאורית חולה.

 

היא רצתה שהוא יעזוב. שהוא יטיל הסגר על הבית, בהתאם לעצות שניסח במאמריו לעיתונות, אך משה לא הסכים. "זו אשמתנו", אמר. "אנחנו אלו שבגדנו באמון הציבור כאשר מכרנו לו את מה שהוא רוצה לשמוע, במקום את האמת. אנחנו אלו שבגדנו במקצוע כאשר התמקדנו בתפל במקום בעיקר על מנת למכור יותר ספרים. אנחנו אלו שתחזקנו את האשליה שתיתכן רפואה אחרת, שיתכן שכל הרופאים טועים, שהציבור יכול להסיר מעל עצמו מגבלות שפותחו במהלך מאות שנים של ניסיון מר וכואב. זו אשמתנו, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר".

אורית הייתה חלשה מכדי לדבר, ורק אחזה בידו של משה.

שבועיים לאחר מותם של השניים, רופאה צעירה באחד מבתי החולים הגדולים הצליחה לפתח את החיסון למגיפה.

 

 

 

——————-

 

באותו ההקשר: את הרשומה הזו כתבתי לפני כשנה, והיא לדעתי אחת החשובות ביותר שפרסמתי בבלוג אי פעם.

 

להמשך הפוסט

אנטי-קריא: אי-המלצה על ספרו של נאסים טאלב "אנטי-שביר"

אורי כץ | 03.08.2014 | 10:09

ברשומה זו אני ממליץ לכם שלא לרכוש את ספרו האחרון של נאסים טאלב, "אנטי-שביר". בדומה לספריו הקודמים מדובר למעשה בשורה של מכתבי אהבה שכותב טאלב לעצמו, והנושא המרכזי שלהם הוא נאסים טאלב: קורות חייו, האישים שהעניקו לו השראה אינטלקטואלית, רוחב היריעה של ידיעותיו בספרות ופילוסופיה קלאסית, אנשים שטאלב חושב שהם טיפשים, כושרו הגופני העילאי, יכולת הקריאה שלו, מגניבותו הרבה וסלידתו האופנתית מדברים שאינם מגניבים כגון לימודים ממוסדים, חנונים, אנשים שלובשים חליפות וכלכלנים.

טאלב אוהב את עצמו וזה בסדר גמור – מותר לאנשים לאהוב את עצמם, בייחוד אם הם הצליחו להעלות לסדר היום הציבורי מספר תובנות מאוד חשובות על העולם וזכו לתהילה והצלחה. אבל קשה לי לסלוח לטאלב על כך שהוא מכריח אותי לחפש את התובנות האלו בין מאות עמודים מיותרים של ספרים המלאים באהבה עצמית הנודפת מכל ציטוט של פילוסוף יווני, מכל אנקדוטה על קיסר רומי ומכל בדיחה בכיכובו של פרופסור למנהל עסקים מהארווארד. וכמובן, קשה לי לסלוח לטאלב על שנאתו האישית, התהומית והבלתי מנומקת לכלכלנים באשר הם, שנובעת בעיקר מבורות בנוגע למתודולוגיות של מחקר כלכלי ולמטרות המחקרים (נרחיב על כך בהמשך).

על כן, אני ממליץ לכם בחום לקרוא על ספריו של נאסים טאלב – לקרוא את הרשומה הזו, לקרוא בוויקיפדיה, לקרוא תקצירים, לקרוא ביקורות – אבל לא לקרוא את הספרים עצמם. בבסיסם, הרעיונות שלו חשובים מאוד לדעתי. אם רק הוא היה יודע לכתוב אותם באופן בהיר, פשוט ונטול קשקשת מיותרת תרומתו לעולם הייתה גדולה הרבה יותר.

 

 

אקראיות וברבורים שחורים

טאלב הוא סוחר ניירות ערך אמריקני ממוצא לבנוני אשר קנה את פרסומו בשלושה ספרים עיקריים: "תעתועי האקראיות", "הברבור השחור" (שבו חזה את המשבר הכלכלי האחרון), ו-"אנטי שביר" שיצא לאחרונה בעברית. בשני הספרים הראשונים מסביר טאלב מדוע רוב הכלכלנים והמומחים העוסקים בכלכלה אינם מבינים את האקראיות העומדת בבסיס המערכת שהם מנתחים, מערכת שהאירועים החשובים ביותר בה הם "ברבורים שחורים" – אירועים בלתי ניתנים לחיזוי, חיוביים או שליליים, שמסוגלים לשנות את הכל. הוא קוטל בצורה אכזרית ודי בצדק כל מתודולגיה קיימת של "ניהול סיכונים" או חיזוי פיננסי ויורד על כלכלנים שעוסקים בניתוח השווקים הפיננסיים מתוך התבססות על הנחות לא מציאותיות.

העולם הוא לא חדר קזינו, מדגיש טאלב. זה לא משחק שאנחנו מכירים את חוקיו, זה לא משהו שנראה כמו הדוגמאות משיעורי סטטיסטיקה, כל מי שטוען שהוא יכול להעריך הסתברויות של אירועים קיצוניים משקר, ואירועים קיצוניים הם פחות או יותר כל מה שחשוב בעולם שאותו חוקרים במדעי החברה.

כתבתי בעבר על דוגמה אחת שמתאר טאלב למשל הברבור השחור ולסיבות שבגללן אנשים נופלים בפח במקרים כאלו. דוגמה אחרת היא סיפורו של תרנגול ההודו חובב הסטטיסטיקה, שמצייר גרף של משקלו כפונקציה של זמן: ככל שמתקרב חג ההודיה האמריקני משקלו של התרנגול הולך ועולה, התרנגול מבצע "אקסטרפולציה ליניארית" פשוטה של הנתונים ומגיע למסקנה שבקרוב הוא הולך להיות עוד יותר גדול וחזק. הוא אינו מבין את העולם שבו הוא חי, עולם שבו החוואי מפטם אותו לצורך הגשתו כמנה עיקרית בחג ההודיה ההולך וקרב. התרנגול לא יכול להשתמש בהיסטוריה על מנת להעריך את ההסתברות לאירוע קיצוני כגון מותו שלו עצמו. וכמו תרנגול ההודו, גם אנחנו איננו מבינים את העולם שבו אנחנו חיים ואיננו מסוגלים להעריך את ההסתברות להתרחשותם של האירועים שישפיעו במידה הרבה ביותר על חיינו, כגון מלחמת האזרחים הלבנונית שבעקבותיה נאלץ טאלב להגר מארץ מולדתו.

הדוגמאות האלו נראות נורא משעשעות מהצד, ואנשים רבים קראו את ספריו של טאלב בהנאה, צחקו ביחד איתו על כל אותם "טיפשים" שהפסידו את כספם במשבר הכלכלי האחרון והמשיכו הלאה. בספרו האחרון, "אנטי-שביר", טאלב מעוניין למנוע מאיתנו להמשיך הלאה. הפעם הספר מיועד להוות צרור של עצות מעשיות לאנשים פרטיים, לפירמות ולממשלות: כיצד לשרוד בעולם שהוא מתאר כ"קיצוניסטן", עולם המושפע מאירועים קיצוניים ובלתי צפויים.

 

אנטי-שביר

להיות "אנטי-שביר" זה לא להיות חזק או עמיד ("רובאסטי" בלועזית). אנטי-שבירות היא תכונה שונה: האנטי-שביר אינו רק חסין בפני זעזועים – הוא מסוגל להרוויח מהם. האנטי-שביר אוהב את הזעזועים, את האקראיות, את הלחץ. הרווחים של האנטי-שביר מאירועים קיצוניים הם לא ליניאריים ויכולים להיות גבוהים מאוד, בעוד שההפסדים שלו (לפחות ברמה סבירה של אקראיות) הם חסומים ברמה לא גבוהה. טאלב מציג בספרו עשרות דוגמאות לקונספט הנ"ל, חלקן מתאימות להגדרה הבסיסית וחלקן נראות יותר כמו ניסיון מאולץ לדחוף נושאים רבים ככל האפשר לתוך אותה התבנית שדרכה הוא מתעקש לראות את העולם, אך בכל מקרה מדובר ברעיון חשוב.

למשל, גוף האדם הוא אנטי-שביר במידה מסוימת: כאשר אנחנו לוחצים עליו באימונים גופניים או שכליים ביצועיו משתפרים. כאשר אנחנו מזריקים לו מנה זעומה של חיידקים, המערכת החיסונית שלו משתפרת. ילדים קטנים שגדלו "בתנאי רחוב" אקראיים ולחוצים יהיו עמידים יותר לקשיים מאשר ילדים שגדלו תחת השגחתם של הורים שעטפו את סביבתם בצמר-גפן. באופן כללי מערכות ביולוגיות שנוצרו במהלך מיליוני שנות אבולוציה נוטות להיות אנטי-שבירות ביחס לאקראיות הנפוצה בעולם, בעוד שמכשירים מכאניים שתוכננו על ידי מהנדסים הם שבירים. צבא שהתעצב באופן דינאמי תוך כדי לחימה יהיה חזק יותר מצבא שתוכנן על פי דגם.

"חתול אינו מכונת כביסה" טוען טאלב. יש הבדל בסיסי בין השניים. אם החתול "מתקלקל" זה לא אומר שצריך "לתקן" אותו – ייתכן שהוא יתחזק עקב הלחץ, ייתכן שהניסיון לתקן אותו יפגע בו מכיוון שאיננו מבינים עד הסוף "כיצד הוא פועל". את מכונת הכביסה אנו חייבים לתקן אם היא מתקלקלת, היא לא תתחזק לבד. את מכונת הכביסה אנחנו מבינים במאה אחוזים. זהו הבדל משמעותי. לדעתו של טאלב הרבה דברים בעולם הכלכלי והחברתי דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה, ואחת הטעויות הבסיסיות של כלכלנים, פוליטיקאים ואנשים פרטיים היא להתייחס אליהם כאל מכונת כביסה. אי אפשר "להנדס" את המשק כפי שאי אפשר "להנדס" חתול – אי אפשר "לתקן אבטלה", "לתקן מיתון" או לכוון את המשק למצב של צמיחה על ידי לחיצה על כפתור. אפשר לנסות לאלף את החתול, ללמד אותו כמה דברים בסיסיים, אבל השליטה שלנו בו תמיד תהיה מוגבלת מאוד. באותו האופן, כל הניסיונות ההיסטוריים "להנדס" את הכלכלה עד כה יצרו בעיקר סבל בקנה מידה עצום והפכו אותה לשבירה הרבה יותר.

כל אותם דברים אנטי-שבירים שציינתי יכולים "למות" עקב אקראיות גבוהה מדי, כאשר מתרחש מקרה קיצון כזה או אחר, אבל אקראיות ברמה נמוכה עוזרת להם להשתפר. טאלב קורא לכך "צמיחה פוסט-טראומטית", בהשוואה לפגיעה פוסט-טראומטית. העניין מזכיר דוגמה אחרת שנתקלתי בה באחד מספריו של ג'ארד דיימונד (וגם טאלב מצטט אותה): עמידותם של יערות לשריפה. שריפות בקנה מידה קטן מכלות את מלאי הענפים והעלים היבשים שיש ביער אך לרוב לא מתפתחות לשריפות גדולות. אם מכבי האש מכבים במהירות את השריפות הקטנות הענפים היבשים מצטברים, וכאשר בסופו של דבר תתרחש שריפה משמעותית היא תהיה בקנה מידה גדול הרבה יותר. כך הניסיון "לשלוט" באקראיות בקנה מידה קטן הופך את המערכת לשבירה יותר ויוצר אקראיות בקנה מידה גדול פי כמה. נראה שלתובנה זו יש מקבילות בלא מעט תחומים באותם חלקים של העולם שהם דומים יותר לחתול מאשר למכונת כביסה (האם התערבותם של בנקים מרכזיים בשערי הריבית מונעת משברים קטנים ויוצרת משברי ענק? האם התערבות בין לאומית העוצרת מלחמות קטנות בין ישראל לבין הפלסטינים רק מובילה למלחמה גדולה שתתרחש יום אחד?).

מדוע חשוב לאנשים, לפירמות מסחריות או למדינות להיות אנטי-שבירים? מכיוון שהעולם אקראי מדי, מכיוון שבמהלך חיינו ניתקל בלא מעט ברבורים שחורים, חיוביים או שליליים, ואיננו יכולים לצפות אותם מראש. דברים שבירים צריכים לחזות את העתיד באופן מדויק על מנת לחסן את עצמם מפניו; דברים אנטי-שבירים לא צריכים לחזות שום דבר, לא צריכים להבין את המערכת שבה הם פועלים.

 

הצורך בתחזיות

עוד דוגמה: אחד הוויכוחים היותר נפוצים בקרב צעירי ארצנו בשנים האחרונות נוגע לשאלת ההגירה ממדינת ישראל. מצד אחד טוענים רבים כי אנחנו חיים בעולם אנטישמי, כי אירוע בסגנון של השואה או הפוגרומים שקדמו לה יכול לקרות שנית במדינות אחרות כפי שקרה במהלך ההיסטוריה, וכי בטווח הארוך עדיף ליהודים לבנות את ביתם כאן בארץ. מצד שני טוענים אחרים כי באקלים הפוליטי הנוכחי קשה לדמיין את השואה חוזרת על עצמה בארצות מערביות, וכי דווקא מדינת ישראל עלולה להיות יותר מסוכנת בעתיד עקב המגמות הדמוגרפיות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, חוסר היציבות במזרח התיכון או ההקצנה של המערכת הפוליטית.

אם תשאלו את טאלב לדעתו בנידון אני מאמין שהוא יגיד לכם בפשטות שלא ניתן לחזות את העתיד – אבל זה לא אומר שאתם לא יכולים לעשות שום דבר בנוגע אליו. אתם יכולים לנסות מראש לנתב את עצמכם למקצועות שמאפשרים הגירה בקלות למדינה אחרת, כגון רפואה או סיעוד. אתם יכולים להגדיל את מרחב האפשרויות שלכם מבלי להמר באופן חד משמעי על אפשרות כזו או אחרת – וטאלב משקיע חלק ניכר מספרו בהדגשת הנקודה הזו אודות מרחב האפשרויות. אחד המאפיינים הבסיסיים של דברים אנטי-שבירים הוא מרחב אפשרויות גדול יחסית.

איני יודע היכן יהיה מצבם של היהודים רע יותר בעוד שלושים שנים מהיום, במדינת ישראל או בגולה, אבל אני בטוח שבממוצע מצבם של יהודים שיכולים לעבור מדינות בקלות (ולא מגבילים את עצמם על ידי אידיאולוגיה נוקשה מדי) יהיה טוב יותר. ישראלי המחליט ללמוד משפטים נדרש לחזות את העתיד באופן מדויק ולפי התחזית לבחור היכן ללמוד, מכיוון שבוגרי משפטים בישראל יתקשו להשיג עבודה בחו"ל; ישראלי המחליט ללמוד רפואת שיניים לא נדרש לכך. הוא לא צריך להבין את המערכת, הוא לא צריך לחזות את העתיד. הוא לא יהיה תרנגול הודו, לא בגלל שהוא חכם יותר מאותו סטודנט למשפטים או בגלל שיש לו איזה שהוא מודל חיזוי סטטיסטי גאוני, אלא פשוט מכיוון שיש לו אפשרויות.  

מכיוון שאנשים רבים בטוחים משום מה ביכולתם לחזות את העתיד (או, יותר נכון, מתבלבלים בין מה שנקרא wishful thinking לבין thinking), הם נוטים לפספס את עניין האפשרויות.

 

מדינות אנטי-שבירות

גם מדינות וגם אנשים פרטיים הופכים לשבירים במיוחד כאשר הם חייבים כסף. מי שחייב כסף חייב לחזות את העתיד באופן מאוד מדויק על מנת לכלכל את הוצאותיו. האידיאל המדיני מבחינתו של טאלב היא שוויץ: מדינה מבוזרת, קפיטליסטית ועמידה מבחינה פיננסית, שכולה בנויה מתת-יחידות (קנטונים) המתחרים אחד בשני על מדיניות מיסוי ומשיכת חברות. שוויץ היא מדינה משעממת להפליא, שבה ישנה מעורבות אזרחית גבוהה ומרבית העיסוק הפוליטי סובב סביב נושאים ברמה העירונית או השכונתית, ללא אידיאולוגיות גדולות ותוכניות-על גרנדיוזיות לעתיד פנטסטי, ללא מעורבות ממשלתית משמעותית בכלכלה – בדיוק ההפך מהמתרחש כאן בישראל.

טאלב אינו מאמין במערכות רווחה התומכות באזרח הממוצע ומנסות לשמר פריווילגיות עבור מעמד הביניים, הוא טוען (ובצדק לדעתי) שמערכות כאלו רק מונעות את העזרה מאותם עניים שבאמת זקוקים לה והופכות את מעמד הביניים לשביר יותר. הוא לא שולל לחלוטין את קיומה של מערכת הרווחה הציבורית, רק טוען שהיא צריכה להיות ממוקדת בעזרה לחלשים ביותר שלא יכולים לעזור לעצמם ובאספקת מוצרים ציבוריים. עבור מרבית האזרחים מערכת הרווחה המערבית במצבה הנוכחי מייצרת בעיקר אשליה מאוד מסוכנת של ביטחון, היא הופכת אותם ליותר שבירים ופחות אנטי-שבירים. כתבתי מעט על האשליה הזו בעבר והיא נפוצה למדי בישראל: אנשים כאן ממש מאמינים שמישהו "חייב להם" שירותי רפואה מתקדמים ופנסיה גבוהה, שיש אי שם איזו כספת סודית שבה נערמים כספי המיסים שלהם. אין אחת כזו. כתוצאה מהמגמות הדמוגרפיות ותקציב הביטחון הגבוה מתישהו בעתיד ממשלת ישראל תאלץ לקצץ בזכויות הפנסיוניות של חלק נרחב מאזרחי המדינה, מה שכמובן ינפץ אשליות ויעורר מהומה לא קטנה. טבעם של דברים שבירים הוא להישבר בסופו של דבר, ומדינת ישראל לצערי היא אחת המדינות הכי שבירות בעולם כיום.

אנשים רבים, בעיקר כאלו שלמדו בחוגים לפילוסופיה או למדעי החברה, אוהבים לדבר על מן "חוזה חברתי" בלתי נראה שקיים בין הממשל לבין אזרחי המדינה. אך מדינות לא הוקמו על סמך חוזה כזה, ואין שום פוליטיקאי המחויב אליו בטווח הארוך. פוליטיקאים בסך הכל מנסים לשרוד את הקדנציה שלהם עם פופולאריות סבירה, ורובם המכריע יקריב לשם כך ללא היסוס את העתיד היותר רחוק תחת האמונה שהמטרה מקדשת את האמצעים. החוזה החברתי הזה הופר בעבר וימשיך להיות מופר בכל דור ודור, ובכל פעם אנשים שנטו לסמוך על המדינה יופתעו מחדש.

 

ביקורת נוספת של טאלב היא על יכולתה של המדינה "לתמוך בצמיחה", למשל על ידי סבסוד מערכת ההשכלה הגבוהה (הוא קורא לכך "לנסות ללמד את הציפורים כיצד לעוף").

טאלב מדגים ממצאים רבים המפריכים כל קשר שיכל להיות בין מדע מסובסד וממומן מלמעלה לבין התפתחויות טכנולוגיות וקידמה כלכלית של מדינות. הדגשת הדוגמאות המעטות ההפוכות בעניין זה, כגון פיתוח האינטרנט או פצצת האטום על ידי הצבא האמריקני, אינה אלא "cherry-picking" -  בחירת דוגמאות יוצאות מהכלל תוך התעלמות מכל הכספים שבוזבזו על ידי ממשלות על מו"פ שלא הוביל לשום מקום מעשי. גם תרופת הקופקסון הישראלית המפורסמת, שפותחה בעבודה משולבת של חברת טבע ומדענים ממכון וויצמן, היא דוגמה שאיננה מייצגת: רוב מכריע של התרופות החדשות מפותחות על ידי חברות תרופות ולא מוסדות אקדמיים.

לממשלות ומוסדות אקדמיים יש הטיה קבועה בכיוון של נושאים מורכבים, מרשימים מבחינה אינטלקטואלית אך לרוב מסובכים ולא מעשיים. בפועל, ההתקדמויות הטכנולוגיות החשובות ביותר בכל דור נעשות על ידי מהנדסים ולעיתים גם חובבנים שלא תכננו מראש את התוצאה, בתהליך של ניסוי וטעייה, ולא על בסיס רקע תיאורטי מסודר והצעות מחקר מפורטות המאושרות על ידי פקיד כלשהו. הדוגמאות המפורסמות ביותר לעניין זה הן ההמצאות מתקופת המהפכה התעשייתית שפותחו על ידי יזמים וחובבנים בריטיים, חסרי השכלה מדעית רשמית אך מבורכים בידע מעשי ושימושי, וגם המחשבים האישיים שפותחו על ידי חנונים אמריקניים במרתף של בית הוריהם. טאלב מטיל ספק באותו "מודל מחקר ליניארי" שלפיו מתחילים עם מדע בסיסי שרק ממשלה יכולה לממן ואחר כך מגיעים ליישומים פרקטיים. בפועל הרבה פעמים המדע מגיע רק אחרי הופעתם של יישומים פרקטיים שמפתחיהם לא היו בטוחים במאה אחוזים מדוע הם עובדים, וטאלב מביא לכך דוגמאות רבות, מהמהפכה התעשייתית ועד מנוע הסילון. הבעיה היא שישנם אנשים שיש להם אינטרס חזק להזכיר לציבור שוב ושוב את אותם מקרים נדירים שבהם סבסוד ממשלתי נדיב הוביל לקדמה, ולכן הציבור מקבל רושם מוטעה לגבי העניין וממשיך לתמוך בסבסוד שרובו המכריע מיותר.

אל תסמכו על המדינה, אומר טאלב. מדינת הרווחה המערבית הסטנדרטית היא שבירה מאוד מעצם הגדרתה, היא לא מסוגלת לתכנן את העתיד, היא לא מסוגלת לצפות את העתיד, היא לא מסוגלת "לייצר צמיחה" והיא נועדה להיכשל שוב ושוב. תסמכו על עצמכם, תהיו אתם אנטי-שבירים. תמצאו עבודה טובה, תחסכו לפנסיה ותתכוננו להגר אם המצב ידרוש זאת. ואם במקרה יצא לכם לנהל מדינה – הפכו אותה לאנטי שבירה על ידי הפחתת חובותיה והגדלת מרחב האפשרויות העומד בפני משקי הבית והמשק כולו, ואז לא תצטרכו לחזות את העתיד או לנסות לייצר צמיחה.

 

טאלב והכלכלנים

לסיום, אני לא יכול כמובן שלא להתייחס לביקורת של טאלב על כלכלנים. בבסיסה, הביקורת של טאלב על כלכלנים מסוימים היא נכונה. החלק הלא נכון הוא הכללת הביקורת לכל הכלכלנים באשר הם.

בספריו הקודמים ביקורתו של טאלב הייתה יותר ממוקדמת ומפורטת, אך בספרו האחרון היא כבר גובלת בפתולוגיה. טאלב פשוט נהנה להפגין בוז גורף בכל משפט שלישי בספר לכלכלנים, מומחי מנהל עסקים ואנשים הלובשים חליפות, לרוב ללא נימוק או קשר כלשהו לשאר הדברים שהוא כותב באותה הפסקה. למשל, באחד הפרקים הוא ממש יוצא מגדרו על מנת לנסות ולהראות שהכלכלן יוזף שומפטר לא הגה בכוחות עצמו את הקונספט של "הרס יצירתי" אלא העתיק אותו ממקורות אחרים (מה שנכון חלקית לגבי שומפטר, אך נכון גם לכל הוגה דעות אחר ולכל התפתחות רעיונית אחרת בהיסטוריה האנושית), מכיוון שלפי דבריו המפורשים של טאלב פשוט לא ייתכן שכלכלן כלשהו הביע אי פעם רעיון מקורי.

בדומה ליאיר לפיד ולחלק ממגיבי הבלוג הזה, מבחינתו של טאלב הכלכלנים כולם הם מקשה אחת, גוף אחיד של שיבוטים זהים, רובוטים מוזרים וסתומים החושבים ומתנהגים באופן אחיד (למשל, אפילו כשאני כותב על נושאים שאין קשר בינם לבין כלכלה כגון הסכסוך הישראלי-פלסטיני חלק מהמגיבים בכל זאת מנסים לשייך את דעותיי לעצם היותי כלכלן).

היתרון של טאלב הוא הימצאותו בעמדה שבה הוא יכול לכתוב מה שהוא חושב. הוא לא צריך להיות מנומס. הבעיה היא שהוא לא מבין שאחרים אינם בלתי-מוגבלים כמוהו. כלכלנים שכותבים ספרים בדרך כלל משתדלים להיות מנומסים ולהעביר את הביקורת שלהם על כלכלנים אחרים באופן מרומז וזהיר. למעשה, בשיחות של אחד-על-אחד הם הרבה פחות מנומסים, ותוקפים כלכלנים אחרים באופן חריף לא פחות מטאלב. אין איזו "אסכולה כלכלית אחת" כפי שרבים מחוץ לעולם הכלכלה האקדמי מדמיינים לעצמם; יש המון קבוצות יריבות שיש ביניהן מחלוקות אידיאולוגיות ומתודולוגיות, כל קבוצה נלחמת ללא הרף על עמדותיה, ובכל תקופה עולים לגדולה כוכבים חדשים ומקימים אסכולות חדשות. כלכלנים הם המבקרים הכי חריפים, בוטים, ואכזריים של כלכלנים אחרים ושל כלכלני העבר, והעולם האקדמי הכלכלי דומה הרבה יותר לתחרות פראית בין זאבים המנסים לטרוף אחד את השני ולהוכיח  שכל האחרים מלבדם טועים מאשר לחבורה של ג'נטלמנים מיוחסים המשבחים אחד את השני בתוך תיבת תהודה מנותקת מהמציאות. 

מהסיבה הזו אני יכול להתחבר בקלות לביקורת של טאלב על כלכלנים – היא פשוט לא רלוונטית לאותן המתודולוגיות שבהן אני משתמש ולתחומי המחקר שלי, כמו גם למרבית הכלכלנים באקדמיה כיום. ספריו של טאלב אינם רלוונטיים לכלכלן המנסה להשתמש ב"ניסוי טבעי" על מנת להבין כיצד מספר הילדים בכיתה משפיע על ציוניהם, לכלכלן המנסה לאמוד את תרומתן של ספינות הקיטור לצמיחה בתחילת המאה העשרים, לכלכלן המנסה לבחון האם המוביליות הכלכלית בארצות הברית בשלושים השנים האחרונות עלתה או ירדה, או לכלכלן שמנסה לבנות מודל תיאורטי של תורת המשחקים העוסק בפירמות המשווקות מנוי ארוך טווח לחדרי כושר תחת תנאים של אי רציונאליות.

טאלב פשוט מניח שכל הכלכלנים מעוניינים לבנות מודלים מתמטיים שיחזו את העתיד וינתחו סיכונים, וזו שטות גמורה. מדובר בחלק קטן מאוד מהכלכלנים. 99% מהמאמרים בכלכלה לא מנסים לחזות שום דבר וגם לא להצמיד הסתברויות לאירועים. הביקורת שלו חשובה מאוד להבנת האופן שבו העולם פועל, אך לא לעבודתם של כלכלנים באקדמיה.

אני לא הכלכלן היחיד שמסוגל להתחבר לביקורתו של טאלב, כמובן. בספרו האחרון הוא מצטט בהרחבה את דבריו של אריאל רובינשטיין, כלכלן ישראלי ואחד החוקרים המובילים בעולם בתחום של תורת המשחקים ומיקרו-כלכלה תיאורטית, הרואה במחקר הכלכלי סוג של תרגיל פילוסופי מרתק שרצוי להיזהר שלא להסיק ממנו מסקנות כלשהן בנוגע לצעדי מדיניות בעולם האמיתי (ראו ספרו – "אגדות הכלכלה"). טאלב מתייחס בספריו גם לדניאל כהנמן (שהוא אמנם פסיכולוג ולא כלכלן, אבל בעשורים האחרונים לא ניתן להבחין בין השניים בתחום שבו הוא עוסק), ליואל מוקיר ולפרדריך הייק.

נראה שלטאלב היו בעברו בעיות אישיות כלשהן עם כלכלנים שסירבו לקבל את רעיונותיו והביכו אותו בטיעונים מתמטיים פתלתלים – זו לא ספקולציה שלי, הוא כותב את זה באופן מפורש באחד הפרקים, ובפרק אחר מציין שארבעה כלכלנים דחו את הספר הראשון שניסה לפרסם בתחילת שנות התשעים – ומאז דעותיו בנידון פשוט התקבעו, וחבל. אין לי ספק שאם הוא היה נפגש בראש פתוח עם כלכלנים נוספים דעותיו היו משתנות. למשל, הוא כותב כי "אם היו עוד שלושה או ארבעה אריאל-רובינשטיינים עולם הכלכלה היה יכול להיראות שונה", אבל האמת היא שיש עוד אלפי כלכלנים שדומים לרובינשטיין בדעותיהם, או מחזיקים בדעות דומות מכיוון מתודולוגי אחר. למשל, קבוצה לא קטנה של כלכלנים אמפיריים מנסה להתמקד ב"ניסויים טבעיים" או מתוכננים (קראו למשל על מחקריה של אסתר דופלו) שמהם ניתן להסיק משהו על סיבתיות, ולזנוח את העיסוק בתיאוריה כלכלית. טאלב פשוט לא מכיר את כל אותם הכלכלנים, ולא רוצה להכיר.

הביקורת שלי מזכירה ביקורות של אחרים על טאלב. למשל, הפרופסור לפיננסים ארון בראון טוען שטאלב לא מכיר חלק ניכר מהכלים שסטטיסטיקאים משתמשים בהם, אך ממליץ לסטטיסטיקאים לנסות להתעלם מעלבונותיו של טאלב ולקרוא את ספרו "הברבור השחור". אחרים מזכירים גם הם את אהבתו העצמית והאגו הבעייתי של טאלב, את העובדה שספריו מנופחים יתר על המידה, או את העיסוק האובססיבי שלו בירידות קטנוניות על כל מי שעלול שלא להסכים איתו.

בסופו של דבר שנאתו של טאלב לכלכלנים, סטטיסטיקאים ופרופסורים למנהל עסקים מעציבה, מכיוון שהיא מונעת חילופי רעיונות והשפעה הדדית בינו לבין אחרים שהיו יכולים להפרות גם את המחקר האקדמי וגם את מחשבותיו של טאלב עצמו. השנאה הזו אולי עוזרת לו למכור יותר עותקים מספריו, ויש שיאמרו שזה כל מה שחשוב, אבל היא מונעת ממנו להשפיע על המציאות, חוסמת אותו מפני תובנות חשובות, ותומכת בנטייתם של פוליטיקאים בישראל ובעולם שלא להקשיב לכלכלנים ולעשות שטויות מוחלטות (באחד מנאומיו האחרונים לפיד הזכיר את משל תרנגול ההודו, האם ייתכן שלטאלב הייתה השפעה על החלטת אפס המע"מ האחרונה שלו?).

 

סיכום

לסיכום, נחזור לצד החיובי: ספריו של טאלב מצביעים על שורה של כשלים בסיסיים וחמורים מאוד באופן שבו מרבית בני אדם מבינים את העולם שבו הם חיים. לעיתים ישנו ניסיון להציג אותם בתור ביקורת על כלכלנים, פרופסורים למנהל עסקים או סוחרי בורסה. זוהי טעות חמורה: כלכלנים וסוחרי בורסה הם בסך הכל בני אדם, גם אנשים אחרים מבצעים את אותן הטעויות בכל תחומי החיים. כולנו עיוורים במידה שווה.

טאלב היה יכול להשיג את מטרותיו ביעילות רבה יותר אם הוא היה מסוגל להתגבר על האגו שלו ולהעסיק עורך שיארגן מחדש את ספריו וימחק את כל החזרות והחלקים המיותרים, או אם הוא היה מסוגל לשכוח מאותם כלכלנים שדחו את ספרו הראשון לפני עשרים שנה ולנסות ללמוד מה חוקרים כלכלנים היום.

בתחילת הקריאה של ספרו האחרון "אנטי-שביר" חשבתי שמדובר בספר עמוק וחשוב, אך ככל שהתקדמתי גברה הרגשת השעמום שלי. משלב מסוים נראה כי הספר מסתובב סביב עצמו במעגלים מבלי להוסיף תובנות מעניינות. כאשר הגעתי לנקודה שבה טאלב מספר כיצד הוא עצמו נמנע מקריאה של ספרים שמשעממים אותו, הגעתי למסקנה שהוא צודק לחלוטין והפסקתי לקרוא את ספרו בערך באמצע (את שני ספריו הקודמים דווקא הצלחתי לסיים).

טאלב מתאר שלל חוקים שלפיהם הוא פוסל הוגים וכותבים אחרים שאינם מתאימים לרמתו העילאית והמתנשאת, אך אני מאמין שהוא שכח חוק נוסף: ישנו הבדל בין הפגנת ידע כללי לבין הצגת תובנות חדשות, וכאשר הכותב מעניק משקל רב מדי להפגנת רוחב ידיעותיו ולמאבקי אגו כאלו ואחרים הוא ככל הנראה עושה זאת על מנת לחפות על תובנות מצומצמות שאינן מסוגלות למלא לבדן ספר שלם.

 

 

להמשך הפוסט

גם כלכלנים הם בני אדם

אורי כץ | 21.03.2014 | 15:27

"הורדת המע"מ על דירות חדשות היא לא מטרה, היא כלי. המטרה היתה ונשארה אחת: להוריד את מחירי הדיור", כותב יאיר לפיד כהרגלו דברים מובנים מאליהם. ואז הוא ממשיך: "יש כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים שמתנגדים להורדת המע"מ. זה בסדר גמור, כי הורדת המע"מ לא מיועדת לכלכלנים, לפוליטיקאים ולבעלי אינטרסים."

כלכלנים, פוליטיקאים ובעלי אינטרסים. בקבוצה אחת כורך לפיד מספר קטן של "בעלי אינטרסים" עלומים בתחום הדיור שאולי יכולים להפסיד מהמהלך (לא ברור לי כיצד), מספר פוליטיקאים שגם להם אינטרס ברור לנגח את לפיד על כל דבר שיעשה (למרות שהם בעצמם מעלים תכניות דומות מאוד), וכן אלפי כלכלנים מכל המגזרים, הסוגים והמינים שיגידו לכם, אם רק תטרחו לשאול, שעל פי הידע הכלכלי המצטבר התכנית הזו לא תתרום שום דבר חיובי למשק. לפיד מכניס את הכלכלנים למשוואה אחת ביחד עם בעלי האינטרס מכיוון שהכלכלנים הם לא בני אדם רגילים, כמובן. אין ביניהם זוגות צעירים המעוניינים לרכוש דירה (שהורדת המע"מ אולי מיועדת גם עבורם), אין ביניהם הורים מבוגרים שנאלצים לעזור לילדיהם בצבירת ההון העצמי הנדרש, אין ביניהם בעלי משפחות צעירות, אין להם חברים, שכנים או קרובי משפחה. הם לא מבינים, הם לא מסוגלים "לחשוב מחוץ לקופסה", הם "רואים הכל דרך החור של הגרוש". הם כלכלנים: רובוטים היפר-רציונלים ונטולי רגש הלכודים בתוך עולם דמיוני של משוואות אלגבריות, נתונים סטטיסטיים ותרשימים מורכבים, שאומרים ליאיר לפיד שהוא לא יכול לעשות כל מני דברים שהוא רוצה לעשות מסיבות שהוא אינו מבין – וזה מכעיס אותו.

לפיד לא לבד. בדיונים ווירטואלים אודות המהלך בימים האחרונים יצא לי להיתקל לא פעם בדעות כגון "אם הכלכלנים מתנגדים אז כנראה שמדובר במהלך טוב", או באחרים שטרחו להזכיר שהכלכלן הראשי הממונה על הכנסות המדינה שהתפטר השבוע, מיכאל שראל, הוא לא גיבור מעונה מכיוון שהוא בוודאי ישיג בקרוב משרה בשכר גבוה אצל אחד הטייקונים החזקים במשק (תוך התעלמות מכך שהוא כבר וויתר על משרה כזו כשעבר לשירות הציבורי).

 

שנאת כלכלנים היא לא תופעה חדשה – האחראים על אוצר המדינה תמיד היו שנואים. למשל, במסגרת מחקר להרצאה נתקלתי בסיפורו של Claude de Bullion, שר האוצר של מלך צרפת לואי ה-13, שהיה אחראי על מימון השתתפותה של צרפת במלחמת 30 השנים ונאלץ להילחם בשחיתות בקרב גובי המיסים באותה התקופה וליצור אינפלציה חריפה. כשנפטר הוא נקבר בלילה על מנת שלא יתעוררו מהומות בעת הלווייתו, וקברו נותץ במהלך המהפכה הצרפתית. זו כמובן לא הדוגמה היחידה.

הסלידה הציבורית מכלכלנים לא קשורה כלל לדיון על מידת המדעיות של המחקר הכלכלי, למודלים המתמטיים, למשבר האחרון, לבנקאות ברזרבה חלקית או לכל שאר טיעוני מבקריהם המודרניים של הכלכלנים. אפשר לבקר גם מתודולוגיות של פיזיקאים, ביולוגים או סוציולוגים, ואת היושר המקצועי של רופאים, עורכי דין ורואי חשבון, אך רק מבקריהם של הכלכלנים יזכו לאלפי לייקים, שיתופים ורכישות של ספריהם. הפופולאריות של הביקורת הגיעה לרמה כזו שגם כלכלנים בוחרים לעיתים לרכב על הגל ולבקר את חבריהם למקצוע על מנת למכור ספרים או להופיע בעיתונים, ובמקרים רבים הביקורת עצמה נכונה ומעניינת (למשל, אני די מחבב את ספריו של נאסים טאלב), אך התהודה שהיא זוכה לה חסרת פרופורציה לחלוטין. לא פעם ניהלתי דיונים אל מול מגיבים לבלוג שלוקחים ביקורת על תחום מסוים ומספר קטן של כלכלנים ומכלילים אותה אל כל הכלכלנים וכל תחומי המחקר שלהם.

המקור האמיתי לפופולאריות הרבה של הביקורת כנגד הכלכלנים הוא פסיכולוגי, והוא טמון בעובדה שבניגוד לכל שאר בעלי המקצוע האקדמיים וכל שאר האנשים שלובשים חליפות, מרוויחים הרבה ומשתתפים בכנסים יוקרתיים, תפקידם המסורתי של הכלכלנים הוא להיות אלו שאומרים "לא" – אלו שמודיעים לנסיכים, מלכים, קיסרים, יאיר לפידים, וסתם אזרחים מהשורה שנגמר הכסף, ולכן לא ניתן להמשיך במלחמה, אי אפשר לממן את בניית הארמון החדש, לא חכם לחלק כעת מתנות להמונים, ואין לכם מספיק הון עצמי לרכישת הדירה.

נוח מאוד לחשוב שהכלכלנים טועים, שהם מתעלמים מכל מני גורמים, שכלכלה זו רק "אידיאולוגיה". נראה כי עצותיהם של הכלכלנים הן תמיד מלאות סבל – לעבוד יותר, לחסוך יותר, להוציא פחות, להתכונן לתרחיש הגרוע ביותר (מלבד עצותיו של ג'ון מיינארד קיינס, שהרשה לפוליטיקאים להיכנס לגירעון רק כאשר המשק נמצא במשבר הכולל שיעור אבטלה גבוה, ומאז ועד היום חלקם משתמשים בו בתור תירוץ להיכנס לגירעון בכל מצב). אותם נסיכים, מלכים, קיסרים ויאיר לפידים תמיד יכלו לסמוך על הסלידה של ההמונים מהעיסוק הפיננסי, על התדמית הגרועה שהייתה מאז ומעולם לכסף, ולהאשים את הכלכלנים כשהדברים מסתבכים.

גם התקשורת פועלת על פי אותם התמריצים: כל כתבה בעיתון המתארת כנס אקדמי של כלכלנים תתחיל בתיאור החליפות היקרות שלובשים המשתתפים, המשקאות היקרים המוגשים לקהל המוזמנים או בסיפורו קורע הלב של איזה הומלס שיושב על המדרכה מחוץ לאולם הכנסים המפואר. לעומת זאת, לעולם לא תמצאו אזכור לחליפותיהם של הפיזיקאים או הביולוגים שמשתתפים גם הם בכנסים אקדמיים לא מעטים ומרוויחים לא פחות מעמיתיהם הכלכלנים.

 

אומרים שיש לכלכלנים כוח. יותר מדי כוח. מנקודת המבט שלי, זו בדיחה עצובה. כלכלנים מכל הזרמים הרי מטיפים כבר חמישים שנה לטובת סחר חופשי ונגד עיוותים, פטורים והנחות במיסוי וסובסידיות, ובכל זאת פוליטיקאים בכל מדינות העולם המערבי מתערבים בסחר החופשי ומעניקים שלל פטורים, הנחות וסובסידיות למקורבים, למקושרים, או סתם לציבור כזה או אחר שהם מקווים שיתמוך בהם. ארצות הברית, נושאת דגל הקפיטליזם, מעניקה לחקלאים האמריקנים סובסידיות שככל הידוע לי אין כלכלן אחד רציני התומך בהם, ומצילה תעשיות שנועדו לגווע. משרד האוצר הישראלי נכשל שנה אחר שנה במאבק על תקציב הביטחון המנופח. כמו כל אחד אחר, כוחם של הכלכלנים מוגבל על ידי קבוצות לחץ חזקות, חלקן מונהגות בעצמן על ידי כלכלנים.

ובכל זאת, הדברים משתנים עם הזמן, בעיקר מכיוון שלא כל הפוליטיקאים והמנהיגים הם מושחתים או טיפשים ורבים מהם מבינים את ההיגיון שבדברי הכלכלנים. במאות השנים האחרונות מנהיגי מדינות קיבלו על עצמם מרצון שלל "מגבלות כלכליות" כגון ההיצמדות לתקן הזהב במאה ה-19, הקמתם של בנקים מרכזיים עצמאיים בתחילת המאה ה-20 אשר שולטים בהיצע הכסף במנותק מהפוליטיקה, ולאחרונה גם "כללים פיסקאליים" כגון כלל ההוצאה שהונהג במדינת ישראל ובמדינות נוספות או יחס מותר של חוב לתוצר, שמטרתם להגביל את יכולתם של פוליטיקאים לשנות את הוצאות הממשלה. המגבלות האלו מפריעות לפוליטיקאים להגשים את מטרותיהם האידיאולוגית או לזכות בפופולאריות, ובכל זאת הפוליטיקאים הם אלו שכפו את המגבלות על עצמם – מאותה הסיבה שבגללה אני לא קונה עוגות שוקולד לביתי. אני יודע שאם אקנה לא אוכל לעמוד בפיתוי לחסל אותן תוך זמן קצר, ופוליטיקאים הגונים יודעים שבסופו של דבר יגיע המשבר שיאלץ אותם לבצע צעדים לא אחראיים על מנת לשמור על משרתם.

מגמה זו מעניקה כוח מסוים לכלכלנים (ביחוד אלו מהם המשרתים בבנקים מרכזיים), מה שמעורר אולי קנאה מובנת מצדם של בעלי מקצוע אחרים או מצד כלכלנים שאינם שותפים במוקדי הכוח. ועדיין, כל נושא המדיניות הפיסקאלית – מיסים, סובסידיות, הוצאות ממשלה וכו' – נשלט בגדול על ידי פוליטיקאים שנוטים לא פעם להתעלם מעצותיהם של הכלכלנים. בניגוד לדברי הביקורת שנשמעים לרוב, אנחנו רחוקים מאוד מעולם המנוהל במלואו בהתאם לתיאוריות הכלכליות שבקונצנזוס. 

 

תכנית ההנחה במע"מ של לפיד נותחה מכל כיוון אפשרי בשבוע האחרון על ידי מספר רב של כלכלנים, ואין צורך לחזור על הדברים. איני מאמין שיהיו לה השפעות חיוביות כלשהן על שוק הדיור. כמו כל פטור ממיסוי, התכנית תעוות את הקצאת המקורות במשק ותפגע ביכולתה של הכלכלה הישראלית לממש את מלוא הפוטנציאל שלה. כמו כל פטור ממיסוי, אם נניח שההוצאה הממשלתית פחות או יותר קשיחה התכנית הזו פשוט מהווה העברה של כסף מאוכלוסיות מסוימות לאוכלוסיות אחרות – לאו דווקא בצורה הוגנת במיוחד. כמו כל פטור ממיסוי, ההנחה הזו הולכת להישאר איתנו למשך עשרות שנים מעכשיו, מכיוון ששום פוליטיקאי לא יעז לבטלה. כמו כל פטור ממיסוי, ימצאו בסופו של דבר קבוצות הלחץ שיצליחו לעוות את ההנחה הזו לטובתן, ובהחלט יתכן שהנהנים העיקריים מההטבה לא יהיו אותם אנשים שלהם לפיד רוצה לעזור. אך כל התוצאות האלו יגיעו אי שם בעתיד הרחוק, והציבור כבר לא יקשר אותם ללפיד. את הרווח הפוליטי שלו הוא כבר עשה. 

 

גם כלכלנים הם בני אדם.

הם לא מנותקים מהציבור, הם מרוויחים בממוצע הרבה פחות ממה שאתם חושבים, יש להם הורים וילדים ושכנים וחברים, הם לא "שבויים" בתוך שום תיאוריה, לא טורפים עניים לארוחת בוקר בהנאה סאדיסטית, ורובם לא בונים על עבודה עתידית אצל יצחק תשובה. בניגוד לפוליטיקאים, הדעות שכלכלנים רבים השמיעו בשבוע האחרון בנוגע לתכניתו של לפיד הן חפות מאינטרסים ושיקולים זרים. בחירתו של שר האוצר שלא להקשיב ליועציו איננה מעידה על אומץ לב או חוכמה יתרה, אלא על כניעה לחוקי המשחק הפופוליסטיים והליכה אחרי העדר.

שר אוצר טוב לא חייב להיות כלכלן, לא חייב להיות מבריק, אפילו לא חייב לסיים בגרות במתמטיקה, אבל ישנה תכונה אחת מאוד חשובה עבורו: שר אוצר טוב לא יחפש את אהבת הציבור או הממונים עליו. תפקידו הוא לומר להם את האמת, ביושר, גם כשהיא איננה נוחה – והאמת היא שהממשלה לא יכולה להוריד בקלות את מחירי הדירות בטווח הקצר בלי לפגוע במשק. שאיפתו הבלתי נלאית של לפיד לפופולאריות ולחיבוקו החמים של הקונצנזוס עלולה להפוך אותו לאחד משרי האוצר הפחות טובים שכיהנו בישראל בעשורים האחרונים.

להמשך הפוסט