פוסטים בנושא: ערד

הגנרל ממשרד האוצר

אורי כץ | 04.11.2014 | 09:08

התכונה הגרועה ביותר שיכולה להיות לשר האוצר היא המחשבה המוטעית שתפקידו הוא להיות גנרל. כפי שגנרלים מזיזים גייסות על מפות, מתווים תוכניות-על אסטרטגיות ומדרבנים את חייליהם בנאומים מלאי פאתוס, כך שרי-אוצר-גנרלים מזיזים מפעלים על מפות, מתווים תוכניות חומש למשק ומדרבנים את פקידיהם בירידות על כלכלנים וסיפורים מרגשים על ריקי כהן.

זוהי טעות מרה, מכיוון שניהול מלחמה שונה מאוד מניהולה של כלכלה. מלחמות הן עסק מלוכלך וכיאוטי שנדרש כוח רצון, אומץ ומנהיגות על מנת להשתלט עליו, על מנת לסחוף את החיילים ולטעת בהם את התחושה שפעולותיהם הם חלק מתכנית מסודרת שתוביל לניצחון – רק כך הם יהיו מוכנים לקום ולרוץ אל מול כדורי האויב. פונקצית המטרה במלחמה היא ברורה, האויבים ברורים, אין זמן לחשוב וחייבים לקבל החלטות במהירות. כלכלה, לעומת זאת, דומה יותר לרפואה: עסק מורכב ועדין, שכל התערבות יכולה להשפיע עליו בשלל דרכים נפתלות ולהוביל לתוצאות בלתי צפויות, לרוב שליליות. בדרך כלל יש הרבה זמן לחשוב, לא צריך לקבל החלטות במהירות. פונקצית המטרה בכלכלה איננה ברורה כלל, בדומה לרפואה – האם איכות החיים של החולה חשובה יותר מתוחלת החיים שלו? האם שיעור האבטלה חשוב יותר מהצמיחה במשק?

על כן, המערכת הכלכלית בדרך כלל לא זקוקה לגנרלים אמיצי לב ומהירי החלטה הסוחפים את אנשיהם, אלא לרופאים שקטים ושקולים המנהלים ועדות של מומחים.

מאז תחילת כהונתו, מלבד מספר מהלכים חשובים אל מול החרדים עיקר עיסוקו של לפיד היה בניסיון להתחבר לכותרות היומיות בעיתון ולהעמיד פני גנרל (לאחרונה גידל גם זקן מתאים), וכך הגיע לנושא שנמצא בכותרות בשבועיים האחרונים – המשבר במפעל המגבות שבערד. טיפולו במשבר הוא ייצוג אופייני של מספר תכונות שהופכות את לפיד לאחד משרי האוצר היותר גרועים שכיהנו במשרה בשנים האחרונות.

 

1. החשיבה מהבטן.

בעיות כלכליות משמעותיות נחלקות לשניים: או שהן מסובכות נורא, או שהן דורשות מאבק מול קבוצת לחץ חזקה. הבעיות של ערד וערי פריפרייה נוספות שייכות ככל הנראה לקבוצה הראשונה, ועל מנת לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לתושבי הערים הנ"ל, שעליו כתבתי בהרחבה ברשומה הקודמת, נדרשת חשיבה עמוקה וארוכת טווח של אנשים שיש להם מומחיות בנושא. ללפיד אין זמן לכל זה וממילא הוא אינו סומך על כלכלנים ווועדות מומחים, אז הוא שולף פתרון אד-הוק מהבטן.

2. החיבור הבעייתי בין הון לשלטון.

על פי עדותו התקשר לפיד לשלל אנשי עסקים וניסה לשכנע אותם להקים מפעל בערד, עד שהגיע בסופו של דבר ליו"ר אסם דן פרופר. יש לנו כאן פוליטיקאי, שר אוצר, שמבקש טובה מאנשי עסקים, ועוד מתגאה בכך באופן פומבי. כל אדם שעבר את גיל שלושים אמור לדעת שאין שום דבר בעולם הזה שניתן בחינם, וגם טובות צריך להחזיר בסופו של דבר. אסם שייכת למספר מצומצם מאוד של חברות ששולטות בשוק המזון הישראלי ועתידות להפסיד לא מעט מרפורמות שיגבירו את התחרותיות ויהפכו את היבוא לחופשי יותר, רפורמות שגופים אחרים בממשלה מנסים לדחוף מאז המחאה החברתית. אך לפיד לא חושב באופן הזה, הוא חושב כמו גנרל: מפעלים הם טנקים ופקידים הם חיילים, הטווח הוא קצר, המטרה פשוטה וברורה והמחיר אינו חשוב.

לפיד אינו מבין, או מסרב להבין, את המתמטיקה של קבוצות הלחץ ששולטות במשק הישראלי. ייתכן שהוא עדיין מחזיק בתפיסה הוותיקה והמסוכנת לפיה האינטרסים של מדינת ישראל הם האינטרסים של אסם, והאינטרסים של אסם הם האינטרסים של מדינת ישראל. זה לא קפיטליזם, זה קרוני-קפיטליזם. יש הבדל משמעותי בין להיות בעד העסקים הגדולים לבין להיות בעד תחרות, ושר אוצר שמעוניין לשפר את מצבם של האזרחים צריך להיות בעד תחרות.

3. הפופוליזם.

לפיד כותב שהוא דיבר עם דן פרופר על "ציונות וערכים", אך יום לאחר מכן התפרסם שחברת אסם דורשת מהממשלה הטבות מרחיקות לכת על מנת להקים את המפעל בערד, הכוללות החרגה מחוק עידוד השקעות הון. אף אחד שם לא עושה טובה ללפיד עבור "ציונות וערכים", אף אחד שם לא מוותר ולו על שקל אחד לשורת הרווח הסופית. אם הם דורשים הטבות שיבטיחו שהקמת המפעל בערד תהיה משתלמת עבורם כמו הקמתו במקום שבו תכננו להקימו מלכתחילה, אז מה הקשר לציונות וערכים?

4. הפגיעה במשק.

כפי שכתבתי ברשומה האחרונה, מענקים וסובסידיות לבעלי הון הם הדרך הטובה ביותר לשמור על פריון נמוך ורמת חיים נמוכה במדינת ישראל, ולא לעזור לפריפרייה. המהלך של לפיד לוקח את המפעל שתכננה חברת אסם להקים באתר אופטימאלי כלשהו, לוקח את המשרות שהיו אמורות להיווצר שם, ומעביר את המפעל ואת המשרות למקום פחות טוב (אם הוא היה טוב יותר אסם הייתה בוחרת בו מלכתחילה). המהלך הזה לא מייצר שום משרות חדשות, אלא פוגע באנשים מסויימים (שכמובן כועסים על כך) על מנת לעזור לאנשים אחרים. כלל לא ברור שתושבי ערד מסכנים יותר מתושבי קרית מלאכי – לפי נתוני הלמ"ס ערד נמצאת באשכול כלכלי 5 (1 הוא האשכול העני ביותר, 10 העשיר ביותר) בעוד שקרית מלאכי נמצאת באשכול 4, ושיעור האבטלה בשתי הערים דומה. לפיד לוקח את ההון הקיים במשק ומשתמש בו באופן פחות יעיל, ולאחר מכן מפצה  את בעלי העסקים על חשבון משלם המיסים כך שהנטל של חוסר היעילות יפול אך ורק על הציבור. אין בכך שום היגיון כלכלי.

5. ההתעלמות מהיועצים.

לפיד כבר לא צריך כלכלנים. הוא הפסיק להקשיב לצוות היועצים הכלכליים שמינה בתחילת כהונתו. הוא מאמין שהוא סיים את לימודיו. הוא גם לא צריך פקידים. הוא יודע מה נדרש לעשות, הוא הגנרל. השוו זאת למשל לסטנלי פישר, אחד הכלכלנים המוניטארים הבכירים בעולם, שבמהלך כהונתו בבנק ישראל דאג דווקא לחזק את הוועדה המוניטרית בבנק ישראל ואף הסביר שמחקרים מוכיחים שוועדות מקבלות בדרך כלל החלטות טובות יותר מאשר יחידים. לא פעם ישנו קשר הפוך בין מידת הבורות של אדם לבין מידת הנכונות שלו להקשיב לדעותיהם של אחרים.

6. התעסקות במה שקל.

זהו המאפיין הבולט ביותר של כהונתו של לפיד: התעסקות בדברים הקלים, שיכולים להיות חיוביים או שליליים אבל לרוב הם בעיקר שוליים. להתמודד מול מערכת הביטחון זה קשה, להתמודד מול מונופולים גדולים זה קשה, להתמודד אל מול ההסתדרות זה קשה, לייעל את המגזר הציבורי זה קשה. מלבד מאבקיו כנגד החרדים לפיד משאיר בדרך כלל את ההתעמתות אל מול קבוצות הלחץ לשרים אחרים, כגון נפתלי בנט וישראל כץ. להעביר קצת כסף לניצולי שואה, להטיל פיקוח על מוצר כלשהו או להבטיח לאיזה בעל הון סובסידיה נדיבה תמורת העברת מפעל לערד זה קל יותר. אף אחד לא מתנגד לכך מלבד מספר פקידים וכלכלנים, והם ממילא שנואים על הציבור הרחב. לפיד אוהב צעדים כאלו.

 

הגעתו של לפיד לתפקידו הנוכחי היא תאונה מצערת – שילוב של ציבור שכבר שנים הולך שבי אחרי מפלגות מרכז חלולות בהיעדרן של אלטרנטיבות רציניות (גם אני שקלתי ברצינות להצביע ללפיד בזמנו, ואף הגנתי עליו בבלוג בתחילת דרכו) ושל ראש ממשלה שעיקר התמחותו היא בקבורת יריבים פוליטיים, והוא מוכן ומזומן לתת לאחד מהם את ההזדמנות לקבור את עצמו במשרד האוצר, אפילו תוך כדי פגיעה במשק הישראלי.

בניגוד למשרדים אחרים בממשלה, כגון משרד החינוך או הבריאות, רפורמות ששרי אוצר מתניעים הן קשות מאוד לשינוי בדיעבד. אבן מיותרת שזרק שר אוצר אחד לבאר, יעברו עשרות שנים לפני שיקום שר האוצר שיהיה לו הכוח הפוליטי וההזדמנות המתאימה על מנת להוציאה החוצה.

עד כה האבן הרצינית ביותר שזרק לפיד היא חוק מע"מ אפס, ששרי האוצר הבאים יתקשו לבטל. עכשיו מצטרף לכך המפעל המיותר בערד והסובסידיות הקבועות שהוא יקבל ממדינת ישראל, על חשבונכם, לאורך שנות חייו הארוכות. ישנן עוד אבנים ששוכבות להן על האדמה, מחכות לרגע שבו שר אוצר חסר אחריות ירים ויזרוק גם אותן אל הבאר, על מנת שיתווספו לשאר האבנים הסותמות את מקורות הכלכלה הישראלית ומונעות ממנה להגשים את פוטנציאל השגשוג שלה. כולנו צריכים עכשיו להחזיק אצבעות ולקוות שלפיד לא יספיק לזרוק אבנים רבות נוספות בזמן שנותר עד לסיום כהונתו, וששר האוצר שיבוא אחריו יהיה איש מקצוע שמתעניין פחות במספר הלייקים שהוא מקבל בפייסבוק ויותר בקידום איכות החיים של תושבי מדינת ישראל.

 

להמשך הפוסט

מדוע הפריפרייה הישראלית תישאר ענייה לנצח

אורי כץ | 29.10.2014 | 08:44

מה הבעיה עם הפריפרייה?

בשבוע שעבר שוב התבשרנו על סגירתו של מפעל בפריפרייה, הפעם בעיר ערד, והעיתונים התמלאו באותן הכתבות שמופיעות תמיד במקרים כאלו – בעיקר בטענות על הזנחה ממשלתית של הפריפרייה. אך מצבה הנוכחי של הפריפרייה לא נובע מהמדיניות של הממשלה הנוכחית או זו שקדמה לה, גם לא מקיפוח מכוון של קבוצות אתניות ספציפיות, מחוסר אכפתיות או מהזנחה כספית. המקור לבעיותיה של הפריפרייה הוא היסטורי ואידיאולוגי.

על מנת להבין את בעיית העומק של הפריפרייה הישראלית, אנו נדרשים ללכת להתחלה. שימו לב למשל לשורות האלו, הלקוחות מהערך של העיר ערד בוויקיפדיה (ההדגשות שלי):

"בראשית שנות השישים הוחל בתכנון חבל ערד, שבמרכזו העיר ערד. לראש צוות ההקמה התמנה ב-1960 אריה (לובה) אליאב, והוא הקים את משרדיו ושכונת מגורים ראשונה זמנית במרכז החבל, של מה שתהיה לימים העיר ערד. [...] מיקומה של ערד נקבע במטרה לאכלס את השטח הריק בצפון-מזרח הנגב. הכוונה הייתה שתשמש מרכז לחבל התיישבותי חדש, הוא חבל ערד [...]. תכנון התעסוקה התבסס על מפעלים ועל תיירות מרפא באזור ים המלח, עין בוקק ומישור רותם. [...] בשנת 1962 הגיעו אל ערד המתיישבים הראשונים, שבאו ברובם למקום על פי הוראת מדינת ישראל."

יישובים רבים אחרים הוקמו כמעברות שנועדו לקלוט את גלי העלייה הגדולים. בכל המקרים המכנה המשותף היה תכנון מלמעלה, מיקום של יישובים בשטחים ריקים או בסמוך לכפרים ערביים שננטשו במלחמת העצמאות, במטרה אחת מרכזית: לייהד את המרחב. המיקום נקבע על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות בזמן שהם שותים את הקפה שלהם בירושלים או בתל אביב, ופקידים שישבו לצידם אולי דיברו על איזה "תכנון תעסוקה" שמבוסס על כל מני הערכות עתידיות, אך התושבים עצמם שנשלחו לקחת את הסיכון ולגור במקומות האלו לא היו שותפים לאותו תכנון תעסוקה. וזו בעיית העומק: התכנון מלמעלה, המבוסס על שיקולים אסטרטגיים שאינם כלכליים.

וזה לא נגמר.

היום פורסם בדה-מרקר על כוונה להקים עיר חרדית חדשה בנגב בשם "כסיף", לא רחוק מערד. על פי הכתבה סיבת הקמת היישוב היא פוליטית: מטרתו היא לקטוע את מרחב ההתיישבות של הפזורה הבדואית. מכיוון שאין מקומות תעסוקה בנגב נוח לשלוח לשם אוכלוסייה חרדית, שממילא מתקיימת על קצבאות, וזאת למרות שבערים הטרגוניות מבחינה דתית השתתפות החרדים בכוח העבודה גבוהה יותר. אבל למי אכפת מהשתתפות החרדים בכוח העבודה כאשר יש לנו מלחמה דמוגרפית לנצח בה?

כאן הגיע הזמן להזכיר את המאמר בנושא בבלוג של יואב לרמן, שהוא אולי המאמר החשוב ביותר שאתם יכולים לקרוא בנושא הפריפרייה בישראל. לרמן מספק שלל ציטוטים מדבריהם של פקידים באמצע המאה הקודמת שניסו בכל כוחם להיאבק בהתפתחותו של גוש דן ולפזר את האוכלוסייה הישראלית לעבר המדבריות השוממים של הנגב. הוא קורא לניסיונות פיזור האוכלוסין האלו "אם כל חטאת", ובצדק. לא רק שהמדינה לא הזניחה את הפריפרייה, היא למעשה ניסתה להילחם בכל דרך אפשרית בהתפתחות הבריאה של ערים גדולות ומודרניות במרכז הארץ, למרות ששלל מחקרים מדגישים את חשיבותן של ערים גדולות וצפופות ליצירתיות טכנולוגית וקדמה תעשייתית (ראו למשל את ספריו של ריצ'רד פלורידה).

למעשה, אותם ניסיונות פיזור אוכלוסיה אחראיים במידה רבה לעליית מחירי הדיור מאז 2008. זהו עוד נושא שפוליטיקאים אוהבים לשכוח. מספרים לכם שהמחירים עלו כי ההיצע קשיח, כי ככה זה השוק, כי הקבלנים חמדנים, כי בנק ישראל הוריד את הריבית והכל בכלל באשמת הכלכלנים, ושוכחים להזכיר שחלק משמעותי מעליית מחירי הדיור היה לחלוטין מכוון – מכוון על ידי פוליטיקאים שהחליטו לעצור את התכנון במרכז מתוך תקווה נואשת שצעירים ישראלים ירצו סוף סוף לעבור לפריפרייה. ובכן, מסתבר שהם לא רוצים.

 

כיצד התכנון מלמעלה דפק את הפריפרייה?

בכל מדינות העולם יש פריפרייה. מדי פעם קמים להם מספר שבדים, גרמנים או אמריקנים, ומחליטים לעזוב את העיר הגדולה שבה התגוררו עד כה ולעבור לאיזו שהיא עיירה מרוחקת, מכיוון ששם מחירי הדיור יותר זולים, מכיוון שהתפתחו שם אפשרויות תעסוקה חדשות, אולי בתיירות, אולי נמצא איזה שהוא מכרה של חומרי גלם, משהו כלכלי שכזה. לממשלות שבדיה, גרמניה וארצות הברית ולגורמי השלטון שקדמו להן במאות קודמות לא היה אכפת בדרך כלל היכן יגורו השבדים, הגרמנים והאמריקנים.

לממשלת ישראל, כפי שכתבתי, כן אכפת. על כן, התוצאה שונה מזו שמתקבלת בפריפרייה של מדינות אחרות בעולם. גם במדינות אחרות הפריפרייה ענייה, ולעיתים מפעל פושט רגל ועיירה שלמה הופכת למובטלת, ומיסוי פרוגרסיבי מעביר בפועל עושר מהמרכז לפריפרייה. אם נתעלם לרגע ממקרי קצה שבהם ההיסטוריה של הפריפרייה הייתה שונה (למשל מזרח גרמניה אל מול מערב גרמניה), זה בדרך כלל נובע מכך שהסיכון בפריפרייה גבוה יותר, האנשים שם תלויים במספר מצומצם יחסית של מקורות תעסוקה מלכתחילה. אך בישראל המגמה הזו חזקה הרבה יותר, והיא תמיד תהיה חזקה הרבה יותר, מכיוון שמלכתחילה ערים בפריפרייה לא נוסדו על סמך כדאיות כלכלית כזו או אחרת, ותושבים לא עברו אליהן בעקבות מחירים נמוכים ואפשרויות תעסוקה. הם הוצנחו מהשמיים על ידי אנשים ששרטטו קווים על מפות.

אז בסדר, אולי לא הייתה ברירה מבחינה צבאית-אסטרטגית. אולי ללא היישובים האלו משהו נורא היה קורה. היינו מפסידים באיזו מלחמה, לא יודע. אולי מסיבה כלשהי לא היינו יכולים להחליף אותם סתם בבסיסי צבא. בואו נשים לרגע את הדיון הצבאי-אסטרטגי בצד ונדבר על הפן הכלכלי. חשוב להדגיש: אני לא טוען כאן שהשיקולים האסטרטגיים הם גרועים, אני רק טוען שיש להם מחיר.

המשמעות פשוטה: הפריפרייה לעולם לא תחזיק את עצמה. היא תמיד תדרוש סובסידות מהמרכז (הטבת מס היא סובסידיה לכל דבר), ומכיוון שהיא תמיד תהיה ענייה ראשי הערים שם תמיד יוכלו לטעון שממשלות ישראל "מזניחות את הפריפרייה" למרות שזה רחוק מלהיות המצב וכמויות עצומות של כספים הושקעו בפריפרייה לאורך הדורות. הדרך הכי יעילה להעניק את הסובסידיות האלו היא פשוט לתת לאנשים שם שכר חודשי של כמה אלפי שקלים מבלי שהם יעשו שום דבר, מה שקורה בפועל עבור יישובים חרדים ועבור המובטלים, אבל בגלל שזה לא נראה טוב הממשלה בדרך כלל מעבירה לפריפרייה את הכסף הזה באופן פחות יעיל, בסובסידיות לבעלי מפעלים (למשל דרך חוק עידוד השקעות הון) ולעסקים בתחומים כגון חקלאות ותיירות, שיקימו שם בתי עסק חסרי הצדקה כלכלית ויעסיקו את המקומיים, ועל מנת לתמוך בכך אנחנו בונים גם תשתיות יקרות והורסים את הטבע המועט שנותר בפריפרייה.

 

 

מדוע התמיכה בפריפרייה עולה לנו יותר מהעלות הישירה של הסובסידות?

חוסר היעילות הזה גובה מחיר הגבוה יותר מהעלות הישירה של הסובסידיות וההטבות, מכיוון שהוא מעוות את ההתפתחות הטבעית של כלכלת ישראל בכיוונים שהם פחות יעילים. איני יודע לחשב את המחיר הזה, אף אחד לא יודע. המלחמה הגיאוגרפית-דמוגרפית הזו פוגעת בכושר הייצור הישראלי, בפריון הישראלי, בתחרותיות בישראל – זה מגיע עד המשכורות שלכם ומחירי המילקי.

למשל, מחקרים שנערכו מצאו כי עידוד ההשקעות בפריפרייה במאה הקודמת הוביל להתפתחות תעשיות עתירות תעסוקה שם בדיוק באותם התחומים שבהם לסין יש יתרון יחסי עלינו (ראו סיכום של מחקרים מעניינים בנידון כאן). הממשלה קודם כל הנחיתה עולים חדשים חסרי כל בפריפרייה, ואז נתנה כסף לבעלי הון על מנת שיפתחו מפעלים בפריפרייה ויעסיקו אותם. אז עד כאן ההפסד הוא רק הסכום שניתן לבעלי ההון, אבל זה לא הכל: מכיוון שההטבות היו מותנות בתעסוקה בעלי ההון פתחו מפעלים בתחומים עתירי תעסוקה, ללא התחשבות ביתרונות היחסיים של מדינת ישראל, מכיוון שהם בנו על סובסידיות קבועות מהממשל. כשחולף הזמן מגיע איזה משבר כלכלי ולפתע הסובסידיות נעלמות, או שהתנאים הגלובאלים משתנים והייצור בסין ובירדן נהפך למושך יותר, המפעלים נסגרים והתושבים נשארים ללא עבודה.

ללא עידוד התעסוקה בפריפרייה אותם בעלי הון היו מקימים מפעלים במרכז הארץ המבוססים על יתרון יחסי אמיתי של מדינת ישראל, שאינו תלוי בסובסידיות ממשלתיות לקיומו, והעובדים בהם היו נהנים מיציבות תעסוקתית רבה יותר. סקטורים התלויים בתמיכה ממשלתית אולי נראים יציבים יותר מהצד, אבל למעשה הם שבירים הרבה יותר מסקטורים המתפתחים באופן טבעי. ההתמקדות בתחומים שבהם יש לישראל יתרון תחרותי של ממש הייתה מובילה מלכתחילה לפריחה כלכלית משמעותית יותר, לעוד חברות כגון ישקר, טבע ואמדוקס. ההון שמסתובב לו כאן בארץ היה מנוצל באופן יעיל יותר, וגם מפעלים עתירי ידע כמו אינטל היו מן הסתם יעילים יותר אם ההטבות שהם מקבלים לא היו מותנות במיקום המפעל בפריפרייה, והמיקום היה נבחר באופן אופטימאלי על ידי ההנהלה.

אחת הבעיות המרכזיות של מדינת ישראל היא פריון עבודה נמוך. אם ההון מנוצל באופן יעיל יותר הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר, ואם הפריון של העובד הישראלי הממוצע גדול יותר הוא נמצא בעמדת מיקוח טובה יותר אל מול המעסיק, וגם השכר שלו יהיה גבוה יותר (עדויות לקשר בין פריון לשכר ניתן למצוא כאן). הגדלת הפריון היא הדרך הנכונה והחכמה להילחם ביוקר המחיה ולהעלות את המשכורות של אזרחי ישראל, במקביל למאבק כנגד הריכוזיות וחוסר התחרותיות.

 

סיכום

מדינת ישראל ניצבת כיום על פרשת דרכים.

באופן היסטורי היינו שונים ממדינות אחרות. ממשלות בהולנד, פינלנד או שוויץ מנסות בסך הכל למקסם את איכות החיים של אזרחיהן, בעוד שממשלות ישראל מנסות למלא ייעוד היסטורי בן אלפי שנים בלב סביבה עוינת. המחיר של השוני הזה גבוה יותר מתקציב הביטחון לבדו, וגבוה יותר מהסכום הישיר של ההטבות לפריפרייה. המשק שלנו פחות יעיל מהמשק ההולנדי והשוויצרי לא בגלל שהישראלים הם עצלנים או טיפשים, אלא מכיוון שהמשק הזה מכוון מלכתחילה למלא מטרות אחרות מלבד יעילות כלכלית, ביניהן נסיונות נואשים למנוע את התפשטות הבדואים בנגב.

לצעירים בארץ נמאס, הם רוצים איכות חיים, אך רבים עדיין אינם מבינים את ההבדל העקרוני הזה בין המערכת הכלכלית שבה הם חיים לבין מדינות אחרות. אתם לא עניים במקרה, ולא בזכות רשעותו של טייקון או טיפשותו פקיד ממשלה כלשהו. אתם עניים בכוונה, בגלל שההולנדי הממוצע חי במערכת שנועדה להפוך אותו לעשיר ומאושר ואתם חיים במערכת שיש לה גם (ואולי בעיקר) מטרות אחרות.

לגיטימי לחלוטין לטעון שלמאבקים הגיאוגרפים-דמוגרפים יש חשיבות אסטרטגית עליונה. ישנן גם סיבות אחרות ליוקר המחיה הגבוה בישראל, ואולי עדיף לטפל בהן. אבל חשוב שהציפיות שלנו יהיו בהתאם: כל עוד המדיניות הממשלתית בנוגע לפריפרייה נובעת בעיקר מהשיקולים האסטרטגיים הפריפרייה תישאר ענייה, הפריון הישראלי ישאר נמוך יחסית ורמת החיים בישראל לעולם לא תשיג את רמת החיים במדינות מערביות מתקדמות.

 

 

להמשך הפוסט